לימודיי המיילדות שלי

שליחה על ידי נובה* » 21 יוני 2012, 02:51

החיים כסטודנטית למיילדות בית שוב נפתחים בפניי. אחרי 10 חודשים בניכר אני שוב במסלול שבו אזכה לגעת בדבר המופלא שנקרא לידה.
לי עצמי אין ילדים ואני מתקרבת לגיל שבו זה כבר לא יהיה אפשרי ללכת אחורה. כל יום מחדש אני שואלת את עצמי האם זה הזמן הנכון כשאני בתחילתו של מסע להיות מיילדת בית. כאן בארצות הברית המסע שונה מזה שבארץ בכך שאני זוכה להיות בחברת מיילדת בית ולהתלוות אליה בעבודתה. כיוון שהשיטה כאן שונה היא גם כוללת בערך 8-16 מפגשים עם האישה לפני הלידה. ואתמול הייתה זו הפגישה הראשונה שלי בבית היולדת.
את המיילדת אני צריכה למצוא בעצמי, מישהי שתהיה מוכנה להכשיר אותי בעצמה, ולכן כבר כמה חודשיים שאני מחזרת אחרי המיילדת המקומית (מנקה את הקליניקה, עושה לה שיעורי יוגה לכאבי הגב שלה) ולאחר יום כזה הוזמנתי להתלוות אליה לפגישה. שמחתי על ההזמנה והצטרפתי, דוחה למאוחר יותר את כל שיעורי הבית הממוחשבים שלי (אני לומדת בתוכנית ONLINE).
נסענו בערך שעה לביתה של ההריונית, כשבדרך אני משמשת מדריכת דרך עם האייפון GPS , שהיא אינה יודעת להשתמש בו. הרגשתי את המתח כשהתבלבלתי בהוראות בגלל הדיבורים הבלתי פוסקים בינינו, והמתח עוד עלה כשהקוד לפתיחת השער לקהילה הסגורה (יש כאלה הרבה בארצות הברית) לא עבד, והיא התחילה להלחץ שאנחנו מאחרות.

טוב, הגענו ולא התביישתי להצעה לקבל כוס מים, ותוך כדי לגימות התיישבתי על הספה מאחורי המיילדת שלי ומול האישה ההריונית, כך שאני נמצאת בשוליים, אבל שומעת כל מילה. האישה הייתה מאוד נאה, בסוף השבוע 36, ומוטרדת מאוד. העינים שלה זזו בלי הרף, והתפלאתי שהמיילדת כלל לא אמרה לה שבכוונתה להביא אותי. היא התנצלה ארוכות על כך שבעלה לא נוכח, והמיילדת שאלה אותה על התוכניות שלה לקיץ עם הבנות (בנות 2 ו-5).

התרשמתי עמוקות משלל העצות שנתנה לה - כמו להתחיל להביא מישהי בגיל 11-15 לשחק עם הבנות כל יום בצהריים, להכין להן סרט הפתעה ליום של הלידה, ועוד שלל עצות קטנות שיכולות לעזור להן בהתאקלמות של התינוקת החדשה.

עכשיו מגיע החלק הקשה. מבחינה חיצונית נשמתי כרגיל, והייתי הכי קולית בעולם, אבל מבפנים רציתי לחבק את האישה ולהגיד עוד כל כך הרבה וכך זה הלך:
"יש לי משהו מביך לספר" אז שאלתי "את רוצה שאני אצא?" "לא, לא" היא אמרה "זה רק מאוד מביך...: וכבר חשבתי לעצמי מעניין מה מביך זו לידה שלישית שלה. " זה פשוט רודף אותי" היא אומרת "שהוא עדיין יכול לפגוע בבנות שלי באיזושהי דרך, ובגלל שהוא העביר לי את ההרפס הזה. אני פוחדת שיהיו לי פצעים, ואני רוצה לדעת איך הם נראים, כי אני מפחדת שהתינוקת תהייה עיוורת... האונס הזה היה לפני 10 שנים אבל אני עדיין מפחדת שהוא יכול לפגוע בי.."
כפי שאמרתי הפה שלי רצה לפעור את עצמו, ובו זמנית רציתי לבכות ולחבק אותה, אבל הרגשתי שמקומי הוא להיות צל למיילדת שלי, ולא לחרוג מעבר לגבולות הגב שלה, כך שנשארתי במקומי ולא אמרתי כלום. העינים שלי יצאו אליה, והיא עצמה בכתה כשסיפרה על האונס והפחד מהעברת ההרפס בזמן הלידה אל התינוקת שלה. קורע לב לשמוע אישה מדברת על חוויה כזו ועל על ההשפעות שנים אחרי שזה קרה.

המיילדת הרגיעה אותה, והסבירה לה כל מה שהיא צריכה לדעת, וזה באמת היה מרגיע גם לי וגם להריונית. ואכן, העינים נרגעו, והמבט היה שליו יותר, והיה אפשר לעבור לנושאים אחרים.

המיילדת שלפה בדיקת GBS, ולהפתעתי הרבה שלחה את ההריונית לעשות משטח בעצמה!!! וואו, איזו הפתעה, והמוח שלי עשה פליפ באויר מגודל השערוריה - למה אם זה כל כך פשוט שאישה תעשה לעצמה משטח GBS, לא לימדו אותי את זה בלימודי הסיעוד? הרי זה לא PAP, וזה ממש פשוט להסביר, בלי הצורך לגרום לכל אי הנעימות של להפשיט ולגרום לה אי נוחות על שולחן גניקולוגי. אוי, גאוני, אמרתי למיילדת מאוחר יותר, כששאלתי אותה על זה, ועל אלף דברים אחרים שהתרוצצו לי בראש. מדהים איך מידע אחד נכנס לראש ואף פעם לא עלה על דעתי לעשות את זה אחרת!.

בכלל, אני רואה במיילדות בדרך הזו נותנת כמה שיותר עצמאות לאישה, וכל מה שהיא יכולה לעשות לבד היא עושה.
הביקור כמעט הסתיים, כשההריונית שאלה אותי אם אבוא ללידה שלה. זרקתי שתי ידיים לאויר, ואמרתי שאינני יודעת. המיילדת אמרה לה שזה תלוי בה, ואני הרגשתי שאני פתאום רצה אל עבר המיילדות, ולא זוחלת כמו שרציתי, לאט לאט, בלי למהר, לחכות עוד זמן עם הלילות בלי שינה והאדרנלין, והויכוחים עם הבעל, והחיכוכים עם הרופאים והממסד, והנוהלים והאחריות, הרי רק עכשיו התחלתי, ועוד יש זמן לכל זה. אבל הנה זה קורה מעבר לשליטתי.

יו, אני מאושרת בשבילך!
המשיכי לשתף!
מאחלת לך שתמשיכי לזרום עם החיים ומה שהם מזמנים לך, בדרכך הייחודית לך.
עם הפחדים וההפתעות וכל השאר.
בהצלחה בדרכך ושלמות עם בחירותייך.

כיף לקרוא. תודה שאת משתפת{@

תודה

כיף לקרוא. תודה שאת משתפת
(-:

איזה כיףףףף של דף
תכתבי הרבה הרבה הרבה!!!
אשמח להיות איתך בקשר קצת פחות פומבי
liriyaar7@yahoo נקודה קום
אשמח אם תכתבי לי
לירי

שליחה על ידי נובה* » 22 יוני 2012, 03:36

תודה לכל המברכות
לא ערכתי את זה אז אם יש שגיאות אתן מוזמנות לערוך אבל חשבתי שאולי זה יעניין מישהו בהווה או בעתיד.
חייבת לרוץ....

שיעור אינטראקטיבי על לידות מים (אינטראקטיבי אומר 12 סטודנטיות און ליין, ואחת מציגה את הפרזנטציה שלה)
המציגה מראה לידה בים השחור ומתחילה בהסבר על כמה זמן אפשר שהתינוק יכול להיות מתחת למים. 10-15 שניות כנראה.
ככל שהסטרס יורד האוקסיטוצין עולה ופחות כאב מורגש, ולכן עלינו לעשות כל מה שאנו כמיילדות יכולות, כדי להקל עליה. מים נותנים לאישה להרגיש פחות מוטרדת, ויותר רגועה, ולכן זה גם מהיר יותר.
הפן הנוסף הוא של האישה, שיש פחות עומס על השרירים.
מבחינת התינוק, אין לעודד את הנשימה מתחת למים, ולכן לא חותכים את חבל הטבור. יש להם רפלקס צלילה וחוסר נשימה במגע עם נוזלים.
לכן הם לא נחנקים בהנקה (למרות שיש שיעול).
היתרונות לאישה: פחות חשיפה ערומה, פחות כאב, טוב במיוחד למי שיש לה בעיה פיזית כמו ברכיים, גב בעייתי. לא ניתן לעשות התערבויות.
הלידה יותר קלה כי אין השענות על הגב, טוב ללידת גב שבו מרגישים את הצירים בגב, פחות קרעים כנראה מריכוך של המים כנגד הפרינאום. מזרז לידה יותר מאשר תרופות.
לא תמיד האישה מרגישה יותר טוב ורגועה יותר. לפעמים זה לוקח 20 דקות לחוש בנוחות.
יתרונות לתינוק: סביבה יותר עדינה להיוולדות, פחות ריגושים, האור, המגע, הכל יותר עדין, הפתיחה של האברים יותר נעימה ואיטית. הקלה על מעבר מסביבה מימית לאוירית. ההורים יכולים להרים את התינוק.
לפעמים הם מתחילים לנשום יותר לאט כנראה בגלל המעבר האיטי. לכן בודקים דופק ואז התינוק מתחיל לנשום.

למי טוב במיוחד: לנשים שהיה להן בעבר קיסרי, רעלת הריון, מצג עכוז - מאפשר לגוף בתוך המים לזוז יותר בקלות, ולכן מאפשר יציאה יותר קלה של הראש, נפיחות.

מתי להיכנס:
כאשר הלידה היא אקטיבית - האוקסיטוצין עולה אחרי שהלידה אקטיבית, וזה מרפה את השרירים ומקדם את הלידה. אבל לפעמים, מרוב רגיעות, זה יכול להאט את הלידה, ואז צריך לצאת לזמן מה מהמים.

מתי לצאת מהמים?
מישל אודנט אומר שאם משאירים את האישה לבד, בשלב השני הגוף שלהן פשוט "יקיא" את התינוק, וזה לא קורה בלידת בית חולים. הם פשוט ירצו לצאת מהבריכה, ואז רואים את התגובת "הקאה" והתינוק יוצא לורב ללא קרעים.
אם יש בעיה, האישה צריכה לצאת מהמים, להגיע למצב שהלידה שוב מתחילה, ואז היא יכולה לחזור למים. הגוף שלה יתחיל לעבוד מחדש, ותוך 20 דקות שוב יעלה האוקסיטוצין.

שלב שלישי, הוצאת השליה:
תלוי מאוד באופן של המיילדת: יש שאומרות שאם רואים משהו זה בסדר, אבל אם יש יותר מידי דם ולא רואים - זו הערכה לבעיה. אבל זה ממש תלוי במיילדת. יש שמרגישות לא בנוח לגבי השלב השלישי במים.

לגבי הטמפרטורה: המים צריכים להיות 32-36 מעלות וקצת יותר גבוה לגבי הלידה. 36-37 מעלות ללידה.
השהייה במים גם יכולה להאט את הלידה, לפי מחקרים מסוימים, אבל האישה יודעת הכי טוב.
הטמפרטורה של היולדת ושל הנולד בגדר הנורמלי בזמן הלידה.
יש כאלה שמוסיפים מלח למים ואומרים שזה מונע חיידקים ומונע איבוד נוזלים והזעה, אך לאחר 5 שעות יש התייבשות.

לגבי שימוש בצמחי מרפא ושמנים יש להתחשב בעיניים של הילוד, בריח שהאישה מעדיפה.
המים צריכים לכסות את האישה עד החזה, אבל לא את הכתפיים כדי למנוע חימום יתר.
לגבי התינוק, הגוף במים, אבל לא הראש. יש לשים לב שמרוב אופוריה התינוק לא שוקע (קורה)
עומק המים 50-60 ס"מ.

ציוד לבריכה ללידת מים:
כריות לברכיים למיילדת דולה, לאם, ולאב מתחת לבריכה ומסביב לבריכה. צריך מסננת וכלי לאיסוף פסולת.
אמורים להשתמש בכפפות ארוכות אבל אף אחד לא משתמש בהן.
פנס שאפשר להשתמש בו במים, ובטריות.
קערה לשלייה
מגבות
מראה שמתאימה למים(אחרת חודר למראה)

בזמן שצריך להוציא את האם, צריך לתרגל את זה: לאן תלך, איפה נניח את האם והתינוק, האם יש מספיק אנשים שעוזרים, מספיק מגבות.
יש ללות את האם (בגלל חום המים) ויש ללוות את התינוק. אף פעם לא לתת לאם להחזיק את התינוק, בגלל סכנת התעלפות.
יש לחשוב גם על הדולה והמיילדת שנשענות שעות על הבריכה, ולכן כדאי שיהיה שרפרף.
יש להשאיר את הידיים מחוץ למים כדי למנוע בקטריות.

סכנות ופחדים:
אין מחקר שתומך באלה.
לא נעשה הרבה מחקר בארה"ב, אבל הרבה בתי חולים לא מקבלים את המחקר מאירופה.
אחד הפחדים זה טביעה, אבל דיברנו על רפלקס הצלילה.
אם יש סטרס, ירידה בדופק, מקוניום, אז יכול להיות שתהיה לתינוק שאיפה לנשום, ולכן מומלץ להוציא את האישה ללידה מחוץ למים.
התייבשות של האישה במים יכולה להמנע אם היא תשתה לפחות כוס מים אחת לשעה.
הניטור של האישה יותר קשה, ויכול להוות בעיה. קשה לראות את הפרינאום, או כמה דם היא מאבדת. בדרך כלל מי שעושה את זה הרבה מרגיש בנוח, אבל לא כולם מרגישים בנוח.
במקרה של החייאה, צריך לזכור שיש שמרגישים שלא בנוח אם התינוק במים. צריך לדעת שלא חייבים לחתוך את הטבור בשביל החייאה.
פחד מאינפקציה במים - אין מחקר מדעי שתומך בבעיה כזו. הסביבה הטבעית של האם והאב מוכרת לתינוק, ולכן פשוט עדיף לא לגעת במים.

קריש במים, שבירה של חבל הטבור, או פוליציטמיה (יותר מידי כד"'א בתינוק) לא הוכחו כבעלי סיכון.
במקרה של איידס יש מיילדות שלא יעשו לידת מים, למרות שעמידות הנגיף מחוץ לנוזלי הגוף לא עמידה. לכן זה תלוי במיילדת.

במחקרים לא נמצא הבדל בין לידה במים ללידה רגילה - אין יתרונות מוכחים!
כמו כן גם אין חסרונות או תוצאות בעיתיות. למרות זאת חברות הביטוח אינן מבטחות לידות מים.
"לעוד מידע"www. waterbirth.org/research-documents

עוד נקודות:
יש להוציא אישה מהמים, ולא לחכות שתתעלף. כאשר האישה מרגישה סחרחורת, או חולשה, או צלצול באוזניים - יכול להעיד על התעלפות קרובה. אחר כך קשה יותר להוציא אישה מהים.
יש לדבר על המעבר של התינוק לסביבה המימית והפיזיולוגיה של זה, כי זה יכול להדאיג את ההורים.

שליחה על ידי טולי* » 24 יוני 2012, 15:33

המיילדת שלפה בדיקת GBS, ולהפתעתי הרבה שלחה את ההריונית לעשות משטח בעצמה!!!

אצלנו בקופ"ח גם האישה בודקת בעצמה, פשוט וקל לביצוע, והרבה יותר נעים ולא חושף

שליחה על ידי נובה* » 26 יוני 2012, 02:10

טולי אני באמת שמחה לשמוע שלא רק "כאן" נהוגה השיטה הזו, בלימודי האחיות שלמדתי זה לא נלמד כל שהנחתי שזה כך בארץ עמך הסליחה.

היום הייתה לי שיחה עם מיילדת דיברנו על הדכאון שאחרי הלידה היא סיפרה לי שהיא והשותפה שלה רוקחות תה מיוחד לאישה בהתאם להכרות איתה מגיעות אליה הביתה מכינות לה אמבטיה מטפלות בתינוק ונותנות לה לשבת באמבטית צמחי מרפא. בדרך כלל ההשפעה מיידית ועולה בה רגיעה ורצון לשתף בסיפור לידה במיוחד עם היה טראומתי.
חשבתי שזה מקסים לבוא לבעיה כאילו מסביב ולא בצורה ישירה לשאול אותה מה קורה.
לכל מי שרוצה לדעת מה מרכיבי התה אז שאלתי אותה וזה מכיל בסיס של לוונדר, קלנדולה,קמומיל וקומפרי בנוסף לצמחים אחרים המותאמים לאישה.

כמה אופציות נוספות לצמחים נוגדי דכאון:
St. John’s Wort אבל לא לקחת עם נוגדי דכאון או בזמן הנקה
Ginkgo, or Ginkgo Biloba extract גינקו או גינקו בילובה (אני עוד לא מכירה את הצמח הזה) הנה תמונה (https://encrypted-tbn2.google.com/image ... ouL51X7HiA) אפקטיבי למי שנוגדי דכאון לא משפיעים עליו.

אתר על צמחי מרפא לנשים לאחר לידה שאהבתי
רק הציור בפתיחה שווה הסתכלות והאישה מציעה קורסים ממוחשבים בצמחי מרפא.
http://photos1.blogger.com/x/blogger2/9 ... 38/[po]gse multipart64060[/po].jpg

באמת תמונה מפתה:-)

רציתי לשאול, האם כדי ללמוד מיילדות בית בארה"ב את צריכה להיות קודם אחות, לעשות סטאז' בבי"ח?

שליחה על ידי נובה* » 30 יוני 2012, 23:32

אלכסנדרה, לא , ממש לא צריך ללמוד להיות אחות כדי להיות מיילדת בית. למעשה יש מלא תוכניות לתואר שני ללא הצורך בלימודי אחיות אבל כן יש צורך בקורסים מסוימים ברזומה על מנת להתקבל לבתי ספר האלה.
רשימה של בתי ספר בעלי accredited]מייק אקרדיאישן schools[/po].php שזה כמו מוסדות בעלי הסמכה מהמועצה להשכלה גבוהה עלק.
אני התחלתי עם Bastyr university אבל ממש לא נהנתי שם ועברתי ל MCU ואני מאוד נהנית מהתמיכה והתוכנית שלהם הרבה יותר רגועה.

שליחה על ידי נובה* » 04 יולי 2012, 00:55

היום למדתי משהו די מדהים. מדהים כי זה פשוט, וזה כל כך הגיוני, כמו רב הדברים הגאוניים שבטח לא באו כי מישהו חשב אותם, אלא כי מישהו ראה שזה מה שצריך לעשות ועשה. (כמובן שזה בטח הייתה אישה שראתה).
למדתי על לידות עכוז, כשהמיילדת הסבירה שלפעמים עושים פעולות כדי למנוע מהתינוק להתחיל את הנשימות הראשונות שלו, ומחממים אותו עם שמיכות כדי שלא יתחיל נשום. אבל אם זה קורה, המיילדת יכולה להכניס אצבע וליצור מקום, כדי שאויר מבחוץ יכנס אל הראש של התינוק שעדין תקוע בפנים.
אני מניחה שזה מאוד לא נוח ומסובך, אבל חשבתי שזה פשוט גאוני.

קוראת ונהנת, תודה שאת משתפת!
ליוויתי לידה שנעשתה בבית במים, זו הייתה הלידה הכי יפה שראיתי..

שליחה על ידי נובה* » 08 יולי 2012, 08:44

היום נפגשנו אני ובן זוגי עם בחורה שעובדת עם בעלי ועם בת זוגתה. הן נשואות ועומדות ללדת בלידת בית ומלווה אותן מיילדת בית. שאלתי אותן על התהליך שלהן איתה והן סיפרו לי משהו שמאוד מאפיין את המיילדות בית בארצות הברית. בהתחלה הן לא הבינו אם המיילדת קרה או מרוחקת ולקח להן זמן להבין שבשונה מאוד מהממסד הרפואי ש"אומר" "מחליט" "מיידע" את האישה מה היא צריכה לעשות המיילדת נקטה בגישה שהלידה היא שלהן ו"אתן צריכות לעשות את שיעורי הבית שלכן לגבי מה אתן רוצות שיהיה בלידה". הן מספרות שלקח להן כל כך הרבה זמן להבין שזה בעצם החלטה שלהן לגבי כל פרוצדורה ושבעצם היא רק מכילה את המרחב ושואלת את השאלות.
הרגשתי גאווה גדולה להיות חלק מהגישה הזו ולגדול אל תוך הגישה הזו שכל כך שונה מהותית מהממסד הרפואי.
שאלתי בביישנות את אחת מהן "זה היה עוזר לך אם המיילדת הייתה מצביעה לך על ההבדלים ונותנת לך הקדמה למהי מיילדות בית?" והיא ענתה שזה היה ממש עוזר ואולי הייתה מרגישה קצת פחות קרירות מהמיילדת.
ממש יכולתי לראות את שתיהן מספרות על התהליך איתה וכיצד הוא התחמם לאיטו, ותוך כדי העיינים שלהן מתרגשות ונפקחות כמו שתי פרפריות שמתנסות במשהו לגמרי שונה ממה שהכירו עד עכשיו מנותני השירות הרפואי.
מה שמדהים אותי כאן זה שהתשלום למיילדת כאן כל כך הרבה יותר זול מאשר ללדת בבית חולים שלהיות כאן מיילדת ממש לא נחשב לכזה מקצוע נוצץ כמו שאני רואה אותו בתוך ליבי. ולכן לפעמים הבחירה במיילדות נעשית דווקא ממניעים כלכליים ולא כאלו שבאו מנטייה לטבעי. לא שזוג המקסימות נכנסו לקטגוריה הזו בגלל המחיר אבל בהחלט נראה שזה לא היה ברור להם שלידת בית שונה מהותית לא רק כי זה בבית אלה כי זה שלהן והן מחליטות מה לעשות בכל התהליך.
בסוף הערב קיבלתי מחמאה שנראה להן שאהיה מיילדת נפלאה ובתוך תוכי הרגשתי כזו שמחה שזה הולך להיות המקצוע שלי לעשות כזאת עבודה נפלאה. ובאמת אני מקווה שאוכל לשלב את המקום הזה הרגיש ולהבין מה כל אחד צריך בתהליך המופלא אל עבר הלידה.

שליחה על ידי נובה* » 08 יולי 2012, 08:47

לומדת כל יום על עוד ועוד צמחים ותרכובות צמחים ללידה- נפתח בפני עולם מרתק -אני לא יודעת מה בא לי יותר ליילד או לגדל את כל הצמחים המופלאים האלה כדי שאוכל להיות קרובה אליהם ולהכין מהן שיקויים נהדרים. מרגישה שאני הופכת לאט לאט למכשפה- רק שעוד אין לי מטאטא.

מקסים מה שסיפרת (-:
אני חושבת שיכול להיות שהמיילדת גם בוחנת את הנשים שרוצות ללדת בבית: האם זו רק גחמה ואת עוד אחת שמצפה ש"יעשו לך", "יכתיבו לך", "יילדו אותך" ואין לך מושג לאן נפלת? או שאת מוכנה לקחת את העניינים לידיים ואת מבינה מהי לידת בית ובמה זה כרוך?
לקיחת אחריות ראשונה מתבטאת בזה שהנשים צריכות לעשות שיעורי בית ולהבין את הבחירה שלהן, אם הן עדיין לא במצב שהן מדקלמות למיילדת בדיוק איך הן רוצות ללדת. לכן היא לא אומרת להן אלא שולחת אותן לקרוא. זה מין מבחן שהן צריכות לעבור והן יעברו אותו רק אם יהיו רציניות לגבי לידת הבית.
מה דעתך?

בהתחלה הן לא הבינו אם המיילדת קרה או מרוחקת ולקח להן זמן להבין שבשונה מאוד מהממסד הרפואי ש"אומר" "מחליט" "מיידע" את האישה מה היא צריכה לעשות המיילדת נקטה בגישה שהלידה היא שלהן ו"אתן צריכות לעשות את שיעורי הבית שלכן לגבי מה אתן רוצות שיהיה בלידה". הן מספרות שלקח להן כל כך הרבה זמן להבין שזה בעצם החלטה שלהן לגבי כל פרוצדורה ושבעצם היא רק מכילה את המרחב ושואלת את השאלות.
היה לי קצת עצוב לקרוא את זה, כי למרות שהגישה עצמה לגיטימית ומעלה, בכל זאת היה ראוי שהמיילדת תתן להן את ההקדמה הזאת, ובכלל שיחת תיאום-ציפיות.

איזה יופי ששאלת את השאלה הנכונה! בטח תהיי מיילדת טובה - כי את שואפת ליצור דיאלוג והבנה הדדית עם הנשים.

שליחה על ידי נובה* » 09 יולי 2012, 23:08

זה מין מבחן שהן צריכות לעבור והן יעברו אותו רק אם יהיו רציניות לגבי לידת הבית
מישהו פה אוהב מבחנים? בטח שלא אני, ובטח שלא בתחום של נתינה. זה כמו להגיד שאני לא אטפל במישהו כי הוא לא רוצה להבריא באמת.
צריך המון המון סבלנות - זה מה שאני חושבת. אבל יש משהו נכון בדברייך, כיוון שיש איזשהי החלטה שצריך להחליט לגבי התאמת המיילדת ליולדת. בנושא הזה אני דוגלת באינטואיציה שלי. אם יש לי תחושה טובה מאנשים, או שמשהו בלב אומר לי שהזוג הנ"ל לא יהיה התאמה טובה, ואז אין שום קשר למי או מהם, או למידת הרצינות שלהם לגבי לידת בית.
תמרוש - אני מבינה את העצבות, וזה גם קצת צובט לי בלב, כי אני מפחדת להיות כזאת. אני פוחדת כי אני לא יודעת אם זה משהו שניתן לשנות בעצמי. אני חושבת שאני טיפוס מאוד טוטאלי ונותן, אבל לא כל כך חם. זאת אומרת, לוקח לי זמן להתחממם אל מישהו. אני לא מאלה שישר מפיצים שמש. אני צריכה להרגיש ממש קרוב בשביל זה, וזה תמיד קורה לי בזמן לידה. אבל לא בטוחה מה יקרה כשרק אפגוש מישהו בפעם הראשונה.
אבל בהחלט אפשר להשתפר בהסברים ובאינטרקציה. קורה גם שיש מיילדות מותשות, וגם את זה אני מבינה. במיוחד כאן, כשהן עובדות מסביב לשעון, ופוגשות נשים כל יום בקליניקה, ובנוסף הולכות ללידות.

מישהו פה אוהב מבחנים?
לא התכוונתי שזה מוצג כמבחן או שהם צריכות להתייחס לזה כך.
אבל בהחלט גם מיילדות בית ישראליות לא מעטות עושות אותו דבר: מחכות שהדברים יבואו מהיולדת. אם היא לוחצת, שואלת, מבררת, אומרת מה היא רוצה - משתפים איתה פעולה בשמחה.
אם יש הרגשה שהיולדת לא ממש מתאימה ללדת בבית או לא יודעת למה היא מכניסה את עצמה - שמתי לב שלרוב לא יגידו לה את זה בגלוי אלא יתחמקו ככה שזה ייפול מעצמו אלא אם כן היולדת מתעשתת ומחליטה לקחת אחריות ולברר בעצמה במה מדובר.
אני מכנה את זה "מבחן" כי המיילדת כאילו שותקת ומחכה לראות מה היולדת תעשה.
כאילו היא מחכה לראות אם היולדת אקטיבית.
יולדת פסיבית לא יכולה ללדת בלידת בית, את מבינה? אם היא נשארת פסיבית עד הלידה, היא לא תוכל ללדת בבית. לידת בית דורשת ידע ודורשת רצון ודורשת מעורבות מלאה של היולדת.

את לא יכולה לדחוף אף אחת להיות אקטיבית.
ומיילדות ותיקות אולי כבר התעייפו מלהשקיע זמן רב בהסברים כשבסוף כל ההשקעה הזאת היתה לשוא. זה זמן וניסוח וכוחות. לא כל אחת בנויה לזה, להסביר מהי לידת בית.

שליחה על ידי נובה* » 26 יולי 2012, 03:28

הרבה זוגות מגיעית לפגישות אצל המיילדת שאצלה אני מתנדבת. השבוע התרוממה רוחי משלל הזוגות שנכנסו ויצאו. התלהבתי מהביטחון והחוכמה של זוג שהבין שהם לא רוצים לחזור על לידת בית חולים, ועל זוג אחר שהתלבט בנוגע לנוכחות האמא של ההריונית, שהיא אחות בחדר לידה בעלת אישיות דומיננטית. עוד אישה הגיעה מלווה בחברה בהריון, ששאלה אם לידת בית ראשונה היא בטוחה, וששמעה שהלידה הראשונה מסוכנת.
יושבת מהצד. מידי פעם תורמת משהו קטן לשיחה, אבל פשוט נהנית להיות עדה לשיחות האלה הכל כך אינטימיות, תמימות, מלאות התרגשות וגם המון אהבה. ממש הרגשתי שאני מתאהבת בכל אישה שנכנסת, מהאנרגיה שהיא מפיצה, ומהרוך והחיבה שאני רואה בעיני בני הזוג.
השבוע הרגשתי דקירה בלב, על המבט הזה שעוטף את עיני בן הזוג כלפי זוגתו, ותהיתי האם גם ביני לבין בן זוגי יכול להיות המבט הזה המלא, עוד מבלי שהתמלא שיגרה? כשנפגשים עם כל כך הרבה אנשים בשלב הזה, משהו בי מתמלא בחוויה הזו של להיות בהריון, לאהוב. הציפיה למשהו החדש שמתבשל, במיוחד כשק' המיילדת מקדישה כל כך הרבה זמן לכל אחת ואחת שבאה אליה. השיחות מלאות בשאלות, בסקרנות. זה מין חלון בחיים שאני זוכה להיות בו שוב, ושוב, ושוב אך מרגישה בעצב שאני לא חלק מהתחושה הזו אצלי בחיים.
עצובה....

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אוגוסט חם אבל חום שיש בו הרבה התרכחות וקבלה. מנסה לדחוף פחות ולתת לדברים את הקצב שלהם אבל הסביבה דווקא דוחקת בי הלאה.
מנסה לסיים בחופשת הסמסטר את כל המשימות שדחיתי כמו קורס החייאת תינוקות (ומבוגרים) וכן לשלוח מתנות לארץ ולסיים כמה ברכות עבודת יד. משום מה לא מצליחה להתרכז בכל זה כי מעסיק אותי השבוע האחרון וארועיו. מבקשת מראש ממי שקורא שהביקורת לתהיה עדינה אם יש- כרגע לא מסוגלת לספוג הרבה.
השבוע הלכתי לעזור לק' המיילדת כרגיל. מריגשה אליה מצד אחת גלים של אמפתיה ומתד שי קור נורא גדול. היא מספרת לי על הבעיות שלה עם העו'ד שמבקש ממנה (אחרי שכבר שלימה לו 40 אלף) עוד 40אלף דולר!! כן והיא מספרת שהוא החבר הכי טוב שלה בעולם ושלו היא מספרת הכל. היא אפילו שואלת אותי איך מחליפים את סיסמת המחשב לאימייל שלה כי יש לו גם את זה. אז זה מוזר היחסים האלה בהם אני מרגישה קרובה ומצד שני מרגישה שהסטטוס שלה חייב להשמר בהיררכיה. אסביר מאוחר יותר אבל רק רוצה להוציא את התסכול שלי על ההרגשה הכל כך לא מותאמת שלי אל העולם -התחושה שלי היא שאין דבר כזה היררכיה וזה משהו שאני עושה מאמצים גדולים מאוד לישם באופן לא טבעי. בשבילי אין מעלי או מתחתי, היחס שלי לאנשים שהדרכתי, לימדתי, היה כזה שלא דרש מהם לכבד אותי בגלל שאני הבוס, וככה אני נוהגת עם אנשים שאיתם אנ מרגישה ביחסי קרבה. אבל זה לא ככה וזה מתסכל ותמיד גורם לי להרגיש שאני צריכה להוריד את הראש ולכופף את עצמי כאילו שאני גדולה מידי בחדר. יותר מידי עוצמה או יותר מידי דומיננטיות שמעפילה על האחר. השתדלתי מאוד להיות זהירה בחודשיים האחרונים איתה ולא להביע את דעתי, לא לבקר אותה ולפרגן כשצריך. אבל יש בה מצד אחד את האישיות של האנורקסית כזו שיורדת על מבנה גופה ועל איך שהיא נראית באופן אובססיבי אבל מצד שני כזה של נסיכה שמצפה שהכל יובן בלי שתגיד מילה. זה לא קל לי!

אז כפי שהתחלתי לספר הלכתי לנקות וקשה לי לא לשים לב שככל שעובר הזמן מפעם לפעם שאני מגיעה היא עושה פחות ואני יותר. וזה לא שאני נהנית לנקות את הקליניקה אני נהנית אם אנחנו עושות את זה יחד. אז היא מדברת עם השכנה, ובטלפון עם המעבדה, ואני מבינה שצריך להיות לה מלא סידורים שכואב לה הגב וכ'ו וכולה אבל זה מצטרף לתסכול על זה שאני מחכה לשמוע אם היא תיקח אותי כסטודנטית שלה.
היא ביקשה את הטפסים אך אני מחכה לשמוע ולא דוחקת בה כי איפשהו אני מבינה שהחיים שלה בבלאגן ורק חסר לה שאני אדחוק אותה לאיזה פינה. אבל מה לעשות שאני צריכה את חתימתה על הטפסים או שאני אעבור הלאה למיילדת אחרת. בקיצור סיטואציה שבה כל מי שהתיעצתי איתו בסביבתי הקרובה והרחוקה יעץ לי להמשיך הלאה. כבר החלטתי שזה מה שאני עושה ובאותו יום היא מספרת שלג' הייתה ירידת מים. היא לא אומרת הרבה יותר ואני ממשיכה לנקות. היא מאוד עצבנית ואני לא מבינה למה. לא שאלתי שוב מתוך רצון לתת לדברים את המרחב שלהם.
סיימתי לנקות, מזיעה ועם רצון גדול להתחפף הביתה לענייני אך היא שואלת אם אני רוצה להתלוות אליה ללידה. בטח! אני עונה כאילו מה פה השאלה. הלב שלי דוהר בהתרגשות ואני תוהה אם גם היא מתרגשת כמוני למרות שזה הלידה ה2-0000 אלף שלה.
היא מצווה להכין תפוח לדרך כאילו שזה ישביע אותי לשעות שאני מצפה להם. בכלל שמתי לב שהיא לא אוכלת כלום וזה גורם לי להרגיש לא נוח עם עודף המשקל שלי. אני לא שמנה אבל בהחלט לא יזיקו לי כמה קילוגרמים פחות. (מפליא ביותר בהתחשב בעובדה שאני טבעונית ולא אוכלת גלוטן, הייתי מצפה להיראות כמו ציפור אבל אני לא ואולי אפשר להאשים את הישיבה הממושכת מול המחשב

)

אנחנו יוצאות לדרך ואני נוסעת אחריה במכונית שלי ומנסה לשמור על הקצב כי היא ממש דוהרת ועוקפת מכוניות על ימין ועל שמאל. אני חייבת לציין שכשק' מדברת יש לה מין קול כזה של אחת שמנסה להיות בשלווה תמידית והקול שלה הוא של אחת שלוחש ורגוע, אז לראות אותה עוקפת פרארי זה ממש לא מתאים לדימוי- לא?
מגיעים לבית והיא נכנסת בדהרה לחדר של האישה -קצת הרגשתי כמו יתוש על הקיר כי אף אחד לא הציג אותי וק' אמרה לי להיות זבוב על הקיר, אז אפילו להציג את עצמי לחבר של האישה היה לי לא נעים. אני עוזרת לה עם שתי מזוודות ענקיות והיא לא רוצה שאעזור לה לפתוח אותם. מרגישה עם כל רגע פחות ופחות נוח כי היא גם אומרת לי לא לעקוב אחריה לחדר ופשוט להשאר בחדר הסמוך. מתסכלת על הקירות ותוהה למה לא הבאתי איתי איזה משהו לתפור או לסרוג לפחות אז היה לי מה לעשות עם הידיים שלי ולאן לתקוע את העיינים.
ק' נכנסת לחדר ואני מרגישה שוב את המתח שלה. לא לוקחת אישית אבל מנסה לא לשאול יותר מידי שאלות לא לעניין ומניחה לה.
אנחנו מקשיבות לקולות של האישה והיא מציינת שזה קרוב לפי הנהימות. היא קמה ואמרת לי לא להכנס לחדר אבל להסתכל מהמסדרון בלי שהאישה תרגיש. טוב זה קצת מוזר כי מיטה של האישה פונה בדיוק לדלת. מחליטה לא לעמוד שם מול הפרצוף שלה אם אי אפשר להכנס.
העניינים מתקדמים ואני מצווה להביא מגבות חמות מהייבשן של השכנה. ככה אני נכנסת לחדר ומתבקשת לתמוך את ג' מהצד. אני תוהה למה ק' קרה כל כך או אולי היא פשוט מרוכזה אבל היא לא אומר שום מילה ואני מרגישה את הלחץ גואה בי כשאני מנסה לעודד את ג' במילים טובות. לא בטוחה בזה אבל מרגישה כאילו אני עדיין אמורה להיות זבוב על הקיר ובו זמנית אני ליד הפנים של ג' והחבר המבוהל שלה מסתכל לי בעיינים בבהלה ומחפש שאגיד לו שהכל בסדר. מנסה דרך העיינים שלי למסור לו שאכן הכל טוב ובמקום לדבר מלטפת את ראשה של ג'. העניינים מתקדמים מהר וג' בשלב הלחיצות. אני והחבר משני צידיה וק' -נו איפה שהיא אמורה להיות. פתאום אני מבינה שיש בעיה אני מבחינה שהאוזן של התינוק הדוקה לפתח הצוואר והראש תקוע ולא יוצא החוצה. בשניה שאני מבינה שזה המקרה אני שומעת את ק' בקול בהול אומרת שהיא חייבת להתהפך על הידיים והרגליים. החבר כמעט בהיסטריה שנינו פועלים מהר כדי לעזור לה להתרומם על 4. אני לא זוכרת איפה הייתי אבל אני זוכרת שאני צופה בק' ממושכת את הראש בחוזקה ואומרת שזה לא עובד הראש תקוע. היא אומרת שוב לג' שהיא חייבת להתהפך שוב על הגב ומצווה על החבר ועלי להחזיק את הרגליים של ג' ברכיים כלפי החזה (Mcroberts maneuver) אני מתבוננת וחשה את לחץ האדיר שהרגעים האלה מייצגים. הראש של התינוק סגול ואם לא יצא תוך מספר שניות נזק מוחי ואף מוות יכול להתרחש פה. אני מתבוננת בק' שמנסה לשחרר את הכתף התקועה הגוף כל כך לבן והראש צורם בסגול הכהה שבו. סוף סוף הראש יוצא. וק' זורקת לי להביא את החמצן. אני רצה להביא ומקווה שאני אזכור איך להפעיל. ק' בנתיים נותנת שתי נשימות לתינוק דרך הפה וזועקת לי לתופף על כפות רגלי התינוק. אני שומעת את ההורים זועקים לתינוק שיתעורר, אבל אני עסוקה בלתופף על רגלי התינוק ובקושי מצליחה לקלוט את מה שמתרחש. בלב כולם תקווה שהתינוק יתעורר לחיים ואכן קול בכיו הינו הדבר הכי מתוק שיכול להשמע באותו רגע.
כשמסתיימת הלידה והכל כבר מתחיל להראות נורמאלי מגיעה ד' העוזרת שלה. היא פיספסה את כל הדרמה ולא הייתה נוכחת ברגעים שהיה צריך אותה יותר מכל. ככה זה החיים. היא מיד מתחילה לנקות ולסדר, לאסוף את הסדינים ולחטא את כל הציוד. אני חווה וזו חוויה לא מוכחת כי אין לי מושג מה האמת אבל שד' למרות שהיא אחות ובעלת ניסיון רב שומרת על פרופיל נמוך. היא כמו מלאך שמנקה מסדר ומשאיר את ק פנויה לעשות את שאר דברי המיילדות. ק' בודקת את התינוק ואומרת שזה התינוק הכי גדול שאי פעם ילדה. כבר המרתי את המספרים מפאונד לקילו והתוצאה היא תינוק במשקל 5.35 קילו ואין קרעים! התינוק באמת ענק ונראה כמו תינוק בגיל 6 שבועות.
אנחנו מתקפלים ואני שואלת את האם אם אפשר לבוא לבקר. היא אומרת שמאוד תשמח. ולמחרת אני מתקשרת לק לשאול אותה אם היא כבר ביקרה אצלה. היא אומרת שכן והכל נראה תקין. אני שואלת אם אפשר ללכת לבקר אותה והיא אומרת לי שלא אי אפשר. הבנתי כבר בשיחה אם בן הזוג שחרגתי ממקומי. אני מבינה אינטלקטואלית את כל סיפור המעמדות ואת זה שאני מייצגת את ק' והיא לא מכירה אותי מספיק בשביל לסמוך עלי. אני מתלווה אליה ולא פועלת באופן עצמאי. מבינה אינטלקטואלית ולא מצליחה לקבל את זה באופן פנימי. הלב שלי רוצה לבקר אותה לראות את התינוק המשפחה ולכבד את המעמד החדש שלהם. זה מכעיס אותי שבגלל שאין לי היררכיה מספיק גבוה אני לא מורשה ללכת. מרגישה כמו ילדה כועסת ששמו אותה בפינת הגן.

יש לי עוד הרבה מחשבות על הלידה הזו אבל נראה לי שכתבתי מספיק ליום אחד.
דרך אגב כבר יש לי פגישה היום עם המיילדות של מרכז לידה אחר.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ולמי שלא מתמצא ברזי הסיפור ולא מבין על מה הייתה הדרמה- זו הייתה לידה עם פרע כתפיים או כמו שקוראים לזה באנגלית shoulder dystocia/

וואו, איזה סיפור מדהים!!
הייתי בבי"ח בארץ בלידה של תינוק במשקל 5 ק"ג, היה המון מתח באוויר, פקעו לה מים, נתנו פיטוצין ואפידורל, היו המון אנשים בחדר וכולם הכניסו ידיים. היולדת יצאה עם קרעים, בצקת איומה בכל האזור וטחורים. היה לי מאוד קשה עם ניהול הלידה שלהם.
הילד פרק את שתי הכתפיים במהלך הלידה ולא אמרו להורים כלום, רק אחרי יום האחות אמרה להם "אל תרימו אותו מהכתפיים" וכשהם שאלו למה, היא סיפרה להם.
תודה שאת משתפת
מקשיבה ושולחת כוחות

פשוט אישה -תודה על ההקשבה.
בפורום של סטודנטיות למיילדות נאמר לי שהמיילדת לא הייתה צריכה למשוך בראש כי זה עלול לגרום לנזק נוירולוגי, אבל מישהי נוספת בפורום אמרה שצריך לדעת איך למשוך את הראש ובאיזה הטייה וכיוון ואז זה יכול להיות לגיטימי. בגלל חוסר הניסיון שלי אין לי מושג קלוש מה נכון ומה לא נכון.
בכל אופן אתמול נפגשתי עם מיילדת נ' ממרכז לידה בעיר הסמוכה. היא אחת מ4 מיילדות במרכז לידה והיה לנו קליק מיידי. הרגשתי פתאום את מה ששמעתי הרבה נשים מספרות על ההתאהבות במיילדת שלהם. חוץ מזה שהיא הייתה בלונדינית עם עיינים כחולות (כמו רב האנשים פה) קרנה ממנה כזו אוירה קלילה ומשחררת לעומת המיילדת ה"זקנה" שאיתה אני נמצאת. שאלתי אותה על הדרך שלה כי היא למדה באותו בית ספר שבו אני לומדת. היא סיפרה שבלימודים נהנתה אבל הכניסה למרכז לידה קשה ועדיין לא מקבלים אותה כמיילדת בעלת סמכות שאפשר לסמוך עליה וזה לאחר שנה וחצי במרכז. היא אומרת שעדיין מתיחסים אליה כאל עובדת שלהם ולא מאפשרים לה לעשות את הinitial interview. שזו פגישת ההכרות הראשונית והסינון המילדותי. הן (שאר המיילדות של המרכז) אמרו לה "איך אנחנו יכולות לדעת מה תגידי לקליינטיות שבאות, אנחנו הרי לא מכירות אותך"! הייתי בהלם ולקחתי את מה שקורה לי עם ק' בקצת יותר פרופורציה. נ' אמרה לי שהמיילדות שהיא מכירה הן איטיות ולא אוהבות שינויים. וואלה אמרתי לה זו בדיוק ההרגשה שלי אי אפשר לדחוק בהן. נ' אומרת שאני עושה בחוכמה שאני מצטרפת עכשיו (זו הכוונה שלי) להתנדב במרכז כדי שיכירו אותי ולא יהיה לי קשה כמו שלה היה ועדיין. חייבת להגיד שזה כל כך מפתיע אותי המיילדות כולל ק' שאיתה התחלתי כל כך חשדניות ואיטיות במתן אמון, זה מה שלא הצלחתי להבין בסירוב של ק לבקר את היולדת אחרי הלידה. בכל אופן המפגש עם נ' היה כל כך מרענן וחיובי שהייתה לי תחושה כזו ונראה אם אי פעם תתגשם שביום מן הימים נהיה אני ונ' שותפות למרכז לידה. מאוד פרוע לחשוב על זה אבל אני זורקת את זה לחלל האויר בסקרנות לראות מה יתרחש בעתיד הרחוק. הפתיחות שלה נ' שבכלל לא הכירה אותי וחוסר הזהירות שלה במה שהיא אמרה על המקום שבו היא עובדת גרמו לי להרגיש כמו בגיל 16 שהחיים מלאי עניין והתלהבות כמו שתי נערות מצחקקות על ספסל לימודים כשאף אחד לא יודע במה העניין והן באותו ראש. היה כיף והיא הזמינה אותי לבוא שבוע הבא לשיעור שהיא מעבירה. נראה לאן זה יקח אותי....

שליחה על ידי פז* » 01 ספטמבר 2012, 08:02

תודה.. ממש מרתק לקרוא.. מעניין לאן זה יתפתח..

מתכוננת לקראת הסמסטר הבא שלי שמתחיל עוד כמה ימים ושותלת בגינה צמחי מרפא ותבלין. מחכה בקוצר רוח לקורסים הבאים שיתחילו ורוצה ללמוד להכין צמחי מרפא לזמן הלידה. כבר שתלתי קומפרי וניסיתי אותו כבר על השכן שחזר עם כוויות מהים. נמסה מהפלא הזה והכוח המרפא של הצמחים.
בניגוד לישראל שבו במשך 4 שנות אוניברסיטה קניתי ספר אחד וגם זה לא היה מתוך חובה אלה יותר עניין שלי הלימודים פה מרוכזים על קריאה רבה בספרים. היום קיבלתי בדואר (מזמינה הכל באינטרנט) את Holistic midwifery וכבר הפתיחה עושה חשק לקרוא.
פז- ברוכה הבאה.

אשמח לשיתוף בנוגע להתנסויות שלך עם צמחי המרפא
חוץ מזה איזה כיף לך שיש לך כל כך הרבה אופציות לליווי מיילדות בית

לירי יער- כשיהיו לי חוויות צמחים אשתף בנתיים הם רק גדלים בגינה.
עוד שער נפתח היום- קרובת משפחתי עוסקת במשהו שנקרא ביודינמיק קרניו סקריאל פריניטאל משהו משהו משהו... זה שם כל כך ארוך ומסובך וההסבר על מה זה עוד יותר ארוך ומסובך שאסתפק בזה שהבנתי שזה עבודה עם הורים וילדים לפני או אחרי הלידה על החוויה של הלידה והטראומה שלה. אני לא מבינה בזה לעומק אבל אני חיה במקום קצת מוזר עם המון אומנים ואנשי רוח וכל אחד כאן נורא מחובר לעצמו (דא). יש מין פלצנות באויר אבל לא אכפת לי עם זה משרת כמה אינטרסים כמו הדרך אל ליבה של מיילדת נוספת שבמקרה חברה טובה של קרובת משפחתי. ובכן קרובת משפחתי פגשה בה (במקרה....) ומסתבר שאותה מיילדת צריכה עזרה בחודשיים הקרובים. הייתי צריכה לשמוע הרצאה שלמה על החיבור של מ' המיילדת לנוכחות התינוק עוד לפני הלידה (ושלא תבינו לא נכון אני לא מזלזלת חס וחלילה, רק לא מאוד מבינה במה מדובר) המיילדת הזאת עובדת על התקשורת עם התינוק ומפחיתה בעשרות אחוזים את הנטיה לסיבוכים כגון זו מהסיפור הקודם שלי. יש בזה משהו אם חושבים על זה שזוג הורים נפגש ומלבן את כל העניינים בניהם ובכך מאפשר לגוף להתנקות מכל ההשפעות המשפיעות ולפנות מקום להשפעות שלא אנחנו קובעות בזמן הלידה (לא יודעת אם זה ממש ברור אפילו לי מה שאמרתי כרגע) אבל בכל מקרה יש איזה תהליך וקרובת משפחתי רצתה מאוד שאבין שמ' המיילדת מאוד מחוברת לשקט הזה ולמקום שעומד זקוף ושקט כשמתחוללת סערה בחוץ. האמת אין לי מושג מה זה אומר אבל ברפלקציה ארוכה על הלידה הראשונה שכן נכחתי בה בבית פתאום הבנתי שלא ממש הרגשתי שאני בבית אלה די דומה לבית חולים רק עם תפאורה של בית. היה מתח, היתה לידה על הגב שהסתבכה, והיה חילוץ. מבלי לרצות להיות ביקורתית ובטח כשעמוד בפני מצב כזה אהיה מאוד לחוצה אני רוצה להאמין שאוכל לפעול מתוך איזשהו שקט פנימי. אם זה נכון והמיילדת הזו יש בה משהו שעוד לא ראיתי זה יהיה מאוד מסקרן לפגוש את האישה הזו שמחכה לטלפון ממני! כמה מפליא כשבדיוק קיטרתי לבן זוג על הצורך הזה ללקק את הת-ת של כל המיילדות האלה כדי להכנס תחת שמלתה של מי מהן. די מתיש חניכה אישית ופתאום אני יכולה להבין מהיכן אופציית האוניברסיטה צצה. פשוט בטח נמאס לאנשים לחכות לחסד של המאסטר לתת לך הזדמנות להוכיח את עצמך כראוי. מרגישה כאילו אני מתחרה על כוכב נולד- רק לא באור הזרקורים.

ימים לא קלים עוברים על כוחותינו.....
לאחר הסיפור על הלידה שהסתימה עם פרע כתפיים והנשמה, ולאחר מכן בקשה שלא אלך לבקר את היולדת, התבקשתי גם לא לבוא יותר לעזור בימי שני. הניסוח של ק היה כזה " כרגע אני לא יכולה לעמוד בהתחיבות כלפיך ולכן אני לא רוצה שתמשיכי לבוא בימי שני.... אני מאוד מודה לך על כל העזרה אבל בגלל הבלאגן בחיים שלי אני לא יכולה לתת לך את מה שאת צריכה..." אפילו לא התקשרה שלחה מייל! כל זה לאחר שלא באתי אליה גם בשבת לתת לה את הטיפול יוגה השבועי כי היא לא התקשרה ולא היה נעים לי לדחוף אותה לזה. מצד אחד יש בי הקלה עצומה מצד שני אני לא אוהבת לסיים יחסים בצורה כזו קרה.. הייתי מעדיפה לשמוע ממנה מה הבעיה ולסיים כמו שני אנשים מבוגרים שמבינים אחד את השני. אבל הנתיב הזה היה ברור ולמרות שצר לי על הסיום הצורם ויש בי רגשי אשמה שמה עשיתי משהו שלא כראוי ואיכשהו לא כיבדתי אותה יש גם הקלה שלא אצתרך לסבול את הכבדות והבלבול של חיי הנישואים שלה וצווי המשפט שעומדים נגדה ואת מכתבי העורך דין שבגד בה וכן הלאה, ושמחה בלב שהתחלתי להפגש גם עם מיילדות אחרות.

מרגישה שיש משהו באנרגיות באויר בשבוע האחרון שהיה סגור ומסוגר. גם ביחסי המשפחה הקרובה שמארחת אותי בעיר הזו, היה לי תקל ולא שמרתי את הביקורת לעצמי. אוף זה קשה לפעמים לחנך את עצמי ולא להגיד כל מה שאני חושבת. מתוך רגש האהבה והאיכפתיות יוצאים לי דברים שצריכים להישאר ביני לבין עצמי. יש לי מזל שיש לי בעל כל כך נפלא שכבכיתי על הסצנות הקשות שבהן הייתי מעורבת השבוע הוא בא ואמר לי שבפעם הבאה הוא ישמור עלי מלפול בשדה הקרב אבל שאני צריכה להקשיב לו כשהוא אומר לי לא לדרוך על מוקשים! הוא אלוף דיפלומטי ואף פעם לא מגיע לחיכוחים כאלה כי הוא תמיד יודע מתי לסגת ומביע ביקורת בצורה סופר דיפלומטית כלומר לא מביע אבל גורם לאדם מולו לחשוב בעצמו! מתי גם אני אהיה כזו? הרי זה נחוץ מאוד למיילדת לא לשפוט ולבהביע ביקורת במיוחד לא בקול רם! עייפה עייפה בעיקר מעצמי.

ובכן השבוע במסגרת המאמצים לפנות לאפיקי מיילדות נוספים התנדבתי באירוע של מרכז לידה של ארבעת המילדות ממרכז לידה אחר (לא זה של ק) כבר לפני שבועיים הלכתי לפגישת מתנדבים ומסתבר שיש הרבה מתנדבים שרוצים להיות קודם "שואבי מים וחוטבי עצים" על מנת להגיע להיות שותפות בלידות בית. אז הצגתי את עצמי ולמחרת עבר התנדבתי לאירוע שהיה אמור להיות מלא אנשים שבאים לשמוע על המרכז ובפועל אף אחד לא בא חוץ מסטודנטית לסיעוד (שהסתבר שהייתה בישראל לפני 20 שנה ורצתה לדבר איתי בעברית עד שרצתי לקבור את עצמי מתחת לבלטות) ועוד אישה שילדה עם המיילדות ובאה לספר את החוויה שלה רק שלא היה למי. זה גרם לי להבין שגם בעיר גדולה כמו זו שנמצא בה המרכז קשה קשה לשווק את מיילדות הבית. הזוהר והתהילה כל כך רחוקים מלהיות באמת קרובים למיין סטרים, אבל אני מאמינה שגם זה יום אחד יתהפך בדיוק כמו שבחדשות אני קוראת שאנשים בישראל הופכים לטבעונים ומה שפעם היה שייך למוזרים הופך היום "ליום שני צמחוני" וכן הלאה.

השבוע גם נפתח הסמסטר החדש אבל אין לי כוחות אליו ואני מדשדשת עם המשימות. בעיקר כי אין לי סבלנות להגדיר מחדש מה זה Para, gravida. multipara, multigravida ומה ההבדלים בניהם. זה משעמם אותי מאוד! תמיד נראה לי שכל ההגדרות האלה מבזבזות לי את הזמן וחסרות חשיבות יחסית למה שחשוב באמת.
מה חשוב באמת?

שליחה על ידי פז* » 12 ספטמבר 2012, 07:43

טוב שנגמר עם ק.. היו הרבה דברים לא מדוברים ולא נראה שהתאמתן..
את כותבת נהדר ואני תמיד אוהבת לקרוא..

כבר שבוע שלישי שאני הולכת למרכז הלידה החדש. משום מה יש לי פחות כוח בלימודים והאנרגיה שלי נמוכה בכל הקשור לתחום. התחושה שזה נסחב כל כך הרבה זמן ובכל זאת משהו מכוח האנרציה של הגלגלים שכבר נעים גורם לי להתישב כל יום על המחשב ולאט לאט לאסוף את עצמי להגיש עוד עבודה ועוד פוסט על הא ועל דא.
השבוע עבדתי המון על נושא התזונה בזמן ההריון- משום מה לוקח לי 3 ימים במקום שעה לכתוב פלייר שאמור להיות מוגש לבאות למיילדת בנושא תזונה. אני לא יודעת למה הפרפקציוניסטיות לא יכולה לפעמים לשבת קצת בצד ותת לקצת חפיפניקיות להשתלט. מצאתי את עצמי מחפשת שעות האם B12 יכול להיות גם במוצרים שאינם מן החי עבור הציבור שהינו טבעוני (מסתבר שרב מי שבאות למיילדות כאן הן טבעוניות או צמחניות או אפילו דיאטה יותר קיצונית משני אלה) קראתי עשרות בלוגים מאמרים מכל רבדי הסקלה כלומר אינטלקטואלי עד פשוט אנרכיסטי בניסיון למצוא תשובה, ופשוט יצאתי מבולבלת. עכשיו במקום 2-5 עמודים יש לי 7 ואני צריכה לצמצם. בנתיים הלחץ גובר שכאני מרגישה שאני לא עומדת בשום משימה.
עוד קורס שלם על diagnostic testing עומד בפתח ומחכה שאתחיל.
וברקע מיילדת מתקשרת ושואלת אם ארצה להיות דולה בלידה של מישהי מהמרכז. הם מתלהבים משעות ההתנדבות הקבועות שלי שבהם אני עורכת מפות למיקום בתי מרקחת, מסעדות או סתם מסדרת את הסיפרייה. האמת עניתי שכן אבל בפנים שאלתי את עצמי למה אני כבר לא מתלהבת.
יותר מעניין לקרוא את הסיפורים של לימונדה (סוף סוף התחלה) מאשר לעשות משהו בכלל.

תמיד כשהמשימות נתקעות מתחילים להצטבר העננים. יש בי מועקה, לא ישנה טוב בלילה מתעוררת לקולם של פרסות איילים שמגיעים בלילה לאכול מהגינת ירק ששתלנו. ואולי זה הירח המלא שמסתכל עלי מהחלון ומאיר את השמים בצהבהב השקט שלו. לא יודעת מרגישה תלושה על מסלול שלא ברור לי איך אני סוחבת אותו.
ואולי אתחיל מזה שהחלום שלי התנפץ ומאז זה לא אותו דבר. הרי הגעתי לארהב בשביל זה- סבלתי 4 שנות לימודי סיעוד בשביל זה אבל עכשיו שאני כאן- בעצם אני מבולבלת.
האמת שכשט' שואל אותי באמצע הלילה על מה אני חושבת, אני מוצאת שמטרידות אותי מחשבות על ילדים.
כולם אמרו לי שלימודי מיילדות לא הולכים יחד עם ילדים -שזה קשה מידי ולא ריאלי, שמעתי גם על אלה שעשו את זה ושרדו בקשיים רבים. ואצלי מתקתק השעות ודאגות על פרנסה מקלפות אותי מהשינה.
מרגישה כובד וחוסר שימחה ושלא ברור לי מה יותר חשוב כרגע.
שותלת עוד צמחי מרפא בגינה אבל שואלת את עצמי- למה?

פז- תודה על החיבוק
היום כנראה בעקבות מחדלי השבועות שהיו שבהם עשיתי מעט מאוד עבודה- הגשתי 3 עבודות
אולי בגלל העובדה שאני ביחסי שביתה עם בעלי.
זה מתווסף לכל שאר הדברים שקורים.
אני יודעת בראש שלא ריאלי לכעוס עליו אבל אני פגועה עד עמקי נישמתי.
אני אפילו מתביישת לספר למה- אבל היחסים בנינו הם כל כך קרובים שכהוא חזר מיום שלם של בילוי עם חבר מבוגר יותר שאיתו היחסים שלי לא משהו ואמר לי שהוא לא יכול לספר לי על מה הם דיברו - והם דיברו כמובן עלי במובן של היחסים איתו. משהו בי נשבר. זה לא שרציתי לדעת כל כך על מה הם דיברו כמו להרגיש שאני הכי חשובה עבורו. חשבתי שאנחנו לא רק זוג אבל גם החברים הכי טובים ופתאום זה מרגיש כמו התנפצות של חלום החבר הכי טוב שהוא איתך באש ובמים.
אני יודעת שזה ילדותי אבל אני לא מצליחה להבליג על העלבון הצורב.
כבר יומיים שאני בשקט וחושבת שאולי זה מה שצריך לקרות- אולי אני צריכה ללכת פנימה ולמצוא את עצמי החברה הכי טובה שלי. משום מה זה גורם לי לחנוק את הדמעות....

אתם החברים הכי טובים ובתור כזו את מאפשרת לחבר הכי טוב שלך לקבל קצת ספייס פרטי

את בתקופה קשה אז הדברים מקבלים פרשנויות דרמטיות או נחווים כך, אבל תזכרי שתמיד יש עוד דרכים ועוד נקודות מבט שיכולות לשנות את כל התמונה. למשל כשאני קוראת את מילותייך על מה שהיה עם בן זוגך זה לא נשמע כל כך דרמטי ובטח לא התנפצות של חלום, רק נראה שאת לוקחת את זה לשם. (ואולי בכלל הם דיברו על משהו פרטי של החבר? אבל אפילו אם לא).
האפשרות לדבר עם חבר/ה בפרטיות על מה שקורה היא מאד חשובה ועוזרת בעיבוד הדברים, זה לא לוקח מהחברות המדהימה שיש ביניכם, להיפך. מה שכן, נשמע שיש ביניכם כרגע חוסר תקשורת והתרחקות ופה צריך לעשות מאמץ. תהיי חברה טובה.
לגבי מה שקורה עם חלום המיילדות, כן המציאות הלא קלה הכתה בך כולל הלידה הקשה שהיית נוכחת בה. את צריכה להתרחק רגע ולהזכר בדבר, מה הביא אותך לצאת למסע הזה. מה את רוצה, לראות תמונה יותר גדולה מהקשיים של עכשיו ולראות אפשרויות אחרות מאשר מה שנראה כרגע במקום בו את נמצאת. את גם לא חייבת להתלהב כל-כך מכל דבר, רק לזכור לאן את הולכת.. יכול להיות שתעברי דרך המכשולים הנוכחיים ותמשיכי בדרכך להיות מיילדת מדהימה (מי יודע איפה) (או מטפלת בקרניו סקריאל) או מי יודע מה

מה שבטוח הוא שאת רוצה יחסי חברות טובה עם בעלך וזה הרבה בידיים שלך. ומה שבטוח עוד הוא שמה שאת עוברת עכשיו הוא חלק ממסע החיים שלך ומעצב אותך להיות מי שאת ומה שתהיי. מבחוץ זה נשמע פשוט כגל דאון כזה, מקווה שיעבור מהר ויחזק אותך.
[אוף, הרשיתי לעצמי לשפוך מילים חופשי, בלי להכיר אותך בכלל, מקווה שזה בסדר, אם לא תתעלמי או תמחקי]

שמתי לב לקשר בין המילים מאמץ ואומץ. מאמץ דורש אומץ.

פז- תרגישי חופשי- תודה על המילים.

חשבתי היום על משמעותה של אינטימיות. אחת הסיבות שבחרתי במיילדות היא כי כל כישוריי יכלו להתבטא בה ללא סינון או מחיצה. כך גם עם בעלי ,לא הרגשתי שאף פעם יש משהו שמפריד בינינו- ועכשיו פתאום זה מרגיש כמו התנפצות. העובדה שאולי האינטימיות שלנו נפרצה. הבעל שלי מאוד כועס עלי שאני מרוחקת אבל אני לא יכולה למצוא בי מקום של אינטימיות איתו אחרי שהיה באינטימיות עם משיהו אחר (לא קשור לסקס אפילו)
הוא אפילו אמר לי היום "תודי שאת אישה מזרחית שמקנאת לבעלה ולא מרשה לו להיפגש עם אף אחד אחר" וואלה חשבתי לעצמי, אני באמת כזו, אני רוצה אותו רק לעצמי!

ושואלת את עצמי- יכולה להיות אינטימיות עם הרבה אנשים?
תמיד הייתה לי חברה אחת טובה- לא אלף חברות טובות
תמיד רציתי דבר אחד -להרגיש אינטימיות עם כל בני האדם וגיליתי שאפילו עם אדם אחד זה קשה.

בלימודים התבקשתי לנהל קבוצת תמיכה שנפתחה היום דרך תוכנת מחשב שמחברת אנשים בlive לשיחה משותפת. התקבצו מלבדי עוד שתיים והשיחה קלחה.שאלתי אותן מה הן רוצות מהמפגשים האלה והן אמרו שבעיקר הן מחפשות חברה ושיחה. נראה לאן זה יוביל. אבסורד בעיני שזה מה שאני עושה מעכשיו בכל יום רביעי בערב ועוד באנגלית. בעיקר בגלל חוסר היציבות שלי עצמי.

מחשבות על אינטימיות

נובה, תודה שאת משתפת אותנו. שמחה לשמוע שנגמר עם ק' המיילדת, נשמע שמשהו לא טוב קרה שם, וטוב שנגמר.
מקווה שתמצאי את מקומך בקרוב במרכז הלידה.
מקווה שתמצאי את הדרך להתקרב בחזרה אל האיש שלך

לפעמים נדמה לי שנועדתי להיות נזירה- כזו שכל התמסרותה לאלוהים, אהבתה לאלוהים ולשירות רצונותיו. אני מתאימה בול לתפקיד חוץ מהעובדה שאני מורדת מסגרות עם תעודות ואף פעם לא יכולתי לשרוד בהם זמן רב מידי. יחד עם הנזירות שבי והטוטליות שדורשת מאה אחוז מסירות אני גם מורדת בנפשי בכל מה שמנסה לכפות עלי מסגרת.
המיילדות של פעם היו נזירות, לפעמים אני מרגישה לא שייכת לעולם הזה.
נראה לי שנזירות לא יכולות להתאכזב מבני אדם הם לא מצפות להקרבה הזו - הלוואי והייתי נזירה.
יש סדרה חדשה (call the midwife)על מיילדות בלונדון של שנות החמישים: פרק ראשון בסדרה : http://www.pbs.org/programs/call-the-midwife/

טוב- כל כך הרבה דברים הופכים אותי כמו שעון חול. מרגישה שאני נקברת תחת גרגרים של אבק ואז הופ הכל מתהפך שוב ואפשר לנשום.
אז הוזמנתי לפגישה של קבוצה מצומצמת של מיילדות המרכז לידה ועוזרותיהן הקרובות. היה מרגש לשבת שם בתוך קן שהרגיש כל כך חמים ונעים ותפור למידותי. הייתי מאוד ביישנית אבל בסוף זרמתי עם השקט שלי ושיחררתי את התחושה שיש פה נשים גדולות ממני ואני לא ראויה. פשוט הייתי. אז המיילדת האחת מבין הארבעה AL שהיא המבוגרת מבינם שאלה אותי מה אני רוצה. אמרתי שאני רוצה להיות מיילדת ושכל דבר שיקדם אותי ישמח אותי. הם רוצות להכניס אותי לסבב הדולות שלהם ולהתחיל לשלוח אותי ללידות. זה מאוד משמח וקפיצה מעבודת המשרד שעשיתי עד כה.
בעוד אני כותבת מיילדת אחרת שלחה לי הרגע פרטים של לקוחה שאיתה היא רוצה שאני יצור קשר. כמה נפלא. ובעוד כל זה קורה מרגישה מטולטלת. מצד אחד הלימודים לא מתקדמים בקצב שאני אמורה להתקדם בהם. אומנם אני עובדת כל יום על החומרים שלי ומגישה עבודות אבל זה נראה שיש עוד הרבה לפני ולא מספיק זמן- אז זה מלחיץ אותי.
מישהו רוצה לעשות לי שיעורי בית???

מצד אחד יש דברים כל כך מעניינים. הסברה הכי מעניינת שקראתי לאחרונה היא על רעלת הריון- בעוד שידוע שאין הגדרה למחלה שנקראת רעלת הריון (רק אסופה של תסמינים) בספר של Anne Frye Holistic midwifery היא מתארת בדיוק מה לדעתה גורם למחלה הזו. היא קוראת למחלה -מחלה מטבולית ומציעה הסבר מרתק. היא טוענת שכאשר אישה בהריון לא אוכלת מספיק חלבון וקלוריות הדם לא יכול להכפיל את עצמו כפי שהוא עושה בשלושת החודשים הראשונים ולכן הכליות מתחילות לאגור במקום לשחרר ומתחילה להיות שרשרת של פעולות מטבוליות שגורמות לבעיה בתפקודי הכבד. היא אומרת שהתסמונות הראשונה שאפשר לראות זה חוסר ירידה בהמוגלובין (שיורד כתוצאה מיצור מוגבר של הדם) ולכן כאשר לא רואים את הירידה הזו זה סימן לכך שאין מספיק יצור של דם ונראה גם עובר קטן לתאריכים. לא אמשיך להלאות בפרטים אבל זה היה מאוד למעניין לשמוע שיש הסבר כל כך פשוט לתופעה שהרבה חוקרים לא מבינים את הסיבות שלה.
ומה הפלא בעידן הרזון שאישה בהריון לא מבינה שהיא צריכה לאכול אוכל בריא ובכמות מספקת כדי לייצר תינוק בריא?
מה שאני אוהבת בספר הזה זה שלל עצות על שימוש בצמחים. סרפד שמחזק את הכליות ושן הארי לחיזוק הכבד ועוד כל מיני צמחים ושיטות להשתמש בהם. מיד אני שותלת בגינה ומתחילה להכין את הצמחים לשימוש בעתיד מקווה הקרוב.

ולמה הירידה שתארתי- באותה נשימה שבה אני מוזמנת לארועים חשובים במרכז הלידה- קבעתי עם מיילדת שגרה קצת יותר קרוב- זו פעם שלישית שאנחנו קובעות וכל פעם היא דוחה וקובעת לי לעוד חודש וחצי. פעם שעברה ממש התחשק לי לבטל כי אני נעלבת באופן אישי אבל שמה יוצא למרחקים כמיילדת מיוחדת ואמרו לי "יאללה אל תחשבי על זה וזה יגיע היום שתפגשי אותה" אז נסעתי 45 דקות לפגוש אותה והיא לא הייתה בבית ולא טרחה להודיע לי שהיא לא תפגוש אותי. בדרך חזרה שחררתי בכי על ההעלבות הדבילית שלי, ושחררתי גם את כל הכעס שלי על העולם שדברים לא הולכים בקצב ובזמן שאני רוצה. פשוט נתתי לזה לצאת ולעצמי להתנקות. תוך שניה מסיום הבכי התקשרה אלי מישהי ישראלית שרוצה דולה, ושניה אחרי זה התקשרה המיילדת וקבענו להפגש בבית קפה.
אז נכון שהשמיים נפתחו? אולי, לא יודעת. מה שבטוח זה שנפגשנו הייתי קלילה בלי הכעס שהיה לי עליה ושמחתי להיות ככה. פגשתי אישה בשנות השישים לחייה מאוד עדינה וגבוהה. היתה לה החזות הזו של נשים אנתרופוסופיות שהולכות עם שמלות מתנופפות כאלה. משהו מהחיים הקודמים שלי לפני שהחלטתי שאני רוצה להיו מיילדת. ומשום מה הרגשתי שאולי היא משהו מיוחד אבל אני צריכה מישהי עם קצב קצת יותר מהיר משלה ולא איטי ומרחף. היא אמרה לי בסיום הפגישה שמאוד מוצא חן בעיניה הקצב הפנימי שלי(???) מה זה אין לי מושג, אבל בדיוק לזה אני מתכוונת שזה לא מתאים לי. אני בטוחה שהיא תקשר אלי יום אחד ואני אשמח לראות אותה בפעולה, אבל כרגע מכוונת את עצמי למצוא מקום במרכז לידה שבו כבר מתחילים להתגלגל העיניינים.
מתפללת למצוא עבודה בקרוב כי המצב הכלכלי מתחיל להיות לחוץ ועד עכשיו לא מצאתי משהו במקצוע הקודם שלי. שמים תפתחו.....
ומקווה לתפוס קצת ריכוז ולהתחיל לרחף עם התשובות לשאלות שאני צריכה להגיש- אמן

חייבת להוסיף משהו שאני קוראת עכשיו מהספר
איך יודעים שזה בן או בת לפני אן פריי מהספר שלה הוליסטיק מדוופריי.
אז לוקחים שתן ראשון של בוקר מהאישה ומערבבים את זה עם כפית DRAIN O Crystek drain opener שזה פותח סתימות באמריקאית משאירים את התערובת למשך שעה אחרי שמערבבים בתנועות סיבוביות. התערובת משתנה בצבע ואם רואים צבע ירוק זו בן וצבע חום של שלולית גשם (ככה בחיי כתוב בספר) זו בת. התוצאות הן 12 נשים מתוך 13 יצאו נכון ולפי סקרים אחרים 75% דיוק

שיטה שנייה: תכף אני קוראת ויחזור אליכם -יש פה מישהו?

שכחתי לציים שהשוטה הראשונה רק מהסמסטר השני.
ולשניה:
זו הומצאה ע'י מיילדת מאריזונה בשם BEV GARDNER שטוענ ל100% דיוק בניסויים שלה.
השיטה הזו טובה לאחר איחור במחזור- כמו בשיטה הקודמת רק שיש לערבב את השתן של הבוקר עם הפותח סימות עד שיש קצף (5-10 דקו) יש לבחון את הצבע
שחור=בן
ירוק חום=בת
לתוצאות מודיקות יש לחזור על הבדיקה 3 פעמים במרווח של כמה ימים ו2 מתוך התוצאות לפחות יהיו שוות ויהיו מדויקות- אשמח לשמוע אם משיהו מנסה את זה.

וואו, נשמע הזוי ואמריקאי מצידם.
אותי תמיד מסקרן בדברים.... איך הם הגיעו לזה??
מאחלת לך להמשיך ולחפש את מקומך.
"כאשר נפסיק לחפש אחר החופש מעתה ועד עולם - נוכל לבחור בָּחֵירוּת - כאן ועכשיו."

http://www.soap.com/p/drano-kitchen-cry ... CA&[po]utm source[/po]=Google&utm medium=cpc S&utm term=ASJ-094&utm campaign=GoogleAW&CAWELAID=1323219743&utm content=pla&adtype=pla&cagpspn=pla

אני פה
עוקבת מקרוב קרוב
תכתבי עוד ועוד ועוד

היום מבלה את סוף השבוע שלי בעזרה במכירה במרכז הלידה לצורך גיוס כספים למרכז. עומדת בשמש ומרגישה מיותרת ומסתובבת בין רגליהן של אחת המיילדות שהייתה שם. זו כבר פעם שלישית שאומרים לי שצריך עזרה וכשאני באה זה נראה שכולם מסתדרים ויש יותר אנשים שעוזרים מאשר כאלה שצריך לתת להם עזרה. המיילדת המבוגרת יותר שפגשתי אותה בעצם רק פעם אחת בפגישת המתנדבים הייתה שם. היא רצתה לדבר איתי ואמרה שהיא מאוד מעריכה את כל מה שאני עושה (אה מה עשיתי??? אני תוהה) אה הכנתי קלסר עם מסעדות באזור ובתי מלון לצורך משפחות שבאות מחוץ לעיר. סתם שטויות. בכל אופן היא התנצלה עמוקות שהיא לא מסדרת לי מספיק מהר לידות להיות נוכחת בהם. היא רוצה שאבוא יותר פעמים בשבוע ושאפגוש את היולדות של חודש נובמבר דצמבר וינואר. אמרתי לה שזה ממש בקצב טוב והופתעתי מכמה מהר הן רוצות להכניס אותי לעניינים. היא דיברה איתי שעה ארוכה (מזל כי לא היה מה לעשות) ואמרה לי שהיא יהיודיה בארון, לא הבנתי מה זה אומר אבל כבר כמה אנשים ציינו לפני שהם כאלה אז שאלתי אותה מה זה? היא אמרה שזה אנשים שמרגישים שהם בעמם חצי יהודיים או קרובים ליהודים ואוהבים אותם. אני מניחה שזו דרכה לומר שהיא אוהבת יהודיים ושאני במקום בטוח! טוב שיהיה - לפעמים נדמה לי שהאמריקאים מאוד מוזרים ולא מרגישים בנוח אם מה שהם אבל יכול להיות שלא הבנתי נכון את מה שהיא רצתה להגיד לי. המכירה הזו באמת גזלה ממני כוחות כי כשלא עושים כלום זה מעייף. הם לוקחים כל דבר כפרויקט מסובך בגלל זה הופתעתי עוד יותר כשהמזכירה נשאלה ע'י עוברת אורך עם צריך עוד עזרה והיא עוד ענתה שכן צריך עזרה. מה זה השטות הזו צריך עזרה? הרגשתי שאני בקרבי ועולה על מדי הג' שלי לעבודה רצינית, בקושי היה לי מה לעשות- מה היא רואה שאני לא רואה?? כנראה בישראל אנחנו רגילים שיש עלינו הרבה יותר עומס וכאן במקום הזה עומס זה משהו שנמנעים ממנו בכל מחיר. 4 אנשים עושים פה את מה שבישראל אדם אחד עושה בחצי שעה. יצאתי עם כאב ראש מרב שעמדתי בשמש ואחר כך בערב הבן זוג מתווכח איתי וכועס על משהו מהבוקר בתוספת הערב ואתמול- הוא טוען שאני אנוכית ולא דואגת לו. יש לי תחושה עולמית שזה קארמה כזו שלא משנה כמה אני אעזור לאחרים תמיד משיהו ירגיש שהוא מוזנח. ואני ארגיש שאני לא מובנת- כי הרי לא רואים שאנ מנסה לרצות פה את כולם? איך לחיות חיים מאוזנים כשיש לך בית ובעל ומצד שני זו רק ההתחלה ועוד לא התחלתי להעלם לימים ולילות ולהיות עייפה ומותשת. מה יהיה כשהדברים יתחילו להתחמם? נעה כל הזמן בדיאלוג הזה וצריכה להפסיק לדאוג פשוט לעשות את מה שאפשר.
אז סיכום- קבעתי כבר פגישה עם משיהי ליום שני- וקיבלתי עוד שני מספרי טלפון של נשים שרוצים שאלווה בלידה. אז נראה מה יהיה....נובמבר הולך להיות עמוס ועדיין הלימודים לא מתקדמים בקצב.

מרגישה חולה ועייפה עם כאב גרון שהולך ובא כבר שבועיים
המיילדות במרכז לידה ממש מכניסות אותי תחת ענפיהן. שולחות לי יותר יותר אימילים על קלינטיות פוטנציאליות ומציגות אותי כ-"זו הסטודנטית למיילדות שעובדת איתנו..." ומוסרות את מספר הטלפון שלי. זה מאוד משמח אותי אבל בצידו השני של המטבע יש מין מועקה כזו וכובד משקל. אולי כי אני לא מוצאת עבודה ומרגישה שאני נבלעת לעוד ועוד התנדבות ועוד ועוד ימים שבהם אני לא מתקדמת כמעט או מתקדמת די לאט בלימודים.
הפגישה עם האישה ביום שני הייתה טובה- היא בהריון ראשון בת 36 מאופרת/ כירופרקטית / תל'מ בסביבות דצמבר/ושותה תה קר עם לימונדה. היא מתארת את בעלה כלא יודע לתמוך -ובאופן מצחיק נמנעתי מלשאול אותה אם היא מביאה את בעלה לפגישה. מרגישה מחוץ למים בנוגע לתרבות פה. לא יודעת מה לשאול ומסתבכת על כל מילה קטנה שאני כותבת באימייל בנתיים העברתי לה כמה סרטוני לידת בית כי משום מה המיילדת א' נידבה לי מידע עליה שנשמע ככה "אני חושבת שהאישה הזו מאוד מוזרה, היא מטיפה לאוכל בריא אבל חוזרת הביתה ואוכלת M&M כלומר היא לא מרגישה לי כמי שיודעת למה היא נכנסת ונראה לי שהיא תהיה מאוד מופתעת בלידה." זה היה הדיווח- טוב מה אני עושה עם המידע הזה? אמרתי לעצמי- נשלח לה סרטים ביוטיוב. הבעיה היא שלא היה לי זמן לבדוק אותם אז אני מקווה שזה לא יהיה פונוגרפי מידי ומפחיד.
אם מישהי קוראת כאן ורוצה לשלוח לי לינק טוב ללידה בית טובה מאוד אשמח שתשאירו כאן שלולית.
עוד 2 אמהות הופנו אלי בפגישה נוספת- המיילדות עושות פעם בשבוע פגישת הריון prenatal Meeting בקבוצה שזה רעיון גאוני שחשבתי עליו כבר לפרקטיקה הפרטית שלי שתקום בעתיד. פשוט קבוצה שאפשר להעביר אליה מידע מרוכז ויכול לחסוך הרבה זמן בפגישות אינדיודואליות. אז הפגישה הזו הייתה משהו דומה אבל לא מכוון לנושא- סתם שאלות שעלו לאמהות ואפשרות לפגוש את הדולות שהן ממליצות עליהן. היינו איזה חמש דולות על חמש אימהות והרגשתי רצון עז לקבור את עצמי ברצפה מרב שזה מביך אותי להיות פרסומת. אז שתקתי רב הזמן ורק כשהיו שאלות על חינוך הרגשתי שיש לי מה לתרום אבל ניסיתי לא להתלהב מידי כי היה לי הרבה מה להגיד כשאחת האמהות דאגה מאיך יראה ילד בן שנתיים _(טראומה מביביסיטר שעשתה יום קודם) . היו הרבה עצות טובות- הרבה עקרון הרצף וגם המיילדות שיתפו מהחוויות שלהן וזה היה מענין להכיר אותן בפן קצת יותר פנימי. וזה גם העלה שאלה עבורי עד כמה נכון למיילדת לחשוף את מי שהיא באמת מול הלקוחות שלה? אחת מהן ממש העציבה אותי כשסיפרה איך יש לה קושי עם הבעל שלה כי היא והוא מחנכים את הילדים בצורה כל כך שונה -הוא נותן לילדה לאכול שוקולד בבוקר והיא הופכת להיות השוטר הרע כשהיא רואה את זה. רחמיי ממש נכמרו עליה ואחר כך היא אומרת שהילדים צורחים עליה שהם שונאים אותה- ליבי ליבי יצא אליה אבל יש גם מין פסון כזה של מיילדות שהן לא ממש נותנות להתקרב כי הן יודעות כמה קשה לנתק מהן את הקשר אחרי הלידה. מין ריחוק כזה שלא אפשר לי לתת לה חיבוק- למרות ששלחה לי נשיקה בדרכי החוצה....

חדשות מסעירות
אתמול המיילדות הציעו לי עבודה- הם רוצות שאני אבוא אחרי הלידה וישמור על היולדות- ידאג להן וילווה אותן הביתה אחרי כמה שעות. לוודא שאין להן דימום ושהן מתקלחות וטוב להן. קשה לי להאמין כבר שמתי את עצמי במוד של פלגמטית. ציפיתי לחודשיים ארוכים של התנדבות עד שיואילו לראות אותי. אבל משהו שם פעול במהירות ואולי המלאכים עוזרים. מרגישה הוכרת תודה שמקבלים ומכניסים אותי ורוצים ללמד אותי. בשבוע הבא אני גם מוזמנת לסדנאת הכשרה לעוזרת מיילדת. משהו שהוא קצת יותר מדולה. לארגן את המגשים השונים (תפירה, ילוד, תרופות) לקראת הלידה ולדאוג שהחמצן פועל ומלא. רק עכשיו אני מתחילה להבחין בדקויות של המקצוע ואני בטוחה שהציפורן שלי רק מדגדגת את הקצה. משום מה היה נדמה לי שזה משהו פשוט כזה אבל ככל שאני קוראת בספרים העבים ומעוררי ההשראה שלי אני לוגמת עוד ועוד מהידע האינסופי שקיים בוודאי בכל נושא בעולם.
אתמול בזמן שהייתי שם גם היה מקרה עצוב. בגלל שיש 4 מיילדות איכשהו התפספס מצג עכוז של אחת הנשים בשבוע 38- איכשהו זה נפל בין הכסאות. היא בדיוק באה והן דיברו איתה על האפשרויות שלה.- לא הרבה. היא צריכה לנסוע לעיר הגדולה -שעה וחצי נסיעה בלי פקקים- כדי להגיע לרופא היחיד שמוכן ליילד עכוז- אבל רק בחדר ניתוח וכמובן שמלווה בזירוז. זה לא נשמע טוב אבל זה מה שיש וזה לא אלבמה, זה אחת הערים שכולם מכירים את שמם. מדהים וגם עצוב שאפילו המיילדות לא מאפשרות לידת עכוז- זה משהו שכל כך חסר. ממש בימים הקרובים יתנהל בוושינגטון כנס על לידות עכוז אבל מבחינה תקציבית והאמת שגם מבחינה של מוכנות אני לא נוסעת. בוא נקווה ששנה הבאה הדברים יהיו אחרת ואוכל לנסוע. בנתיים המיילדות לא מוכנות לקחת סיכון כי הן אומרות שהרישוי שלהן יהיה בסכנה.

אני מנסה מאוד לא ליפול ליאוש ולהרים ראש ולדעת שיהיה טוב. אבל בנתיים החיים פה מרגישים תקועים, תקועים תקועים. אני מנסה להבין אם זו סתם נקודת המבט הלא אופטימית שיש לי על דברים והנטיה לא לראות את החיובי וחוסר סבלנות מסוים שנוגע לקצב שבו דברים צריכים להתפתח או שבאמת הדברים פשוט זולגים להם לאיטם. במשך כל שלושת השבועות האחרונים לא הוזמנתי ללידה למרות הצעת העבודה. אני מרגישה שיש המון אינטריגות בין מי שכבר עובד ונוכח שם לבין הנוכחות האולי מאיימת שלי בגלל שאני לא רק דולה אלה גם סטודנטית למיילדות ואחות.
היום הייתי במרכז לידה בסבב לידה (BIRTH CIRCLE)שבו נפגשות הנשים עם הצוות התומך הווי אומר דולות, תומכות לידה וסטודנטית אומללה למיילדות. השיחה סובבת סביב הנשים ובעיות שמענין אותן להעלות. כושית אחת יפיפיה דיברה היום על שלוש אמהות שיש לה. אחת של החבר שלה אחת ביולוגית שלטענתה לא מכירה אותה ומתכוונת לבוא כל הדרך מהצד השני של ארהב כדי לעזור לה , והאם השלישית הכי קרובה אליה שבעצם גידלה אותה. זה מדהים כמה עצות ניתנו לה ואיך שמעתי את עצמי נותנת עצות ומהנהנת בהבנה. לא שזה היה מזויף אבל מתחת לפני השטח זה מרגיש לי כמו קרב הדולות על את מי תבחר האישה להזמין ללידה. רוב הזמן שתקתי ולא אמרתי כלום כי הרגשתי שאני לא בדיוק יכולה להשתתף בדינמיקה הזו על גבן של ההריוניות.
דיברו גם על כך שאנשים מתחברים מאוד ואוהבים נשים בהריון, ופתאום חשבתי כמה זה נכון שהריון זה הופך כל אישה למין צינור כזה של חיבור לעולם. אם בחיי היומיום שלנו אנחנו הולכים בתחושה של איזשהו אישיות פתאום בהריון יש מין שליחות כזו וקסם שרב בני האדם מרגישים שלידם יש משהו שהם יכולים לדעת, לדבר, להעיר לתת עצה אל הדמות ההריונית הזו. פתאום חשבתי שזה ממש שליחות להיות בהריון ולהתחבר לבני אדם. ממש קסם. צינור של חיבור
בחזית האפורה נודע לי שאחת מהדולות הולכת להיות חניכה של המיילדות(גם היא מסתבר לומדת מיילדות) כלומר בדיוק מה שאני מחפשת להיות ובעוד אני מקשיבה להתרגשות שלה נחמץ ליבי ובו זמנית אני שומעת את הלב שלי אומר שכל דבר יבוא בזמנו, שאהיה סבלנית. ואכן אני נושמת עמוק ומקווה שאכן יום אחד זה יקרה ואני אהיה מיילדת.

עוד 10 ימים לסוף הסמסטר. מפגש של עוסקי לידה שאליו הוזמנתי בו היו 3 מיילדות 20 דולות וכמה מדריכות הנקה ומסג'יסטיות היה מאוד מאוד חונק עבורי. קודם כל לדבר לפני קהל ולהציג את עצמי ומאיפה באתי היה לא פשוט- ובכלל אני לא ביישנית אבל כנראה רציתי כל כך למצוא שם יותר מיילדות ואולי מישהי שתרצה לקחת אותי כתלמידה ומיילדת שאתחבר אליה שזה התאסף בתוכי כל כך חזק הרצון שהמילים פשוט חנקו לי את הגרון כי לא רציתי להגיד בעצם שבשביל זה באתי.
כמו הרבה פגישות כאלה הרגשתי שכל אחד מנסה למכור את שירותיו או לקבל הכרה ולא רציתי ולא יכולתי להצטרף למכירה הזו. לא רוצה למכור את עצמי למרות שמבפנים יש את הרצון, הוא פשוט לא יכול לעבור לי את קו השפתיים. בסוף אמרתי שאני מישראל ובאתי ללמוד מיילדות וזכיתי כמובן לשמוע בסוף הפגישה מכל מי שהיה אי פעם בישראל ושהוא יהודי.
אני עוד לא מתרגלת לעובדה שאני החריג בים של אנשים לא יהודים שמשום מה חייבים להגיד לי שיש להם קשר עמוק ליהדות או שהם יהודים בנשמה. כתבתי את זה כבר לא?

אחרי הפגישה המאוד מעופפת (המיילדת שזימנה אותה ישבה בגו זקוף עם חיוך של בודהה כאומר שהיא מלאת שלווה והכלה)ביום שלמחרת קיבלתי 10 מיילים על מוצרים לקוסמטיקה או שירותי דולה מרשימת הדיוור שאליה נרשמתי- טעות? ימים יגידו...
אחר כך נפגשתי עם ק' שאמורה ללדת כל יום. היא רצתה שאכיר את בעלה. ואכן הגעתי לבית מאוד יפה עם זוג וכלב שלא הפסיק לעשות קולות אנחה וקישקשנו ודיברנו כשברקע עומד עץ חג מולד הראשון שאני רואה בחיי. הבית היה מלא בצבעי אדום וירוק ועלי עץ אשוח מפוזרים בכל מקום. חשבתי לעצמי בישראל זה בחיים לא היה הולך העסק הזה של מכירת עצי אשוח הרי כולנו היינו שותלים אחד בעציץ ומגדלים אותו לכבוד החג- לא ככה? אבל האמריקאים כל שנה קונים את העץ הזה ותוקעים אותו (כמובן שע'י בעל מקצוע וזה אומנות ממש שיצא ישר) בוך כלי עם ברגים- כן כן הבעל הסביר לי הכל.
אהבתי אותם ואת הבהירות שבה היה ברור לשניהם שהבעל לא יודע מה הוא רוצה שיהיה תפקידו בלידה. ממש פתוח ואמיץ חשבתי לעצמי לא להתחייב להיות האביר על הסוס הלבן. אז אני הולכת להיות הגולה שלה למרות שאני מרגישה שאני כבר רוצה לעבור שלב ולהיות במקום לגמרי אחר....
אז זהו מחכה ללידה ואני כבר עייפה.

שליחה על ידי פז* » 05 דצמבר 2012, 08:41

הי נוב. לא יודעת אם לכתוב לך את זה כי לא יודעת אם את מזמינה את זה, אך מנסה בכל זאת ואם לא מתאים לך תמחקי, בסדר?
אני אוהבת לקרוא אותך, חושבת שאת עוברת מסע מעניין ומרחיב, שאת אמיצה ובדרך הנכונה.
אך מה שיעזור לך בדרך הוא קבלת הדברים והפחתת הביקורתיות. מציאת הטוב בכל סיטואציה ובאנשים. זה השינוי המיוחל, זאת העבודה.. זה בעצם שינוי צורת ההסתכלות.. אם לא, את עלולה למצוא את עצמך מיילדת סופר-מצליחה ומבוקשת, למשל, אך עדיין לשאת את אותו חוסר סיפוק פנימי, עייפות ופסימיות. את לרוב (כפי שמשתקף בבלוג) רוצה להיות כבר במקום אחר ולא מעריכה את מה שיש בצורה מלאה. בדרך כלל, אם לא משנים הוויה פנימית זו, לוקחים את הנטייה לכל מקום בו נמצאים..
(סלחי לי אם דברי לא במקום או לא קולעים).

לידה-סוף סוף. בין רביעי לחמישי בלילה נולדה "ילדה קטנטונת". היה מרגש להיות שם ולקבל שוב את הרעב הזה להיות נוכחת במקום המופלא הזה בין מוות לחיים- בדיוק בסדר הזה. וגם נזכרתי מה כל כך מופלא שם עבורי (לא עבור היולדת. ) אני מוצאת את עצמי שם ברגע שבו אין לי שום ביקורת. יש שם חיבור עמוק לאישה, לקדמוניות שבה- אני רואה אותה מקולפת מכל מסיכה, מכל חיוך של נימוס, ומתחברת לפנימיות שלה ושם אין לי ביקורת או מרמור או מה להגיד- רק נוכחת ומלאת פליאה על מי שהיא. לא משנה מי זו לפני שהפכה ליולדת אם אהבתי או הרגשתי חיבור אליה- באותו רגע אני איתה והיא -אני חושבת נמצאת איתי. אני מתאהבת בה לגמרי בעוצמה שלה, בניקיון, ויכולה לתת מעצמי כל כך הרבה ברגעים האלה.
אז פז כן מודה לך על דבריך ומברכת על האומץ להגיד לי. אכן זה מקום שקשה לי לשחרר -הביקורת שלי. אני לא יודעת איך לא לסחוב אותה איתי. אבל מכירה את המקום שהוא לא קיים בי- כשאני נמצאת בלידה זה משחרר אותי (הביקורת) וכבר לא אוחז בי כמו קודם. אז מכירה ויודעת שצריכה להפוך את שאר הרגעים לכאלה רק לא יודעת איך. זה כמו אוטומאט שקיים בי ורוגז כללי כזה על דברים. רק כשאני במצב של לעזור לרפא לחנך אנשים לבריאות יש איזשהו שיחרור מזה אבל אני לא תמיד במקום הזה.

בכל אופן הלידה הזו לא הייתה נטולת סיבוכים. משום מה 2 הלידות שלי פה מפנות לי מראה חזקה לקרירה שאני צריכה לשקול. האישה דיממה כמויות עצומות והמיילדות נתנו לה פטוצין ועירוי ועוד איזו שהיא תרופה. בעיקר צעקו עליה שתחזור לגוף. ואחר כך המיילדת אמרה לי שהיא ממש הייתה צריכה לשחרר לה את הלסת כי היא הייתה במתח ולא הרפתה. היא אמרה לי "ברגע שהיא הייתה נוכחת הדימום פסק" חשבתי שזה ממש מענין כי רודולף שטיינר מהתנועה האנתרופוסופית אומר שהדם נושא את האני של הבנאדם.

חייבת לסיים משימות לפני סוף הסמסטר- אז אחזור בקרוב לדיווחים יותר מעניינים כמו השיחה מלב אל לב עם אחת המיילדות....

שליחה על ידי פז* » 11 דצמבר 2012, 09:31

אני חושבת שלהיות במקום שלא מבקר ולא שופט זה להיות במקום של צניעות.. ענווה.. מי אני שאבקר, למה לבקר, מה אני באמת, אבל באמת יודעת? ובעיקר להכיר בכך שאני לא יודעת.. לא את הסיבות, לא את הרקע, לא את המטרה הנסתרת של הדברים.. ראייתי הרי מאד מוגבלת.. ולהכיר בכך שכשאני מבקרת או שופטת או צינית כלפי בן-אדם אני לא בעדו.. אני בעצם נגדו.. האם זה מקום שאני רוצה להיות בו? תמיד אפשר למצוא זוית הסתכלות אחרת על הדברים.. למשל כשבאים אלייך אנשים לספר לך שהם היו בישראל או שיש להם חצי דודה יהודיה, אפשר להרחיב את הלב, להתרגש מהמחווה או לפחות להיות אמפטיים אליה.. לראות את הרצון שלהם בקשר.. או בכנס הזה שבו הרגשת בעיקר את האינטרסיים השיווקיים של האנשים, הרי היו שם גם מניעים אחרים, של רצון לעזרה לזולת, לקשר, להגשמה אישית ועוד.. אם רואים תמונה רחבה יותר הצורך בביקורתיות פוחת ונעלם..
מה שאת מספרת על מה שקורה לך בלידות הוא מדהים, אבל באמת לידה/מוות הוא אירוע עוצמתי יותר מכל דבר שקורה בחיים, והחוכמה היא להביא את הלך הנפש הזה ליומיומיות, לתור למכולת, לקפה של הבוקר, למפגש היומיומי..
אמרת שכשאת נמצאת במקום של לעזור לרפא לחנך את משתחררת. שימי לב שאלו כולם מקומות שאת יכולה להיות מעל האנשים, את במקום של היודעת, נזקקים לך.. תנסי להביא את זה בדיוק למקומות ההפוכים, שבאם את מרגישה נזקקת, חסרת בטחון, תראי אם שם את יכולה לשחרר את המקום של הרוגז והביקורתיות, שאולי משמשים לך מן שריון/הגנה שבעצם מעכבים אותך יותר משעוזרים לך..

אכן אני מנסה פז- מנסה.
הסתיים לו סמסטר והמבחן האחרון הוגש ונשלח. בעולם הזה אפילו המבחן נשלח דרך הסייבר האנטרנטי ונעלם לו עד שמגיע חזרה תשדורת הציון. אני רגועה ויש לי שבועיים לנוח וגם המון החלטות לעשות בדרך. בעצם לא המון רק החלטה אחת גורלית האם להמשיך במסלול הנוכחי או לעבור למסלול שכולל גם את התואר אחות מיילדת. מסתבר אחרי שיחה עם אחת המיילדות שמאוד קשה לקבל כאן החזר מהביטוח עבור לידה שהתקיימה עם מיילדת שאינה אחות לעומת מיילדת שיש לה תואר אחות. ההבדל הוא לימודים במסלול שונה למי שהוכשר כאחות. והתואר CNM לעומת LM מסתבר שהוא עולם שלם בפני עצמו. לא שלא ידעתי על המסלול קודם אבל לא חשבתי שיש לזה השפעה כזו על עתידי. אנשים עלולים לבחור ללדת בבית חולים רק כי לא יקבלו החזר עבור הלידה מביטוח עבור לידה שהתקיימה עם LM לעומת לידה עם CNM. ההחלטה קשה בעיקר כי אני מאוד נהנית בבית הספר שלי ומרגישה מאוד נתמכת. כשהיה לי קושי באחד הקורסים ודיברתי על כך עם היועצת היא ממש עזרה לי לעבור את החודש האחרון ולהספיק לסיים את כל המשימות.

ההחלטה מאוד קשה כי זה אומר שאולי נצטרך שוב לעבור מקום, יש משהו במקום הזה שכיף לי בו ואני מרגישה שהגיע הזמן להשתקע ולא לעבור מקום כל שנתיים. אולי- אולי זה יקרה אבל מי יודע.
בחזית אחרת שיחה שהייתה עם המיילדת A היא אמרה שאני נתפסת כמאוד שקטה. מאוד מפתיע כי אני ממש לא הטיפוס השקט להפך מביעה את דעתי הרבה פעמים בלי סינון. אין לי פילטר של סודות או משחקים. די תכלס מה שאני זה מה שרואים. היא אמרה שאם אני מעוניינת בהכשרה על ידן אני צריכה לומר את זה- ואכן נמנעתי וניסיתי להיות עדינה ולחוש את השטח בלי לדחוף את הרצון שלי חזק קדימה. יצרתי בלבול שאפילו אני לא מזהה את עצמי אבל היא אמרה שאני מתמידה להגיע שזה 90% מהעבודה. דיברנו על עוד דברים שאני יכולה לתרום והוסכם שאעשה כמה דברים במרכז לידה והוסכם על הדרך שאני מעונינת להיות התלמידה שלהם. אז עכשיו אני לא בטוחה אם אני צריכה להגיד שוב לכול ה-4 מיילדות או לא. בנתיים עוד לידה מחכה לי בדרך ואני נפגשת עם האישה בעוד כמה ימים- הפעם האשה בעלת עור שחור אישה יפיפיה ומקסימה שפגשתי באחת בפגישות המעגל שבהם נפגשות הנשים. היה לי קליק איתה מההתחלה ואני מקווה שיהיה עד הסוף.
זהו שיהיה משמעמם בלי דרמות בלידה הקרובה.

שנה חדשה עומדת בפתח ואני שנולדתי אחרי החושך הגדול נמשכת דווקא אל שעות האור הארוכות ומחכה כבר לקיץ. קר לי. הימים הכי חשוכים גורמים לי לדכאון כאשר הכל מכוסה בשכבת עננים שמפריעה לשמש לקרון קצת. לעומתי הבנזוג אוהב את הסגריריות והעננים כאן ומדהים אותי כמה הכל באמריקה גדול יותר, אפילו העננים נראים גדולים ומאיימים וכובשים בתוכם עוצמה לא מוכרת שאין בארצנו הקטנטונת.
הודעתי לכולם שאני פנויה בכריסמיס ללידות ומי שרוצה יכולה להזמים אותי במקומה. לידת ישו שדווקא התרחשה בירושלים מורגשת כאן בצורה כל כך חזקה. מוזר פתאום להרגיש מחוץ לתרבות ועם זאת להיות זו שנולדה כמה קילומטרים מבית לחם.
בכל זאת ולמרות הגשם והעננים הלילה כאן הוא הכי קסום- יש אזורים שלמים של בתים שתאטרון שלם של אורות מפזר אור בכל לילה. אנשים מקימים פה המחזה של ישו מריה והמון חיות הכל בנוי מאורות וכשעוברים בלילה עם הרכב זה מדהים לראות את כל אחד קישט את העצים, והבתים. יש כאלה שמגדילים לעשות ופרדס שלם הופך להיות כמו הבית של המכשפה מהסיפור של עמי ותמי. זה מקושט כל כך צבעוני שזה מרגיש כמו בתים מהאגדות.
אומרים שהיהודים בארהב הולכים לאכול אוכל סיני ורואים סרט זה שני הדברים היחידים פה שפתוחים בחג ההודיה וזה נשמע דווקא רעיון לא רע. לא הייתי באולפ קולנוע כבר 6-7 שנים אז אולי הגיע הזמן.

יומולדת ושנה חדשה הם תמיד זמן לחשבון נפש והפעם לוקחת ברצינות ומסתכלת על 7-8 השנים האחרונות שבהן אני במין מרדף כזה אחרי החלום. קודם לא היה חלום והיה מרדף לדעת מהו הדבר שאותו אני צריכה לעשות ואחר כך באה הידיעה "אני צריכה להיות מיילדת" ועם הידיעה המרדף הזה להגשים את התשוקה הזו. וזה -פתאום בבת אחת לחזור למצב הראשוני שבו אין כלום ואני שוב צעירה ולא יודעת מה הולך להיות בחיי. אז לוקחת הפסקה מהלימודים ועושה רי-סט למערכת שלי. הודעתי בלימודים שאני לא אתחיל את הסמסטר החדש ואני לוקחת זמן לנשום. שכחתי כבר מה זה אומר להיות בלי מטרה ולהרגיש שאין לי משימות על הראש שצריך לסיים ולהספיק שאין מבחנים שאין לחץ ויעד. לוקחת הפסקה אבל מתלווה אליה גם צל כזה של ריקנות. מה אני עושה עם הזמן שלי עכשיו? טוב קודם כל אתחיל בחיפוש עבודה -אני כמעט מתביישת להגיד שחוץ מכמה עבודות מזדמנות פה ושם אני כבר בת 37 ומעולם לא הייתה לי עבודה קבועה ורצינית.הבן זוג שלי שמח שיש לו קצת יותר זמן איתי ואני לא עסוקה בתוך המחשב ונענית להצעות לטייל בנופים המדהימים כמה מטרים מהבית. שלשום הלכנו למעיינות מים חמים ממש חצי שעה מהבית וטבלנו בהם לעת שקיעה בחברתם של מטיילים מגרמניה, ישראלי בדרך לפרו ועוד כמה היפים אמריקאים. שנים מהזוגות היו עם ילדים קטנים והישיבה הזו עם עוד אנשים הזכירה לי שכבר שנים לא היה לי זמן להתחבר לאנשים. איפה הייתי כל הזמן הזה? אני שהמיילדות קשורה אצלי בחיבור (בניגוד לטבע הביקורתי שלי). ההחלטה לעשות הפסקה מביאה איתה סוג של הקלה מאוד גדולה אולי כי בתוך תוכי המחשבה על ילדים מתחילה לגבור על כל שאר הדברים והשעון מתקתק. איכשהו צריך לסנן את מה שחשוב ממה שפחות חשוב. בשיחה נוקבת עם האיש ששאל אותי מה אוכל אותי נפתחו האוצרות של הלב וכל מלאי הרצונות שלי התיישב על המיטה שלנו. "יש לך יותר מידי רצונות" הוא אמר לי - ואני הסכמתי. אז לוקחת נשימה ומבטיחה שיום אחד אחזור לשולחן הלימודים אולי ממש בעוד כמה חודשיים. אבל כרגע לוקחת נשימה עמוקה- כן אפילו תוך כדי כתיבה נושמת עמוק כאילו שלא יכולתי לעשות זאת זמן רב מידי וקודם מוצאת עבודה ואחר כך נראה. אתייצב קצת כלכלית נחשוב על ילד ראשון נמשיך את הלימודים וכל השאר צריך בנתיים לחכות. ככה לאט לאט מתחילה מחדש.

שליחה על ידי פז* » 14 ינואר 2013, 07:21

איזה יופי

ואו נובה
איזה מהלך
חייבת לציין ששאלות ותהיות הן מנת חלקי גם כן !!

היום חגיגה בשיעור יוגה. הבנות מפתיעות אותי עם עוגה ומתנת יומולדת. יש כזו אהבה באויר. ואני לא מאלה שנמרחים על הקיר ומתרגשים, אבל התרגשתי וכמעט הסמקתי. האמת שביקשתי מהבן זוג לא להגיד שום דבר ושבוע שעבר היומולדת עבר בלי שהן ידעו. אבל אחר כך הן גילו בדיוק כשיצאתי משום מה הייתה שיחה ושאלו את הבן זוג. הן חיכו שבוע שלם ובאו עם מתנות ועוגה. לפעמים אני אומרת לעצמי שצריך להזהר עם מה שמבקשים. נורא רציתי מתנות למרות שבדרך כלל אני לא צריכה כלום -הפעם רציתי ופתאום באופן לא צפוי זה מגיע.
מחר אני זקוקה לתפילות וחיזוקים כי אני הולכת למחלקת להפגש עם ראש מחלקת LABOR AND DELIVERY כדי לראות עם יש שם מקום בשביליץ אמנם זה בית חולים ובכלל לא סביבת המים הטבעית שלי אבל אני זקוקה לקצת שקט כזה- דווקא שקט של מסגרת שאומרים לך מתי לבוא ולכמה זמן ואז אתה מקפל את התיק בשעה יעודה וחוזר הביתה עייף אבל עם הרבה כסף בכיס. נשמע נורא אני יודעת אבל זה משהו שבא לי לחוות אותו, את המונוטוניות של עבודה, וגם בא לי לבחון את המסוגלות שלי לעבוד במקום כזה. לראות אם השתנה בי משהו. הרי הסיבה שרציתי להיות מיילדת הייתה כי רציתי להיות במקום שיכול להפוך את הצלחת ליולדת ולהפוך לידה למקום בטוח ומעצים במקום מםחיד וטראומתי. מעניין אם יהיה שם מקום בשבילי אם אוכל להיות שם בשקט שלי בנעם בלי להתבלבל בין מקומי למקום שהוא בית חולים.....
לירי- ספרי על התהיות שלך- את מוזמנת....

חוזרת מלידה ישר אל זרועות אהובי ביריד האיכרים השבועי של העיירה הקטנה שאנו חיים בה. למרות העייפות של הנסיעה והתחושה המרדימה כשהכסא מחמם לי את הטוסיק אני חושבת על זה שלא כדאי למות בדרך בגלל שעצמתי לרגע את העיינים. ואכן אני מודה לכמה נהגים לא זהירים שמחדדים לי את הזהירות וגורמים לי להיות ערנית עד השוק. שם אני אוגרת כוחות מהחיבוק המתגעגע והחיוכים של האנשים היפים שמוכרים כל טוב תוצרת אורגנית .
האי כוח שליוה אותי בתחילת הלידה וחוסר הרצון שלי להתנתק מהפוך החם והגוף החמים שבדיוק נרדם לידי התחלף במהרה בהתרגשות שמתחילה לידה. האישה שהגעתי אליה הייתה שחורה יפיפיה, וכשהגעתי אליה ואל בן זוגה הצחור ראיתי אישה ערומה מול תנור עצים בוער. הצירים נראו אינטנסיבים וכאלה שכבר לא יכלה לדבר בהם. היה נראה שזה מתקרב מהר והגלים היו אחד על השני. הייתי שם רק שעה כשהיא הרגישה צורך לדחוף ומאחר שהייתה מתוכננת לידה במרכז לידה אמרתי שכדאי לזוז. התקשרתי למיילדת שאמרה שיקח לה זמן להגיע ונלחצתי לרגע- מה יקרה אם היא תלד? אבל מיד נרגעתי- זו לידה ראשונה יקח לה קצת זמן ללחוץ לא?
כשהגענו המיילדת עוד לא הייתה אבל ג' הייתה שהתחילה אצל המיילדות את התתמחות שלה. היא סיפרה לי שהיא עשתה רק שליש מהלימודים (גם און ליין) אבל יש לה רק עוד 4-5 לידות של החלק המעשי שהיא צריכה לעשות כולל ליווי של פגישות לפני הלידה (prenatal) ואז היא כבר יכולה לסיים עם המבחן שמסמיך אותה למיילדות. וואי התפעלתי אפשר לעשות דבר כזה? לסיים את חובות ההתמחות בלי החלק התאורטי ולגשת למבחן ההסמכה? כן היא אומרת והיא ניגשת באוגוסט. פשוווו ואיפה אני? אני מתחילה להשוות אבל מתעייפת במהרה. יצאתי מבחינתי מהמירוץ לשיגעון הזה. מאז שנכנס לי הרצון להיות מיילדת עברו כבר 8 שנים והגוק הזה רק גרם לי לא לנשום כל הזמן הזה מרב שהייתי במרדף. כמה אומללות גרם לי הרצון הזה אבל גם כמה נחישות שלא הייתי מדמיינת. אבל עכשיו אני מתרכזת בדברים אחרים ושמחה בשביל ג' שעוד מעט תהיי מיילדת. בנתיים אני פה אבל אם אהיה כנה חלק בי שכל כך שמח להיות שם גם שואל את עצמו אם זה המקום בשבילי? קשה להיות כנה עם עצמי ולהגיד שזה לא מלהיב אותי התפקיד הזה של הדולה שעובדת בחינם. משום מה נראה לא' המיילדת שיש לי הזדמנות מצויינת ללמוד ואיך אגיד לה בעדינות שזה לא מה שרציתי. הרי בשביל זה הלכתי ללמוד סיעוד כי רציתי לקחת את המושכות לידיים ולהיות זו שמקבלת את הראש (או העכוז) לתןך הידיים. אבל אני גם מנסה לשחרר את המקום שצריך לשלוט ולהיות בעמדת כוח ומקבלת את מרותה הלא נעימה של א' המיילדת. היא צועקת עלי שלא אלך עם מגפיים, ואני תוהה למה יש לה משהו אישי נגד המגפיים שלי , הן דווקא ממש יפות אבל כנראה לא לטעמה. אח'כ א' מתנצלת ואומרת לי ולג' המתלמדת שהרצפה נהרסת ככה. טוב לפחות היא התנצלה כי זה קשה להיות מתנדב שלא ישן לא אוכל ושצועקים עליו להשאר קשוב ולא ממורמר.
הלידה מתקדמת בצירים ממש אינטנסיבים ומרגש אותי לראות את היופי של הגוף השחור. אף פעם לא נגעתי בגוף שחור והיא ספיציפית רכה ונעימה. הבן זוג שלה מנשק ונוגע בה וזה תמיד מעורר בי שמחה לראות שיש אהבה בין שניים, במיוחד רואים אהבה בדרך בה הוא מחבק ונוגע בה בכל כך הרבה עדינות ויופי ושם אני זוכה ברגעי האינימיות ביניהם שנגלים כמו שבשום מקום אחר הם לא נגלים.
ג' בודקת אותה אחר כך נ' המיילדת הראשית (א' הגיעה רק לקראת הסוף) אני תוהה למה עם יש לה ירידת מים הן בודקות אותה ללא הרף אבל מבינה שזה גם נושא לימודי עבור ג'. הצירים כל כך ארוכים ויש לה דחף לדחוף אבל המיילדות אוסרות עליה כי יש עוד פיסה של צוואר שעוד לא עברה מאחורי הראש. היא שורדת כל ציר שבו היא רוצה לדחוף בנשיפות מהירות על מנת למנוע את הצורך הכל כך חזק הזה. אני רואה כמה מאמץ זה דורש להמנע מהצורך הזה. אבל הקול של כולנו מעודד אותה ומדריך אותה והיא כל כך קשובה ומתכווננת אל הקולות שלנו. אני מעודדת, ג' נושפת ומחכה את הקולות ובן זוגה נשמע כמו קולו של כלי הדיג'רידו. עמוק וגרוני. כך שהיא מלווה אותו ומצליחה פעם אחרי פעם לכבוש את הדחף הזה. מאוחר יותר א' תגיד שהגוף שלה (מוצק ושרירי) מסמל את סוג הלידה שלה, המהירה והלוחצת. יש בזה משהו.....
אחרי שעה כזו של מאמצים עיליים המיילדות מאשרות לה ללכת עם הצורך שלה. נ' אומרת שלפעמים הצורך הזה למרות השפה של הצוואר שעדיין שם לא מפריעה ואכן היא מתחילה לדחוף ואחרי שעתיים של דחיפות שבהם ניגרת זיעה מרב המאמץ על פנים הכושיות להפליא שלה התינוקת נולדת. אני מצלמת והגבר המופנם שלה צוחק בקול רם כל כך ומחמיא לאמא שרק נולדה. "תראי מה יצא ממך מותק" הוא אומר לה וצוחק וצוחק וצוחק. הוא כל כך מאושר שזה מרגש ושניהם בוכים מהפלא.
מתחילים הנקיונות והסידורים אבל השילייה לא רוצה לצאת. הדימום גובר והוחלט להעביר אותה לבית חולים. הבן זוג והתינוקת נשארים במרכז לידה והאמבולנס עם 5 גברים חסונים מגיע. הם כל כך אדיבים ומרימים אותה לאמבולנס. אח'כ אקבל דיווח שהרופא אמר שמעולם לא ראה שילייה כל כך עקשנית. השלייה גם הייתה במצב לא טוב (שלא ברור לי מה זה אומר ומאיזה בחינה, זקנה, רקמתית, או מה?) ושהיה צריך לעשות לה הרדמה כדי להוציא את השליה. היא איבדה 3500 מיל של דם שזה המון והיה יכול להרוג אותה עם הייתה נשארת במרכז לידה.
נ' נסעה איתה ואני ג' וא' נשארות לסדר לקראת הלידה הבאה. אני מרגישה תסכול מכך. ורוצה מאוד ללכת אבל א' אומרת שאני צריכה להשאר כדי לדעת מה התפקיד שלי כאחות לאחר לידה. אני נשארת ומרגישה קצת מנוצלת אבל חושבת שזה מה שצריך לעשות "לסחוב עצים ולשאוב מים" כדי להיות ראויה לעולם המיילדות. טוב שנשארתי כי אח'כ אנחנו מדברות וא' מתנצלץ על הסגנון שלה. היא אומרת לשתינו שהיא רוצה שנדע שצריך לחשוב כמה צעדים מראש במיוחד למצבי סיכון כאלה. אני מסכימה איתה ונזכרת איך זה תמיד היה החלק הכי חלש אצלי בבית ספר לסיעוד. אני לא חושבת קדימה על הפעולה הבאה אלה רק מה עכשיו אני עושה. ככה אני כמו בלידה ציר ציר כל אחד בנפרד, עזבו אותי מהעתיד. אבל זה לא נכון אחרת לא הייתי מרגישה כמו זאבה שרודפת אחרי הזנב של עצמה. אני מסכימה איתה אבל אומרת לה בעדינות שאצלי זה לא עובד עם מזרזים אותי. ניסיתי לרמוז על הטון שלה.. אמרתי לה שיותר אני לומדת מעשייה ואח'כ אין לי בעיה לעשות. אבל היא צודקת צריך לחשוב עשר צעדים קדימה....מה אם הלחץ דם שלה (שהיה גבוה..) ומה הדופק שלה עם יש דימום.. האם לפנות את שטח לבואו של האמבולנס ואיזה דברים צריך לארגן. אפילו הכתובת צריכה להיות ידעוה בראש בלי להסס.
אני מתקשרת לא' מאוחר יותר ושומעת ששלום לאמא ולמשפחה החדשה הם אומרים לי את שמה של התינוקת ואני שולחת להם ברכה. זהו עוד לידה הסתיימה וחיים חדשים מתחילים לה.

הריקנות ולפעמים הדכאון הן מנת חלקי בשבועות האחרונים מאז שהפסקתי ללמוד. זה מזכיר לי את הגיל הזה שבו ניצבתי אחרי השירות שבו שאלתי את עצמי "מה אהיה בעולם" ולקח כל כך הרבה שנים שבהם נדדתי מלימודים כאלה ללימודים אחרים. הפחד הזה שלא אהיה משמעותית עבור מישהו או יותר מכל בעיני עצמי מחלחל בי כמו גם הקושי שלי כרגע למצוא עבודה והלחץ הכלכלי שזה פתאום מייצר.
בנוסף יש בי חרדה שאולי אני בהריון.
האם כל הנשים חוות שמחה על הריון? זה נראה ככה כשהן באות לקליניקה של המיילדות ומחזיקות את הבטן בגאווה כזו. ובי דווקא יש דמעה חנוקה בגרון. עוד לא מוכנה עוד לא מרגישה בטוחה מספיק. המחזור מאחר רק בכמה ימים אבל גם יש בי בקשה שהעובר יניח לי ויחזור בפעם אחרת- בבקשה....
יושבת בשקט על כרית המדיטציה ומנסה לחוות את הזמניות ואת העובדה שאני זה לא הגוף הזה וכל מה שקורה לי הוא קורה לגוף שלי ושאני צריכה רק להתבונן בזה בלי להתרגש. אבל הבן זוג מלא שאלות שגורמות לי להתכנס ולא להרגיש בטוח גם לא לידו. אני יודעת שהוא לא רצה ילדים אף פעם. ואין פה תמונה כמו בסרט של בעל אוהב ששמח על ההריון. אין לי שותף ולכן אין בי שמחה על זה. (אם זה כך)
מצד שני הוא מרגיע ואומר שיהיה בסדר- הוא אומר שזה יגרום לי אושר. משום מה כל מה שאני מרגישה כרגע הוא ההפך מאושר וכשאני עושה רפלקציה על העבר ההיסטורי שלי אני שוב ושוב רואה איך גדלתי אם הנטייה החזקה לא לראות את הטוב שבשום דבר, רק את השלילי. זה עולה בי שוב ושוב התמונה הזו שלי שבה אני כל כך שלילית. בשבועות האחרונים אני מנסה למתן את הקול הזה. להקשיב לו. לנסות למצוא בי קולות אחרים שרואים את הטוב שיש בכל דבר ומוצאת כמה קשה זה לדלות מתוך האין את ה-יש. אפילו כשאני כותבת אני קודם מנסחת בצורה שלילית וצריכה למחוק ולשנות כדי שיצא על הצד החיובי.

כתבתי מייל למיילדות של מרכז הלידה שבו אני מבקשת לא להיות דולה יותר. גם בגלל שזה נראה לי אבסורדי שאני עושה את העבודה הזו ללא תשלום מינימלי וגם כי הסיבה שהלכתי ללמוד מיילדות היא כדי ללממוד להיות מיילדת ולא כדי ללמוד להיות דולה. הסברתי שאני רוצה ללמוד גם אם אני לא באופן רישמי בלימודים. אני לא יודעת מה תהיה התגובה אבל זה מרגיש לי שאולי אני צריכה כרגע להניח לכל העניין. מצחיק שכתבתי להן שאני מתכננת הריון למצוא עבודה ולהמשיך בעתיד בלימודים והופ אולי המשאלה הראשונה שעוד לא הייתי מוכנה לה בכלל מתחילה להתגשם. הנה אולי אני צריכה להתסכל על זה ככה- במשהו שמתגשפ ולא כמשהו שתקוע לי עכשיו בגרון.
פעם הייתי מאלה שאף פעם לא בוכים עכשיו הדמעות כל הזמן מתגלגלות.

אומרת תודה על מה שיש- יש לי גבר שאני אוהבת
יש לי בית לגור בו
יש לי אוכל
ויש לי חיים שאני אוהבת בסך הכל
כן זה הרבה אני חושבת

תודה בשמת על החיבוק- אני כל כך זקוקה עכשיו למישהו שיכול להבין אותי וכל אחד שאני חושבת לשתף אותו במה שקורה לי עכשיו נראה לי כמו מישהו שאני לא ממש רוצה לשתף.
אתמול ישנתי בבית מלון.
הבן זוג שלי אומר שהוא לא רוצה ילדים ואני בהריון. זו התחושה הכי נוראית בעולם להרגיש שהפרי שיש לך בבטן הוא לא פרי של אהבה. שהוא לא רצוי. פתאום אני חושבת על כל הסיבוכים שישי בלידה או אפילו בזמן ההריון וחושבת שבעצם היצירה הזו היא כוח של מחשבה ולא כוח של חומר ומה שנוצר הוא מה שמוזן מהמזון הרוחני שנושאים ההורים לעתיד. אם המזון הזה כבר בהתחלה מושפע מרגשות קשים כמו שיש לי עכשיו ומבן זוג שלא רוצה את היצור הזה שכרגע בגודל של סיכה אבל אם חושבים על זה כל הישות שלו היא במרומים. זו רק תחילת ההתגשמות והקרקע כל כך רעילה.
הדמעות לא יורדות אבל הן חונקות את גרוני.
אני לא רוצה להפרד מהבן זוג שלי כי יש לי אהבה גדולה אליו אבל גם החיים שלנו כמו שהם כרגע בכלל לא משהו שצריך לצפות אליו.
אתמול הייתי במרכז לידה במפגש הריוניות שבאו לשמוע סיפור לידת בית. כל אחד הציג את עצמו והיתה כל כך הרבה שמחה באויר. פגשתי זוג שהם מסיונרים בהודו ועוברים לגור שם למרות שהיא יהודיה.
זוג שהבעל תפר לאישתו את שמלת החתונה וזוג שהבעל היה לבוש בתלבושת מלפני 50 שנה עם כובע כזה ושליקס. הייתה אוירה טובה והתרגשות מהחוויה של האם החדשה שהייתה לה לידה של שעה ו25 דקות.
בכל המשבר הזה עם הבנזוג הבנתי שאם הייתי לבד בכלל לא הייתי חיה בארהב, הייתי רוצה לחיות במקום שלא מדברים בו על קשמיר או אנגורה בתור אפשרויות בחירה לאיזה צמר אני אסרוג את השאל הבא. אני רוצה לעבוד כמיילדת או כאחות או משהו כזה במקומות שבהם צריך אותי תמיד חשבתי על אפריקה או הודו כמקום שבו אהיה בעלת ערך עבור מי שבשבילו החיים הם אתגר. הכי מעליב אותי שהבן זוג שלי כבר לא צריך אותי. הוא לא מתקשר אלי הוא לא כותב לי והלב שלי שבור מהאהבה הקרה שלו.
פעם אם היינו רבים הוא היה עושה הכל כדי לפייס אותי. מחזר אחרי ומצחיק אותי, כמה שזה נשמע אולי פתטי זה מה שאני צריכה להרגיש ממנו -שהוא אוהב אותי.
כנראה שפז צדקה בביקורת שלה עלי שאני לא שווה כלום אם אני לא במקום שאני עוזרת ונותנת, ואם אף אחד לא צריך אותי אני שבורה.
אז הרשו לי להתנפץ לרסיסים....
אני לא יודעת מה אני הולכת לעשות עכשיו במצב כזה שבו אני בהריון ועם בעל שלא רוצה ילד ושמתלונן על זה

חיבוק גדול!

את מכירה את הביטוי '' תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר''?
תני לזמן להביא לך את התשובות.
האור יגיע.
ועכשיו הזמן לעטוף אותך, להזין, להרגיע.
האם יש בסביבתך מישהו/מישהי שיכול לתמוך בך על ידי שיאצו/רפלקסולוגיה/עיסוי/....?
גם בתשלום.
ורסקיו מפרחי באך, במה שצריך. אפילו כל כמה דקות.
לצייר ולכתוב.
ללכת. לרקוד.
והכי חשוב לדעתי זה להודות להזדמנות לצמיחה שמזדמנת לך.
להתבוננות במצוי, בתחושות הגופניות, להיות בכאן ועכשיו.
מכאן נובט ההווה הבא, שנמצא כרגע בעתיד העלום.

כתבת ש''...אני לא יודעת מה אני הולכת לעשות עכשיו במצב כזה שבו אני בהריון ועם בעל שלא רוצה ילד ושמתלונן על זה''

כשאני הייתי במצב מעט דומה (כלומר לא היינו נשואים, אבל גרנו יחד, והריתי) ההריון הלא רצוי מבחינתו עזר לי להבין את המכלול, ואכן נפרדנו לאחר מכן מרצוני למרות שאהבתי אותו מאוד.
הנשמה שהאירה את עיני בחרה לעזוב. הפלה ספונטנית. אני מודה לה.
כיום אני חושבת שאהבתי את הבחור הזה יותר מאשר את עצמי והוא לא, ושהפרידה הזו הצילה אותי מחיים אומללים.
אבל...
באותה התקופה היה כמובן קשה מאוד לראות את המתנה שבהזדמנות.

את חופשיה לבחור כך או אחרת.
העובר שבחר בכם ישאר או יעזוב בין השאר לפי הצרכים שלו, ולפי המקום והתפקיד שלכם זה בחיי זו.
אני מרגישה שעצם העובדה שיש התבוננות במציאות (למשל שהאב לא רוצה, לפחות כרגע) היתה יותר קלה לי ולעובר מאשר הכחשה של המציאות.

אם את רוצה לדבר טלפונית אשמח לדבר. אני בצרפת.

שליחה על ידי פז* » 23 פברואר 2013, 11:12

תני לזמן להביא לך את התשובות.
האור יגיע.
שולחת לך חיבוקים. מקווה שתצליחו לגשר על הפערים ולמצוא שוב את האהבה והחברות. האם תוכלו להעזר באדם חכם ומנוסה שיעזור לכם למצוא את הדרך? מטפל זוגי?
תהיה רכה אל עצמך.. וסבלנית.. ואמיצה.. את מדהימה, את יכולה..
יוליקו צודקת.. זו הזדמנות נהדרת לצמיחה..
ומזל-טוב על ההריון. אם באמת זה נכון שהנשמה בחרה בכם, אז היא בחרה גם באבא הזה. קחי אחריות רק על עצמך ותעשי את העבודה שלך.. חיבוקים מחזקים

קראתי כעת את כל הדף, מתחילתו ועד סופו הזמני...
התרגשתי, דמעתי,

אהבתי את היכולת שלך להסתכל פנימה ולראות מה יש שם בתוכך,
אהבתי את יכולת ההתבוננות שלך באנשים, ואת ההבנה שלך על המניעים שלהם ועליך בתוך הסיטואציה.

ובעיקר מאחלת לך שתצליחי/ שתצליחו לחבר בין ההריון והילד שעומד להיוולד, ( וזהו אחד הדברים הכי גדולים ומשמעותיים שיש בחיים ),
לבין האהבה הגדולה והחברות שיש בינך לבין בעלך. ( שכרגע מסתתרת ולא מורגשת לכם ).

נראה שעשית הפסקה בלימודים מתוך התכוונות להיכנס להיריון, ( כנראה לא ממש מודעת )
ובעלך שמח שהתפנית אליו,
ופתאום עומד ביניכם מישהו שלישי שאמור לצרוך את כל תשומת הלב שלך, זמנך וכוחותיך מעתה והלאה...
אולי מכאן הקושי ? ( מעבר שלזה שאף פעם לא רצה ילדים ).

שולחת חיבוקים
ואנא המשיכי לשתף

(())(())

יורדות לי דמעות רק מלקרוא את התגובות. תודה לכן על החיבוק מרחוק הזה.
המשבר עם הבן זוג הסתיים, אבל כשאני שואלת אותו אם הוא שמח על ההריון הוא אומר שהוא שמח בשבילי כי אחרת הייתי מרירה, הוא אומר שיהיו לו 9 חודשים להתרגל... אני יודעת שהוא יהיה נפלא אבל הוא אף עם לא הסתיר את העובדה שהוא מפחד מהרס היחסים בנינו. אני כל כך מבינה אותו ומפחדת בעצמי מאותו הדבר. אנחנו מזוגות האלה שנמצאים 24 שעות ביממה אחד עם השני כבר מעל 15 שנה. ופתאום למרות שעזבתי את הלימודים בשביל זה זה פשוט לא מתעכל לי שזה קורה. אני גם מפחדת מההריון ומהלידה. למרות שראיתי כל כך הרבה לידות מדהימות זה מפחיד אותי. והייתי חושבת שהאמונה שלי בנשים אחרות שלויתי היה מחזק אותי ופתאום אני זו שממש ממש מפחדת. בעיקר אני פוחדת שאני אמות בלידה.
אני רק עכשיו אחרי סיום המשבר מתפנה קצת לקבל את העובדה שאני בהריון. חשוב לי שהעובר הזה ידע שהוא נאהב ומקובל למרות ההתחלה הרעועה וביני לבין עצמי החלתי להניח לדאגות הקיומיות ולמלל שלי הבלתי פוסק על דברים שהטרידו אותי עד עכשיו. אני מוצאת שאני צריכה למצוא בעצמי מקום לא תלותי ונוכח על מנת לשאת את הישות הזו בתורה בריאה ולא מתקרבנת. זה קשה אבל הצלחתי לנער מעלי מעט מהאבק הזה שדבק בי מאז שעברנו לכאן והייתי במקוץ הזה של לימודי המיילדות. אני נרגעת ומקווה שהתודעה הזו תחדור אלי יותר ויותר מבלי קשר למצבי הרוח של הבן זוג (לא שיש לו מצבי רוח אבל אני יכולה להפגע מחוסר יחס שלו שנע מחוסר להמון חום תלוי במה הוא עושה) אני גם חייבת להפסיק להפגע וזה נראה לי הכי קשה אבל גם קשור להכל. להפסיק לצפות מהסביבה להגיב אלי כמו שאני רוצה (זה לא תמיד יקרה).

הדבר הבא שקרה ביומיים האחרונים זה שהיו לי שתי ראיונות עבודה על הראשונה עוד לא קיבלתי מענה אבל בראיון השני כל כך התלהבו שהמציאו תפקיד במיוחד בשבילי רק כי חשבו שהעבודה שהייתה לא ממש מתאימה לי כי אין לי ניסיון בניהול. אני מצד אחד שמחה שדברים נופלים למקומם מצד שני זו העבודה שהכי לא בא לי לעשות בעולם והשכר הוא זעום בלשון המעטה לעומת עבודות דומות במקומות אחרים. זו עבודה עם זקנים חולי אלצהיימר- ממש ההפך מנשים צעירות וחיוניות ובריאות. יש לי פגישה עם המנהל (יהודי חובש כיפה שלמד שנתיים בישיבה בישראל ונהנה לתרגל עלי את העברית שלו) על המשכורת ועל הששעות ושאר התנאים. המחשבה שלי נעה בין מקום של אדישות למקום של חרדה עמוקה על כך שאני הולכת לעשות משהו שאני ממש לא נועדתי אליו. כל הפילוסופיה שלי בעולם נשענת על כך שאושרו של אדם קשורה למה שהוא עושה ושכל אדם צריך למצוא את היעוד שלו. ויותר ויותר התברר לי שימים האחרונים שלהיות מיילדת זה היעוד שלי. חשבתי על זה בלילה שבו ביליתי במלון דרכים ביום שבו רבתי עם הבנזוג ולא חזרתי הביתה. היה לי הרבה זמן לחשוב על מה אני עושה כאישה שהיא לבד בעולם. אפילו עשיתי רשימות של מה קורה איתי עם אני איתו או בלעדיו. האם אני ממשיכה בהריון האם אני חיה פה ובמה אני רוצה לעבוד. נראה לי שכתבתי למעלה כבר את המסקנות. ועכשיו זה. לעבוד עם חולי אלצהיימר זה ממש רחוק מלגור בכפר באפריקה. איזה אדם אחר הייתי עם הגורלות שלנו לא היו נפגשים. הוא כל כך אוהב להיות כאן - הוא מרגיש שהוא ממש מצא את המקום שלו. ואני לא מתלוננת מקסים כאן מלא טבע ירוק והריםם ושדות ופרות רועות ואנשים רוחניים.... אבל זה ל אני!
הבנזוג אמר שאני צריכה למצוא את אפריקה גם כאן. ואני מוצאת אבל זה לא נראה לי אותו דבר. אני מתנדבת במה שנקרא one stop clinic בשביל אנשים חסרי בית. הם מקבלים שם אפשרויות דיור, אוכל, טיפול רפואי והרשמה לביטוח. ממש מקום שנותן הרבה ובאמת האנשים מקבלים. אבל בתור זו שפוגשת אותם זה מטלטל. לראות ולשמוע אנשים שברגע אחד גורלי איבדו את הכל. אישה אחת סיפרה לי ש20 שנה עבדה כנהגת לימוזינה החברה פשטה את הרגל אבא שלה חלה בן זוגה ועוד 6 בני משפחה מתו כולם בשנה אחת, הכסף התבזבז ועכשיו היא ברחוב!!! אנשים אחרים יכולים פשוט להיות חסרי מזל בגלל הורים גרושים ואין להם מקום ללכת אליו ואין מספיק הכנסה.

שוב תודה לכל מי שמקשיב לי כאן אני אסירת תודה.
מיכל פז ויוליקו תודה תודה תודה

אני גם כאן איתך קוראת באדיקות ומתרגשת. שיהיה לכם רק טוב!

גם אני עוקבת באדיקות אך לא מגיבה-

את כל כך אמיצה ועוצמתית ואמיתית וכנה
אני מעריצה מרחוק

שליחה על ידי נובה* » 07 מרץ 2013, 23:04

מים-מים-מים....אני צמאה כל הזמן ובאמצע הלילה. מרגישה שאולי המים יביאו למעט ירוק בקצה שקוצים שגדל בתוך נפשי בשנים האחרונות. מקווה שתחושות חדשות וחיוביות ינערו את אלה השליליות והקשות. אבל ההרגל להסתכל על העולם בצורה פסימית כל כך תבוע בי שאני מגלה כמה קשה לשנות הרגל של שנים להגיד כמה לא טוב לי. זה מכה בי בחוזקה כשאני שואלת את עצמי על מה באמת יש להתלונן הרי מסביבי יכול היה להיות הרבה יותר גרוע. יש לי כל מה שאני צריכה (לא רוצה) גג מעל הראש, אוכל ובגד ללבוש.
אבל אני לגמרי לא מרגישה אמיצה או עוצמתית (תודה לירי יער שכך את חושבת עלי). להפך אני הולכת היום להתחיל עבודה בבית אבות עם חולי אלצהיימר והלב שלי כל כך לא שלם עם זה, אבל פתאום אני מבינה את האחריות שממנה נמנעתי כל כך הרבה שנים בלהפוך להיות הורה. אתה מפסיק לחשוב רק על הנוחות שלך ועושה דברים שהם לטובת התינוק.ילד.עובר, במקרה שלי. אני כבר חושבת על כך שאין לי ביטוח ושאין לנו מספיק כסף כדי להתקיים. וכבר חושבת שבמקום ללכת ברגל כדי לחפש את הסוס אני אתחיל עם לרכב כל החמור (אחת התלמידות של בעלי אמרה שזה משפט סיני חכם) משום מה זה נותן לי להרגיש שאני מוותרת על החלומות שלי ולא מתקדמת לכיוון המיילדותי. אולי זה רק מעצים את המקום הזה שהפך חשוב לי. אני לא רוצה לוותר עליו. ואז אומרים לי. כל אחד מתחיל מאיפה שהוא לא אוהב כדי להגיע לאן שהוא אוהב.... כל המשפטים האלה שאנשים אומרים לי כדי להגיד לי שזה טוב שאתמחיל בביית אבות גורמים לי להרגיש שאני פועלת מתוך פחד ולא מתוך אמונה בלב שלי. בשבועיים האחרונים שבהם התלבטתי האם לקחת את העבודה (המחורבנת) הזו ניסיתי להגיש לפחות פעם ביום את הרזומה שלי לכל מיני התעות עבודה אפילו מרוחקות במרחק שעה וחצי נסיעה רק כדי לא להגיע לייאוש של העבודה הנוכחית.
אני חושבת שזו תהיה הפעם הראשונה בחיי שאני עושה משהו שאני לגמרי לא רוצה לעשות רק כדי ליצור איזה תנועה/ביטחון/ או השקטה של כל הפיות המדברים מסביבי.
אני יודעת שלא יהיה כל כך נורא אבל זה מרגיש כמו מוות להיות סביב אנשים זקנים חולי אלצהיימר ועוד יותר מזה סביב צוות שמפעיל אותם כאילו היו תינוקות (משחקי זיכרון ופעילות ספורטיבית של הנעת הגפיים על כסא) אני לא יודעת למה אבל זה מדכא אותי. אולי אני פשוט צריכה להודות בזה שאני פשוט בדכאון! משהו שמאז גיל 16 לא חוויתי והיה טבעי לחוות בגיל הזה חוזר עכשיו מתוך מקום שך יאוש שהזמן עובר ואני בעצם כלום כזו. לא עבדתי לא הקמתי לא השתחררתי מעצמי ובעצם לא תרמתי מאומה לאנושות. זו תחושה שלילית אני יודעת אבל כך אני מרגישה בשבועות האחרונים וההריון הזה מעצים את התחושה שנגמר לי הזמן ועכשיו תורו של מישהו אחר. אני צריכה לפנות מקום. לא רק למשהו חדש לבוא אבל בתוכי מכל המחשבות על מה שצריך ועל מה שאני רוצה.. להפסיק לרצות כל כך מה שאיננו ולהתחיל לקבל את מה שיש בשמחה- למה זה כל כך קשה לי???

שליחה על ידי נובה* » 15 מרץ 2013, 05:29

מסתבר שהייתה איזה תקלה וכמה ימים שרציתי לכתוב ולא יכולתי גרמו לי להבין כמה חשוב לי לכתוב מה שקורה לי ודווקא מול מישהו שקורא אותי ולא אל יומן אישי שאף אחד לא יראה. אולי כי עצם העובדה שיש שם מישהו מעודדת אותי לעבוד על עצמי קצת יותר ברצינות......
ואכן אני מתחילה להרגיש שינוי עצוםבתוך עצמי. כאילו אין לי כבר מקום לחמיצות ולביקורת. לא שנעלמו להן תכונות שאספתי באדיקות כזו אבל המים שאני שותה ועצם העובדה שצומח בי משהו גורמים לי לתחושות שמחה פתאום שמעולם לא חשבתי שיהיו. זה מדהים לגלות כמה התגובה של העולם להריון היא של אירוע קוסמי שכולם מרגישים חלק בו. זה תמיד מעורר שמחה והתרגשות לכל מי שסיפרתי (במיוחד לחמותי התפללה רבות שיהיה לנו ילד).
נראה שגם הבנזוג שמח והוא אומר שבעיקר הוא שמח שאני שמחה אבל בתוך תוכי אני מרגישה שהוא עוד לא יודע כמה הוא יהיה שמח , סביר להניח יותר ממני.
השתפנתי או בעצם קיבלתי אומץ והודעתי בעבודה שהייתי כבר אמורה להתחיל אתמול שאני לא אגיע ושאני בהריון. הרגשתי כזה מחנק מעצם המחשבה על לרכב על החמור בשביל למצוא את הסוס. אולי אני אחת האדם אבל אף פעם לא הייתי מאלה שנכנעים ל"מה שצריך" אלה יותר מאלה שמאמינים שכל דבר אפשרי ופתאום זה אבד לי לכמה זמן הדבר הזה שתמיד היה לי (האמונה והבטחון שאמצע את דרכי) אבל כמו שאני אומרת דברים חדשים נובטים וגם את דרכי ובעיקר האמונה בעצמי חזרה ושוב פורחת לה. אומנם הפריחה היא של פרח עדין אבל אני בטוחה שהשדה עוד יהיה מלא פרחים של עוצמה.

הדבר הבא שצריך לעשות הוא למצוא מיילדת. חייבת להגיד שגם הפחד מהלידה התמעט (אז פחדתי שאני אמות בלידה) ועכשיו אני שוב רואה את עצמי מלאת בטחון.
תוך כדי הכתיבה אני חושבת שאולי קרה משהו ואלי ממש מתתי בתוכי וכל האירוע הזה של ההריון החייה אותי מחדש כי אני ממש לא מזהה את איפה שהייתי לפני כמה שבועות והיום.
האמת שבתור מיילדת לעתיד חשבתי לעשות לידת בית ללא מיילדת (unassisted) אבל הבן זוג שלי לא מוכן לקחת עליו את האחריות הזו. ועכשיו אני תקועה עם העובדה שאני מכירה את כל המיילדות באזור (כמעט) ואני לא רואה את עצמי יולדת עם מישהי מהן, כלומר יש כמה שהייתי רוצה ללדת איתן אבל הן נמצאות במרכז לידה ומתחלקות בלידות ואי אפשר לבקש להיות רק איתן. בתור תלמידה שמעתי מהמיילדות את כל הלכלוכים שלהן אחת על השנייה ואני יודעת מי מקבלת פיק ברכיים כשיש בעיות ומי לא תופרת כל כך טוב. זה בעיה לדעת את כל הפרטים ולחשוב שאני בידי אחרים. אבל אולי גם את זה אני צריכה לשחרר ולבטוח ביקום ובדברים הטובים שמזומנים לי.
תודה למי שכאן ותודה למקום הזה שמאפשר לי לגלות את עצמי מחדש (כמה שזה נשמע קיטשי

שליחה על ידי פז* » 15 מרץ 2013, 13:32

אבל אולי גם את זה אני צריכה לשחרר ולבטוח ביקום ובדברים הטובים שמזומנים לי.

אכן !

קוראת אותך, מרותקת, מתרגשת,
וגם די מחכה כבר שבן זוגך לאחר הלידה לא יבין את עצמו איך לא שמח

וגם מזכירה לך ולי ולכולנו שאנו כל הזמן בתנודות של הרגש, ולא צריך להאמין לרגש אחד כאילו הוא האמת המוחלטת שמשקפת את המציאות,
אלא לזכור שגם הוא מתחלף
ופשוט לזרום...

שליחה על ידי נובה* » 22 מרץ 2013, 07:11

זורמת עם הרגש ולא בטוחה האם הוא שלי בכלל , כי הוא כל כך לא מוכר לי. רגש של אהבה מציף אותי במיוחד כשאני חולמת בלילה. אני מתעוררת ומרגישה שהייתי בתוך משהו נעים שגורם לי לחבק חזק חזק את בן זוגי הישן לידי. פתאום הוא לא מבין אבל מתמסר לנשיקות ולאינספור הליטופים שאני מרעיפה עליו כל בוקר. אני תוהה אם אני שמחה?
ואם כן על מה?
אולי על עצם העובדה שהוא מבצבץ בשמחה גם הוא. מבלי לדעת למה אני מרגישה שהוא קיבל את העול בצורה מלאה וללא תלונות. עכשיו יש רק לחיות עם התוצאות. זה מה שיש עכשיו. אין מה לפחד, זה שייך לזקנים או לחיים בעתיד. הכל טוב. ועם זה אני נושמת כל בוקר מחדש.

התחלתי מחדש גם להיות תלמידה למיילדות- הפעם אין לי עבודות להגיש או בית ספר וציונים. אני קוראת כל דבר מחדש בעיינים חדשות לגמרי. העצות שנתתי לאינספור אימהות על בחילות רלוונטיות מתמיד. לעולם לא אלאה בשלל העצות המטפלות בבחילה והקאות. אני קוראת את כל העצות ונחרדת שככה אמרתי. הרי לי זה לא עוזר. אז איך אוכל שוב להגיד מה עוזר לבחילה.
אני מתבוננת בעצמי- מתי הבחילה מתחילה האם יש לה רצף, קביעות משהו שאפשר להסיק מתוכו, ומגלה לבושותי שיש רצף אבל הוא קשור למחשבות שלי. למחשבות שאני לא מודעת אליהם. לפעמים זו מחשבה על קושי, או רצון לתשומת לב, לפעמים מחשבה שמבקשת התייחסות ולפעמים בקשה מהעובר - "לא עכשיו בבוקר, יותר מתאים בערב..." ואז זה בא בערב. לא מוזר?
מרתק בעיני להיות זו שתמיד הטיפה שלא צריך ללדת ילד בשביל להבין מה זו תמיכה בהריון ולמצוא כמה שונה התחושה ממה שדימינתי. תמיד חשבתי שנזירות הן מושלמות לצורך לידה כי הן משוחררות מילדים ומחויבות רק לאל- וכך רציתי לראות גם את עצמי ( אומנם עם גלימה אלטרנטיבית) אך בכל זאת עם תחושת השליחות (לאל וללידה) והנה אני מוצאת את עצמי שמקום שלא יוכל עוד להרצות כפי שהטפתי קודם.

בחזית המיילדותית עוד לא זז כלום לגבי מיילדת, אבל צפיתי במהשך הסרטים של the business of being born של ריקי לייק וקיבלתי השראה דווקא מהדוגמנית ג'יזל שסיפרה על מדיטציות שעשתה כל ההריון, אז התחלתי אם זה, ונראה לי שזה לא רע בתור התחלה.
אוי כמה שהייתי רוצה ללדת לבד.....

רק להגיד שקוראת אותך (-:

אנחנו לא אמורים לפתח רצונות לגבי חיים של אנשים אחרים... בטח כאלה שאנחנו מכירים רק וירטואלית,
ובכל זאת,
באתי להגיד שאני שמחה שחזרת ללימודי מיילדות

@}
ןשתרגישי טוב !

קוראת אותך, מוקסמת לחלוטין, יש בך נקיון שאני חושבת שאולי את כלל לא מודעת לו.
אני שמחה כל כך לקרוא את ההתפתחויות האחרונות. את אישה חזקה ואמיצה.
חג שמח

שליחה על ידי נובה* » 25 מרץ 2013, 22:11

תודה קוראות יקרות- חג שמח.

טוב- משום מה התגלגלתי קודם כל אל המערכת הרגילה ואני מופתעת לטובה מהכוחות שמובילים אותי הלאה (חוסר דאגה ובטחון ואמונה). מסתבר שטוב לזנוח דאגות במיוחד כי הן לא עומדות בקנה אחד עם המציאות שממשיכה להיות חיובית בנתיים. מעולם לא האמנתי בניתוב למחשבות חיוביות אבל עכשיו זה פשוט קורה בלי הניתוב אז סבבה אני מקבלת.
אז ככה זה התחיל- מזה שהתקשרו מהקליניקה שבה עשיתי את האוטראסונד לברר אם כבר פניתי לעשות ביטוח. כבר התרשמתי מה- follow up ומהמעקב והדאגה ומיד קבעתי תור לעשות לי ביטוח לכל מקרה שלא יהיה. מסתבר שנחתתי על קליניקה רפואית שבתוכה שירות של ביטוח. האישה של הביטוח אמרה שקודם כל צריך לוודא את ההריון ומכיוון שלא היה לי מסמך מוודא שלחה אותי מיד לעשות בדיקת שתן בחדר הסמוך. מיד נעשה לי ביטוח זמני עד שיתברר הסטטוס הכלכלי אבל בנתיים גם שאלו אותי לגבי שאר מעקב ההריון וקבעו לי מיד תור למחרת לראות את הרופאה לבדיקות דם (פנל הריון). הגעתי למחרת כי הכי רציתי לדעת בנוגע לסטטוס הדם שלי. מכל מה שקראתי הדברים החשובים הם : ההמוגלובין, תפקודי קרישה וברזל. בתור טבעונית למחצה (אוכלת מידי פעם פיצה) כל המידע זה חשוב.
למחרת הגעתי והופתעתי מכל אנשי המקצוע שעברתי דרכם בשעתיים. קודם הפנו אותי ליועצת הדרכה שאמורה להעביר לי קורס פרטי של הכנה ללידה (שיווו) ואח,כ לעוזרת אחות שלקחה ממני קורות חיים גניקולוגים, לחץ דם ושוב בדיקת שתן.
סוף סוף נכנסה הס. רופאה (physician assistant) כדי לעשות לי דופלר ולוודא דופק עוברי. חייבת לציין שלמרות ששמעתי מאות פעמים את הדופק העוברי של נשים אחרות הדופק הזה ריגש אותי. זה כל כך מוזר לשמוע את זה בא מתוכך. ויש מין פליאה כזו שזה אכן שם, הקול הזה. פלא...
ה-ס. רופאה הייתה מאוד נחמדה וסיפרה לי שהייתה עובדת בקולרדו עם מיילדות בבית חולים אבל כאן בגלל החוקים מיילדות לא מורשות לעבוד בתוך המסגרת הרגילה. שמחתי שיש לי ס. רופאה בצד שלי, אבל יותר מאוחר כששיחזרתי את הפגישה בנינו הבנתי כמה חשוב לי ללדת בבית. היא לא אמרה הרבה, וגם שום דבר לא נאמר בצורה מפחידה אבל זה חילחל אלי איכשהוא שיש צורך לדאוג - לא לקחתי ח. פולית ואני בגיל שיש בו יותר סיכוי לת.דאון וכן לסכרת, יתר לחץ דם ועוד כל מיני בעיות.
כעומדת משני צידי הגדר- זו שלומדת מיילדות וזו שעכשיו חווה את זה על בשרה אני נעה ונדה פתאום בין האסכולות ורואה כמה הדעת שלי נוטה לכאן ולשם. הרי בתור מתלמדת וחוקרת היו לי דעות מוצקות , וכאן למרות שיש לי ביטחון בגוף שלי ובחוזק שלי, יש לי סדקים שיהיה קל למלא אותם בדאגות במקום בביטחון. זה לא פשוט כי כמו שאמרתי אני לרב טבעונית, לא אוכלת בשר שנים, מאמינה בסגולותיהם של הצמחים והירקות ומעדיפה לאכול אספרגוס מאשר למלא את עצמי בחומרים סינטיטים שאמורים למלא מחסורים. מודעת לכל התאוריות על מחסור בB12 אצל טבעונים (ודואגת לאכול ספירולינה ושמרי בירה כל יום וקצת אדמה שנשארת על הגזר מהגינה ולקבל קצת חידקי B12) ובכל זאת שומעת את הקול שלה אומר לי את מה שאני כבר יודעת על הסיכון במומים פתוחים של מערכת העצבים, ועל כך שתרשום לי מרשם לח.פולית.
חזרתי הביתה מיד לקרוא על כל יום ועל כל שבוע בהריון (עברתי את השלב של התפתחות מערכת העצבים, עכשיו זה שלב מערכת העיכול שיורד למטה) והתחלתי לדאוג, מה שאני לא אמורה לעשות. ואז באה ההחלטה המיידית לעשות כבר את השיחה ולהתקשר לכל המיילדות ולהפגש איתם. אז זה מה שעשיתי!
מסתבר שבאזור שלי יש מעט מעוד מיילדות ועוד מעטות יותר שעושות לידות בית. יש כאלה שמיילדות רק במרכז לידה. אז שבוע הבא אפגוש 2 מהן ועוד אחת שצריכה לחזור אלי לגבי פגישה.
אין לי מושג איך אעמוד בתשלומים למיילדות האלה כי כבר סיפרתי שדחיתי את העבודה עם חולי האלהיימר. אבל מתברר שגם במערכת התומכת ואדיבה של ארצות הברית שכולה למרבה הפליאה בחינם למעוטי יכולת כמוני עדיין מהווים אתגר לא פשוט.
ואני גם לא תמימה לחשוב שהמיילדות לא יחקרו אותי על התזונה כי זהו תפקידן וגם פה צפויות לי הזהרות. אפילו בבית ספר שלמדתי בו היה פורום שלם על טבעונות בהריון שפסל את הטבעונות כלא מספק את הערכים התזונתיים. הבעיה היא שמי שתמיד עושה את המחקרים האלה הם אנשים מודאגים שאינם טבעונים או צמחוניים בעצמם.
קראתי ועדיין אני ממשיכה לקרוא על כל מה שצריך להיות הערכים התזונתיים ותמיד בכל רגע משבר אני נזכרת בנשים קטנות מאפריקה או הודו שבוודאי נשענות על תזונה מאוד מינימלית ובכל זאת יולדות ילדים בריאים. או שאולי זו האשלייה שבה אני רוצה לחיות? האם אני מיילדת לעתיד מאוד לא אחראית או שמה מאוד בטוחה בעצמה ללא שום סיבה?
מה שבטוח זה שנקבע לי כבר בדיקת pap smear לעוד שבועיים למרות שנשבעתי לעצמי בעבר שיותר אני לא עוברת את הפרוצדורה הזו, אני מוצאת את עצמי נגררת כדי לא ליצור סערה לפני שעוד עבר זמן ודברים יותר משמעותיים יעלו שעליהם אצטרך לסרב בתוקף. (כבר אמרתי לס. רופאה שלא אעבור בדיקת מי שפיר) ועוד עבר עלו דברים נוספים כמו פגישה עם הרופא כי אני הריון בסיכון בגלל הגיל וסירוב שלי....
טוב שבוע הבא עידכון לגבי הפגישה עם המיילדות. מצפה בעצמי לשמוע מה יקרה שם. ואולי כדאי לא לצפות ופשוט ללכת כולי אוזן....
שבוע טוב

שליחה על ידי פז* » 01 אפריל 2013, 06:52

וואו מדהים! בהצלחה

כל הכבוד לך!
מה זה "הגיל"? כתבת איפשהו בת כמה את?

בשמת, לא יודעת אם כתבתי בת כמה אני- אבל אני בת 10 לחלק ל3 ו7.
נפגשתי עם המיילדת הראשונה ד'- דמות דקיקה ובלונדינית קצת כמו כוכבת קולנוע בגיל מתבגר. אני מגיעה לבית על חוף הים שהוא המשרד שלה. המקום נעים והיא נעימה אבל אני מכירה את הדיאלוג הראשוני הזה שבו היא מסבירה מהי מיילדות בית. אני מזכירה לה שאני סטודנטית לשעבר ושעבדתי עם מיילדות. אה היא נזכרת...אני קצת צריכה להסביר למה אני לא רוצה לעבוד עם ק' המיילדת שאיתה עבדתי את הלידה הטרומתית של פרע כתפיים שאחריה לא חזרנו לעבוד יחד. ולמה אני מהססת לגבי השותפה שלה מ' שאיתה נפגשתי לפני כמה חודשיים ואמרה לי שהאוורה שלי או האנרגיה שלי מוצאת חן בעיניה. מרגישה שאני צריכה מישהו עם רגליים על הקרקע ולא מישהו שידבר אל ישות התינוק וינסה לחפור בעבר כדי לגלות מה יכול להשפיע על הלידה. לא שאני לא חושבת שזה חשוב לברר דברים אבל ברובד מאוד פרקטי אצלי אני מרגישה מחוברת ולא אוהבת כל כך כשזה מגיע לדיבורים על מה שאין לי שום קשר אליו. ד' אומרת שכדאי שאפגוש בכל זאת את השותפה שלה מ' בתור אישה בהריון ולא כסטודנטית שמחפשת מורה, אולי זה שונה היא אומרת, אבל היא יכולה להבין אותי שאני רוצה להיות אמא בהריון ולא להיות מוכרת "כתלמידה" ובתוך התבנית הזו. ואכן אני רוצה להיות כמו דף חלק שלא מכירים אותי בסיטואציות שבהם אני הסטודנטית. (לכן גם לא רציתי להפגש עם המיילדות שאיתם אני מתנדבת כרגע) בא לי להיות קצת בורה, לא לדעת ושלא יכירו אותי בקונטקסט של היודעת משהו על לידה. זה נשמע הגיוני ?
בגזרות אחרות בחיים עוד לא התקדם משהו מבחינת עבודה והיחסים עם המשפחה פה חוו אתמול קצת רעמים וברקים. הם (המשפחה ) באים לשיעור יוגה פרטי אצלנו בבית, בית שהם נתנו לנו לגור בו בחינם. למרות שהיחסים מתוחים ובמיוחד בשבוע האחרון בהם אנחנו והשכנים זכו לקבל מיילים אגרסיבים על כך שאסור לנו לדבר עם הגנן, שנחליף את המסננים של הכיור כי נמצאו הרבה שערות ואוכל בביוב (יש לנו מסננת) ושבעיית המים שהייתה (המשאבה של הבאר הפסיקה לעבוד) תתוקן למחרת.
הדבר שהכי קשה לי במפגש עם המשפחה זו המראה שבה אני רואה תכונות שלהם בתוך עצמי ומה שאני רואה מחריד אותי. ההריון גם מעורר אצלי תחושה שאנ רוצה להתנקות. אני רוצה לסלק מתוכי את כל הרעל שהצטבר במיוחד זה הנפשי, ולפנות מקום לחדש.
אבל הכעסים והטינה שהצטברו אפילו רק מעצם העובדה שלא היה מים, שלא יכולתי להתקלח, לשתות להוריד את המים באסלה אחרי איזה חירבון עם היה לי, יצרו אצלי כזה תסכול של חוסר אונים מול הבעלים של השטח (שהוא בן משפחה שנותן לנו לחיות פה בחינם) שהרגיש כמו כזה זלזול וחוסר התמודדות עם המצב, שהיה בא לי לקחת את הדברים שלנו ולישון באוהל יחד עם שאר ההומלסים שאיתם אני נפגשת בימי ההתנדבות שלי.
אז הם היו פה והצלחתי לא להכנס לוויכוח ואפילו להגיד שאני לא מעוניינת לדבר כי זה הופך לויכוח. ומה שקשה זה לראות שזה משהו משפחתי, שרואה את השלילי ותמיד נמצא במאבק עם הסביבה. ואני רוצה לצאת מכל המאבקים. לא רוצה לראות יותר מציאות מדומה שבא כל האנשים הם נגדי (כי הם לא), ולא רוצה לחוות שעושים לי משהו, או עושים לי משהו (כי זה לא נכון). אבל כמה קשה לי גם לוותר על הכעס שלי כלפי הבן משפחה המסוים הזה ולראות שגם הוא יש לו לא רק חסרונות אבל גם צדדים טובים. ואת החלק הזה בי הכי קשה לנקות.

לגמרי מבינה אותך.

חייבת לספר משהו לגמרי לא קשור להריון או שאולי הוא קשור???
שלשום בשיעור יוגה שמלמד בן זוגי אני עושה תרגילי יוגה בהריון בעוד הוא מסביר לתלמידים שלו משהו על הבטן ותוך כדי מתקן את עצמו על האנגלית הקלוקלת שלו. משום מה זה הצחיק אותי ותוך כדי שאני שוכבת על ערימת בולסטרים ענקית אני מתחילה לצחוק, קודם באיפוק ולאחר מכן משתחררת ממני שאגה שמדביקה את כל הכיתה בצחוק רועם.
כבר מזמן לא צחקתי ככה וזה היה כל כך כיף. מרגישה שהכל זז....

עוד יום ואני נכנסת לשבוע 12 ומסיימת את הטרימסטר הראשון. נפגשתי עם עוד מיילדת שהתקשרה שניה לפני שיצאתי מהבית לפגוש אותה וביקשה לבטל את הפגישה כי משהו אחר התבטל לה והיא לא מעוניינת לבוא למשרד שלה. התאכזבתי וחזרתי לנוח במיטה ולהתמזמז עם בעלי כשבאמצע היא התקשרה. לא עניתי, ואז היא שלחה הודעה שאבוא אם אני רוצה יותר מאוחר. אז באנו ודווקא ממש חיבבתי אותה. קוראים לה סו. והיא הייתה עם שתי רגליים על הקרקע למרות שנראתה עייפה. דיברתי איתה על השותפה שלה שחברה למישהי אחרת- זו שפגשתי בפוסט הקודם( ד'). סיפרתי לה שאני לא כל כך מתחברת לשיחות עם התינוק, בעלי הוסיף שזה יוצר תחושה שכבר מבלי שעוד יש תינוק כבר יש בעיה. פתאום ניצתו לה העיינים והיא אמרה "נכון, נכון, זה בדיוק הבעיה עם כל הפריניטל פסיכולוג'י" כל הזן הזה של פסיכולוגיה שעוסקת בבעיות טרום הלידה ותקשור עם העובר ....ממש לא אני. שמחתי לפגוש אותה והדבר היחיד שמצער אותי היה שהיא לא עושה לידות בית רק במרכז לידה שלה יחד עם עוד מיילדת. אז אם לא תהיה ברירה- (מחר אפגוש עוד מיילדת) אשקול ללדת עם סו שמצאה חן בעיני. אני שמה לב שתוך כדי אני בוחנת מי תהיה גם מורה לעתיד שלי והיא בהחלט אופציה ויש לה גם תלמידים. מעולה.
דיברתי גם על הצורך של הרופאה לעשות לי פאפ סמיר pap smear, והיא אמרה משהו מאוד מעניין. שבמילא הצוואר עובר במהלך ההריון המון שינויים ולכן הריקמה שונה. עם היה לי פאפ תקין לפני שנה אז היא לא רואה צורך לחזור על זה. זה פשוט פרוצדורה מקובלת בגלל העובדה שזה זמן שרב הנשים פונות לטיפול ולכן מבוצע באופן גורף לכולם. התקשרתי לבטל את התור שלי אך ביקשו שבכל זאת אבוא לפגישה. אני מקווה שזו לא הולכת להיות מלחמת ה"לא" שלי מול "הצריך" שלהם. אני מיד מבטלת את המשך הטיפול חינם שלי שם. למרות שפתאום אני שומעת את המחשבות שלי על הוצאת 5000$ למיילדת כמאוד מאוד יקרות ותוהה למה אין לי אומץ ללדת לבד למרות ההתנגדות של הבעל.
היום הסתכלתי על גודל העובר ומשקלו לפי השבוע שבו אני נמצאת, והופתעתי שבבטן שלי יש כבר כדור בגודל 5 ס'מ ושוקל כל כך מעט רק 18 גרם. אני מתארת לי את העובר נוצר ממים ולאט לאט מתעבה בחומר. ישות מים שמתעבה ומתעבה מתוך התוהו ווהו. ואכן אני הולכת לסטות קצת מבלוג המיילדות ולחדור לעומק היחסים המשפחתיים פה. מרגישה שצריכה ליצור ניקיון ולנקות את "הבית" שלי כדי שהוא יהיה נקי לבואו של האורח. אמשיך על זה בהמשך רק רציתי להזהיר את עצמי שהולך להתבצע פה מרחץ....

שליחה על ידי פז* » 09 אפריל 2013, 15:20

בדיוק לפני שנכנסתי חשבתי שזה מצחיק שבלוג לימודי המיילדות שלי כולל בתוכו את הלידה שאת עצמך תלדי, ושזה בהחלט חלק ניכר בלימודי המיילדות שלך.. והנה את כותבת שאת הולכת לסטות קצת מבלוג המיילדות

הרי הכל כלול וחדירה לעומק היחסים המשפחתיים היא חלק מהלימוד! נהדר..
ד״ש

לא יודעת אם זו דרמה או דארמה אבל החיים כרגע מחכים שהגלגל יסתובב כי כרגע זה מרגיש כמו התחתית.
במיוחד שבן זוגי האהוב הלך לישון מתוך דיכאון וזה קרה אולי פעם אחת במשך 14 שנה שאנחנו חיים יחד.
אני מצד אחד אופטימית אבל מצד שני זה לא נראה יש פתח אור. אבל תמיד אומרים שהאור הכי גדול נמצא במקומות הכי חשוכים- אז שיאיר כבר כי חשוך.
זה נראה זמן טוב להתחיל לגולל את הסיפור המשפחתי. או לפחות חלקים ממנו. הרי העבר הוא בור ללא תחתית ואני פוחדת שאם אתחיל זה לא ייגמר. אז נתחיל ממה שקרה השבוע. או קצת לפני הרקע.
גרנו במדינת וושינגטון, עברנו לגור בארה'ב כדי שאוכל להתחיל לימודי מיילדות. מיד עזבנו אם קבלת הויזה אחרי שסיימתי 4 שנות לימודים בלימודי אחיות. חשבנו שנעבור ותוך כדי אעבור גם את המבחן הממשלתי של וושינגטן לאחיות, ימצא עבודה , לימודים יהיו חלק מהכל ונסתדר. זה לא מה שקרה. קרסתי מהעומס של הלימודים, בקושי נשמתי מרב הקושי של הגשת משימות. שלא לדבר על זה שלא עברתי את המבחן הראשון אלה רק בפעם השנייה, וכשכבר החלטתי לעזוב את הלימודים החלטנו לעבוד לקליפורניה. מה שקרה זה שיש לי משפחה (בן דוד מבוגר בעל עסקי נדל'ן) שהציע לנו מקום מגורים חינם ובעצם דיבר על זה שהוא מאוד רוצה שתהיה לנו משפחה ולעזור לנו בכיוון הזה. היו לי איתו שיחות על כך שאני רוצה להכנס להריון אבל אנחנו לא יציבים כלכלית ולכן לא מתחננים משהו כזה. ההצעה באה אחרי שתהינו מה אנחנו הולכים לעשות שם כי סבלנו מאוד מגשם רצוף 9 חודשיים במשך השנה ולא ראינו שם עתיד למרות שמאוד אהבנו את האקלים החברתי. חששתי מאוד לעבור בעיקר כי הבן דוד המבוגר הוא אדם לא פשוט היו לו המון סיכסוכים עם המשפחה והיסטוריה קשה עם ההורים שלי. כשנולדתי הוא בא לישראל וגר איתם במשך תקופה. אחרי שנתיים חזר לארה'ב. אני זוכרת את ההורים שלי מנסים ליצור איתו קשר, משאירים לו הודעות בטלפון ואת אבא שלי מתחנן שידבר איתם ויגיד להם מה קורה איתו. הם גם הלוו לו המון כסף אבל מעולם לא שמעו ממנו. בני משפחה אחרים תמיד חוו ממנו קושי כולל אני כשהוא הופיע להלוויה של ההורים שלי כשהם נפטרו מתאונה. הוא הגיע לשבעה והתחיל לדבר איתי על כמה הוא כועס עליהם וכמה נורא אבא שלי היה. הייתי בת 21 עצובה מהמוות של שני הוריי והנה הבן דוד הזה החסר רגישות מוציא את כל הכעסים שלו על ההורים שלי בשבעה שלהם. זה רק דוגמא קטנה לחוסר הטקט שלו.
כשחשבנו האם לעבור לכאן או לא ניהלנו שיחה בנוגע לציפיות שלו מאיתנו. הרגשתי שהוא לא כל כך מודע למה הוא רוצה ושבעצם הוא רוצה לחזור לחוות את ימי הקיבוץ שחי בישראל של שנות ה70. הוא ציפה שנעבוד בחווה, נשתול, נגדל, נהיה כמו קומונה כזו יחד עם השכנים. חששתי מאוד ממה שעלול להיות אבל בעלי רצה מאוד לעבור ומשך לכיוון הזה. הזהרתי אותו שעלול לא להיות קל אבל בכל זאת היה לי נוח לקבל בית קטן ולא לשלם עליו. אז עברנו.
בהתחלה היה נעים, הוא ואישתו באו לכאן לשיעורי יוגה פרטיים שבעלי מלמד והסתבבנו יחד (בלי אישתו) בכל מיני הזדמנויות. עד שיום אחד עשיתי מעשה שהרגיז אותו, התקשרתי אליו לטלפון הנייד לשאול אותו אם הוא בא לארוחת ערב כפי שקבענו. עד אותו רגע מעולם לא התקשרתי אליו לנייד כי הוא מעולם לא רצה לתת לנו את המספר שלו. הוא בא לבית שלנו והתפתח ויכוח שבו לא יכולתי לעצור את הדמעות והארס והאגרסיביות שלו גם הם לא הפסיקו לצאת. יש לו טראומה מהדינמיקה המשפחתית והרגשתי שהוא רואה אותי דרך העיינים שאני זו בעצם אבא שלי שפגע בו ואני כמו שאר המשפחה.....
עד היום אני תוהה אם מתחת לכל השנאה שיש לי אליו יש גם אהבה ופגיעות? מאז אותו אירוע היחסים התקררו אבל הוא המשיך לבוא לשיעורי יוגה פרטיים אצלנו ואני המשכתי לתת כמיטב יכולתי. אבל בעלי היה אומר שזה מאוד קשה הקרירות שלי אליו.
אירועים נוספים המשיכו לצוץ , בעיקר התכתובת שלו אלינו היא במייל ואף פעם לא ישירות בטלפון או בעל-פה. כך שהתחלתי לא להגיב כשהמיילים נהיו מאוד צורמים.
למשל שאסור לנו לדבר עם הגנן כי זה משגע אותו שכולם מדברים עם הגנן.
או במכתב שלו על ליל הסדר הוא כתב שהם לא מעוניינים לבשל, שזה היה בבית שלהם, ושהם יכולים רק בתארכים האלה והאלה ולא בליל הסדר עצמו. שהם רוצים שאנחנו נבשל, נארח (את אמא שלו, אמא שלה, הבן שלהם ואת אח שלו) בבית שלנו שבגודל של קופסת נעליים (הוא גר בבית ענק באזור הכי יוקרתי בעיר) הם ישלמו על הכל אבל הם לא יכולים לתרום יותר מזה.
וארוע אחרון שגרם לפיצוץ האחרון היה שהמשאבה של המים הפסיקה לעבוד, לא היה לנו מים ולא היה ניתן להשיג אותו (כי אין לנו את הפלאפון החסוי שלו) קצת התמרמרנו על האופן שבו הוא כתב לנו ולשכנים על זה שזה לא אשמתי ושלמחרת יבואו לסדר. לא הבנתי את חוסר הרגישות שלו להתעלם מהעובדה שהיינו בלי מים כמעט 20 שעות. מילא אנחנו שלא משלמים שכירות.....
והנה אני גולשת וגולשת ומתארת עוד ועוד אירועים שהפריעו לי בהתנהלות בנינו.
האמת היא שהיינו צריכים לעבור מיד אחרי הפיצוץ עם הפלאפון והמתיחות שהייתה שם שלא הייתה בריאה לאף אחד. זה לא היה נכון לשנוא אותו ולחיות תחת קורת הגג שלו. ממש ממש לא. אבל ככה זה כשהחיים לא נותנים לך בעיטה, בסוף זה מגיע מכיוון לא צפוי.
ואכן השבוע הוא ואישתו הגיעו אלינו ואמרו שהם מביאים ארוחת ערב. הצענו להפגש במקום ניטרלי אבל הם התעקשו שזה היה פה. הם שעה וחצי דיברו איתנו על אינטואיציה ועל הרגשות שלנו לתינוק, והאם אני מאמינה בתקשורת עם העובר או לא .....(אישתו עוסקת בתחום שכולו קשור לפסיכולוגיה של העובר, על טראומות שהעובר עובר עוד בבטן.....)

אחרי שעה וחצי של שיחה קלילה היא אומרת שקשה לה להגיד את זה אבל הם מבקשים שתוך 6 שבועות נעזוב. אני בולעת רוק למרות שידעתי שזה יקרה ובן הזוג אומר להם שזה טוב לנו שנעמוד על הרגליים. הסיבה שלהם היא שיש מתח בנינו והיא חושבת שככה נוכל לבחון את היחסים לא בשוכרים ובעלי דירה.
אנחנו עוברים לילה ללא שינה כמעט ומתהפכים במיטה. הבן זוג מרוויח מכמה שעות יוגה ואם יש שיעורים פרטיים זה משמעותי אבל אם אין .....
ואני מחפשת ומחפשת עבודה לפני שתצוץ הבטן ואף אחד לא מוכן להעסיק אותי. השבוע הייתי בראיון עבודה למשהו זמני והסיבה לאי העסקתי הייתה התעניינותי במיילדות (עבודה עם מחקר באלצהיימר זה לא אותו דבר)
כולם חושבים שפה זה אמריקה וזה קל והנה אנחנו מרגישים את שני הקצוות. מצד אחד את הדחיפה שלה אנחנו זקוקים כדי להתחיל להיות עצמאיים ולמצוא מקור הכנסה יותר רציני. יותר שעות יוגה יותר פנייה לאנשים שיעזרו לי להכנס בדלת של הסיעוד.
ומצד שני חווים את הבעיטה משני אנשים שהם בני משפחה ואנשים שמגיעים לכאן שבוע שבוע לטיפול פרטי שעלותו לא זולה כלל.

הפלא הוא שגם השבוע הם נחתו פה אצלנו לשיעור. הסתובבנו עם רגשות קשים לגביהם כל השבוע ותהינו איך הם מרגשים בנוח להעיף אותנו מפה, ולהמשיך להגיע לשיעור פרטי. אבל זה הם, והיכולת שלנו לקבל אותם ולטפל בהם מבלי להגלות את הקושי שלנו שבו אנחנו נמצאים.
חשוב לציין שבשיחות של הבן דוד עם בעלי הוא דיבר על זה שיעזור לנו אם יהיה לנו ילד, שירחיבו לנו את הבית הקטן, ושאנחנו לא צריכים לדאוג. זה נאמר פעמים רבות במטרה לעודד אותנו לייצר ילדים....
בשיחה שלי איתו פעם הוא סיפר כמה הוא עצוב שלא היו לו עוד ילדים. שהמצב הכלכלי היה קשה והוא פחד ואז כבר היה מאוחר ואישתו לא יכלה ללדת יותר. לכן זה היה חשוב לו....

אתמול הופתעתי מהגיס שלי שאמר לי שהוא לא מבין למה יש לנו ממנו ציפיות. גרנו אצלו שנה וטבעי שהוא רוצה כבר להשכיר את זה למישהו אחר.
אבל זה לא מה שסיכמנו איתו לפני שעברנו. אמרנו שנדבר על המשך ואם נצטרך לשלם או לא תלוי במצבנו...
אני לא מתלוננת. אני שמחה על הדחיפה. ומתרגשת מההרפתקאה. ומקווה שהשמיים סוף שוך יאירו לנו פנים.
אבל קשה לא ליפול למחשבות דואגות על מה יהיה איתנו בלי שיש לנו מקור הכנסה שאפילו מספיק לכסות שכר דירה מינימלי.
ואחרון דאגותי- חלום לידת הבית הרגע עף מהחלון. אין סיכוי לממן לידה כזו כשליה בבית חולים היא חינם בגלל מצבנו הכספי.
המיילדת שאיתה נפגשתי בשבוע שעבר ושעדיין לא סיפרתי עליה פה התקשרה כדי לשאול מה החלטתי. סיפרתי לה את החדשות וניסיתי להציע את זמני, או זמנו של בעלי כברטר או תשלום בעתיד. אבל זה היה נראה ללא תקנה.
החזיקו לי אצבעות כי שלחתי את הרזומה שלי היום ללפחות 5 מקומות. אפילו חשבנו לעבור למדינה בתוך ארה'ב שמקבלת אחות ללא ניסיון.
אז זהו
אשמח לשמוע מה אתן חושבות ואם יש לכן הצעות מחוץ לקופסא.
חשבתי לעמוד בצומת מרכזית עם שלט ענק "אחות בהריון ללא ניסיון מחפשת עבודה" נראה לי שזה יהיה שינוי מרענן מהשלטים המבקשים נדבה של מחוסרי הבית....