להכיל את קשיי הבכור

[אנונימי]

דיון שהחל ב קרוטונית בלוג אמהות 2

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

הילד הענוג שלי, שבחיים לא נגע בזבוב, שורט, מרביץ, בועט, צובט, שולח צ'אפחות, נוגרות ובומבות לראש של אחיו. הכל בחיוך זומם, עם חצי מבט אלי. לקינוח הוא יורק (בריסוס, למזלי, לא בסמארק) לתוך הפרצוף של אמא.

עוד ערב עבר.
אני יודעת שאני אמורה להכיל את זה, אבל בזמן אמת אני פשוט לא סובלת אותו.

התינוק מותק. על ריח זיעתו הנעים ועל גביניו הצפופים וקילופי העור שלו, הוא מותק. בונבוניירה. קשה לי לנקוב אפילו בתכונת אופי אחת שלו (לעומת הבכור, שהיה נשמה גלויה מרגע שנולד) אבל נעים לי איתו הרבה יותר. כמה קל לגדל תינוק (שני).

[ריש_גלית*]

אני יודעת שאני אמורה להכיל את זה, אבל בזמן אמת אני פשוט לא סובלת אותו
נשמע באמת בלתי נסבל. אין לי עצות. אני צורחת על הרבה פחות מזה.
.

[אינדי_אנית*]

אני מציעה הפרדת כוחות. לא לתת לו צ'אנס להתקרב אליו לנגיעה.
זה אולי נשמע נורא אבל אצלנו זה הדבר היחיד שעזר.
אחרת זה פשוט היה כל היום לכעוס על הגדולה.

[כרמי_ה*]

גם אני בהתחלה נקטתי הפרדת כוחות די אבסולוטית, או השגחה צמודה פן תמצא המשאית החביבה שוב דרכה אל המצח של הקטנטונת ....עכשיו כבר הרבה יותר רגוע,פרט לארועים נקודתיים ונדירים יחסית של בוא נבדוק איך זה לדחוף ראש בראש,איך זה לתת לקטנה צעצוע אבל ממש חזק לתוך הפנים וכו'...אני עדיין לא מסוגלת לסבול אפילו קצת מההתנהגות הזו ומפסיקה אותה מיידית אם זה קורה - שום הכלה ושום בטיח - אז סמני לעצמך וואחד ווי על סובלנות...

[אמא_ללי*]

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אני עדיין לא מסוגלת לסבול אפילו קצת מההתנהגות הזו ומפסיקה אותה מיידית אם זה קורה - שום הכלה ושום בטיח
ברור שאני מפסיקה במיידי! אחרת היה רע ומר
אבל אני צורחת חופשי. מאבדת כל אמפתיה אליו. מדהים איך הוא מחפש את אהבתי בדרכים עקומות כאלה.


אני מציעה הפרדת כוחות. לא לתת לו צ'אנס להתקרב אליו נגיעה.
בלתי אפשרי. אני מיניקה/מחתלת/נושאת - הוא מרביץ. שאברח ממנו? אפילו אם יש מבוגר נוסף בסביבה כמעט בלתי אפשרי לנתק אותו מאיתנו (אלא בכוח פיזי).
כבר קרה היום שסגרתי את דלת האמבטיה כשאנחנו בפנים והגדול בחוץ, בגלל ההרבצות. דפק על הדלת בחוזקה והלך גם להביא נעל לזרוק על הדלת (נגמר בשלום). בקיצור, אין דרך "נקייה" לעשות את זה.

[כלנית*]

אני רואה שהילד נבון ומגיב לעיניין ובבירור על מצב בלתי נסבל עבורו !
לקחו לו את גן עדן !
אני לא אומרת את זה חלילה כדי להצדיק את התנהגותו , וגם לא כדי שתביני מאיפה באה ההתנהגות , כי ברור שאת מבינה שזו תגובה ... אלא כדי לגייס אופטימיות שאם הוא מוציא את זה - זה יותר טוב מאשר שמתנהג כמו מלאך שרק עלול לשים כרית על התינוק בשקט ... וגם מתי שהוא הרגשות האלה מסתדרים ונהיה כיף להיות עם התינוק החדש שמעריץ אותו וצוחק על כל מה שעושה . ושזה טוב שיכול לבטא את כל געש הרגשות , אחר כך יש לך גם ילד שמבטא ומתקשר עם ועל רגשותיו .
בקיצור , תחזיקי מעמד , לוקח זמן אבל מסתדר . (( ))

[רוקדת_לאור_ירח*]

אז אני רואה שלהיות עם תינוק לא יכול להיות הרבה יותר גרוע מאשר זה לבד רק שתיים בבית....
סחתיין על הסובלנות ועל ההכלה ובעיקר על ההבנה.

[פיצה_והתוספות*]

הילד הענוג שלי, שבחיים לא נגע בזבוב, שורט, מרביץ, בועט, צובט, שולח צ'אפחות, נוגרות ובומבות לראש של אחיו. הכל בחיוך זומם, עם חצי מבט אלי. לקינוח הוא יורק (בריסוס, למזלי, לא בסמארק) לתוך הפרצוף של אמא.
אוי! ברוכה הבאה למועדון!
השיטה שלי היא שיחה רגוע שלא בזמן הארוע. עם הבהרה שההתנהגות הבלתי נסבלת חייבת להפסק. ולא ותגרום לסנקציה מיידית. נגיד ביטול של בילוי מתוכנן. לפעמים היא בודקת האם אני מתכוונת באמת. אני מאוד מתכוונת! חשוב לא לאיים סתם. אצלי זה עובד. אחרי מרתון נוסף של צווחות. בעעע.

[כרמי_ה*]

איך הם קולטים ת'קטע הא? תשומת לב שלילית היא גם תשומת לב ...מתלבטת בעצמי איך להמנע מלתת משקל לארועים האלה כדי לא להכנס ללופ של עשיתי משהו לא רצוי-אזכה בתשומת לב..ובכ"ז ברב המקרים אני חייבת להגיב ולא יכולה להתעלם מהסיטואציה לגמרי - כן עוזר לי כשאני נזכרת פתאום שכל מטרת ההתנקלות היא תשומת לב ,אז סף הקריזה שלי יורד לחצי ובעקבות כך גם משך הארוע והחזרה עליו...
אולי יש פה איזה אם מושכלת שתתרום מנסיונה ברוך הילדים?
(אצלנו הגדולה היא קצת קטנה מדי כדי לדבר על זה שלא בזמן הארוע עצמו)...
וגם מאמצת בחום את מה שאמרה כלנית על זה שלוקח זמן אבל מסתדר..אמן אמן אמן.
ת'אמת כבר יש שיפור..
חייבת לסיים בנימה אופטימית קצת

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

הבהרה שההתנהגות הבלתי נסבלת חייבת להפסק. ולא ותגרום לסנקציה מיידית. נגיד ביטול של בילוי מתוכנן. לפעמים היא בודקת האם אני מתכוונת באמת. אני מאוד מתכוונת! חשוב לא לאיים סתם.

כן, הגיוני. הבעיה שאני כבר מאיימת כל היום. לרוב זה עם כיסוי (למשל אם שפך מים על השולחן ליד המחשב הנייד, הוא לא יזכה לגלוש בו כל היום). לפעמים לא. אבל הבית הופך לשדה קרב בזמנים האלה.

מצד שני אני חושבת איזה ערוץ אפשר לתת לו כן לשחרר את כל הרגשות הקשים האלה. להרביץ ולזרוק ולהפוך בתוך הבית אני לא מרשה, כי כל הבלגן מכוון אלינו. סתם להשתולל בגינה לא מוציא את זה. כך נדמה לי (אני צריכה להיזכר האם היה ערב קשה גם באותו יום בשבוע שעבר שיצאנו לגינה והוא לא הפסיק להשתולל. המוח לא עובד. מייד אשוב).

[ריש_גלית*]

אני צריכה להיזכר האם היה ערב קשה גם באותו יום בשבוע שעבר שיצאנו לגינה והוא לא הפסיק להשתולל
אולי כדאי לצאת כל יום. להיות הרבה בחוץ. בכלל לא לחזור הביתה מהגן - אלא ישר לגינה לשעה לפחות, רצוי שעתיים. הרי בגן הוא לא מוציא המון מרץ ורגשות (לפי מה שאמרת הוא בעיקר צופה). אז בחוץ. בכלל יותר קל בחוץ בשלב הזה. ומזג האוויר נוח בד"כ לשם כך. לתינוק - בגיל הזה, אם לא במנשא אז לבהות בעלים מתנועעים מתוך העגלה יכול להיות בילוי נהדר. וקל לו יותר לישון בחוץ. ולבכור - נו, ברור. בעיקר אם הוא מקבל גם אותך פנויה יותר בשבילו. לבוא הביתה רק כדי לאכול להתרחץ ולישון... כן, אני יודעת שזה לא מאוד האופי שלכם. זה הזמן להשתנות P-:.

[ריש_גלית*]

והכי טוב - חוף הים. כן, זה למיטיבי לכת, אבל בכל זאת. (-:.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

עשיתי שיחת הבהרה הערב, בלשון המעטה. גם הענשתי (אין טלוויזיה ומחשב היום), גם איימתי (שאם ימשיך כך לא ייסע לסבים השבוע) וגם הכנסתי אותו לחדר שלו (אני??) וסגרתי את הדלת. הוא בכה.
כל זה אחרי שמעבר לשטויות הרגילות, הוא העיף לי נעל לפרצוף ממרחק חצי מטר, וקצת אחר כך (אחרי איומים וסנקציות) שפך מים עלי ועל התינוק. קלטתי שכנראה המסרים הקודמים שלי לא עברו חזק מספיק, והילד יורד מהפסים.

אחרי שהוטל העונש הייתי מאוד נחרצת, לקחתי אותו בחומרה ויצאנו החוצה לסיבוב, עשינו סידור קטן, ראינו שכנים בדרך וחזרנו. זה שיפר את האווירה קצת. המשך הערב היה מופתי מבחינת משמעת. חלק מהזמן לא הרשיתי לו לגעת בתינוק, חלק מהזמן הרשיתי לו בדחילו ורחימו. הוא קיבל את זה. הוא גם אמר לתינוק שהוא אוהב אותו. בשלב אחר שאל "את אוהבת אותי?".

צובט לי בלב שהגענו לפינות האלה. למקום שבו אני צריכה לשבור אותו כדי להנהיג חיים סבירים בבית. אני מרגישה שאני רומסת אותו, אבל אין לי מוצא אחר.

אולי כדאי לצאת כל יום. להיות הרבה בחוץ. בכלל לא לחזור הביתה מהגן - אלא ישר לגינה לשעה לפחות, רצוי שעתיים.
כל ערב אני מנסה להחליט מחדש אם הילד שלי לא מספיק עייף, או עייף יותר מדי... עייפות יתר מביאה אותו להשתוללות חסרת בינה, חוסר תיאבון ובעיקר התגברות הקושי במעברים (אז הוא לא רוצה ללכת לישון, לא רוצה לבוא לאכול... וכל מיני מתכונים לקטסטרופות).
לא טוב להישאר יותר מדי זמן אחרי הגן, כי הוא לא אוכל שם מספיק בצהריים. אני מביאה לו תמיד פירות וכאלה, אבל עדיין צריך ארוחה טובה - בבית, לפני שהוא ממש מאבד חיוניות.
בכל אופן נראה לי שטיול בין ערביים ייכנס לשגרה שלנו. גם ביום שבת יצאנו לסיבוב קצר וזה הכניס קצת חיים בערב.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

גם הענשתי (אין טלוויזיה ומחשב היום), גם איימתי (שאם ימשיך כך לא ייסע לסבים השבוע) וגם הכנסתי אותו לחדר שלו (אני??) וסגרתי את הדלת.
באסקלציה, כן? לא בבת אחת.

[אינדי_אנית*]

הממ... התכוונתי להפרדה בינו לבין האח, לא בינך לבינו...
לנו מאוד עזר לול.(קניתי בשביל הגדולה כשהיתה קטנה ולא הייתי מסוגלת לשים אותה בו. את הקטן זה ממש הציל כי זה נתן לו מקום להיות בו בלי לחטוף מכות-כמה שזה נשמע נורא).

ולא לצרוח עליו. זה לא עוזר. ולנסות גם לא לכעוס. תזכירי לעצמך שהוא קטן ולא כועסים על קטנים.
לא לאפשר לו בכלל להגיע לקטן. (אני יודעת זה נורא קשה ליישם )
אה ועוד משהו- כשהוא מתחיל להציק לקטן, נסי להניח את הקטן ולחבק אותו.
(מתנצלת מראש על כל העצות- לנו זה לקח שנה עד שהיא הפסיקה להרביץ ועדיין יש מלא קשיים אבל אני פשוט כל כך מזדהה עם מה שאת מספרת..)

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

הממ... התכוונתי להפרדה בינו לבין האח, לא בינך לבינו...
אבל הקטן צמוד אלי. לפעמים מסכים להיות בטרמפולינה, ואני עושה דברים ל-5 דקות עד שהוא צריך אותי שוב. הגדול מורה לי "שימי אותו" או "אל תרימי אותו", אבל אני לא חושבת שזה פייר כלפי בן החודשיים, שצריך את המגע שלי.

שכחתי לציין שבהתחלת אחה"צ שאלתי אותו: "מה לדעתך אני צריכה לעשות כשאתה מרביץ לתינוק"?
הוא ענה - לחבק את התינוק. אחר כך הוסיף - לחבק אותי. להתחבק ולהתנשק.
זה עבד בדיוק פעם אחת, חמש דקות אחרי אותה שיחה.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

ואני אמורה להיות השמש בשמיהם של שני החבר'ה האלה...

[רסיסים_של_אור*]

קרוטוניצ, רוצה לחזק את ידייך, אני נתקלת בדברים דומים מאד בין השלישי לרביעית (וברקע הבכור שכל פעם שנולד לו אחד/אחות חדשים הוא מעלה מהאוב את אובדן היותו ילד יחיד מלפני כך וכך שנים...) קחי אויר, את שמש נהדרת וחוצמזה, גם השמש מתחבאת לפעמים מאחורי העננים ובלי המנוחה בלילה קשה גם לה לחמם ולהאיר בבוקר, לא ?

[מונו_לוגית*]

קחי אויר, את שמש נהדרת
@}
(שום דבר חכם להגיד..)

[פיצה_והתוספות*]

צובט לי בלב שהגענו לפינות האלה. למקום שבו אני צריכה לשבור אותו כדי להנהיג חיים סבירים בבית. אני מרגישה שאני רומסת אותו, אבל אין לי מוצא אחר
תפסיקי לצבוט לעצמך בלב . את לא רומסת אף אחד. את קובעת מה מותר ומה אסור. בלי לדעת את זה אפשר להשתגע. במיוחד כשאתה בן 4. וכשאתה כן יודע העולם הופך להיות לפתע יותר פשוט וחינני.

אין לי רגשות אשם. לעתים אני אמא מחורבנת. לעתים אני עושה טעויות. קורה שאני עצבנית מדי וקודם כועסת ומענישה ורק אחר כך בודקת למה. ולפעמים אפילו מסתבר שהענשתי בלי סיבה. את יודעת מה אני עושה? מודה. מתנצלת. מבטלת את העונש. עוברת הלאה. אני בן אדם. אני טועה. וזה בסדר גמור. מותר לי. אני בקשב מתמיד, אני לומדת מטעויות, אבל אני יודעת שלעולם לא אהיה חסינה מפניהן. לכן אין לי רגשות אשם.


אחרי שהוטל העונש הייתי מאוד נחרצת, לקחתי אותו בחומרה ויצאנו החוצה לסיבוב, עשינו סידור קטן, ראינו שכנים בדרך וחזרנו
זה נורא חשוב. היה? נגמר! לא מושכים את הג'יפה כמו מסטיק. גם הענשה צריכה להיות קצרה, קולעת וברורה. ומייד אח"כ ממשיכים הלאה. בלי ברוגז. בלי לתת תחושה שאם התנהגת רע עכשיו אז אמא תכעס עליך עד הערב ובכל מקרה יהיה לך יום מחורבן. נותן לגיטמציה להמשיך להשתולל כי כבר אין מה להפסיד.

היום המלאכית שלי בבוקר העירה את הקטנצ'יק למרות שיודעת שאסור. כמובן "התבלבלתי ושכחתי". יודעת שזה לא קביל ובכל זאת מנסה. היינו אמורים לאסוף את הכלבה ביחד בבוקר. במקום זה היא נסעה ישר לגן והלכתי לאסוף אותה לבד. בערב היתה מדהימה! לא צרחה, לא צעקה. כשביקרנו חברה יצאה משם ברגע שביקשתי, לא רבה איתי על ענין ההתלבשות. בבית, כשהרדמתי את הקטן הלכה בעצמה לשירותים (בדרך כלל מלווה בריבים כי היא רוצה צוות בידור שינעים את עשיית הצרכים). ענתה לטלפונים. אני בדרך כלל מבקשת ממנה כשאני מרדימה והיא בדרך כלל מתעלמת. היום ענתה, סיפרה לאבא ולסתבתא איפה היתה ומה עשתה. היתה מותק. קיבלה צ'ופר של סרט. בהרדמה הבאתי לה ספר שקניתי מזמן במתנה. יש לי סטוק של הפתעות השמור לרגעים כאלה. כשאבא חזר סיפרתי לו לפחות 3 פעמים בנוכחותה כמה היא התנהגה יפה. וזה כמובן כבונוס לבסיס של פרגון, חיבוקים ונשיקות ופידבק חיובי. הלכה לישון מאושרת ליד הספר החדש. עוד ערב עבר על כוחותינו

[ליהי_פאי_תפוחים*]

מוכר. קינאה גורמת לקטנים לעשות דברים איומים.
בהתחלה הייתי מתעצבנת. כועסת. מענישה. כל פעם שהיה עושה משהו שלילי הוא קיבל ממני יחס. מה שהציל אותי- להתעלם מהדברים השליליים. לא לתת שום יחס כשהוא לא מתנהג יפה. לעומת זאת להתחיל לשים דגש חזק על דברים קטנים חיוביים שהוא עושה ולפרגן מיד. כיבה את הטלויזיה כשאמרת? יופי תני חיבוק גדול. מחמאה של איזה ילד מקסים אתה. צחצח שיניים ונכנס למיטה בלי בעיות? יופי. שוב המון מחמאות. ליטף את התינוק במקום להכניס כאפה? מצויין תני חיבוק אוהב.
אל תשכחי שכל מה שהוא רוצה זה את אהבתך ותשומת ליבך. אם תפסיקי לתת לו יחס (גם יחס שלילי זה יחס) על התנהגות לא טובה, הוא יראה שזה לא עובד יותר ולעומת זאת הוא מקבל המון אהבה כשהוא טוב, את תראי שינוי מהר מאוד.
לגבי התארגנות בבוקר והליכה לגן, גם לנו הייתה אותה בעיה. השתמשנו במדבקות. עשינו טבלה גדולה עם כל המטלות היומיות שלו. קיבל מדבקה על מה שעשה ואחרי 20 מדבקות יש צ'ופר. מתנה קטנה, יום כייף, להכין עוגיות, מה שבא.
תחזיקי מעמד. הם גדלים מהר והכל עובר ונשכח. את אמא נהדרת ועושה עבודה נפלאה.
שולחת חיבוקים וחיזוקים!!

[א.ב.*]

הי קרוטונית יקרה.
גם אני פה מדי פעם.
קוראת אותך ומצטבטת, ולבי יוצא אל כולכם.

צובט לי בלב שהגענו לפינות האלה. למקום שבו אני צריכה לשבור אותו כדי להנהיג חיים סבירים בבית. אני מרגישה שאני רומסת אותו, אבל אין לי מוצא אחר.

יש לי הצעה נורא פשוטה ונורא קטנה, אך טומנת בחובה עזרה ענקית:
שיחה אחת (או יותר) עם אורנה שפרון.
אורנה כידוע לך היא אמא לשבעה, מה שאומר שיש לה ניסיון כאמא של שנתיים שלוש...
אני כותבת כאן את כל זה, למרות שיכולתי לכתוב לך אישית במייל, רק כדי שעוד אמהות שקוראות כאן ידעו את זה. את כמובן לא חייבת לכתוב מה את חושבת על הרעיון.
בכל אופן, מדובר בשיחות טלפוניות, בעלות הוגנת ואפשרית, בשעות גמישות וכו'.
ואת מקבלת גם ניסיון, גם תבונה, גם תמיכה ואהדה, גם נקודת מבט מרעננת, וכל זאת ממישהי שמגיעה מהמטרייה הבאופנית שאת מתחברת אליה.

חשוב לי לספר את כל זה לא רק כי אורנה חברה שלי ואני אוהבת אותה מאוד, אלא כי גם אני נעזרתי בה (ועדיין נעזרת), ואולי פעם פנים אל פנים אספר לך כמה העזרה הזו שינתה את חיי.

עד כאן פינת ההמלצה היומית...

@} @} @}

גם הענשה צריכה להיות קצרה, קולעת וברורה.
מבלי לשפוט אף הורה שנוקט בדרך כזו או אחרת, בטח מבלי לשפוט אף הורה שבייאושו נוקט בדרך כזו או אחרת, אני רוצה בכל זאת לכתוב כאן משהו עקרוני על הדרך המוצעת כאן:
אני מתנגדת לענישה מכל סוג שהוא. אני רואה בזה חוסר כבוד לילד. וגם מאמינה שזה מזיק לביסוס מערכת יחסים הדדית של שיתוף פעולה עם הילד. וגם עוד כל מיני דברים שקצרה היריעה...

רציתי ללכת ולהביא איזה מאמר מהאתרים היפים שיונת אוהבת לצטט (TCS או NCP) אבל לא מצאתי משהו בשלוף ובכלל אני לא יודעת אם זה מתאים כאן בבלוג שלך קרוטונית.
אז הנה רק כתבתי מה דעתי, ואם מישהו רוצה הרחבות, אז צריך לשאול את קרוטונית, זה הבלוג שלה.

וקרוטונית, שוב, אני בכלל לא כותבת לך את כל זה, כי אני הרי יודעת מה את מעדיפה, ובטח ובטח קראתי שנותרת ללא שום מוצא...
ולכן לך, ולכל האמהות שנותרות ללא מוצא (לפעמים אני מרגישה כך בעצמי, שלא יהיו כאן ספקות) - אז לכולנו אני שולחת חיבוק.

[א.ב.*]

אני בעד למצוא כל עזרה שבעולם כדי לתת לאמא כוחות להיות האמא המכילה, הסבלנית והמכבדת שהיא רוצה להיות.
ואין לי ספק, שכל הנוכחות כאן בדיון, רוצות בדיוק את זה. פשוט לפעמים, אין לנו כוח להגשים את זה...

^{טוב, אני מקווה שלא פתחתי כאן שום דיון סוער כי אין לי חשק לזה. מקווה שמי שזה מדבר אליה שזה יעשה לה טוב, ומי שזה לא מדבר אליה, אפשר בהחלט להתעלם ממני. יש בזה לא מעט יתרונות .}

[א.ב.*]

ורק כדי שארגיש שהבהרתי את עצמי הכי טוב שביכולתי, אומר שדבריי בעניין ענישה לא היו בהקשר לסיפור הענישה שלך קרוטונית, אלא יותר בעקבות דבריה של פיצה:
גם הענשה צריכה להיות קצרה, קולעת וברורה. שמהם עולה כי את (פו) חושבת שענישה היא אקט חיובי. כנגד העמדה העקרונית הזו יצאתי.
(ואשמח לשוב אל בין הצללים, בחיי).

[פיצה_והתוספות*]

קמ"ג, יקרה ואהובה!
אין לי ענין בפולמוס על דרכי ומעשי. מוכנה בשלב זה להסכים עם כל אחת והצהרותיה על מנת שיעזבו אותי בשקט.
אם תרצי אותי אני במייל.
אוהבת אותך מאוד, שולחת לך הרבה אהבה וכוח. אמשיך לקרוא פה.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

עכשיו שמונה וחצי ושניהם ישנים כבר רבע שעה. היה בכי בהשכבה, כל אחד והסרט שלו, אבל כנראה שהתרגלתי
תיכף אפרט מה קרה בגזרת העונשים/צעקות/שוקים חשמליים.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

טוב. אמש היה רע לתפארת, ממש גיהנום של ערב. אבל כנראה שאני כזו שצריכה לצלול למעמקים בשביל להתחיל לשחות אחר כך. מי שמזדעזעת בקלות שתפסיק לקרוא כאן.

אחה"צ היה נעים - אכלנו שניצלונים במסעדה הביתית הסמוכה למקום מגורינו, הסתובבנו בשכונה ופגשנו מכרים במתנ"ס. אבל מה, איך שנכנסים הביתה, מתחילה ההשתוללות - מוצקו מכה, שורט, מה שבא ליד. אני בתגובה צועקת, ממדרת, מרחיקה בתקיפות, וזה אולי גם המקום לציין שבגלל בעיית שמיעה זמנית של הילד (נוזלים באוזניים) אני נאלצת גם כך לצעוק בשבועיים האחרונים, אפילו משפטים כמו "לא נורא חמודי זה בסדר". אז אתמול היה יותר גרוע.

בדיעבד אני תופסת שחריפות התגובה שלי כלפי הילד נובעת לא רק מזה שהוא מתנכל לתינוק, אלא קשורה הדוקות להתפוגגות (הזמנית?) של האהבה והתרופפות החיבור שלי לגדול. פתאום הוא לא סתם ילד שמשתובב או אפילו ילד במצוקה, הוא כוח הרסני כלפי התינוק המושלם שלי... הוא מפריע לי, וכמה חבל שהוא עדיין קשור אלי כמו פעם, כי זה כבר לא הדדי. הרגשות האלה קשים בפני עצמם, למרות שיש בהם היגיון אבולוציוני והורמונלי, והם רק הוסיפו לתחושת הייאוש וחוסר המוצא שלי אתמול בערב. כל זה התבטא בעליית דציבלים, בהחרפת האמצעים שנקטתי (הרחקה מהחדר), באיומים שאוי ואבוי לו אם ייגע בתינוק כשאני יוצאת רגע מהחדר וכולי. הילד מצדו הוסיף והסלים את פעולותיו - שריטות על לחי התינוק (לא הצלחתי לעצור בזמן), קפיצות ובעיטות על המיטה... אחר כך הוא גם הרטיב במיטה, והודיע לי על זה. לכל זה יש להוסיף את העובדה שהוא ישן צהריים בגן בניגוד למתוכנן, ולכן לא היה מספיק עייף כנראה - ההשכבה נמשכה שעה וחצי ובשיאה מצאתי את עצמי צורחת כאילו אין מחר, אבל אחסוך לכם את תוכן הדברים.

אחרי שכולם נרדמו הצטערתי שלא עבר עלי מערבל בטון כי זה בטח היה יותר כייף מהערב הזה. החלטתי שכך אי אפשר להמשיך. ראשית הסכמתי עם מה שכתבה האינדיאנית : ולא לצרוח עליו. זה לא עוזר (עכשיו אני יודעת, ניסיתי.. ). חשבתי מה הדבר הגדול ביותר שצריך לטפל בו, והחלטתי שזה דווקא לא ההגנה על התינוק אלא טיפול ברגשות שלי כלפי הילד. נזכרתי במדיניות של ה-Born again Christians שהתרועעו אתי פעם בשהותי באירופה - "גם אם אתה לא מרגיש אהבה לאלוהים, אתה צריך להתנהג כאילו אתה כבר אוהב אותו. האהבה תגיע מאליה". כך היה כתוב בחוברות המיסיונריות שלהם, ואני החלטתי ליישם את זה על הילד. אני עדיין מופקדת עליו, וזה כולל את תחושת הביטחון הרגשי שלו, שאסור לי לערער יותר מאשר התערערה כבר.

דבר שני שהחלטתי - לא לצעוק יותר "אל תיגע בו!" ולא לחזור על הסברים שהסברתי בעבר בנושא הזה. הילד שמע והבין, אין לו בעיה קוגניטיבית, הוא יודע שהתינוק קטן וחלש, הוא יודע שאני אמא של התינוק ואני שומרת עליו, אין מה להסביר יותר. אם וכאשר הוא מכה, אני עוצרת אותו ואומרת בקור רוח "לא", או "זה לא רעיון טוב".

ודבר שלישי הוא, שעל אפי ועל חמתי, בשעות שאני עם הילד אני אצטרך למצוא את הרבע שעה לשים את התינוק בטרמפולינה וליזום מגע עם הגדול (כן, אני יודעת שכתבתן לי את זה בעצות, לייט נא להירגע ). ובעצת חברה, לא להגיד דברים כמו "צריך ללכת כי מתחיל להיות קר לתינוק", אלא "צריך ללכת כי מתחיל להיות לי קר".

בארבע בבוקר, כשהוא קם (אחרי הרטבה נוספת) וביקש להישטף ולהחליף בגדים, הבטחתי לו שלא אצעק יותר. קמנו שנינו כמו אחרי סרט רע שכל הצדדים מבטיחים לא להיזכר בו. היה לנו המשך בוקר נעים, לקחתי אותו לגן והייתי איתו קצת שם, וגם אחה"צ התנהל בלי בעיות (ביקרנו אצל חבר שלו. איזה כייף לצאת מפוזת המארחת!). חזרנו הביתה לארוחת ערב שלווה ורביצה על הספה. התינוק היה בטרמפולינה, אומלל קטן, נותן את חלקו במאמץ המשפחתי לביסוס הרמוניה.

ממש לקראת השינה, הילד נשכב על התינוק ונשך לו את האצבע, לדבריו (התינוק אישר את זה בקול בכי חזק). ניחמתי את התינוק ולגדול אמרתי "זה לא רעיון טוב". הוא ניסה שוב ושוב לקום ולעבור למיטת התינוק הנצמדת (קטנה מדי בשבילו) ואני מנעתי ממנו שוב ושוב, עד שנשכב במקומו. ביקש לשים ראש על הברך שלי, ונרדם.

[אמא_של_שפן*]

תפסיקי לצבוט לעצמך בלב . את לא רומסת אף אחד. את קובעת מה מותר ומה אסור. בלי לדעת את זה אפשר להשתגע. במיוחד כשאתה בן 4. וכשאתה כן יודע העולם הופך להיות לפתע יותר פשוט וחינני.
נשמתי, יקירתי, אמא טובה ונהדרת ומוצלחת.

כל מה שיש לי להגיד, ואני יודעת שזה בניגוד ברור למה שהרבה אנשים חושבים כאן, שזו דוקא תקופה בחייו של מוצקו שבאיזשהו מובן הוא צריך אותך תקיפה. הוא צריך לדעת שהעולם עדיין עומד על תילו ומונהג על ידי אמא, ושלפיכך העולם - השונה מאד עכשיו - הוא עדיין מקום בטוח.
ברמה מאד פרימיטיבית, הלהקה שלו השתנתה והוא צריך לדעת שאת עדיין נקבת האלפא.
גם שפן עובר תקופה כזו, לדעתי זה הגיל, אם כי אצלו זה יותר קל בהרבה כי הוא לא מתמודד על המקום שלו בלהקה.
אז מה שאני אומרת כאן, בצורה המבולבלת מאד האופיינית לחשיבה שלי, שזה בסדר. את בסדר. אם את מרגישה שצריך למתוח גבולות, ואני יודעת שזה לא היה אלמנט מהותי בדינמיקה שלכם עד היום, אז לכי על זה. את האמא, את יודעת יותר טוב.
ובאמת שאני חושבת שאת אחת מהאמהות הכי טובות וקשובות ומוצלחות שאני מכירה, ואין לי ספק שאם את הגעת לנקודה שאת מרגישה צורך להעניש אותו, אז זה נחוץ באמת.
כי את אדם, אשה ואם אמפתית וחומלת ועוטפת מאד, אפילו שאולי את לא מרגישה ככה עכשיו, והאנסטינקטים שלך נכונים מאד עם הילד הזה מהיום שהוא נולד, אז תמשיכי להקשיב להם.
ולא, אין סיכוי בעולם שאת "לא מכבדת אותו" כשאת מונעת ממנו לפגוע בך או באחיו או בסביבה הביתית שלכם. באמת.

[דגנית_ב*]

קוראת אותך ומודה לך על שאת כותבת ככה. זה נדיר. אני חוויתי מצב דומה מאד - אצלנו היו משיכות בשיער וצרחות צורמות לתוך האוזן של התינוקת בשעת ההנקה.
כך שכל החזקת יד/הרחקה פיזית לא התאפשרה לי. גם דיבורים למיניהם לא "הלכו" סימולטני עם הנקה. הייה רע לתפארת כמו שכתבת.
ואת בסערת הרגשות מרחיקה ראות כל כך שזה מרגש.

[ריש_גלית*]

את גיבורה.
.

[כרמי_ה*]

חיבוק
את מופלאה אמיתית

[רוקדת_לאור_ירח*]

הוא מפריע לי, וכמה חבל שהוא עדיין קשור אלי כמו פעם, כי זה כבר לא הדדי. הרגשות האלה קשים בפני עצמם, למרות שיש בהם היגיון אבולוציוני והורמונלי, והם רק הוסיפו לתחושת הייאוש וחוסר המוצא שלי אתמול בערב
גם בלי תינוק חדש יכולה להזדהות. בכלל נראה לי שזה גם גיל כזה ושלב כזה שבכל מקרה קל זה לא, על אחת כמה וכמה כשהעולם מתערער ויש חבר חדש במשפחה.
את מתמודדת עם זה ממש מצויין, מצליחה ללמוד ולתקן תוך יום, את ממש נהדרת.

[רסיסים_של_אור*]

כבר כתבו לך לפני ובכל זאת קוראת אותך כאן ומהנהנת בראש ומזדהה ומבינה ומתרגשת ומעריכה אותך על הכתיבה והכנות וההתמודדויות.

אני מזכירה לעצמי, ברגעים הקשים ובעיקר ברגעי המחשבה לאחור על הרגעים הקשים , יותר נכון בין רגע קשה ומאתגר למשנהו שמזה בדיוק מורכבים החיים. מהתמודדויות, מקושי והתגברות עליו, מניסיון אחד שבו אני טועה ועוד אחד שגם בו אני שוגה ומנסה ואולי רק בניסיון המאה אני מצליחה סופסוף לצאת מהשבלונה ומהאוטומט ולנהוג אחרת, ובכל ההזדמנויות אני באמת באמת בסדר, כי זה הכי טוב שיכולתי לעשות באותו הרגע.

שוב מזכירה לך ולי ובכלל - קחי אוויר, תנשמי עמוק, קחי כל רגע כמו שהוא בא, תתמודדי רק איתו, לא עם מיליון הדקות והרגעים שיבואו אחריו והנה, הופס, הרגע כבר מאחורייך !

התקופה הזו היא קשה אובייקטיבית ואצלך עוד פי מיליון ואת נהדרת ומוצקו גדל לראות את כל מי שהיא את, גדל לצידך ואיתך ועוד מעט, קצת מעבר לפינה, כשתראי אותם מתגלגלים ומשחקים יחד תתמלאי באושר הזה שיִמחֶה כמעט לגמרי זכרונות קשים ומתישים

[פלונית_כרגע*]

כבר כתבו לך לפני ובכל זאת קוראת אותך כאן ומהנהנת בראש ומזדהה ומבינה ומתרגשת ומעריכה אותך על הכתיבה והכנות וההתמודדויות

[עדי_ל*]

מעריכה אותך על הכתיבה והכנות וההתמודדויות.
את אמא נפלאה
ובאמת שאני חושבת שאת אחת מהאמהות הכי טובות וקשובות ומוצלחות שאני מכירה
כי את אדם, אשה ואם אמפתית וחומלת ועוטפת מאד

[אינדי_אנית*]

גם רוצה לכתוב לך שאת נהדרת וכל הכבוד..
הכי מרגיז זה, שאחרי שאני קלטתי שכל פעם שאני אומרת לה משהו כמו לא להתקרב, לא לגעת, לא להרביץ אז ישר היא פי אלף יותר מרביצה ודוחפת,והשתדלתי לא להעיר לה,
הסביבה התחילה להעיר לי על זה שאני לא אומרת לה כלום כשהיא מרביצה לתינוק..(הסביבה= כל אמא שהילד שלה לא עשה לתינוק מה שהילדים שלי עשתה לתינוק- אלה שהילדים העדינים שלהם תמיד רק ליטפו או לא התייחסו אליו בכלל)..
היום זה כבר מצחיק אותי אבל אז זה בלבל..

ולגבי הפרדה בניהם תשתדלי להפריד מראש, לא אחרי שהוא כבר נוגע בו. לא להשאיר ביחד לבד בשום אופן. את כבר תדעי מתי את כן יכולה לעשות את זה אבל עכשיו זה לא הזמן..

איך הקטן מגיב כשהוא לבד בטרמפולינה? אולי תשימי אותו בכלל על הבטן ולא בשכיבה על הגב?

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

תודה לכן @} אתפנה להגיב יותר באריכות אח"כ.

[תזמורת_הים*]

תגידי,
אולי במקום טרמפולינה, לול? כך הוא יהיה יותר מוגן כשאת לא ממש לידו.

[ריש_גלית*]

קשורה הדוקות להתפוגגות (הזמנית?)
זמנית, ברור שזמנית.
אבל זה גם נכון לדעתי שאם תיזמי מגע של אהבה, אפילו ממש תכריחי את עצמך להתנהג אליו באהבה, האהבה תגיע מאליה. כלומר לא מאליה, אלא מאלייך (-:. ריחוק מביא ריחוק ואהבה מביאה אהבה.

אגב, בעקבות מה שנכתב פה לפני כמה ימים יש לי כל מיני מחשבות ותהיות בקשר לסנקציות ועונשים. באיזה דף לדעתך אפשר להעלות אותן, או לקרוא דיונים קודמים על זה?

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

בעקבות מה שנכתב פה לפני כמה ימים יש לי כל מיני מחשבות ותהיות בקשר לסנקציות ועונשים. באיזה דף לדעתך אפשר להעלות אותן, או לקרוא דיונים קודמים על זה?
האמת שכמעט אין... יש ממש מעט דפים על סנקציות והם לא פעילים - שיטת התוצאות הטבעיות - או שהם לא רלוונטיים (ילדים שקרים ועונשים ) . יש דיונים חלקיים בשיטות שונות של הפעלת סמכות (לשון מכובסת...) אבל באמת הגיע הזמן לפתוח דף כזה.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

טוב. אנחנו כנראה בדרך נכונה. אתמול בבוקר היה ממש רגוע, הילד שיחק לו שעות בחרוזים שלו. לא זוכרת אינסידנטים חמורים של הכאה.
אחה"צ עשינו סיבוב קצר והלכנו הביתה - היה נחמד. רק בהשכבה של אמש היה מקרה הכאה אחד - שמתי את התינוק על המיטה הגדולה, עליה מתכנסים כולנו בסביבות השעה שבע ורבע. הילד השתולל קצת על המיטה, ואז נתן לתינוק מכה על היד. הרחקתי ונזפתי בו. שוב נתן מכה (כלומר ניסה לתת ואני עצרתי אותו בידי). אמרתי לו שאם יכה שוב, אקח לו את הצעצוע שאתו נכנס למיטה. כך היה עוד פעם-פעמיים, ובפעם השנייה לקחתי לו את הצעצוע. הוא בכה ובכה, סירבתי להחזיר לו. אחרי כמה דקות כאלה החלטתי לרדת מהעץ ואמרתי שאחזיר לו את הצעצוע אם ילבש כבר את מכנסי הפיג'מה וישכב. וכך היה.

יש לי כמה בעיות עם זה: א. העונש הזה הוא לא "תוצאה טבעית": (אין קשר בין הצעצוע להכאה).
ב. זה מזכיר לי מדי את השיטות המאוסות של אמא שלי ("אם תנעל נעליים תקבל הפתעה"). כבר אמרתי לה שאני מתנגדת לזה, כי זה גורם לילד להתרגל לעשות כל מיני דברים שהוא לא רוצה, הכל כדי לקבל קוביית שוקולד מעוכה, וזה פתח לצרות (במגע עם מבוגרים לא מוכרים. ברררר).
ג. אשמח לשמוע אם למישהי יש רעיון אחר שמתאים לסיטואציה הספציפית (לא מפסיק גם אחרי שמעירים ומונעים, ואני לא אתחיל לקום וללכת משם כי זו ההשכבה - שלושתנו מתכנסים יחד על המיטה. התינוק לא רגוע, גם הוא צריך הרדמה, ולכן אי אפשר לשים אותו במרחק ממני. גם אי אפשר להרדים אותו קודם כי הגדול לא ייתן).

לוקחת לתשומת לבי מה שכתבתן על הטרמפולינה. אפילו חשבתי לשים שאלה בפורום הורים לתינוקות בתפוז כמה זמן מותר לשים תינוק בטרמפולינה בלי בייבי מוצרט
אמש שמתי אותו בשכיבה על מזרן הפעילות וישבתי לידו, קראתי ספר ונשנשתי. הילד אומנם צפה בטיוי בזמן הזה, כך שתוצאות המבדק אינן מספקות בהיעדר נוכחות מלאה של קבוצת המבדק (n=1).

גורמים נוספים שמשפרים את המצב: התינוק כבר יונק די מהר ויעיל וכבר לא נופל שדוד אחרי כל הנקה, נשאר ער פה ושם לתקופות ארוכות, כך שאני מתחילה לצאת מהמצב המגביל של ישיבה על הספה ותינוק רדום על ברכיי. גם מנשא יאמו משפר את חיי מאוד, ובשעות קיטורים הוא מוכנס לשם.

*

עכשיו בוקר, תיכף מאחרים לגן אבל אני כותבת כאן. הילד כבר הספיק לאכול טוסט וגרנולה וקוביות קרח (כל אחד לחוד), לשחק חצי שעה באמבטיה רדודה, לשים פלסטר על השפשוף בברך, לנקות את האסלה(!) בנייר טואלט, לראות תוכנית בטי.וי ולנסות להכות רק פעם אחת, שעברה כלא היתה.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

הוא בכה ובכה, סירבתי להחזיר לו. אחרי כמה דקות כאלה החלטתי לרדת מהעץ ואמרתי שאחזיר לו את הצעצוע אם ילבש כבר את מכנסי הפיג'מה וישכב. וכך היה.
אגב, הוא נרגע מייד אבל אחרי שנייה התחיל שוב לבכות - הפעם רצה לדעת "איפה החבאתי לו את הצעצוע". לא יודעת אם זו הסיבה האמיתית לבכי או שפשוט הרגיש צורך לבכות עוד.

[אינדי_אנית*]

אולי כשהוא מכה ככה, להסתובב אליו לרגע ולחבק ולנשק ולהצחיק? ( לא תמיד עובד- אתמול לא עבד לי, אבל לפעמים כן)

[אורי_ה*]

שלום שלום יקרה.

אני עוקבת ממרחק וממרום מעט החודשים שלי בהורות ל-2, אחרי ההתרחשויות כאן, ואף פעם לא מספיקה להתפנות להגיב.
עכשיו יש לי כמה דקות, אני מנסה.

אני מטילה סנקציות. לפעמים הן מושכלות, לפעמים פחות. לפעמים שימושיות, לפעמים פחות.
גם מתוך אפקטיביות, גם ממקום שאני חושבת שחשוב שהוא ידע שיש השלכות למה שהוא עושה, שהוא לא פועל בחלל ריק.

אבל - אני מקפידה ככל יכולתי לקשור בקשר הדוק את הסנקציה למעשה, ואם אין הקשר מיידי, אני עושה שימוש במנטרה שיצרתי לנו:
אני מכבדת את מה שאתה רוצה ומבקש, ואתה מכבד את מה שאני מבקשת.
ככה זה בין אנשים שחיים יחד, בין אנשים שאוהבים ואכפת להם זה מזה.

גם כשהוא טורח להעיר (לא בהכרח במכוון) את אחיו הקטן שסוףסוף נרדם, אני משתמשת באותה לשון.
אם אתה מעוניין, אתה יכול לקבל חדר משלך ומיטה משלך, ושם אף אחד לא ידרוש ממך לשמור על שקט ולהתאים את עצמך לאחרים.
כל זמן שאתה חולק את המיטה שלך עם אחרים (אמא, אבא, לולו, החתולה, העכבישים..) אתה מתבקש לכבד את הצרכים של כולנו.
התנאי של שינה משותפת הוא שמתאפשר לכולם המרחב לו הם זקוקים.

אם הוא עושה משהו שלא נעים לאראל, אני שואלת אותו באופן ישיר לגמרי אם הוא התכוון להכאיב לו.
(בד"כ התשובה הכנה שלו היא שלא. הוא רצה לשמח אותו, או לשחק איתו, או למשמש אותו, אני מסבירה שצריך לחפש יחד דרך אחרת)
אני שואלת אם יש משהו שהוא צריך ממני. (לא מעט פעמים תשובתו הכנה היא שכן.)

אני ממעיטה בהפרדה פיסית ביניהם , אלא אם כן יש סיכון של ממש.
אני עוצרת אותו ומבקשת שיסתכל באחיו הקטן ויראה אם זה נעים לו. אם לא, אנחנו מחפשים דרך אחרת למשחק, למגע, לתקשורת.

אני יוזמת הסחות דעת מיידיות. יציאה מהבית, משחק, אמבטיה, סרט, מה שעולה על הדעת ויכול לשבור את התגלגלותו של דגדוג לא נעים לאטרף של התגרות בכוחותי המרוטים.

הרבה מהמפגשים הטעונים יותר שייכים במקומותנו לעייפות, לשעמום, לחיפוש אמיתי של תקשורת עם אחיו, או לאמירה אלי.

ככל שאני סבלנית פחות, ככה הוא מצמצם מרחקים. ככל שאני מיטיבה לפרום את הסיטואציה ברוחב, כך היא תקדים להסתיים.

אני משאירה אותם לבד בהצהרה.
אני משאירה את יהלי להשגיח על אראל מגיל יום.
אני בשירותים, בחדר הסמוך, במרחק שמיעה.
אני מאמינה בזה לגמרי.
זה נכון שהילד שלי לא רווי אגרסיות כלפי אחיו הקטן, אבל בל נשכח שהדרדק כבר זוחל, לוקח לו את הצעצועים, מפרק לו מגדלים ואוכל דינוזאורים.
יש לו סיבות טובות להתעצבן, להוציא כמובן את עצם בואו לעולם ותשומת הלב של אמא.

הוא לוקח באחריות מלאה את התפקיד ומעולם לא קרה דבר שמסכן את אראל תחת השגחתו.
הוא נרגש מהאפשרות לפרוש את חסותו ולא ניצל מעולם את ההזדמנות לשחרור אגרסיות.
הזמן היחיד שמשהו מתרחש, הוא תחת עינינו. אין לי ספק שזה קשור בעיקר לשיח שלו אתנו.

והרבה פעמים אני מנתבת אטרף (גם כשהוא חוטף קריזה חגיגית עלי ובא להרביץ לי) לחיבוק חזק ועוטף.
ברוב המקרים, כל מה שהוא צריך זה שאני אראה ואכיר בכעס שלו, ואכיל אותו.
אני מופתעת אינספור פעמים לראות איך הוא נמס בידיים, רגע אחרי שהוא בער והיה מלא להט.
ו-זה דורש ממני תעצומות נפש שלא תמיד בנמצא.
לקחת מרחק מהכעס שלי והפתיל הקצרצר שאיתו ולהתפנות להכיל - לא תמיד במסוגלות שלי, אבל שימושי שישנו בארסנל.

מחזקת את ידיך, את ליבך הטוב, את ראשך הנבון.
אני מוצאת את ההורות ל-2 משימה מאתגרת, מטלטת וצופנת סוד בכל רגע.

אוריה

[מיצי_החתולה*]

יו מותק, המון זמן לא נכנסתי, וכמה עברת. ובגבורה.
אין לי אלא לחזק את ידיך: בהחלטה להתנהג כאילו את אוהבת גם אם לא מרגישה, בהחלטה לא לצעוק, בהחלטה להיות לא משתמעת לשתי פנים בענייני האלימות של מוצקו לאחיו.

אני לא נגד אסכולת התוצאה הטבעית: אם בהרדמה מוצקו מכה את פיצי במיטה, אולי מוצקו יצטרך לעבור לישון על הרצפה, על מזרן נפרד? אולי תרדימי אותו בחדר השני, הוא על המיטה ואת על כסא עם הקטן (ואחר כך תעבירי אותו חזרה למיטה, כשהוא כבר ישן)?


ואני רוצה להדגיש - שוב, נדמה לי שכבר כתבתי על זה פה - את החשיבות שיש בעיני לבילוי של זמן 1X1 עם הבכור. פעם בשבוע, תארגני בייביסיטר לשעתיים, ותצאו לכם יחד-לבד. בלי הסחות דעת, בלי תינוק בטרמפולינה/על הציצי/במנשא. אצלנו זה עשה פלאים לבכור, כשאמצעי נולד.

[אמא_ללי*]

_מחזקת את ידיך, את ליבך הטוב, את ראשך הנבון.
אני מוצאת את ההורות ל-2 משימה מאתגרת, מטלטת וצופנת סוד בכל רגע._
לגמרי. כל מלה.

בקשר לסיטואציה על המיטה - הדבר היחיד שעולה לי זה אולי לנסות לחשוב על משהו שאפשר לעשות מראש כדי לנטרל את הקושי - לעטוף אותו בחיבוקים לפני שמגיע זמן ההשכבה, להביא איתכם למיטה משהו אטרקטיבי שאפשר יהיה להתעסק בו, לנהל שיחה ערה שממוקדת בו....
מחשבה שהיתה לי עכשיו - נראה לי שלוקח זמן ללמוד (בשבילו, וגם בשבילך), איך להיות שלושתכם ביחד. כלומר, את בוודאי עסוקה בלטפל בשניהם ולכבות שריפות , אבל אולי הוא עוד לא ממש יודע מה לעשות ואיך להיות במצב החדש. וכאן אולי יש מקום למודלינג מצידך.
לנו, מנקודת מבט של מבוגר, ברור שאם שהתינוק כרגע בוכה או רעב או צריך תשומת לב, אז אנחנו נתמקד בו ובאיזה שהיא רמה נצפה שהילד הגדול יותר יבין שעכשיו אנחנו לא פנויות ויגיב בהתאם. אבל נדמה לי שלוקח להם זמן להבין את זה, ואולי זה משהו שממש צריך להסביר, ללמד ולהדגים. ברור, ברור, ברור שגם אחרי שהם מבינים זה לא אומר שהם תמיד יהיו מסוגלים או ירצו, אבל זה באמת משהו אחר. (אני לפעמים שואלת אותה למשל - את מוכנה לחכות רגע בסלון בשקט כדי שאני אשכיב את הקטנה במיטה, ואז יהיה לנו זמן ביחד? לפעמים היא מסכימה ולפעמים לא, אבל אני חושבת שזה עוזר לה להבין את המצב....).
אני גיליתי שככל שאני יוצרת לנו שגרות (קטנות וטפשיות ככל שיהיו) לזמנים שאני עם שתיהן זה מאד עוזר, גם לי וגם לשירה (הגדולה שלי). זה לא כל כך משנה מה זה - לספר סיפור בזמן שהקטנה יונקת, לבקש מהגדולה להביא לי חיתול או לזרוק אתה החיתול הרטוב לפח הכביסה, להציע פעילות מסוימת בזמן קבוע של היום, לאכול אותו דבר אחרי הצהריים. הדגש הוא על יצירת דברים קבועים בתוך המציאות החדשה, ואני גם מזכירה לה את זה תוך כדי - רוצה שנעשה שוב ככה וככה, כמו שעשינו אתמול? אני חושבת שזה עוזר להבנות משהו שמאד נחוץ בתקופה הזאת.

אוף. אני כל פעם מרגישה נורא לא ברורה כשאני כותבת לך כאן, מרוב שאני מזדהה עם הדברים שאת כותבת עליהם... אבל אני מנסה בכל זאת.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

_רק בשביל להעלות חיוך קל לרגע:
Charlie bit my finger - again !_


דגנית
_אצלנו היו משיכות בשיער וצרחות צורמות לתוך האוזן של התינוקת בשעת ההנקה.
כך שכל החזקת יד/הרחקה פיזית לא התאפשרה לי. גם דיבורים למיניהם לא "הלכו" סימולטני עם הנקה._
אכן, מוכרת תחושת האין אונים הזאת. זה רק לכאורה חוסר אונים כי כמובן שאפשר להניח את התינוק ולגשת לטפל בילד, אבל אז הלכה ההרדמה..

[תזמורת_הים*]

וואו, אוריה- ממש לגזור ולשמור...

קרוטונית, האם אין אפשרות להזמין בייביסיטר (איזו בחורה נחמדה שגרה קרוב ויוצאת בערב ממילא לטייל עם הכלב ), לעבור אצלך לקראת שעת ההשכבה של מוצקו, לקחת את הקטן במנשא לטיול של חצי שעה-שעה, לאפשר לך להתפנק ולפנק את מוצקו בהשכבה רגועה 1X1, ואולי אפילו להחזיר לך את פיצי כבר ישן? לאו דווקא כל יום, אבל גם מדי פעם, זה יכול לתת לכם אחלה זמן איכות, ובדיוק בזמנים הנפיצים שמועדים לפורענות.

[ריש_גלית*]

בקשר למה שכתבה אורי ה, וגם אמא ללי - עכשיו נזכרתי שגם אני הייתי מטילה עליה בשיא הטבעיות, מיד מהתחלה, להשגיח עליו כשאני לא רחוק משם, וגם מוצאת לה משימות שהיא מיד הפכה למשימות קבועות שלה. למשל להביא את הדברים הנחוצים להחלפה, לבחור לו בגד וכד'. ובאמת הייתי אומרת הכל בטון הכי מובן מאליו. אני חושבת שגם הרגשתי שזה מובן מאליו שהיא תשמור עליו ותעזור לי. וסמכתי עליה. והיא היתה בת שנתיים וחצי, לא ארבע. אם היא היתה בת ארבע בטח הייתי נותנת לה להחליף לו חיתול P-:.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

איזו בחורה נחמדה שגרה קרוב ויוצאת בערב ממילא לטייל עם הכלב
לא מכירה כזו (מכירה רק אחת עם כלבה ).

האם אין אפשרות להזמין בייביסיטר
כן, יש אפשרות כזו. אבל משום מה אני מרגישה שאני צריכה לעשות את זה. יש לי הרבה עזרה, כנראה לא בשעות המתאימות (למשל סבתא עוזרת עם הקטנצ'יק כשמוצקו בגן).


נראה לי שלוקח זמן ללמוד (בשבילו, וגם בשבילך), איך להיות שלושתכם ביחד. כלומר, את בוודאי עסוקה בלטפל בשניהם ולכבות שריפות , אבל אולי הוא עוד לא ממש יודע מה לעשות ואיך להיות במצב החדש. וכאן אולי יש מקום למודלינג מצידך
אמא ללי, תודה. זו תובנה נהדרת.

בהשכבה של אמש יצא שהתינוק היה רגוע (כי במקרה נמנם עלי במנשא בדרך הביתה, אז לא היה סחוט מעייפות). לכן שמתי אותו במיטה הנצמדת, נטרלתי את מוצקו מההכאות בעזרת חיבוק, וכך הושבתי אותו עלי והקראתי את הסיפור כשהוא עלי. זה היה כנראה ממש נחוץ. אחרי מעשה אמר לי "כל יום אני רוצה לשבת עליך עם הסיפור" או משהו דומה. אמרתי לו שכן, ואני מקווה שזה ייצא לפועל (או אצטרך לחשוב איך להוציא לפועל).

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

_אני יוזמת הסחות דעת מיידיות. יציאה מהבית, משחק, אמבטיה, סרט, מה שעולה על הדעת ויכול לשבור את התגלגלותו של דגדוג לא נעים לאטרף של התגרות בכוחותי המרוטים.
הרבה מהמפגשים הטעונים יותר שייכים במקומותנו לעייפות, לשעמום, לחיפוש אמיתי של תקשורת עם אחיו, או לאמירה אלי.
ככל שאני סבלנית פחות, ככה הוא מצמצם מרחקים. ככל שאני מיטיבה לפרום את הסיטואציה ברוחב, כך היא תקדים להסתיים_
תודה על התובנות, אורי ה יקרה. צודקת בכל מילה

_ברוב המקרים, כל מה שהוא צריך זה שאני אראה ואכיר בכעס שלו, ואכיל אותו.
אני מופתעת אינספור פעמים לראות איך הוא נמס בידיים, רגע אחרי שהוא בער והיה מלא להט.
ו-זה דורש ממני תעצומות נפש שלא תמיד בנמצא._
מנסה, מנסה... לפעמים זה ממש עובד.

מדהים, קשה לי לדמיין את יהלי המתוק מרביץ.. אבל לפני כחודשיים גם לא דמיינתי את קטינא העדין מרביץ.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

מילה קטנה על "זה לא רעיון טוב"
תת המודע שלנו לא מכיר את המילה לא. ולכן מה שהוא בעצם שומע זה שזה רעיון טוב.
זה כמו שיותר לנו נעים לשמוע "בשמחה" ולא "למה לא" אם אנחנו מבקשים משהו.
חוצמזה זה לא נראה לי אותנטי. הרי יש לך רגשות קשים אם נושכים לתינוק שלך את האצבע.
(בצדק כמובן).
בנוסף אספר לך שאחד הדברים שאני הכי מצרה עליהם בחיי הוא שלא לקחתי עזרה יומיומית
כשילדתי את השניה. אני בטוחה שהגדולה הושפעה רבות וקשות מהעובדה שהפכתי מאמא סבלנית ומכילה
לאמא עייפה עצבנית וכעסנית. (והילדה שלי היתה אז עדינה ביותר בלי שמץ אלימות, ובכל זאת לא היו לי כוחות).

[פלוניתס*]

עכשיו נזכרתי שגם אני הייתי מטילה עליה בשיא הטבעיות, מיד מהתחלה, להשגיח עליו כשאני לא רחוק משם

כשנולד הילד השני, נוסדת לה "משבצת" חדשה במבנה המשפחתי - הגדול. זו משבצת שיכולה להיות בעלת תוכן מהותי אמיתי, "סגן אמא", במקום רק משהו על דרך השלילה, שאומר לא הקטן. יש ילדים שמחליקים למשבצת הזו בטבעיות גמורה, ויש כאלה שאפשר בעדינות להראות להם שהיא שם, ולכוון אותם לתפוס אותה. זה עוזר להם המון כי אז הם יכולים לוותר על המאבק על המשבצת של "הקטן", שנתפסה בצורה כה חטופה ומפתיעה (מבחינתם. הם הרי לא יכולים לשער בזמן ההריון מה עומד לקרות, אפילו אם מסבירים ומספרים), ונותן להם במקום מקום חשוב ומשמעותי עם המון גאווה.

בנוסף, זו יכולה להיות עזרה ממשית וענקית לאמא. לא רק בריכוך האבל שלהם על מה שהפסידו, הכעסים הנלווים, והמלחמה ב"אויב" שגזל מהם את מה שהיה שלהם עד לפני כמה ימים. אלא גם עזרה אמיתית ויעילה. הם מסוגלים לכל כך הרבה כשזה נובע מתחושת גאווה ואחריות. בעיקר כשזה קשור לתינוק (ולא רק משימות תחזוקת בית כלליות). הם הופכים לבעלי ברית של אמא, ומוצאים מקום ייחודי להם, שהתינוק לא יכול להתחרות בו. ואמא, שהופכת אסירת תודה, וסומכת עליהם באמת, מה שנותן להם סיפוק אמיתי.

בעצם כאן יש לאמא הזדמנות לעזור לבכור להתבגר, לעבור הלאה, לשלב הבא. זה תהליך שכמובן קורה כל הזמן, אבל בשונה מהתהליך ההדרגתי הרגיל, יש כאן הזדמנות לקפיצת מדרגה.

רווח משני - אמא משתחררת ממקצת רגשות האשמה שמכרסמים בה על ש"גזלה" מהגדול את מקומו, ועל השינוי בתפיסה שלה אותו (שהוזכר למעלה..), ורואה שיש פה בעצם הזדמנות לתת לו מתנה ענקית, והזדמנות להתאהב בו מחדש

[תזמורת_הים*]

אבל משום מה אני מרגישה שאני צריכה לעשות את זה.

נמקי,פרטי והסבירי! יש לי הרגשה שמסתתרת פה איזו נקודת מפתח בקושי שלך.
(אם את רוצה, כמובן ).

יש לי הרבה עזרה, כנראה לא בשעות המתאימות
אולי זו הבעיה? אני מבינה שבבוקר את צריכה עזרה כדי שתוכלי לעבוד, אבל זה לא מספיק. אני חושבת שאת חייבת עזרה גם כשמוצקו איתך.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

כשנולד הילד השני, נוסדת לה "משבצת" חדשה במבנה המשפחתי - הגדול.
צודקת. אבל אני קצת נזהרת מזה - הילד גם כך "מנהל כללי", אוהב לסדר דברים ועניינים, הוא הכי גדול בגן, הוא טיפוס אחראי מטבעו, ולכן אולי צריך דווקא מדי פעם להיות התינוק.

_אבל משום מה אני מרגישה שאני צריכה לעשות את זה.
נמקי,פרטי והסבירי! יש לי הרגשה שמסתתרת פה איזו נקודת מפתח בקושי שלך_
תראי, בבוקר אמא שלי מגיעה, אחרי שאני לוקחת את מוצקו לגן. עוזרת לי בבית ועם התינוק, והולכת בצהריים. אני מביאה את מוצקו ואנחנו לבדנו, או עם חברים, עד ההשכבה. כשאנחנו עם חברים זה מבחינתי ממש "חצי עזרה", כי אז אני מקבלת עוד יד כשצריך לעשות משהו דחוף, או להחזיק רגע את התינוק וכולי, וכי מוצקו מתנהג אחרת (נעים יותר) כשיש אנשים בסביבה.
אבל נראה לי שלקחת עזרה "רשמית" גם בשעות שמוצקו בגן וגם בשעות שהוא בבית זה קצת יותר מדי. גם בהתחשב במצבי היחידני. אני האמא ואני צריכה לנהל את שגרת היום.
שלא לדבר על זה שמגיעות לילד שעות של משפחתיות עם אמא ובלי גורמים חיצוניים. גם אם בשעות האלה הוא פורק את התסכולים שלו.

[ריש_גלית*]

בקשר להשכבה: אולי אפשר להפריד? להקדים את שעת ההשכבה של התינוק - ממילא תינוקות אמורים לישון מיד כשמחשיך - למשל לשעת האמבטיה של מוצקו, או לזמן שהוא צופה בטלוויזיה. ואז יהיה לך זמן השכבה בלעדי איתו. בעצם עם כל אחד מהם.
בקשר לאי רצון להטיל עליו דברים מפני שהוא מנכ"ל ואחראי מטבעו - אם זה טבעו, למה לא לאפשר לו לבוא לידי ביטוי בדיוק במקום שיכול להביא לך ולו תועלת והקלה? ברור שהוא גם צריך דווקא מדי פעם להיות התינוק. זה לגמרי לא סותר. את תאפשרי לו להיות תינוק כמה שהוא רוצה, ובזמן אחר ותחומים אחרים תאפשרי לו להיות אחראי ובוגר. הרי הדינמיות קיימת ממילא. המעברים מקטן לגדול לא מתחילים ולא נגמרים כאן.

[תזמורת_הים*]

אבל נראה לי שלקחת עזרה "רשמית" גם בשעות שמוצקו בגן וגם בשעות שהוא בבית זה קצת יותר מדי. גם בהתחשב במצבי היחידני. אני האמא ואני צריכה לנהל את שגרת היום.
שמעי, לא חסרות אמהות לא יחידניות שלוקחות אופר שתעזור להן כל היום .

שימי לב גם, שלא הצעתי לקחת עזרה 24/24. הצעתי לקחת עזרה לחצי שעה נוספת ביום, לא כל יום, נניח בימים שאתם כן מבלים את כל אחה"צ לבדכם. זה עדיין ישאיר לך די והותר שעות להיות האמא ולנהל את שגרת היום. אני פשוט חושבת שזה יכול לשבור את מעגל הקסמים של הרבצות>כעס על מוצקו>תסכול של מוצקו (שקורא מחשבות, תשאלי את בשמת )>עוד הרבצות>עוד כעס וכו' וכו'.

[רסיסים_של_אור*]

אני דווקא מזדהה עם התחושה שלך לגבי לקחת עזרה ...
מרגיש לי שבלי לעבור דרך הקושי אי אפשר באמת להגיע לעבר השני. כאילו, משהו גדול השתנה אצלכם במשפחה, את כבר לא אמא לילד אחד, יש עוד מישהו, קטן, מלא צרכים ואתם לאט לאט לומדים איך להתרחב ולהתמקם מחדש במשפחה הזו שיצרתם לכם. אם מישהו היה מתאר לך אתכם מהצד היה לך מאד ברור שאי אפשר לנוע במין טבעיות שכזו רגע אחד זה רק את ומוצקו והופס, זה את והוא והקטנצ'יק והכל כאילו כלום. זה עובר דרך הרבה שינויים, צעדים לכיוון כזה ולכיוון אחר, בהתחלה כתבתי "עושים טעויות" אבל איכשהו מרגיש לי שהמילה הזו לא נכונה, היא מכניסה את השיפוטיות הזו שלנו שצובעת כל דבר בציון: "טוב" או "רע" בעצם אין כאן טוב או רע יש כל הזמן תנועה, התפתחות, הדברים באמת באמת כל הזמן משתנים וזורמים, חלק אולי מהקושי זה שמה שהיה היום (תינוק רגוע שמאפשר להקריא סיפור תוך כדי חיבוק עם הגדול...) לא בהכרח יהיה גם מחר ועוד ועוד - אולי יתאים לך לנסות פעם בכמה זמן שיהיה מישהו בשעת ההשכבה ואז את עם הגדול והוא עם הקטן אבל בתחושה שלי, זה לא משהו שיכול להחזיק לאורך זמן.

אני כותבת כמובן הכל מהתחושות והניסיון שלי, אני מרגישה שהשקעתי הרבה אנרגיה בלנסות לעשות שהכל יהיה כמו קודם אבל אין שום קודם יותר, יש רק את העכשו והוא מכיל משתנים שלא היו ב"קודם" ...

שבת שלום

[לי_אורה*]

אחרי מעשה אמר לי "כל יום אני רוצה לשבת עליך עם הסיפור" או משהו דומה. אמרתי לו שכן, ואני מקווה שזה ייצא לפועל (או אצטרך לחשוב איך להוציא לפועל).
נראה לי שהוא נתן לך מפתח חשוב. כמו שפעם אחרת הוא אמר לך שמה שהוא רוצה זה חיבוקים ונשיקות.
נראה לי (אני אומרת את זה בכל הזהירות הנדרשת מהעובדה שאין לי 2 ילדים קטנים, ולכן נא לקחת את דבריי עם גרגיר מלח ועם התנצלות על עצם ההעזה לומר משהו) שכדאי להשתדל ככל האפשר, ממש להשתדל, למצוא כל יום רגעים שבהם התינוקלה לא עליך במנשא, ואז אפשר מייד לומר לו או לסמן לו שיבוא וישב בחיקך. ואז את יכולה לחבק אותו ולנשק אותו (כמו שאמר בפעם הקודמת), ואת יכולה להקריא לו או לא להקריא לו. הוא גם יכול לשבת עליך ולאכול פרוסה. לא משנה מה הוא עושה או מה את עושה, העיקר שהוא יוכל לשבת עליך, בחיקך. מגע ישיר. אולי זה חסר לו. אולי מפריע לו מאוד שכל היום התינוקלה עליך במנשא. הוא ילד גדול ולא יכול להיות במנשא, אבל יכול לשבת עליך. ןכשהתינוקלה עליך במנשא, האם יש לפעמים אפשרות פיזית-טכנית להזיז מעט את המנשא כדי שמוצקו יוכל לשבת עליך, לפחות על רגל אחת?
אני רואה כאן כל מיני מצבי ביניים:
הכי טוב מבחינתו: התינוק לא עליך, ומוצקו יושב בחיקך. (ושוב, לא משנה מה אתם עושים באותו רגע)
קצת פחות טוב, אבל עדיין טוב: התינוק עליך, ומוצקו יושב על רגל אחת או יושב איתך בכורסא/בכיסא
קצת פחות טוב, אבל עדיין טוב: התינוק עליך, ומוצקו יושב לא עליך אמנם, אבל צמוד אליך. כלומר, גופו צמוד אליך - לצידך, או צמוד לגב שלך. מכל מקום, מגע צמוד. ואז עם יד אחת את יכולה לחבק, ללטף, לגרד, לדגדג וכו', וגם יכולה לשוחח איתו, לשיר לו, לשתוק איתו.

מקווה שמשהו ממה שכתבתי יעזור ולו במעט.

[אמא_ללי*]

אם היא היתה בת ארבע בטח הייתי נותנת לה להחליף לו חיתול



גם אם בשעות האלה הוא פורק את התסכולים שלו.
בוודאי ובוודאי. ולכן גם מאד חשוב שתהיינה שעות כאלה, כי יש תסכולים וצריך זמן ומרחב בטוח לפרוק אותם. (זה לא סותר לקבל כמה עזרה שצריך ואפשר, כמובן).

[ריש_גלית*]

אם היא היתה בת ארבע בטח הייתי נותנת לה להחליף לו חיתול
זה ממש לא בצחוק! את חושבת שבן/בת ארבע לא יכול/ה להחליף חיתול? בטח שיכול/ה. אלא אם כן אח שלה זה תינוק שגדל בלי חיתולים (-:.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

טוב, שוב היתה לנו השכבה קשה. הילד היה עייף נורא היום, חזרנו הביתה רגע לפני ההשכבה, בקיצור סמטוכה. היו כמה תקריות מצערות, למשל תינוק רגוע, ילד מרביץ, תינוק מתחיל לבכות, אמא מפרידה, ילד נשרט מציפורן, מתחיל לבכות גם כן, אמא מחבקת, ילד נרגע, תינוק מגביר דציבלים. סלפסטיק של ממש, אם היו מקרינים את זה במהירות גבוהה.
מה שכן הצלחתי לבסס זה הכלל "אפשר לשבת על אמא בהשכבה, אלא אם גורמים לתינוק לבכות".
גם אמרתי לו (בהשראת אמא ללי) שמחר נשב ונעשה רשימה מסודרת של כל הדברים שעושים בהשכבה. הוא נדלק על הרעיון והתחיל למנות: בגדים (פיג'מה), שיניים, ידיים, רגליים... אולי אמצא דרך להמחשה גרפית של כל שלב.
ואפרופו, מה שכתבה רסיסים - הדברים באמת באמת כל הזמן משתנים וזורמים, חלק אולי מהקושי זה שמה שהיה היום (תינוק רגוע שמאפשר להקריא סיפור תוך כדי חיבוק עם הגדול...) לא בהכרח יהיה גם מחר
אולי באמת אפשר לשפצר את מבנה טקס השינה כך שיתאים יותר. לדלג על שלבים, אולי לשנות סדר, לא יודעת, נראה.
בקשר להשכבה: אולי אפשר להפריד? להקדים את שעת ההשכבה של התינוק
אכן זו נראית לי הדרך הטובה ביותר. אני עדיין מגלגלת בראשי את רעיון העזרה בערב אבל לא בטוחה לגביו.

לא משנה מה הוא עושה או מה את עושה, העיקר שהוא יוכל לשבת עליך, בחיקך. מגע ישיר.
צודקת. אני משתדלת ליזום, כשזוכרת את זה. לי עצמי ממש לא חסר מגע בימים אלה ולכן לא זוכרת כל הזמן. אבל זה בהחלט במודעות.
מצד שני, היום למשל הוא חזר מהסבים ושעט לעברנו, ישבתי עם התינוק על הספה. אני מייד רציתי למסור את התינוק לסבתא ולחבק אותו, אבל הבנדיט הזה לא רץ אלי בכלל אלא לתינוק
האם יש לפעמים אפשרות פיזית-טכנית להזיז מעט את המנשא כדי שמוצקו יוכל לשבת עליך, לפחות על רגל אחת?
את זה אני עושה גם כן.

שמעי, לא חסרות אמהות לא יחידניות שלוקחות אופר שתעזור להן כל היום
הידד! רמת אביב ג' הפכה לקבוצת ההתייחסות שלי

אני פשוט חושבת שזה יכול לשבור את מעגל הקסמים של הרבצות>כעס על מוצקו>תסכול של מוצקו (שקורא מחשבות, תשאלי את בשמת )>עוד הרבצות>עוד כעס וכו' וכו'.
צודקת, זה מעגל קסמים. אם כי לא חסרים מקרים שהתינוק פשוט רגוע, אני מזמינה את מוצקו להתקרב אלי, אבל הוא כנראה לא מצליח להתקרב בלי להתייחס לתינוק גם כן. לזכותו ייאמר שלפעמים מתעקש לבקש סליחה מהתינוק , ו/או דורש לחבק/לנשק אותו מייד אחרי הניסיון להרביץ (אבל אני מתייחסת די בזעף לעניין הזה).

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אם היא היתה בת ארבע בטח הייתי נותנת לה להחליף לו חיתול
אצלנו זה מתמצה בכך שהוא לוקח כיסא, עומד ליד הכיור ותופס עמדת צפייה, לראות אם התינוק עושה קקי בכיור וכמה יוצא לו
האמת שבשבועות הראשונים הוא היה יותר לעזר, למשל כל הזמן רצה שאשים לתינוק משחת טוסיק וכדומה (לא משנה שאני כמעט לא שמה). היה פותח וסוגר שפופרות משחה וכאלה. מתישהו הוא התחיל להיות פחות קואופרטיבי מבחינה זו. צריך להפעיל מחדש.

[תזמורת_הים*]

_שמעי, לא חסרות אמהות לא יחידניות שלוקחות אופר שתעזור להן כל היום
הידד! רמת אביב ג' הפכה לקבוצת ההתייחסות שלי_
זה דווקא מזכיר לי חברה, יחידנית (גרושה), תפרנית ובאופנית, שהיתה לה אופר תקופה די ארוכה (למיטב זכרוני בעקרון בערבים האופר היתה חופשיה, אבל הילדה הצעירה ביותר כבר היתה אז בת יותר משנה).

[שולי*]

חברה, יחידנית (גרושה),
אם היא גרושה, אז למה לא לקרוא לה גרושה?
יחידנית = אם לא נשואה.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אלוהי התזמונים היה לטובתי הערב: הקטן נרדם במנשא בזמן ארוחת הערב בוצעה השכבה כשהילד מתרפק עלי (נו טוב, על הרגליים, שאר הגוף היה תפוס במנשא). הקטן נחר עד חצי דקה(!) אחרי תום הסיפור שהקראתי, ובזמן שאחיו עוצם עיניים ונרדם, התחבר לציצי בשקט גמור. האידיאל היה שגם הוא ייסחף לעולם השינה, אבל החליט כנראה שמוקדם לו מדי.

אז מה הבעיה, חוץ מזה שהתינוק עדיין ער בשעה מאוחרת זו? כלום. טפו חמסה.

[נוסעת_סמויה*]

חריפות התגובה שלי כלפי הילד נובעת לא רק מזה שהוא מתנכל לתינוק, אלא קשורה הדוקות להתפוגגות (הזמנית?) של האהבה והתרופפות החיבור שלי לגדול. פתאום הוא לא סתם ילד שמשתובב או אפילו ילד במצוקה, הוא כוח הרסני כלפי התינוק המושלם שלי... הוא מפריע לי, וכמה חבל שהוא עדיין קשור אלי כמו פעם, כי זה כבר לא הדדי. הרגשות האלה קשים בפני עצמם, למרות שיש בהם היגיון אבולוציוני והורמונלי, והם רק הוסיפו לתחושת הייאוש וחוסר המוצא שלי.

תודה שאת כותבת על אחת התחושות הכי סודיות וכאובות שאני מכירה.
מבטיחה לך שיום אחד תגיחו מהעבר השני של המנהרה הזו אחרים, עם קשר שונה משהיה אבל לא פחות עמוק ואוהב.

עד אז אני יכולה לשתף אותך באחד הפטנטים שהשתמשתי בהם בתקופות שהיה לי קשה לאהוב את הבת שלי: יש אנשים וסיטואציות שמוציאים ממנו צדדים קשים ומרתיעים (ההשכבה) ויש כאלה שלהפך, נכון? יש לו קרוב משפחה או חבר שמוציאים ממנו את מיטבו? שכאשר הם ביחד את נמסה מנחת? אז זה הזמן לזמן הרבה סיטואציות כאלה, כדי להזכיר לעצמך ולמוצקו את הילד האהוב שהולך לכם קצת לאיבוד עכשיו.
@}

[כרמי_ה*]

מזדהה בהתרגשות עם נוסעת..כשאנחנו נפגשים עם אחי זה קורה בד"כ..אני חוזרת מאוהבת בגדולה שלי והרבה יותר סבלנית אליה ..יש בינהם (בינה ובין אחי) איזו אהבה כל כך עמוקה ופשוטה שממיסה לגמרי.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

יש לו קרוב משפחה או חבר שמוציאים ממנו את מיטבו? שכאשר הם ביחד את נמסה מנחת? אז זה הזמן לזמן הרבה סיטואציות כאלה, כדי להזכיר לעצמך ולמוצקו את הילד האהוב שהולך לכם קצת לאיבוד עכשיו.
תודה, זו נשמעת עצה נבונה. כרגע הסצינה שאני הכי אוהבת אצלו זה כשהוא משחק על השטיח בריכוז, בונה לו כל מיני עולמות.
כמעט כל אדם כרגע מוציא ממנו את מיטבו, לבד מאמא

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אני קצת מבולבלת וקצת עייפה ממאורעות הלילה והבוקר.
זה הזמן להפעיל את חוש השיפוטיות שלכן ולכתוב האם ואיפה אתן רואות "מלכודת" שהפלתי את עצמי אליה, או מה הייתן עושות אחרת עקרונית (לא ניואנסים) שיכול לשפר סיטואציה דומה בעתיד.

אני בכוונה לא מספרת עלילה אלא מביאה ראשי פרקים, כי היה מאוד אינטנסיבי. וזה דווקא היה סופו של יום רגוע יחסית.

1. ארוחת ערב: הילד אחרי מחלת חום קצרה. אוכל כרגיל, באמצע מתחיל קצת להשתובב, אומר שלא רוצה יותר לאכול, טוב גמרנו. הולכים לאמבטיה לצחצח. (האמת שזה קצת מוקדם כי תכננתי שהארוחה תימשך קצת יותר. ייתכן שלא היה מספיק עייף. אבל אני משכיבה לישון עם סימני ההשתוללות הראשונים, כי זה סימן העייפות היחיד שנותר אצלו בגיל הזה).
2. השכבה: מלבישה לו פיג'מה, שוכב. התינוק לא רגוע אבל נרגע ביניקה. אני מתחילה לקרוא סיפור, הילד שוב ושוב מזיז את הספר שממנו אני קוראת, אני אומרת שאני לא יכולה לקרוא ככה. זה קורה 3-4 פעמים, ואז הילד שורט את התינוק (ומודיע על כך) והתינוק פורץ בבכי. אני מודיעה: אין סיפור. מפסיקה לקרוא.
3. הילד בוכה בוכה בוכה, לא נרגע. אני שמה לב למשהו שאמרה לי הבייביסיטר הדעתנית - שרוב ה"לא" שלי הופכים בסוף ל"כן". אני מחליטה שכאן לא מוותרת, בייחוד בגלל שהטריגר היה שריטה לתינוק. הוא גם כן לא מוותר, בוכה ובוכה "סיפורי, סיפורי". במקביל אני מציעה לו ולי דרכים לרדת מהעץ: שהוא יסתכל בתמונות בספר, למשל, בלי שאקריא לו. מסרב.
4. זה נמשך די הרבה זמן, בכי וניחומים. כמו תמיד, אחד מהם נרגע לרבע דקה, השני מתחיל וחוזר חלילה. אני מנענעת את התינוק, מציעה לילד חיבוק אבל הוא מסרב. כועס ומתחיל לבעוט בכיווני, בועט לי ברגליים. אני אומרת שלא אשב לידו כך, גם מאיימת שאם הוא בועט במיטה של כולם, הוא יכול לישון במיטתו לבד. הוא ממשיך לבעוט. אני עוברת ויושבת בקצה המרוחק של המיטה, שם הבעיטות לא מגיעות.
5. הוא מציע בבכי דרך מילוט: "אז מחר תקראי לי את הסיפור מהמקום שהפסקת?" אני אומרת: כן. הוא מזנק לחבק אותי. צובט לי בלב. הוא צריך כבר לישון! וגם התינוק. אבל כרגע הוא רוצה לשבת עלי. אני מציעה שנחזור לכיוון הכרית (לתנוחת שינה) ושם יישב עלי. מסרב. אני מציעה שיישב עלי עד 10 ואז נעבור, הוא מסכים. סופרת עד עשר, הוא רוצה יותר אבל מתרצה. עוברים חזרה ל"תנוחת לפני השינה" (הוא שוכב ואני יושבת לידו). אני מציעה לו שמעכשיו, כל ערב נתחבק לפני שהולכים לישון, הוא אומר שזה רעיון טוב.
6. כעת הוא אמור לישון, אבל לא נרדם כל כך מהר. לוקח איזה רבע שעה עד שעוצם עיניים סוף סוף (בערבים רגועים הוא יכול להירדם תוך 20 שניות, בלי הגזמה).
7. התינוק נרדם כרגיל רגע אחרי זה, אני מניחה את שניהם וחושבת שנגמר הסיפור.
8. התינוק מתעורר בשתיים, שלוש וארבע, לא נורא התרגלתי - אבל בחמש ועשרים גם הילד מתעורר. 40 דקות לפני זמן היקיצה הרגיל שלו. מתעורר מייבב. מה קרה? "סיפורי, רוצה סיפורי". אני אומרת לו שאין עכשיו סיפור כי עכשיו לילה. הוא טוען שכבר בוקר, לפי האור בחלון. אני לא מתכוונת להקריא סיפור כרגע, וגם לא מרשה לו לקום - מקווה שיירדם שוב, הוא אחרי מחלה, לא רוצה שיהיה תשוש כל היום, לפחות שישכב קצת. אבל הוא מתעקש לשיר בקול, לעשות קולות ולא לאפשר לי לנוח.
9. התינוק מתעורר וצורח, אני צריכה להרדים אותו מחדש (בשלב הזה של הלילה הוא כבר לא רוצה ציצי אלא נענועים על הבטן שלי). איזו עייפות. אני מתעצבנת על הילד. הוא מצדו מתבכיין (האמת שאני כבר לא זוכרת מה אמר, הראש מעורפל מרוב עייפות). פתאום יש לו פיפי (זו הסיבה שלא נרדם שוב...), רוצה שאלווה אותו אבל אני עם תינוק שנרדם עלי. הוא הולך ועושה. בעשרים לשש הוא רוצה לקום, ואני אומרת לו "טוב קום, לך לסלון, לפחות אל תפריע לי לישון! אני עייפה!" שואל אם הוא יכול לראות טלוויזיה. כאן אני מתפרצת לגמרי - גם מעיר אותי ואת התינוק בכוונה, גם רוצה לקבל "פרס" צפייה בטלוויזיה? אני צועקת שאני לא מרשה לו.
10. הולך לסלון, אני מספקת לו בננה וכוס מים, שישחק שם. אחרי כמה דקות הוא חוזר, אני רואה שכבר אחרי שש ואז מרשה לו טי.וי.
11. אני מקבלת זמן שינה עם התינוק עד רבע לשבע. אבל הבוקר הרוס, וכך גם האווירה.

רוצה להפיק לקחים להערב (למרות שמניסיון אחרי כל ערב סיוטי פתאום יש הקלה במצב), אבל הראש לא עובד... מחר יש לי רופא שיניים ומחרתיים ישיבת עבודה וכל מיני דרעקים שיושבים לי על הלו"ז. ורוצה רק לנוח

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

יכול להיות שהחמרתי מדי בעניין הטי.וי, כבר כתבתי שאני אמביוולנטית לגביה. אבל מה לעשות, לא נראה לי שילד עייף יקום בחמש וחצי ויראה טי.וי.

[ריש_גלית*]

לא נראה לי שילד עייף יקום בחמש וחצי ויראה טי.וי
אבל הוא לא באמת יודע מה ההבדל בין חמש וחצי לאחרי שש, לא? אז אולי מנקודת מבטו גם זה מין "לא" שבסוף נהפך ל"כן".
[אני רק רוצה להבהיר בקשר ללא ולכן שאני לא אומרת את זה כי אני חושבת ש"לא עמדת על שלך מספיק" או ש"לא הצבת גבולות ברורים" להפך, בעיני רוב הלאווים והסנקציות שבעולם לא צריכים להיות בכלל, כולל אלה שקרו בסיפור הזה. אני לא אומרת שאצלי הם לא היו קורים או שהם לא קרו לי. מובן שכן. אבל בכל זאת הייתי רוצה שהם לא יהיו. אני לא רוצה סיטואציות של מאבק בחיים שלי, ובטח שלא עם האנשים הקרובים לי ביותר. כמובן, אני נופלת שוב ושוב לסיטואציות של מאבק! אבל הלוואי שלא הייתי.]

המשך יבוא... צריכים אותי.
בינתיים: קחי . ותדעי לך שהכל בסדר גמור. או בדרך להיות בסדר גמור, ואפילו מצוין! את פשוט מדברת פה על דברים שהרבה אמהות לא מדברות עליהם. ואני לומדת ממך המון. @}

[עולם*]

קודם כל
את פשוט מדברת פה על דברים שהרבה אמהות לא מדברות עליהם. ואני לומדת ממך המון.

אני מרגישה שכשהיא מעירה אותי בלילה, אני מגיבה אחרת. מתוך איזה כעס לא ברור שאולי נובע השינה שהופרעה, עליה. לא ברור לי בדיוק למה, אבל כאילו בלילה דברים מתקבלים פחות טוב, ואז בבוקר אני אומרת לעצמי - על מה בעצם כעסתי כל כך? מה הרגיז אותי? הרי זה לא בכוונה, זה מתוך איזה צורך שלא הבנתי, או בעיה או משהו. היא הרי לא נגדי, היא הרי הקטנה שלי.
לא שיש לי פתרון קסמים לזה, אבל לפחות אני מנסה להפעיל את המודעות לזה שזה קורה לי (בלילה, בפעם הבאה שזה קורה...)
אולי זה רק אצלי...

[אילה_א*]

אני חושבת שהטעות היא שאסור היה לו לקום בבוקר ולא היה לו מה לעשות במיטה אז הוא התחיל להרעיש .יכול להיות שאם היית משחררת אותו מהמיטה הוא היה יושב על השטיח ומשחק בריכוז ,בונה לו כל מיני עולמות וההמשך היה נמנע .

[אמא_ללי*]

תדעי לך שהכל בסדר גמור. או בדרך להיות בסדר גמור, ואפילו מצוין! את פשוט מדברת פה על דברים שהרבה אמהות לא מדברות עליהם. ואני לומדת ממך המון.
זה קודם כל.

העייפות היא תהומית ונורא קשה לתפקד מתוכה... ויכול להיות מאד שגם הוא יותר רגיש וזקוק בגלל שהוא אחרי מחלה.
החיבוק הוא רעיון נהדר, ואם מצליחים להגניב מגע אליו גם בזמנים שהתינוק עלייך אני חושבת שזה גם מאד עוזר.
יש לי תהיות לגבי עניין הסנקציות. אני לא בטוחה מה הם לומדים מזה, ואם זה תואם את הדבר שאנחנו רוצות ללמד. אילה א כותבת:
בפעם הבאה שתעבור בו מחשבה לשרוט תינוק אולי הוא ישקול שוב ואם לא בפעם הבאה אז בזאת שאחריה
ואני פשוט לא בטוחה שזה באמת עובר דרך המחשבה קודם. ולכן גם לא בטוחה שההבנה הלוגית שזה יביא לתוצאה לא רצויה באמת יכולה לעצור את זה בזמן אמת. בהנחה שזה לא עובר דרך פחד, כמובן.
אצלנו בתקופות הדווקא הגדולות שאחרי הלידה זאת היתה נראית לי התנהגות שנובעת מקושי רגשי נטו, ולכן גם הדבר שהכי עזר היה לנסות להתחבר לתחושות שלה באותו זמן, ומשם כבר התבהרה לי דרך הפעולה. והיא לא בהכרח היתה אותו דבר בכל פעם. כמובן שהרבה פעמים גם התפוצצתי מכעס ולא הצלחתי להתחבר לתחושות שלה בזמן אמת, אבל בדיעבד אני חושבת שזה שעונשים היו מחוץ לתחום מבחינתי עזר לתקופה הזאת לעבור הלאה יותר בקלות ולא קיבע את זה כמאבק ביני לבין הגדולה.

אני זורקת פה כמה דברים - אולי לבקש ממנו שיגיד לך כשהוא רוצה לפגוע בתינוק או כשהוא כועס עליו ותחשבו על פתרון ביחד? (אצלנו זה עובד לא רע לאחרונה. פעמיים היא קראה לי לעזור לה אחרי שהיא דחפה את התינוקת , אבל כבר היתה גם פעם אחת לפני... )
להפנות את תשומת ליבו לתוצאה של המעשה שלו? (התינוק בוכה, זה לא נעים לו. את פחות פנויה אליו כי את עסוקה בתינוק שנשרט).

וחוץ מזה הרבה
זמן ההשכבה הוא קשה ורגיש לכולם, ובטח כשלא נותנים לאמא לישון בלילה...
תחזיקי מעמד, זה באמת משתנה כל הזמן, והולך ונהיה קל יותר. את מלכה

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

תודה לכן @} אגיב מחר. צריכה להספיק לעצום עין.

[ריש_גלית*]

אמא ללי חסכה לי את הניסוח בעניין הסנקציות. אני בטוחה שהם לא לומדים מזה את מה שאנחנו רוצות ללמד. ומסכימה גם עם ההמשך (בתגובה לדבריה של אילה א):
לא בטוחה שזה באמת עובר דרך המחשבה קודם. ולכן גם לא בטוחה שההבנה הלוגית שזה יביא לתוצאה לא רצויה באמת יכולה לעצור את זה בזמן אמת. בהנחה שזה לא עובר דרך פחד, כמובן.

בכלל, כבר כמה זמן יש לי מחשבה או הרגשה שאני לא מעיזה לגמרי לכתוב אותה פה באתר, אבל הנה אני מנסה:
אני מרגישה שהתפרצויות הזעם של ההורים - צעקה, איבוד עשתונות כזה או אחר - זה משהו שאיכשהו יותר לגיטימי בעיני מכעס "חינוכי" או מסנקציה שנועדה ללמד את הילד לקח. אובדן עשתונות שמביא להתפרצות של זעם מזוקק הוא בדרך כלל תגובה ישירה על משהו ממשי שהילד עשה. זאת תגובה מוגזמת, מיותרת, לא-עניינית, תגובה שגורמת לנו צער וחרטה ושנובעת אולי מרבדים עמוקים של פגיעות שחווינו בעצמנו; אבל היא תגובה ספונטנית ופשוטה כמו פרצי האהבה העזה שאנחנו מרגישים אל הילד רוב הזמן. לפעמים הילד אפילו יכול להבין אותה. אני לא אומרת שהיא לא פוגעת בו ושאין מקרים שבהם היא נוחתת עליו כרעם ביום בהיר. אבל באופן כללי הוא יכול להבין חוסר סבלנות, עייפות, עצבנות. להבין בחוש, אם לא בהיגיון.
אני די בטוחה שהרבה אמהות לא יסכימו איתי בזה... אולי גם אני עצמי לא מסכימה איתי P-:
זה קשור אצלי לזה שאני שמה לב יותר ויותר בזמן האחרון לרצון העצום שלנו, כחֶברה, בשליטה בכל היבט של החיים שלנו. זה כמו שאני רוצה לשלוט בדרך שבה אני יולדת (גם כשברור שדווקא חוסר שליטה מסוג מסוים הוא מה שאני צריכה כדי ללדת כמו שהייתי רוצה); כמו שאני רוצה לגדל את הילדים שלי בדיוק איך שמתאים לי, ולאכול בדיוק מה שאני חושבת שטוב לי וכו' וכו'. ככה הרופאים מנסים לשלוט בכל היבט של הבריאות שלנו, והכלכלנים בכלכלה...

אני כבר יושבת שעות על הבוקסה הזאת ולא מצליחה לבטא את עצמי כראוי. לוחצת על "הוסף" גם אם אני מאוד לא מרוצה מהניסוחים שלי ואין פה תובנה גבישית ומזוקקת כמו שהייתי רוצה. אח"כ אוכל להתחרט ולמחוק.

[רסיסים_של_אור*]

אני שמה לב למשהו שאמרה לי הבייביסיטר הדעתנית - שרוב ה"לא" שלי הופכים בסוף ל"כן".
לא יודעת למה אבל המשפט הזה נורא תפס אותי. טוב, אולי בעצם זה תפס אותי כי אני שמה לב כמה פעמים זה שוב ושוב קורה לי. איך אני נופלת לבור הזה של משהו שמישהו העיר לי על המאהות שלי או שקראתי באיזה ספר של הורות וכו' וכו' ואיכשהו, המשהו הזה גורם לי להקשיב לו יותר מאשר לילד שעומד מולי או לעצמי ומסיט אותי מהכיוון. לא יודעת, מרגיש לי כאילו המשפט הזה גרם לך לסמן את הסיטואציה במארקר. נכון, הוא שרט את התינוק, זאת התנהגות לא מקובלת עלייך, מצד שני, אפשר גם להחליק את זה (אני מניחה שלא כולם יסכימו איתי על זה). בסדר, שרט - אל תשרוט את התינוק ויאללה, הלאה עם ההשכבה. או הנה דוגמא מעצמי: צהריים, הקטנה עלי במנשא גב עושה קולות של נרדמת, אני עסוקה בלשטוף כלים מארוחת הצהריים פתאם יורדים אליי שניים מתוך שלושת הבנים ומבקשים לאכול !! רבאק, רק גמרנו ארוחת צהריים, אני עדיין עם הכלים, מפנטזת על מנוחת הצהריים שלי אה כן, שכחתי גם שאני מנסה להשחיל מילה עם איזה חברה שהתקשרה... והם בשלהם" אוווכללל !!". חמש דקות שרפתי על להאבק בעצם הרצון הזה. מה פתאם אוכל עכשו ? רק גמרנו לאכול וכו' וכו'. אבל היה כבר קול קטן בתוכי שאמר לי: מה את מנסה "לחנך" אותם עכשו ?? והתגובה הנאבקת שלי עוררה את שאר הנוכחים למאבק - ואחד מהם פורר עוגה על הרצפה והשני נזכר שהוא רוצה לאכול משהו שאין וכו' וכו' וזה הוציא ממני שדים... אז נזכרתי שאני המבוגר האחראי ושיש לי שאיפה כמוסה לסיים את העסק, להשכיב את הקטנה במיטה ולנוח לידה, הצלחתי לשכנע את הצעיר שנעשה הוקוס פוקוס לתפוח והוא יצליח לדמיין שהוא עוגיית אוריאוס והופס העסק נגמר...

בקיצור מנסה להגיד לך שוב לחיות את הרגע, בלי יומרות, בלי השיפוטיות - לראות רק את הדברים הטובים בכל התמודדות - נניח עם הטלויזיה, איך אולי היית קשוחה ואחר כך ידעת להרפות. לי אישית מרגיש כל הזמן שעם תינוק יש המון אי ודאות בתמונה (מה שמעורר בנו את הציפיה שלפחות "הגדול" יצמצם את ההתנהגות וההתנהלות שלו למינימום אי ודאות, כלומר יהיה "גדול" לצורך העניין) ולכן זו הזדמנות בשבילי לחזק את האמונה שהכל קורה לטובה ולהתפלל שהמנהל הכללי יעזור לי להחלץ ממצבים קשים ומלחיצים...

ושוב מזכירה לך - את אמה נהדרת

[לי_אורה*]

כמה נקודות שעלו בדעתי:
א) מציעה לך מאוד לשחרר את עניין הטי וי. זה לא "פרס" עבורו. זה פרס עבורך!!! למה כל כך עקרוני שיראה טי וי אחרי 6 דווקא? הרי כשהוא ראה טי וי את והתינוק יכולתם לישון או לפחות לנוח. שחררי. שילך לסלון ויראה טי וי ואת תוכלי לעצום קצת את העיניים ולא להיאבק. ובכלל, כדאי להשתדל להגיע לכמה שפחות מאבקים. רוצה טי וי? בבקשה. ואז יהיה קצת שקט ושלווה... וגם אני חושבת שלא כדאי להחזיק מישהו במיטה בניגוד לרצונו. טוב לא יצא מזה. נעים לא יהיה לאף אחד....
ואם נושא הטי וי כל כך עקרוני לך, את יכולה להחליט שלפחות עכשיו, בתקופה הקרובה, בשבועות הקרובים, את מרפה מזה. את מורידה את העניין מסדר היום, עד שירווח קצת. פחות "חינוך" ופחות מאבקים ויותר דקות שינה או מנוחה.

ב) אי אפשר או קשה מאוד לטפל בכל החזיתות, בייחוד בתקופה הזו שבה אתם מנסים להסתגל וליצור דינמיקה משפחתית חדשה. לדעתי, כדאי להתמקד במה שחשוב לך באמת, ופשוט לעזוב את מה שפחות חשוב ועקרוני לתקופות יותר שלוות. חישבי מה סדר העדיפויות שלך ופעלי בהתאם. למשל, את יכולה להחליט לבחור בחזית אחת ולהתמקד בה: עניין האלימות המופנית כלפי התינוק וכלפיך. בעיניי זה הרבה יותר חמור מצפייה בטי וי. אבל זו הייתה רק דוגמה שמשקפת את ההשקפות שלי (לי מאוד מפריעה אלימות מכל סוג, ואין לי דעה שלילית על צפייה בטי וי). זה לא מחייב שכך את רואה את פני הדברים. אז בחרי את החזית שחשובה לך ודחי את כל השאר לתקופה רגועה יותר.

ג) לא חייבים להקריא סיפור מספר. אפשר לספר גם בעל פה: את תוכן הספר שבוודאי כבר קראת, או תוכן ספר אחר. או סיפור מהדימיון.

ד) לדעתי זה רעיון מצוין להתחבק לפני השינה, ובכלל להתחבק ככל האפשר. ומגע. לגעת בו, ללטף אותו, לגרד לו בגב.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

טוב, אני מסכימה עם כולכן, ברמה שאני אפילו לא אטרח להעתיק כי אז אצטרך להעתיק שוב כל מה שכתבו.

אנסח עוד מעט בפרוטרוט (יש לי חלון זמן של 20 שניות). בינתיים - מסכימה שהעייפות והציפיות, שהן לא ריאליות לעתים, מכריעות אותי במקרים האלה.

דבר אחד לגבי השעה 05:20 בבוקר- זה לא מתוך איזו משמעת פרוסית, שדרשתי ממנו להמשיך לשכב במיטה. לפעמים כן קורה שהוא פוקח עין (בגלל רעשים של התינוק) ואז חוזר לנמנם עד שעה ריאלית. ההבדל בין לקום רבע שעה לפני שעת היקציה שלו (06:00) לבין לקום 45 דקות לפניה, הוא קריטי. אצלנו זה אומר, ילד קרוע מעייפות שאחה"צ מתחיל להתנהג בצורה בלתי נסבלת, וגם מאבד תיאבון כל היום. או לחלופין, ילד שנרדם בגן חצי שעה יותר מהרצוי, ואז לא נרדם בלילה הבא, וחוזר חלילה, מתחיל מעגל של עייפות בלתי בריאה.
כל זה מניסיון מר שלי המון פעמים בעבר, לכן זה לא בגלל עיקרון חינוכי כלשהו אלא מתוך תקוה שינמנם לעוד רבע שעה ואז הרבה מצוקה תיפתר ביום וחצי הבאים.
אבל זה נכון שהייתי צריכה לשחרר בשלב מסוים, כשאני רואה שהוא לא נרדם בכל זאת, ולתת לו ללכת לסלון (מה שבד"כ קורה אצלנו בבקרים מאז גיל ממש רך, ואין לי שום בעיה עם זה). הצרה שהעייפות והעצבים שנבנו גם בערב, כבר עשו לי "שחור בעיניים" וכבר לא חשבתי צלול.

אמשיך אחכ.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

בעיני רוב הלאווים והסנקציות שבעולם לא צריכים להיות בכלל, כולל אלה שקרו בסיפור הזה. אני לא אומרת שאצלי הם לא היו קורים או שהם לא קרו לי. מובן שכן. אבל בכל זאת הייתי רוצה שהם לא יהיו.
סבבה. איך היית נוהגת במקומי, נגיד בערב? הילד לא נותן לך להקריא את הסיפור. גם לא מוותר עליו. מה תעשי?

[ריש_גלית*]

אני עדיין חושבת על זה (-:.

[לי_אורה*]

הילד לא נותן לך להקריא את הסיפור. גם לא מוותר עליו. מה תעשי?
כמה אפשרויות:

• שואלת אותו אם הוא רוצה שתמשיכי להקריא לו.
• אם הוא אומר שכן, אומרת לו שככה בתנאים האלה מאוד קשה לך להקריא. ושיחליט: או שיפסיק להזיז את הספר ויאפשר לך להקריא לו, או שימשיך להזיז את הספר אבל אז את לא תוכלי להקריא לו (זה לא עונש. זו תוצאה טבעית והגיונית של בחירתו,)
• אם את מכירה את הסיפור, את יכולה להציע לו לספר לו את הסיפור בעל פה ולא להקריא.
• אומרת לו שאת לא יכולה להקריא ככה, אבל את יכולה לספר לו סיפור מהדימיון.
• מציעה לו פעילות אחרת, למשל: שתשירו ביחד, שאת תשירי לו, שהוא ישיר לך, שהוא יספר לך סיפור וכו'.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

כל אלה נוסו באותו ערב ולא פעלו (תנו לי קצת קרדיט לארגז כלים הורי... ). הילד באטרף.
סעיפים 1-2 שלך חזרו 3-4 פעמים. רק אח"כ, ובצירוף השריטה, הכרזתי שלא מקריאה עוד.
את שאר הסעיפים הצעתי אחרי כן, והוא דחה אותם בבכי.

[פלוני_אלמונית*]

תשמעי, אני מסירה את הכובע <הוירטואלי > בפנייך . אין לי עצות חכמות לתת לך בנוגע להתנהלות עם הילדים, רק להגיד שאת אמא משקיענית <ולו רק כמות המחשבה שאת משקיעה> בפרטים הכי קטנים, כדי שיהיה לכולכם טוב!

יכולה להוסיף שזו תקופה קשה, והיא תעבור. עוד יגיעו ימים שקטים וכיפיים. חיזקי ואימצי <ותמצאי זמן לנוח>. קחי את כל העזרה שאת יכולה לקבל, פשוט כדי שלך יהיה כח.

[ריש_גלית*]

אני לא חושבת שמדובר בכלי כזה או אחר מ"ארגז הכלים" ההורי. אני חושבת שזה קשור ליחסים עצמם. לאטיטיוד (לא מצליחה למצוא את המלה המתאימה בעברית, סליחה. אני כותבת בהפוגות קצרות בין לבין). זה קשור לאיך אני פוגשת את הילד שמולי (בהשראת דני לסרי). זה קשור לשאלה "מה הוא רוצה באמת?" ואם אני מצליחה לשאול אותה, את עצמי, בזמן אמת, גם בעִדנא דרִתחא. כשאני מצליחה להירגע לשנייה ולשאול את עצמי "מה הוא רוצה בעצם?" אני בדרך כלל אקבל תשובה פשוטה וברורה, מעצמי או ממנו, בתוך זמן קצר. הילדים שלי אומרים לי הרבה פעמים, בפשטות: "אני רוצה אותך". או "בידיים". ואני חושבת שזה כמעט תמיד דברים פשוטים כאלה, גם אם הרבה יותר מסובכים ליישום מאשר "שוקולד" או "לראות טלוויזיה" או "סיפור". איך אני נותנת לה "אותי" או "ידיים" כשיש לי תינוק בן חודשיים שצריך לינוק/ ידיים/ קקי?
אבל אם זאת השאלה שאני שואלת את עצמי (כשאני מצליחה להיות מספיק רגועה ומכילה P-:) בדרך כלל הילד מרגיש שהיחס שלי אליו השתנה. שאני כבר לא במאבק איתו. ואיכשהו זה משנה גם את היחס שלו.

אני בכלל לא בטוחה שמה שאני כותבת מועיל. אבל לפחות זה מועיל לי לחשוב על הדברים האלה, אז תודה לך על האכסניה.

[ריש_גלית*]

אם היינו צועקות בלב שלם והחלטה שזה בסדר אז אין בעיה עם התקפי זעם או כעס של אף אחד
אבל פה בדיוק את מפספסת את הנקודה! אי אפשר לצעוק בלב שלם ומתוך החלטה שזה בסדר. ההבחנה שלי היא בין "החלטה לכעוס", שהיא אקט חינוכי מודע ומחושב ואין לה מקום בחיי, לבין התפרצות בלתי נשלטת של זעם (תחשבי PMS מוגדל ומוגזם). יש אנשים שיש להם כאלה ויש אנשים שאין להם, והיו על זה דיונים שדמו קצת לשיח חירשים בדף האם כעס רלוונטי בגידול ילדים. כי מי שאין לו התגעשויות כאלה בהחלט לא יכול להבין את מי שיש לו. ובואו לא נתחיל את השיח הזה מחדש בבקשה. אני לא אומרת שאי אפשר ללמוד לשלוט בזה לאט לאט ובעבודה של שנים. אפשר ואני מקווה שאני עושה את זה. אבל אין מצב שאני ארגיש טוב עם זה, ומצד שני אני עדיין מעדיפה את זה על כעס חינוכי וסנקציות.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

יש אנשים שיש להם כאלה ויש אנשים שאין להם,
לי יש חופשי...
<חצי יד. אנסה להתפנות אחכ>