להסביר לילד חד הוריות

[אנונימי]

_{ראו גם: חד הוריות / הוריות ביחיד ובזוג המשותף והנבדל / חד הוריות והחינוך הביתי / חד הוריות לינה משפחתית מין / מאבק משפחות חד הוריות / מש' חד הורית אימוץ גנטיקה ועוד}

[המתלבטת*]

בתי האהובה בת הארבע נולדה כתוצאה מהריון לא מתוכנן פרי מערכת יחסים קצרה מאוד, אפשר לומר אפילו סטוץ. אולי עשיתי שטות, אולי לא, אבל כשהיא הייתה בת שנה בערך תבעתי את אביה. הוא משלם לה מזונות מדי חודש. הוא לא רצה להודודות בכך שהיא הבת שלו, ותביעת מזונות הייתה הדרך היחידה לגרום לו ללכת לבדיקת רקמות, שאכן הוכיחה שהוא אביה. הוא אדם ידוע, וגר באותה סביבה שלנו, ואני לא יכולתי להעלות על הדעת את האפשרות שיום אחד נראה אותו ואני אצטרך להסתיר ממנה שזה אביה. גם קיוויתי שאולי, אם הוא ישלם, זה יעשה לו חשק גם לראות אותה מתי שהוא. בינתיים זה לא קרה. הוא מתנגד בכל תוקף, ומתגלה יותר ויותר כאדם אטום ומגעיל, ובסופו של דבר די מסכן.
בינתיים החלה בתי לשאול שאלות אודות אביה, מי זה, ולמה היא לא רואה אותו. אמרתי לה שהוא עסוק, תשובה מטופשת, אני מודה, אך זה מה שיצא לי באותו הרגע. היא יודעת, רואה מסביב כמובן, שיש משפחות שההורים לא גרים יחד, אבל לכולם יש אבא, אין לנו חברים בנק הזרע אלמנים וכיוצ'.
אני מרגישה נבוכה, מבולבלת, כאובה, ואובדת עצות. אני יודעת שיש באפשרותי לפנות לייעוץ מתאים, ואכן בכוונתי לעשות זאת. יחד עם זאת, בהיותי גולשת מידי פעם באתר מופלא זה, אני יודעת שיש ביניכם חכמים בעלי אינטואיציות וניסיון שיוכלו אולי לעזור לי בעצות. אנא, אודה לכל פירור של התייחסות. בתודה מראש.

[אממ''פ*]

אני מבינה שקשה להסביר לילדה בת ארבע על דבר כל כך מורכב,
אבל תנסי לנתב את שאלותיה כך שהתשובות שלך לא יהיו בגוון שלילי.
שהיא לא תבין שזה מתוך איזשהיא סיבה לא טובה.
ואולי תעברי לסביבה אחרת, ותשכחי ממנו, ואל תהיי מרירה.
אם תרדפי אחריו, הוא פשוט לא יבוא.
הנקמה הכי טובה היא לחיות טוב.

[אחת*]

תנסי לחשוב על הצד השני. בתור אחת מהצד השני, זה סיוט שלא ייאמן.
הבעל שלי נתן זרע למישהי בערך 10 שנים לפני שהכרנו, בהבטחה (בעל פה) שהילד לא יידע לעולם עליו.
אבל מה לעשות, הבטחות לחוד ומעשים לחוד. הילד התבגר, ואמו, בשיתוף יועצים ומנחים ממכון מאוד מפורסם וחברות (נשמות) טובות, החליטה לספר לו, מבלי שאני אדע על זה.
אני גם חוויתי בגידה מצד הבעל שלי שלא סיפר לי, למרות שכבר היו לנו שני ילדים, וגם את הסיוט של האמא שרוצה שהילד יכיר את אבא שלו.
אנחנו חיים בצל העניין...

[נאוה_פרנס*]

אני מאמינה גדולה באמת.
נכון, צריך לרכך ולהתאים לגיל אבל...
הרבה יותר קשה להתפכח מאשליות בעתיד.

אם תספרי כאן פרטים אוכל לתרגם לך אותם לשפה פשוטה של ילדים קטנים.
זה לא בהכרח יהיה סיפור מקסים ומתוק, אבל יתן לה תשובות.
חשוב גם לפעמים להשאיר פתח לשינוי בעתיד.

בכל מקרה, אם את רוצה - אני יכולה לעזור.
לי יש ילד מבנק הזרע ששואל שאלות ומוצא בתוך עצמו המון דרכים מעניינות להתמודד.

[חגית_פ*]

לפני חצי שנה היא שאלה איפה אבא שלה. אמרתי לה (את האמת) שהוא גר בארץ אחרת.
לפני שבוע היא שאלה למה הוא לא בא לכאן. אמרתי לה (את האמת) שהוא לא רוצה לבקר אותנו. שככה הוא בחר.
כל זאת בנימה חייכנית ורגועה. נתקדם הלאה עם השאלות העתידיות (היא בת שלוש עכשיו) אבל בוודאות אני יכולה להגיד לך שכשאת שלמה עם עצמך מבפנים, את מקרינה החוצה את הניחוחות ואת ה"הכל בסדר".

[חגית_פ*]

חזרתי כי חשבתי על עוד משהו.
עצם האכזבה שלך מהגילוי כי הוא אדם אטום ומגעיל והרעיון שאם ייאלץ לשלם, אולי יבוא לו לראות על מה הוא משלם...
ובכן...
אני בוחרת לחלק איתך את הרגשתי האישית לגבי הסיטואציה האישית שלי. אולי נקודה למחשבה.
אני חושבת שהסיבה שאין לי ממש שום משקעים לגבי אביה הביולוגי של בתי, שום כעס וגם שום כוונה לתבוע ממנו כסף, היא עצם הרעיון שזכותו לא לרצות. אני מודה לו בליבי על המתנה שקיבלתי ובזה נגמר הענין.
לך היתה פרבילגיה שלצערו נבצרה ממנו- להחליט אם את מפילה או שומרת.
אני לא יודעת מה היה הסיפור ביניכם, אבל אם התפנצ'ר לכם (ואמרת שזה היה סטוץ) זכותו לא לרצות. אני ממש לא חושבת שזה עושה אותו אטום או מגעיל. הוא לא רוצה, לא מתאים לו. הרי לו היית מפילה והוא דווקא כן היה רוצה עכשיו ילד, לא היה סביר שהיית מכונה "אטומה" או "מגעילה". אז למה הוא כן?.
מה אני אמרתי, אחרי ארבע שנים עם מישהו שפתאום החליט שלא בא לו? "סע לשלום, המפתחות בפנים!!" מבחינתי האיש ממש לא חייב לי כלום.
אני מקווה שאם תפנימי את מה שאני מנסה לומר, יהיה לך יותר קל.
זה נשמע שאת נושאת מטען כבד כי היה לך איזשהו רעיון (ואפילו פנטזיה) שלא הצליח.
בזה את צריכה לטפל, לא ב"מה מסבירים לילדה" כי כל עוד המטען הזה יהיה איתך, תמיד יצאו לך תשובות לא טובות ותהיי נבוכה וכואבת. זה ממש בזבוז אנרגיה.

[לילה_טוב*]

אני באמת חושבת שייעוץ יהיה במקום. זה ממש דבר חשוב שלא הייתי מחפפת ולאנשי מקצוע יש היום הרבה מקרים כאלה ובוודאי יוכלו לעזור ולייעץ וולהציע דרכים לספר ולהגיד. בהצלחה!

[המתלבטת*]

טוב, עבר קצת זמן, ומאז קרו כמה דברים.
קבעתי פגישה עם פסיכולוגית מאוד מוערכת. לא אמרתי לה בטלפון מה מטרת הפגישה. כשהגעתי, סוף סוף, דיברתי על הכל חוץ מאשר על הנושא הזה. לא תאמינו, אבל רק בערך כשלושה ימים אחרי אותה פגישה, גיליתי שבכלל לא דיברתי על מה שרציתי לדבר. ה ד ח ק ה כך קוראים לזה אני חושבת. או שאולי חגית צדקת במה שכתבת למעלה, שאלו הם דברים אחרים שאני צריכה לטפל בהם, ואכן טיפלתי, ואז התשובות יוצאות נינוחות יותר. עבר חודש. קבעתי איתה עוד פגישה לעוד יומיים מהיום. ליום שלישי השבוע. בינתיים, הבוקר, התעוררנו מוקדם נורא, ושוב התחילו השאלות. משום מה, כנראה בהשראתך חגית, ותודה לך על כך, ואולי גם בעקבות שיחה מקרית עם אמא אחת בגינה הציבורית אתמול , יצאו לי תשובות אחרות.
למה אני לא רואה את אבא שלי?
הוא פשוט לא רוצה לראות אותנו, לא אותך ולא אותי.
למה? אם הוא היה רואה אותי הוא היה חושב שאני מאוד חמודה, נכון?
נכון מתוקה שלי, אני בטוחה שהוא היה חושב שאת מאוד חמודה ומתוקה.
והוא היה אוהב אותי?
בטח שהוא היה אוהב אותך, אבל אולי הוא פוחד. אני חושבת שאולי קשה לו.
ממה הוא פוחד?
אולי הוא פוחד מאהבה. יש אנשים שאהבה מפחידה אותם.
למה?
הם פוחדים שאין להם מקום בלב לאהוב עוד מישהו .
אבל אהבה זה לא מפחיד, נכון?
לא, מתוקה שלי. האהבה מרפאה, ואהבה זה טוב מאוד .אנחנו יכולות לשלוח לאבא שלך הרבה אור ואהבה למקום שבו הוא נמצא , שלא יהיה לו כל כך קשה.
טוב אמא.
אחרי שעה היא ציירה ציור. בציור אמא וילדה בתוך מעלית, ואבא מחוץ למעלית. יש למישהו מושג מה זה אומר? אני הרגשתי שזה כמו אישור, לגיטימציה מצידה, קבלה של המצב כמות שהוא.היא ואני בטריפ שלנו, בחיים שלנו בתוך המעלית, והוא בחוץ, וזה בסדר, כי כולם מחייכים בציור הזה. (היה לה קטע עם מעליות בזמן האחרון).

[נאוה_פרנס*]

השיחה נשמעת מעולה,
והציור גם בעיני מסמל קבלה של הקיום של אבא במצב נפרד מהביחד שלכן.

נכון שהם חכמים, הקטנים האלה, הילדים שלנו?

ורק שתהיי מוכנה, זה עוד יחזור במעגלים לאורך השנים
כל פעם עם זוית קצת אחרת, ועם הבנות חיים שלא יביישו אנשים בני 80

[חגית_פ*]

מתלבטת, אני תוהה איך התקדמתם בעניני ההרגשה ועניני הלב...

אשמח אם תעדכני.

[ציירת_הקומיקס*]

תובנת השני סנט שלי (כאם לילד בן שלוש מתרומת זרע):

לא לחכות שהם ישאלו- אלא לספר להם מיוזמתנו, כל פעם ברמת הבנה המתאימה לילד.מסתבר שילדים לא שואלים (לא כל הילדים, בכל אופן). לפעמים אין להם מילים לנסח את השאלה (בגיל שבו השפה עדיין לא בשליטה מלאה) לפעמים הם מרגישים שהנושא לא רצוי ושאסור להם לשאול עליו. לכן- עדיף לספר מיוזמתנו. כשהם באים עם השאלה- זה גם הרבה פעמים אחרי שנחשפו לדעות של מישהו אחר בסביבה (גננת, סבא וסבתא הורים של חברים) ולא תמיד באופן שבו היינו רוצים שהדברים יוצגו להם.
זה מדהים כמה קל להגיד את זה, אבל קשה לבצע. אתמול בגינה הבן שלי שאל אותי על ילד מסויים: איפה אבא שלו? בדיעבד חשבתי שזו הייתה הזדמנות פז לקחת את המקום לשיחה (שמתאימה לגיל שלוש) על "ואיפה אבא שלך?". במציאות אני אמרתי אולי האיש ההוא זה אבא שלו, אולי הוא בא לבד וממש הסטתי (ככה אני רואת את זה עכשיו) את השיחה לנושא (הבטוח) של ילדים גדולים שבאים לגינה לבד.

[חגית_פ*]

אני מסכימה לגמרי, מאז ההודעה הראשונה שלי זה פתאום נהיה הנושא הכי לגיטימי אצלנו בבית.
ילדה אחת שאלה את אלה לפני כמה ימים "איפה אבא שלך?" והקטנה שלי, בלי למצמץ "אין לי אבא, רק אמא" (מעולם לא אמרתי לה שאין לה, זאת פרשנות שלה לזה שהיא לא מכירה אותו והיא מבורכת בעיני).

אני גם רוצה להוסיף שהכרתי אמא לילדה בת שבע מתרומת זרע שאמרה לי "הילדה מעולם לא שאלה! אז מעולם לא אמרתי כלום!" וכשהכרתי את הילדה ממש ריחמתי עליה (חסרת ביטחון, מפוחדת, נבוכה). אני צופה לה המון תסכול בהמשך.

[ציירת_הקומיקס*]

לי קשה עם הדגש על האין- אין לי אבא- למרות שהוא נכון.

ומשהו נחמד: בגן של הבן שלי, ילדה בת שלוש סקרה את המשפחות היחודיות בגן כך:

א' (הבן שלי)- לא צריך אבא. יש לו שתי אמהות.
ומ' (בן של אם חד-הורית) לא צריך אבא כי יש לו אמא מאוד טובה...

אי אפשר להעלים מהילד את העובדה שחלק גדול מהמשפחות הן כן בנויות מאבא ואמא. אני רואה שגם הוא, אם יש ציור נניח של שני ברווזים גדולים ואחד קטן: ישר יפרש זאת כאבא אמא וילד. זן הסכמה שהוא קולט מהסביבה (שרים, סיפורים, גן וכן- גם מאיתנו) וקשה מאוד לשנות את זה .

[נאוה_פרנס*]

ציירת, מה שחשוב זה שהוא חי בשלום עם מה שיש לו - שתי אימהות
מה שחשוב זה שהוא יעריך את מה שיש לו ויראה בזה זכות גדולה .

זה בסדר שיש משפחות אחרות
זה בסדר שיש את דרך הטבע: זכר + נקבה = ילד
זה בסדר שהוא יודע שיש לו אופציה אמיתית להתחתן ולהוליד עם אישה.

את צריכה לוודא ששתי אימהות זה בסדר כמו רק אימא או רק אבא
וזה גם בסדר כמו גם אבא וגם אימא, או שני אבות.

אצלנו - 'אין אבא' זו עובדה, והיא לפעמים מתרחבת ל- 'יש תורם'
אצלך זה צריך להיות - 'אין אבא, יש שתי אימהות' זו עובדה

וכאמור, אין צורך ממשי להסתיר כלום!!
הוא בן. כדי להיות אבא הוא צריך אישה. תרשי לו 'להיות כמו כולם'

[חגית_פ*]

ציירת, חשוב לי מאוד להדגיש: לאלה ברור לגמרי שהנורמה זה אבא ואמא.
מבחינתה, לה אין.
מעולם לא אמרתי לה כזה דבר, אבל בגיל שלוש מה שלא מוחשי- לא קיים.
כשהחא משחקת משחקי דמיון עם חברות תמיד יש אבא ואמא וילדים וכנ"ל בסיפורים שהיא ממציאה, או בספרים שאני מקריאה לה. לא העלמתי את דמויות הגברים...

אז לא. לי לא קשה עם ה"אין לי אבא", במיוחד שזה מה שהיא רואה.
כבר דיברתי פעם על האיש הזה וכשזה יעלה שוב- נסביר שוב.

[ריקי*]

אני גרושה ואם לילד בן ארבע, התגרשתי עוד בהיותי בהריון הילד אינו מכיר את אביו ולמרות הרבה מאמצים מצידי לדבר עים אביו הוא לא מעונין להכיר בו.
בתקופה האחרונה הילד התחיל בשאלות: איפה אבא, למה הוא לא בא לראות אותי ועוד הרבה שאלות שממש אין לי תשובות עליהן הייתי רוצה לדעת מה דעתכן .

[מיה_גל*]

ריקי,
אין לי תשובות עבורך כי הבת שלי עוד קטנה מדי וזה רחוק מאיתנו כרגע, אבל אני רוצה להזמין אותך לפורום חד הוריות מבחירה בתפוז. שם יש דיון על הנושא כל כמה ימים...
בהצלחה!

[מיה_גל*]

ועכשיו, כשאני חושבת על זה עוד קצת, אני רואה שבעם כן יש לך את התשובות, הרי תאמרי לו את האמת, לא?
אז צריך להתחיל לטפטף את האמת הזו לאט לאט, בהתאם לרמת ההבנה של הילד.
אין יותר גרוע מלדמיין דברים. האמת, גרועה ככל שתהיה, תמיד תהיה קלה יותר לעיכול מאשר הפנטזיות של הילד לגבי היכן אבא שלו.
אולי את צריכה לעבד קצת את מה שקרה ואיך קרו הדברים כדי להגיע להשלמה עם המצב הקיים, ורק אז תהיי מסוגלת להסבירו לבנך.

[חגית_פ*]

היי ריקי- את האמת, במנות קטנות לעיכול.
לא להציף במידע, לענות ספציפית על מה שנשאלת.

איפה אבא?- הוא גר בעיר אחרת.
למה הוא לא בא?- כי הוא לא רוצה כרגע. ככה הוא בחר.

בניגוד למיה, אני לא בטוחה שהפורום ב"תפוז" יעזור יותר מזה. 99.9% מהבנות שם הרו מתרומת זרע ויש לרובן תסריט מאוד מאורגן מה לומר לילד, וזה תסריט שונה משלנו.
אני מקווה שקראת את הדף הזה מתחילתו והוא עוזר לך.
אשמח לנסות עוד, אם יש לך עוד שאלות.

[ריקי*]

אני מאוד מודה לכן על עזרתכן אבל ששכתי לציין שלפני כשלושה חודשים בערך סיפרתי לילד בערך את הסיפור שגם אביו הרביץ לי והאמת נראה לי שטעיתי כי הילד פשוט אמר לי "כשאני יהיה גדול אמצא את אבא שלי ואני יפשיט אותו וארביץ לו" אולי קצת הגזמתי?

[חגית_פ*]

אוייש!!!
כן כן כן בהחלט טעית!!
תראי, הרבה חד הוריות חוששות, ובצדק, שבגלל שזה תא משפחתי מאוד קטן ואינטימי והנסיבות שלו הן כביכול לא רגילות, לפעמים מיטשטש הגבול הורה-ילד... (לדוגמא- לפעמים אני מתווכחת עם אלה כאילו שהיא בת 14... אני צריכה לתפוס את עצמי ולהיזכר שהיא בקושי שלוש וחצי).
וזאת הטעות שעשית, שיתפת אותו במשהו כאילו שהוא חבר. לא הילד שלך (והוא גם צעיר מאוד).
אני לא כל כך יודעת מה להגיד, אבל את חייבת לתקן את הטעות הזאת.
מה את עונה לו כשהוא אומר את זה?

[ריקי*]

את כל האמת אני לא עונה כלום ואפילו מחייכת מרוב הכעס שלי אליו.

[איריס_ו*]

הי איזה יופי להתקל בדף הזה. כאם חד הורית התפיסה שלי את התא המשפחתי שלנו, הוא כשלם. לעיתים קרובות אני מוצאת את עצמי חושבת שזו דרך נהדרת לגדל ילדים...בעלת אופי זורם ומאד הרמוני... ומישהו נוסף אולי היה רק מפריע. ילדתי מכירה את אביה, והוא תקופות מגיע, תקופות מתנתק לחלוטין ולי יש בעיה קשה מאד עם זה. נכון להיום הוא ניתק קשר כבר קרוב לשלושה חודשים....
בנוגע להסברים אני תמיד מדגישה את היש, שתמיד יש לה אותי ואני כאן איתה ובשבילה תמיד.

[חגית_פ*]

אני מכירה מישהי עם ילדה בת שלוש ו"אבא" שטורח בערך פעם בחודשיים להגיע לביקורון שבמהלכו הוא בעיקר פוגע בילדה (מסרב לשחק איתה, עושה את עצמו נרדם או מדבר בפלאפון משך כל הביקור). ברור למדי שהילדה לא מענינת אותו אלא ענין הנקמה.
וכשאני שומעת סיפור כזה, אני כמובן מאושרת שאני לא צריכה להתעסק עם העוגמת נפש הזאת, וגם ברור לי שלא הייתי מאפשרת לו לפגוע כך בילדה.

לעומתי, האמא (למרות שבא לה לחנוק אותו רוב הזמן) אומרת שזה מצב שהילדה חייבת להכיר ובעוד כמה שנים תהיה לה את זכות הבחירה אם לראות אותו או לא (בעוד שבמשפחתנו, לדוגמא, אין את הבחירה הזו).

נקודה למחשבה . (אני עדיין שמחה שמצבנו שונה מאוד ממה שתיארתי).

[נאוה_פרנס*]

_כאם חד הורית התפיסה שלי את התא המשפחתי שלנו, הוא כשלם. לעיתים קרובות אני מוצאת את עצמי חושבת
שזו דרך נהדרת לגדל ילדים...בעלת אופי זורם ומאד הרמוני... ומישהו נוסף אולי היה רק מפריע_

עד כאן אני איתך - 1:1.
אבל...
אני חד הורית מבחירה.
אצלנו זה באמת כל מה שיש.
אין אבא שבא או לא - לא קיימת בכלל דמות כזאת
יש רק תורם נדיב שאיפשר את הבאת אוצר לעולם.

כשאני שומעת סיפורים - אני מברכת על בחירתי

[איריס_ו*]

ראשית תודה על תגובתכן... ובנוגע לעניין הבחירה, גם אני חד הורית מבחירה, למרות שיש אבא רשמי. אני חושבת שלכל מצב/מציאות מסוימת יש את הקשיים מחד ואת היופי והטוב מאידך. ולכל אחד מהמצבים יש את ההתלבטויות שלו. כך שזה באמת לא משנה. אולי הדבר החשוב ביותר בכל מצב הוא האומץ להתמודד עם המציאות גם אם לעיתים היא מורכבת מאד. ואני אכן מודה שלא קל לי. מצד אחד הרצון הגדול כל כך שלי לקשר אמיתי ומשמעותי בין ילדתי לאביה ומצד שני חוסר המסוגלות שלו והפגיעה בילדה שבגיל כה צעיר צריכה להתמודד מול אב שכזה. והתפקיד הבסיסי שלי כאמא לצאת להגנתה. ואיפה עובר הקו הדק, הגבול הזה של די! תודה אבל לא תודה! לא פשוט בכלל....

[סשה*]

פתחתי דף - סודות במשפחה - כי גם לי יש שאלה - איך להסביר לילד מצב משפחתי. לא בדיוק חד-הורי אבל הרבה פחות מקובל בימנו... אשמח לתגובות.

[קשת_בענן*]

הלו ! יש כאן מישהו ? מה קורה עם המדור הזה ? אין יותר משפחות חד הוריות ?

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אין יותר משפחות חד הוריות ?
ממני עוד לא דורשים הסברים...

[פלוני_אלמונית*]

ביקורת - הוצאת ספרות ילדים חברתית-אומנותית
www.bikoret.social.org.il

[נאוה_פרנס*]

אין יותר משפחות חד הוריות ?
גם אני כאן אבל..... אצלנו כבר מזמן ניתנו ההסברים - בהרבה מאוד מובנים

[עינת*]

_אין יותר משפחות חד הוריות ?
ממני עוד לא דורשים הסברים..._

גם ממני עדיין לא ובכל זאת אני חושבת על זה הרבה, ורציתי לשאול אם מישהי מכן השתתפה פעם בקבוצה לחד הוריות? האם יזמתן מפגשים עם משפחות חד הוריות, הרגשתן שזה חשוב לכן, לילדים?
אשמח לשמוע ולהחיות את הדיון פה,
תודה, עינת.

[מיה_גל*]

אצלינו הנושא מתעורר עכשיו, בגיל שלוש וחצי.
בתי בפרוש מחפשת דמות אב, קוראת לאבא שלי "אבא" למרות שהיא מודעת היטב לכך שהוא בעצם סבא שלה, ומדי פעם בודקת גברים אחרים בסביבה ושואלת אותי אם X אבא שלה... ה"למה" המפורשת עוד לא באה, אבל היא תבוא בקרוב...
על משפחות חד-הוריות אחרות היא דוקא כן שואלת למה אין אבא.

ורציתי לשאול אם מישהי מכן השתתפה פעם בקבוצה לחד הוריות?
בעבר השתתפתי באופן קבוע ופעיל בפורום אימוץ בתפוז. כ-40% מהמשפחות המאמצות הן חד-הוריות ולכן מטבע הדברים יצא לנו לפגוש הרבה משפחות חד-הוריות, כמונו. אני מרגישה שלבתי זה מאד חשוב, גם אם היא עוד לא מודעת לכך.
אחת ההתלבטויות הכי משמעותיות שהיו לי כשהחלטתי לעזוב את תל אביב, היתה ששם יש הרבה משפחות חד-הוריות וככה בתי תגדל בסביבה בה היא לא תהיה יוצאת דופן (או לפחות פחות יוצאת דופן...). למרות זאת עזבתי והיום אנחנו גרות במקום בו היא בפרוש יוצאת דופן ומתחילה להיות מודעת לזה, גם מבחינת העדר האב וגם מבחינת היותה מאומצת. יש סביבינו המון הריונות ולידות בתקופה זו, מדי פעם עולה בה קושי בהקשר הזה והיא מנתבת אותו מאד יפה לכיוון של משחקי תפקידים עם חברים שלה או איתי.
אני מצידי מעבירה לה את תחושת השלמות שיש לי לגבי המבנה המשפחתי שלנו, ומקווה שהיא תצלח את הנושא בקלות יחסית.

[עינת*]

גם אני עזבתי את תל אביב, אבל לעומתך דווקא הרגשתי הקלה בעניין. הפחיד אותי להיות מיד מתוייגת ומשויכת. לכן אני מתלבטת אם להצטרף לקבוצת תמיכה לנשים שהרו מתרומת זרע שנפתחת פה בירושלים. כי הרי כל הרעיון היה שאני יכולה לבד לא? מפחיד אותי שהחד הוריות תהפוך למין מחלה, משהו שצריך לטפל בו ולהדריך לגביו. משהו שהולכים בגללו לקבוצת תמיכה. ואולי אני גם סתם נהנית להיות יוצאת דופן...

לבתי זה מאד חשוב, גם אם היא עוד לא מודעת לכך
למרות שבני בן שנה ועשרה חודשים אני מרגישה לפעמים התחלה של הבנה - שיש דבר כזה אבא. שלחברים שלו יש אבא. שבספרים ובשירים יש אבא. שלאמא יש אבא (גם הוא קורא לאבא שלי "אבא" לפעמים, וזה לא קל לי לשמוע) - תודה שהזכרת לי ש{{}}תחושת השלמות שיש לי לגבי המבנה המשפחתי שלנו היא הדבר הכי חשוב להעביר לו לגבי זה.

[שלי*]

אפשר להוריד lovechild9]מהאתר הזה 05[/po]
סיפורים המיועדים לילדים ולילדות שנולדו מתרומת זרע או לכאלה שאומצו על ידי נשים פנויות

[פלוני_אלמונית*]

ומה עם ספרים או סיפורים כדי לעזור לילדים שאבא בחר לא להיות מעורב

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

הכי קרוב שמצאתי - סיפור על Single]ילד מסטוץ Moms[/po]/child story/DoubleTheTroubleStory.pdf

וגם - מאמר שמרכז את התשובות השונות לשאלה 1]איפה אבא 88890882[/po].htm

[שירי_בן_דב*]

תודה לקרוטונית

[ניצן_אמ*]

בגלל התעוררות הדף קראתי את זה..
זה בסדר שיש את דרך הטבע: זכר + נקבה = ילד

בדרך הטבע אמנם זקוקים לזכר כדי ליצור ילד (זה כולל גם את כל הילדים שלכן) אבל הקשר האנושי הטבעי הוא דווקא נקבה-ילד. הזכר מקבל את חובות המונוגמיה (הביולוגית) בגלל יתרונותיה האבולוציוניים (הוא יודע מי הצאצאים שלו ויכול לדאוג לשרידותם) הנקבה מקבלת את הגנתו ותמיכתו של הזכר בשלל מחירים... אבל זה לא בהכרח הסידור הטבעי לבעלי חיים, לפרימאטים ואפילו לבני אנוש. (לי, כרגע, כן. אבל זה לא אומר כלום על אחרות, או על מחר.. )

שאלה אחת שנראה לי שצריך לענות עליה היא "מה זה אומר לדבר על זה מההתחלה?" אני לא חושבת שהכוונה היא להסביר את הנסיבות והמורכבויות שהביאו לנסיבות האלה אצלכן, וגם קשה לבחור רגע נכון לעשות את זה.
אלא שכשיש טחינת מסר לא נכון או לא מדוייק לא להסס ולהגיד בקול רם (גם אם זה תינוק קטן מאד) "טוב, משפחה כזאת עם אמא ואבא זו רק דוגמה אחת ואפשרות אחת לחיים. לא חייבים את זה, כמובן." הזדמנויות לומר את זה יש לרב. אולי אפילו יותר מדי...

[ניצן_אמ*]

(מתנצלת אם נדחפתי. אני יודעת שיש לפעמים רגישויות כשמונוגמיות מדברות עם חדוריות (כולל בחירת המושג להתייחסות.. )

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

מתנצלת אם נדחפתי.
ניצן, בשביל מה לך כל זה? עזבי ראש בריא במיטה חולה.

המשפט ההוא לקוח מתגובה של נאוה שמגיבה לציירת הקומיקס - אצל שתיהן מדובר בהריון מבנק הזרע. שזה לגמרי לא בדרך הטבע . הבעיה אינה להסביר מדוע הילד גדל במשפחה של אמא בלבד (או אמהות בלבד), אלא את דרך היווצרות הילד.

אבל זה לא בהכרח הסידור הטבעי לבעלי חיים, לפרימאטים ואפילו לבני אנוש.
לי יש בעיה עם הטיעון הזה. בעיני הוא פוליטי למרות שהוא מתחזה לביולוגי. הוא מנסה לכפות פוליטיקה פוסט מודרנית אובר-מתוחכמת על שאלה פשוטה של ילד. הילד שאל על אבא שלו, ואת מתחילה להסביר לו שיש קופים שמזדווגים ככה או אחרת... המודל שלו להשוואה הוא (אמור להיות בעיני) המשפחות שהוא מכיר אישית (ואם הן לא מספיק מגוונות - כדאי לגוון דחוף), ולא איזה זן של בע"ח שהראית לו באנציקלופדיה. זה מלאכותי.

באחד הספרים שיצאו לאחרונה בנושא, מסבירים לילד, כחיזוק לטענה הזו, שיש גם דו-חיים שמתרבים מכוח עצמם או משהו.. בעיניי זו כפיית האידיאולוגיה על המציאות הר כגיגית. כי בני אדם לא מתרבים מכוח עצמם, אלא בזכות טכנולוגיה מלאכותית לגמרי (שמדמה התחברות טבעית אך אינה דומה לה).

לכן, אני מסכימה עם נאוה, עונים בפשטות ש:
זה בסדר שיש את דרך הטבע: זכר + נקבה = ילד

_אצלנו - 'אין אבא' זו עובדה, והיא לפעמים מתרחבת ל- 'יש תורם'
אצלך זה צריך להיות - 'אין אבא, יש שתי אימהות' זו עובדה
וכאמור, אין צורך ממשי להסתיר כלום!!
הוא בן. כדי להיות אבא הוא צריך אישה. תרשי לו 'להיות כמו כולם'_

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

הנקבה מקבלת את הגנתו ותמיכתו של הזכר בשלל מחירים... אבל זה לא בהכרח הסידור הטבעי לבעלי חיים, לפרימאטים ואפילו לבני אנוש.
ודאי שיש תרבויות שבהן הגברים מפרים והנשים מגדלות. כאמור לי אישית זה ממש לא עוזר כהסבר אינטואיטיבי (מה גם שהבחירה ללדת מבנק הזרע היא לעתים רחוקות מאוד-מאוד בחירה אידיאולוגית. זו בחירה של נסיבות חיים).

אולי אמחק אח"כ.

[קט_קטית*]

אלא שכשיש טחינת מסר לא נכון או לא מדוייק לא להסס ולהגיד בקול רם (גם אם זה תינוק קטן מאד) "טוב, משפחה כזאת עם אמא ואבא זו רק דוגמה אחת ואפשרות אחת לחיים. לא חייבים את זה, כמובן."
לא לכולן יש כ"כ הרבה אופי



ואת מתחילה להסביר לו שיש קופים שמזדווגים ככה או אחרת...
מסכימה עם קרוטונית, נושא הבונובו]הקופים המזדווגים בתמונות[/po] אמנם מאוד מעניין, אך אינו ממש רלוונטי

[ניצן_אמ*]

לא דברתי על ההסבר האינטואיטיבי לילד, דההההה.......

[קט_קטית*]

לא דברתי על ההסבר האינטואיטיבי לילד

ומה אנחנו שונות מהילדים?
למה לחפש תשובות אצל הקופים?
בסה"כ מין שונה, לא פחות טוב ולא יותר טוב מאיתנו.
סליחה שגם אני מתפרצת...
בעיני כל הנושא של הסבר על הבאת ילדים לעולם עטוף ביותר מדי מדע.
חיפשתי לקנות ספר עם הסברים לילדים על איך באים הילדים לעולם.
אם אי פעם אקריא לבנותי מאחד הספרים שפגשתי, ארצה לשים לידי כתובית "המציגה אינה רופאה".
יורדים לאמ-אמא של הביצית, שלבים של ההריון, אולטרסאונד.
טוב שלא הסבירו גם על המוניטור.
כולה מה שאלו?
אין איזה הסבר יותר זורם, יותר אנושי?

[ניצן_אמ*]

_אם אי פעם אקריא לבנותי מאחד הספרים שפגשתי, ארצה לשים לידי כתובית "המציגה אינה רופאה".
יורדים לאמ-אמא של הביצית, שלבים של ההריון, אולטרסאונד.
טוב שלא הסבירו גם על המוניטור.
כולה מה שאלו?
אין איזה הסבר יותר זורם, יותר אנושי_
אני עובדת על ספר ילדים (שעשוי להתקרא פמיניסטי) בנושא כבר זמן מה... ההורות עיכבה אותי. מצטרפת?
אני האמת בעיקר תקועה בשלב המאייר.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

לא דברתי על ההסבר האינטואיטיבי לילד, דההההה.......
נו, אבל זה שם הדף

[קט_קטית*]

_אני עובדת על ספר ילדים (שעשוי להתקרא פמיניסטי) בנושא כבר זמן מה... ההורות עיכבה אותי. מצטרפת?
אני האמת בעיקר תקועה בשלב המאייר_
אי אפשר שאני אכתוב ואת תאיירי?
P-:

[עינת_גל*]

לפני כמה ימים הבן שלי (בן שלוש וחצי) שאל למה אין לו אבא. זו לא הפעם הראשונה שהוא שואל, אבל הפעם הוא הקשיב להסבר שלי ואמר: אז אני אבקש מאלוהים שיוליד לי אבא. ניסיתי להסביר לו שזה לא אפשרי אבל הרגשתי שהוא לא כל כך קשוב, הוא רק אמר שאלוהים יכול הכל והוא יוליד לו אבא.
אתמול הוא שוב שאל והפעם אמר שהוא רוצה שסבא יהיה אבא שלו. שוב ניסיתי בעדינות להסביר שזה לא אפשרי והוא מאד התעקש וכעס ("אני מחליט!") וכששאלתי אותו למה הוא רוצה אבא הוא לא הצליח להסביר, והוא ילד שבד"כ יודע להסביר את עצמו מאד במדוייק.
אני מתלבטת אם ליזום שוב שיחה ואיך להתייחס לזה בפעם הבאה. הרגשתי שהתגובה שלי היתה קשה לו, למרות שהדגשתי שוב ושוב את מה שיש.

[עפרה_שחר*]

גם אני במתלבטות. טוב לי לדעת שלא רק אני ולהתיחס בתשובותיי לבתי למה שקוראת פה, אז תודה.

[רוקדת_לאור_ירח*]

עינת גל
למה כל כך חשוב לך להגיד לו מה אפשרי ומה לא אפשרי? למה לדמיין שהוא סופרמן זה אפשרי, לנסוע ברכבת שעשויה מכיסאות זה אפשרי, לאכול עוגה מבוץ זה אפשרי ולבקש מאלוהים שיוליד לו אבא זה לא אפשרי?
מה איכפת לך מה הוא מבקש מאלוהים? למה זה משנה משהו?
ובקשר לסבא- נתקלתי עד היום לפחות בשני ילדים ללא אב שקראו לסבא "אבא" כי ככה החליטו. במשפחה שלי יש גם איזה סיפור מסובך על מאומץ לחד הורית שבאמת לא היה לו גם שום סבא או סבתא אז הוא החליט לקרוא לסבא שלי "סבא", מה רע בזה בעצם? הרי הילד יודע בעצם שהוא לא אבא שלו, אבל מנסה למצוא לעצמו תחליפים, זה כל כך בסדר בעייני.
אמנם לילדה שלי יש אבא שמגיע פעם בשבוע, ככה שלא הייתי בסיטואציה הספציפית, אבל אני כן רואה איך ההורים שלי הרבה פעמים מהווים עבורה בתחושה את ההורה השני במובנים מסויימים וזה נראה לי חלק מחד הוריות.

[עינת_גל*]

רוקדת לאור ירח , תודה על מה שכתבת.
אני חושבת על מה איכפת לך מה הוא מבקש מאלוהים? ואני עדיין לא יודעת מה לכתוב. ברור שאיכפת לי, אבל אני באמת לא בטוחה שהייתי צריכה להתערב.
אני מאד חוששת - אולי לא בצדק - מזה שיהיו לו ציפיות גדולות בנושא. זה בהחלט משהו שאני צריכה לחשוב עליו, תודה שעזרת לי לראות את זה. (למרות שאני חייבת להגיד שהטון של התגובה שלך הפתיע אותי - הרגשתי מאד ננזפת - אבל יכול להיות שאני טועה).

[רוקדת_לאור_ירח*]

הרגשתי מאד ננזפת
מתנצלת מיד ובדיעבד, ממש לא התכוונתי לנזוף, אבל כן להאיר ואולי טיפה להעיר, לא במובן של הערה אלא במובן של ערנות.
אחד הדברים שאני נתקלת בו המון אצל מבוגרים (גם אצל עצמי) זה הרצון לדבר עם ילדים בשפה שלנו ולהתעלם מזה להם יש את העולם שלהם, שהוא אחר והכל אפשרי בו. אני מוצאת את עצמי לאחרונה "מחנכת" את עצמי (וגם אחרים) להיות ערה לדבר הזה.


אני מבינה את האיכפתיות שלך כמובן. אני חושבת שאולי (וזה בדיעבד כי אני יושבת ומתנסחת ולא עומדת ברגע הדיאלוג מול הילד) במקום לשאול " למה אתה רוצה אבא" הייתי שואלת שאלה יותר ממוקדת כמו : "מה היית עושה איתו?" או איזו התנסחות דומה לזו, משום שזו יכולה לכוון אותך וגם אותו למה בעצם חסר לו. יכול להיות שהוא פשוט רוצה להיות כמו כולם, ויכול להיות שיש משהו ספציפי כמו לרצות מישהו לשחק איתו כדורגל לדוגמא ואז אפשר להתייחס לכל תשובה אחרת.
אצלנו זה גם לא פשוט, יש דמות, אבל היא רואה אותו מעט והיתה רוצה יותר. לעיתים יש געגועים ובתחושה שלי הוא יותר מהווה עבורה דמות של אח בוגר או דוד מאשר אבא הן מבחינת האחריות שהוא לוקח והן מבחינת סוג התקשורת איתה. כמו שאני חווה את זה (ויכול להיות שאני טועה) הקושי של ילד בהקשר של חד הוריות הוא פחות אם יש או אין דמות (דמות אפשר לאמץ, כמו סבא או דוד או שכן) אלא יותר בהעדר נוכחות פיזית רציפה קבועה ומשמעותית. נניח אצלנו היא רואה אבות מביאים לגן בבוקר, אבות לוקחים מהגן בצהריים. אצלנו כשהוא הגיע ליומולדת בגן היא כמעט התעלפה מהתרגשות. אצלנו יותר רגיל שסבתא או סבא יקחו מהגן פה ושם. יש ילדה בגן "תוצרת בנק הזרע" מה מאד שמחתי כששמעתי את זה ושבתי לא היחידה שאבא לא מחזיר/לוקח מהגן, כי האבות אצלנו במשפחתון מאד פעילים ונוכחים והיא רואה הכל.
בעייני דמות אב נפרטת בסופו של דבר לדברים כאלה. נכון שכשאין בכלל בונים איזו דמות אידיאלית להשליך עליה את כל הפנטזיות וכשדמות היא ממשית זה לא קיים. אבל הרבה פעמים הקנאה או החוסר הוא בדברים מאד יומיומיים כאלה כמו שציינתי.

[נאוה_פרנס*]

עינת, אני כן הייתי במצב הזה (יהונתן שלי כבר מתקרב לבר המצווה שלו)
אני רוצה לענות לך בהרחבה - בלי נדר מחר...

[ילדה_של_אמאאבא*]

אתמול שוחחתי עם חברות שלי לגביי חברה אחרת שהיא אמא חד הורית.
הרגשתי שמה שיוצא מהפה שלי זו רכילות ארסית .די התבישתי , כי אני נוטה שלא לחשוב ככה אפילו על חברות.אבל כנראה שאני מוצפת .
אני קצת אכתוב על עצמי .

אני בת 34 .
ההורים שלי לא התחתנו אף פעם .
אמא שלי היתה בשלה לילדים בגיל 30+,אבל כנראה לא טרחה למצוא זוגיות מבוססת קודם לכן.
אבא שלי היה ילד בן 20 שחשב על קצת סקס חסר אחריות.

אמא שלי קראה לעצמה אמא(א)בא.כי היא הבינה מהר מאוד שאיתו היא לא מסתדרת , היא רק רוצה שיתרום את חלקו בעינין הכסף ושיעזוב אותנו בשקט .
היא החשיבה את עצמה לאמא טובה ,אמא שיכולה לעשות הכל.גם לתקן רהיטים , כיור סתום וחשמל .
היא חזקה , היא חרוצה .
היא נלחמת.
אנחנו שלה .
לא שלו.
לו אין שום זכות עלינו.
המסר היה ברור : הוא לא ידע מה לעשות איתכן .

רק עכשיו אני מבינה : ילדים לא באים עם חוברת הפעלה ,כדי לטפל בילדים צריך להיות איתם ,ללמוד אותם ,לתת לאהבה להיות המוטיבציה לעשיה האדירה הזו (להביא לגן , להוציא מהגן ,להכין ארוחה ולקחת לטיול קטן בטיולון)

וככה גדלתי.
אבל כעסתי .
והכעס הוא כמו שרוקדת לאור ירח הטיבה להסביר קשור לכך ש:
כשאין בכלל בונים איזו דמות אידיאלית להשליך עליה את כל הפנטזיות וכשדמות היא ממשית זה לא קיים. אבל הרבה פעמים הקנאה או החוסר הוא בדברים מאד יומיומיים כאלה כמו שציינתי.


הכעס הלך ותפח , הפנטזיה היתה מנופחת כמו בלון , כמו מורסה בלב .
אני לא יודעת אם כעס הוא בדיוק הרגש היחיד.
לרוב זו תחושה של אכזבה ,נטישות , חוסר אונים ,ניכור ,בדידות.

אולי אמא שלי פחדה ועדין פוחדת שאני אביע את כל התחושות האלה .
מי אני ומה אני שאזכיר בכלל את העינין הישן הזה.
הרי שהיא עבדה כל כך קשה כל החיים כדי שיהיה לי הכל .
כדי שאהיה מרוצה .
היא אמא וגם אבא שלי.
למה אני ,לכל הרוחות, חושבת שאני צריכה עוד משהו ממישהו אחר ?למה אני פונה למישהו שמחוץ למשפחה הקטנה והאידילית שלנו?!

******************************************************************************************

אני רואה אמהות חד הוריות , אני מסתכלת גם על משפחות שבהן יש שני הורים .לכולם יש עינינים. אף אחד לא נטול קשיים.
השאלה היא לפי דעתי , כמה מקבלים את הקושי של הילד שאין לו.
כמה נותנים לעינין לעלות בכלל במילים .

לי היתה ואולי עוד יש תחושה של חולשה בגלל המצב הזה.
אולי , אני חושבת , שילד שגדל ככה צריך חיזוקים .

[נאוה_פרנס*]

_אולי אמא שלי פחדה ועדין פוחדת שאני אביע את כל התחושות האלה .
מי אני ומה אני שאזכיר בכלל את העינין הישן הזה.
הרי שהיא עבדה כל כך קשה כל החיים כדי שיהיה לי הכל .
כדי שאהיה מרוצה .
היא אמא וגם אבא שלי.
למה אני ,לכל הרוחות, חושבת שאני צריכה עוד משהו ממישהו אחר ?למה אני פונה למישהו שמחוץ למשפחה הקטנה והאידילית שלנו?!_

ואולי היא מחכה שתדברי על זה?
אולי היא מואד רוצה לדעת ?


היי עינת,
כאמור: הייתי שם...

הבן שלי נוצר בבנק הזרע.
הוא לא אוהב את התואר: "התורם" אבל זה מה שיש לו "תורם" לא "אבא"
מאז ומתמיד דיברתי על זה חופשי
אז לא היה לי מעולם צורך להחליט "האם זה נכון לדבר על זה עכשיו?" או "באיזה גיל ...?"
וגם לא עלתה השאלה: "איך לומר?" או "מה לומר?"

והילד התמודד עם העניין בדרכו שלו (מרגע שהחל להבין שהוא שונה, שלאחרים יש אבא)
הוא נהג לשאול כל זכר שעבר בדרכנו: "אתה רוצה להיות אבא שלי?"
הוא חיפש גם אחים ואחיות.
השארתי אותו להתמודד.

יום אחד "תפסתי איתו שיחה רצינית בעניין" (גיל 4-5)
אמרתי לו שאני מבינה שחסר לו אבא, ושהוא היה רוצה אח או אחות.
שאלתי למה הוא רוצה אבא ומה הוא היה רוצה לעשות עם אבא,
ונתתי דוגמאות לדברים שאולי הוא יכול להפסיד, דברים שהם בונוס.

למשל:
אח או אחות ישחקו עם המשחקים שלו , ייגעו בדברים שלו
יהונתן: "אני לא אתן לו, אני לא מרשה!"
אני: "גם אני לא מרשה, האם זה מונע ממך לגעת בדברים שלי?"
וגם
אני: אם יהיה אבא, אבא ישן עם אימא ואז אתה תישן במיטה שלך."
הוא ניסה לנדב לאבא הפוטנציאלי מוקמות לינה חלופיים: המיטה שלו, המיטה הנוספת למיטה שלו, חדר אחר....
לא איפשרתי פתרון אחר והוא בכה.

פתרון:
הצעתי לו שנישאר משפחה קטנה עד שנחליט אחרת, עד שזה יתאים לשנינו....
זה נרגע קצת....

התמודדות אחרת: הוא המציא סיפורים על מותו הטראגי של אביו כי לא ידע להסביר לילדים מה זה "אין אבא"
גם זה נרגע עם הזמן.

היום כאמו, הוא מתקרב לגיל 13.
הוא פגש אבות, ראה סרטים וגילה שזה לא תמיד מציאה גדולה.
יש אבות מתעללים,
יש אבות שלא מתייחסים....

זה לא שהשאלות שלו נעלמו, הם "שם".
אבל הוא התבגר.
הוא היה רוצה לדעת משהו על התורם, לראות תמונה....
ומבין שגם אני וגם התורם ויתרנו על זכותו לדעת.

מדי פעם יש מי ששואל: "היית רוצה / מעדיף ....?"
והוא עונה: "לא יודע, טוב לי ככה"

לסיכום, דעתי האישית:
תני לו להתמודד עם החוסר בכלים שיש לו.
ממש כמו שהם מגלים שאין פיית שיניים וגם לא גמד,
הוא יילמד עם הזמן שאלוהים לא יכול למהציא לו אבא.
תני לזמן לעשות את שלו.
אולי תמצאי לך בנזוג ותתחתני ויהיה לו לא רק אבא אלא גם אחים?

כן חשוב לשמור את היד על הדופק.
חשוב שהעניין לא ישתלט על חייו (זה מה שהרגשתי שקורה כשבחרתי לשבור לו את האשליה שזה רק טוב....)
יכול להיות שזה מין צל שילווה אותו לאורך חייו - בטח עד שיתבגר.

שימרי על ערוץ פתוח - דברי על הנושא בחופשיות
חשוב שהוא יידע היכן הוא נמצא.

אצלי למשל:
אני לא מחפשת בנזוג אז הסיכוי לאבא היה מזערי לכל אורך הדרך.
היה חשוב להבהיר לו שאבא בשבילו מחייב אותי לזוגיות
ו זה לא מתאים!

כן ניסיתי למצוא לו חונך,
זה לא ממש הצליח אצלנו אבל אני יודעת שזה מצליח אצל משפחות אחרות.

מקווה שזה עוזר לך.
אם זה מעורר עוד שאלות - הרגישי חופשיה לשאול...

[רוקדת_לאור_ירח*]

השאלה היא לפי דעתי , כמה מקבלים את הקושי של הילד
זו בכלל שאלה כללית של תקשורת עם הילד.
אין ספק בעיני שצריך לתת לילד להביע את עצמו.
יש תקופות שמאד קשה לי עם אביה של בתי ואני יודעת שהיא קולטת הכל ויודעת. למרות זאת אני מאפשרת לה להביע כאב, לשאול מתי יגיע, לעיתים יוזמת או מציעה לה לשוחח איתו בטלפון, גם כשלי לא נוח או מתאים אני עושה מאמצים לתת לרגשות שלה מקום. אני גם יודעת שיש רגעים שקשה לה האחת על אחת הזה והיא שמחה בו ולו משום שהוא מישהו אחר שהוא לא אני.
הוא באמת לא ידע מה לעשות איתה ומאד ברור גם מצידו שאם חלילה יקרה לי משהו הוא לא יהיה מסוגל לקחת אחריות, לא כמו שהוא היום. מאד ברור שיש אנשים אחרים שכן מסוגלים, לפניו. זה לא אומר שאני לא אתן מקום לרגשות שלה.
אני כן יודעת שבתי ילדה שמאד רוצה להיות כמו כולם ומאד עסוקה בהשוואות לאחרים בהרבה תחומים, לכן אני שמחה שהיא מכירה דוגמאות שונות של משפחות סביבה, שמחה שעם זה שהיא מכירה הורים שגרים בבית אחד היא מכירה גם כאלה שלחוד, כאלה ש"אין אבא", כאלה שהוריהם נישאו שנית ויש להם חצאי אחים (כל זה במשפחה המורחבת הקטנה שלנו ובמשפחתון גם) ככה שכרגע היא לא מרגישה שונה מדי לפחות בעניין הזה.

[ילדה_של_אמאאבא*]

אני שוחחתי עם אמא שלי .
הו הו שוחחתי איתה.

אני חושבת שמאז שאני מכירה את עצמי תמיד התוכחנו ותמיד צעקתי עליה,בנושא הזה , או בנושאים אחרים ,סתם לשם גיוון ,אבל תמיד סביב אותה שאלה ,
לפעמים היא גם צעקה עלי ולפעמים היתה לה יותר סבלנות.
בזמן האחרון גם אני למדתי להיות יותר עדינה כלפיה.
וגם בזמן האחרון כששוחחתי איתה על זה היא לא זזה ולו מילימטר אחד כדי להבין את הצורך שלי .

מה שכתבת , נאווה, מאוד מזכיר לי דפוסים של שיחות שהיו אצלנו.

למשל העינין הסמנטי.
אצלנו זה עסק בשאלה אם אבא זה רק אבא ביולוגי או משהו אחר.

סתם ,לגמרי סתם.
ברור שאת צודקת .
הגבר שהלך לתת זרע לתוך צנצנת הוא בודאי תורם.
אין פה שום עינין של אבהות במובן החברתי והמוכר.
אבל ..
אני חושבת שיש משהו שמעבר לחלבוני הדי אן אי , משהו עבר לילד שלך מהגבר הזה ואין לאף אחד שום סיכוי שבעולם כדי להבין בדיוק מה זה.

אבל ילדים שמכירים את האבא שלהם יודעים.
זו איזו שהוא סוג של ירושה רונית.
זה חיבור נפשי .

אני יודעת את זה כי פגשתי את אבא שלי ,שבקושי בילה איתי בילדות המוקדמת כמה שעות רצופות ,לפניי שנתיים,בגיל מבוגר.

אז הסקרנות משגעת .

זו הזהות .
זה הסיפור של מי אתה ולאיזה שבט אתה משתייך.

ההרגשה היא של בן אובד.

אני יכולה לומר ,באופן אישי.אני לא נוטה להכליל את עצמי עם כל הילדים שמצבם הוא כפי שהיה מצבי אז.

לומר לילד:

_יש אבות מתעללים,
יש אבות שלא מתייחסים...._

זה משהו שאני חושבת שבכלל לא קשור כאן.

נניח שאמא הולכת לחנות עם הילד/ה שלה.יש איזה מוצר שהילד נורא רוצה לקנות .לאמא אין כסף לזה ,אז במקום לומר : אין לי כסף לזה , היא מתחילה לספר לו שהיא קראה בעיתון שאיזו עקרת בית מקולורדו פתחה פעם קופסא של מוצר ולפתע הגיחה חולדה מהאריזות ונשכה לה את היד.

לפי דעתי ההחלטה של האמא לחיות חיים כאלו או אחרים היא החלטה שלה.
אני חושבת שיש החלטות יותר או פחות לגיטימיות בחברה שלנו.
וכל החלטה מיצרת את היתרונות והחסרונות שלה.
לאמא חד הורית מסוימת זה נראה יתרון כשהיא מתכננת לבד את הטיול בחופשה בטוח שהיא תסע לאן שהיא רוצה ולא תתפשר.
לאישה נשואה זה נראה יתרון לחלוק את הנהיגה עם אדם נוסף.והוא גם יעזור עם המזודות..(אם היא נשואה לאדם הנכון)

אני יכולה לומר שככל שהתבגרתי וראיתי יותר מה קורה סביבי ,בעיקר למדתי מבתים של חברות שלי ומספרים על איך זו משפחה.
הבנתי שמשפחה יכולה להיות פקעת של סודות , שקרים , אי הבנה ואי נעימות ,עד כדי אלימות וכ'
ויש משפחות שמנהלות להן חיים ממש מאוזנים וסבירים.
לכל אחד יש את מקומו הבטוח , כל אחד מקבל תשומת לב ואהבה.

קשה לי להגדיר את המשפחה החד הורית ,מעצם היותה , כמשהו שמהווה קושי.(קשיי פרנסה ,ריב עם האקס וכ')
הרי גם משפחה עם שני בני זוג יוצרת קושי.(אני לא מנסה להחליק את האי הסכמות שלנו כבני זוג ולצייר תמונה אידילית)

הילדים שלנו חיים את החלטות שלנו(כי הבאנו אותם לעולם כזוג הורים /חד הוריות,למקום שמתחמם כל הזמן , שיש בו מלחמות,רעב וכ') וחווים את חוסר המושלמות שלנו,
מה נעשה ?
נכה על חטא ?
נטשטש ונכחיש ?

אני לא יודעת.אין לי תשובה .

ביום טוב אני יכולה לומר שזה בסדר ככה , כמו שזה .
אלה לא קשיים בלבד, אלא גם שיעורים ויש סיכוי שמה שלא הורג מחשל ואפילו לומדים וצומחים .

[עינת_גל*]

נאוה, תודה שכתבת וסליחה שלקח לי הרבה זמן לענות.
אני לא יודעת למה הבנת מדבריי שאני לא מאז ומתמיד דיברתי על זה חופשי . אני כן. אבל זה לא סותר בעיני את השאלות שלי לגבי מה מתאים להגיד ומתי. אני לא חושבת שבגילו בני יכול להבין מהו תורם זרע ואני כן משתדלת לתת לו הסבר שמתאים לו ובעיקר - עונה על השאלות שלו.
התיאור שלך את השיחות שלך עם יהונתן בנושא קצת הפתיע אותי. אמנם, זה "עשה את העבודה", אבל אני לא הייתי רוצה להעביר לילד מסרים כאלה שליליים על משפחה וזוגיות, בלי קשר לרצון שלי לבן-זוג או לעוד ילדים. מסכימה עם ילדה של אמאאבא: ההחלטה להרות מבנק הזרע היא החלטה (לגיטימית) שלך ושלי. אבל אני לא בחרתי בה בגלל שרציתי לחסוך מהילד שלי את ההתמודדות עם אח שנוגע לו בדברים או אבא שמתעלל בו.
כן ניסיתי למצוא לו חונך - אשמח לשמוע על זה יותר.

ילדה של אמאאבא, ורוקדת לאור ירח, קראתי ולמדתי ממה שכתבתן, תודה.

[מונו_לוגית*]

עינת גל, שלום
גם הבן שלי באותו גיל. השאלה הזו מלווה אותנו מדי פעם בשנה האחרונה ונראה שההסבר שלי מספק אותו כרגע. כשחבר שלו (בן 4) התחיל להסביר לנו לא מזמן שיום אחד אני (!) אוליד לילדי אבא, הבן שלי התעקש "אבל אורן, אין לי אבא, אתה לא מבין?" היתה שם מין תחינה כזו וזה היה, נדמה לי, הרגע הראשון ששאלתי את עצמי אם באמת חשבתי על זה עד הסוף. בינתיים לכל החיות שיש לו, תמיד יש אבא ובהרבה משחקים הוא בוחר להיות אבא. אני שמחה שזה לא טאבו מבחינתו.

[ליאת_טאוב*]

אני מאד חוששת - אולי לא בצדק - מזה שיהיו לו ציפיות גדולות בנושא
כבר יש לו. את זה אי אפשר לשנות, כנראה.
לרב הילדים שהוא מכיר יש, בספרים יש אבא, בהצגות, בסרטים, בגן שעשועים...
וכמו רב הילדים, יהיו לו ציפיות שיכזבו, או שישתנו לפי המציאות.
אני הרגשתי שהתפקיד שלי היה להכיל את האכזבה, למלא את הצרכים הרגשיים בעצמי ולהקיף אותה בעוד "הורים" שעשויים מחברות/ים קרובות/ים.

<גם היום ש. משחקת איתנו ב"נגיד שע. הוא אבא שלי">

[עינת_גל*]

ליאת, אני האמנתי שהמסר הברור "אין אבא" יכול למנוע את הציפייה שיום אחד יהיה. היום אני מבינה שטעיתי. הדיבור הנחרץ שלי נבע מהפחד שלי ומההרגשה שחשוב שהדברים יהיו לו ברורים. כי הרי אין לו אבא. אבל מתברר שהציפייה מתעוררת בכל מקרה - כמו שכתבת - והתפקיד שלי הוא באמת להכיל אותה ולא להילחם בה. אני קיבלתי את מה שכתבה לי רוקדת לאור ירח - מה שהוא מבקש מאלוהים מוטב שיישאר בינו ובין אלוהים. אני באמת לא צריכה להתערב שם.
מבחינתו, אגב, נמצא פתרון זמני ב"אבאסבא". זה מה שהוא עונה לכל השאלות על אבא שלו. יש לי אבאסבא. ובזמן האחרון נודע לי שיש לו גם דודאח...

[רונית*]

שלום יש לי ילדה בת 5 מתרומת זרע
לפני כשנתיים היא שאלה שאלות לגבי אבא שלה וסיפרתי לה את כל האמת ממש לפרטים (כמובן שבשפה שתבין).
ומאז בכל מצב שבו שואלים אותה איפה אבא שלה היא אומרת שאין לה אבא, גם בגן וביום המשפחה היא סיפרה שאין לה אבא
השאלה שלי האם עומדים להגיע לי עוד שאלות בנושא?
מה מחכה לי?

[נאוה_פרנס*]

סביר להניח שכן.
מה שמחכה לך תלוי בבתך.
לדעתי, אין מקום לדאגה, רק לתשומת לב.

יש ילדים שמקבלים את המציאות שאת מציגה להם.
ןיש ילדים שמנסים להילחם ולשנותה.

זה תלוי גם בילדים סביב בתך.
אלו שישאלו שאלות ויכבידו: אז הוא מת? הוא התגרש מאימא שלך? הוא במילואים? וכדומה
ויהיו מי שיצחקו עליה כי אין לה אבא.

ושוב, זה תלוי איך היא תגיב
וגם כמה נוח יהיה לה לשתף אותך.
וזה בסדר בשבילה לברר דברים כאלו עם אחרים.

התשובה היא: לשמור על תקשורת פתוחה ולהיות קשובה.

בעצם...
זה כמו כל דבר אחר

מרגיעון: יש רק אדם אחד, הוא לא אף אחד מאיתנו, והוא קיים בכל אחד מאיתנו

[רוקדת_לאור_ירח*]

רונית, נתקלתי באם לילדה שאומרת לסביבה: "במשפחה שלנו יש רק אמא וX " , כלומר לא נענית ל"אין" אלא מציעה במקום את מה שיש.
אני לא יודעת כמה זמן זה יעבוד, כרגע הילדה קטנה ולא שואלת. כשבתי שאלה בגן אם ל X אין אבא, זה מה שהאם ביקשה לומר. לדעתי האישית ילדים קטנים לא חייבים תשובות מדעיות מדוייקות, יותר חשוב תשובות שיניחו את דעתם, לא שקרים חלילה אבל גם לא בהכרח פרטי פרטים, ממה שאני ראיתי זה רק מטריד ומבלבל.

[אילה_א*]

האחיינית שלי סיפרה לי שבגן שלה יש ילדה שהיא מבנק הזרעים ואין לה אבא
ואמא שלה סיפרה שהילדים הציקו לילדה אז האמא של הילדה באה והסבירה להם איך זה שאין לה אבא וכולם נהיו נחמדים

[נאוה_פרנס*]

כשיהונתן היה קטן נהגתי להשתמש במילה: תורם.
"אין אבא, יש תורם"

ובגיל 5, הכנתי לגן שיר/סיפור על יהונתן בו הסברתי על חייו.

מצ"ב ההתחלה:

• ילדים יקרים,

אספר לכם סיפור מדהים
על משפחה מיוחדת
בה יש רק אימא וילד

קודם הייתה אישה בשם נאוה
שמאוד רצתה להיות אימא
כשהזמן היה נכון,
היא הלכה לה למכון,
שם מצאה תורם מתאים,
וזכתה ביהונתן בפנים*

• יהונתן נולד בעצלתיים

בעיר ירושלים*

וכך הלאה - שיר ארוך

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

הסיפור החביב עלינו בנושא הוא Single]זה Moms[/po]/child story/Ayala-boy.docנו
יש גם בגרסא Single]לבנות Moms[/po]/child story/Ayala-girl.doc

[עינת_גל*]

"במשפחה שלנו יש רק אמא וX "
אני מנסה לוותר על ה"רק". אנחנו משפחה של אמא וילד.

חייבת להודות שדי נבהלתי מהמחשבה שיום אחד אצטרך לעמוד מול 20 זאטוטים ולהסביר להם על בנק הזרע. מזל שהילד בגן אנתרופוסופי, שם זה בחיים לא יקרה...

קרוטונית, הסיפור באמת חביב, בעיקר ביחס לסיפורים אחרים שנתקלתי בהם ומאד לא התלהבתי.
(אגב, הקישור הראשון - גירסת הבנים - לא עובד).

[אילה_א*]

מקסים
גורם לי לחשוב על הבנק של הזרעים בדרך אחרת
סיפור מעולה
קורטונית נדבר על זה כשניפגש

[פלוני_אלמונית*]

הסיפור מרגש, אבל חבל שלקחו מהאמא את האמהות שלה - במקום סיפור מעצים רואים כמה היא תלויה בממסד הרפואי לקבל את "הזרעים" ולהוציא את הילדה מהבטן. האמא המשתוקקת לילד מצטיירת כחלשה ונזקקת לעזרה חיצונית. במקום לומר שהכל טמון בה. שהיא בראה ילד.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

הסיפור הזה עוד טוב, לעומת אחרים שיש בנושא, שבהם הרעיון לפנות לתרומה הוא בכלל של הרופא ואמא סתם תוהה ובוהה.

שהיא בראה ילד.
מה לעשות, בריאה כזו לא תיתכן בלי תרומת הצד השני... זה לא שיבוט.
האם יש בעינייך דרך לתאר את התהליך שלא תגרום לך לחשוב על האם כחלשה ונזקקת לעזרה חיצונית ?

[עינת_גל*]

למה אם היא נזקקת לעזרה חיצונית היא אוטומטית נתפסת כחלשה?
אני לא מצאתי בטקסט שום סימן לחולשה.
וגם לא בסיפור שלי. לא הרגשתי חלשה, להיפך, אני מאד אסירת תודה על העזרה שקיבלתי. בעצם, אולי המילה "עזרה" פשוט לא מתאימה פה.

[פלוני_אלמונית*]

אולי המילה "עזרה" פשוט לא מתאימה פה.

זו הנקודה. גם בהריון בזוג האישה עושה את רוב העבודה, אז מה פתאום לוקחים לה את הקרדיט, רק כי תורם הזרע אינו נוכח בחייה? למה במקרה כזה לא להציג את זה בהתחלה בתור שיבוט? כלומר, יש ילד רק של אמא, ויש ילד של אמא ושל אבא.

[רוקדת_לאור_ירח*]

אני מנסה לוותר על ה"רק". אנחנו משפחה של אמא וילד
סליחה, נראה לי שאת ה"רק" הוספתי אני בהיסח הדעת, אני לא חושבת שככה האם הציגה, אני בטוחה שויתרה על ה"רק".

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

למה במקרה כזה לא להציג את זה בהתחלה בתור שיבוט?
לא יודעת. נאמנות לעובדות?

[עינת_גל*]

גם לי לפעמים משתרבב "רק", זה בסדר. הרי כל כך הורגלנו לכך שמשפחה זה אמא, אבא וילדים וכל דבר אחר הוא חסר.

[נאוה_פרנס*]

אצלנו זה "רק" כי אין יותר ולא יהיה (רציתי וניסיתי להרות שוב ולר הצליח )


האמא המשתוקקת לילד מצטיירת כחלשה ונזקקת לעזרה חיצונית.
אנחנו הנשים שבחרו להשתמש בבנק הזרע קונות שם מוצר - ממש כמו שאת קונה סלון או טלביזיה.
והעזרה להוצאת הילד - כולנו נעזרות, גם בלידות בית יש מיילדת.

אז איפה החולשה?
לא הצלחתי לפתוח את הקבצים אבל...
אישה שמביאה לעולם ילד עם בן זוג - לא נעזרת?

ומרגיעון הולם: אי אפשר להשפיע, מבלי הנכונות להיות מושפע

[יול*]

מחפשת ספר לילד חמוד בן ארבע שיש לו רק אמא (מאומץ, לא מתרומת זרע) ושואל/אומר מדי פעם דברים על אבא.
יש לו עכשיו אח חדש מאומץ גם הוא ונראה לי שזה מאיץ כל מיני תהליכים ושאלות אצלו.

בדקתי את הקישורים לסיפורים שהופיעו במעלה הדף, רובם מדברים על תרומת זרע, אני מחפשת ספר שאוכל לקנות ולתת לו מתנה.
יש דבר כזה?
תודה.

[tאמא*]

תמצאי סיפור, יתכן שיש סיפורים ואני מקווה שתמצאי כזה דרך האתר או דרך גוגל. אבל בנתיים את יכולה להמציא לו סיפור על חיות, או גיבורי על שאוהב, לא חשוב מה זה גם לא חייב להיות סיפור סיפרותי,פשוט סיפור שיש בו את האלמנטים שאת רוצה. (מה שכן, אם את קוראת לו סיפור או ממציאה אל תפרשני לו את הסיפור ותראי לו את ההקבלה לחיים שלו, הוא יעשה את זה לבד) בהצלחה.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

מחפשת ספר לילד חמוד בן ארבע שיש לו רק אמא (מאומץ, לא מתרומת זרע)
Single]הנה סיפור Moms[/po]/child story/libi.doc קצת ארוך וממש לא מושלם אבל אולי יספק לך בסיס טוב.

[פאנאן_אגוזים*]

הספר של אורנה יקיר, שדרנית רשת ג' שנפטרה לא מזמן, על אימוץ (לא יודעת אם חד הורית) article]ראו כאן page[/po].asp?id=591&scid=0

[דובשנית_מתוקה*]

מפחדת לעשות את הצעד להגשמת הרצון לילד...נמצאת במקום שהבחירה בתרומת זרע נראית כאפשרות הסבירה ביותר, אם רצוני לממש את חלום הילד.. אבל הפחד עוצר אותי.. וזו בדיוק השאלה.. פחות איך להסביר לילד בשנותיו הראשונות, יותר איך 'הילד' יוכל להתמודד עם החוסר הזה ככל שיתבגר...

מתחברת מאוד לדברים שכותבת _ילדה של אמאאבא

גדלתי במשפחה חד-הורית, עם אמא שנתנה את הלב והנשמה לגדל אותי ואת אחי, אבא שלנו נהרג במלחמה כשהיינו בני 2-3, לשנינו אין זיכרון ממנו.
גדלנו ללא אב, באופן הכי טבעי שיכל להיות, בשבילי זה מובן מאליו, יש חוסר ויש כאב אבל זו המציאות שלי. אבל לי, בצד הכאב, תמיד הייתה דמות להתייחס אליה, ומשפחה מצד האב, חיה וקיימת ונוכחת בחיי, משלימה חלק מהחסר ומהחלל הקיים תמיד.

וכשאין שום נקודת ייחוס? "התורם" נשמע לי קר ומנוכר ומשהו שלי באופן אישי היה מאוד קשה לגדול איתו.. חלל עצום חסר מענה, חסר פנים וצורה..
אני מרגישה אחריות גדולה כל כך להביא ילד למציאות שיהיה לו כל כך קשה להתמודד איתה..
האם זה רק החיבור לכאב האישי שלי? או שזה מדבר גם אל אלו מכן שגדלו בבתים של אבא ואמא?
אשמח לשמוע גם בעצת אלו מכן שיש להן כבר ילדים גדולים המתמודדים אולי עם השאלות הקשות הללו...

[אילה_בשדה_הדגן*]

אני מרגישה אחריות גדולה כל כך להביא ילד למציאות שיהיה לו כל כך קשה להתמודד איתה..
מסכימה איתך.
קר ומנוכר
ככה אני חושבת.

אם כבר צריך להגיע לעולם הזה , לפחות שתדע שמישהו רצה בך,מישהו רצה לגדל אותך ,ולא רק רצה מאה שח' (לא יודעת כמה משלמים על התרומות האלה).

זו דעתי .

[דובשנית_מתוקה*]

אילה

מישהי מאוד מאוד רוצה בילד הזה, לגדל ולאהוב אותו, ולכן הוא יגיע לעולם..

מעניין שהתחלתי לכתוב כאן עכשיו והציטוט שהופיע לי בראש המסגרת: בכל מקרה, לכל אדם, יש מקום. יש בזה משהו מנחם ומרגיע

[מונו_לוגית*]

מישהי מאוד מאוד רוצה בילד הזה, לגדל ולאהוב אותו, ולכן הוא יגיע לעולם
בדיוק.
אילה, לא בטוחה שהבנתי את התגובה שלך.

דובשנית, את כותבת: גדלנו ללא אב, באופן הכי טבעי שיכל להיות, בשבילי זה מובן מאליו
למה את חושבת שבשביל ילד שנולד לאם יחידנית זה לא מובן מאליו?
אני לא חושבת שיש הגיון להציג את התורם בתור "האבא". זה לא כמו מצב של אבא שמת. התורם תרם את הזרע, זה הכל. במשפחה כזו יש אמא ואין אבא.
אם אמא סגורה על עצמה, גם הילדים יהיו, ככה נראה לי.

אני מרגישה אחריות גדולה כל כך להביא ילד למציאות שיהיה לו כל כך קשה להתמודד איתה..
בעיני זו לא מציאות כל-כך קשה. אין לי איך להסביר את זה. תקחי בחשבון שלילד שלך לא יהיו החיים שלך, פחות דמותו של האב, פחות משפחה מצד האב. זו לא משוואה שאת מחסירה או מוסיפה לה איבר. יהיו לו את החיים שלו. הם יהיו שונים בהרבה מאוד מובנים.

ובכל מקרה קושי הוא לא תמיד דבר רע. @}

[אילה_בשדה_הדגן*]

כתבתי את אשר על ליבי.
בשביל לגדל ילד זקוקים להרבה תמיכה .הההההרררררררררררבבבבבבבבבבבההההההההה.
צריך כסף וצריך זמן וכוח וצריך תנאים כמו בית ואפשרות להתנייד וצריך לחשוב על החינוך שרוצים שהילד הזה יקבל ומה זה דורש.
(אני מבחינתי חושבת שחינוך ביתי דורש הרבה משאבים ומי שרוצה לראות חשבוניות של החודש האחרון ,מוזמן)

עכשיו אישה שהשעון מתקתק לה בדציבלים של רעמים ,יכולה לעשות עם עצמה חשבון :האם יש לי את כל מה שאני משערת שאני צריכה לפני שאני נכנסת להרפתקאה הזו?
ואני ממש לא שוללת את זה שכל זוג נשוי אמור לעשות את החשבון הזה.

כילדה לאמא חד הורית ,אני יכולה לומר שהיה המון לחץ בבית סביב בעיות כלכליות ,אז מצידי הקושי הזה היה משפיל ומערער.בלי שום פרחים לקישוט.

ידעתי שתכתבי על הרצון שלך בילד .
זה ברור.
זה למה הכל מתחיל.
העינין הוא שתינוק נוצר מ50% אמא ו50% אבא.
מהצד שלך זה 100% .אין בכלל ספק.
מהצד השני -אין לאף אחד מושג ירוק.
ובחויה הרגשית ,אי אפשר לדעת מה יקרה.לקחת סיכון שיורגש שם תמיד מחסור?

[ב_עילום*]

לדובשנית:

האם זה רק החיבור לכאב האישי שלי? או שזה מדבר גם אל אלו מכן שגדלו בבתים של אבא ואמא?

גם לי זה היה מאד קשה. בכל זאת ניסיתי זמן ממושך להרות מתרומה. רק שהגוף שלי סירב לשתף פעולה...
הוא רק שמע איק..... (איקאקלומין) ומיד הפסיק לחלוטין את הביוץ וגם המחזור פרח לו...

אחר כך פגשתי מישהו ותוך זמן קצר נכנסתי להריון (אני עדיין חד הורית)

מה שיש לי לאמר: הכל מאד חשוב והכל בכלל לא חשוב.
יש לך צורך ודחף עז להרות, להוליד תינוק- תעשי את זה.
אשה אמיצה אינה אישה שלא מפחדת... אלא מישהי שעל אף הפחדים עושה מה שמרגישה שרוצה...

אם הייתי באמת מנסה לכתוב את כל המשמעויות , ההתמודויות, של חד הוריות- היה צריך כאן אתר נוסף ....
וזה כל כך שונה מאשה לאשה, כל כך שונה מילד לילד.

בשורה התחתונה: היה לי צורך אדיר להיות אמא, אין דבר שיותר הצמיח אותי מהפיכתי לאמא. דרך המון לבטים, קשיים, פחדים ובעיקר: אינסוף אושר, אהבה, הלב שלי התרחב (ומתרחב) מליון רגעים מופלאים מדהימים אדירים .

כמובן שזה לא מקרה שיש לי צורך לכתוב בנושא זה בדיוק ב "יום המשפחה" זה אישו, זה תמיד היה ותמיד יהיה וזה בסדר גמור.

[מונו_לוגית*]

אילה,
נראה לי טריויאלי להזכיר כל כך הרבה זוגות שלא עומדים בסטנדרטים שאת מציבה: כסף, תמיכה, זמן, כוח, אוטו, בית, אג'נדה חינוכית וגם יכולת לעמוד בכל מה שיעלה בדרך. האמת היא שאני לא מכירה אף זוג כזה. בכל זאת חלקם הורים טובים לדעתי. זה כמו מה שפעם חברה שלי אמרה לי - אם אני אחכה שכל התנאים יבשילו אני כנראה אעשה את הילד הראשון בגיל 50.

שמתי לב שכתבת ואני ממש לא שוללת את זה שכל זוג נשוי אמור לעשות את החשבון הזה
אז אני שוללת. אני חושבת שהתנאים הבסיסיים להורות הם אחרים לגמרי. לא שמישהו שואל אותי, אבל אם כבר דובשנית שואלת אני אומר לה:
את רוצה להיות אם? את רוצה לחיות חיי משפחה? את יודעת לדאוג לעצמך ולהסתדר בעולם? את מאמינה שאת יכולה להיות אמא טובה? את מוכנה להמשיך וללמוד כל הזמן?
אני בטוחה שחלק מהאמהות הנהדרות שאני מכירה וקוראת פה לא היו יכולות לענות בחיוב אפילו על השאלות האלו (אני לא יכולתי פעם, לא על כולן). ובכל זאת רבות מהן גדלות וצומחות להיות אמהות נהדרות.