למה באופן

[אנונימי]

דיון שהתחיל בדף אבהות בחינוך ביתי

[אילה*]

אני חוששת שבגלל שלרובנו כילדים היתה חוית ילדות לא פשוטה , עם כל המוסכמות החברתיות שעומדות בניגוד מוחלט למה שתינוק שבא לעולם מצפה: לינוק , לישון בקירבה , להיות בתנועה צמוד למבוגר וכו'

החויה החקוקה באישיות , בתגובות הכי רפלקסיביות , בנימי הנימים.
והיות ואנו חויים את ילדותנו בשנית עם הילדים שלנו , אנחנו מאפשרים לכל זה לצוף.

מה שאני חושבת הוא שכל האנשים מתאימים לטפל בילדים , לאהוב אותם לתת להם את כל צרכם בכל תחום ולהנות מהם.אבל נכון לעכשיו , במציאות המוכרת לי, רק מעטי מעט עושים את זה באופן אינטואיטיבי.
מהסיבה שרק למיעוט בנו היו הורים כאלה, שאהבו וכיבדו ונתנו מעצמם.
לכל היתר (ואני לא מוציאה את עצמי מהקהל הזה) מזומנים כל כך הרבה שיעורים , בצורת ההזכרויות , לא רק זיכרון מוחשי (זוכרת שפחדתי בחושך לבד), אלא גם תחושה של אי שקט , עצבות ושיעמום...

להשאר עם הילדים במקום של הקושי , ולא לברוח לאיזה סאטר אפ עם שעות עבודה מטורפות , להצליח להבין את האינסטינקטים הפחד והנורמות לשחרר את זה, לפעול ממקום של היגיון ואף לפנות מקום לאהבה - זה מבחינתי חינוך ביתי.
ואפשר לחשוב שאני לומדת יותר מהילדים. וזה נכון.
ואני לרגע לא טוענת, שאני מצליחה כל הזמן , אם כי נרשמות לזכותי דקות חסד פה ושם.

[אבא_בית*]

אני חוששת שבגלל שלרובנו כילדים היתה חוית ילדות לא פשוטה_ ... _רק מעטי מעט עושים את זה באופן אינטואיטיבי_ ... _מהסיבה שרק למיעוט בנו היו הורים כאלה, שאהבו וכיבדו ונתנו מעצמם

אני חושש שאת עולה פה על "מוקש" רציני וייתכן שהאמירות שלך הן אנדרסטייטמנט רציני.

אצלי למשל אני יודע שיש בבחירה שלי קשר הדוק מאוד לעובדה שגדלתי בקיבוץ "של פעם" והורי מעולם לא ממש לקחו על עצמם את תפקיד ההורה איתי. הם דווקא היו אנשים מאוד כייפים, צעירים אבל הקיבוץ אפשר להם לא להיות הורים. מעולם לא ישנתי באותו בית עם הורי והיה להם מושג מאוד קלוש על מי אני ומה עובר עלי. לפני כמה חודשים הזכרתי לאימי בדרך אגב שכל היסודי שלי חטפתי מכות על בסיס יומ-יומי ושנאתי כל רגע שם. היא הגיבה בהלם מעושה ואמרה "איך יתכן שלא ידעתי על זה"... לא היה ממש טעם לענות לה. וזה רק קצה הקרחון... 95% מהזמן לא היה להם מושג איפה אני ומה אני עושה.

באתר פה תמצאי המון סיפורי אימה של אנשים על הורים/גן/מטפלת/בי"ס/ צבא ונשאלת השאלה - האם "באופן" הוא אוסף של אנשים שרוטים ופגועים שעושים תיקון? אולי... זה בטוח יותר טוב מלגרור את כל הפגיעות האלה לדור הבא. כמו שאבי אמר לי כאמרתי לו שלא יעיז להרים יד על אחותי הקטנה (אז בת 13) והזכרתי לא כמה אני ואחיותי חטפנו ממנו - " גם אני חטפתי מכות ויצאתי נורמלי". זוועה.
טוב... אולי רק אני שרוט

מצטער על ההכללות הרבות אבל אין לי דרך פשוטה יותר להעביר את מה שעובר לי בראש. אל תקחו את זה אישית - רק לתשומת לבכם.

[אבא_של*]

מסתבר שיש לנו סיפורים מאוד דומים אבל מאוד שונים - גם אני יליד הלינה המשותפת, אבל אני יצאתי ממנה מאוד מחוזק, ומאוד מאמין בערכה של קבוצת ילדים. אני מניח שזה שילוב של אופי של הילד, של הקבוצה שלו ושל המטפלות... בכל מקרה, אני מאוד מתחבר לאמירה שלך שהיחס למוסדות חינוך הוא במידה רבה פונקציה של החוויה של האדם במוסדות האלה, ואני רואה את זה על האנשים שקרובים אלי. ככל שחווית בית הספר שלהם הייתה יותר גרועה הם יותר מאמינים בחינוך הביתי (באופן כללי, אני חושב שסיפור החיים שלנו מעצב את התפיסה שלנו יותר ממה שהיינו רוצים לחשוב).
כשאני ואשתי מדברים על חינוך ביתי, בסופו של דבר, אחרי כל הדיונים הפילוסופיים (שאני לא מזלזל לרגע בערכם, אבל בהם קל יותר להגיע להסכמה), השאלה שנשארת על השולחן היא - האם החוויה שתהיה לילדים שלנו בבי"ס תהיה טובה או רעה. ואת זה אין לנו איך לשפוט, חוץ מלפי החוויות של שנינו, שהן מאוד שונות...

[אבא_של*]

ככל שאני באתר הזה יותר אני מרגיש יותר חריג, אבל אני לא מרגיש שייך לקבוצה של ה'פגועים'.
לא שחווית בית הספר שלי הייתה מושלמת - היו לי די הרבה חוויות לא קלות, ואפילו שנתיים שממש בא לי לשכוח. אבל עדיין, אני רואה את בית הספר כמסגרת שבסך הכל תרמה לי, גם בטווח הקצר של השהייה בה וגם בטווח הארוך של העיצוב שלי כאדם.
ולא נראה לי שאני יחיד סגולה
אבל זה מסוג הדברים שקשה לעשות עליהם סטטיסטיקה...

[אבא_בית*]

גם אני יליד הלינה המשותפת, אבל אני יצאתי ממנה מאוד מחוזק, ומאוד מאמין בערכה של קבוצת ילדים
גם זה אולי שייך לדף אחר אבל צריך לעשות הפרדה בין ההורים, הקיבוץ, ביה"ס וחברת הילדים. הקיבוץ כשלעצמו רק אפשר לאנשים לא למלא את תפקידם כהורים - זה לא אומר שכולם אכן לא תפקדו כהורים. הבעיה שלי היא עם הורי ולאו דווקא עם הקיבוץ. זה גם לא קשור לביה"ס (שדווקא היה לי בסדר גמור מכל הבחינות מלבד היסודי) ולא לחברת הילדים.
אין ספק שכל חוויה מחשלת (ראה ערך צבא) אבל לא בזה העניין... גם אני מרגיש מאוד "מחוזק" אבל באותו זמן מאוד "חסר" מהבחינה המשפחתית והרגשית. אני מסתדר מצוין כמעט בכל סיטואציה ובכל חברה אבל אין לי מושג __אמיתי של מה זה משפחה ואיך זה שיש לך הורים "על אמת". בשבילי הורי הם סתם שני אנשים שאני מכיר הרבה שנים וגם לא סובל אותם כל כך. אין שם רגש... אין שם קרבת דם במובן הרגשי. רק "תארים" כמו אבא, אמא, בן בכור אחיות... לא יותר מזה. הקיבוץ רק היווה כר נוח לכך.

לא נראה לי שאני יחיד סגולה
ביסודי סבלתי בעיקר מהילדיםבביה"ס ולא מביה"ס עצמו - היו לנו מורים טובים ותמיד היה לי בסדר גמור מהבחינה הזו. אחר כך היה לי בסדר גמור (אבל די משעמם)... אין לי אנטי עקרוני נגד בי"ס ובתנאים מסויימים יש לו לא מעט יתרונות. הבעיה שכמעט אין בתי ספר כאלה...
אשתי למשל אומרת שבעד שום הון שבעולם היא לא היתה מוותרת על תקופת ביה"ס שלה - ועדיין היא מאמינה מאוד בחינוך ביתי. זה לא בדיוק אחד לאחד...

ככל שאני באתר הזה יותר אני מרגיש יותר חריג, אבל אני לא מרגיש שייך לקבוצה של ה'פגועים'.
מרשה לעצמי לקחת סיכון ולומר שאתה כנראה לא כל כך חריג פה (מה גם שהנורמה לא כל כך ברורה ). להגיד על עצמך "אני לא פגוע" זה קצת כמו להגיד "יצאתי נורמאלי"... לא חושב שמישהו יכול באמת לומר זאת על עצמו. זה רק אומר שיש עוד כמה שכבות של בצל לקלף... גם אני אמרתי את זה על עצמי עד לפני כמה שנים ולראיה - אני נחשב מאוד "מוצלח" בכל פרמטר "נורמאלי" שרק תבחר. אם לא הייתי אומר לא היית מנחש לעולם שאני "פגוע" או "שרוט"... גם עכשיו.

מהצד השני - רב מי שמדבר פה על השריטות שלו נראה לך כנראה ממש "פגוע" אם הוא מרשה לעצמו לדבר על כך בצורה כל כך גלויה ובוטה. האמת היא שכמעט כולם פה די "נורמאליים" כמוך ולמעשה גם כל שאר החברה היא "אוסף של אנשים שרוטים ופגועים" ... פשוט מידת הכנות הפנימית שיוצאת פה היא דבר שאנו לא ממש מורגלים לו ביומיום ולכן זה נראה כל כך חריג.

בוא נרחיב את הדיון בדף חדש (למה באופן) ונשאיר את נושא האבהות לדף הז? מתאים?

[אנונימי]

_הייתי אומרת, דגש על "עושים תיקון".
עושים תיקון.
לנו. לזוגיות שלנו. לילדים שלנו.
מתקנים._

בספר "המשפחה החופשית" מאת פול וג'ין ריטר בחלק הרביעי כותבים הילדים שלהם מנקודת מבט (אחרי 20 שנה) והבת הגדולה (שהיתה בת 22 באותו זמן) כותבת כך:

"ברצוני להבהיר מיד שאני מאמינה בוויסות העצמי. את ילדי אחנך בדיוק כפי שהוריי גידלו אותי. אך מאחר שגדלתי בוויסות עצמי, אני מניחה שיכולתי תעלה על זו של הורי, ולפיכך אצליח יותר מהם ביישום העקרון. המוסר המקובל והערכים המסורתיים יפריעו לי פחות"

זו התבוננות ומן ידיעה פנימית מאוד ברורה ובריאה של הילדה.

כשקראתי את זה כל כך שמחתי! אם ילדינו יעשו תיקון לדרך שבה גידלנו אותם ויגדלו את ילדיהם באותו אופן, רק טבעי יותר, בלי להתאמץ ולהשקיע אנרגיה בלצאת מהחשיבה/רגשות/הטבעות מן העבר, (והסברים..למשל. כל ההסברים על הנקה, אם דור שלם של אמהות יניקו וישמשו דוגמא הרי בדור הבא הדברים יתנהלו באופן טבעי )האנרגיה תופנה להעמקת הדברים הטבעיים לאדם מקדמת דנה.

המרגיעון שלי: "אני המראה שלך". אני מכורה למרגיעונים.

[אבא_של*]

קודם כל, העברתי את הדפים. פעם ראשונה שלי - מקווה שיצא בסדר...

אני מסכים לאבחנות שלך, אבל כן ניסיתי להכליל לרמת המערכת - לקחת בחשבון את כל הגורמים, קיבוץ, חברת ילדים, ביה"ס עצמו, החברה בביה"ס וכו' - ולנסות לשקלל את ההשפעה המשותפת של כולם. בשקלול כזה, אני חושב שהמערכת תרמה לי והייתה לי טובה.
אני לא מרגיש מחוזק באותו אופן שהצעירות במסייעת חישלה אותי (כן, אני יודע עכשיו שאני יכול לחתוך סלט דק-דק אחרי שבוע של שעה וחצי שינה בלילה ). אני באמת רואה בתקופה הזו תקופה חיובית.

להגיד על עצמך "אני לא פגוע" זה קצת כמו להגיד "יצאתי נורמאלי"... לא חושב שמישהו יכול באמת לומר זאת על עצמו. זה רק אומר שיש עוד כמה שכבות של בצל לקלף...
במובן אחד אתה צודק - כמובן שנפגעתי אין ספור פעמים במהלך הילדות שלי. אבל אני מתייחס ל'היפגעות' כסיכום של סך כל החוויות. אם תרצה, אני עושה מאזן של תרומות מול פגיעות שגרמה לי מערכת החינוך הקיבוצית, והסך-הכל נראה לי טוב. אני לא מקבל את העמדה שמי שלא למד להכיר בערכן השלילי של חוויות הילדות שלו, כנראה שלא חפר מספיק עמוק. בהסתייגויות של קודם, הייתה לי ילדות טובה.

יצא לי מאוד חשבונאי כל העניין...

[אבא_בית*]

יצא לי מאוד חשבונאי כל העניין

אני חושב שאם אני אעשה מאזן אני אוכל להגיד שבסה"כ היתה לי ילדות לא רעה בכלל - אז אולי אני לא "פגוע"

העניין הוא שמבחינתי אי אפשר לעשות כזה מאזן כי "אי אפשר לחבר תפוחים ותפוזים". החוויות שנוגעות למשפחה לא יכולות להתקזז עם בית הספר או עם חוויות הקיבוץ והחברה. יותר מזה, לא בטוח שאפשר או צריך לקזז חוויות טובות עם חוויות רעות... הרי אבא שמופיע פתאום בחיי הילדים בגיל 15 לא באמת יכול לפצות על החוסר של השנים המוקדמות נכון? הרי גם אם הוא יתמיד בכך במשך 30 שנה - החוסר הזה יהיה קיים ולא "יתקזז" והוא גם לא צריך להתקזז. צריך להודות ולשמוח על השינוי אבל גם ללמוד מהחוסר ולעשות לו "תיקון" ולא "לקבור" אותו תחת החוויות הטובות.

אני מעריך ולומד מהדברים הטובים ומשתדל להביט באומץ ועיניים מפוקחות ובוגרות בחוויות ובניסיונות הרעים. משם בא הצורך והרצון שלי לתקן.

בתקופה שלי בקיבוץ היו המון דברים טובים - חופש כמעט בלתי מוגבל, חיים בטבע, עצמאות אישית, דירונת משלי מגיל צעיר מאוד, חופש מדאגות היומיום (אלכוהול ופורנו חופשי ) ועוד ועוד. בביה"ס הלך לי תמיד בקלות והייתי תמיד פייבוריט של המורים בבי"ס מעולה ומושקע עם 20 תלמידים בכיתה וראש פתוח. בקיבוץ הייתי הכי ותיק והכי גדול בגיל והורי היו ממקימי הקיבוץ אז גם שם מעמדי היה איתן.

אבל שום דבר לא יכול לפצות על היעדר התחושה האמיתית של משפחה, על הלילות שהיינו קטנים וצעקנו שומרת לאינטרקום גדול מעץ שתלוי על התקרה בלי לדעת מי, אם בכלל יבוא - עד שילדים הפסיקו לצעוק ובכו בשקט במיטה.

אי אפשר "לחשבן" את זה מבחינתי - זה לא באותן "יחידות" כפי שהיה אומר המרצה לפיזיקה.

די עם הקיבוץ לעכשיו...

---

אם ילדינו יעשו תיקון לדרך שבה גידלנו אותם ויגדלו את ילדיהם באותו אופן, רק טבעי יותר, בלי להתאמץ ולהשקיע אנרגיה בלצאת מהחשיבה/רגשות/הטבעות מן העבר.

הלוואי... יש גם תיאוריות הפוכות שאומרות שאם נהיה יותר מידי "באופן" ילדינו יברחו לצד השני - אולי זה גם מה שגורם לי לנסות למצוא את האיזון ולא לגמרי להתנתק מהמיינסטרים. זה תמיד מזכיר לי איך כמעט כל יוצאי הקיבוץ ממש אצו-רצו לגור בלב תל אביב ברגע הראשון שהם יכלו והפכו להיות הקפיטליסטים העירוניים המושלמים (לאחותי למשל זה לא הספיק והיא גרה במנהטן עכשיו ).

---

השאלה שנשארת על השולחן היא - האם החוויה שתהיה לילדים שלנו בבי"ס תהיה טובה או רעה.

צריך אולי לשאול "איפה תהיה להם חוויה טובה יותר - בביה"ס או בבית?" וגם "איפה לנו ההורים תהיה חוויה טובה יותר?" ואולי גם "מעבר לחוויה - איזה מידת אחריות אני רוצה לקחת על הערכים והחוויות של ילדי?"

אז.... אבא של, למה באופן ? או אולי למה לא באופן ? נשמך לשמוע ולשתף...

[אבא_של*]

אני חושב שאם אני אעשה מאזן אני אוכל להגיד שבסה"כ היתה לי ילדות לא רעה בכלל - אז אולי אני לא "פגוע"
זו הייתה הכוונה של ההערה שלי על החשבונאות. לא התכוונתי שאם אני עושה מאזן הכנסות והוצאות של הילדות שלי, אני נשאר בפלוס. קצת קשה לי למצוא דרך ברורה להגיד את זה, אבל ההרגשה שלי היא שהחוויות השליליות שלי מהחינוך הקיבוצי לא הצליחו להכתים אותו במידה כזו שאני אגיד ש'נזקו גדול מתועלתו'.

אני מקבל את ההערה שלך לגבי המרכיבים, אבל אני חושב שבכל זאת אפשר לעשות שקלול. ברור שאם חווית חברת הילדים דפוקה לגמרי (נניח, התעללות מתמשכת) אז גם חוויות משפחתיות ובית ספריות נפלאות לא יכפרו עליה. זה נכון גם לגבי זמן - ילדות נפלאה של 18 שנה יכולה להפוך לחוויה שלילית בעקבות 15 דקות של אונס (חו"ח)... אבל אפשר להגיע לאיזושהי מסקנה סופית, לא מתוך 'קיזוז'...

מקווה שהצלחתי להבהיר קצת.

---

צריך אולי לשאול "איפה תהיה להם חוויה טובה יותר - בביה"ס או בבית?" וגם "איפה לנו ההורים תהיה חוויה טובה יותר?" ואולי גם "מעבר לחוויה - איזה מידת אחריות אני רוצה לקחת על הערכים והחוויות של ילדי?"
מקבל את התיקון.


אז.... אבא של, למה באופן ? או אולי למה לא באופן? ? נשמך לשמוע ולשתף...
עכשיו אני אעשה רשימה מסודרת עם סעיפים, שתיראה כמו המסקנות של ועדת החקירה לענייני "למה אבא של לא רוצה חינוך ביתי". בפועל אני מנסה להעלות הרהורים לא מגובשים על הכתב, אז אנא ברחמנות
יאללה, לעבודה:

• כי אני מאמין שמסגרת זה חשוב. גם מכיוון שזה מכין את הילדים לחברה של ימינו, שהיא מבוססת מסגרות, אבל בעיקר כי אני מאמין שחברה (מעל גודל מסויים) לא יכולה להתקיים בלי מסגרת ממוסדת. וקשה לי להאמין שילדים שיפגשו מסגרת בפעם הראשונה בגיל 18 ילמדו להסתדר איתה, בטח שלא להעריך אותה (אבל יכול להיות שאני טועה).
• כי אני מאמין שלהיות חלק מחברה, מעבר למשפחה הגרעינית, זה חשוב עבור ילדי. נכון שאפשר לדאוג לחברה גם בחינוך הביתי, אבל זו חברה 'על תנאי' - רק בשעות ובימים מוגבלים, שמאוד קל לברוח ממנה. זו לא חברה אמיתית, שצריך ללמוד להתאים את עצמך אליה ואותה אלייך - ולדעתי אלו יותר מכישורי חיים הכרחיים, אלו תכונות שמרכיבות את האדם שאני רוצה שילדיי יהיו.
• כי אין לי את הידע המספיק כדי ללמד את ילדי את כל מה שצריך - בשביל ללמד ספרות ברמת תיכון, צריך ידע בספרות ברמת BA לפחות. (רלוונטי יותר לתיכון, יש לי עוד 12 שנים לחשוב על זה )
• כי אני מאמין שגם אני וילדי חלק מחברה גדולה יותר. חברה שבלעדיה לא היינו איפה שאנחנו היום, לרע ובעיקר לטוב, ולכן יש לנו מחוייבות כלפיה. אם אני בוחר בחינוך ביתי, או לצורך העניין - כל חינוך שהוא לא ממלכתי, יש בכך משום פרישה מהחברה הזו. מערכת שישארו בה רק החלשים תלך ותדרדר. (כמובן שיש הסתייגויות לסעיף זה, ואם המערכת תהיה במצב מספיק מזעזע אני אחרוג ממנו. לטעמי היא עוד לא שם, וכמות התקוות שאני תולה ביולי תמיר היא גבוהה )
• כי אני חלק מקהילה - גם אצלנו כמעט כל יוצאי הקיבוץ ממש אצו-רצו לגור בלב תל אביב ברגע הראשון שהם יכלו, אבל אני בגדר הכמעט. אני עדיין חבר קיבוץ, ואפילו קיבוץ שיתופי, והחברות בקהילה שיתופית היא אחד הדברים שיותר חשובים לי. כחלק מקהילה, אני מחוייב להחלטות שלה = אין חינוך ביתי בלי לעזוב את הקהילה שלי...

אבל בבסיס, אני חושב שמה שמאפשר לי את ההתלבטות בכל הסעיפים שלי זה ההרגשה שלי שכשאני שולח את ילדי לגן (כרגע) או לבית ספר (בעתיד) אני שולח אותם למקום שעושה ככל יכולתו לשמור עליהם ולטפח אותם, וברוב המקרים גם מצליח. (ומה שעוזר להרגשה הזו זה מערכת גנים קיבוצית איכותית יחסית, ובית-ספר איזורי קיבוצי קטן ואינטימי...)

[אבא_בית*]

ומה עם הסעיפים של "למה אבא של כן רוצה חינוך ביתי" ?

[אבא_בית*]

כבר אין לינה משותפת אצלכם, נכון?

[אבא_של*]

ומה עם הסעיפים של "למה אבא של כן רוצה חינוך ביתי"?
מיותר, לא? יש אחרים שיוכלו להסביר יותר טוב ממני
יבוא בהמשך...

כבר אין לינה משותפת אצלכם, נכון?
לא צריך להגזים. כבר יותר מ-10 שנים שאין לינה משותפת באף קיבוץ, אצלנו הפסיקו ב-1986 (אבל אני המשכתי, כי הייתי כבר גדול והחליטו שנמשיך). סביר להניח שאם הייתה, אשתי לא הייתה מסכימה לחיות פה... (וגם אני הייתי מתלבט)

[אבא_בית*]

למה אבא של כן רוצה חינוך ביתי זו אולי הנקודה הכי חשובה פה... כל אחד פה רוצה זאת מסיבה שונה ובמינון שונה.
הרי כפי שנאמר - עלינו לעשות דבר "מתוך אהבת מרדכי ולא מתוך שנאת המן".

אז אנא ברחמנות.

מבטיח להשתדל - אבל זה ארוך ורציני מדי לעשות את זה תוך כדי עבודה... אולי הלילה.

תודה

[אבא_בית*]

אז ככה...

---

כי אני מאמין שמסגרת זה חשוב. גם מכיוון שזה מכין את הילדים לחברה של ימינו, שהיא מבוססת מסגרות, אבל בעיקר כי אני מאמין שחברה (מעל גודל מסויים) לא יכולה להתקיים בלי מסגרת ממוסדת. וקשה לי להאמין שילדים שיפגשו מסגרת בפעם הראשונה בגיל 18 ילמדו להסתדר איתה, בטח שלא להעריך אותה (אבל יכול להיות שאני טועה).

יש המון עדויות סותרות להנחה הזו, מכל העולם. חוץ מזה - מה מיוחד בגיל 18? הצבא? לא בטוח שמה שהיה מכוון אותי בחינוך ילדי זה התאמה דווקא לצבא.
אם תבחן את זה לעומק, לא בטוח שבית הספר מדמה "חיים אמיתיים" - איפה בחייך הבוגרים אתה ניתקל בסיר לחץ של 43 אנשים לא בוגרים שאיתם אתה חייב לחיות יומיום במשך כמה שעות טובות תחת מסגרת מבחנים/שיעורים/ ותחת סמכות של אנשים שבספק מוכשרים לכך? בחייך הבוגרים אתה תעזוב מייד כזה מקום ותמצא לך סידור אחר.
כמובן שיש בתי ספר טובים יותר אבל אני ממש לא רואה כיצד דווקא זה מה שיכין את ילדי לחיים.

---

כי אני מאמין שלהיות חלק מחברה, מעבר למשפחה הגרעינית, זה חשוב עבור ילדי. נכון שאפשר לדאוג לחברה גם בחינוך הביתי, אבל זו חברה 'על תנאי' - רק בשעות ובימים מוגבלים, שמאוד קל לברוח ממנה. זו לא חברה אמיתית, שצריך ללמוד להתאים את עצמך אליה ואותה אלייך - ולדעתי אלו יותר מכישורי חיים הכרחיים, אלו תכונות שמרכיבות את האדם שאני רוצה שילדיי יהיו.

אין ספק שאם אתה רוצה שילדיך יסתדרו בכל חברת ילדים - אתה לרוב צודק. תזכור גם שזו לא ערובה לכלום... יש ילדים רבים ש"נרמסים" ע"י החברה ולא "מסתדרים".
אני למשל מעדיף שילדי לא יסתדרו בחברה שלועגת לשונה, משפילה את החלש, סוגדת ל"מקובלות" ולנורמה ודורסת את האינדיבדואל. מעדיף שיעמדו על עקרונותיהם ועל יחודם גם במחיר של "לא להיות "מקובל". תזכור איך חברת הילדים בקיבוץ הייתה מתייחסת לילדי חוץ או ל"סתם" עירוניים. אין לי ספק שאני "דן" אותן ליותר קשיים ויותר דילמות אבל לדעתי זה בא ממקום ראוי ונכון.

מלבד זאת, גם בסוגיה הזו יש המון עדויות סותרות להנחות שלך ודווקא ילדי החינוך הביתי הם חברותיים מאוד. אני אתן לך כמה דוגמאות.

בתי הגדולה (5) ביקשה ללכת לגן כמו כולם, אז רשמנו אותה לצהרון קרוב - שעתיים ביום. היא ישר ניגשה לילדים, חיבקה אותם, פירגנה להם... רובם נרתעו בבהלה מהיחס הלא צפוי האחרים ניסו "להשפיט" אותה כי ראו בזה סימן לחולשה.
מהצד השני, הקרינו להם את "טרזן" של פיקסאר, בו רואים את גופות הוריו של טרזן מוטלות ברקבונם ואת הנמר מנסה להרוג את טרזן התינוק והגורילה המבוהלת מנסה להצילו. כל הילדים צוחקים בהנאה ובתי מתקשרת אלי בוכה כי זה היה לה נורא עצוב. אז נכון, אולי נראה על פניו שיותר קשה לה - אבל זה בא ממקום חיובי של פרגון וחברתיות והיא לא הפכה להיות קהת חושים כמו שאר הילדים.
אתה באמת מצפה מילד בן 5 להיות אדיש לכאלה מראות? האם היית מעדיף קהות חושים ורתיעה מחיבוק כדי "להסתדר" טוב יותר? שאלה...

הדוגמה השניה - בתי היתה עם אשתי בבריכה בישוב, כשהגיעה קייטנה של ילדים בדואים עם נכויות שונות, בעיקר פגועי ראיה (חלק ממש בלי עיניים). בתי שיחקה איתם בטבעיות מלאה, ללא רתיעה וללא חשש. היא שאלה כמה שאלות ענייניות וזהו. אותו דבר עם סטודנטית עיוורת באוניברסיטה שבתי ליוותה יד ביד לאגודה והסבירה לה כל הדרך מה היא עשתה בפלסטלינה...

בשורה התחתונה - לא בטוח שזה אקסיומה שחיים במסגרת מבטיחים להם כישורים "רצויים" וזה מגביל מאוד את מידת ההשפעה שיש לנו כהורים על הערכים עליהם הם גדלים.
אני מסכים שאם בוחרים בחינוך ביתי - מאוד חשוב לדאוג לחברה ולא "על תנאי".

---

כי אין לי את הידע המספיק כדי ללמד את ילדי את כל מה שצריך - בשביל ללמד ספרות ברמת תיכון, צריך ידע בספרות ברמת BA לפחות. (רלוונטי יותר לתיכון, יש לי עוד 12 שנים לחשוב על זה happy)

מי אמר שהם חייבים לדעת ספרות ברמת תיכון ? חינוך ביתי זה לאו דווקא בי"ס פרטי בבית אלא לימוד יותר חוויתי ויותר ממוקד לתחומי הענין של הילד. כל אחד בוחר את המינון שלו וממש לא חייבים ללכת לפי תוכנית הלימוד של משרד החינוך. אם בכל זאת תרצה, אפשר לקחת מורים פרטיים לתחומים ספציפיים ואפשר גם לבחון את האפשרות האקסטרנית. בכל מקרה, לגבי היסודי זה כמעט לא רלוונטי ולעניות דעתי אלו גם הגילאים בהם יש לחינוך הביתי חשיבות עליונה כששוקלים אותו למול בי"ס.

---

כי אני מאמין שגם אני וילדי חלק מחברה גדולה יותר. חברה שבלעדיה לא היינו איפה שאנחנו היום, לרע ובעיקר לטוב, ולכן יש לנו מחוייבות כלפיה. אם אני בוחר בחינוך ביתי, או לצורך העניין - כל חינוך שהוא לא ממלכתי, יש בכך משום פרישה מהחברה הזו. מערכת שישארו בה רק החלשים תלך ותדרדר. (כמובן שיש הסתייגויות לסעיף זה, ואם המערכת תהיה במצב מספיק מזעזע אני אחרוג ממנו. לטעמי היא עוד לא שם, וכמות התקוות שאני תולה ביולי תמיר היא גבוהה happy)

ראשית, החינוך הביתי בארץ הוא טיפה בים ונראה לי שכך גם ההשפעה של החלטתכם על מערכת החינוך (היא הורסת עצמה גם בלעדיכם).
שנית, מי אמר שאז __ישארו בה רק החלשים ? אני לא רואה את ילדיהם החכמים והמוכשרים של הקרייריסטים הגדולים נשארים בחינוך הביתי - כך שאין סכנה.
זה באמת עניין אישי ואידיאולוגי - לגבי זה ממש לא שיקול רלוונטי כי אני מזמן לא מרגיש מחויבות כזו. 4 שנים בצבא ו 12 שנות מילואים כמ"פ הוציאו אותי מזה...

---

כי אני חלק מקהילה - ..... אני עדיין חבר קיבוץ, ואפילו קיבוץ שיתופי, והחברות בקהילה שיתופית היא אחד הדברים שיותר חשובים לי. כחלק מקהילה, אני מחוייב להחלטות שלה = אין חינוך ביתי בלי לעזוב את הקהילה שלי...

הוווווו... פה קבור הכלב. כיוצא קיבוץ, בשבילי קיבוץ == ריבוי מסגרות ואם אתה גר בקיבוץ מתוך בחירה ואמונה - יהיה לך קשה מאוד להשתכנע לצאת מהמסגרת. גם של ביה"ס וגם של הנורמה.
קשה מאוד לוותר על הקהילה שכל כך חשובה לך בשביל משהו שאתה לא בטוח בתועלת שלו לעומת המצב הקיים. באמת מצב לא קל....

---

_בבסיס, אני חושב שמה שמאפשר לי את ההתלבטות בכל הסעיפים שלי זה ההרגשה שלי שכשאני שולח את ילדי לגן (כרגע) או לבית ספר (בעתיד) אני שולח אותם למקום שעושה ככל יכולתו לשמור
עליהם ולטפח אותם, וברוב המקרים גם מצליח. (ומה שעוזר להרגשה הזו זה מערכת גנים קיבוצית איכותית יחסית, ובית-ספר איזורי קיבוצי קטן ואינטימי...)_

ושוב... פה קבור בכלב השני! בסופו של יום, אחרי מבול הטיעונים, נשארת האמונה. תחושת הבטן שאומרת לך מה נכון לך - מעבר לנוחות, מעבר ללוגיקה, מעבר לנורמה ומעבר לשיכנוע.
אם אתה באמת מאמין שגן ובי"ס ישמרו ויטפחו את ילדכם והתועלת בהם רבה על הנזק ועדיפה על חינוך ביתי - אז זה מה שתבחר וזה יהיה הכי נכון עבורך.
כדי לבחון זאת באמת - היה פתוח לשלל ההשלכות והדעות, התעלם לרגע מכל הקשיים והמגבלות הטכניים - ובחן את הרגשתך.

---

וקצת מהזווית האישית.

כפי שכבר אמרתי - אין לי התנגדות עקרונית לביה"ס. האידאל מבחינתי הוא חינוך ביתי משולב עם השתתפות חלקית בבי"ס איכותי ופתוח.

הקושי שלי עם ביה"ס הוא בעיקר ביסודי בעיקר בגלל שהילדים בגילאים האלה פגיעים בהרבה, עדיין מאוד-מאוד זקוקים להוריהם ומאוד נוחים "להידרס" בידי המערכת ובידי חבריהם (המאוד לא בוגרים עדיין) לכיתה. יותר על כן, מבחינת החומר הלימודי זה הרבה יותר פשוט... בחטיבת הביניים ובתיכון זה קצת אחרת - נחצה את הגשר כשנגיע אליו.

---

נראה לי שכל הדיון ב למה לא באופן יעבור בסוף לאתר של חינוך ביתי (קריאה מומלצת בחום).

כדי להישאר בנושא הדף רציתי שוב לשאול - למה באופן? "אני כאן בגלל אשתי"? מה מביא אותך לכאן - מעבר לכל השיקולים ה"ראציונאליים"?

אני יכול להגיד שאני אף פעם לא ממש החלטתי שאני "באופן" או "אבא בית"... זה פשוט קרה באלף ואחת החלטות, קטנות כגדולות, שפשוט לא יכולתי להחליט אחרת. כך לגבי ההנקה, לגבי הלידה בבית, לגבי איזה אבא אני ועוד ועוד.

רק מאוחר יותר הגעתי להכרה וניסיתי "לנתח" את המניעים והמשמעויות.

[אבא_בית*]

אבא של - אולי יעניין אותך:

חינוך ביתי בקיבוץ
מתלבטת בנוגע לחינוך ביתי
להחליט על חינוך ביתי
לשכנע לטובת חינוך ביתי
מי מחליט על חינוך ביתי
למה בחרתי בחינוך ביתי
יש לנו מחלוקת בנושא חינוך ביתי

[אבא_בית*]

והמרגיעון אומר - "זה הזמן לעזוב את המחשב" ו"תרימו את המבט מהמסך - יש שם עולם" - בוודאי מתוזמן עם הטיימר של האתר.

לילה טוב

[אבא_בית*]

אבא של - תעיף מבט גם ב דפקט קיבוצי . לא יודע אם זה יגרום לך להרגיש שונה יותר או דומה יותר אבל בטוח שתתחבר לחלק מהדברים.