
לא, שאתן הורסות. תודה רבה על הפרגון. ימים לא פשוטים במחוזותינו וכל כך כיף לקרוא.
רק אל תחשפו את התגלית, יש סיבה לאפקט האלאדין הנוכחי. הו הו.
ולבזבז אותו מי יודע אי אלו שנים על המעריצות התפרניות שלך פה בשמות מתחלפים.
תפרניות? גם את? אינעל.
היה לי פעם ויכוח פה בבאופן על כסף והמשמעות שלו בחיים וכתבו המון על זה שהכסף לא כזה משמעותי כשבמילא מסתפקים במועט ואני התפלצתי.
מבחינתי בערך מגיל 30 כשהבנתי את ההבדל בין אין כסף בכלל, אין כסף אף פעם, ואין כסף באופק - אני סבורה שכסף יכול להשפיע מאוד גם עם אהבה, ומשמעות, ובריאות ומטרות וילוד הומה לא. על הכל. אז הבו לי כסף עכשיו! ואעשה דברים שמעולם לא חשבתי עליהם עבורו (ובכן חוץ מכמה ולא בטוח שאנחנו חושבות על אותם הדברים

)
אבל כתבת מעריצות ונזכרתי שהמקסימום שאני מכירה זה מעריצים. תפרנים. בעצם, פחות מעריצים ויותר תפרנים.
קולטת ששנים לא קיבלתי מתנת חיזור. מתי בפעם האחרונה קיבלתן פרחים כחלק מחיזור?
אני זוכרת שבין גילאי 10-30 שקיבלתי אי אלו זרים ופרחים בודדים.
מאז או שהמעריצים מתחשבים (מדי) בכדור הארץ ומניחים לפרחים לנפשם או שנפלתי על קמצנים/חסרי מעוף באופן קיצוני, או שמגיל מסויים לא משקיעים ברומנטיקה בגרוש.
בכל מקרה הייתי שמחה לקבל גם כפכפי בית כתשורה רומנטית, במקום זה אני מקבלת בדר"כ כאבי ראש.
מרפרפת על הבלוג והלב... 9 שנים אחורה.
אבא שלי עוד היה בין החיים.
ואהבתי אותו.
היתה לי חתולה ששם בדירה ההיא אספתי לבית והייתי לה בית ובהריון העברתי אותה לחברה, לא טוב לה שם ואין סיכוי להחזיר אותה לפה. לא ערוכה להתמודד עם לכלוך עכשיו של בעל חיים והפרדה בין הילדים (היא חששנית) וטיפול בעוד יצור עם זווית ראייה מאוד מצומצמת ועיניים תמימות.
אבא שלי, האיש היקר שלי.
זכרונו לברכה.
הייתי מעצבנת אותו ואוהבת אותו. הוא אף פעם לא עצבן אותי. בשונה מאת אמא שלי ששם היו מלחמות עולם עד לפרידה.
בינינו, ביני לבין אבא שלי היה שקט וקבלה, בעיקר שלו אותי בכל מה שאעשה ואדבר.
כל כך חסר לי.
ולאחרים הקבלה הזו.
שאגב אין אותה באמהות גם אם מאוד תרצה. אמא שלי שתיבדל לחיים ארוכים שהיא האישה הכי חכמה שאני מכירה. ובאחריות. חכמה ברמת ההבנה המהירה מה לעושת ואיך לעשות בסיטואציות שאת רוב האנשים מבלבלות/משתקות/מטעות, אמא שלי יודעת לכוון ולהלקות ולטפח ולבקר ולכעוס ולבקר וללטף ולהרים למעלה. אצל אמא שלי זה קרנבל על רכבת הרים.
ואבא שלי, מי מעיין מפכפכים וחמימים. לא בדיוק, זה יותר מזה, הייתי נכנסת אליו לבית ומרגישה כמו ברחם. מוגנת, מבודדת, עטופה ומטופלת. ככה תמיד.
הייתי קורסת אצלו על הספה ומיד מלא אוכל טעים שהכין לי כבר יומיים, והשקט שלו, והחיוך, והתגובות המינימליות הממתנות לכל הסיפורים הסוערים שלי.
והקופסאות אוכל ששלח איתי הביתה וכמה התווכחתי כמה לקחת והאם לקחת נודניקית. כמה נהנה לעשות לי ואני בויכוחים.
והוא חסר לי. כל כך.
זכרונו לברכה.