עדי לירן (מתוך " באופן 36 - אוגוסט-ספטמבר 2001)
ארבעה חודשים עברו מאז ילדתי את בכורי אדר, בביתי, עם המיילדת רונית קופליס. ארבעה חודשים שמתבשלים אצלי דברים שאני רוצה להגיד, עם קושי להפתח ולשתף. אבל עם הבנה שאין לי ברירה אחרת.
כשהתחלתי לבדוק את לידת הבית, קיבלתי ב"דרך אם" שמות של שלוש מיילדות אופציונליות. אילנה שמש, שיין ורונית קופליס. נאמר לי כי השלוש הללו מוכרות במשרד הבריאות כמיילדות בית.
לאחר פגישת היכרות עם רונית, בחרנו בה עקב הקירבה שלה למקום מגורינו, והתרשמותי מהמקצועיות והמסירות שהיא הפגינה.
הקשר הממסדי שביצענו היו הפגישות שלי פעם בחמישה שבועות עם הגניקולוגית שליוותה אותי למעקב הריון, בדיקות שגרתיות של דם ושתן, וכן סקירת מערכות.
כחודש לפני הלידה סיירנו בבבתי החולים לניאדו ומאיר. התייחסתי ללידה בבית ברצון ובהתכוונות, אבל השארתי מקום לשנות את דעתי אם לא אוכל להתמודד עם הכאב, או אם יעלה ספק להגיע לבית חולים.
עם רונית נפגשנו עוד פעם אחת לשם הכנות ושאלות אחרונות לפני הלידה.
הלידה שלנו היתה נפלאה. היא החלה בבוקר עם טפטופים של ירידת מים, והסתיימה בערב. רונית הגיעה לשעתיים האחרונות. אני וטל, בן זוגי, זרמנו בקצב, הכאבים היו חזקים אך חידדו את תחושת ההתברגות של אדר החוצה. רונית תמכה בי עם טל בצירים, וכיוונה בעדינות את ראשו של אדר החוצה ללא קרעים.
זו היתה החוויה העוצמתית של חיי.
הבעיות החלו אחר-כך.
כשבוע לאחר הלידה התברר לי, בשיחת חולין משפחתית, שכבעלת סוג דם עם Rh שלילי, אני אמורה לקבל 84 שעות לאחר הלידה זריקה אנטי D. רונית היתה הראשונה שהתקשרתי אליה והיא ביטלה אותי בתשובה, כי ניתן לקחת זריקה וניתן גם לא, תלוי מה אני בוחרת. היא היתה לקראת ביקור אצל יולדת שלה, וכאן הסתיימה שיחתנו. היא לא חזרה אלי ולא קיבלתי ממנה שום אינפורמציה לגבי ההשלכות של אי מתן הזריקה.
לאחר יומיים התקשרתי לגניקולוגית שלי, שהגיבה בחריפות ובתקיפות, ושלחה אותי לבית חולים או לקופת-חולים לקבל את הזריקה.
בסופו של דבר קיבלתי את הזריקה כשבועיים לאחר הלידה, וזאת לאחר שגם בית החולים אליו הגענו במהלך 42 השעות שלאחר הלידה, שיחרר אותי כעבור 4 שעות בלי לדעת מהו סוג הדם שלי.
אני מאמינה בכל ליבי כי הורים, ובעיקר הורים חדשים, מגיעים ללידה תמימים, וזו זכותם. אין כל אפשרות לרכוש בתשעה חודשים ידע הנלמד במשך שנים, יומיום, עם וותק מקצועי ההופך את המיילדת למקצועית ומוסמכת. זהו גם חלק גדול מהיופי בעבודתן של המיילדות בבית או בבית החולים. היכולת לתמוך, לעודד, ולעזור לנו להחליט החלטות ע"י העלאת כל האפשרויות.
האחריות לגבי קבלת זריקת האנטי D היא שלי, של רונית קופליס, וכן של בית החולים בו נבדקתי לאחר הלידה.
לאחר ארבעה חודשים של למידה ברור לי כי אין מקום ללידות בית במתכונתן הנוכחית. בכל מקום אחר בעולם כגון בריטניה והולנד, בהם לידות בית ממוסדות, הדבר קרה בעקבות בקשתן של היולדות עצמן.
לידת בית צריכה להיות ממוסדת. בתי חולים צריכים להכיר בהן ולהיות ערוכים בהתאם. צריך נהלי עבודה ברורים בין מיילדות בית ובתי חולים. אין שום סיבה שיהיה פרט שיפול בין הכיסאות, מדובר פה בחיי אדם.
כמו כן צריכים נהלי עבודה ברורים של המיילדות בבית. אין שום סיבה שלידת בית תקבל ציביון פריקי או רוחני חסר גבולות. להיפך, לידת בית יכולה להתנהל בתוך המרחב הפרטי, האינטימי של כל זוג. כל אחד ושגיונותיו הוא, אך המקצוענות צריכה להיות מוחלטת.
עובדת כאן אשת מקצוע, או שתיים, שאחראית לחייו של גור אדם חדש. אי אפשר לשחק כאן עם חיים ולהשאיר דברים בידי הגורל.
אני ממליצה לכל זוג שרוצה ללדת בבית לוודא שהמיילדת שלו מבצעת את הדברים הבאים:
- גיליון מעקב לידה, או בדיקה של גיליון מעקב לידה שנעשה במסגרת אחרת, כדי להכיר את ההסטוריה הרפואית של היולדת שלה.
- ישנן בדיקות אשר יולדת צריכה לעבור במהלך הלידה: לחץ דם, דופק אימהי, דופק עוברי, בדיקות ואגינאליות עם כפפות.
- קשר מובהק בין המיילדת לבית חולים מסויים, כך שאם יהיה צורך להגיע לבית החולים לבדיקות או למתן טיפול, ידעו עליכם ויכירו בכם ובזה שילדתן בבית.
- כל יולדת רשאית לקבל מהמיילדת שלה מכתב המתאר את מהלך הלידה וכן חשבונית על קבלת כסף.
כרגע לא קיים פיקוח על לידות הבית ועל המיילדות בבית מטעם שום גוף ציבורי, לא ניתן לדעת כמה לידות מבצעת כל מיילדת, וזו אינפורמציה שקיבלתי ממחלקת מידע והסברה של משרד הבריאות. המיילדות לא נדרשות לתת דין וחשבון על מעשיהן.
הגבולות נדרשים לפעמים כדי לשמור עלינו ולא כדי להצר את צעדינו. לא כל אחד יכול להסתדר בלי גבולות. לפעמים מאבדים את הדרך. כך מיילדת אחת יכולה לצאת מעורה בדרישותיה מעצמה ומהיולדים איתה, עד הפרט האחרון. ואחרת תשכח את האחריות הגדולה שלה ותרחף בין שמיים וארץ בלי קשר למציאות.
אני קוראת לכל ההורים אשר עברו חווית לידת בית לא מקצועית, או שיש להם השגות לגבי אופן הטיפול בהם, ומבקשת מהם לא להיות לבד בכאב. זוהי לא אשמתכם, אך זוהי אחריותכם לספר ולדווח.
לתגובתה של רונית ספראי-קופליס - לידתה של עדי
דף עלון
, אבל מבינה מה מושך נשים ללדת בבית.