רציונל רגשי.
התעכבתי במענה, החיים האלה תובעניים אפעס, אבל כעת אני אנסה לייחד קצת זמן לדברים המאוד חשובים שאתה מעלה.
ראשית, גם אם אתה מחלק את תשובתך לסעיפים ופיסקאות וגם אם אתה מציין לשבח את הסובלנות שלי, עדיין אני לא רואה שום סיבה שאתה תקבע את כללי הדיון ביננו.
אני חושבת שהשאלה לגבי "מה קורה אם הפלסטינים באמת שונאים אותנו נפש" אינה נכונה בהגדרה. גם לילדיי אני מסבירה שיש שאלות שאינן נכונות, ואם מרגישים בעצמות שאין תשובה סימן שישנה בעיה עם השאלה. אתה אומר שהעם הפלסטיני הוא זה שבחר בחמאס ואני אזכיר לך שהעם היהודי בישראל הוא זה שבחר בליברמן. ישנה הסלמה, וביני לבין עצמי אני אפילו חושבת שזה סימן טוב, כי לאחריה יהיה חייב לבוא היפוך של המגמה. אני מקווה שההסלמה הזאת לא תעלה לאף צד בדם רב מדי. בינתיים הפלסטינים הם אלה שמשלמים את המחיר הגבוה אולם אין לך שום ערובה לכך שזה מה שיקרה גם מחר. הגלגל הזה יכול להתהפך ומן הסתם ישנם כוחות חזקים שפועלים כדי להפוך אותו. החוק ההוא עם הכח שמופעל והכח שמופעל כנגד. אתה בטח תדע לצטט אותו בצורה מדוייקת לעילא.
הניסיון להציג את הפלסטינים כאילו תודעתם ותפיסתם לא השתנתה, לא משתנה ולא תשתנה לעולם - מופרך מבחינה היסטורית ומניח שההיסטוריה היא סטטית. מה שהיה הוא שיהיה. אין שינוי ולא יתכן שינוי. אני לא מקבלת את ההסתכלות הזאת, ונדמה לי שאף היסטוריון לא יתמוך בגישה שכזאת.
לגבי ארה"ב - אגב, אין עם אמריקאי ואפילו לא נשיא אמריקאי, יש את אזרחי ארה"ב ואין שום סיבה להעניק להם כל פעם מחדש את היבשת כולה - נראה שאכן זה הכיוון שישראל מנסה לאמץ; להשתלט על שטחים, לטבוח באנשים בשם נאורות, קידמה וחופש אל מול ברבריות ונבערות, לחכות שיעברו המון שנים כדי להכיר בעוולות האלה ולפצות טיפ-טיפה באופן סימלי את מי שנשאר. כל יתר הדברים שכתבת בסעיף הזה הינם בגדר ספקולציות על שפיכת דמים. אני יכולה להעלות את אותה ספקולציה עצמה שמן הסתם תתרחש באם לא תנתן לפלסטינים הזכות לממש את הגדרתם העצמית במהרה. שלא לומר בבהילות ממש.
לגבי הצעותיו של ברק לעראפת מאחר ואנחנו תמיד שומעים סיפור מאוד חלקי - קשה להגיע למסקנות. כמובן שאפשר לקנות במלואה את הגירסה הישראלית. אבל האם זה לא יגרום לנו להרגיש קצת, איך לומר, סאקרים בכל הנוגע לצרכנות מידע?
לגבי עוצמתה של ישראל מול כל העולם הערבי; מה אומר? אתה מנסה למנות את כוחן של כל מדינות ערב מול הכח הציוני העולה (האם ארה"ב נמנית על הכוחות הציוניים? הרי מחד היא מעוניינת בקיומה של מדינה יהודית ומאידך אי אפשר לזלזל בכוחה - כך שאולי יש פה סיכוי להטיית המאזניים מבחינתך?). אם כל ציר הרשע הזה נראה כל כך מאיים עבור הישות הציונית, למה לעזאזל האו"ם שמום תמך בהקמת מדינה יהודית באמצע אמצע אמצע של כל הלבונטין הזה? היה אפשר לנחש, לכאורה, שזה לא הולך להיות הרמוני כמו מפגש של הים עם החוף. מאחר וכל המדינות שמנית התנגדו בתוקף להקמת המדינה היהודית באמצע של האמצע שלהן, האם ניתן לומר שהתעקשות על מדינת ישראל במיקום הספציפי הזה כמוה כקריאת קרב? קצת אלימה קצת דורסנית קצת מצפצפת לגמרי על כל מי שבנמצא?
ולא. אני לא שוללת את קיומה של מדינת ישראל. אני מתווכחת עם ההגדרה הציונית שלה. ואני מעלה שאלות לגבי ראיית הנולד של אלו שהתעקשו על ביסוסה בזמן ובמקום שזה קרה. או שאולי פשוט זה היה מחיר שהיה שווה לשלם? אמרו לעצמם: אז ימותו כמה עשרות אלפים מכל צד. שויין. כולה חיי אדם. זה כלום לעומת מה שהיה בשואה.
אני לא נמנית עם קהל מערציו של שום צבא. אני מתנגדת נחרצות לפיגועים מהצד הפלסטיני. ואני מבחינה בין פעולות רצחניות של ארגוני גרילה לבין פעולות רצחניות של צבא השייך למדינה. במיוחד מדינה שאני משלמת מכספי לקופתה.
הערתך לגבי הנאכבה - ישנם אנשים ברחבי העולם שישמחו להסביר לך למה קרתה השואה, למה נפל על ראשיהם של היהודים כל אחד מהפוגרומים שהיה מנת חלקם. נניח שנקבל את הנרטיב של הימין שהערבים נסו מבתיהם בהנחה שתיכף הכוחות הערבים גומרים פה את הסיפור בשבילם ותוך ימים בודדים הם חוזרים כמנצחים לבתיהם לנקות את דם היהודים מהקירות והחצרות.
נניח שהם היו טפשים ורעים.
האם תוכל להתכחש לזה שאנשים (בשל טיפשותם ורוע ליבם, לגישת הימין) נושלו מבתיהם ללא אפשרות לחזור? השדות שלהם, הכרמים, המטעים, הפרנסה, הבתים, הכפרים, קרובי משפחה.. החיים שלהם. נניח שב 48 היה פה דור טיפש ורע לב במיוחד של ערבים זחוחים. האם זאת סיבה מספקת כדי שאנחנו היום נינהג בטיפשות ובלב ערל לא נכיר בסבלם? האם זה ממעיט מסבלם? מהלגיטימיות של צאציהם לחיים טובים?
היו לא מעט פלסטינים שהאמינו שהשלום אפשרי ואף קרוב. ישראל פעם אחר פעם זימברה את האמונה הזאת שלהם. ולפעמים הצבא הוא זה שעשה את זה (בהנהגתו של שאול מופז, למשל) בניגוד מוחלט להחלטות המפורשות של קובעי המדיניות בישראל. כי כידוע אנחנו צבא קטן מוקף במדינה (ישראל) עויינת.
כשהזמנתי אותך לסייר ביחד בשטחים לא חשבתי דווקא על העוני, הרי מזה יש לנו בשפע גם בצד הזה של הגבול, חשבתי יותר על מפגש פנים אל פנים עם "האוייב". כדי להכיר אותו ולתת מקום גם לצדדים המשותפים שלדעתי עולים עשרות מונים על פני השונה, גם בחשיבות וגם בכמות.
ולגבי 1945 - אני מפנה אותך ליומניו של ויקטור קלמפרר, אינטלקטואל ממוצא יהודי החי בגרמניה בימי מלחמת העולם השניה. הוא מלא חמלה והזדהות כלפי תושבי דרזדן המופגזים בסיום המלחמה. הוא משווה את הוגי הציונות לנאצים (בזמן אמת! 1940!) שבדומה להיטלר מחליטים מיהו יהודי על סמך מוצאו של האדם בלי קשר לבחירתו. הוא בז לרעיון הציוני מתוך הגטו בו הוא חי עם אישתו הארית.