יש הגיון בתנועה של הסתגרות מסוימת כשמשהו מתקרב.
כן. אני חושבת שאני מכוונת לזה שהתנועה הזו תישאר פנימית שלי. כשאני שולחת מסר החוצה, כמו אמירה כלשהי, אני הופכת תנועה פנימית פרטית לגלויה ולא תמיד יש בזה צורך.
למנוע את זה לא נובע מהסתתרות אלא מהבנה שהעולם מגיב למה שאני שולחת החוצה. ואם זה לא מה שהתכוונתי אז שווה לעצור שם.
כדי לשמור על התוך שלי בתוכי, שלא יזלוג.
אני תוהה על זה לגבי עצמי. לא חושבת שאי פעם הרגשתי שאני זולגת החוצה באופן שלא נעים לי. היום למשל זלגתי החוצה אבל מול אנשים מתאימים וזה היה בסדר גמור ואפילו טוב.
והתהייה היא כזו - אולי מרוב שאני שמורה שם זה לא קורה לי. אולי אם היתה בי גמישות בנקודה הזו הצורך היה עולה.
לשמור קצת מפני חדירה לא נעימה לתחום שלי.
גם פה תהייה. כי זה כאילו מניח שהחדירה תהיה אולי לא נעימה. ואני חושבת שהתגובה האוטומטית שלי לא בודקת בכלל אם יש פוטנציאל לאי נעימות או לא.
אני מעדיפה לא להניח שתהיה חדירה לא נעימה אלא אם יש סימנים ברורים לזה.
כשאת כבר מוגנת יותר, האם עדיין יוצא ממך "לא", באוטומטי כי זה הכיוון של התנועה, או שאת יכולה לעצור רגע, לנשום, ולבחור - להגיד כן, להגיד לא, או לבחור להמתין, לא לעשות כלום 
אז כרגע כן, זה מה שיוצא ממני. אבל אני עובדת על זה. והיום אני מרגישה כאילו העבודה הזו נושאת פרי של ממש. אני לגמרי... אחרת.
והנה המחיר של תנועה מהירה, רק כי זה חלק מהסיפור.
יצאתי היום עם הגברת, שכזכור למדה לא מזמן לרכב על אופניים, ולשמחתה הגרילה את האמא הכי לא חרדתית בעולם.
היא רוכבת במרחק גדול ממני ומחכה לי לפני מעברי כביש.
מה שעוד קרה היום זה שאמרתי מלא מלא מלא כן, איפה שלרוב אני אומרת קודם לא. בחלק מהפעמים אמרתי לא ומייד תיקנתי את עצמי.
ההשלכה המערכתית של זה היא שאני פחות מוגנת.
אז הגברת עפה לה במהירות של כלי טייס בירידות, ובפעם הראשונה אי פעם לדעתי - מצאתי את עצמי מפתחת חרדה של ממש.
שהיא תאבד שיווי משקל, שהיא תעוף דווקא לכביש, שהיא תדפוק חלקי גוף בחומות האבן הנמוכות. הכל... רק לא להיות רגועה.
אז אוקי. אני שמה לב לזה. שהסכמה רחבה מאוד, מהירה מאוד, בלי עצירה, מביאה איתה חרדה.
כרגע אני בתנועת מטוטלת אז זה בסדר. אני בהתנסות. אבל השאיפה היא לא להחזיק בשום אוטומט. לא של כן לפני הלא ולא של לא לפני הכן.
לאט לאט. אני בדרך.
