למות בבית

תנוחמו מהשמיים.
תודה לך, חגית , ששתפת אותנו.
חיבוק חזק.
ואנו עוד כאן בשבילך.

_תנוחמו מהשמיים.
תודה לך, חגית , ששתפת אותנו.
חיבוק חזק.
ואנו עוד כאן בשבילך._

יהי זכרה ברוך.
מצטרפת למודים לך על העלאת הנושא הזה, שקל יותר להתעלם מקיומו, אבל עדיף להיות מודעים להתכונן.
ויותר מזה - חשוב לדבר על זה, לא להסתיר.
זה שוב דומה למה שאנחנו תמיד אומרים פה "לא להסתיר מנשים צעירות את הקשיים הצפויים להן אחרי הלידה"

אני קוראת את הדף הזה עכשיו לראשונה, ורוצה להתיחס לשני דברים (בפרט בשביל דנה ה ו-סיוננ דה)

פתאום מתחילות תופעות גופניות שלא יודעים מה לעשות
סוגיה דומה עלתה אצל חברים בעקבות אירוע מוחי - האבא השתחרר הביתה, והם לא קיבלו שום הדרכה - למה לצפות, איך להתנהג, איך להגיב...
הייתי רוצה שיהיה קיים איזה "ספר הדרכה".

האם רק בני האדם מודעים למותם, או גם החיות? איזה עונש זה לדעת את זה.
דווקא נראה, מסיפורך על סבתך (והתיאור של "החליטה לסגור את הבאסטה"), שהידיעה לא הייתה עונש עבורה.

יהי זכרה ברוך

יהי זכרה ברוך.

מצטרפת למודים לך על העלאת הנושא הזה
@}

יהי זכרה ברוך
@}

אני לא רוצה שילדי יצטרכו כך לטפל בי, זה נראה לי קשה מנשוא יש תפילה שאנו מתפללים על זה "אל תשליכינו לעת זקנה, ככלות כוחינו"

תודה לכולכם, בריאות ושמחה תמיד עד 120.

היום היתה הלוויה. חמותי הזהירה אותי מפורשות לא לקחת את הילדות. כמובן לקחנו אותן. היה נחמד לראות שגם בת דודתי הביאה את הקטנה שלה שהיא בגיל של הגדולה שלי. היינו בבית ההספד אבל עד שהגענו למכונית שלנו כדי לנסוע אחרי אוטו החברה קדישא הם אבדו לנו ואנו בטעות נסענו אחרי אוטו אחר ונתקענו בפקק - לא יאומן כמה הומה הר המנוחות - ואח"כ טעינו בשבילים ועד שהגענו כבר הכל נגמר ואמי ניסתה למצוא אותנו בפלאפון השני ועל זה נאמר הכל מאלוהים.
אמי לא האמינה שבאו כ"כ הרבה אנשים.
אח"כ נסענו עם אמי וחברתה אליה הביתה. בכלל שכחנו שכולם באים אחרי הלווייה. מזל שהחברות שלה דאגו שיהיו מלוחים ובוטנים (!). גם קפצנו למכולת להביא עוד דברים שהיו מיותרים בסוף.
בדרך הביתה חזרה בחושך, כשחלפנו על פני טנדר גדול הגדולה אמרה שנדמה לה שהיא רואה שם גופה! אוי. אני מקווה שלא תהיה לה טראומה מכל העניין, כמו שחמותי הזהירה אותי.

משיחות עם החברות של אמי מתברר שכולן עכשיו רוצות למות בכבוד ולחתום בלילך.

אני מרגישה כאילו ניסגר לי חדר בלב. זה מקום שאני ממש לא רוצה להכנס אליו. עברנו ליד הבית של סבתא ויש שם שלט ועל הדלת של הבית של אמי גם יש את הדף הזה ופתאום זה נהיה כ"כ לא מציאותי כל העניין. לחשוב שסבתא שלי לא נמצאת שם כבר. להרגיש שהיא כ"כ חסרה בין כל האנשים. כבר אין עם מי לשוחח שיחה חכמה עם הומור. אני חושבת שהיא היתה האחרונה מאלה שאני מכירה מהדור הזה.

עצוב.

עצוב. עצוב. )-:
סבתא שלי מאוד חסרה, אבל מבחינת המקום הפיזי, מה שמעניין זה שבבית שלי היא ממשיכה לתפוס מקום פיזי כי יש אצלי כמה רהיטים אהובים שלה, וגם אצל אבא שלי, דודה שלי ובנות הדודה שלי, ככה שגם ביקורים אצלם מכילים תמיד זכר לסבתא (זכר מנחם ואהוב).

משתתפת בצערך, חגית.

חגית, מה שלומך ומה שלום אמא והמשפחה?

אני לא יודעת. לכאורה הכל בסדר, הילדות מעסיקות ואמי מתפקדת כרגיל. ההרגשה בהתחלה של סיוט שתיכף ייגמר והכל יחזור לקדמותו מתחלפת בכעס והדחקה.
בשבת הייתי בדירה שלה עם בתי הקטנה כדי להוציא את הדברים מהמקרר. החדר שלי עם הפוסטר של החיפושיות על כל הקיר עדיין מחכה לי כבר 20 שנה והדברים שסבתי השתמשה בהם יום יום נמצאים כרגיל והריח המיוחד של הדירה שלה עדיין שם וזה היה פשוט נורא ובכיתי נורא והקטנה, שנה ועשרה, שאלה אותי כל הזמן אמא למה את בוכה כך שלא ממש יכולתי לשקוע לתוך זה. היא גם אמרה שנלך אז הלכנו.
לאמי יש חברות טובות שעוזרות לה עכשיו והיא גם כל הזמן לוקחת טיפות באך שבעצם הבאתי לסבתי וזה כנראה גם עוזר לה ואנחנו עדיין מחכים להסתגלות למצב החדש והמוזר הזה.

השותף שלי למסע החיים אומר עליה שהיתה לה אוזן קשבת ועיצה אוהבת.
היא פשוט היתה כ"כ חמודה.

תודה רבה לך חגית שפתחת את הדף הזה ושיתפת אותנו.
אמא שלי מאושפזת בגיהה חזה שבועיים. היא לא זקנה, רק בת 67.
לפעמים אני חושבת על האפשרות לקחת אותה הבייתה, לשים אותה על תזונה של פירות וניקוי, שתראה פה טבע, וכפר, ואת הבת שלה, והנכדה שלה, ושאז יעבור לה הדכאון וישוב לה החיוך אל השפתיים. טוב, זה לא הנושא של שדף. אולי גם אני צריכה לפתוח דף תמיכה.

משיחות עם החברות של אמי מתברר שכולן עכשיו רוצות למות בכבוד ולחתום בלילך.
תראי כמה שסבתא שלך נפלאה - אפילו במותה היא עושה טוב לאחרים.

תודה רבה לך חגית שפתחת את הדף הזה ושיתפת אותנו.

תודה חגית, מקווה שתתחזקו ותמשיכו להיזכר בסבתא החמודה והנפלאה.

אני רוצה למות אני מפ"ת ואין בבית האהבה ואני רק בת 10 כולם לא אוהבים אותי בייי אבל אני הוכת לדבד

לפלונית אלמונית מפ"ת,
נשמע שמאוד קשה לך ((_))
אשמח אם תמשיכי לספר קצת על עצמך. מדוע את חושבת שלא אוהבים אותך?

טרה

יקרה (איך קוראים לך?),
את רוצה אולי לספר יותר על עצמך?

יש הורים שלא מראים לילדים אהבה, אבל כן מאוד דואגים להם.
יכול להיות שהוריך כאלה?

שלום פלונית יקרה,
ספרי לנו קצת על עצמך. אנחנו אוהבים אנשים ואוהבים לתת אהבה.
ספרי הכל.

הדף מאוד ריגש אותי.
אני מרגישה שאני חוזרת על עצמי, כתבתי את זה כבר בדפים אחרים, אבל בספר "סרטן כנקודת מפנה" (מאת לארי לה-שאן) יש פרק שלם על חוויית מוות טובה, ואיך להגיע אליה. הוא כותב את זה כפסיכולוג, ולא מתייחס כל כך לצדדים הרפואיים והטכניים, אבל מתאר מאוד יפה את הצורך של האדם להשלים ולסכם את החיים שלו, ואיך אפשר לעזור לו בזה, וכמה שחוויית המוות חשובה גם לאנשים הקרובים לאדם הגוסס.

הוא מתאר את העבודה שלו עם חולי סרטן, שברגע שהם החליטו (ביחד אתו) שהם גוססים, והגיע הזמן לחדול מהמאבק למען החיים ולהתכונן למיתה, הוא עזר להם לסכם את חייהם, להשלים עם הנקודות הכאובות הבלתי נמנעות, ולעשות טקס פרידה מהחיים, שיכלול את האלמנטים האהובים עליהם ביותר.
חולה אחת כזאת מתה שעות ספורות לאחר הטקס, בשלווה, ללא כאבים.

גם הרופא שכתב את "רפואה, אהבה וניסים", מתאר רגעי מוות של אנשים, והוא גם כותב משהו על הצורך שבני המשפחה "ישחררו" את האדם הגוסס, יבטיחו לו שהם אוהבים אותו ונותנים לו רשות למות אם הוא רוצה, ושלפעמים אנשים גוססים (שכבר היו די חסרי הכרה) הגיבו לאמירה כזאת, ומתו תוך דקות.

אני מאוד מזדהה עם החיבור בין הלידה למוות. משניהם אנחנו מפחדים. וכל כך לא בצדק.
סבתא שלי חיכתה עד שאני אסע לחו"ל, ואז מתה כשלא יכולתי להיות לידה. אני בטוחה שהיא עשתה את זה (לפחות חלקית) למעני, כי היא ידעה שיהיה לי קשה. או, כן, היא ידעה. אפילו במותה היא הצליחה לעשות משהו בשבילי. כל כך אופייני לה...

חזרתי עכשיו מניחום אבלים בביתה של משפחה שביתם בת החמש נפטרה ממחלה ניוונית. ההורים בחרו עבור ביתם למות בבית ללא שום צינור או תרופה שיאריכו את חייה, האם לי סיפרה על הליווי המקצועי - רפואי אותו קיבלה (איך להקל על כאבים באמצעות מדבקות מורפיום, איך לגרום להרדמה באמצעות תרופות וכו') אפילו סיפרו לה איך זה בערך ייגמר והמליצו לה לשמור את הילדה ישנה (באמצעות תרופות) כדי שהפסקת הנשימה לא תהיה כרוכה בסבל של חנק. גם אמרו להם שהרבה אנשים לא עומדים בזה וכאשר מגיע רגע האמת הם כן לוקחים את יקירם למות (או לנסות להאריך את חייו או להפחית את סיבלו) בבית חולים. ההתכוננות הזאת הזכירה לי באיזה שהוא אופן התכוננות ללידה (לא במובן של הפריטים אותם מכינים אלא מבחינת הציפייה). אני כלל לא ידעתי שקיימת מערכת תמיכה שכזאת. שמחתי לשמוע שכן. או שאולי זאת לא מערכת אלא רופאה אחת עם לב וניסיון.
רציתי לספר גם על אחת האחיות אשר ממש התעלמה מנוכחותה של הבת הגוססת בחדר ההורים. אמה נסתה מידי פעם לרמוז לה ולהסב את תשומת ליבה לאחותה הגוססת ולא הבינה מדוע היא מתעלמת (אחות אחרת , צעירה יותר כל הזמן חיבקה ונישקה אותה). לאחר המוות סיפרה אותה אחות לפסיכולוג בית הספר עד כמה היא מצטערת שלא נפרדה מאחותה כראוי. אותו פסיכולוג אמר לילדה שהיא לא נפרדה ממנה באופן מילולי או פיזי פשוט כי היא לא רצתה שהאחות תלך ואם היתה נפרדת זה היה כמו לתת לאחות רשות למות ולעזוב ולמעשה זה היה כאילו היא מוותרת על אחותה. והיא עדיין לא ויתרה.
אהבתי את ההסבר הפשוט והמחזק של הפסיכולוג ואני לוקחת איתי משהו מהמשפחה הזאת.

תנחומי למשפחה שבחרה להפרד מיקירתם בדרך כל כך אישית ומיוחדת.
אני כלל לא ידעתי שקיימת מערכת תמיכה שכזאת. שמחתי לשמוע שכן. או שאולי זאת לא מערכת אלא רופאה אחת עם לב וניסיון.
הוספיס בית. מערכת שאמורה לתת תמיכה לחולה הנוטה למות ולמשפחתו בעיקר בבית. הליווי נמשך גם בבית החולים בעת הצורך. אחת מהמערכות שהתפתחה בשנים האחרונות ברפואה הקונבנציונאלית ומייצגת את הפן העוזר ולא המרפא. אני רואה משהו יפה בכך שהמערכת הרפואית למדה לקבל את המוות כחלק מהחיים ולא להלחם בו במקום שבו המלחמה אבודה מראש, ומטרתה להקל על המטופל. זה כמובן בינתיים קצה הקרחון ולא מייצג את כלל המערכת.

שהמערכת הרפואית למדה לקבל את המוות כחלק מהחיים
נראה לי שהחיים הם חלק מהמוות - המוות כ"כ ארוך והחיים כ"כ קצרים @}

לא יודעת לאן לקשר - משהו מרגש. מזכיר לי טיפול נאות ביילודים.
אלטרנטיבה לצינור ההזנה, למנותקים מהמכשירים

למות בהוספיס ראיון מרגש ומלא שאר רוח עם רופא שמסייע לחולים ולבני משפחותיהם להיפרד.

באופן טבעי

באופן טבעי