לדבר עם נוער על מה שחשוב

[צפרדע_ית]

המשך.
כאשר סיימנו את המשימה, בדקנו מה היו ההוראות, איך היה הביצועים ואז גם, מה הייתה האג'נדה שלי.
ההוראות היו -כזכור- להעביר את הצפרדע, בלי לדבר ובלי להשתמש בידיים.
הביצוע היה - מצויין, כי הם כבר התרגלו לבקשות שלי... וכאן, חוץ ממספר הערות (שהושתקו) פה ושם, המשחק עבד מצויין.
והאג'נדה?
פה היה עניין.
חלק חשבו שזה היה משחק חימום. חלק (שהכיר אותי מהכובע האחר שלי) חשבו שהתכוונתי לדבר על נגישות, ולחלק סתם משכו בכתפיים...
אחרי הכוונות מסויימות, שאלתי בבירור בעניין הביצוע, מי בחר לעשות את מה שאומרים לו, ולמה, מי הנהיג את העסק... מכאן כבר החכמולוגים לקחו את זה הלאה, לשיח שלם על מנהיגות, בחירה חופשית וניסיון להבין את עצמם ואת הדפוסים שעל פיהם הם חיים, טוב יותר.
ניסינו גם לבדוק סוגי מנהיגות שונים, מי קורא "אחריי", מי צועק "קדימה" (וההבדלים ביניהם) ומי עושה דברים מאחורי הקלעים ובשקט.
לרוב, במפגש הזה, עלו שאלות קשות על מורים, מפני שאלה הם תמיד הדמויות המיידיות שאליהם מתייחסים הילדים.
כיוון שהזמנתי את זה, גם עלו שאלות לגביי. למה אני לא צועקת על הכיתה, למה אני לא "מחזיקה" את הכיתה כשהיא מתפרקת, ומה פתאום מותר להם לעשות מה שהן רוצים (לשבת על הרצפה, או על השולחן, או לעמוד מאחורי הקבוצה...).
היתה בהחלט הרבה ביקורת גם על זה.
ונוצר שיח מעניין על אחריות, כבוד הדדי ובחירה אישית, גם במקום כל כך מובנה, כמו בית הספר.
ל.

[צפרדע_ית]

מגילת אסתר לילדי בית הספר "פרחי המדע"

מאת: לימור סואן.
פורים 2012

שבו נא ילדים, מהר,
זה זמן קריאת מגילת אסתר:

היו היה לפני שנים,
במקומות רחוקים וזמנים אחרים,
מלך גדול, רם ונישא – (שחכם מידי הוא לא היה).
הוא מלך על עשרים ושבע ומאה ארצות ,
מהודו ועד כוש לא יותר, לא פחות,
על פרס, על מדי, והבירה- שושן
שם הוא ערך משתאות, כמובן...
זוכרים איך קראו לו? 1,2,3?
קראו לו, קראו לו...
(הילדים:) אחשוורוש!!!!

אחשוורוש היה נשוי, אשתו הייתה מלכה,
היא הייתה חכמה, אמיצה וחזקה,
היא לא הסכימה שיאמרו לה מה לעשות
ולקחה אחריות (על עצמה לפחות).
ואיך קראו למלכה האמיצה?
שידעה לומר :"לא, אני לא רוצה"?
לפעמים "המלכה", לפעמים "מלכתי"
אך שמה האמיתי היה:
(הילדים: ) ושתי!!!

היה שם גם שר, רשע ואכזר,
ולשמע שמו – להרעיש אפשר,
ברעשן ובכפיים - רצוי ומותר...
הוא חשב רק על עצמו, ולא על הסביבה
הוא לא היה נחמד – וזה היה חבל נורא.
זוכרים את שמו? (זה היה די מזמן)
קראו לו... קראו לו...
(הילדים: ) המן!!!!!

בשער העיר ישב איש חכם,
שחשב תמיד על חבריו כולם,
הוא דאג ותמך בחבריו ובעמו.
אמרו, ילדים, אמרו לי את שמו
(הילדים: ) מרדכי!!!!!

עכשיו הגענו למלכת סיפורינו,
אותה נערה נחמדה – בת עמינו
אותה נערה שעל הפחד גברה,
והצילה את עמה – לבד – עם קצת עזרה
ואיך קראו לה? לאותה נערה?
זו שעל המן בצדק לא חסה?
(הילדים: ) אסתר!!
לא נכון... הדסה...

אז בואו ונשמע:
בחצר המלך אחשוורוש הייתה תכונה רבה
כולם התכוננו בהתרגשות למסיבה,

• המלך הכריז על משתה של שבעים ימים

וכולם חייבים היו להיות מוכנים ומזומנים.
הטבחים הכינו אוכל, ואת הכלים ארגנו המלצרים,
הרקדניות חיממו את הגוף – והתזמורת את המיתרים,
המנקים ניקו, הליצנים צחקו, הגננים הכינו את הגנים
וכשהכול היה מוכן - הוזמנו כל האורחים

והנה, בבוא הזמן, כשכולם הסבו לשולחן
ביגתן, ותרש, כרכסתא וזרש – וכמובן, היועץ המן
נזכר המלך לפתע ב-ושתי, אשתו משכבר
ורצה לראותה מיידית, אם אפשר...
ושלח את המשרתים לקרוא לה:
ושתי....
ושתי....
ושתי!!!.
וושתי? בעצמה מבלה, עם חברותיה עסוקה
ולבוא מיד- היא ממש לא רוצה.
ואחשוורוש כועס: "מה זה פה? מה זאת אומרת??
לא רוצה??? איך היא מדברת??"
והמן השר, כבר מאושר,
כי עכשיו היה אפשר
לסכסך בין ושתי לאחשוורוש .
והמן?? זה מה שהוא רצה מראש...
ואז לחש לו המן (המעצבן הקטן) :
"אל תוותר לה, מה היא חושבת??
מה פתאום היא לא מתייצבת???
זה מעליב, זה מאכזב...
ולהרגיש כך אתה בכלל לא אוהב"...
והמלך חשב לו, "המממ... הוא צודק"...
והמלך הודיע: "אני כלל לא צוחק!!
שברו את הכלים,
ולא משחקים.
אם היא לא רוצה, ואנחנו לא מצליחים, האחד לשני להקשיב,
לא נותרה לנו ברירה, כנראה צריך לריב...
אז – אני... אני... המן, מה לעשות?"

והמן היה מאושר על ההזדמנות לקלקל,
והציע למלך מבלי להתבלבל:
"תזמין אל הארמון מישהי אחרת.
מישהי שונה, מיוחדת, חדשה."
(אחשורוש) : "אתה מתכוון להחליף לי אישה??!!!
הממ... רעיון מעניין...
אבל איך אמצא אותה??"

והמן מיד שלף הצעה מהשרוול (מרוצה מאוד מזה התעלול):
"מיד יצאו שליחים לכל רחבי הממלכה
(רק, בבקשה, תן לי את טבעת החותם שלך)
לחפש מלכה חדשה לפרס ומדי
שתהיה נחמדה, ומעניינת, ולא חכמה מידי...
שתהיה עדינה, ו-חרוצה, ו-חייכנית ו-נבונה,
שתהיה מקסימה ו-חביבה ו-עליזה ו-שנונה
והחשוב ביותר - שתקשיב לכל מה שהמלך אומר"
ואת מי הם מצאו??? את המלכה אסתר...
(אז, עוד קראו לה... הדסה...)

בעצם, המן, רצה כבר מזמן
לשנות הרבה דברים בממלכה.
לפגוע בזכותם
של היהודים כולם,
לחגוג את חגיהם בשמחה.
הוא כלל לא אהב את מרדכי היהודי,
הוא רצה להיות היועץ הבלעדי...
והמן חשב שזו הזדמנות נהדרת,
לגרש את ושתי, ולקבל מלכה אחרת,
וציפה שאחשוורוש יהיה אסיר תודה.
ולכן הוא הלהיב,
וניצל את הריב,
ו-ושתי גורשה מביתה...
זוכרים את מרדכי שישב בשער?
אותו מרדכי ראה בצער,
את אחיו היהודים הסובלים.
והוא קיווה שעתה
עם חילופי המלכה
יהיו חייהם יותר קלים...
הוא הבין שיש דרך, להשפיע על המלך,
להיות נחמד ליהודים קצת יותר...
אז הוא החליט לשדך לו את... אסתר...
(אז עוד קראו לה הדסה..).

בבית דודה מרדכי היא התגוררה,
והייתה חכמה ומתוקה ונחמדה נורא,
כולם אהבו אותה, היא הייתה נדיבה
ותמיד התייחסה באדיבות לסביבה...
קרא לה מרדכי, והסביר לה הכול:
אמר לה שנמאס ליהודים בגולה כך לסבול.
סיפר לה על המן, ועל איך שהוא מתנהג,
על איך שעל כל חבריו מלגלג,
את היהודים רוצה להמיר מדתם,
ובמקום אחשוורוש למלוך – גם...
"המן", כך סיפר לה, "מאוד לא נחמד"
ואם כך הוא ימשיך – לא יישאר לו אף חבר אחד."...
"החליפי נא את ושתי המלכה,
לדעתי עבורנו – זו אחלה עסקה
שימי עין על המן, ממש מקרוב,
תתחבבי על המלך – כך יהיה לכולנו הרבה יותר טוב..."
– והדסה החכמה, האמיצה והנבונה
היססה, וחשבה, הרהרה ובחנה,
– ואחרי שבדקה סיכויים וסיבות
הסכימה לפחות לנסות.
וכדי שתוכל להשתלב בחצר,
על שמה הישן, בקשה לוותר,
והתחפשה למלכה ושמה
אסתר
והייתה ליהודים "העין בחצר".

והמלך חגג, ושמח במלכתו
ואסתר – המלכה שמחה איתו
והמן זמם תכניות בחצרו
ומרדכי רקם חלומות בחדרו...
ואז...
לילה אחד, שמע מרדכי את החצרנים ביגתן ותרש
מתהלכים יחדיו ומתלחשים להם חרש:
"אחת שתיים שלוש, נהרוג את אחשוורוש,
נשלוט בממלכה האדירה, ונהיה עשירים נורא!"
ועוד דבר מרדכי שמע
ומיד מלאה את ליבו האימה:
"המן דרש שכולם ישתחוו לו אפיים ארצה,
והיהודי הזה מרדכי, לא הסכים ולא רצה
המן מקנא במרדכי שהמלך מחבב,
ורוצה שרק ממנו המלך יתלהב
המן רוצה לפגוע ביהודים...
הוא הולך לספר למלך שקרים...
והמלך יאמין לו – הוא הרי ראש היועצים",
התעצב מרדכי, וחשב "מה עושים?
להמן הזה יש קשרים מעולים,
יש לו כוח רב בחצר, אחשורוש מקשיב רק לו...
איך אוכל להציל את היהודים – ואת המלך בעצמו??"
"אהה!! " חשב לעצמו מרדכי,
"אמנם להציק להמן לא כדאי,
אך אסתר, (היא הדסה), היא כבר המלכה,
ויש לה השפעה מאוד חזקה,
אתייעץ איתה – ונמצא פיתרון
ביחד אנחנו חזקים פי מליון!!"
ואכן, לאסתר היה רעיון נפלא,
היא פנתה למלך, וסיפרה לו מה קרה,
המלך הבטיח "עד חצי המלכות "
ואסתר המלכה קיבלה זאת כזכות...
המלך דרש וחקר ובדק
ומצא שמרדכי היהודי אכן צדק,
נתכעס אחשורוש, ופקד
לתלות את בגדן ותרש על עץ – ומיד!
כי כך נהגו להעניש בעת העתיקה,
את מי שיצר בעיות בממלכה.
והמלך רשם בספר שלו
את שמו של מרדכי – שהציל אותו.
עברו הימים, ובאחד הלילות
המלך חלם חלום בלהות,
ומהר מהר –
התעורר
והציץ בספרו על מנת להיזכר...
ונזכר במרדכי שהציל את חייו
ולפתע הבין "אני לו חייב"
רוצה לכבד אותו, לומר לו תודה
על שבזכותו בגתן ותרש לא השלימו את "העבודה"

התיישב לו המלך, על משכבו הוא סב,
וכל הלילה הוא חשב וחשב וחשב,
מה יעשה לאיש, ואיך את חובו ישיב?
בזכותו הוא חי עדיין – ומזל שלאסתר הוא הקשיב
הוא חפץ ביקרו – זאת אומרת: הוא רוצה שחייו יהיו טובים
מרדכי ראוי לכבוד ולתודה, וגם לכיבודים
אך אילו כיבודים ראוי לו לקבל
המלך לא ידע, וקצת התבלבל...
אהה!! הוא חשב לעצמו מבולבל
את המן אני אשאל...

המלך לא ידע, שהמן הבוגדני
בעצם היה בסוד העניינים,
ורצה את המלך להחליף בעצמו,
ולשלוט על פרס ומדי במקומו...
הגיע הבוקר, והמלך הזמין את המן מידית לישיבה.
והמן, שחשב את עצמו לחכם – מיד התייצב ובא.
ואחשורוש שאל את המן, שאלה חשובה מאוד:
"מה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו"?
והמן, שחשב שעל עצמו הוא מדבר,
התנפח מגאווה ומהר מהר
הוא הציע שהאיש ירכוב על גב של סוס,
בזהב ותכשיטים וממתקים יהיה עמוס,
וילבש בגדי תכלת ושש וארגמן
ויובל בכל רחבי הבירה שושן
אל מול קהל גדול ונאמן (כך התלהב... והסביר לו המן)
ולפניו ילך כרוז, ולא יפסיק בקול לקרא "ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו"
ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו"
ככה יעשה לאיש אשר המלך חפץ ביקרו"
ואכן כך היה...

אך הפתעתו הייתה מרה
נעשה "ונהפוכו" זה היה נס גדול
המן הוא זה שנאלץ לכרוז בקול
דווקא למרדכי שנוא נפשו
"ככה יעשה לאיש, אשר המלך חפץ ביקרו"...
ולכל היהודים הייתה שמחה וששון וכבוד וייקר
וזה העיקר.

הסוף
ל.

[יולי_קו]

מקסים!

חוץ מכמה אי דיוקים שכדאי לערוך החוצה, זה טקסט שמתאים להוציא לאור כספר בשנה הבאה, ובמיוחד אם ישודכו לו איורים ברמה שמתאימה לטקסט.

ואת מוזמנת בחום להכין פואמה/ חרוזון /מתחרזון כזה גם לפסח, ולשבועות, ו...
נו, הבנת אותי

זה אחלה פרוייקט מגניב, נכון?

<יוליקו שותלת זרעים לסדרת ספרים מהממת>

[צפרדע_ית]

הי יוליקו, תודה.
מכירה איזו הוצאת ספרים מתאימה? (יש לי סיפור שאני אוהבת הרבה יותר מזה....כבר לפחות עשור וחצי במגרה...).
אילו אי דיוקים מצאת?
(יש כאן קצת יותר דגש על כוח נשי, ואפילו אזכורים של איכות הסביבה, ועבודת צוות...
ערכים שחשובים לי... ויש כאן המון "המן", כי זה נועד לקריאה מול בית הספר של הראשוניות... ורציתי לאפשר לילדים להרעיש כמה שיותר...).
נזכרתי במגילה הזאת, כי ראשניה שאלה עליה... היא מתכננת להקריא אותה מחר בצופים...
אגב, זה מוקרא מוצג בבית הספר כבר שמונה שנים רצוף... ע"י צוות המורים... בניתי עם חבר מוכשר במיוחד מגילה מקלף, עם כל הקישוטים הנלווים, והשארתי אותה מתנה לבית הספר, והם משתמשים בה עד עצם היום הזה (אם הבנתי נכון).
ץ

[דו_כיפת*]

היי, איזו מגילה
פורים שמח

[צפרדע_ית]

תודה, דוכי!
שיהיה משמח לכולנו...

ץ

[צפרדע_ית]

לקראת היום (היום מציינים את יום המאבק בגזענות) נתבקשתי ע"י המחלקה חינוך מודע הוגנות של משרד החינוך - לחינוך יסודי, לנסח כמה מילים שיופצו בשמם...
זה התוצר.

ץ

[צפרדע_ית]

לאחרונה נתבקשתי להרצות בפני מספר מנהלים ומפקחים מטעם המחלקה החדשה של משרד החינוך לחינוך יסודי, המחלקה ל"חינוך מודע הוגנות" (כן, הם כותבים עם מרכאות...), על דברים שעשיתי. עד כה נתתי שתי הרצאות, תמללתי חלקים מהן (מה חלקים, את רובן... בואו נהיה כנים), ואעלה אותן לכאן, בתקווה שתוכלנה לשמש את מי שצריך. אני רוצה להודות לליאת שני, על המאמצים הבלתי נלאים לחולל שינוי מהותי בחינוך של הדור הצעיר, באמת כל הכבוד לה.
והרי התוצר הסופי:
https://www.facebook.com/11259988365883 ... 99285/?d=n
ץ

[צפרדע_ית]

1. 2.2021

הרצאה בסגנון טד – כנס הוגנות בחינוך
צופים: - מנהלי בתי ספר, רכזי מדידה והערכה
המפגש השישי של הקאתון בן יומיים.

איך אני יודעת שזה מצליח?
סיירת ההורים העירונית, רחובות


ונתחיל בחידה:
היכן יפגשו יזם הייטק, טכנאית רנטגן, שליח פיצה, רכזת שכבת י"א בתיכון קטן בעיר, פרופסור ממכון וייצמן, ופנסיונר של משרד התחבורה בכל יום חמישי באחת עשרה בלילה? בגלידה במרכז העיר, בתחילת הסיור שלהם בסיירת...

סיירת ההורים העירונית ברחובות הוקמה ע"י הרשות הלאומית למלחמה בסמים ובאלכוהול, וע"י עריית רחובות. המטרה המוצהרת הייתה – לאפשר עוד "עין בוגרת" ברחוב, בשעות הלילה.
הדרך – קבוצת מתנדבים שתסתובב ברחבי העיר בשעות הלילה המאוחרות, תאתר בני נוער, ותשוחח עמם, ובעיקר תקשיב.
הצטרפתי לסיירת ההורים העירונית כמתנדבת בשנת 2011 (כשנתיים לאחר הקמתה), יחד עם בן זוגי. עם ארבעה ילדים בבית, הרגשתי שאנחנו זקוקים לקצת זמן איכות יחד, ומה יותר טוב ממחוייבות קבועה, שמאלצת אותנו לצאת יחד פעם בשישה שבועות ולטייל להנאתינו ברחבי העיר, באמצע הלילה? ואולי אפילו להציל על הדרך כמה בני נוער סוררים....
והתחלתי להנהל אותה בשנת 2014.

כל מתנדב שוייך לקבוצה, שיצאה לסיור אחת לחודש וחצי, בלילות בהם מסתובב הנוער ברחובות, בין חמישי לשישי, ובין שישי לשבת. בכל קבוצה היו רשומים חמישה או שישה מתנדבים. לרוב יצאו שלושה או ארבעה.
לא קל למצא מתנדבים לסיירת, הסיבות הן רבות:
"מי צריך את המחוייבות הזאת באמצע הלילה?"
" הילדים שלי(???) לא עושים שטויות, ואני יודע בדיוק איפה הם ועם מי הם מסתובבים",
"תעזבו אותם באמא שלכם, אז ילדים עושים קצת שטויות אז מה? אנחנו בגילם לא עשינו שטויות?"
וגם את "הבת שלי תתפדח נורא, היא אסרה עליי אפילו לחשוב על זה" כבר שמעתי.
כמובן, לא קל לצאת בכל מזג אויר, ועוד בלילה... "עם אנשים זרים?", "בגילי??", "ומה בכלל אגיד לבני הנוער? איך נדבר איתם? עם אלה שיש לי בבית אני בקושי מסתדר/ת?! "
"הם בכלל ירצו לדבר איתי?" (אל דאגה, הם לא ירצו... לא כולם).
וגם (השאלה הכי עצובה בעיניי) "עם כל הדקירות שהולכות היום, זה לא מסוכן?!"

כשהצטרפתי לסיירת, היו רשומים בה כארבעים וחמישה מתנדבים. מתוכם יצאו באופן קבוע לסיורים – בערך חמישה עשר איש, ועוד כשניים עשר בסיירת הייעודית שהוקמה ממש מעט זמן קודם לכן, בשכונת קרית משה ברחובות, ונוהלה כמעט באופן עצמאי ובלעדי, ע"י מתתנדבים מקהילת יוצאי אתיופיה בשכונה.
הרבה מאוד סיורים התבטלו עקב מיעוט משתתפים.
הסיירת נאבקה על דרכה.
כמעט ולא הצטרפו מתדבים חדשים, בעיר כמעט ולא ידעו על עצם קיומה, כשהסתובבנו ברחובות, בלילות, עם וסטים כתומים, חשבנו שאנחנו פועלי ניקיון, או אולי חובשים של מד"א...
הרבה מאוד פעמים בני הנוער חשבו שאנחנו שוטרים סמוייים (לבושים בוסטים בכתום זרחני, כן?), והתרחקו, או שניסו את כוחם בהתחצפויות...
אבל היו מספר פעמים שבהן הרגשנו שאנחנו עוזרים, ולמעשה מצילים ילדים, כאלה שהשתכרו, אבדו הכרה וחבריהם הטובים החביאו אותם מתחת לספסל בפארק עד שיחזרו להכרה, ושבינתיים לא יפריעו להם... והלכו הביתה... (פעם אחת, במקרה, אחד הסיירם גילה זוג רגליים מבצבצות, בסביבות אחת בלילה, מתחת לספסל בגינה הציבורית),
או פעם אחת ששמענו צעקות של ילדה, וחפשנו אותה בין השיחים הגבוהים באחד הפארקים, והתברר שעצם העובדה שהיינו שם, גרמה לבחור שניסה לאנוס אותה, לברוח מהמקום. לאחר המקרה הזה העירייה גזמה את כל השיחים באזור לגובה של מטר, ועד היום הם אכן גזומים כך.
מצאנו ילדים אבודים בני שמונה, שמסתובבים עם אחיותיהם הגדולות, כי אמא צריכה קצת שקט, ביום שישי בשתים בלילה...
שלחנו הרבה מידי ילדים בשלבים אילו ואחרים של הרעלת אלכוהול, לבתי חולים באמצע הלילה, קראנו ליותר מידי הורים, אחרי שיח עם בני נוער שלא רצו "לקלקל את החיים של החבר שלהם" או לפחות את מערכת היחסים שלו עם הוריו...
אבל היו גם המון תסכולים.
ב2014 מנהלת הסיירת יצאה לשמירת הריון, ונוצר צורך פתאומי ומיידי להחליף אותה.
איש לא התנדב...
לאחר שבועיים מפרסום ההודעה כבר נעשה ברור שאין סיורים, ולא נראה שהסיירת מחזיקה מעמד, אז התנדבתי לנסות לסדר את מערך הסיורים בלבד, רק קצת, כדי שהפרוייקט הזה לא יעלם...
ונשארתי.
כשלקחתי עליי את ניהול הסיירת, לא באמת היו הגדרות תפקיד ברורות, אבל כיוון שהתנדבתי כבר מספר שנים, טיצאתי לסיורים, ידעתי פחות אות יותר איך אני חושבת שהיא צריכה להתנהל. בעצם, כשאני חושבת על זה בדיעבד, היה לי חזון.
אני רציתי לבנות לעצמי קהילה.
כבר עשיתי זאת בעבר בדרכים שונת, בכל פעם ששעברתי דירה, או מדינה, או אפילו שלב בחיים, בניתי לי קבוצה של אנשים סביבי שבלעדיהם היה לי הרבה יותר קשה.
ורציתי קהילה. כפר, שבו אוכל לגדל את ילדיי עם הרבה מבוגרים אחראיים אחרים.
ראיתי בעיניי רוחי, קבוצת אנשים מחוייבת, שמייצרת ביחד את המקום המכבד הזה, בו יש ערבות הדדית, ושיתוף, וכבוד. ולכל אחד יש מקום.
התחלתי להכנס לבתי הספר, בכל יום הורים של תחילת השנה, בכל תכנית "מעברים" בכל פעם שבית הספר הסכים להזמין אותי, או שקבל תכנית של הרשות למלחמה בסמים ובאלכוהול, ונאלץ להזמין אותי... ואני - פשוט "רכבתי" על האפשרות הזו, והגעתי לבית הספר לשוחח עם המורים והם הצוות.
יצרתי קשרים עם יועצות בתי הספר, בזכות התכניות הללו, אפשרתי להן להכיר אותי, ואת הסיירת...
הכרתי את מנהלי בתי הספר, הגעתי למפגשי מנהלים, הסברתי על חשיבות הסיירת, וקבלתי אפשרות להכנס לבתי הספר, בזמן הלימודים, למפגשים קצרים בני מספר דקות עם כל הילדים, בכיתות שלהם, כדי לספר להם מי אנחנו. הרבה פעמים הם היו רואים אותנו בלילות, וחושבים שבאנו לסלק אותם. המפגשים הבלתי אמצעיים הללו הוכיחו את עצמם מאוד, הרבה ילדים שראו אותנו, עם הוסט הכתום – באו רק כדי לבדוק שהם אכן זוכרים אותו, וחלק נכבד מהשיחות העמוקות שניהלנו עם ילדים שיכורים באמצע הלילה אני תולה בהכירות הקצרצרה הזו.
אגב. בכל שיחה כזו עם כולם, גם השארתי את מספר הטלפון האישי שלי על הלוח, בקשתי שישמרו לעצמם, כמו מספר חירום.
אני חייבת לציין שמעט מאוד פעמים, יחסית, קבלתי טלפונים בשעות מוזרות, סתם בשביל לבדוק עירנות..
לעומת זה, קבלתי המון טלפונים שהובילו לעזרה מיידית לילדים שיכורים. מספיק כדי שאמשיך לחלק את מספר הטלפון שלי בכל מפגש.
התחלתי ללבוש כתום... כל הזמן... לפחות צעיף כתום... מזל שאני מאוד אוהבת כתום. כשראו אותי, ראו את הסיירת...
התחלתי לכתוב טור בעיתון המקומי. לספר על מה שאנחנו רואים בסיורים, בתוספת תובנות שלי, והגיגים.... הבנתי שאנשים כלל לא ידעו על כל הדברים הנהדרים הללו שעשינו.
לא הכירו אותנו.
גם שם השראתי את מספר הטלפון האישי שלי.
אגב, אני חייבת לציין, שהמבוגרים היו הרבה פחות רגישים לזמן האישי שלי מאשר בני הנוער...
הגעתי לעירייה, לכל מפגש בנושא פנאי, ולכל מפגש בנושא נוער שאליו הסכימו להכניס אותי, הצטרפנו גם לקורסי הסע"ר (סיוע עצמאי ראשוני שהעירייה קיימה יחד עם המערך להגנת העורף ויחידות החילוץ של הצבא... כמה מפתיע, אלא עם הכומתות הכתומות).
התחלתי לקיים שיתופי פעולה עם הרווחה, ועם חברי מועצה מחזיקי תיקים שקשורים בנוער, ובנוער בסיכון, התחלתי לשוחח עם קבוצות בעירונוער ברחובות, עם מועצת התלמידים והנוער, עם חוגים שונים של הרשות למלחמה בסמים ובאלכוהול...
גם להנהגת ההורים העירונית הגענו, השתתפתי בישיבות, והאצתי בהם להצטרף ולצרף...
הצענו הדרכות החייאה ועזרה ראשונה, לכלל ההורים ברחובות, הצענו סדנאות עם מנחות הורים ועבדנו בשיתוף פעולה הדוק עם בית הספר להורים ברחובות.
הבנתי שהקונספט של הליכה ברחבי העיר, במקומות מסויימים לא מתאימה לכולם, ולבקשת חברי הסיירת הקמנו סיירת אופניים, ומי שרצה – הצטרף אליה... כמובן שהקפדנו על כללי הרכיבה הבטוחה, הרי אנחנו בסופו ש עניין גם מהווים דוגמא...
הקמתי סיירת נגישה, ממונעת... יש לנו סיירים וסיירות עם כסאות גלגלים וקביים, סיירים מבוגרים מאוד, ועם מגבלות שונות, ואנחנו רוצים שבני הנוער יחשפו לכמה שיותר רבדים בחברה.
הקשרים בין הסיירת העירונית לסיירת של ק. משה התהדקו מאוד, ויצאנו להרבה מאוד סיורים משותפים.
וגם לסיורים בערים אחרות.
ואפילו יצרנו "כרטיס מועדון" למתנדבי הסיירת, כשבתי עסק בעיר הציעו לנו כל מיני הנחות כהוקרת תודה על פועלינו.
עבדנו עם מכינות קדם צבאיות, אני באתי להרצות בפניהם, והם הצטרפו לסיורים, זה היה מרתק לראות את החברה האלה, שהיו המטרה שלנו אך שנה או שנתיים קודם, חובשים את הכובע של המבוגר האחראי.
וגם הגעתי לוועדת הסמים של הכנסת, לשיח על סיירות ההורים העירוניות ברחב הארץ.
בין כל שיתופי הפעולה, שיתוף הפעולה של מנהל בית הספר התיכון"דה שליט", היה פורה במיוחד. אבי קיש, היה המנהל היחידי שאמץ את הסיירת עד הסוף, הרים את הכפפה והצטרף לסיור הגדול במיוחד שהוצאנו כל שנה בל"ג בעומר.
זה היה סיור מועד לפורענות. המון בני נוער ברחובות, המון המון אלכוהול, קטטות והצקות, גניבת קרשים ואוכל, ובכלל, לילה מאתגר במיוחד. ואבי הגיע כל שנה, יחד עם מנהל אגף החינוך בעירייה, והצטרף לסיורים.
אתם יודעים, בשנה הראשונה זה היה מוזר לכל הצדדים. אבל קבלנו כל כך הרבה פידבקים חיוביים מהילדים על זה – הם התפעלו באמת, וגם אני. אפשר היה לראות שהם מבינים באמת עד כמה זה היה חשוב לו לראות אותם גם כשהוא לא מחוייב. והם העריכו את זה מאוד. ושאלו עליו, וחיכו לו. כל שנה.
אני חושבת שהערך הזה, של הכרת טובה, וההבנה שהם מספיק חשובים למנהל בית הספר שלהם, חולל פלאים ביחס של חלק מהם לבית הספר, ולחייהם כבוגרים מועילים בחברה.
דרוש כפר.
בכלל, המורות שהצטרפו לסיירת הוו אטרקציה אמיתית בכל סיור. ההורים רצו לשמוע על בתי הספר, והילדים רצו שהן תשמנה לב אליהם גם בחוץ.
אטרקציה...
הבן שלי כבר תיכף בן 23, ואני עד היום בקשר רציף עם המורה שלו מכיתה ז' שדרכה הצטרפתי לסיירת...
כיצד מעריכים הצלחה או כישלון? זה עניין מיוחד. מאוד קל לומר שהסיירת הצליחה. מכירים אותנו, קל יותר לגייס מתנדבים, בני הנוער משתפים פעולה... עד היום, גם במהלך הקורונה יוצאים סיורים ואין ספק בנוגע לחשיבות שלה בחיי העיר, ובחיי בני הנוער.
האם העובדה שהזמנו אמבולנס, ואולי הצלנו חיים של ילדים מסויימים, שקולה לשיחה שהיתה לנו עם ילד ממוצא אתיופי לפני הגיוס לצבא, שיחה שאולי מנעה ממנו לבצע עריקות? האם זה שקול לשיחה עם נערה שנמצאת ביחסים בעייתיים עם בחור? או לנערה שבכתה מרות כי בדיוק נפרדה מהחבר שלה? או לעובדה שאספנו נערה שיכורה שהסתובבה עם חבורת נערים בחורשה חשוכה בלילה, והחזרנו אותה הביתה?
אני לא בטוחה,
אני רק יודעת שגם שיחה עם נער שנזרק מביתו עקב חילוקי דעות בעניין מידת דתיות עם הוריו, וגם שיחה עם נערה שחושבת שהיא בהריון, ולא יודעת למי לפנות עם זה, כמו שיח על עניינים שברומו של עולם עם בן 15 שיכור, כמו גם הדרכת הורים מוצלחת במיוחד שנתנה כלים להורים מופתעים,
האם הצלחה היא הקשר שנוצר בין ההורים בסיירת? אנשים זרים, בעלי מקצועות שונים מאוד, שלא היו כלל נפגשים זה עם זה לולא הסיירת, והנה, קמו ויצרו קהילה. יש לנו כמובן, קבוצת ווטסאפ חברתית חיה ותוססת שבה מאתיים חברי הסיירת העכשוויים מציעים עזרה הדדית, ורעיונות ועצות יומיומיות הן מעשה שבשגרה?
כל אלה יחד ייצרו תחושה של ערבות הדדית, ותחושה של קהילתיות, ושל "ביחד" איחוד שכזה, במדינה שסועה, תחושה שתלך עם האנשים שנחשפו לה עוד שנים ארוכות.
אני חושבת שעצם זה שסיירת כזו נמצאת ופועלת בעיר זו כבר הצלחה של כולנו.
עצם קיומה של סיירת ההורים בעיר כבר מאפשר שוויון הזדמנויות, מבחינתי, ומייצר התחלה של הוגנות. כולנו יכולים להתנדב, ואם כל אחד ואחת מאיתנו נעשה רק טיפה יותר ממה שאנחנו חייבים, נבנה כאן ביחד חברה חזקה יותר, שערבות הדדית היא נר לרגליה.
ל.

[צפרדע_ית]

I would like to express my gratitude to Mrs Liat Shani for the kind invitation to discuss
the "Municipal Parent Patrol" and its educational importance for the municipal system.

I believe that the Parent Patrol initiative embodies everything this conference was about and I would like to thank the organizers and colleagues for the effort to promote equality and fairness in Israel’s elementary education.
l.

“Division of Elementary Education”, the "Joint Israel -Ashalim", the “Democratic Institute”, the “R&D”??? and “RAMA”, for organizing the Hackathon and their

Best regard,

בשבוע שעבר הוזמנתי על ידי האגף לחינוך יסודי במשרד החינוך, להרצות על פיתוחה של סיירת ההורים העירונית, ועל חשיבותה במערך החינוכי העירוני.
ההרצאה נערכה כחלק מג'אם סשן ידע, אדוות הערכה מודעות והוגנות בהקאת'ון של האגף לחינוך יסודי במשרד החינוך, ובו השתתפו מרצים מתחומי ידע שונים, אשר דברו על הוגנות בחינוך, על שוויון הזדמנויות, ועל הדרך בה כולנו יחד יכולים לייצר חברה בה המילים "ערבות הדדית" ו "שוויוניות" אינם רק שמות של ערכים בעלמא.
לסיירת ההורים העירונית היה מקום של כבוד בכנס הזה.
תודה לגב, ליאת שני, לאגף לחינוך יסודי, לג'ויינט ישראל- אשלים, למכון הדמוקרטי, למו״פ ולראמ״ה, על עצם קיום ההקאת'ון, ועל הניסיון החשוב, לאפשר שוויוניות והוגנות בחינוך היסודי בישראל.
תודה רבה.
ל.

[דו_כיפת*]

ואוו,
אני כל כך שמחה שהעשיה הברוכה הזו מקבלת הכרה רשמית
כיף לקרוא אותך
ולחשוב על הילדות הללו, שהיית שם בשבילן
@}

[צפרדע_ית]

תודה,דוכי
אני גם פה...
את יודעת.
ץ

[פלונית*]

והרי התוצר הסופי.
יש לך אולי קישור שמתאים לאנשים חסרי פייסבוק?

[צפרדע_ית]

כן... אבל אני לא יודעת לשתול אותו כאן (ניסיתי...)...
יכולה לשלוח בווטסאפ או במייל- אם תוותרי על האלמוניות...
(האימייל שלי מסתתר בדפבית שלי...).
ץ

[פלונית*]

אשאר בינתיים באלמוניות אבל תודה

[צפרדע_ית]

שיחה נוספת עם מפקחים ומנהלים של משרד החינוך - המחלקה לחינוך יסודי, בעניין הוגנות, נערכה במרץ 2021 במסגרת יום עיון, ואלה עקרי הדברים:

מגדר, מגוון, נגישות, והקשר העירוני עם הורים ששפת אמם אינה אנגלית

חוויותיי כאמא לארבעה, גרה בעיירה קטנה במסצ'וסטס כבר 3 שנים, עם שתי בנות מתבגרות.
זהו הסיבוב השני שלי בארה"ב, בראשון גרתי בקליפורניה עם שני הילדים הגדולים שלי שהיום הם סטודנטים.
בנוסף לעבודתי ולשלל עיסוקיי בקהילה היהודית בבוסטון, ובקהילה הישראלית בסביבתי,
אני מכהנת כיו"ר משותף של ELPAC זו השנה השניה (English learners Parent advisory committee)
חברת בורד של SEPAC -ר"ת של (committee advisory committee Special Ed),
חברת PAC בשני בתי ספר בעיר, school improvement committee של התיכון, שזה כמו הנהגת הורים בארץ, וחברה בdiversity committee של הrecreation center - שזה כמעט כמו המתנ"ס העירוני בישראל, - עם תוספות.

היום אשוחח על קליטת תלמידים ותלמידות ששפת אמם אינה אנגלית, בבתי הספר בעיר, וגם על ההתנהלות העירונית – מול משפחות של ניוקאמרז, "חדשים".
בתוך כך אוסיף מידע על גם על ההתנהלות מול משפחות של ילדים עם צרכים מיוחדים. כאשר יש לשים לב לקושי של המורים לאבחן ולהבין האם ההתנהגות השונה נובעת עקב הבדלים תרבותיים, או שבאמת יש בעיה אורגאנית מסויימת, שצריך לשים אליה לב.
עניין נוסף שמדובר כאן באופן ברור, מועלה תדיר – הוא מגדר. העמדה העירונית הברורה והמוכרזת היא שמערכת החינוך מכילה את כולם..
אז – קצת רקע...
בכל מייל שאנחנו מקבלים ממנהלי בתי הספר – ומקבלים מייל כזה אחד לשבוע לפחות, וגם במיילים שמגיעים מועדי ההורים הבית ספריים ומשלל ארגונים נוספים – מובעת אמירה ברורה וחד משמעית – "כאן מקבלים את כולם, מכל דת, מוצא, צבע ומגדר". בשיחה האחרונה שהמפקחת על בתי הספר בעיר יצרה עם ההורים של בית הספר התיכון, (יש שיחה כזו פעם בסמסטר לפחות, או לפי דרישה) שוחחנו על מתווה החזרה ללימודים.
חלק נכבד מהשיחה כלל הסעות לבתי הספר, הרי לא נרצה שבגלל שילדים גרים רחוק, וההורים עובדים – ילדים לא יוכלו להגיע לבית הספר בבטחה. (עד כה, בימי הקורונה, חלק מהילדים לומדים מהבית בלבד, עם מחשבים שבית הספר חילק לכל מי שביקש, חלק לומדים יומיים בשבוע בבית הספר, ושלושה ימים בבית במבנה היברידי, וילדי החינוך המיוחד לומדים ארבעה ימים בשבוע בבית הספר, ויום אחד מהבית).
יש לציין שכל עיר קובעת לעצמה איך יראו הלימודים בה.
מרגע פרוץ הקורונה – העיר (שנחשבת עיר שיקר מאוד לגור בה, ואין בה כמעט אנשים שידם אינה משגת...), חילקה, ועדיין מחלקת, לכל הילדים, מגיל אפס ועד 21 – סלי מזון שבועיים. צריך להגיע למרכז חלוקה, עם הרכב, לומר לעובדים שם את מספר הילדים שעבורם יש צורך במזון, והמתנדבים מכניסים לרכב ארגז גדול, מלא בירקות, פירות, חלב יוגורט ובשר, ושקית לכל ילד – עם ארוחות קפואות מוכנות מראש לכל השבוע. איש איננו בודק או שואל או רושם דבר. הילדים שלומדים יומיים או ארבעה ימים בבית הספר – מקבלים ארוחת בוקר וארוחת צהריים בחינם בבית הספר, כדי שלא יווצר מצב של ילד רעב. מי שזקוק לכך – מקבל משלוח הביתה.

הגענו לכאן לפני שלוש שנים. בנותיי נכנסו לבתי הספר – חודשיים לפני סיום שנת הלימודים. האחת – לבית הספר היסודי, והשניה לחטיבת הביניים. הן לא דברו אנגלית כלל. כיוון שהיתה זו הפעם השניה שלי בארה"ב עם ילדים, לא באמת דאגתי, אם כי בפעם הקודמת ילדיי היו צעירים הרבה יותר, כן הנחתי שעלולים להיות מעט יותר קשיים, בגילאים הבוגרים יותר.
בתי הספר מסודרים מעט אחרת כאן, גילאי גן חובה ועד כיתה ה' – הם בי"ס יסודי, כיתות ו, ז וח הם חטיבת הביניים – וט' עד יב – תיכון. יש תיכון אחד ציבורי בעיר, ומספר תיכונים פרטיים נחשבים ביותר, שלוש חטיבות ביניים ציבוריות, וושישה בתי ספר יסודיים. יש עוד שלושה בתי ספר פרטיים לגילאים הנמוכים.
בשביל שההלם מהמעבר לא יהיה גדול מידי, בחרנו להוריד את ביתנו הקטנה, שהיתה בכיתה ו' בארץ, לכיתה ה' כדי שתחווה את החיבוק העוטף של בית הספר היסודי לפחות לחודשיים, לפני שהיא עוברת לחטיבת הביניים.
המעבר היה חלק מאוד. כבר ביום הראשון היאהתרגשה מאוד להכנס לאוטובוס הצהוב שעצר לנו ליד הבית, ונכנסה ללא כל ליווי (לבקשתה) ליומה הראשון בבית הספר.
לקראת ההרצאה הזאת, בקשתי שתספר לי קצת על זכרונותיה מהימים הראשונים בבית הספר, בדגש על הקבלה שלה, כמי שאינה דוברת את השפה כלל. שימו לב שיש מספר שיבושי לשון שנגרמו עקב הניסיון שלה לתרגם את זכרונותיהמאנגלית לעברית...
רביעית: "אני מנחשת שהמורה ביסודי בקשה ממישהי להיות חברה שלי, כדי שלא אשאר בחוץ, הילדה, אנה, דברה איתי הרבה במהלך בית הספר. הילדים עצמם מקבלים במיוחד. לא היתה להם בעיה לתקשר איתי בסימנים.– המורים עצמם לא התייחסו אליי שונה. ביום הראשון כל הילדים עמדו מולי ואמרו בעברית (אחד אחד) "שלום קוראים לי" ואת השם שלהם באנגלית – והיה ילד אחד שאמר את זה באנגלית. זה גרם לי לתמוהה מה אמרו להם עליי לפני שהגעתי".
שאלתי בעניין ההנגשה של הלימודים – ביסודי –רביעית: "ויתרו לי על שיעורי הבית ועל המשימות. הגעתי בסוף השנה, אז אני מניחה שזה שינה משהו..."
מספר ימים לאחר שהיא נכנסה לבית הספר בקשתי מהמורה להגיע ולספר קצת לילדים על המקום ממנו רביעית הגיעה, היא הסכימה בשמחה. סיפרנו על הטלפן הסלולארי שצמוד לכל ילד מכיתה א', (כאן הם מקבלים אחד לקראת כיתה ז', אולי...) ועל העובדה שילדים הולכים לחברים אחרי בי"ס – כאן זה מאוד מאוד לא מקובל. כאן האמהות קובעות מפגש שבוע לפני, ואף מסכימות על הכיבוד שיוגש, ועל הפעילות שתיערך במפגש... כל זאת בינן לבין עצמן... והראינו להם איך נראה כתב עברי. כאן שמתי לב שהמורה מחזיקה את הראש עם היד, בתנועה הבינלאומית של "עכשיו אני מבינה". היא הבינה עד כמה ההסתגלות היא קשה, משפה שכותבים אותה מימין לשמאל לשפה עם אותיות שונות לחלוטין, שאפילו כוון הכתיבה בה – אחר.
רביעית ממשיכה לספר:
"בחטיבת הביניים הצמידו לי מורה ייחודית, מיס בי, שעזרה לי, לדעתי קצת יותר מידי עם ההומוורק. היא עבדה איתי באופן פרטני כל יום. לשיעור אחד ביום. לאחר מכן זה הפך לפעם בשבוע, ולקראת סוף השנה זה הפסיק בכלל."
רביעית קבלה מורה פרטנית – כי היא היתה הילדה היחידה בשכבה שלה שלא דברה אנגלית
לראשלישית, אחותה הגדולה, היו שמונה ילדים בקבוצה.
הESL מתוכנן כאן לארבע שנים, כאשר רוב הילדים כבר לא זקוקים לו לקראת השנה השלישית, ברם, יכולים להמשיך לקבל את העזרה הזו כל עוד הם – או ההורים שלהם – מבקשים. כן ממשיכים את המעקב אחריהם, וממשיכים להציע עזרה, אם נראה שיש בה צורך. יש מבחנים מדינתיים שמעריכים את מידת ההתקדמות של הילדים, ואת מידת העזרה הנדרשת. התוצאה, כמובן, איננה נחשבת כחלק מממוצע הציונים השנתי.
קיים גם רצון לשמר את שפת האם, ומנסים לעודד זאת בכל דרך. בכיתה י' למשל, מי שמדבר, קורא וכותב שתי שפות באופן רציף כמו שפות אם – מקבל תעודת הערכה מהמדינה. תעודה שאיתה הוא ממשיך לקולג'...
יש אפשרות למצא דרך להבחן ל AP (מעין "מוגבר" לציון הסופי של התיכון) בשפת האם שלך, וזה מוסיף לממוצע הכללי.
רביעית גם מאובחנת כADHD, ולכן היא מקבלת עזרה נוספת. למורים היה מאוד קשה להבחין אם ההתנהגות ה"disrespectful" שלה, נובעת מחוסר ידע, או משובבות יתר. כשאני מדברת על התנהגות לא מכבדת אני מדברת על כך שכאשר היא לא הצליחה להבין מה רוצים ממנה, היא פשט סגרה את הספר, או שהמשיכה לכתוב את השם שלה בעברית על דפי העבודה, או שלא ניסתה מספיק, ובעיקר – שנהגה ביתר חברותיות עם המורות, מעין קרבה לא מקובלת. היא לא שמרה דיסטאנס...
כאן הילדים אפילו לא מכירים את השם הפרטי של המורה... זה תמיד מיס או מיסטר, ושם המשפחה... והישראלית שלי... זה לא באמת הצליח לה. בשלב מאוחר היא אף ניסתה להסיבר למורה שכאשר משתמשים רק בתואר, ובשם המשפחה שהמורה קבלה מבן הזוג - בעצם מוחרים את ה"עצמי" של המורה, וזה לא מקובל עליה... אני חוששת שגם זה היה disrespectful אבל כל כך חינני - וחדשני, שסלחו לה....
נראה היה שמרוב רצון לעזור לה, הם קצת מוכנים לוותר על המשמעת... כאשר יישרנו את ההדורים, והסברתי למורים על הישירות הישראלית, וניסיתי לנתח איתם את הבעיות – הם הצמידו לה עזרה נוספת.
רביעית נזכרת::
"suported study– זה אומר שמיס גרקו uאני עושות שיערי בית, והיא מלמדת אותי pronunciation ו spelling.
academic support - מיסטר בסט גם עוזר לי בשיעורי הבית, וגם מגיע לכיתות שאני נמצאת בהן, ומוודא שאני עושה נכון במתמטיקה,"
היה גם ניסיון לאפשר לה שיח קבוצתי בארוחת הצהריים פעם בשבוע, בקבוצה קטנה מאוד, עם ילדים נוספים שהיו זקוקים לעזרה באינטראקציה קבוצתית – בפיקוח. (אנגר מניג'מנט, רגשות, ניסו ללמד את הילדים נימוס....) משהו כמו כישורי חיים בארץ.
רביעית התנגדה מאוד, וזה הופסק ביוזמתה, היא הסבירה שהיא מעדיפה שהמפגשים שלה עם ילדים אחרים יהיו בלתי אמצעיים ולגמרי בלתי מפוקחים, אם אפשר. כי גם ככה אין לה מספיק חברה שכזאת בזמן הקורנה, והיא מעדיפה לשמר את מה שיש. זה עבד. המורים קבלו את זה.

lESL – "קראתי ספרים והתאמנת על אותיות, כתבתי סיפורים על בעלי חיים (תחום העניין שלה), וגם קראנו בויקיפדיה על כל מיני בעלי חיים".
עם המורה לESL יש לי קשר טוב עד היום, גם דרך ELPAC וגם בכלל.
היא שולחת לי מיילים, מספרת על חייה האישיים, ומציעה שוב ושוב עזרה בכל דבר ועניין, היא מתעניינת בהתקדמות של שתי הבנות, ואני יודעת שהיא עוקבת אחריהן גם באמצעים אחרים..
היא אפילו הגיעה לראות את המחזה שראשלישית הופיעה בו, שנתיים וחצי אחרי שהיא הפסיקה ללמד אותה..., וראשלישית כבר עברה לתיכון... אגב זה מאוד מקובל כאן לראות את מנהל בית הספר בכל מיני הופעות או תחרויות של התלמידים, לפעמים גם בערים אחרות.
בשלב מסויים המורה לESL העובד הסוציאלי של בית הספר (מקביל ליועצת) והמורה לsupported study, הגיעו לבקר אותנו בבית. זה היה אירוע מאוד משמעותי ומרגש, לכולנו. הכל היה כמובן מתואם מראש, ונשאלנו המון פעמים אם זה בסדר מבחינתינו. (בכל זאת, אמריקה... הבית שלך הוא המבצר שלך...), המטרה היתה להכיר את רביעית במקום הנוח לה, וגם לשבת לשיחה בלתי פורמלית – עד כמה שאפשר – עם ההורים שלה. השיחה עברה בנחת, ובנועם. דברנו בעיקר על מה רביעית תרצה לעשות כשהיא תהיה גדולה (זאולוגית...) ועד הדרך שהיא צריכה לעשות כדי להשיג את זה, ואיזו עזרה היא יכולה לקבל מבית הספר (חטיבת הביניים, אני מזכירה...).

HEALTH CLASS השנה מחולקת לרבעונים, כל רבעון לומדים משהו אחר בנוסף ללימודי הליבה (הנדסה, מוסיקה אמנות וHEALTH ) המורה לhealth מלמדת על מרחב בטוח – ("מה שלומדים בhealth class נשאר בhealth class") בכיתה ו הם למדו על שיטת הhימליך, כחלק מלימודי הבריאות הללו, ואפילו התאמנו על בובה. הם למדו גם מיניות (נתבקשתי לחתום על אישור ...), (הלימודים כללו בחירת pronounce... אני לא בטוחה שיש כזו מילה בעברית... בחירת מגדר...איך אתה/את/הם/הן רוצה שיפנו אליך...).
בכיתה ז' למדו על מיניות, והמשיכו לדבר על בחירת מגדר, ולהטב"ק, כמובן, וגם- שוחחו על התאבדות ומניעת התאבדות... הבנת תהליכים, למי לפנות בעת הצורך, למה לשים לב – אצל חברים. כל זה, בתקשורת מלאה , ובתיאום עם ההורים.
בחטיבת הביניים ובתיכון יש "מועדונים". בדרך כלל נפגשים אחרי בית הספר בתוך בית הספר, עם מורה ממונה – שהמועדון הזה הוא ה"passion" שלו. המורה לhealth היא גם מובילת מועדון "pride club" – מקום בטוח למי שמגדיר עצמו הטב"ק, וגם לכל מי שמעוניין. הם פשוט יכולים להיות יחד. הם מדסקסים pronounce, ומשחקים יחד. הם בוחרים פרוייקטים שמתאימים להם, – אם לצאת בפומבי עם שלטים שתומכים בלהטב"קים, ולהצטרף לאחד מהמצעדים העירוניים (יש הרבה... זו קהילה לא גדולה...) או להוציא סרטון חמוד שמסביר איך הם מרגישים. אבל בעיקר זה היה מקום מפגש חברתי שמאפשר שיח פתוח –ומפוקח. הילדים רוצים ללכת למועדונים הללו. יש ילדים (שאני מכירה באופן אישי ) שהצטרפו לשבעה או שמונה מועדונים שונים, וגם הקימו כמה בעצמם...
הם שמחים על ההשתייכות (יש כל מיני מועדונים, לאיכות הסביבה, מועדוני טיולים, מועצת התלמידים, דראמה קלב – שמרימים הפקה פעמיים בשנה, ומועדון "טק" שעוזרים להם עם התפאורה, הסאונד והתאורה... מועדון מדעים, או מתמטיקה, מועדון תנ"ך, ושח מט... בתיכון כרגע יש 57 מועדונים שונים... וכל ילד שמעוניין להקים מועדון כזה, באיזה נושא שהוא מעוניין בו – (למשל בעלי חיים...) פשוט צריך למצא מורה שיהיה מעוניין ויסכים להצטרף. אם הם מבקשים, הם יכולים לקבל מימון מהPAC (כמו ועד ההורים המוסדי, אבל בעיקר לחלוקת כספי הורים), של עד 500$ בשנה – לכל מה שהם רוצים (לדוגמא - אוטובוס לתחרויות, כלי יצירה או חטיפים...).

במהלך השנה אני יכולה לבקש פגישה עם המורים של הבנות. אבל – כל מפגש כזה בעצם כולל את כל הצוות הלימודי (גיליתי את זה במקרה, כשהגעתי לדבר עם המורה למתמטיקה, ואז גיליתי שאני יושבת מול שמונה מורים והעובד הסוציאלי הבית ספרי (על תקן יועצת), והם מדברים איתי כצוות.
עם הצוות של ראשלישית נפגשתי פעם בשנה, ועם הצוות של רביעית שלוש פעמים במהלך כל שנה, למעקב אחר ההתקדמות שלה. את המידע הם ניסו לשלוח לי בעברית – התפעלתי מהרעיון ומהרצון הטוב, אבל הביצוע, גוגל טרנלייט – לא באמת עבד... אני בטוחה שזה ישתפר.
השאלה הראשונה שלהם היתה "איך רביעית רוצה שנתייחס אליה מגדרית". זה היה מפתיע, בהתחלה, אבל בהחלט מחמם את הלב.
אגב, רעיון יפה שמבוצע בבית הספר היסודי, ובחטיבת הביניים הוא- קפה עם המנהלת. בית הספר מזמין את כל ההורים של השכבה ל"קפה עם המנהלת" יש כיבוד, העובד הסוציאלי הבית ספרי נמצא שם, וגם המורות שלא מלמדות באותו הזמן. זה מאוד לא פורמאלי, ומנגיש את המנהלת לכל דבר ועניין, למשך כשעה, בזמן בית הספר.
בתיכון – המנהלת מוזמנת ע"י הpac פעם בכמה חודשים לשיחה עם כל ההורים. לרוב – השיחות הללו מלאות...
לפני כשנתיים קבלתי מכתב מהמפקח על בתי הספר בעיירה בה אני גרה, שמזמין את הורי הESL להגיע לפגישה, בה ידובר על הקמת גוף מייעץ לעיריה בענייני הוראת שפה שניה. בפגישה נכחו כל מורי הESL של המחוז, המפקח שלהם, המפקח על בתי הספר וגם כמה מנהלים של בתי ספר. לא הגיעו הרבה מידי הורים...
בעיירה יש 30000 תושבים, ובבתי הספר ישנם ילדים שדוברים מהבית 52 שפות שונות, ממעל 60 מדינות.
שוחחנו על הקשיים של הילדים, ובעיקר של הורים מהגרים שמטופלים בילדים, על הקושי להבין את כל האימיילים, וההתנהלות השונה מאוד וחודד הצורך, של כל הצדדים, בהקמת גוף, מעין ועד שיאגד בתוכו את ההורים לילדים דוברי שפה שניה, אשר ישמש כיועץ למפקח וגם למנהלי בתי הספר.
שוב, היוזמה הגיע מטעם העיר, אבל כל ההקמה של הגוף הזה בעצם היתה חייבת להגיע מטעם ההתנדבות של ההורים.
הגוף הוקם, ונחנך ברוב טקס במועצת העיר, בשידור ישיר בטלויזיה המקומית, ואני מכהנת כיו"ר משותף של ANDOVER ELPAC , יחד עם דייג'ה הואנג, שהגיעה מסין, עד עצם היום הזה. כתבנו תקנון, והתחלנו לארגן אירועים שונים, אירוע פתיחה, ראש השנה הסינית, ואף התחלנו לארגן הדרכות של מורים בבתי הספר, בהן דברנו על קשיי הבנה של השפה הבלתי מילולית, עזרנו להקים מערך לימודי ESL למבוגרים, חברנו לארגונים שונים בעיר, והצענו מרצה, סוציולוגית שתשוחח עם הורים על הבדלים בינתרבותיים. הקמנו דף פייסבוק, די פעיל, הצטרפנו לישיבות ועדי ההורים העירוניים עם המפקח, פעם בחודש, התחלנו לקבל הכרה בעיר, רואיינו לעיתון המקומי, ואז פרצה הקורונה והכל עצר.
כרגע אנחנו מנסות להחיות את ELPAC שהקורנה הקריסה, והתחלנו בכך שהצטרפנו ל"מתנס המקומי" הרקריאיישון סנטר, לועדה שמתפקידה לייצר הוגנות (equity), מגוון (diversity), ולאפשר שוויון מירבי בין תושבי העיר. אנחנו נפגשים פעמיים בשבוע, כבר חודשיים, אוספים רעיונות ממקומות שונים, הצעות רבות שלנו כבר התקבלו, כולל שינוי לוגו, הוספת תמונות מגוונות לספר החוגים המוצע, ואנחנו גאות מאוד בהצעה שהתeבלה ובוצעה לעילא: הכנת יומן אירועים עירוני בו אפשר למצא את כל החגים האפשריים של כל הדתות שאנחנו מכירים, עם מעט מידע עליהם, וכל הארועים העירוניים שמתעדכנים תדיר (כרגע עדיין יש מעט כי קורונה, אבל זה משתפר...), עם אפשרות להנגיש את היומן הזה לשפות שונות בלחיצת כפתור.
בזכותינו הוצעו חוגים מן העולם,לימודי שפה, ובספריה הציבורית העירונית אפילו דואגים למדפים עם ספרות עולמית. אנחנו מרגישות שמקשיבים לנו, מבקשים את עצתינו ומחפשים אותנו. הצטרפתי למספר ועדות בית ספריות, כנציגה של קהילה גדולה, ואני מרגישה שיש לי קול. יש מי שמקשיב. וזה מחמם את הלב.
הרצינות שבה מתייחסים לשוויוניות ולטיפוח הקשר עם ההורים בא לכדי ביטוי במגוון אופנים, ברמת בית הספר – התקשורת מול ההורים קורית כל הזמן, יש מיילים של המנהלת, עם מידע עדכני בכל שבוע. מיילים מממובילות צוות המורים – פעם בשבועיים לפחות, ומיילים מהמורות בכל פעם שעולה הצורך. בנוסף יש "ASPAN" שזו תוכנה, מעין תכנת משוב עם כל המידע על התלמידים, יש מפגשים עם המנהלת פעם ברבעון, וכרגע בקורונה – אפילו יותר כי הזום נגיש מאוד לכולם. ברמה העירונית – superintendent – המפקח, בהחלט נגיש, מהניסיון שלי, לכל הצעה או רעיון, ושמח לקבל הצעות חדשות. וגם המתנ"ס העירוני, הrecreation center – שפתח מטעם עצמו את הועדה שמנסה לייצר תקנון להוגנות, מגוון ושוויון.
ש ועדה עירונית – education committee – שאליה נבחרים פעם בשנה – למשך שנתיים. כל הפגישות של הועדה הזו פתוחות לציבור, ויש פעם בחודש פגישה "לא פורמאלית" בספריה הציבורית (או בזום, כרגע), בה עולות טענות, וגם עולים רעיונות לשיפור תנאי הלימודים בבית הספר. אני מצטרפת לכל הפגישות הלא פורמליות כדי ללמוד על הלך הרוחות העירוני בענייני חינוך. כרגע עומד על הפרק שיפוץ מבנה של אחד מבתי הספר – עלות השיפוץ המוצע 151מליון דולר... ואם זה יצא לפועל – אני מבטיחה לכם שאני חוזרת לכיתה א' רק כדי להנות מהמבנה המדהים המוצע. אגב, כל העיר מצביעה על שיפוץ כזה. עניין נוסף שעל הפרק – שינוי שעות ההתחלה והסיום של הלימודים בתיכון – יש רצון לאחר את שעת ההתחלה, ל8:45, כדי לאפשר לבני הנוער התארגנות נוחה בבוקר, ועוד שעות שינה.
אני יכולה להמשיך ולספר על הדברים שנעשים כאן עוד שעתיים, אני חושבת, בלי לנשום אפילו קצת... אבל אולי כדאי לאפשר שאלות?
גם אתם מוזמנים לשאול...
תודה רבה.
ץ

[אי_ננה*]

וואי, אני דומעת

עם כל כמה שאני עמוק בחנ"ב - אני רוצה לגור איפה שאת!!!!!
אני רוצה לגור בדיוק במקום שיש בו את הרגישות, הפתיחות, הנכונות הקהילתית, המחשבה מעבר...ההתבוננוץת, ההקשבה
רגישות כבר אמרתי?

רוצה שם!!

להשוות את זה לגועל שיש כאן בישראל?
וואי וואי
אני רוצה להיות שםםםם!!!

[צפרדע_ית]

הי אי ננה.קודם כל, את בהחלט מוזמנת. אפילו רק לבקר.
העניין השני הוא - שיש גם בעיות... כמובן.
הפרטיות כאן היא מטורפת, אם יש עניין עם מורה, והוא מטופל בתוך בית הספר, גם אם המורה מסולק/ת, את מגלה את זה הרבה אחרי, ולא תמיד תדעי מה הסיבה, מפאת שמירת הפרטיות של המורה.
ועוד בעניין הזה, האמריקאים היו בשוק מוחלט כשסיפרתי שיש בישראל אפליקציה שמספרת לי בדיוק איפה יש חולה קורונה או מאומת קורונה בבידוד, עד רמת הבניין...
ועוד יותר הם היו בשוק כשבאמת התקשרתי לחבריי למשרד, כשנשלחנו לעבוד מהבית, ושאלתי לשלומם. אחת מהן אפילו אמרה לי שזה הטלפון הפרטי שלה, של הבית, ושהיא לא ציפתה לקבל בו שיחות מחברה לעבודה.
בחיי.
וכשביקשתי טלפון של מישהו שיצא לפנסיה שבועיים קודם לכן, לא הסכימו לתת, אז ביקשתי שיעבירו לו את שלי, למקרה שהוא יזדקק לעזרה, והאיש שביקשתי ממנו, וידא איתי פעמיים שזה באמת בסדר מצידי להעביר את מספר הטלפון הפרטי שלי, כך סתם, למישהו...
פרטיות היא בהחלט ערך חשוב כאן.

כל הפגישות השבועיות/חודשיות של כל הארגונים העירוניים בהם אני חברה (למעט אחד מהם, אבל גם זה גבולי ותלוי נסיבות), מתחילות ומסתיימות בדיוק בזמן המוקצב, וכולם מגיעים בול בזמן, ומסתלקים איך שמסתיים. כשהייתי מגיעה (כמו שהגעתי בארץ) חצי שעה לפני, בשביל הקפה והריכולים שלפני - לא היה לי עם מי לדבר.
הם פשוט לא היו שם.
גם לא אחרי.
גם קפה לא היה...
יש "קהילה", למעשה יש לא מעט "קהילות", שעושות המון דברים נהדרים, יעודיים, שלשמן הוקמו, בעיקר כאלה שקשורים במימון פרוייקטים מקסימים לבני הנוער, ולבתי הספר, או לשימור טבע והסטוריה, אבל זה לא מייצר חברויות של "מעבר", ולזה אני מתגעגעת מאוד.
וגם - תחושת הזרות שלי, לא עוזבת. אני לא מרגישה את אותו הצורך לפעול, כמו שהרגשתי בארץ. אין לי את הdrive, וגם לא את תחושת השליחות שהייתה לי בארץ, זו שגרמה לי לנסות לתקן כל הזמן.
כאן אני "מתקנת" בעיקר את הסביבה הפרטית שלי, ושל הראשנים...
את יודעת, האמת היא תמיד אי שם באמצע... בכל דבר...
שיהיה סופ"ש משמח.
ץ.

[לב_שומע*]

תודה רבה על התיאור צפרדעית מאוד התרגשתי לקרוא.

[צפרדע_ית]

שמחה שקראת, לב
ל.

[צפרדע_ית]

חבר טוב סיפר לי שהוא עדיין מחפש אחר הנוסחה לאושר הנצחי.

אמרתי שאין לי מושג בעניין ההנצחיות, ושגם בעניין האושר אני לא בטוחה.
אבל, אם ישאל, מבטיחה לספר איך הגעתי לשלווה ולנחת, פחות או יותר...
ולתחושה טובה, רוב הזמן.

אז הוא שאל.
וכך עניתי:

קצת ארוך, קח אויר...

ויתרתי על הציפיות. מכולם.
אם אני רוצה שמשהו יעשה, אני עושה אותו.
אני מתייחסת לכולם כאילו יש להם מגבלה, הם פשוט לא מסוגלים להבין, ולכן
אני סבלנית יותר, וסובלנית.
בה בעת אני מתייחסת לכולם כאל אנשים בוגרים וחכמים, שאחראים לבחירות של עצמם, ולכן אני לא מרגישה שאני חייבת להם משהו.
אני מתנהגת לכולם, באופן הכי מנומס ומכבד וחביב שאני יכולה, כי ככה אני רוצה לחיות, והייתי שמחה אם היו מתנהגים אליי באותו האופן.
אני מחבבת את כל האנשים שסביבי, שומרת על קשר עם כל מי שמעוניין לשמור איתי על קשר (וגם עם כמה כאלה שאולי לא הכי מעוניינים, אבל אני עדיין מחבבת אותם).
הבנתי שאין לי הרבה כוח לשנות את האירועים, ולכן אני עושה מה שחשוב לי.
ומה שאני משנה - זה מספיק טוב.
אני עושה הרבה, לטובת הכלל, כי ככה אני רוצה לחיות.
הבנתי שאני לא אחראית לאיך שאחרים מרגישים, ושאני יכולה להתנהג הכי "בסדר", וזה לא ישנה את הרגשתם, אז אני בוחרת בדרך המנומסת והנעימה שמתאימה לי. אני עושה הכי טוב שאני יכולה, ומשאירה להם את הבחירה של איך להרגיש.
אני תמיד זוכרת שיש לי כמה דרכים לפנות אליהן, בכל צומת, ואני עושה את הבחירה שהכי נכונה לי כרגע, לפי הנתונים שיש. אני לא מסתכלת אחורה אומרת "אוף, הייתי צריכה לעשות אחרת". אני יודעת שבצומת הבאה אוכל לבחור שוב, הכי טוב, לפי הנתונים שבידי. כרגע.
הנתונים משתנים, הדרך משתנה, והבחירות שלי עשויות להשתנות גם. וזה בסדר.
אני מתפעלת ממה שאפשר. מהשמיים (מדהימים), מהפריחה (וגם מקמילה, מהתחדשות ומהתפרקות... מזג האויר על כל גווניו גורם לי לחייך) נופים מרחיבים את נפשי, וגורמים לי לחייך.
הילדים שלי גורמים לי לחייך. אני נהנית מאיל שהם מפתחים את עצמם, ובעיקר צריך שכל אחד מהם לקח ממני איזו תכונה, להמשיך איתה הלאה.
הם מצחיקים אותי.
אני אוהבת לחייך.
ולצחוק.
אני סקרנית. מאוד.
אני לומדת. כל הזמן, מכל אחד, מכל דבר.
אני משאב, למי שמוכן לקבל ממני מידע, אני מוכנה תמיד לעזור, ללמד, להראות, אבל לא נעלבת אם הם לא חושבים כמוני.
אני לא נפגעת מאנשים בורים. אני בעיקר חשה חמלה כלפי כל היצורים כולם.
חוץ מכינים.
ופרעושים, קרציות ויתושות.
אני מבינה שאני לא מושלמת, אבל אני הכי מושלמת שאני יכולה להיות בעיניי.
ומה שהכי מקל על הכל זה להסתכל בעיניים של היסטוריונית/ ארכיאולוגית, הכל חולף. כלום לא נשאר.
אני לא יודעת על מה חלמה סבתא שלי באמת, או אמא שלה... וודאי לא סוקראטס (אם כי יש לי הרגשה שאני דווקא לגביו צודקת יותר מכולם),
אם אני לא יכולה לשנות כלום, אז פשוט להתנהג באופן הכי נעים כלפי כולם כדי שיהיה לכולנו נעים כרגע.
אני תמיד מוכנה להקשיב, ותמיד מוכנה לשתף את מי ששואל, תמיד מוכנה לעזור, ולגמרי מאמינה שאם כל אחד יעשה טיפה מעבר למה שהוא חייב, יהיה לנו עולם מדהים לחיות בו.

עשה טוב, רחק מרע. הלא כן?

משהו נוסף - אני מעריכה את הטוב. בכל מכרי אני מחפשת את הטוב, את הנדיב, הנעים.
מחפשת חוכמה, ידע ובינה.
מחפשת פתיחות, ורצון ללמוד עוד.
את הערכים שמחים אותי.
וכשמחפשים, מוצאים

ץ

[צפרדע_ית]

משפטים, אמרות כנף ופתגמים שאני מעריכה במיוחד, ויום אחד אסדר לפי הערכים שעל פיהם אני משתדלת לחיות:

עשה טוב, רחק מרע

במקום בו אין אנשים, היה אתה איש.

הכל זורם, אי אפשר להכנס פעמיים לאותו הנהר.

ץ

[צפרדע_ית]

משפטים, אמרות כנף ופתגמים שאני מעריכה במיוחד, ויום אחד אסדר לפי הערכים שעל פיהם אני משתדלת לחיות:

עשה טוב, רחק מרע

במקום בו אין אנשים, היה אתה איש.
אין חכם כבעל ניסיון.

הכל זורם, אי אפשר להכנס פעמיים לאותו הנהר.

אי אפשר לחנך סרטן להליכה ישרה (אריסטופנס, אצל ישראל רינג 30).

חינוך הוא דוגמא ואהבה, לא שום דבר אחר. (פרבל אצל י.ר 30)

חינוך: האמצעי להריסת היוצא מן הכלל לטובת הכלל (ניטשה, אצל י.ר. 30)

ניצבים אנחנו בפני העובדה הפרדוקסליץ שהחינוך נהפך לאחד המכשולים העיקריים בפני האינטליגנציה והמחשבה החופשית (ראסל, אצל י.ר. 31)

מכל מלמדי השכלתי (תהילים קי"ט)
יהי כבוד תלמידת חביב עליך כשלך (אלעזר בן שמוע, אבות ד).

איזהו חכם? הלומד מכל אדם. (אבות).
איזהו חכם? התקיים תלמוד (דברים)
אם יודע אתה דבר מה, אמור שאתה יודע. אם אינך יודע דבר מה, הודה שאינך יודע. זוהי הדעת ((קונפוציוס)

היטיב לעשות אם נדע קצת על הכל, מאשר אם נדע הכל על ענין יחיד (פסקל, אצל י.ר. 34)


ץ

[יולי_קו]

צפרדעונת,
משפטים יפיפיים, מחכימים ועמוקים.
אני באתי לספר שאנחנו מדברים, הנוער עונה בהסכמה, ואז עושה מה שבא לו. זה חשוב אמנם לדבר, אבל!!! שיעשה כבר לעזאזל מה שששוחחנו עליו!

[צפרדע_ית]

טוב, אז אוסיף מהר מהר גם את
חנוך לנער על פי דרכו
איזהו חכם הלומד מנסיונם של אחרים.
(אבל לרוב זה לא עובד, את יודעת)
ובעיקר
חיה ותן לחיות...
יש גם משפט חכם ממש שמדבר על מי שאנחנו... משהו עם תפוחי אדמה וביצים קשות, שבהנתן אותן התנאים (מים רותחים, לדוגמא) התפודים מתרככים והביצים מתקשות.. אבל אני לא זוכרת איך זה נאמר...
כשיהיה זמן אחפש.
יולי הוא חייב ללמוד בדרך שלו. הוא חכם מספיק ויותר מזה, יש לו גב תומך (אתם!), והוא יהיה בסדר.
חיבוק!
ץ.

[אמא_של_דגיגונת*]

ווואו... צפדע ית... איזה דף מחכים ומרחיב לב..
רק אשתף שאני זוכרת אותך מתנדבת בסיירת ונפגשנו כמה פעמים בעיר כשאת ב״מדים״.. ואני זוכרת כמה זהרת במדים האלה (שהיו זוהרים..), אבל זה לא היה רק המדים, אלא כל כולך.. עיניך הבהירות והטובות, ופנייך זהרו, ונראית כמו מגדלור. עכשיו כשאני קוראת את סיפורייך אני מבינה שבאמת היית מגדלור ללא מעט אנשים...
היי ברוכה <3

[צפרדע_ית]

דנה!!!
ץ

[צפרדע_ית]

משתפת...
בתחילת אפריל השתתפתי במיזם הקראת סיפורים לילדי אחד מבתי הספר היסודיים בעיר בה אני גרה.
המיזם הוקם ע"י הספרנית של בית הספר, אשר שלחה הזמנות לכל בעלי התפקידים בעיר.
כל משרד נתבקש לשלוח מספר נציגים על מנת לאייש חצי שעה של הקראת סיפורים לכל ילדי בית הספר, כדרך לעודד קריאה.
חוץ ממני (השתתפתי מטעם מרכז הנוער, אבל דיברתי בעיקר על תפקידי כיו"ר ELPAC שזו בעצם מועצה מייעצת של הורי הילדים שדוברים אנגלית כשפה שניה. מועצה שהקמתי לפני השלוש שנים, ואני אמורה לייצג בה את שלל תושבי העיר שזה מקרוב באו מארצות שאינן דוברות אנגלית, ויש בכאן לפחות 60 מדינות מיוצגות, ו55 שפות שונות שמדוברות בבתי הספר...).
הגיעו:
המפקחת הראשית על בתי הספר, ושתיים מסגניותיה.
הצ'יף של המשטרה, ואיתו עוד ארבעה שוטרים ושלושה לוחמי אש.
"ראש העיר" (השם של התפקיד שלו שונה, אבל הוא בעצם האחראי על העיר)...
אנשי מועצת החינוך ( education committee)
אנשי הספרים הציבורית, אנשים מהחברה ההיסטורית (שמשמרת את ההיסטוריה של העיר, שכיום היא בת 375 שנים) .מורים מבתי ספר אחרים, ראש ה DEI Committee ועוד מספר בעלי תפקידים שלא זיהיתי.
בסך הכל, בי"ס יסודי לא קטן, עצר בבת אחת, לשעה אחת את הפעילות השוטפת שלו, וכולם שמעו סיפורים שנבחרו ע"י אנשי העיר, שהקריאו אותם...
,היה מרגש ממש, וכל כך נהניתי... הבאתי איתי ספר בעברית, אבל בספריה בחרתי סיפור אחר... כמובן... על ילד שמתקשה בקריאה...

קבלתי את ילדי כיתה ג', שהכינו שאלות מראש, ושתפו פעולה, ובכלל, היו מקסימים, כמובן, וכל כך התרגשו, וכל כך נהניתי, שמיד קבעתי עם המורה שאגיע שוב...

ואכן, היום הגעתי שוב ולבקשת המורה שוחחתי עם הילדים על פסח... זה היה מרתק ממש. סיפרתי את הסיפור בקווים כלליים מאוד...
אני חושבת שרק כשעומדים מול ילדים לא יהודיים (ומורה לא יהודייה), ומתרגמים לשפה אחרת, מבינים כמה הסיפורים הללו אינם מותאמים לילדים ..
דילגתי על כל מה שנראה לי לא מתאים - משליחת התינוקות ליאור, דרך חלק מעשר המכות... וכמובן ויתרתי על הטבעת המצרים בים...
דברתי על המנהגים של פסח, ועל הסמלים (הסברתי שאני אמורה לוותר על פיצה ופסטה למשך שבוע מהיום בערב, וקבלתי מבטי השתתפות בצער מזועזעים... והצעות להחביא פיצה במקום שלא יראו.... שיהיה לי... ), הבאתי הגדות, שיוכלו לעלעל, ושתי צלחות פסח, הראיתי מצות לסרטון קצרצר עם השיר "let my people go", סיפרתי על המנהג של איסוף פירורי לחם עם נוצה ונר ולסיום הכנו זקנים מנייר, ויצאנו בשיירה ממצרים, כשאת השיירה מובילה ילדה שלבושה במפת השולחן הלבנה שהבאתי מהבית, מודבק עליה זקן לבן מנייר, והיא משה...
כאשר השיירה הגיעה לבסוף שאלתי אותם אחד אחד מה הם מביאים ממצריים לארץ ישראל ולעולם כולו והאצתי בהם לחשוב בגדול...כל ילד ברך את העולם, והברכות נעו בין 'שלום עולמי" ו"חטיף לכולם" לבין 'שהאנשים באוקראינה יהיו בטוחים' ו'שלכל אדם, כולל העניים יהיה בית ואוכל'. התרגשתי ממש.
אני מחכה בקוצר רוח לפעם הבאה שאין לי ספק שעוד תהיה.
חג משמח ממש.
ץ

[ברוש_בלבוש_סופרמן*]

ראשית, כל הכבוד.
שנית, איך אומרים... באידיש זה נשמע יותר טוב

[יולי_קו]

וואוו. את (כרגיל ) מפתיעה, מחדשת, מאתגרת, ומרחיבה אופקים.