להיות בבית

אנונימי

מכתב שכתבנו לעלון של הקיבוץ בתחילת הדרך:

מתן יגדל בבית

החלטנו לקחת את האחריות על גידולו וחינוכו של מתן עלינו. אחרי פסח מתן לא יחזור לגן, אלא יישאר בבית. אנחנו חושבים שהסביבה הטובה ביותר לגדילתו ולחינוכו של הילד היא הסביבה הביתית, עם הוריו ואחיו, תוך שהוא יכול לפלס לעצמו, בעזרתנו, נתיב ייחודי ועצמאי אל הידע ותפיסת עולמו.

חינוך ביתי היא דרך חיים שלמה, המחזירה להורים ולילד ? בסדר זה ? את האחריות על הגדילה, הלימוד והחינוך של הילד. אין דרך אחת "נכונה" לעשות זאת, אין נתיב ידוע ומוכר. כל משפחה, כל ילד, כל רגע נתון, כובשים לעצמם נתיב חדש. הרעיון הבסיסי הוא שאנו יכולים לתת לו את הסביבה הטובה ביותר, התומכת ביותר והמעניינת ביותר על מנת להגשים את כישוריו ויכולתו.

המהלך הזה אינו פשוט עבורנו. הגן כאן הוא מצויין, ואנו יודעים שלא נוכל לתת למתן את כל מה שהוא מקבל בגן. במקום זאת הוא יקבל דברים אחרים. ההחלטה קשה, ולכן בשלב ראשון אנו מגדירים זאת כניסיון. אם הניסיון יצליח, מתן יישאר בבית גם בשנים הבאות, ולא יישלח לבית ספר.

כשאדם בבית, מטבע הדברים, הוא יותר חופשי לבחור מה הוא יעשה. אנו צופים שיהיו ימים שמתן יבלה במחקר מרתק על חלזונות ושלשולים, לצד ימים בהם הוא ישב וישחק במחשב או ייקרא וירכיב פזלים כל היום. המהלך אינו דמוקרטי. אנחנו מקשיבים למתן, שומעים את רגשותיו והעדפותיו, אבל מחליטים עבורו. זוהי חובתנו כהורים. אם נשמע ממתן יום יום שלא טוב לו ושהוא רוצה ללכת לגן / בית ספר, נשלב זאת בשיקולינו וייתכן ונחליט לשלוח אותו למסגרת זו או אחרת. איננו פוסלים שום אפשרות.

השאלה החברתית היא השאלה שעולה הכי הרבה: "עם מי הוא ישחק?", "מי יהיו החברים שלו?", "איך הוא ילמד להתנהג בחברה? ולהתמודד?" התשובה מתחלקת לשניים. מצד אחד אנו עדיין גרים בקיבוץ, אנו עדיין פוגשים ילדים ומבוגרים בשבילים, אחרי הצהריים בשבתות ובחופשים. כמו כן ישנם מפגשים של ילדים נוספים בחינוך ביתי, בהם מתן יכול להתחכך בחברה רב גילאית ומגוונת. מהצד השני אנו סבורים שהתמודדויות במסגרת כפויה, ממנה אי אפשר לצאת (כגון בבית ספר), אינה תורמת דבר, ואין צורך לחוות אותה. מתן יוכל להגדיר לעצמו את המפגשים החברתיים, את תדירותם ומשכם. מתן יבחר את חבריו, ואנו חושבים שהתנסות זו תתרום לו.

אנו מאמינים בחשיבות ההשכלה. אנחנו רוצים שמתן ילמד על העולם, יחקור אותו ויכיר אותו. אולם ישנם דרכים רבות לעשות זאת. לעומת שיעורים ומבחנים אנו רוצים שמתן יגלה בעצמו, בדרכו את העולם. אנו רוצים שמתן יגדיר לעצמו, בעזרתנו ובהכוונתנו, את חומר הלימודים ושעות הלימוד שלו. כאשר אדם לומד מה שליבו חפץ, ערך הלימוד רב הרבה יותר והוא נשמר טוב יותר. האדם סקרן מטבעו, העולם כולו הוא כיתת הלימוד, ואין צורך להגבילו לארבע קירות וספרי מתמטיקה.

בישראל ישנו "חוק חינוך חובה". החוק מכיר בחינוך ביתי בהתאם לנהלים מסוימים. בעת האחרונה גם בית המשפט מכיר בכך: "זכותם של הורים לגדל ולחנך את ילדיהם כראות עיניהם היא זכות חוקתית יסודית, זכות טבעית הטבועה ועולה מן הקשר בין הורים לצאצאיהם." (השופט שמגר, ביה"מ העליון 2266/93(.

יישנה סמליות רבה לביצוע מהלך זה בפסח, חג החירות. החג בו יצאו ? הושלכו ? בני ישראל לעבר הלא נודע ולקחו את גורלם בידם. זהו החג של יצירת העם, ומנגד זהו החג בו כל משפחה מתרכזת מסביב לקורבן הפסח שלה. זהו החג בו כל העם עולים לרגל ומנגד זהו החג בו כל משפחה מצווה על "והגדת לבנך", לקחת אחריות על חינוך הילדים. בפסח מצווה עלינו לדאוג לכלל עניי העם, לדאוג להם לקמחא דפסחא ולקרוא להם לשבת עימנו בסדר, ומנגד זהו החג בו על כל משפחה להתייצב מול כל בניה ? חכם רשע תם ושאינו יודע לשאול ? ולענות ילד ילד כיכולתו והבנתו. זהו החג בו כל העם מתגבש ביחד, וכל משפחה מתגבשת בפני עצמה.

אנו צריכים את עזרתכם, כמשקיפים מבחוץ, על מנת לראות דברים שרואים משם. נשמח (לפעמים!) לשמוע התייחסויות ועצות בנוגע לדרך שבחרנו בה. נשמח גם לשתף אתכם בתהליך, וגם להיעזר בכם, כל אחד בתחומי ההתמחות שלו. מן הסתם, תראו יותר את מתן בשבילים ובענפים השונים, ואנו תקווה שכשם שאנו נהנה מהתהליך, כל הקהילה תרוויח.

דף בלוג . בשבלינו בעיקר, אבל נשמח לתגובות מכל סוג. @}

היום הראשון בבית.

טוב, לא ממש. רק באופן רשמי. גם ככה היינו חצי בבית וחצי בגן. אבל היום זה הפך לרשמי. רשמי למי? לסביבה בעיקר, לגן, אבל גם לנו.
אם כל הימים שלנו יהיו כאלה-דיינו. כלום לא היה מתוכנן והכל היה כ"כ טוב.
קמנו, גילינו שהביצים של הזחלים בקעו. אושר גדול. הוא לא ידע מה לעשות עם עצמו מהתרגשות. (אלוהים, מה עושים עם הכמות המטורפת הזאת של זחלים??)
אח"כ הוא ישב בכניסה ולכל אחד שעבר בשביל בדרך לגן (וזה בערך כולם כי אנחנו בשביל המרכזי) הוא אמר: "אני לא הולך לגן. אף פעם". הוא זרח מאושר כשסיפרנו לו לפני כמה ימים. ומאז הוא מספר לכולם בכל הזדמנות.
הלכנו למכולת למלא את הבית בחמץ, שיהיה מה לאכול.
אח"כ הוא רצה לנסות לעשות קקי בשרותים. לא יודעת מאיפה זה בא לו. לא הצעתי. הוא בן 4 ומבקש חיתול לקקי. ניסה, אח"כ ביקש חיתול.

"אמא, אבל אני לא יכול לעשות בשרותים".
"למה?"
"כי אני מפחד שיצא לי"
"אבל גם בחיתול יוצא לך"
"לא יוצא לי". (בשיא הרצינות).
"אה, אבל לפעמים אני מחליפה לך ורואה שיש קקי"
"זה לא אני עושה, זה עכבר".

אח"כ חשבתי שאיזה כיף לנו. לו בעיקר. אין לו יותר את הלחץ הזה של "מה יקרה אם יהיה לי קקי בגן???"
כבר קרה שהתקשרו לומר לי שהוא עשה בתחתונים ולא מוכן שיחליפו לו. הוא היה כזה מסכן. וכמה אכלתי את הלב שהוא סובל בגלל זה.

כולם יודעים שאנחנו בבית. לפני חודש סיפרנו לגננת שאחרי פסח אנחנו לא חוזרים לגן. היא גם שכנה וחברה. התגובה שלה היתה מדהימה. שום ביקורת, שום קטע אישי, לא הופתעה. היא ציפתה לזה. חשבה שזה יקרה. שאלה המון, אבל הכל בעניין אמיתי, עם קרדיט שחשבנו על זה. אמרה שהיא תשמח ללות אותנו, שנוכל להצטרף לפעילויות מעניינות (ויש המון כאלה) בגן. הציעה שנכתוב משהו לילדים כי היא רוצה לספר להם. הציעה שאולי אנחנו נספר. העדפנו שלא. היא תעשה את זה יותר טוב.
הציעה שנכתוב משהו לעיתון השבועי של הקיבוץ שיחסוך הסברים לכולם וגם ישתף את הקהילה.
כתבנו. התגובות טובות. הרבה מתעניינים, הרבה מאחלים בהצלחה. מעט מרגישים מאויימים. (לפרסם בעלון של באופן??)

אח"כ הלכנו לשכנים עם ילד בן 3 שלא הולך לגן (עד לשנה הבאה). שיחקו במים ובוץ, השתוללו כהוגן. אכלנו איתם.
כשחזרנו הוא אמר שהוא עייף. נרדם בצ'יק. גם פשפשת (בת שנה) נרדמה. אז ישנתי גם אני.
כשקמנו כבר היה 16:00. כולם חזרו מהגן והיו צהרים רגילים עם חברים.
(אני מוקסמת מזה שהוא מגן על אחותו גם במחיר להפסיד חברים. מישהו חטף לה משהו, הוא חטף לו והתחילו לריב אבל הוא הגן על המשחק שלה בחרוף נפש עד שהחבר ברח).

בערב אמרתי לו שכיף לי שהוא בבית.

אוכל

יש לנו קטע עם אוכל. הוא לא כ"כ אוכל. בעיקר כי הוא לא רוצה להפסיד שומדבר. הוא אוהב שאני מאכילה אותו.
תמיד סמכתי על האוכל(בוקר וצהרים) בגן. ידעתי שבגן הוא אוכל המון.
עכשיו צריך להסתדר לבד.

אתמול בערב בנסיעה אמרתי לו שנעשה רשימה של כל מה שהוא אוהב לאכול ונכין יחד. הוא אמר מה הוא אוהב (הכל בערך. עוף, קציצות, אורז, תפוחי אדמה, שניצל, פתיתים, גזר בכל צורה).
"אבל אמא, תכיני גם דברים ש את אוהבת. וגם אבא ופשפשת. שגם לכם יהיה מה לאכול".

"מה אתם עושים כל היום?". ככה שואלים אותי.
אין לי מושג. כלום. סתם. לא משעמם לדקה. לא יוזמת שומדבר. הוא מצחיק אותי.
נכון שזאת רק ההתחלה אבל לא חשבתי שיהיה כ"כ רגוע. לכולנו. הוא לא מתעסק בלחשב איזה יום היום כדי לדעת אם צריך מחר ללכת לגן.
קטפנו עלים לזחלים בדיוק כשילדי הגן קטפו. הוא שמח לטייל איתם קצת ושמח גם לחזור הביתה.

"היו לי שלוש(ה), אכלתי אחד, נשארו שניים". והוא בכלל לא יודע לספור. אפילו לא עד ארבע.

אמא שלי שאלה היום "איך הוא ילמד כל מה שצריך?" אוף. הוא רק בן 4. הוא יודע מה שחשוב לו.

כשרק עברנו לפה לפני 10 חודשים התפעלתי מהאלוורה שצומחת פרא לידינו. הסברתי לו שזה טוב לפצעים. מאז לא דיברנו על זה. היום הוא יצא החוצה למרוח לעצמו על הפצע החדש.

"איך החשופית לא מתה אם אין לה קונכיה?"

ראינו חסידה. "היא כמו צב. לא אוהבת שקר לה. אבל היא מחפשת מקום חם".

אני אנסה להוסיף את גירסת האב.

בשבוע האחרון התחלתי להבין מהו חופש באמת. חופש מלחצי המסגרת, חופש מפחדים, חופש מהמערכת. חופש מהציפיות שלנו ומכל האנשים שמסביב. ברגע שהגדרנו שאנו "חינוך ביתי" ירדה אבן מהלב של כלנו, והתברכנו בחופש מופלא.
אני יודע שאני (כולנו) באופוריה, אני יודע שיהיו שלבים קשים, ושהלחץ מהסביבה רק לקח הפוגה. ולמרות זאת. אני חי את הרגע. וכרגע אני בגן עדן. פתאום כל המשפחה יותר סבלנית, יותר שמחה ורגועה.
אתמול בערב מתן שיחק. הוא היה עייף מאוד ורצה ללכת לישון, אבל לא יכל ללכת לישון כי לא רצה להפסיד את המשחק. ואז אמרה לו תמר שהוא יכול להמשיך מחר, והוא פשוט עזב את המשחק באמצע ובא לישון. היום מתן כעס מאוד. התפרצות כעס (מקסים) שנמשכה בעבר דקה ואף יותר, נמשכה 10 שניות בדיוק ונרגעה. ההרגשה שלי היא שהוא בבת אחת התבגר מאוד, במובן החיובי. הוא מבין בדיוק מה אנחנו עושים. אני לא זוכר שום וויכוח משמעותי איתו בימים האחרונים.

אחת מנקודות התורפה שלי עם מתן הייתה - בעבר - משחקי שליטה. אני אומר לו להפסיק, והוא ממשיך עוד קצת ורק אז מפסיק. בימים האחרונים זה נעלם כמעט לגמרי. הוא אומר לי שהוא ממשיך עוד קצת (לקבל אישור למשחק השליטה!) ואז מפסיק מיוזמתו. הוא הרבה יותר עצמאי ובטוח בעצמו. גן עדן כבר אמרתי?

<סליחה על ההשתפכות, אני פשוט נפעם>

כבר שעה שהוא מרסק קסטות, מפזר את הסרטים שלהם ברחבי הבית ומזמזם: "זה לא כל כך נעים לראות גן סגור..." * 2000 פעמים

כיף לקרוא אותכם.
תתחדשו

ובאמת שיהיה המון בהצלחה

תמר ועומר
צחקתי נורא.
גם אנחנו בחל"ת מהגן כרגע (חופשה ללא תנאים...).
לא מרגישה צורך להגדיר את זה כך או אחרת אבל העובדה היא שעטרה לא הולכת לגן וכנראה גם לא מתכוונת ללכת בזמן הקרוב. עד עכשיו הרגשתי שזה היה צורך שלה להיות שם, היא פשוט ביקשה את זה והתעקשה אפילו שניסיתי להשאיר אותה בבית. לא הרגשתי שנעשה לה שם נזק כלשהו אז נתתי לה את זכות הבחירה. קצת לפני פסח היא התחילה לחפף, ועכשיו, אחרי החופש הארוך היא בכלל לא מתגעגעת לשם.
האמת היא שעליתי עכשיו על דבר מדהים-
קצת אחרי שהיא התחילה ללכת לגן, בתחילת השנה, היא התחילה להרטיב במיטה כל לילה. וזה- ממצב שהיא בכלל לא הרטיבה במשך חודשים! אני ישר הרגשתי שזה בגלל הגן אבל כולם אמרו לי - מה פתאום , אם זה הסימן היחיד כנראה שאין מצוקה אמיתית. היא המשיכה להרטיב כל השנה ואני בטפשותי הרבה נתתי לזה להימשך. עכשיו, כבאורח פלא הילדה יבשה לחלוטין. ועדיין אף אחד לא מאמין לי שזה קשור איכשהו בגן. לי בכל אופן הקשר ברור.
נראה מה יהיה הלאה...

מרגש!!!

שיהיה בהנאה. @}

מונולוג לפני השינה:
"אבא, הגרמנים הרגו את היהודים. הייתה צפירה ועמדנו.
אנחנו יהודים.
אחרי שמתים מגיעים לשמיים!!!!!!!
כמו אח שלך שמת שהתחשמל. הוא עלה על הגג ונגע בחשמל ומת (נכון).
כולם מתים בסוף?! אני לא רוצה למות
[האבא הנדהם: אם אתה תיזהר ואנחנו נשמור עליך נמות זקנים בעוד המון זמן, כמו סבתא X שהיא אמא-של-אמא-של-....]
אבל אני לא רוצה למות. כשמתים כבר לא מדברים? [האבא: לא]
כולם מתים? גם החבר X? והחבר Y?"
סוף ציטוט. נרגע ונרדם.

אני חש שמתן עשה קפיצת גדילה בשבוע האחרון. היכולת שלו להבין תמיד הייתה, אבל עכשיו הדברים מתבשלים אצלו ומתקשרים זה לזה הרבה יותר טוב.
השערה

: כאשר הוא לא בגן, הוא פנוי יותר להיות עם עצמו, בשקט, ויש לו זמן להפנים ולעכל דברים. כל הזמן שהוא עושה פעולות "סתמיות" הוא יוצר קישורים בראש, ואנחנו רק צריכים להיות במקום כשזה מבשיל ונושר אלינו מפיו מפיק המרגליות.

מיתרונות המקום הקטן שלנו

הלכנו למכולת בעודי מתלבטת איתו בקול אם ליסוע לסחנה או לא (מספיק חם? פשפשת עם קצת חום וכד').
במכולת פגשנו את גל. הוא בכיתה ד'. חבר של מתן. הוא לא הלך היום לבצפר. שאלתי אותו (אחרי שוידאתי עם אמא שלו) אם הוא רוצה לבוא איתנו. הוא שמח.
צ'יק צ'ק התארגנו, תוך 15 דקות כבר היינו ליד המים. השתוללות אין קץ. לי היה קר. להם לא.
אח"כ ישנו צהרים, אח"כ שמרנו על מליון ילדי שכנים שההורים שלהם עובדים יותר מדי....

אתמול שכנה טובה אמרה לי שאנחנו מוציאים להם את העיניים. שמתן נראה מאושר. שבא להם גם. זה לא סתם בא, כבר מזמן דיברנו על זה שזה מתאים להם. הם מהבודדים פה שלא שולחים את הילדים לקייטנה בקיץ. נשארים בבית כי אבא ואמא מורים אז אין סיבה.
נשאר רק לחכות. הלוואי שזה יקרה.

ביום ראשון יש פעילות לילדי הגן בעקבות רחל המשוררת. נוסעים לכנרת, אח"כ לעין גב לסבאסבתא של אחד הילדים. גם אנחנו מוזמנים. כיף.

לפני חודש וחצי היתה לו יומולדת. אף פעם לא חגגנו לו. לא בבית, לא בגן. הוא לא רצה.
לפני שבוע הוא ביקש פתאום שנחגוג. אז היום חגגנו.
הכנו הזמנות, חילקנו בתיבות, הכנו עוגה.
הוא נהנה עד הגג. (אני פחות).
הבית שרץ חברים עד הערב. אח"כ הלך לאכול ארוחת ערב אצל חבר.

לפני שנרדם, שאל אותי "בן כמה אני עכשיו?"
"בן 4"
"אוף. למה אני עדיין בן 4?"
"אה, אתה בן 4 וחודשיים".
"מתי אני כבר אלך לבצפר? כשאני יהיה בן 6?"
"אם תרצה".

פשפשת עם חום. עומר ס חושב שזאת התגובה שלה. היא רגילה להיות לבד לפעמים. עכשיו היא כל הזמן איתו. ולפעמים לא קל לה.

יום שישי
הוא קם ב-7:00.
"אמא, אני הולך לראות מי עובד".
חוזר אחרי כמה דקות. "אני צריך סנדלים"
"למה?"
"כי אני הולך לעבוד".
"מי אמר לך? יניב? (האחראי על הנוי)"
"אף אחד. אני אמרתי לעצמי".
הלך. אחרי חצי שעה הלכתי למכולת. עברתי לידם וראיתי אותו עם עוד כמה חבר'ה גורר ענפים מפה לשם. להעמיס על טרקטור. הם עובדים לידו כשווה בין שווים.
3 שעות הוא היה איתם. תלו דגלים ליום העצמאות. אכל איתם ארוחת בוקר (של פועלים כזאתי).
אח"כ דיברתי עם יניב. הוא סיפר שהפשפש פשוט בא, הסתכל מה עושים והתחיל לעבוד. בלי לשאול שאלות.

אח"כ עבדנו עם השכנים בגינה ועשינו פתח בשיחים כדי שנוכל לעבור חופשי אחד לשני. ממילא הילדים כל היום ביחד (כלומר, כשההוא לא בגן). קומונה עשינו לנו. כל העצים משותפים. השסק, הלימון, התבלינים, הגפן.
אח"כ הנקתי את התינוק של השכנה. הוא חייך תוך כדי. לא הפריע לו שאמא שלו עומדת לידינו. הסתפק בי.

לא ככה תארתי שזה יהיה. חשבתי שלא נצליח למלא את הימים. שיהיה קשה. מעייף. וזה לא.
קמנו. הלכנו למכולת. בדרך עברנו במשרד. תמיד יש עבודה בשבילו.
הכניס מכתבים למעטפות, הדביק בולים. אני בינתיים עשיתי קניות.
אח"כ הלכנו לספריה (אליה אפשר ללכת מתי שבא. פשוט לוקחים מפתח). לא העיף מבט לספרי הילדים. הלך למדף הטבע. בחר 3 ספרים:
@}החי והצומח של ארץ ישראל-זוחלים ודוחיים.
@}מדריך חיות ארס בישראל.
@}מנין באת פרפר יפה?
על כל עמוד הוא מתעכב. חייב לדעת בדיוק מה כתוב.
אח"כ שכנה ביקשה סוכר והוא הלך לתת לה והתעכב אצלה חצי שעה להכין איתה לימונדה (חייבים לנצל את הלימונים כי תכף נגמרת העונה).
בצ'יק נהיה 14:00 והיינו חייבים ללכת כי הוזמנו לטיול עם הגן. של הורים וילדים.
נסענו לקבוצת כנרת לסיור בעקבות נעמי שמר. אח"כ לעין גב לכייף. חזרנו מתים מעייפות.

החי והצומח של ארץ ישראל-זוחלים ודוחיים

אני נשפכת...

שליחה על ידי תמר_ס* » 01 מאי 2006, 22:05

לובש חולצה.
מכניס שרוול - "חצי חולצה".
"ועוד חצי חולצה" ומכניס ת'שרוול השני.

"כמה עלים לשים לזחלים?"
"4".
"אבל אני לא יודע כמה זה 4".
"שים 2 ואח"כ עוד 2. זה יצא בדיוק 4".

תענוג לקרוא.
שיהיה בהנאה @}

מיתרונות ה - "בלי גן":
בקיבוצינו הקטן הילדים שהיו איתו בגן הם הילדים שהוא משחק איתם אחר הצהריים. כעת, בכלל שאין תחרות בגן והוא רואה אותם במינון מופחת, יש לו הרבה יותר סבלנות כלפיהם והוא חש פחות תחרותיות מולם. הוא יותר מוותר ויותר משתף (לפחות באחר צהריים הנוכחי).
זה מדהים. כולם טוענים שבשביל ללמד ילד לשתף ולהתחלק צריך לשים אותו בחברה, בגן. אני טוען שבשביל ללמד ילד לשתף ולהתחלק צריך להוציא אותו מהגן.

תתחדשו יקיריי. זוממת על ביקור אצלכם.

נשמע ממש מקסים הבן 4 הזה!
כייף לקרוא!

אין כמו משחקים במחשב. קיימים אין ספור "משחקי און-ליין", רק נכנסים ומתחילים לשחק. מתן מזמן לא משחק במשחקי הילדים הפשוטים, אלא בכל משחק שנראה לו מתאים (אשמח לתת המלצות). היום גילנו את משחקי התלת מימד, ושיחקנו שעתיים ברובוט שנע במרחב ומשמיד אויבים שונים ומשונים במגוון כלי נשק. אני כיוונתי והוא הלך, בחר כלי נשק וירה. עוד חודש אני מתחיל את DOOM. אני כבר לא מתאפק לראות אם יגלה את כל המעברים והחדרים הסודיים, וכל הטכניקות הגאוניות. אחרי שיסיים את DOOM1 ו - DOOM2 נחקור ונגלה ביחד את DOOM3 (תמר - תשכחי מהמחשב).

משחקים.
היום היינו במסיבה גדולה, היו המון משחקים, מתקנים מתנפחים וכיוצא בזה. כמובן שהוא הלך למשחקים לילדים הגדולים, וחיכה בתור (לרוב). כמובן שהוא לא הצליח לשחק את המשחק "כמו שצריך", אלא המציא משחקים לעצמו. גם במחשב, הוא נכנס למשחק אבל ממציא כללים לעצמו. והמחשב משחק לפי הכללים שלו!!
כמה שאני יודע את זה, תמיד קשה ליישם: צריך רק לקחת ולהביא אותו למשחק. לשחק הוא יודע בעצמו. לא צריך ללמד ילד לשחק.

מעניין מאוד: משחק ושחוק הם מילים דומות ביותר.

שליחה על ידי מור_א* » 04 מאי 2006, 19:28

איזה כיף לכם. אני חולמת לעשות את זה כבר מלא זמן(כל שנה מחדש ולא מעיזה),נכנסתי לאתר כדי לאגור אומץ.

כייף לקרוא!
פתאום גיליתי.. ובאמת כיף לקרוא אתכם...

שליחה על ידי מא_צ'י* » 06 מאי 2006, 21:49

הוא סיפר שהפשפש פשוט בא, הסתכל מה עושים והתחיל לעבוד. בלי לשאול שאלות.
מקסים

עירית_לוי

איזה דף מקסים, וכמובן גם אתם

תודה שאתם משתפים.

שליחה על ידי תמר_ס* » 10 מאי 2006, 20:09

למה לא סיפרו לי שזה ככה?
רבאק, ככל שאני איתם יותר, אני מתגעגעת אליהם יותר. בכלום זמן שאני בלעדיהם (ימימה-שעתיים בשבוע, הם עם אבא) אני לא מפסיקה להתגעגע. זה נורמלי הדבר הזה? מה עשיתי קודם?

באחת הנסיעות אמרתי תפילת הדרך. הוא שאל על מה אנחנו מברכים והסברתי (אחנו מבקשים מה' שישמור עלינו בנסיעה מכל מיני דברים למשל תאונות)..
"כולם אומרים תפילת הדרך?"
"לא, יש אנשים שלא אומרים".
"וה' לא שומר עליהם?"
אבוי. פה הייתי ממש צריכה לחשוב איך לענות.
"הוא שומר על מי שהוא רוצה (לא יכלתי להגיד על כולם???). אבל אנחנו מבקשים שישמור".
סיפק אותו. אותי לא.

כל יום יש חיה חדשה לבדוק מה היא אוכלת. ("אז בואי נלך לבדוק במחשב מה היא אוכלת").
ביום ראשון-זיקית.
יום שני-חרגול.
היום-פרת משה רבינו.
בין לבין חלזונות מים, נמלי קציר לרוב.
וכל יום לבו נשבר מחדש כשהוא צריך לשחרר אותן.

ביום החרגול הוא רצה ללכת לגן להראות אותו לחברים. הלכנו. רק אחת הגננות היתה כי הם הלכו לטיול. כשהם חזרו ושמחו לקראתו הוא נכנס לכזה שוק מכמות הילדים (15) והרעש שרצה ללכת. כשיצאנו הוא התחרט ורצה לחזור להראות את החרגול. חזרנו, הראנו.
"אתה מתגעגע לגן?"
"לא".
"רוצה ללכת לגן?" (בשביל מה אני שואלת? כדי לקבל אישור? לא יודעת. יצא לי).
"לא. טוב לי בבית. אבל החברים שלי בגן".

שליחה על ידי תמר_ס* » 10 מאי 2006, 21:56

תמיד אמרנו שפעם ניסע לכמה שנים לחו"ל. לעבוד.
ועכשיו כשיש הזדמנות, פתאום זה מפחיד אותו (את עומר).
איך נסתדר? חצי שנה אי אפשר לצאת מהבית (קנדה), כ"כ טוב לנו עכשיו (מה שנכון), אז למה לקלקל את זה?
ולי דווקא נורא בא.
ואני יודעת שהוא צודק ובכל זאת רוצה מאוד. לפחות שנברר. מה, כמה, מתי.
והוא בכלל לא רוצה.

זה נורמלי הדבר הזה? מה עשיתי קודם?
הדחקת

והוא בכלל לא רוצה

שליחה על ידי תמר_ס* » 11 מאי 2006, 21:22

אוף. למה זה צריך להיות כזה מסובך?
עד שטוב לי ככה, מתקשר הבוס של פעם להציע עבודה. מהבית. כמה שאני רוצה (לא בדיוק. מינימום חצי משרה). ואני מתה על העבודה שלי. וזה חסר לי. לא ביומיום ..ממש לא. אבל כל פעם שאני נתקלת בזה, או כשעומר לומד, אני מרגישה את החוסר. ומחמיא לי שהוא התקשר דווקא אלי (ולא חסר לו למי להתקשר).
ופשוט נראה לי שזה לא שייך עכשיו.
בלי קשר עומר תכנן לרדת ל-80% משרה. כך שאם ממש נרצה אפשר לעשות את זה.
אבל זה מה שאני רוצה? שוב את הלחץ הזה בחיים שלי (אבל גם האתגר, העניין, היצירתיות, ההנאה)?
בא לי פשוט לא לחשוב על זה.

אבל זה מה שאני רוצה? שוב את הלחץ הזה בחיים שלי
את תמיד יכולה לנסות. את חייבת להתחייב?
לא יתאים לך - תפסיקי.
דברי איתי...

מתן שיחק עם שכן, והשכן לא הרשה לו לעשות משהו. מתן נעלב נורא, ובא אלי כדי שאני אנחמו. צפיתי במשחק, ולכן הייתי זמין. אילו לא צפיתי אני משער שהוא היה מתמודד לבד, בצורה מוצלחת. חלפה במוחי המחשבה: מה עושה ילד שנעלב בגן / כיתה? מי יכול לבוא אליו ולנחמו? לפעמים המטפלת יכולה ולפעמים לא. לפעמים הוא רוצה בנחמתה ולפעמים לא. הגן לא עוזר לפתח חברתיות, הגן עוזר לסרוס הפרט.

בטיול ההשכבה לישון ראינו חשופית (הגנו עליה מפני החתול שלנו שרצה לבדוק לעומק) וקיפוד (החתול התעלם). כמובן שהערתי אותו והראתי לו, תוך כדי חשש מה אענה לו אם הוא ירצה לקחת אותו הביתה? בדרך כלל אנו לוקחים ביום, מאכילים, מטפלים ומשחררים בלילה. אבל מה עושים אם מוצאים בלילה? ואז הוא אמר, מיוזמתו: "שהוא ילך לבית שלו, ואם פעם נמצא ביום, אז ניקח אותו ונשים בקרטון (בבית)" ואז הוא הוסיף ושאל: "אבל קיפודים יש רק בלילה, אז מה נעשה?" אז הסברתי לו שנלך בתחילת הלילה, נמצא קיפוד, ניתן לו ארוחת ערב ונשחרר. ואז הוא נרגע.

טיול ההשכבה לישון הוא אחת הסיבות העיקריות שלא רציתי לנסוע לעבוד בקנדה. כשהוא מניח את הראש עלי ומנסה להירדם, באות אליו כל המחשבות והתובנות היפות ביותר, ויש זמן לדון, רק שנינו, בכל אחת ואחת מהן.

טיול ההשכבה לישון הוא אחת הסיבות העיקריות שלא רציתי לנסוע לעבוד בקנדה. כשהוא מניח את הראש עלי ומנסה להירדם, באות אליו כל המחשבות והתובנות היפות ביותר, ויש זמן לדון, רק שנינו, בכל אחת ואחת מהן.
כל כך נעים לקרוא את זה.

שליחה על ידי תמר_ס* » 20 מאי 2006, 23:54

"אמא, מחר אני רוצה ללכת לגן אבל לחזור מתי שאני רוצה".
"טוב" (יכלתי לומר את זה כי ידעתי שהוא לא באמת רוצה

)
"אבל אני לא באמת רוצה ללכת". וצוחק.
נורא מקל עלי שהוא לא רוצה לחזור לשם.

יום אחד בשבוע שעבר פגשתי על השביל את האחראית על הטיפול בקיבוץ. שאלה אותי מתי נדבר (על זה שהוא לא בגן) ושאין לה זמן (לי דווקא יש בשפע. הצעתי לה שנשב על הדשא. הילדים ישחקו, אנחנו נדבר. היא כמעט התעלפה. מה פתאום? חייבים לדבר במשרד שלה. אני חייבת למצוא להם סידור לאיזה שעה. לא יעלה על הדעת שנדבר בדשא!!)
פשפשת שיחקה בינתיים בפלאפון שלה שהיה תלוי לה על הצוואר. ראיתי שם תמונה של הילדים שלה. וככה בלי לחשוב יצא לי "איזה כיף לי, אני לא צריכה לשים תמונות של הילדים, אני תמיד איתם".
כמעט נשתלה. גם ככה אין לה מושג איך לאכול אותי. נשבעת שלא היתה לי שום כוונה נסתרת בדברי. פשוט יצא לי ובמקרה זאת היתה היא.

אני מסתכלת עליה (בת שנה ורבע) ולא קולטת איך הוא בגיל 8 חודשים כבר היה עם מטפלת. מה חשבנו לעצמינו? נורא מוזר שהיינו פעם במקום ההוא.
שמחה על השינוי שעברנו.

ראיתי שם תמונה של הילדים שלה. וככה בלי לחשוב יצא לי "איזה כיף לי, אני לא צריכה לשים תמונות של הילדים, אני תמיד איתם".
באמת איזה כיף!

שליחה על ידי תמר_ס* » 21 מאי 2006, 22:45

היום היתה חגיגה.
ילדה מהגן דפקה בדלת ב-9:00 "לא הלכתי היום לגן כי יש לי כינים אז אמא הרשתה לי ללכת לחבר" (נורא הוחמאנו שמכ-ו-ל-ם היא בחרה דווקא אותנו

).
אמא שלה החליטה להחרים את הגן עד שתטופל בעיית הכינים (דופקתתאגד).
אח"כ גילינו שעוד חבר לא הלך לגן כי יש לו גורי חתולים חדשים והוא לא יכל להפרד מהם אז אמא שלו הרשתה לו להשאר.
כל זה הביא אותי למחשבה מה אנחנו עושים פה? למה לא לגור עם עוד משפחות חינוך ביתי?
אבל טוב לנו פה. מאוד. ולא רוצים לעזוב. הלוואי ונצליח להביא לפה עוד משפחות.

הוא והחברה אוכלים גלידה. כשגמרו:
"מתן, יש לי אודם?"
מהסס. "לא".

לא יכלתי להתאפק ושאלתי אותו "מתן, אתה יודע מה זה אודם?"
"לא"
"אז תשאל אותה".
שאל.

אח"כ כשהם תכננו מה יאכלו יחד לצהרים, היא שאלה:
"אתה אוהב מלוואח?"
"כן"

אחרי כמה דקות הוא שואל אותה:
"את אוהבת הרבה מלח על המלוואח?"

אין לו מושג מה זה. למה הוא לא שואל?

אין לו מושג מה זה. למה הוא לא שואל?
הם לא שואלים, גם שלי לא שואלת. כנראה שזה לא ממש טבעי להם.
בפעמים הבודדות שעודדתי אותה לשאול והיא שאלה, התשובה נכנסה מצד אחד ויצאה מהשני...
כנראה שלא מתרחשת ככה כמעט שום למידה. הוא מחכה להזדמנות שבה הוא יתקל במלוואח (או אודם) ואז הוא ידע מה זה, בנתיים, שום דבר לא בוער.
בכלל ילדים בגיל שלו לא מודעים לחוסר הידיעה שלהם והוא לא מטריד אותם.
אל תדאגי, בסוף הם יודעים הכל יותר טוב מאתנו

שליחה על ידי תמר_ס* » 22 מאי 2006, 15:45

אל תדאגי, בסוף הם יודעים הכל יותר טוב מאתנו
זה ברור. זה לא מדאיג אותי כהוא זה.
סתם הרהרתי.

שליחה על ידי קרן_ג* » 23 מאי 2006, 00:13

איזה מתוקים אתם וכיף לקרוא, ואיזה כיף לכם שאתם בסביבה מתוחמת קיבוצית כי אז הילד יכול לעשות המון דברים במרחב (כמו לעזור בנוי וכו') וזה גם משחרר אותו מלהיות קר בבית וגם מאפשר המון עניין ולמידה מהמתרחש... איזה כיף לכם... איפה זה? מעלה גלבוע (סתם ניחוש, כי אמרת שזה בעמק) גם אני הייתי מאד רוצה שהילדים יהיו בבית, לפחות חלקם וזה נותן השראה לקרוא, אמשיך לעקוב ונראה מה יקרה.

שליחה על ידי תמר_ס* » 23 מאי 2006, 08:40

כן קרן, אנחנו במעלה גלבוע. אכן כיף.
(רק חסרים לנו שכנים בבית. כולם במסגרות עד 16:00).

צפי ביקור סביב שבועות. כתבי לי את הטלפון שלך למייל.

שליחה על ידי תמר_ס* » 24 מאי 2006, 12:38

הוא חוסם אותי.
"את לא יכולה לעבור. את צריכה לשלם לי".
עושה כאילו משלמת (כמו שאנחנו עושים תמיד).
"לא. תשלמי לי בלחמניה".
נתתי לחמניה. נתן לעבור.יי

פעם שאלתי את תבשיל קדרה אם אין לה ימים של "אוף. חבל שאין גן היום". ומה היא עושה בימים האלה.
היא ענתה שאין מחשבה כזאת. אלא "חבל שאבא לא בבית היום".
וואלה. צודקת. אין בכלל מחשבה של "חבל שאין גן".

מתן משחק בצלחת מעופפת. משגע אותי לראות עד כמה הוא לא יעיל ולא מנוסה (פעם ראשונה שלו). אני מחזיק את עצמי בכוח (ונכשל) כדי לא ללמד אותו את הדרך הנכונה (= הדרך שלי) לעשות זאת. אכן, חינוך זה דבר קשה.

קוראת אתכם. כמה חבל שמעלה גלבוע אינו ישוב מעורב... הייתי שמחה להיות שכנה שלך, תמר...

היום התקשר הממסד.
כשהוצאנו את מתן מהגן פירסמנו מכתב בעלון הקיבוץ, בעצת הגננת, המסביר את המהלך ואת הרעיון בכלליות, ונותן תשובות לשאלות העיקריות. אחרי שבועיים התקשרו מהעיתון המקומי, בבקעה, וביקשו לפרסם את המכתב. הסכמנו. היום קיבלנו את העיתון והמכתב מופיע בו.
בערב התקשרה הקבטי"ת. נשמעה נחמדה מאוד, אמרה שמה שכתבנו מעניין, והיא מכבדת את הבחירה ואת הדרך שלנו, והיא רצתה לדעת מה הלאה. היא התענינה בן כמה מתן (יליד מרץ 02), ומתי החלטנו. כן אמרה שכיום הנושא מסודר במשרד החינוך, ואנחנו צריכים להגיש בקשה, וכדאי כבר להתחיל בתהליך כי הוא ארוך. כמובן, אמרה, אנו רוצים שהכול יהיה חוקי, כי מטרת החוק היא להגן על ילדים מפני הורים מזניחים (מבט חדש על לכלוך... (-: ) ומתעללים.
קיוויתי שתמר תדבר, היא עושה את זה הרבה יותר טוב ממני. הרבה יותר משכנעת ומעוררת אמפתיה. אני לא יודע לאלתר מול אנשים שאיני מכיר. אבל תמר הניקה והרדימה, ואני נותרתי עם האתגר. דיברנו קצת על ייתרונות הקיבוץ, והישיבה שיש בו ("חינוך לא פורמלי" כלשונה), ולבסוף היא אמרה שהחל משנה הבאה מתן ב - חח"ח (תבשיל אמרה שרק עוד שנתיים).

בנתיים אני מחכה שהשוטרים יגיעו...

שליחה על ידי 1אילת2* » 28 מאי 2006, 23:34

עומר, יש ישובים מסוימים בהם חחח מתחיל מגיל 3. ברב המקומות זה רק גיל 5.

קראתי היום את "החדווה שבגילוי הדברים" מאת ריצארד פיינמן (ספר מעולה, בקרוב ב באופן:המלצות ספרים ). כשהלכנו לטיול לרפת החלטתי ללמד את מתן מתודה מדעית, בהשראת הספר.
"מעניין מה הפרה עושה עם הזנב שלה". שתיקה. "אולי נסתכל ונראה". שתיקה. "נתסכל על כמה פרות ונסיק מסקנות". שתיקה. כשהתקרבנו לרפת נמאס לו. "הפרה מגרשת זבובים עם הזנב". אבא שותק.

יום מופלא. (מרגיעון:"שיהיה לך יום מאושר!")

כבר כמה ימים שהוא מבקש ממני להוריד לו את גלגלי העזר. ולפני שהוא מנסה, הוא כבר מבקש להחזיר אותם.
היום ביקש שאוריד. חבר שלו, הגדול ממנו בשנתיים, עלה עליהן והתחיל ליסוע. אחרי שירד, הוא פשוט עלה בעצמו ושעט קדימה. בלי שום היסוס, בלי נפילה, בשיא הבטחון.
התרגשתי יותר מאשר כשפשפשת התחילה ללכת לפני כמה ימים.
החברים/שכנים שישבו איתנו בגינה צחקו (בחיבה) "בטח, אתם בחינוך ביתי, כל היום רק נוסעים באופניים, יש לכם זמן".

היום עזבה משפחה מאוד יקרה לנו. אנשים שנשארים עם הילדים בבית עד גיל 3 וסיפקו לנו חברה מצויינת. אידיאליסטים. הלכו לכמה שנים לגור בפנימיה של ילדים ממשפחות קשות (יחד עם ילדת האמנה שיש להם).

אתמול בערב הוא הודיע לי שהוא חולה, שנדבק מפשפשת.
אמרתי לו "בוא נלך לישון ואם נראה שבבוקר אתה עדיין לא מרגיש טוב, לא תלך לגן".
התגלגל מצחוק.

איזה בלוג מקסים!

כשפשפשת התחילה ללכת לפני כמה ימים.
ככה את מגניבה הודעות שמחות?

_כשפשפשת התחילה ללכת לפני כמה ימים.
ככה את מגניבה הודעות שמחות?_
מה, כל דבר חדש לספר? כל יום הם עושים משהו חדש ומרגש לא פחות מללכת

כל יום הם עושים משהו חדש ומרגש לא פחות מללכת
נכון שכל דבר חדש מרגש, בעיקר אותך

ללכת זה סוג של קפיצת מדרגה ומרגש במיוחד, לא רק את האמא של הפעוט!

הצלנו את השעון הביולוגי של ילדינו.
פעם חשבתי ששעון ביולוגי שמעיר בשעה קבועה הוא יתרון גדול. כיום אני יודע שזה חיסרון. פעם הילדים היו קמים כל בוקר באותה שעה (5:30 - 6:30). היום הם קמים כשהם גומרים לישון.
הצלנו את השעון הביולוגי - הרסנו את השעון המעורר, והצלנו את השעון החי והמרגיש.

היום הם קמים כשהם גומרים לישון.
מעבר לכל המילים הגבוהות, גם אני מרגישה הרבה פעמים שהחינוך הביתי כל כך טוב לנו דווקא בהרגלים הבסיסיים של החיים.
לקום כשגומרים לישון, לאכול כשרעבים (ולא דווקא בהפסקה), ללכת לשרותים כשצריכים (ולא כשהמורה מאשר)
תודה על התזכורת הזאת, מאוד נעים לי לקרוא אתכם @}

בשבת יצא הפרפר הראשון מהגולם. אחרי נאום חוצב להבות בו הסברתי לו שהוא לא יכול לעוף ויחיה רק כמה ימים השארתי אותו עם בנדודו והפרפר.
כשבאתי אח"כ לא היה פרפר.
"איפה הפרפר?"
"שחררתי אותו. הוא רצה לעוף".
"והוא עף?"
"כן. שמתי אותו על אדן החלון והוא עף".
יש רוחות מטורפות אצלינו. גם אני הייתי עפה אם היו שמים אותי על אדן החלון...

היום כשהיינו בחוץ פגשנו את ילדי הפעוטון מטיילים. שבוע שעבר התחילו גמילה מחיתולים. כולם יחד.(בני שנתיים בערך)
"למה עשית פיפי? את כל הקקי והפיפי אנחנו עושים בפעוטון לפני שיוצאים לטיול. מה נעשה עכשיו עם המכנסיים הרטובות?"
וכך בלי הפסקה כמו תקליט שבור אני שומעת- "למה עשית פיפי? למה לא עשית לפני שיצאנו לטיול?"
בהן צדקי, הרמתי עיני לשמיים והודיתי לבורא עולם שאני עם הילדים שלי.

כולם נורא מתלבטים מה לעשות ביולי-אוגוסט. מלבד שבועיים יש פה מסגרות לכל גיל בכל הקיץ.
השכנים הקרובים החליטו להשאיר בבית חודשיים כי שניהם לא עובדים בקיץ ו"ממילא אתם בבית, אז למה לשלוח לגן, נעשה חיים ביחד".
עוד שכנה החליטה להשאיר כי "אם מתן בבית זה פותר לי את כל הבעיה".
וככה לאט לאט אני מגלה שמספיק שיש ילד אחד בבית בחודשים האלה בשביל לגרור עוד הורים להשאיר את הילדים בבית.
(בסוף עוד יאשימו אותנו בהסתה פרועה כי כרגע אין מספיק ילדים לקייטנה. דבר כזה לא קרה פה מעולם).
והאמת היא שזה קצת מפחיד אותי. החברים מספיקים לי במינון המטורף הזה מ-16:00.
כיף לי איתם בלבד הזה.

כיף לי איתם בלבד הזה.
כמה מוכר, כמה נכון!
שיהיה לכם קיץ שקט ורגוע@}

יליד מרץ 02

עדיין לא חינוך חובה.
תגיד להם לרדת מהזנב לכם.
יש לכם עוד שנתיים.

אתם ממש בסדר גמור .
חיבוק.

"אל תקשקש על הגוף שלך".
"אני לא מקשקש. אני עושה יפה".

"בלילה יש לי מחשבות לא טובות".
"איזה?"
"על חיות. למשל כלבים שמצליחים לפתוח את הרשת ולהכנס אלינו הביתה. אבל אני קם ורואה שהם לא באמת נכנסים. אני רק חושב את זה"
"בגלל זה בכית בלילה?" (בשביל מה שאלתי??)
מקמט את המצח.
"לא בכיתי בלילה".
בכה ועוד איך. הוא לא זוכר.

"כשאני אהיה גדול, יקנו לי פטיש ואז כל חיה מסוכנת אני יהרוג".
בסוף המשפט עצם עיניים ונרדם מיד.

אמנם אני האח הקטן של תמר, חסר נסיון בגידול ילדים, קראתי - ודמעות חנקו את גרוני.
אולי יצא משהו נורמלי מהמשפחה שלנו

יש לי ידידה עם תינוקת בת חצי שנה, ואני תמיד מוצא עצמי מגונן על עמר ותמר ושיטותיה "הפריקיות".
היום הבנתי מה עלי לעשות - פשוט לתת לה לקרוא את הבלוג.

היום הלכנו לראות איך ממלאים את הבריכה שתפתח מחר.
מרגש.
"בטח את נורא שמחה שיהיה לכם מה לעשות" - אלוהים! כמה פעמים שמעתי את המשפט הזה בימים האחרונים.
כאילו, מה עשינו עד עכשיו? השתעממנו? ישבנו וחיכינו שהבריכה תפתח?

"את נהנית איתם?"
עוד שאלה ששואלים לפעמים.
אם לא הייתי נהנית, לא הייתי עושה את זה.

הי תמר, עוקבת אחריכם בעניין, יש לי אחות בעמק והיא סיפרה שקראה עליכם באחד המקומונים.
תהיתי איך זה מרגיש לעשות "חינוך ביתי" בתוך קהילה כל-כך צפופה כמו קיבוץ. אחותי טוענת שאם הייתי גרה אצלם בקיבוץ, לא הייתי עושה חינוך ביתי...

אשמח לשמוע אם זה מתאים לך כמובן

במשך כשנה גם אנחנו עשינו חינוך ביתי בקיבוץ בעמק
הסביבה קיבלה בהבנה וחלק אפילו קצת בקנאה-
לרכזת החינוך (החברתי) היתה קצת בעיה,
מה יגידו ילדים אחרים, איך ? ואיך?
כעבור שנה החלטנו להמשיך הלאה בנדודינו.

נסענו בירושלים. הוא מסתכל מהחלון.
"אני לא מוצא את הכוכבים".
"זה בגלל שאנחנו בתוך ירושלים ויש יותר מדי אורות אז קשה לראות אותם. כשנצא מירושלים, נראה אותם".
"מה, הכוכבים לא אוהבים את ירושלים?"

הראתי לו בגדים שקניתי לו בסוף עונה לשנה הבאה. הוא מאוד רצה להשתמש בהם כבר.
"אבל הם גדולים עליך. עד שנה הבאה הגוף שלך יגדל קצת, תהיה בן 5 והם יתאימו לך".
"מה, ועדיין תהיי אמא שלי?"
(פה כמעט קיימתי את הבטחתי לזלול אותו).
"בטח. תמיד".
"גם כשאני אהיה אבא?"

מקסים הילד שלכם, כובש לב!

נהנית לקרוא מחוויותיכם. תודה.

מכירה את השיר של יהודה אטלס?
"גם כשאני אהיה סבא
אולי בן 70 שנה,
אני (תמיד?) אבקש מאבא
שיספר לי לפני השינה."

וואוו תמר,
מצאתי אוצר!

איזה כיף לכם@}

_מעבר לכל המילים הגבוהות, גם אני מרגישה הרבה פעמים שהחינוך הביתי כל כך טוב לנו דווקא בהרגלים הבסיסיים של החיים.
לקום כשגומרים לישון, לאכול כשרעבים (ולא דווקא בהפסקה), ללכת לשרותים כשצריכים (ולא כשהמורה מאשר)
תודה על התזכורת הזאת, מאוד נעים לי לקרוא אתכם_

הדף הזה מדהים. קראתי בנשימה עצורה, למרות שכבר מאוחר וצריך להתארגן לבית הספר מחר... (עוד 3 ימים וחופש). אנחנו עוד רחוקים מהחינוך הביתי ובכל זאת רציתי להיות כך עם הילדים בצורה הזו כמו שאתם עם מתן ואחותו. המשפט הזה שציטטתי עשה לי צמרמורת. אתם שמים לי מראה שאי אפשר להתעלם ממנה. אין לי מושג אם ומתי משהו יצא לפועל אצלנו. שמחה לקרוא את שאצלכם. @}

בגרות אפשר להשלים. ילדות לא.

משפט מאיזו תחנת אוטובוס.

בגרות אפשר להשלים. ילדות לא.
משפט גדול!
קוראת אותך בשקט.

מתישהו לפנות בוקר. הוא מפשפש במיטה (שלנו). הוריד בגדים, פרש שמיכה אחת על הפיפי והמשיך לישון צמוד אלי.
בדיוק הנקתי אותה והיא נרדמה.
הסתובבתי אליו והוא מחייך עם עניים עצומות.
"מה?" אני שואלת.
"אני מריח את החלב שלך".

_"הוא שומר על מי שהוא רוצה (לא יכלתי להגיד על כולם???). אבל אנחנו מבקשים שישמור".
סיפק אותו. אותי לא._
בדיוק גמרתי לקרוא שוב את "כוחו של תת המודע" מאת ג'וזף מרפי, והוא מדבר על דברים כאלה.
איך יכולת להגיד על כולם?
הוא לא שומר על כולם.
עובדה שכל יום יש תאונות דרכים, ומישהו נפצע או נהרג.
כל יום.
לפעמים תאונות, עם פגיעות קלות מאוד (צליפת שוט) או פגיעות ברכב בלבד. עניין של מזל: האם נסעת בפיאט 127 ישנה כשנכנס בך מיצובישי מאגנום, או בוולבו בת שנה?

מרפי בעצם אומר, שיש הבדל בין אלה שמבקשים (מתפללים) ואלה שלא,
ויש הבדל גם בין אלה שמתפללים נכון ואלה שלא.
למשל, יכול להיות שאם את מתפללת מהשפה ולחוץ, מדקלמת את המלים בלי לחשוב, בלי מה שנקרא "כוונה" והתכוונות - התפילה שלך לא תועיל?
דבר יותר חמור הוא, שאם את מתפללת את תפילת הדרך, אבל בלבך פנימה את מלאה חרדות שאפשר לתרגם למשפטים כמו: "יש לי הרגשה שתהיה לנו תאונה היום", "הכביש הזה מאוד מסוכן, כל אחד עלול להיפגע", "מה יהיה, יש לי תחושה לא טובה", "אני מפחדת מתאונה" - מרפי טוען, שהחרדות נשלחות לאלוהים או ליקום בתור הבקשה האמיתית שלנו, בתור ציפיה שהיקום מצופה להגשים, ומה שיוגשם לא יהיה מה שאמרת בצורה גלויה (תפילת הדרך) אלא מה שחשבת בלבך פנימה, מה שאת מאמינה בו.

מעניין שנוסחי התפילה היהודיים מתאימים לחוקיות שהוא מדבר עליה.
למשל, הוא אומר שבקשה שמזכירה את מה ש"חסר" - תביא את החסר ("אני רוצה לרזות" = אני שמנה, והמסר לה' או ליקום: "אני שמנה").
לכן חשובה ההודיה.
לכן, להודות לאל ולברך - זה הנוסח שמביא דברים חיוביים.

רק קצת הירהורים.
יש עוד הרבה מה לחשוב על זה.

_"מה, ועדיין תהיי אמא שלי?"
(פה כמעט קיימתי את הבטחתי לזלול אותו).
"בטח. תמיד".
"גם כשאני אהיה אבא?"_
הבן שלי קטן משלכם בחצי שנה, והשאלות דומות... לא רק זאת, גם אחרות (-:

בדיקת התפתחות (או גאוות אב):
האובייקט בן 4 שנים, 4 חודשים ו - 8 ימים. רשימה לא ממוינת:

ראה סרט מלא s]לרדת מהפסים movies[/po].asp?MID=1743 . הבין מספר סצינות. חזר לפי הסדר על אירועים רבים בסרט.
הסתכלנו על תמונות של אשר. הבין פרספקטיבה. לפעמים ראה את הצורות הלבנות, לפעמים את השחורות, ולפעמים את שניהם.
הכנו לולאת מביוס. ציירנו קו, וראינו שיש לה רק צד אחד. גזרנו באמצע והופתענו לקבל טבעת אחת בלבד (אני לא באמת מבין, למרות שיש לי את הרקע הטופולוגי)
נוסע באופניים בלי גלגלי עזר
שוחה בבריכה: ברדודים בלי מצופים, בעמוקים עם מצופים בלי פחד. צולל.
מבין מושגי זמן יחסיים: יותר זמן, פחות זמן. מחר. עוד 3 ימים (עם האצבעות)
משחק במחשב באופן מדהים. משחקי מרוצים (לגדולים), עובר שלבים. מנצח את המחשב. משחקי יריות. משחקי תלת מימד. לאחרונה נכנס למשחקי און-ליין.
שולט על רצונותיו. מחליט מתי לצאת מהבריכה. מה לאכול ומתי. אם יש משהו שמזיק לו - יודע להימנע. יודע לקחת ללא וויכוח עוגיה אחת בלבד.
בוחר בגדים לבד. יודע איזה חולצה הוא רוצה ומחפש אותה. נועל נעליים + גרביים לבד. צודק ברגל ברוב הפעמים.
הולך לישון לפעמים לבד. מחליט להירדם, ונרדם שניה לאחר מכן.
יודע את הסדר: סבתא - אמא - בת - נכד. מבין שכשהוא יהיה אבא, אני עדיין אהיה אבא שלו ושל ילדיו.

(המשך יבוא...)

_בגרות אפשר להשלים. ילדות לא.
משפט גדול!_

הכנו לולאת מביוס. ציירנו קו, וראינו שיש לה רק צד אחד. גזרנו באמצע והופתענו לקבל טבעת אחת בלבד
אפשר הסבר, בבקשה?

_הסתובבתי אליו והוא מחייך עם עניים עצומות.
"מה?" אני שואלת.
"אני מריח את החלב שלך"._

מקסים!!!!!!!!!

_הכנו לולאת מביוס. ציירנו קו, וראינו שיש לה רק צד אחד. גזרנו באמצע והופתענו לקבל טבעת אחת בלבד
אפשר הסבר, בבקשה?_
טבעת מביוס - וויקיפדיה
ייצירת טבעת מביוס: לוקחים רצועת נייר, ושמים אותו כאילו רוצים לחבר טבעת רגילה (לקשט סוכה). ואז מסובבים את אחד הצדדים חצי סיבוב (למטה הופך ליהות למעלה בצדהזה) ומחברים.
כעת ניתן לצייר קו רציף על הטבעת, ולראות שבלי להרים את הטוש (הדק!!!!) מהדף, נעשה קו שכולל את שני צדדי הלולאה.
ניתן לגזור באמצע (לאורך קו האמצע) ולראות מה קורה.
ניתן לגזור שוב באמצע ולראות מה קורה.

chernow]הגענו לזה מהציור על הנמלים של אשר w a[/po]/dorogatxt/esher.jpg

עומר, תודה תודה. למדתי והחכמתי מאוד.
שבת שלום.

מתן מבקש שנמציא לו סיפורים, מהראש. כמובן, סיפורים מפחידים ומרתקים.
מה אני אשם שחצי מהסיפור זה עובדות מדעיות?
אני נהנה לספר לו שדג חרב עושה חורים באוניה (תמר מראה לו תמונות), ושאוטמים אותם עם שרף, והאוניה תטבע כי המים כבדים מהאוויר והאוניה צפה בזכות האוויר. השיא היה שהם רוקנו את המים בעזרת סיפון (הוא לא הבין אבל נהנה). ככה אני אוהב לספר. זכותי.
אני נמשך לדברים מדעיים, ולכן אלו התחומים בהם אני מתעסק כשאני איתו. ייתכן וזה לא הגון, אבל אם זה מה שאני יודע ואוהב לעשות - למה לא.
לפעמים הוא שואל וחוקר, ולפעמים מוותר מראש. אני חושש שיבוא יום והוא יאטם להסברים שלי ויחשוב שאני סתם תרח זקן וטרחן (מה שנכון כנראה).

ירדן שיחקה שעות עם בורג + דיסקית לחץ + שייבה + אום. עניין אותי מה היא חושבת. ואז הבנתי: אנחנו חושבים תמיד מה הטעם, המטרה, הסיבה של כל דבר, ומזה אנו נהנים. ילדים נהנים מהדבר כשלעצמו.

ובתוספת מאוחרת: ההנאה שלנו שלמה ורבה יותר, אבל אנו צריכים לא לאבד את ההנאה הראשונית, לזכור ולהכיר אותה.

הייתי בבריכה היום והשתגעתי. אנשים משדלים את ילדהם לקפוץ מהמעקה למים. הילד מתחנן שיעזרו לו, והאב מנסה לשכנע אותו לקפוץ לבד. למה אנחנו שבויים בתפיסה של ללמד , במקום לשחרר ולתת ללמוד ?

כמובן שלמתן לא הייתה את הבעיה הזו. ישר קפץ למים. פעם אחת ביקש יד, והשאר - קפיצות התאבדות: על הבטן, הגב, הרגלים והראש. גם בלי מצופים.
לשמחתנו (ולפחדנו) ירדן הולכת באותו כיוון. בעוד הורים משדלים את ילדהם לעלות למגלשה, היא מטפסת לגבהים ומזנקת. מעניין לאיזה גובה נגיע אם נשחרר ונחיה ללא פחד?

שאני סתם תרח זקן וטרחן (מה שנכון כנראה).

יש כינים.
"אבל הוא לא בגן!! איך זה יכול להיות?" (מלווה בדר"כ בפרצוף המום)
אנחנו הרי בבידוד טוטאלי. וגם אם אנחנו פוגשים ילדים אחרים, הכינים יודעות שאין לעבור מראש לראש שלא במסגרת הגן.

שמחה אמיתית.
התינוק שלי, בן 4.5 עוד מעט, נגמל מקקי בחיתול.
מדי פעם אני מציעה לו. לפעמים הוא מתעצבן. לעיתים רחוקות הוא מסכים לנסות אבל מיד קם.
אתמול הצעתי, הוא ניסה ויצא. גם היום.
אי אפשר לתאר את ההתרגשות. שלו, שלי, של אבא (של סבתא כמובן

שהיתה בטוחה שלנצח הוא יישאר ככה).

הכינים יודעות שאין לעבור מראש לראש שלא במסגרת הגן.

אני לא מבין ילדים. נניח שמתן לא רוצה, למשל, ללכת הביתה. ברגע שאני הופך את זה למשחק / תחרות (אני אשיג אותך הביתה / כשאני אגיע הביתה, אם תהיה שם אני אנשק אותך / בואו נדגדג את כל מי שנשאר כאן עכשיו) הוא עושה את זה בשמחה.
אני לא מבין: מקודם הייתה סיבה שהוא לא בא (אולי לא הייתה סיבה) אז למה עכשיו הוא כן מוכן? הוא הרי יודע שהמשחק רק במטרה להביא אותו הביתה, מדוע הוא מסכם (ונהנה)?
ירדן (שנה ושליש) יותר חכמה. אם אני רוצה להרדים אותה, ואני אומר לה: "בואי לטיול לראות את הכלב", היא פורצת בבכי. לא מבין ילדים.

פינת גאוות האב: מתן ראה עכבר אלחוטי, והופתע: אוי, איך זה עובד בלי הזה?

מלטף לי את הבטן.
"אין לך תינוק בבטן. למה?"
"אני מקווה שיהיה מהר. אני מאוד רוצה".
"איך תינוק יוצא מהבטן?"
"יש חור מיוחד שממנו הוא יוצא".
"הפופיק?"
"לא, חור אחר"
"איפה"
הראתי לו על הבגדים.
"גם לי יש?"
"לא, רק לבנות".
"למה?"
"כי רק אמהות יולדות. אבא יכול ללדת תינוק?"
"אני לא יודע".
וזהו. המשיך הלאה לנושא אחר.

מקודם הייתה סיבה שהוא לא בא (אולי לא הייתה סיבה) אז למה עכשיו הוא כן מוכן?
אני חושבת ככה:
כשהוא שמע "ללכת הביתה" זה מייד הצטייר בדמיונו העשיר בתור "אוי עכשיו נגמר הכיף".
ואז הצעת משחק -
או! כיף חדש! כיף חדש, ועוד עם אבא, ועוד מלא שעשוע והומור והתייחסות אליו ואהבה - עדיף בהחלט על כיף ישן (זהו, מה שהיה עד עכשיו כבר "ישן"). אז הוא שמח לכיף החדש.
נראה לך?

כן , ילדים אוהבים לשחק , זה בעצם הדרך שלהם לגלות וללמוד ולמלא את המאגרים .
ברגע שהצעת משחק , הצעת רעיון חדש שדרכו חשבת עליו ולמענו . הצעת תשומת לב . ועניין .
וחוצמיזה ...כל עוד הוא היה עסוק בלהצטער על הפרידה הוא ממש היה שם (ילדים 'לעומתנו הקשישים' נמצאים בהווה) ברגע שהעלת רעיון נחמד חדש הוא כבר נשבה בקסמי הרעיון החדש וממש שכח בשמחה את כל מה שהעסיק אותו קודם . זה תמיד מדהים אותי מחדש עד כמה ילדים הם מלאי נכונות ושמחה תמידית לשיתוף פעולה עם רעיונות חדשים ויצירתיים.
כפי הנראה הקיבוע המחשבתי וחוסר הנכונות לאפיקים חדשים הוא ההבהוב הראשון של מנורת הקשישות !
הדוגמא של ירדן היא דוגמא לילדונת עייפה . עייפות גורמת לתגובות עצבניות ולחוסר אונים ולבכי ולכן כאשר אתה אוצה להרדים אותה היא פשוט כבר במצב של חוסר נכונות לשיתוף פעולה כי היא פשוט עייפה . מתוקף השהייה הכל כך שלמה במצבים של 'הווה' הקטע של שינה בעיקר אומר עבורם : 'עכשיו אנחנו הולכים להפסיד את כל האקשן העכשווי הנהדר הזה' ומאוד קשה להסביר להם שאם ישנו כמה שעות אז אחר כך הם יקומו רעננים ומלאי כוח להמשיך...
כשזה מגיע לשינה אני מצאתי תמיד את הסיפורים כשוחד מוצלח מאוד מלבד אותם הפעמים שאני נרדמתי תוך כדי הסיפור והם המשיכו לצהול מסביבי...!

משחק עם חבר. מחלקים משהו בינהם.
חבר: "לי יש 4, לך יש 5"
מתן: "וזה הרבה מה שיש לי?"
חבר: "5 זה יותר מ-4"

הוא לא מתבייש לשאול.
בדברים של "עשייה" הוא כל הזמן משווה. מי נוסע בלי גלגלי עזר, מי יודע לצלול, מי יודע לשחות לעמוקים, מי יותר גדול ממי.
רק בידע, הוא מוכן ללמוד מאחרים.

(מעניין המרגיעון: "כרוחב הראות-עומק הרעות").

התינוק שלי, בן 4.5 עוד מעט, נגמל מקקי בחיתול.
אושר, אושר גדול!