למה לא גן

[ריש_גלית*]

אבל אני חושבת על זה.

[נועה_בר*]

_אני לא מוציאה אותה מהגן כי היא אומרת שהיא אוהבת את הגן, כי אני פוחדת איך נסתדר, כי קשה לי לעשות צעד כזה דרמטי, כי אני יודעת שאז הזמן שלי לעשות דברים משלי ילך ויצטמצם (אפילו שכרגע אני מובטלת ואפילו שאבא שלה יכול להיות גם איתה בבוקר, הוא ממילא נמצא עם אחיה. אבל כשלא חייבים למהר למסגרת חיצונית בבוקר אז לא ממהרים, ואז מחמש שעות נשארות לי שעתיים במקרה הטוב).
בקיצור, אני כל הזמן מתנדנדת. וזה בטח גם משפיע עליה._
אם תסכימי עם הנ"ל, תוכלי לתת לעצמך מנוחה מהצורך להחליט. אולי זה נראה לא נוח או פייר כלפי הילד, מבחינה חיצונית, אבל בעצם שימי לב שיש כאן הקשבה גם לצרכים שלך וגם לשלה, ואת נשארת רגישה ובפתיחות כלפי הנושא.
לא הכל חייב תמיד להיות ברור, סדור, גמור ומוחלט. הילד יכול לקבל לגיטימציה לכך שקשובים לו - וגם ההורה, קשוב לצרכיו. אם יש השלמה ונוצר מצב טוב יחסית, אולי אין באמת בעיה ?

לדעתי חשוב לשים לב שכאשר היא מגיעה לגן יש לה עם מי לשחק, יש לה עניין, והיא לא נשארת "בחוץ" ז"א קשה לה להשתלב. כי אם כן , אז אולי באמת היא מתקשה להשתלב מכיוון שהיא מחסירה חלק מהיחד, והקשרים "לא נדבקים". זה מאוד תלוי גם באופי הילד.
אם ההשתלבות שלה טובה - אולי היא מרוויחה משני העולמות.
השאלה היא איפה את עם זה? האם את לא נותנת לעצמך מנוח כי יש משהו טוב יותר, או מה בדיוק הקושי סביב התנאים שנוצרו כאן ?

[אולי*]

אני שוקלת אם להכניס את בני בגיל שלוש לגן רק מסיבה אחת ואשמח אם תחוו דעתכן:
אני לא כל כך השתלבתי בקבוצות של חינוך ביתי בבקרים.
אין לו הרבה חברים קבועים לשעות אחר הצהרים -שניים שהוא מתראה איתם פעם בשבועיים בד"כ.
היתר זה ילדים בגני שעשועים, רובם קטנים ממנו.
עד כמה חשוב או לא שיהיה יותר עם חברים או בכלל בחברת ילדים?

[סאלוש*]

מה את חושבת על זה?

עד כמה חשוב או לא חשוב לו להיות עם חברים וילדים?

ילדים שונים זה מזה בצרכים החברתיים שלהם. ביתי בגיל שלוש רצתה לשחק עם חברים כמה שיותר. והשתדלתי להפגיש אותה עם ילדים כמעט כל יום. בגיל ארבע לא הספיקה לה החברה והיא החלה להשתעמם יותר מדי, בארבע וחצי הכנסתי אותה לגן בשביל החברים. בני בגיל שנתיים וחצי מסתפק בחברת אחותו/חברותיה/בני דודים ולא מעוניין כמעט בכלל בחברים בני גילו. כל חברי הגן שעשועים שלו יכנסו השנה לגן ואני מחכה לראות מה יהיה איתו עם זה.

כל ילד זה עולם אחר ואני חושבת שאת תוכלי להבחין בצורך שלו.

העניין היחיד הוא שאם את חושבת על גן עירוני, את צריכה לחשוב קדימה, כי הרבה פעמים אפשר להכנס רק בספטמבר.

[נועה_בר*]

עד כמה חשוב או לא שיהיה יותר עם חברים או בכלל בחברת ילדים?
כמה זה חשוב לך ? וכמה זה חשוב לו ?

האם את רואה אותו משתלב בגן - חברתית ושאר ירקות ?
האם את רוצה לשלוח לגן ? נראה לך יותר נכון גן מאשר לעשות מאמץ עם מפגשי חינוך ביתי ?
אלו שיקולים שעלייך לברר עם עצמך..

לא קל ללכת בדרך של החינוך הביתי, מכל מיני סיבות..
איך את מרגישה עם המכלול - זה העיקר כאן.

אין תשובה שתספק אותך מלבד התעמקות בסוגיות שחשובות לך.
מה חשוב לך יותר..

כמובן שהעניין החברתי יכול להיות מטופל בכיוונים שונים, שוב, לבירור עם עצמך - מה חשוב לך ?

בהצלחה

[מצטרפת_מהדרום*]

בתי בת 9 חודשים. אני קוראת פה את כל הדברים ונפעמת מהשלמות בה אתם מחליטים להישאר בבית. עזרו לי לעשות זאת גם בשלמות...
עד עכשיו הייתי בבית בכוונה להכניס את ילדתי למסגרת בגיל שנה. יש פה מסגרות נהדרות באיזור, קיבוצים קטנים המציעים 12 ילדים עם 3 מטפלות, גמישות,הרבה אהבה, מרגיש לי טוב. אך מצד שני אני מרגישה שהכי נכון לקטנה שלי להישאר בבית. אני צריכה לסיים את התואר שלי. השנה למדתי יחד איתה. בשנה הבאה נשאר לי יום בשבוע אליו אני אצטרך ללכת בלעדיה. ביום הזה בכל מקרה אצטרך לקחת מטפלת. הורי רחוקים בצפון, אני לא מכירה פה עוד בסביבה שבחרו בחינוך ביתי. יש לציין שבן זוגי מאד רוצה שאשאר בבית ואנו גם מוכנים לשאת זאת כלכלית, אך מצד שני הוא מאד פוחד להפקיד אותה בידי מטפלת יום בשבוע. לעומת זאת מהגן פחות פוחדים כיוון שקצת מכירים ויודעים שהיא תהיה שם בידיים טובות. אני כבר שבועות מתלבטת. זה לא מניח לי. חייבת להחליט כי לוחצים מהגן. אני יודעת שהתשובה היא להסתכל עמוק פנימה. אך בכל זאת חרגתי ממנהגי רק לקרוא והחלטתי לשתף. ראיתי שיש כאלו שנתרמו מכך.
עם מישהו מהדרום קורא את זה, נגב מערבי ונמצא גם בבית אשמח ליצור איתו קשר.
זהו בינתיים.

[גלית_ועמרי*]

מה דעתך (ודעת הגן) להכניס אותה לשם ליום אחד בשבוע?

[נועה_בר*]

להכניס אותה לשם ליום אחד בשבוע?
גם לדעתי כדאי לבדוק את האפשרות הזו, היא תינוקת והחלק החברתי שם בשנה הקרובה לא יהיה העניין, אלא ההכרות עם המטפלות.

"הבעייתיות" העיקרית , לדעתי, היא ההכרות עם הדמות שתטפל בתינוקת שלכם.
ככל שאתם תתחברו יותר לדמות הזו, יקל עליכם לסמוך ועל הבת תקל ההכרות איתה.
יש כאן תהליך שצריך לבנות אותו.
למצוא/לראיין מועמדות ולראות למי מתחברים. אם זה קיבוץ אז לא חסרות מטפלות בכל הגילאים. לדעתי ומנסיוני האישי המאוד מוצלח, כדאי למצוא סבתא צעירה, היום יש יותר ויותר כאלו בסביבות גיל 50-60, הן מנוסות ולא עיפות ומצד שני אפשר לסמוך עליהן שלא יקומו מחר ויסעו לחו"ל. אבל כמובן שהגיל אינו הפרמטר העיקרי...
אפשר אצלה בבית או אצלכם, וגם בשילוב. זה אולי מקל ומגדיל את אפשרויות הבחירה שלכם.
גם בפעוטון של הגן תידרש תקופת הכרות והסתגלות, אם מטפלת תוכלו להתחיל עוד קודם..

לאחר שמתחברים בכימיה, מתחילים בהכרות, קחו שעות של חפיפה מלאה ובהדרגה, לפי ההרגשה שלכם שחררו את החבל, עד שתגיעו ליום מלא.
קחו בחשבון שבגיל כזה יום בשבוע זה מרווח גדול לתינוקת, אולי כדאי לחזק אותו בעוד כמה שעות בייביסיטר פה ושם במשך השבוע שההתחברות תהיה קלה יותר עבורה.

בהצלחה.

[נועה_בר*]

אה, האפשרות של אימא אחרת היא כמובן אפשרות טובה גם כן.

[טרה_רוסה*]

אני לא הייתי מכניסה לגן בגלל יום אחד בשבוע, בטח שלא בגיל הזה (זה בכלל לא גן, זה מעון). לדעתי לא צריכה להיות בעיה למצוא מישהי שאת ומכת עליה שתשמור על הילדה יום אחד בשבוע. אולי אבא? אולי החמות? אולי חברה שלך, עבור תשלום? אולי השכנה? אמא אחרת?

[מצטרפת_מהדרום*]

אני מאד מודה לכל התשובות. זה מאד עוזר לי ומכוון את מחשובותי.
לא ציפיתי לכזו התייחסות. תודה. כמובן שאם יש עוד מחשבות אשמח
ועוד שתי שאלות
אני חושבת בעתיד, בילד הבא להתכונן מראש ולפתוח משפחתון, האם מישהי עושה את זה ויכולה לתת לי את נקודת מבטה?
האם יש דף באתר שמדבר על משפחתונים?
שוב תודה לכולם

[בלה*]

מצטרפת, אני גרה בבאר שבע -אומנם לא נגב מערבי אבל מכירה גם כמה משפחות שנמצאות בבית מערבה מפה.
תרימי טלפון, אני בטוחה שיהיו לי כמה שמות קרובים לתת לך או לפחות קצה חוט להתחיל ממנו......

בלה - 054-7842276

[הילה_של_הקריסטלים*]

מצטרפת אני גרה במושב ליד אשקלון כמה קרובות אנחנו?
גם אני הייתי כעת בסרט של האם להכניס את יאל לגן או לא והלכנו לראות גן באזור - והחלטנו שלא עכשיו וסביר להניח שלא בכלל!
מעבר לרעיון האידיוטי של לשלם 1500 ש"ח בערךלחודש ואז גם לעבוד קשה יותק כדי לממן את הגן ולא לראות אותה, שמישהי זרה תחנך לי אותה ותתכנת את מוחה באמונות שהן לא דרך חיי, שאיזו גננת לא מודעת בטעות תגיד לה שהיא לא טובה מספיק או לא תתן לה כמו לשאר הילדים והיא תפתח רגשי נחיתות או בכלל - למה שאני אסמוך על מישהי זרה שהיא תיהיה הכי טובה לבת שלי??
טוב אז היינו בגן איזו חצי שעה כמעט פה במושב ליד, וכמה ילדים באו והציצו בגורה שלי שישבה על כיסא ליד כמובן עם המשענת קדימה ותופפה ברגליה, והם באו ובחנו אותה, עוד לא יכולתי להצביע מה שונה באותו רגע.
לאחר מספר דקות כולם יצאו החוצה בעוד הגננת מספרת לי בדרך אגב על קשיי הפרידה של הילדים מההרוים ואיך "הילדה הזאת, שבפינה משחקת צרחה במשך שעתיים ולא נתנה שיגעו בה כשאמה השאירה אותה בגן, ותראי איך היא היום", בחצר הייתי עדה לנסיוניות שליטה לא הרמונים מצד הגננת בפעוטים ונפרדנו לשלום.
כשחזרתי הביתה התחלתי לספר לחברה את החוויה ואז נפל לי האסימון מה היה כה שונה ביאל שלא היה קיים בילדי הגן.
אחרי שנולדים לנו ילדים משהו באיכות של פנינו משתנה איזה תדר חדש נוסף לפנינו שלא היה שפם קודם.
אותו דבר עם ילדי הגן - אין להם את התמימות המתוקה הזו וההילה העוטפת שיש עוד לגורה שלי ואת זה אני לא רוצה לקחת ממנה בגיל כה צעיר!
לא הגננת היתה בת שבט שלי או אולי מכרה טובה או אחות, ייתכן שהיתי חושבת ומרגישה אחרת, אך כיוון שלא כך הדברים מדוע בכלל שמישהי אחרת תהנה מהגידול של פרי אהבתי?
נכון אני חיה חיים לא רגילים, אך מהם חיים רגילים בעולם המטורף של היום?
אז יומיים בשבוע אני עובדת ובשלושה בן זוגי וכשאני עובדת הוא עם יאל וכשהוא עובד זאת אני, ואני מרגישה שעד גיל שנתיים זה הכי נכון רק הורים, וכפי שכבר נכתב פה, אנחנו השפני נסיונות של עצמנו.
אז לכל המתלבטות, איני מאמינה שיש נוסחה אחת שמתאימה לכולם,ומניסיוני הדל - נכון זה דורש ממך להיות מאד יצירתית אם את נשארת עם הזאטוט בבית, אז צאו לטבע ותלמדו על היצירה, תקראו ספרים בנושא והעיקר - תפתחו את הלב ותרגישו מה נכון. אנחנו עובדות עם קריסטלים וחיות ומדברות עם הטבע ומרגישות מה נכון בכל יום מחדש לי ולה.
אור ואהבה,
הילה

[הילה_של_הקריסטלים*]

לפנינו שלא היה שפם קודם הכוונה שלא היה שם..

[ההולכת_באתרים*]

מה דעתכם על גן פתוח כמו בית ספר פתוח?
האם הייתם שולחים ילד לגן כזה?
ומה עם בית ספר פתוח? הייתם שולחים?

[תפוח_אדמה*]

אני חושבת שהייתי שולחת לבית ספר פתוח, אם לא היתה לי אפשרות לחינוך ביתי. זה נראה לי הרע במיעוטו. מצד שני, הילדים שלי עדיין קטנים (הגדול בן כמעט 4), אז קשה לי לדעת מה אני אחשוב כאמא לילד בן 6. לגבי גן פתוח, אני לא יודעת אם זה מתאים, כי אני לא יודעת איך זה מתנהל. אני חושבת שהם עדיין צריכים תיווך והכוונה של מבוגרים בכל מיני סיטואציות חברתיות, לפחות בגיל 4. אז אם יש את זה ורק לא מכריחים להשתתף במפגשים ולצייר וכאלה, אז זה יכול להיות אחלה. ואם פשוט מניחים להם לנפשם בכל הרמות, נראה לי שזה לא לעניין.

[שני_צו*]

מה דעתכם על גן פתוח כמו בית ספר פתוח?
מה זה אומר גן פתוח?

[רוקדת_לאור_ירח*]

זה בעיקר תלוי מי האנשים בגן הזה. וזה גם תלוי ילד מאד. לי יש ילדה שמאד מאד מאד צריכה לדעת מה קורה בכל יום, ומה סדר היום ובאיזה יום יש טיול ומה בא אחרי מה. אני מניחה שלה זה לא היה מתאים (אולי היום בגיל 5 יותר , בגיל 3-4 הרבה פחות) , לעומת זה ילדים שיותר צריכים "לזרום" זה יותר מתאים כנראה.
בכל מקרה הנקודה המרכזית בעייני היא מי האנשים שם והאם הם באים מאהבה.

[פלוני_אלמונית*]

לא יודעת אם זה הדף המתאים. אבל בכל זאת.
האמצעי שלי - בן 5 עוד מעט. מאוד רגיש. מאוד מאוד מאוד רגיש. עולה לגן חובה.
מגיל שנה הוא בגנים...
הוא החליט בחופש הגדול, שהוא לא חוזר לגן. לשום גן.
אני אובדת עצות. מה לעשות? לשכנע אותו, למרות שאני מאמינה שיותר טוב לו במסגרת קטנה יותר מאשר גן חובה? לעבור לחינוך ביתי? יש לי גם בן שנתיים וקצת, שהוא בבית, ואני לא יודעת איך להתמודד... מה גם, שקשה לי איתו לפעמים. הוא ילד שמרוב שהוא רגיש הוא יכול גם להטריף את הדעת. קשה לו להתבטא לפעמים, אז יש לו התפרצויות של תיסכול, שאני לא יכולה להתמודד איתן. הוא מוציא את הרע שבי..
מה לעשות?
הצילו.

[פלוני_אלמונית*]

חמודי. אני מבינה אותו. לא כ"כ קל בגן, וילד רגיש עשוי לקלוט את הקשיים של כולם...

אולי אפשר לעזור לו קצת עם פרחי באך. זה נהיה להיט אצלינו... .

אם יהיה יותר מתון איתו, תוכלי לקחת בחשבון חינוך ביתי?
חינוך ביתי לשניים זה אפשרי. אולי את רוצה לכתוב באיזה איזור את גרה או שתראי ברשימות של הקבוצות.

[סאלי_תדמור*]

שלום לך פלונית,

אני קוראת בין השורות שמה שכתבת עלול להיות קצה הקרחון של עוד הרבה דברים. הקשר ביניכם, ההתפרצויות של התסכול, היכולת שלך להתמודד עם ההתפרצויות, המסגרת שאת כן חושבת שטובה לו, אולי העניין של שני אחים... הרבה דברים. ופתאום הכל מתנקז להחלטה על השנה הבאה, ויש תחושה ש אני אובדת עצות_. אפשר לקחת את כל העניין לכוון חיובי יותר: החלטת שמשהו צריך לקרות בחייכם. והשאלה היא איך להגשים את זה? מאין להתחיל?

[פלוני_אלמונית*]

האמת שאני די בטוחה שהכי מתאים לו חינוך ביתי. השאלה מה הכי מתאים לי...
אני לא חושבת שאני יודעת לעשות את זה.
ולא יודעת אם בעלי בכלל יסכים. מה גם שיש לנו עוד ילדה בבית ספר...
קשה לי. וקשה לו. וקשה לי שקשה לו...

[פלוני_אלמונית*]

זו שאלה חשובה בעיני מה מתאים לך. חיוני עבורך ועבורו כאחד שיהיה לך טוב.
תמיכה בזמן הזה עשויה לעזור. תמיכה יכולה להיות מהסביבה הקרובה וגם תמיכה קנויה כולל של אנשים כולל אנשי מקצוע.
(למשל: אני יודעת שסיוע של בביבי סיטר לבן החמש עשויה לעזור. כנראה משהוא במרחב עם אדם נוסף המשקיע את כל תשומת הלב בו, תוך שאת נשארת לצידו מהווה מנוף לשינוי. פרחי באך כבר אמרתי ?... אולי תנסי להעזר בצפריר להכנת תמציות עבורו?).

גם חשבתי שהלוואי שהייתה לך הזדמנות לשוחח עם משהוא על מחשבותייך וריגשותייך בנוגע לסוגיות שאת מעלה.

סבלנות, הכל יסתדר.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אני לא חושבת שאני יודעת לעשות את זה.
אין פה מה לדעת, כפי שאני רואה זאת, זה בערך כמו ללדת - לתת לטבע להוביל

[מאי_הקטנה*]

מהסתכלות סביב נראה לי שהשהות בבית בחופשים ושבתות אינה דומה לשהות מתמדת בבית. יש תהליך של הסתגלות, את לילדים והילדים אלייך, ומתפתחת הבנה שלהם אותך ושלך אותם. כל אחד מוצא את מקומו.
במיוחד אם הרבה מההתנהגות מקורה ב"רעל" מהגן. בחופש גם יש ציפיה לגן. יכול להיות שזה מלחיץ אותו.
אני מבינה שאת בבית ממילא. את יכולה לנסות, להגדיר חצי שנה או שנה שבה תראו איך זה לכם להיות בבית. לשחרר אותו מהגן, ואולי להגיע רעננים לבית הספר, אם תראי ששנה זה מספיק בשבילך.

[עולם_קטן*]

פלונית, אנחנו היינו במצב דומה,
אמנם הכנסנו את הבן לגן לראשונה בגיל 3 ורבע,
אבל מרגע שהוא נכנס, הוא התחיל להיות חולה כמעט פעם בשבועיים (עד אז הוא כמעט ולא היה חולה מעולם), אמרו לי שזה תמיד ככה בגנים כי ילדים מדביקים אחד את השני, אבל לא קיבלתי את זה, כי עד אז היינו נפגשים המון במשחקיה עם ילדי חינוך ביתי וילדים חולים שלא הלכו לגן בגלל המחלה, והוא אף פעם לא נדבק במחלות לפני כן.
הוא ממש לא אהב ללכת לגן והיה מתחנן בוקר וערב שלא ללכת...
כמובן שאז לא ראינו את תחנוניו כ"כ בבירור (כי הגננות ושאר ההורים היו מדברים איתנו ואומרים שזה טבעי ועוד כל מיני דברים שלא התחברתי אליהם, אבל גרמו לי קצת להתבלבל...).
עוד דבר חשוב, עד הגן הוא היה מצייר בבית מבוקר עד ערב (ילד מוכשר ומחונן בציור באופן מיוחד!),
וכשהיה בגן, לא הייתי רואה אותו יותר מצייר בבית, וגם מעט הציורים שהיה עושה בגן, היו נראים כאילו חזר אחורה בסגנון וברמת הציור.
וגם, הוא חזר לעשות פיפי בלילה מתוך שינה, וזה ילד שגדל בלי חיתולים מלידה... אז נאלצנו לשים לו חיתול בלילות פתאום בגיל 3...!
כשהגיע החופש הגדול, הרגיש לי הרבה יותר טוב שהוא לא הולך לגן, והוא מבחינתו, היה חוזר כל יום כמו מנטרה: "כשיגמר החופש אני אהיה שוב חולה, אז אני לא אוכל ללכת לגן"!
היה לי נורא עצוב, אבל זה היה הפתרון הכי נוח, וכל החברים שולחים את הילדים לשם, וההורים שלי והסביבה לוחצים...
כשנגמר החופש הגדול הלכתי איתו ליום הראשון לגן, אחרי רבע שעה רצו לגרש אותי (יום ראשון, בחייכם!!!),
פתאום שמתי לב גם לעוד דברים שממש לא התאימו לי (ששמתי אליהם לב גם בשנה הקודמת, אבל ניסיתי להדחיק...),
וזה היה היום האחרון שלו בגן!!!
למזלנו הרב יש לידנו בי"ס דמוקרטי, שפתוח מגיל 4 ועד 18...
היחס שם מדהים, בגובה העיינים, נותנים כבוד לילד כמו למבוגר ועוד הרבה דברים שקצר הדף מלכתוב.
ניסינו, היה לא קל בהתחלה, כי הילד היה ממש בטראומה מהגן, ולא הסכים להפרד ממני, אבל שם לא חייבים להפרד, אז הייתי איתו כמה שרצה, בהתחלה,
וכשהרגשתי שמיציתי (ושאני והוא מספיק מכירים את המקום ואת הצוות), אז לאט לאט הוא התחיל להשאר שם בלעדי (אימץ לו אחת מנשות הצוות כ"אמא המחליפה שלי" כמו שהוא אמר...!).
אחרי כחודש-חודשיים שם הוא שוב חזר לצייר, ובגדול!
רק לאחרונה שמתי את דעתי לכך, שבשנה האחרונה הוא לא היה חולה בכלל!!! (כמה הגוף מראה של הנפש!!!).
ומה שהכי כייף - ששבוע אחרי שהתחיל החופש הגדול, הוא כמעט כל יום מקטר - "אני רוצה כבר לחזור לבי"ס!!!".
אני ממליצה בחום להקשיב לילד וללכת איתו ברצונותיו, כמו שאת לא היית רוצה להשאר במקום עבודה שממש רע לך בו...

נכון שלא לכל ההורים מתאים חינוך ביתי (לרוב לא...), אבל תמיד יש אלטרנטיבות אחרות, כאלו שישמרו על שפיותו, בריאותו ונפשו של הילד... (ומה בעצם אנחנו מבקשים יותר בחיים?!) (אני מדברת על אלטרנטיבות שלחלוטין לא נראות ולא מזכירות גן ילדים קונבנציונלי...).
גם הילד שלי אמר שהוא לא רוצה שום גן ודרש להישאר בבית איתי ועם אחותו הקטנה,
אבל ברגע שראה והבין (זה לקח יותר מחודש-חודשיים...!) שהמסגרת החדשה לחלוטין לא כמו הקודמת, הוא הסכים ללכת בשמחה למקום החדש והטוב.
מתיאורך הקצר את בנך, מאוד מזכיר לי את הבן שלי, גם אנחנו התלבטנו המון את אותם הלבטים בדיוק,
ובסוף מצאנו את המסגרת הזאת, שכ"כ דומה לחינוך ביתי, רק שיותר מזכיר שבט, בגלל ריבוי הגילאים, מה שנותן יתרון אדיר.
וגם לא נורא יקר כמו גן פרטי (כ-6000 ש"ח לשנה).
באיזה אזור אתם גרים?

מקווה שהצלחתי לעזור במשהו. בהצלחה!

[פלוניה*]

אנחנו באיזור כפ"ס

[פרפר_לילה*]

מוסיפה שהילד כמו שאת מכירה אותו היום ישתנה בעקבות החינוך הביתי.
אני מעלה את האפשרות שחלק מההתנהגות הרגישה/קשה לעיתים שהוא סיגל לעצמו קשורה בשהייה שלו במסגרות.
יכול מאוד להיות שהביחד בחינוך ביתי ירגיע אותו
ואולי תגלי ילד אחר לגמרי @}

[או_רורה*]

אני גם מהמתלבטים.
נראה לי שכתבתי על זה כבר: אני כן שולחת, ואשלח לגן ציבורי בשנה הבאה (קטע כלכלי, אין מה לעשות..) - אבל עד 13 וחצי. או 13:00.
בעיני זה איזשהו פתרון חלקי - יש מסגרת, אבל כמה שלא רע בה - עדיין היא לא עד 4 וחצי ולא עד 5.
ומאחר שלפני 8 וחצי עד 9 הוא לעולם לא מגיע לגן - יוצא ש5 שעות זה הטופ של השהות שלו שם. לא 9 ולא 10 שעות גן וצהרון (ברר....).

[לימו_נית*]

למה לא גן ... השם של הדף כל כך חזק... וכשאני שואלת את עצמי את השאלה הזו צפות ועולות בי כל מיני מחשבות ותשובות.
קודם כל אני אוחזת באמונה שלפני גיל 3 אין בכלל מה לדבר על גן, אלא אם ממש ממש (אבל ממש!) אין ברירה,
ובכל אופן זה תלוי מאוד בילד.
אני זוכרת איך אימא שלי מספרת על סימני הנשיכות שהייתה מוצאת על אחי, כשניסתה להכניס אותו בגיל צעיר לגן.
ועוד מסיפורי אימי, כשהייתי בת 3 היא ניסתה לצאת לעבוד ולנכניס אותי לגן. הייתי בוכה ובוכה ובוכה...
הגננות אמרו לאימא שלי ללכת, ולא לדאוג ושאני ארגע, ואימא שלי (בקושי רב) נאלצה ללכת. אבל...(אימא יקרה שלי!!!) נשארה מעבר לגדר של הגן לצפות בי בסתר... ואני המשכתי לבכות.
הגננות ניסו לעניין אותי במיני צעצועים, ואני המשכתי לבכות. הגננות הכניסו אותי פנימה אל הגן - ואני רצתי אל החלון והמשכתי לבכות. חיפשתי את אימא. אחרי 3 ימים כאלה נגמר הסיפור של הגן
ואימא נשארה איתי בבית עוד שנה וחצי. בגן טרום חובה, וזה מזכרון אישי, עשיתי פיפי במכנסיים. יותר נכון, בגרביונים מצמר (תארו לעצמיכם איזו הרגשה לא נעימה). הגננת מצאה פתרון יצירתי:
"אל תבכי חמודה, את רוצה לשבת לידי במפגש הסיום?" ואני הנהנתי להסכמה, כי לא עלה בראשי שום רעיון אחר. ישבתי לידה בגרביונים הרטובים והמסריחים, וכמובן שהיו ילדים ששמו לב לכך...
לא מתאים. לא עובר.
למה לא גן ? כי מנסיוני כאימא, לפעמים גם אני מאבדת סבלנות לרגע, אז למה שגננת, נחמדה שלא תהיה, תצליח להתמודד יום יום במשך כמה שעות עם מספר ילדים רב יותר?
היא לא סופרמן, גם לה יש קשיים, גם לה יש עייפות. ואלה הילדים שלי, לא שלה.
למה לא גן ? כי מנסיוני כגננת את עוזרת לילד להסתגל למשהו שלא בהכרח נעים עבורו, מנסה להכניס ענין, אושר - על רקע משהו שהוא הכרח. מנסה לעזור לו במסלול ההשרדות שם.
יש אלימות. יש מבוכות. לא תמיד שומעים את הילד שקורא מן השירותים למישהו, והוא לומד להסתדר לבד. מעגלים פינות - כי אין ברירה.
למה לא גן ? כי בבית אני יודעת שהם בטוחים יותר, אני יודעת שהם אוכלים יפה, אני יודעת שהם מוחלפים בזמן ובסטדרטים שאני מציבה, אני יודעת בדיוק כמה פירות אכלו, מתי הם עייפים.
אני יודעת שנעים להם להיות עירומים ויחפים. אני יודעת שהם מאושרים. אני נהנית מהם.

ובכל זאת... למה כן גן? כי אני מאמינה שבגילאי 3-6 יש בגן גם חוויות קסומות. משחק חברתי וסוציודרמטי עם ילדים בני אותו הגיל (+/-) מוליד עולמות עשירים בדמיון,
בשפה, ביצירתיות. זה לא אותו הדבר כמו לשחק עם מבוגר. גן טוב יכול לזמן התנסויות ודברים שאין בבית. אני זוכרת את פינת החי בגן החובה בו למדתי. אני זוכרת
את החציל הראשון שהבאתי לאימא מגינת הירק בגן. זוכרת שלמדתי על מזלף, מגרפה ומעדר. אני זוכרת את אוירת החגים. אני זוכרת את ההתרגשות ואת האושר.
זוכרת איך הייתי ניגשת לפינת הציור הנעימה ונוחתת עליי חדוות היצירה.
לשמחתי, היום יש מספיק אלטרנטיבות לגן - פינות חי, גינה ביתית, משחקיות, קבוצות משחק.
אז גם ה"למה כן גן" מאבד מערכו.

[אמא_בגבעתיים*]

למה לא-
כי אני מתגעגעת אליו כל היום ורוצה לראות בעיינים שטוב לו בשביל להרגיש שקט נפשי. וגם כשיש לי עניין רב בעבודה, או לחץ אני אף פעם לא 100% שם ותמיד מתגעגעת לילד שלי
כי עדין לא מצאתי גן מספיק טוב וגם בגן האנטרופסי שבו הוא נמצא עם מעט רק 14ילדים ו3 מטפלות, יש גננת שצועקת על הילדים. אז אמנם יש שם מטפלת מדהימה ואמא לילדה בגן, אבל את הגננת הילד לא אוהב ובשנה הבאה המטפלת הזאת עוזבת ושוב אנחנו נעבור גן.
כי ממש קשה לו לפעמים להיפרד ממני בבוקר

למה כן גן-
כי הוא נהנה מחברת הילדים בני גילו ובסוף היום לא רוצה ללכת הביתה
כי אני רוצה להתפתח בעבודה. ומשעמם לי להיות רק אמא
כי אצלנו זה הכל או לא כלום- כלומר כשהיה חינוך ביתי לא היתה לי עזרה. לא יכולתי לקבל אפילו שעה לעצמי- לעשות ספורט, לפתח תחביב, בטח שלא לעבוד.
כי גם כשיש גן קשה לאמא "לעשות קרירה" והיום בעולמנו שמתקדם כל כך מהר כמעט כל מקצוע הפך להיות קרירה-|"העגלה נוסעת אין עצור קפצת ממנה היום חלפו דקותיים ואתה נשארת מאחור..."
כי מבחינה כלכלית לוותר על משכורת נוספת זה קשה
כי זה משאיר אותי תלויה כלכלית לחלוטין בבן זוגי

ובכל זאת יש לי היום חצי יום חופשי ואני מוצאת עצמי שוב חושבת שיש משהו לא הגיוני/ טבעי לשלוח את הילד שלי בגיל כך צעיר לגן

[אמא_בגבעתיים*]

ותוך כדי העבודה חושבת שוב על הבוקר איך שמתי את הילד בגן ויוצאת מפוקוס
ילדה אחת בת שנתיים וחצי נשכה את אחיה בן ה4בגן. המטפלת הטובה חיבקה את האח הנשוך והגננת קראה בכעס לילדה שנשכה לשבת לידה ואז צעקה עליה וכשאחד הילדים אמר לגננת שהיא בוכה, היא ענתה: כן, היא מתביישת כי התנהגה רע. כי היא התבלבלה. המילים היו אולי רכות: "התבלבלה" הטון- כועס מאוד ללא רכות ואמפטיה
הרגשתי שהגננת השפילה את הילדה. זה לא היה אירוע יוצא דופן. ככה היא תמיד!
אז מה שווה האוכל הבריא, הצעצועים הטבעים, השירים אם אין כבוד מספיק לילדים??
3100 שח בחודש אנחנו משלמים רק שיהיה לילד טוב ובסוף הוא נפרד ממני בבכי
ועוד חשבתי כשנפרד בבכי הגננת הוסיפה ברטינה- 8 חודשים ועדין הילד שלך נפרד בבכי. אני: מה אני יכולה לעשות. היא: ללכת מיד.
לא עניתי כי זה לא לענין להתווכח איתה מול הילדים ואני מתלבטת אם יש בכלל טעם לדבר איתה בערב
אבל חושבת שאולי הילדים האחרים לא בוכים בפרידה (כמעט תמיד) מפני שהבינו שאין טעם, לא בגלל שקל להם יותר. אולי זה שהילדים האחרים לא בוכים, זה בגלל שהם רק מדחיקים את הצער בפרידה והילד שלי לפחות מרשה לעצמו להביע את רגשותיו גם אם קשים
אני כותבת על זה ומרגישה ממש רע.

אנחנו נשארים איתו כל בוקר רבע שעה וגם חצי שעה למרות שגננת מנסה לגרש אותנו, כי אנחנו רוצים שיפרד בשמחה. בדרך כלל דווקא מצליחים בזכות המטפלת המקסימה. ביום שישי האחרון כשלא היתה סיפרו לי שהילד שלי בכה שעה וחצי בלי הפסקה עד שנרדם וכשבאתי גיליתי שגם עשה על עצמו במכנסיים והם לא שמו לב
אני שואלת את עצמי האם זה זה כבר הגן השני שאנחנו נמצאים ולפני שבחרתי גן ראיתי לא מעט ובכל הגנים, לצערי, היה לי את הרושם שכל הגננות שראיתי היו קשוחות כמו מפקדות וללא חום ואהבה לילדים

[עשב_השדה*]

היה לי את הרושם שכל הגננות שראיתי היו קשוחות כמו מפקדות וללא חום ואהבה לילדים sad
לא נכון (-: היית אצלי ולא זה היה הרושם אמנם החלטת לא בגלל סיבות אחרות, קבוצת גיל וכו'
אין מצב שאצלי מישהו מההורים יגורש, להיפך כמה שהורה רוצה צוא יכול להשאר ואני רוצה להגיע לזה שהילד יתמסר ולא ימסר
אבל אצלי זה לא גן
אצלי זה קבוצה קטנטנה , לאחרונה הצטרפה הרבעית , ולא יותר,
צר לי לשמוע על מה שעובר עליכם

[עשב_השדה*]

וגם מעידה שיש מצבים שעבור הילד עדיף לפגוש דמות חינוכית באמת
וכשאני אומרת חינוכית אני מתכוונת בלי מרכאות אלא באמת אדם שיכול לתרום למשפחה זוית ראיה נוספת , חכמה ורחבה
לא מסגלת בכפיה אלא באמת הוליסטית, יש אנשים כאלה שמטפלים בילדים , ואם דואגים לא להשחק עד דק
לעבוד פחות מהמקובל ולהתפתח במקביל נשארת רעננות ועניין אמיתי אצל המטפלים
ואני מעדיפה לקרוא לדמויות האלה מטפלים/ות ולא גננים/ות ומורים/ות
כי מרכז תשומת הלב אז היא הילדים ולא המערכת או המסגרת

[אמא_בגבעתיים*]

אבל אצלי זה לא גן

נכון, עשב היקרה! אצלך זה משפחתון אינטמי ואת עשית עלי רושם נהדר.
גם בגן הנוכחי, כמו שכתבתי יש מטפלת מדהימה שהילד שלי מתמסר עליה. אבל היא לא הגננת המובילה

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

ביום שישי האחרון כשלא היתה סיפרו לי שהילד שלי בכה שעה וחצי בלי הפסקה עד שנרדם וכשבאתי גיליתי שגם עשה על עצמו במכנסיים והם לא שמו לב


הגננת הוסיפה ברטינה- 8 חודשים ועדין הילד שלך נפרד בבכי. אני: מה אני יכולה לעשות. היא: ללכת מיד.
יקירתי, היא נתנה לך עצת זהב. לכי משם מיד, וקחי את הילד איתך.
הוא במצוקה ניכרת, באופן יומיומי. למה שיישאר שם? שעה וחצי בכי רצוף זו מצוקה קשה בכל קנה מידה, אפילו בקרב מי שלא מתרגשים מבכי קצר בפרידה.
ראיתי כבר תינוק בוכה בגן שעה רצוף, אבל לפחות החזיקו אותו על הידיים וניסו לנחם... לא השאירו אותו לבכות. ירחם השם.

את הכסף הזה עדיף לתת לבייביסיטר. גם אם תעבדי כמה שעות פחות או תיעזרי בסבתא/שכנה.

כי אני רוצה להתפתח בעבודה. ומשעמם לי להיות רק אמא
מעולה, לכי לעבוד, אבל תמצאי מישהי הגונה שתשמור על הילד, ולא גועלית כזו.

[ההולכת_בדרכים*]

יקירתי, היא נתנה לך עצת זהב. לכי משם מיד, וקחי את הילד איתך.
כל מילה של קרוטונית

[אמא_בגבעתיים*]

קרוטנית וההלוכת, תודה על עצותיכם ודאגתכם הכנה,
אני לא נשארת שם בשנה הבאה. ברור. לא יכולה עכשיו לחתוך כי מבחינת העבודה זה שיא העומס אצלי (בין היתר אני מגישה לבגריות)
אבל מצאתי גן מעורבות הורים לשנה הבאה. אני אפילו הולכת לעבור עיר בשביל זה (וכבר לא יהיה אמא בגבעתיים)
הלווי הלווי שבגן הזה המצב יהיה אחרת

ראיתי כבר תינוק בוכה בגן שעה רצוף, אבל לפחות החזיקו אותו על הידיים וניסו לנחם... לא השאירו אותו לבכות. ירחם השם.

לא חושבת שלא ניסו לנחם. בכל מקרה זה באמת היה מצב חריג כי כשהמטפלת הטובה נמצאת אני שקטה. אני רואה שהוא אוהב אותה ושאכפת לה ממנו

[ליאת*]

למה לא גן? גן בחיים לא יתן מה שאמא תתן לילד שלה!
אני החלטתי להשאר עם בני בבית ולוותר על דברים אחרים בחיי, אני לא רוצה להרוס את הבטחון שלו בחיים הכי חשובות לו בחיים!
הם נורא קטנים, הם צריכים אותנו!
תמיד אני אומרת הלוואי ויבוא שינוי , שינוי במערכת, בחינוך, בהרבה תחומים!
ואני אישית מרגישה שיש התעוררות!!!!!

[אמא_נמרה*]

חוזרת לדף הזה.

מחר שביתה של הסייעות בגנים. מחפשים הורים מתנדבים. לא התחשק לי להתנדב. השתגעתי? להיות שש שעות בגן (אפילו הילד שלי נשאר תמיד רק ארבע וחצי שעות). פתאום חשבתי - אם אני כל כך לא רוצה להתנדב להיות שם, אז למה אני שולחת את הבן שלי לשם?

<עדין חושבת>

[אמא_נחמה*]

רעיון לגן- לא יודעת אם הועלה פה עדיין. הגדולה שלי בת כמעט שלוש וכבר שנה שניה שהיא ב"גן סבב". כלומר- 5-6 אמהות מתארגנות וכל יום הילדים עם אמא אחרת. (כמובן שכולנו מכירות אחת את השניה וסומכות אחת על השניה). שנה שעברה זה היה בבתים שלנו והשנה במקום קבוע שדאגנו לסדר, לצבוע ולהכניס ציוד . זה פשוט מקסים!!! יש סדר יום קבוע פחות או יותר שקבענו ביחד וחילקנו בינינו נושאים (רגשות, סיפורי בראשית, חיות וכד') וכך כל ילד גם מרוויח את אמא שלו (והיא מרוויחה אותו ביום שלה) וגם נהנה מקבוצת חברים קטנה ומוכרת. כמובן שגם העלות היא כמעט אפסית (מים חשמל וציוד מתכלה) לעומת 800 ש"ח בחודש לגן רגיל (שעוד נגמר ב14:00.). וזה פשוט גן מקסים!! ממליצה לכל אמא שרוצה קצת גן אבל בצורה עדינה..

[יעלפו_מהמושב*]

מאווררת את המחשבות באוויר הפתוח (מה עוד אפשר לעשות בשעה המוזרה הזו, בה כולם ישנים ורק אני מקלידה?)

(הדף הספציפי בו אני כותבת נבחר די באקראי מתוך רשימת הדפים במדור חינוך ביתי , אם אתן חושבות שמקומו במקום אחר- תגידו)

אז ככה- מתלבטת. בנתיים אני יותר פחדנית מאמיצה ופצפוץ הפלא (שנה ושלושה חודשים) נמצא בגן.

מאיפה נתחיל? ממני? ממנו? נתחיל ממני.
ילדתי, יצאתי לחופשת לידה של שלושה חודשים, הארכתי לחצי שנה, ורציתי להאריך עוד. הבעל, שחשב שאני זקוקה לגירויים אינטלקטואלים ושעולמי הפך צר מעולם נמלה, עודד אותי לשוב לעבודה. מצאתי עבודה חדשה (אותו תחום, משכורת משודרגת), עם תנאים מעולים- ארבעה ימי עבודה בשבוע, תשע עד שתיים וחצי, ועוד שלל פיצ'יפקעס שמועילים ל"איכות החיים" כמו משכורת טובה, מימון של ארוחות הצהריים, סלולרי... בקיצור, הבנתן, אין תלונות על התנאים.

למרות זאת, חזרתי לקחת את התינוק בכל יום מהגן כשאני מותשת. הנסיעות בתחבורה הציבורית הלוך חזור, יחד עם ההתניידות אל ומהגן, יחד עם הניסיונות לדחוס את ההספקים של מה שהיה פעם יום עבודה ארוך בהרבה אל תוך מספר שעות מצומצם. חזרנו הבייתה וממש בשארית כוחותי הכנו עוד משהו קטן לאכול, וטיילנו אל הגינה ועשינו את מה שעושים הורים וילדים, וגם נהננו, אבל זה לא היה כמו בתקופה של חופשת הלידה.

יש גם משהו, לא יודעת אם זו תופעה מוכרת, שככל שאני יותר עם התינוק, אני רוצה להיות איתו יותר וככל שאני נמצאת איתו פחות, אני יותר ויותר חוששת להיות איתו. כן, ממש חוששת. יכול להגיע מצב שביום חמישי בצהריים אני אחשוב בדאגה קדימה לקראת הסופ"ש, ואתהה איך נעבור את כל הימים הארוכים האלה בבית? כמובן שבסוף סופי השבוע הם נהדרים למדי (בדרך כלל) ובימי ראשון אני מצטערת שאני צריכה לתת אותו לגן ולפנות לעיסוקיי. אבל רציתי לספר גם על זה.

ועוד קצת עלי- בתקופה האחרונה, ממש רק בשבועיים האחרונים, עברתי לעבוד מהבית. אני עובדת בעבודה שבה סידור כזה מתאפשר באופן עקרוני בלי בעיה (אם כי משום מה דווקא הבוסים שלי לא ממש מתים על הקונספט, ככה שהעובדים במחלקה שלי נוטים להגיע מדי יום למשרד). אבל בגלל שאני בהריון (כן, כמעט שבוע 18, בהחלט עוד משהו להכניס למערך השיקולים הכולל) וכואב לי הגב (בערך, לפעמים, בכל מקרה כך הוצג בפניהם) הם הסכימו לזה.

מאז שאני עובדת מהבית (או מהאוניברסיטה, אבל בכל מקרה לא זזה רחוק מטווח הבית) החיים שלי שודרגו פלאים. יש לי הרבה יותר כוח לתינוק וההספקים שלי (צריכה גם לסיים לכתוב תזה) עלו פלאים.

ושוב, במין גלגל מסתובב שכזה, ברגע שיש לי כוח, התינוק ואני עושים דברים מגניבים (אתמול היינו בגן הזאולוגי של האוניברסיטה, זה היה ממש כיף!) גם אם פשוטים (מרחיקים לכת עד פארק הירקון ולא מסתפקים שוב באותה גינה ציבורית מוכרת), ואז ממש כיף לנו, ואנחנו שמחים, ועושים דברים מגניבים.

עכשיו על התינוק-

פצפוץ הפלא נולד באוגוסט שעבר ומאז ממלא את חיי הסובבים אותו (אמא, אבא, סבים וסבתות, דודים ודודות) באושר גדול. ילד מעולה, נוח מאוד, ישן טוב, אוכל טוב, משחק בשמחה, לומד בהנאה. בקיצור, באמת, כל מה שאפשר לבקש (טפו טפו טפו). כחלק מהיותו פלא שכזה, הוא לא מציג בעיות הסתגלות. מושיט ידיים בשמחה לגננת, והולך לשחק במשחקי הגן. כך שלא נראה שלא טוב לו שם, או משהו כזה שמדליק אצל הורים נורה אדומה. להפך- הוא לומד שירים, משחק משחקים שאין בבית, אוכל בצורה מסודרת על כיסא מול שולחן עם הכלים הנאותים (זה לא ממש קורה בבית). כשאני מגיעה לאסוף אותו מהגן הוא תמיד עסוק באיזו פעילות ונראה סופר מרוכז. אתמול הגעתי בדיוק כשהגננת דיברה על חורף, והדגימה איך נושבת הרוח, והוא עשה איתה פווו, ובאופן כללי יש לו קסם אישי שכזה, שבזכותו הוא מצליח לגרום לגננת להיות קשובה אליו ולהפנות אליו את תשומת הלב גם בתוך קבוצה גדולה של ילדים. מבחינת פסיליטיס, מדובר בגן שנפתח השנה, עם צוות טוב, אוכל טוב, והמון משחקים וספרים חדשים ומעניינים.

אז כשאני חושבת על חינוך ביתי, ואני חושבת על זה לא מעט בתקופה האחרונה, יש לי המון דילמות:
הראשונה, האם אני עושה את זה בשבילי או בשבילו? זאת אומרת, נראה שהוא נהנה ולומד וממש לוקח את כל היתרונות שיש לגן ולגננת להציע לו. אז למה לעקור אותו מתוך כל זה? האם אני אצליח לספק לו את שלל ענייני הילדות שלא ממש מעניינים/מעסיקים אותי? (כל מיני שירים שאין לי מושג בהם וכו').

השניה, לגבי החיים של עצמי- אם נעבור לחינוך ביתי אני מניחה שאני אהיה יותר שלווה ורגועה ויהיו לי פחות דברים על הראש, אבל יכול להיות שדי מהר (או אפילו די לאט, אבל בהחלט בשלב כלשהו), אני ארצה לעשות דברים שדורשים זמן. האם אני אמורה להשלים עם הרעיון שלא יהיה לי זמן כזה בשנים הקרובות? (כי אני לא בטוחה שאני יכולה לעשות את זה). ואם האלטרנטיבה היא איזה סוג של בייביסיטר, אז מה בעצם עשיתי בזה (כלכלית/חינוכית)?

השלישית, לגבי התקופה שאחרי (ואולי גם קצת לפני, בסוף ההריון) לידת האח החדש של התינוק- מישהי עשתה דבר כזה? שני בנים בהפרש של שנה ושמונה חודשים בחינוך ביתי? כי מבחינה תיאורטית אולי נשמע יותר הגיוני שהגדול יהיה בגן וישמור על איזה רצף שגרתי של חייו מאשר שיהיה בבית בדיוק כשמצטרף ילד חדש למשפחה. וגם לתינוק החדש, אולי עדיף שיהיה לו זמן אמא נפרד ואינטימי, כמו שזכה הבכור לקבל, ולא להכנס באופן כל כך טוטאלי אל תוך המבנה המשפחתי השלם? (אני יודעת שזה נשמע קצת מוזר, אבל אני מתכוונת- אם אפשר לרכך את חצי השנה הראשונה עבורו, אולי עדיף?).

טוב, מרגישה שכבר כתבתי המון (יכולתי לכתוב עוד המון, אבל נחסוך מכן לעת עתה). וכל זה עוד תחת הניק המוכר שלי. אבל יאללה, נשלח. אם יש לכן תובנות, אני יותר מאשמח לשמוע אותן.

[יעלפו_מהמושב*]

ואחרי שהמשכתי לקרוא כאן בדף, עוד משהו:
אני תוהה לגבי היכולת שלי לספק מספיק גירויים אינטלקטואליים לילד. כן, אני יודעת, החיים הם גירוי מתמשך, הילד יכול ללמוד ולהנות גם מהליכה לסופר ולדואר. אבל אני, בתור אני, מאוד אוהבת ללמוד באופן מסודר. תנו לי סילבוס, צרפו אליו ספר, אפשר גם כיתה ומרצה, ואני מאוד מרוצה. ככה שאני די מרוצה מזה שבגן יש להם "תוכנית לימודים", היא מאוד רכה כמובן, וכוללת נושאים כמו "עונות השנה" או "יום הולדת" ושום דבר, כך לפחות אני מקווה, לא נעשה בכפייה אלא בהרבה גירויים נעימים. אין לי מושג אם אני אצליח לייצר כאלה, ואני רוצה שיהיו כאלה.
כשדיברתי עם בשמת בטלפון היא צחקה ואמרה ש"את עומדת להתחיל דוקטורט! את חוקרת! בוודאי שאת כשירה להיות הדמות המחנכת של זאטוט בן שנה", אבל איך לומר? אני לא לגמרי משוכנעת...

[או_רורה*]

טוב, אז לגבי הבית:

אני ילדתי את בני השני כשהגדול שלי היה בול בן שנה ושמונה, ובבית.
בחצי השנה הראשונה של התינוק, ועד ההגדול היה בן שנתיים וחודשיים, הייתי עם שניהם בבית.
אז הגדול נכנס לגן, ל-3 שעות ביום, עד 12:00.

תראי,
החצי שנה הראשונה עם שניהם בבית הייתה לי הכי סיוטית שיכולתי לדמיין.
לא הסתדרתי עם שניהם, לגדול היו התפרצויות זעם כל הזמן, והרגשתי שאני "מזניחה"את הקטן.
(מה שכמובן לא היה נכון, אבל ככה הרגשתי).

כשהגדול נכנס לגן, נהיה לי הרבה יותר קל, ויכולתי להתרכז בקטן ולתת לו את המקום שלו.

אני יודעת שזו רק החוויה שלי, יש פה הרבה נשים שלהיפך - היה להן שקט ונפלא בבית עם שניהם.
זה תלוי במתי תחזרי לעבוד, בכמה עזרה יש, מתי בעלך שב הביתה (אם נניח, מוקדם יחסית, אפשר אולי כן להיות בבית עם שניהם) וכ"ו.

ואולי את יכולה לצמצם את שעות הגן שלו?
במקום עד 3 עד 1?

[יעלפו_מהמושב*]

כן, לצמצם את שעות הגן שלו במקום לוותר עליו לגמרי זה בהחלט דבר שאני שוקלת, ומכמה סיבות

1. כדי לאפשר לו (ולי ולתינוק) כמה שעות שקט
2. כי אין סביבי קהילת חינוך ביתי שהייתה יכולה להפוך את כל הסיפור ליותר הגיוני
3. כי אני חוששת לחתוך מהגן בבת אחת, ופתאום לגלות, בסוף ההריון או בתחילת הפרק המשפחתי עם שני ילדים, שאני קורסת, ולהשאר בלי אופציה לגן

[serenity_now*]

אני גם ילדתי את בני השני כשהבכור היה בן שנה ושמונה בדיוק, ובגן.
כשהתינוק היה בן חודש הוצאתי את הבכור מהגן ממניעים שלא היו תלויים בי.
מאוד מאוד חששתי מהעניין , ממש נבעתתי ממנו.

אבל- הפלא ופלא, במקום שיהיה לי קשה עם שניהם, במקום שהגדול ירגיש מאויים מהקטן, במקום שיהיה לי משעמם ואני אשתגע, במקום שהוא יהיה מבודד חברתית- קרה בדיוק ההפך!

בבוקר הקטן ישן את שנת הבוקר שלו, וזה היה זמן האיכות שלי ושל הבכור- סיפורים, ריקודים, יצירה, רביצה, טיול- מה שבא.
בצהרים שניהם ישנים- וזה הזמן שלי לעצמי- מחשב, ספר, לישון או ממש לעיתים נדירות עבודות בית...
ואחה"צ כמעט תמיד יצאנו לפגוש חברים או משפחה- הקטן ישן לו במנשא והגדול מתרוצץ. יצא שיש לו הרבה יותר חברים איכותיים מאשר בגן, והקשר הוא אישי.

מצאתי שלהיות עם תינוק קטן לבד זה משעמם אותי ולא מאתגר, ואילו להיות גם עם הגדול זה כיף, מעניין, יש לי עם מי לדבר, על מי להפעיל את האג'נדות החינוכיות שלי, ממי להתפעל מהמילים החדשות שלו וכו'.
אני לומדת ממנו הרבה, בעיקר על עצמי, זהו תהליך ריפוי והעצמה שלא נגמר, ריפוי מצלקות הילדות, העצמה לקראת מי שאני רוצה להיות, אמא, רעייה, אישה.
וכמובן שהוא לומד ממני ומהסביבה בלי סוף. שואל "למה" על כל דבר, חוזר על כל מילה חדשה ששמע ופשוט מתפתח לו בנחת.
אגב, מרגע שהוצאתי אותו היתה לו קפיצה אדירה בדיבור ויותר חשוב- בביטחון העצמי שלו.

בנוסף הקשר בין שני הילדים שלי הוא מדהים. מרגע שהקטן התחיל לזחול הם בעצם התחילו לשעשע אחד את השני כשאני יושבת בצד ונמסה מפירות בטני.
כ"כ מתוקים, צוחקים ביחד, הקטן זוחל אחרי הגדול, הגדול עושה לו "קו-קו", מביא לו משחקים, מלמד אותו זה אסור וזה מותר, וכמובן מביא לו פליק לקינוח.

מאז החלטתי שאני הולכת עם הלב (ועם התוצאות!) ואנחנו בחינוך ביתי עד להודעה חדשה. (אגב, לפעמים כשקשה לעשות צעד שנחשב דרסטי כזה, יותר נוח לחשוב על זה ולהציג את זה בפני החברה כמשהו זמני: "אני בבית עד שימאס לי", "בנתיים טוב ולנו ביחד", "אני גם ככה בבית עם התינוק, אז לא חבל?" וכדומה, כל האופציות תמיד פתוחות בפנייך)

בהצלחה בכל בחירותייך!
ילדים זה שמחה!

[יעלפו_מהמושב*]

אני גם ילדתי את בני השני כשהבכור היה בן שנה ושמונה בדיוק, ובגן.
אז אני לא הפסיכית היחידה, כבר מעודד

_בנוסף הקשר בין שני הילדים שלי הוא מדהים. מרגע שהקטן התחיל לזחול הם בעצם התחילו לשעשע אחד את השני כשאני יושבת בצד ונמסה מפירות בטני.
כ"כ מתוקים, צוחקים ביחד, הקטן זוחל אחרי הגדול, הגדול עושה לו "קו-קו", מביא לו משחקים, מלמד אותו זה אסור וזה מותר, וכמובן מביא לו פליק לקינוח._
הלוואי עלי. באמת. לגמרי מעורר השראה.

ותגידי, אתם גרים בעיר? במושב? בקיבוץ? נראה לך שזה משנה?

[או_רורה*]

איזה סיפור כיפי...

עכשיו אני מבינה למה היה לי כל כך קשה:
אצלנו התינוק לא ישן בבוקר, והיה מתעורר כל הזמן בצהריים, וגם הגדול לא ישן הרבה בצהריים, אולי חצי שעה גג....

[serenity_now*]

אנחנו גרים בעיר, בבנין קומות, במקום מאוד סואן ובעצם הפוך לגמרי מבית חלומותי (שהוא בית קרקע, עם חצר ובה ערוגת ירקות, בעלי חיים, אויר נקי, שכנים חביבים וכול הבולטיש הזה, את יודעת..)

אני לא חושבת שזה באמת משנה, במיוחד בגילאים הצעירים. אני מוצאת את עצמי לפעמים ימים שלמים לא יוצאת מהבית כי אני ממש לא מרגישה צורך. אנחנו מהווים חברה אחד לשני.
כשאני כן יוצאת אז זה לטיול בשכונה, למרות שזה כרוך בלחצות מלא כבישים, הולכים לשכונת וילות סמוכה ומחפשים חלזונות בגדר חיה של הבתים, הולכים לקניות, לגני משחקים, לסידורים, לחברים ועוד.

מאוד הייתי רוצה לגור בישוב קטן ובו קהילה תומכת וכולי, ואולי זה אף יתאפשר בקרוב, אבל אני יודעת שזה לא יעשה את העניין עצמו- שטוב לנו אחד עם השני!
ולמרות שעכשו הסביבה הפיזית שלנו מזעזת אותי (צואת כלבים ברחובות, ילדים מקללים, מעשנים, ונדליזים, אויר מפוייח) אני לא מרגישה שאני לא מאושרת או שאני חייבת לעשות שינוי משמעותי כדי להגיע למנוחה ולנחלה.
לגור ביישוב מבחינתי זה לא משהו שאני עושה "בשביל שלילדים יהיה מקום טוב לגדול בו", אלא בשביל שלי יהיה מקום טוב ונוח לגדל את ילדי.

בנוסף לכך גם לא מצאתי באיזורי (למרות שחיפשתי בנרות) עוד משפחות בחינוך ביתי להעביר איתן את הבקרים (אחה"צ עוד אפשר למצוא אימהות עובדות שיש להן כוח להיפגש), מה שכן מצאתי הוא מפגש במרחק נסיעה של 45 דק'.
אז נסענו לשם פעם אחת והיה ממש כיף לכולנו, ואנחנו ממשיכים לנסוע פעם בשבוע, זה מספיק לטעמי. אני קצת מתקמצנת על הדלק, אבל מרגישה שזה שווה את זה, וגם מוצאת יתרונות בנסיעה- הם נרדמים ולי יש זמן לתת למחשבות להפליג...

[יעלפו_מהמושב*]

טוב, זה רק מחזק את כל מה שאת כותבת (אם למרות ה"מחסור" בתנאים הצלחתם להנות כל כך...)
זאת אומרת: אין תירוצים להאחז בהם

[יעלפו_מהמושב*]

עוד קצת הרהורים-

בתיכון הייתי חלק מחבורת חברים, כולם תלמידים מצטיינים (מה שזה לא אומר) שצפו להם (המבוגרים האחראיים) עתיד מזהיר (אקדמי? בהייטק? כזה מין עתיד).
אחרי המסע לפולין בכיתה יא' הצטרפנו לתנועת נוער של המעורר, שבמהרה התגלגלה לכדי איחוד עם הנוער העובד והלומד. חלק מאיתנו זרמו עם זה וחלק לא אהבו את הקונספט ופרשו (בינהן אני).
אחד הבחורים היותר מבריקים בחבורה נכנס לעניין לגמרי. הוא עשה שנת שירות בנוער העובד והלומד, התגייס לנח"ל, סיים את השירות בפרק משימה באחד הקיבוצים בארץ, ולאחר מכן הצטרף לתנועת הבוגרים. מצד אחד, כל מי שהסתכל עליו יכל לראות מאוד בקלות כמה הוא מאושר וכמה סיפוק הוא שואב מהחיים האלה שבנה לו. מצד שני, הרבה ביקורת (סמויה וגלויה) הופנתה כלפי הבחירות הלא שגרתיות שלו, שהיו מאוד לא צפויות ביחס לילד שהיה בתיכון.

טו מייק א לונג סטורי שורט, לפני שנתיים, כשהיה בן 25, כאב גב חד התגלה כגידול סרטני במצב מתקדם מאוד. אחרי בערך חצי שנה הוא נפטר.

ואז, בפרספקטיבית החיים שלו, הבחירות שלו נראו כל כך הגיוניות. הוא עשה כל כך הרבה דברים והיה כל כך מועיל לעצמו ולעולם בזמן הקצר יחסית שהיה פה. הוא לא נרקב בשיעורים משעממים באוניברסיטה, לא בזבז את הזמן בעבודות סתמיות ולא מספקות, הוא חי את החיים שלו. וכשהוא מת, אפשר היה להסתכל אחורה על החיים שלו ולהבין כמה משמעותי היה הסיפוק שהוא חווה.

אני מניחה שזה לא משנה אם אתה מת בגיל 25 או 95, העיקרון אמור להשאר דומה.

[יעלפו_מהמושב*]

ועוד-
על הג'אגלינג של החיים מאז האמהות:
עד שהפכתי לאמא הצלחתי להחזיק באוויר די הרבה כדורים- לימודים, עבודה, ספורט, תזונה, בן זוג.
מאז שהפכתי לאמא אני מצליחה להחזיק באוויר שני כדורים בלבד- הם יכולים להיות ילד ותזונה, או ילד ועבודה או ילד ולימודים, אבל ממש קשה לי למצוא מקום לתחום שלישי בחיים, גם כשאני מאוד רוצה.
ובתקופה האחרונה, הקצרה מאוד, שבה אני עובדת מהבית, זה נראה לפתע כמעט אפשרי, כי אם יש חור בעבודה, אפילו של שעה-שעתיים, אני מצליחה לכתוב עוד כמה פסקאות לקראת סיום התזה. ואני חושבת, אחרי שיסתיימו כמה ענייני לימודים גדולים שבאים אל קצם בדצמבר, אני אצליח, אולי?, לסיים את התזה עד אפריל (אז יוולד התינוק החדש והמוח שלי יהפוך לעיסה לכמה חודשים לפחות בשל מחסור בשעות שינה).
ובאותו מקום של זמן יותר פנוי, הפיתוי של להוציא את הקטנטן מהגן.
וזה לא קל, ההתלבטות הזו. או הניסיון להבין- איך עושים את כל הדברים בחיים האלה. (לצערי אני לא מסוג האנשים שיכולים להתמודד בקלות עם המחשבה של למרוח את התזה עוד חמש שנים. יש ניסויים, יש תוצאות, נותר רק לכתוב, זה דורש זמן וריכוז, אבל אין סיבה למשוך את זה מעבר למינימום ההכרחי).

[יעלפו_מהמושב*]

סוף שבוע אצל ההורים זימן אפשרות לראות טלוויזיה, אז אתמול צפינו בתוכנית "הצלחה בשישה שיעורים" או שם מגוחך דומה (אפשר לצפות בזה גם באתר של מאקו, למתעניינות). זה היה הפרק הראשון בסדרה של רונאל פישר ופרופ' יורם יובל, שעסק בהצלחה של ילדים, משהו כמו- איך לגדל ילדים מוצלחים. טוב, נו, לא נכנס למידת הסובייקטיביות והיומרה בעצם ההגדרה...
אז הראו שם אבא הונגרי, שגידל שלוש בנות בחינוך ביתי (לא ממש דיברו ארוכות על האמא, ואין לי מושג איך הם התפרנסו). סדר היום שלהן היה- להתעורר, לצאת לפעילות גופנית יחד עם האבא, לעסוק באופן אינטנסיבי בשחמט בערך שמונה שעות ואז... כמה שעות ערות כבר נותרו לילדות? הן שלושתן אלופות שחמט ברמה מאוד גבוהה.
היום, כשהן כבר בוגרות ויש להן ילדים משל עצמן, הסבא ממשיך ללמד את הילדים שחמט, והן עצמן מלאות השתאות כשהן מתארות את המצב ואומרות- הוא מסוגל לרתק אותם לשחמט גם לארבע שעות ברציפות. זה באמת מעורר השתאות, אצלי לפחות.
בין היתר, האבא הזה אמר ש-לשלוח ילד לבית ספר זה פשע (למרות שהנכדים שלו הולכים גם הולכים לבית ספר...).

נדמה לי שאני מרגישה שאם כבר להשאיר אותו (אותם, בעתיד הקרוב) בבית, אז שתהיה איזו שליחות, איזו סיבה טובה. לא אכפת לי שיהיה אמן שחמט ברמה בינלאומית, או שחיין אוליפמי (לא בטוחה שיש לנו את הגנים המתאימים לעניין הזה ספציפית ) או פסנתרן גאון, זאת אומרת, לא ממש משנה לי במה יצטיין, אבל לא הייתי רוצה (על אף שזו לא דעה מאוד מקובלת במחוזות האתר, תקנו אותי אם אני טועה) שיהיה פרא שלומד חשבון רק בניסיונות להבין כמה עודף הוא אמור לקבל בחזרה מהקופאית בסופר השכונתי.

כמובן שעוד חזון למועד, והפיצפיצ עוד לא בן שנה וחצי, מעט מוקדם לתכנון הקריירה, אפילו לפסיכית שכמותי. רק עוד מחשבה...

[יעלפו_מהמושב*]

(אתן כאן?)

אם יש כאן אמהות לילדים בגילאים דומים (שנה-שנתיים) ששותפות להתלבטות או לאזור המגורים או לשניהם גם יחד,
מאוד אשמח לשמוע מכן...

[עולם_חדש_מופלא*]

אני שותפה יחסית לאזור המגורים- רמת גן.
אין לי התלבטות (אנחנו בבית).

אתם יכולים להיעדר פעם-פעמיים בשבוע מהגן, לבלות בבית, ללכת למפגשים, וכך תוכלי להרגיש קצת איך זה בבית.

[יעלפו_מהמושב*]

כן, אני חושבת לעשות בדיוק את זה. בחלק מהימים להוציא אותו מהגן מיד אחרי ארוחת הצהריים (בסביבות 12), בחלק מהימים לא להגיע. אני רק מקווה שזה לא יחרפן אותו (בימים שהוא יישאר בגן).

[יעלפו_מהמושב*]

בן כמה הבן שלך? את עובדת מהבית?

[הילהלה_לנד*]

גם אני פה... כבר כמה ימים שרוצה לכתוב אבל לא מצליחה להגיע לזה. עם תינוקת בת חודשיים וילדונת בת שנה ושבע. מצד אחד מבינה מאד את החששות והפחדים,מצד שני ההתלבטויות שלי היו שונות כי אנחנו בבית,וזה לא משהו שהיה נתון למחשבה שניה,פשוט החלטתי שזו המציאות וסידרתי את כל השאר סביבה.
זה לא קל,זה אני יכולה לומר בשיא הכנות,ויש רגעים שזה יותר קשה ממה שדימינתי (ודימינתי,תאמיני לי...) .אני חושבת שאינטנסיביות זו המילה שתתמצת בצורה הכי קולעת את התחושה.ומצד שני יש רגעים,והם הולכים ומתרבים, של נחת, של חיוך פנימי עצום,של הערצה לעצמי על היכולת לגדול ולהיות בכל רגע נתון האמא הכי טובה שאפשר על אף שהאמא הזו רחוקה מרחק שנות אור לעיתים מהאמא שהייתי רוצה להיות.
אני מרגישה שהעובדה שהגדולה בבית,שהיתה נוכחת גם בלידה,שהיא שותפה מלאה בכל רגע בחיים עובדת לטובתה בכל המובנים. כמו שכתבת למעלה (זו היית את,נכון?) ככל שאני נמצאת איתה יותר,ועם שתיהן יחד זה יותר קל,ברור לי שאם היתה הולכת למסגרת כלשהי אפילו לכמה שעות,היינו מבזבזים הרבה אנרגיות על זמן הסתגלות ממקום למקום. לי ולמשפחה הקטנה שלנו אישית יש משהו מאד נכון בנוכחות התמידית הזו יחד,בעיקר בנקודת הזמן הזו בחיינו.
הייתי יכולה להמשיך עוד הרבה (האמת שזו פעם ראשונה שאני ככה כותבת על כל זה מאז שהקטנה נולדה ופתאום אני קולטת כמה צורך יש לי להוציא ) אבל אני צריכה לפשפש את הקטנה.
רק עוד דבר אחד,אני חושבת שאני במצב אחר מהרבה נשים כי יש לי נקודת פתיחה שונה,גם אישי נמצא רוב שעות היום בבית וגם למזלי הרב ,טפו טפו טפו חמסה חמסה,נולדה לי תינוקת רגועה באופן נדיר (בבקשה בבקשה שאני לא אצטרך להגיד עוד כמה ימים "למה פתחתי את הפה הגדול שלי" ...)
בכל מקרה ,אני פה, קוראת

[הילהלה_לנד*]

האם אני אמורה להשלים עם הרעיון שלא יהיה לי זמן כזה בשנים הקרובות? (כי אני לא בטוחה שאני יכולה לעשות את זה).
סיימתי לפשפש... (לא יצא כלום כי פיספסתי בדקה בעודי כותבת )
אני אישית השלמתי עם זה שיש הרבה דברים שלא אוכל לעשות בשנים הקרובות,בחרתי לי את הדבר הכי חשוב (החלום להיות מיילדת) ואני עובדת עליו לאט לאט (במקום ללמוד בבי"ס לסיעוד,לוקחת קורסים באוניברסיטה הפתוחה ששנה הבאה בבי"ס לסיעוד יחשב לי ויורידו לי את עומס הלימודים),יש עוד מלא דברים שהייתי רוצה שיהיו לי את המשאבים (זמן,כסף) בשבילם אבל חלק מהבחירה של לגדל את הבנות שלי בדרך שאני מאמינה בה,בבית,דורשת ויתור על דברים אחרים.ויתור זמני.מבחינתי זה כ"כ שוה את זה.

ואם האלטרנטיבה היא איזה סוג של בייביסיטר, אז מה בעצם עשיתי בזה (כלכלית/חינוכית)?
בעיני חינוכית זה שונה לגמרי,כי את עדיין בסביבה,והילד שלך יודע את זה,שאם הוא צריך את זמינה.והיא תמיד יכולה לצאת איתו לטייל,לגן שעשועים ואז אם הם פוגשים גם ילדים אחרים בכלל כולם הרויחו.
את יכולה להתאים את הבייביסיטר לצרכים שלך בצורה הרבה יותר טובה ממה שגן נותן לך.
ויכולה גם כלכלית להחליט כמה הכסף מתאים לך להשקיע בחודש מבחינת יכולת וצורך....
בעיני זה win win

[יעלפו_מהמושב*]

האמת שזו פעם ראשונה שאני ככה כותבת על כל זה מאז שהקטנה נולדה ופתאום אני קולטת כמה צורך יש לי להוציא
אני ממש אשמח לשמוע, ברגע שיהיה לך זמן...

בעיני זה win win
כן, אני עוד חושבת על זה. אני מניחה שהרבה תלוי באיזה תינוק יצא התינוק השני (אם הוא יצא רגוע כמו הראשון זה יהיה יתרון רציני, ואם לא, אני מניחה שזה יהיה מסובך יותר) ועל איך הבכור יתמודד עם עוד אח (כי אנחנו צמודים למדי, הוא ואני). אני חושבת על עוד כל מיני דברים שהייתי רוצה לעשות, או להמשיך לעשות, כמו שחיית תינוקות, וחושבת שבעצם רק עם בייביסיטר זה יתאפשר לי, אבל זו עוד תוספת כלכלית, מעבר לזמן של ילד לבד או חצי לבד עם בייביסיטר. המממ... כמה התלבטויות...

[או_רורה*]

בן כמה הוא?

[יעלפו_מהמושב*]

עכשיו הוא בן שנה ושלושה חודשים, כשאחיו צפוי להוולד הוא יהיה בן שנה ושמונה חודשים

[עולם_חדש_מופלא*]

בן כמה הבן שלך? את עובדת מהבית?
הבן שלי בן שנה.
אני לא עובדת (סטודנטית יום בשבוע ועוד טיפה, ואז אבא איתו)

[יעלפו_מהמושב*]

בעודי יושבת ומהגגת על המחשב באוניברסיטה, הסתכלתי פתאום על אריזת הקורנפלקס כריות שנמצאת פה על השולחן. נראה לי סופר רלוונטי לדף. על צידה האחורי של האריזה, ואני מצטטת-
"לא קשה לנחש מה עשיתם היום... כמו בכל יום הלכתם לבית הספר, הכנתם שיעורים, דיברתם עם חבירם, כמו בכל יום הערב הגיע מהר מדי והתחלתם להתכונן לעוד יום שבו תלכו לבית הספר, תכינו שיעורים וחוזר חלילה. לא פלא שלפעמים מתחשק לכם לגוון את השגרה עם טעם קצת אחר... כריות של תלמה (וכאן מתחילים שלל סופרלטיבים שאין לי כוח לחזור עליהם)"

אללי, זה מדכא!

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

סליחה שלא קראתי הכל. מדברים פה על שליחת הבכור לגן?
אז קודם כל יש דף חינוך ביתי לקראת הילד השני
ושנית, מניסיוני: אני עשיתי הכל "לפי הספר" ושלחתי לגן מספר חודשים לפני הלידה, כשהגדול היה בן רבע לארבע. אחרי הלידה היה משבר ארוך וממושך וקשה לכולנו, בכל החזיתות. כולל זה שהוא לא רצה ללכת לגן. אני הכרחתי אותו ללכת מתוך מחשבה שזה ייטיב עם כולם בטווח הארוך. זה היה די נורא, גם אחרי שהסתגל לגן היתה שם עדיין איזו צביטה. היום, ממרחק הזמן ובלי כל ההורמונים, אני אומרת: היה אפשר גם שלא יילך, ויישאר בבית, וימשיך להרגיש חלק מהמערכת. השהות בלעדיו לא נתנה לי כוחות במידה שהצדיקה שליחה שלו לגן, והוא ילד שבשמחה היה ממשיך להישאר עם הבייביסיטר או עם סבתא 3-4 שעות ביום כפי שהיה קודם.

מצד שני, זה היה הילד ההוא. הוא בכור, קשה לו יותר להסתגל, הוא נצמד מטבעו וכולי. אחיו הצעיר בימים אלה כבר נכנס לגן, תיכף בן 3, וממש נעים וכייף לו, חוזר שמח וזה בעיקר מעשיר את יומו ולא גורם לו להרגיש שהוא נקרע בכוח מהמשפחה. זה גם קשור לעובדה שהוא ילד שני, והסיטואציה אחרת, ואני אחרת, ובכל זאת.

שורה תחתונה: צריך לשפוט לפי אופי הילד ואיך ששניכם רואים את עניין הגן. כל שאר הדברים יסתדרו לפי איך שתרצי. בסה"כ לפעמים בייביסיטר בדיוק כשאת צריכה, שבאה אליך הביתה (בלי הצורך להריץ את כולם מהבית ב-8 בבוקר עם התינוק הרך), יכולה לעזור הרבה יותר למרות שהיא באה לפחות שעות. ומצד שני אם הילד רואה את החיוב בגן, את יכולה "להשתמש" בגן ל-3-4 ימים בשבוע, במינון שאתם צריכים, ולהסתפק בזה. אבל אל תשלחי מתוך מחשבה שאת עושה לו עוול, כי זה ישתקף אצל שניכם ויקשה על הילד מאוד.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אל תשלחי מתוך מחשבה שאת עושה לו עוול
כלומר: אם תשלחי מתוך מחשבה שאת עושה לו עוול, עדיף שלא תשלחי בכלל.
(הוא באמת פיצי, בלי קשר).

[יעלפו_מהמושב*]

אם הילד רואה את החיוב בגן, את יכולה "להשתמש" בגן ל-3-4 ימים בשבוע, במינון שאתם צריכים, ולהסתפק בזה.
כן, אני אנסה לעשות בדיוק את זה, בתקווה שזה יצליח לי...
(הוא באמת פיצי, בלי קשר).
כן, הוא מאוד מאוד קטן.

[יעלפו_מהמושב*]

ממשיכה באיסוף עדויות כשכנוע עצמי. הלכנו לשעת הסיפור בספריה המקומית החביבה עד מאוד.
האיש עם הגיטרה שר משירי ע.הלל, ואני, סופר מתרשמת, ילדי הגן המקומיים יודעים את כל מילות השיר "מה עושים העצים"
איפה הקאטצ' אתן תוהות?
ובכן, בשלב מסוים הוא שאל אותם- מה זה צאן? מה זו מהומה? מה זה מאומה?
והם לא ידעו!
הם דקלמו את השיר כל כך יפה, אבל לא היה להם שמץ של מושג לגבי המשמעות!!

אולי אני סתם מגזימה וקטנונית וקנטרנית כהרגלי, ואולי ילדים קולטים שירים מהאוויר ואי אפשר באמת לשבת ולוודא שהם יודעים מה הם אומרים,
אבל לי זה נראה מאוד מוזר. לא?

[פז*]

_ובכן, בשלב מסוים הוא שאל אותם- מה זה צאן? מה זו מהומה? מה זה מאומה?
והם לא ידעו!_
רק בעניין זה, לדעתי אין צורך בגיל הגן לדעת את המשמעות, הם מפנימים את זה על ידי שמיעה ושימוש וחזרה, על ידי ההקשר, על ידי הצליל וההגיה... המשמעות תגיע בהמשך..

[ענתי*]

הי יעלפו, את משכונת חרוזים? גם אני הייתי שם היום..

[פלוני_אלמונית*]

..

[יעלפו_מהמושב*]

היי ענתי, לא, לא משכונת חרוזים, אולי בכל השכונות עשו אתמול ערב ע.הלל


הם מפנימים את זה על ידי שמיעה ושימוש וחזרה, על ידי ההקשר, על ידי הצליל וההגיה... המשמעות תגיע בהמשך..
יכול להיות, אני באמת לא איזו מבינה בתחום, פשוט נראה לי מוזר שהם מדקלמים כמו תוכי שירים, ולא מבינים מה הם אומרים...

[רסיסים_של_אור*]

תראי, אני אכתוב לך משהו מזוית קצת אחרת.

בעיניי, ילדים הם ילדים והם יסתדרו עם מה שאנחנו ננהיג אותם אליו. סוגיות של טוב וטוב יותר הן מאד מורכבות וקשה ואולי גם לא נכון לנסות לעשות היום משהו מתוך מחשבות על העתיד או על התוצאות וההשלכות שלו על העתיד. ובכלל, מהנסיון שלי בשנים האלה בבית, כדאי ונכון יותר ויותר להניח לילדים ולהתרכז בעצמנו. לבדוק מה אומרת לנו הבטן שלנו וללמוד לפגוש את עצמנו יותר ויותר. כשמוציאים את הילדים מהמסגרות ואז כל הזמן מסתכלים עליהם ומנסים לבדוק האם יותר טוב להם או פחות טוב להם (זוכרת את זה וזה נמשך אצלי לדעתי יותר משנה שנתיים...) או כשחושבים שנעשה את זה עבורם והם יצאו מדעני אטום - והם בסך הכל רוצים להיות שחקני כדורגל בליגת העל או סתם אוהדי מומינים באשר הם, זה מכניס המון עומס רגשי ורעש מיותר למערכת. בחוויה האישית שלי, יצאנו למסע שמטרתו מפגש עם עצמנו ואחד עם השני. לאט לאט, ככל שהימים חלפו וחולפים אני לומדת להיפרד בכלל מההשואה לחחים ה"נורמליים" ולהרשות לעצמי יותר ויותר לחיות את החיים שלי ושלנו.
מזמינה אותך לקרוא את הבלוג הראשון שלנו כשיצאנו מהמסגרות בלוג אני בחינוך הביתי

[מצ'רה*]

אולי בכל השכונות עשו אתמול ערב ע.הלל
D-:


לדעתי אין צורך בגיל הגן לדעת את המשמעות, הם מפנימים את זה על ידי שמיעה ושימוש וחזרה, על ידי ההקשר, על ידי הצליל וההגיה... המשמעות תגיע בהמשך..
מסכימה מאד מאד (מודעת לקשר הרופף נושא הדף). דיקלום, שירה ותנועות הם חשובים כשלעצמם בלי קשר למשמעות, וחסרים כיום בגיל הרך הרבה יותר מהבנה.

[יעלפו_מהמושב*]

דיקלום, שירה ותנועות הם חשובים כשלעצמם בלי קשר למשמעות,
למה דיקלום הוא חלק מהרשימה הזו?

[יעלפו_מהמושב*]

כדאי ונכון יותר ויותר להניח לילדים ולהתרכז בעצמנו.
מדהים כמה המשפט הזה נכון לגבי... זאת אומרת, כמה אני מוצאת אותו נכון כשאני פועלת ככה. איך הוא מסדר דברים.

[יעלפו_מהמושב*]

ממשיכה לעדכן

אחד הדברים שחשבתי לעשות, הוא לחזור לשחות עם התינוק. עשינו את זה מגיל שישה שבועות עד חצי שנה, ואז התחלפה המדריכה והשיטה והמחירים, והתבאסתי לחזור לשם. האלטרנטיבה הנורמלית היחידה הייתה הבריכה בנופך וזה תמיד נראה לי רחוק מדי. אבל השבוע, דווקא השבוע, בכל המבול ששוטף אותנו, החלטתי שזה הזמן לחזור לעניינים ותיאמתי לנו שיעור ניסיון. חשבתי שככה נוכל גם לבלות זמן מעולה ביחד, ובעיקר- על חשבון זמן הגן.

אז התעוררנו, שיחקנו ואכלנו כהרגלנו, ואז נארזנו באוטו והרחקנו בטפטוף הקל ובפקקים לא מאוד רציניים אל ליד פתח תקווה.
בבריכה היה סופר כיף. לקח לו כמה רגעים לחזור ולהבין איפה הוא ומה בדיוק אמורים לעשות שם, אבל כשזה קרה היה מעולה.
יצאנו אל גשם שוטף, עטופים היטב, ונסענו אל הגן. הורדתי אותו שם ב-10:30 בערך, ככה שהרווחנו שעתיים נוספות יחד היום. ועכשיו- היידה, לעבוד.

אם לומר את האמת, הגשם הזה לגמרי עושה לי חשק להיות איתו פה בבית, להתכרבל, להכין איזה מרק כתום וחם ולזלול יחד. אבל- ברור לי שהחיים בבית הם לא ממש האידיליה שבראשי. וחוץ מזה, כאמור, יש עבודה שצריכה להעשות.

מצד אחד, סופר שמחה על הבוקר הזה. מצד שני, כל זמן שלנו יחד רק גורם לי לרצות עוד זמן שלנו יחד....

[מצ'רה*]

למה דיקלום הוא חלק מהרשימה הזו?
כי הוא אחת היכולות האנושיות הטבעיות. שהולכות ונכחדות עם המעבר ל-הכל בכתב.
בכל התרבויות שהכתב בהן לא מרכזי בני אדם יודעים בלי סוף טקסטים בע"פ. זו מיומנות של המוח שמתנוונת כשהיא לא בשימוש, כמו שהיכולת של רבים מאיתנו לחשב בע"פ מתנוונת כי יש לנו מחשבון .
אני רואה גם איך הזכרון השמיעתי מיתדרדר בתלילות כשמתחילים לקרוא שוטף והרבה.

שימי לב כמה ילדים אוהבים דיקלומי ג'יבריש כמו אנ דנ דינו וכאלה. שם המשמעות לא קיימת ובכל זאת יש בהם המון קסם עבור הילדים, כי הם ממלאים צורך אמיתי שקיים במערכת האנושית.

[יעלפו_מהמושב*]

אוקיי, מבינה, מקבלת.

בכל זאת, לא נראה לי בלתי סביר להסביר לילד את הדקלום, פשוט כי אפשר...

[מצ'רה*]

בכל זאת, לא נראה לי בלתי סביר להסביר לילד את הדקלום, פשוט כי אפשר...
טוב
(מנסיוני המצטבר ובהתבוננות אחורה, ילדים במשפחות משקיעניות חשופים לעודף הסברים. גם כשהילדים לא שואלים. אני עצמי תמיד עשיתי זאת וכיום חושבת שטעיתי.)

[יעלפו_מהמושב*]

האמת שדי ברור לי שזה עלול לקרות (עודף הסברים) והייתי שמחה להמנע מזה. אבל קשה לי להאמין שהילד שלי ישיר "ומה עושה הצאן? אבק" ואני לא אשאל אותו מה זה צאן. אולי עד שהוא יגדל מספיק, אני אפתח את שלוות הרוח הנדרשת, והגנים הפולניים יקבלו חיזוק מאלה המצרים, של הבעל

[פלונית_כלשהי*]

קשה לי להאמין שהילד שלי ישיר "ומה עושה הצאן? אבק" ואני לא אשאל אותו מה זה צאן.
בעיני גישה בריאה יותר לחיים היא לחכות שהילד ישאל אותך בעצמו מה זה צאן.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

קשה לי להאמין שהילד שלי ישיר "ומה עושה הצאן? אבק" ואני לא אשאל אותו מה זה צאן.
אבל אם את שואלת אותו (בפעם הראשונה), מאיפה הוא אמור לדעת? יש הרבה דברים שעושים אבק...
ואם הוא נתקל במילה כבר כמה פעמים, קישר והבין את המשמעות, אז את לא צריכה לשאול אותו.

[יעלפו_מהמושב*]

אתן צודקות, אני יודעת שאתן צודקות, אני רק מקווה שאעמוד בפיתוי (הבאמת פולני) להציק לילד בשאלות.
וכן, כמובן שאסביר לו ואדגים לו לפני שאתקיל אותו בשאלות, אני מקווה לפחות.
(אז אולי עדיף לו בגן? שם יניחו לו לצמוח ללא שאלות? )

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אין שום רע בשאלות, רק אל תניחי שאם את שואלת אז הוא יידע

[יעלפו_מהמושב*]

בתחילת נובמבר חשבתי לעצמי שהחודש הקרוב עתיד להיות עמוס מאוד (וכך אכן היה) ולכן שמתי לעצמי "דד-ליין" (כדרכן של עיתונאיות) לתחילת דצמבר. לא החלטתי מה בדיוק אמור לקרות בתאריך היעד, ובעיקר רציתי לראות איך יתגלגל חזון העבודה מהבית עד אז. ובכן, דצמבר כמעט פה. התינוק עדיין בגן, גם אם מעט פחות (אבל באמת רק מעט פחות, שעה לפה או לשם). ואני חושבת לעצמי- מה חסר לי? למה אני לא עושה את הצעד הזה?

התשובה הכי ברורה שעולה לי היא מחסור בקהילה. מצד אחד, אני חושבת לעצמי, זה כמו שבהתחלה הייתי צריכה לשבת עם עוד אנשים או במקומות ציבוריים כדי להיות יעילה ב"עבודה מהבית", ואחרי תקופה מסוימת הבנתי שהכי מוצלח לי בעבודה מהבית זה לעבוד ממש מהבית, מהספה או השולחן. להפעיל מכונת כביסה ובין ידיעה לידיעה לתלות אותה ולאכול משהו בריא ובהרבה פחות כסף. ויכול להיות שגם בחינוך הביתי זה יהיה ככה, שבהתחלה ארצה להתלות באילנות גבוהים ומנוסים ממני, אבל אחר כך אגלה שאני רק רוצה להיות בבית. אבל נראה שאני צריכה את הפוש הקבוצתי הראשון הזה.

זהו, אין ממש פואנטה, רק רציתי לחלוק. מחשבות טרום-דצמבר.

[יעלפו_מהמושב*]

בתי ספר הורגים יצירתיות, הרצאה מומלצת
http://www.ted.com/talks/[po]ken robinson says schools kill creativity[/po].html

[יעלפו_מהמושב*]

ולינק נוסף שנראה לי מעניין ורלוונטי
גרסת PDF לספר teach your own של ג'ון הולט
http://www.arvindguptatoys.com/arvindgu ... ourown.pdf

[יעלפו_מהמושב*]

ממשיכה להתלבט בקול רם, אשמח לתגובות.

חשבתי להתחיל בשבוע הבא בסדר יום מעט שונה, עדיין לא חינוך ביתי (וגם לא בארבעת החודשים הקרובים בגלל מחויבות לעבודה, אחר כך אהיה לפחות חצי שנה בחופשת לידה שתאפשר לי הרבה חופש לבדוק את האפשרויות השונות), אבל- להביא את התינוק לגן ב-10 ולאסוף אותו משם ב-14. מתוך הזמן הזה הוא בדרך כלל ישן שעתיים (12-14) ואוכל צהריים (ב-11:30 בערך), אז זה נראה לי מוצלח. אבל... וזה אולי קצת טיפשי ובכל זאת: ב-9:15 הם עושים בגן את שעת היצירה שלהם וקצת חבל לי שהוא יפסיד את זה (כי אני לא ממש מתעסקת עם גואש, צבעי ידיים, פלסטלינה ובצקים). מצד שני, להביא אותו ב-9 במיוחד בשביל זה? דעתכן?

[גילי_חן*]

רציתי רק לומר שתדעי אם חינוך ביתי מתאים לך ולילדים או לא רק רטרואקטיבית. אחרי שתהיי בבית, באמת בבית, הרבה זמן, בלי כותרות מיוחדות (עובדת/לומדת/ יולדת וכו') ותזרמי עם הימים שלך.
רובנו עובדים/ות מהבית ובבית בדרך זו או אחרת ולכל אחד מאיתנו זה שונה. מבחינתי העיקרון המוביל הוא חינוך בבית או מחוץ לבית. זה מה שחשוב.
ומבחינתי, זמן יצירה הוא הדבר הכי חשוב בילדות (-: (טוב, ברור, כי לי יש את Nature Toy) אבל זה באמת הזמן להמריא אל הדימיון, להמריץ את המוח והידיים וליהנות מחופש הביטוי (וללכלך חופשי)....