לצנזר לשנות ולמכור אשליות

אנונימי

_{ראו גם:}
_{איך להקריא סיפור לילד}
_{שירים וסיפורים משוכתבים}
_{ספרי ילדים מעצבנים}

לא פעם אני נתקלת בהורים שמשנים את הסופים של סיפורים או מדלגים על משפטים בספר, כשמקריאים לילדים שלהם סיפור כי המסרים לא מוצאים חן בעיניהם. גם אני לפעמים קוראת לבתי ספרים עם מסרים קצת בעיתיים, אבל קוראת את הסיפור כמו שהוא, ומציינת שבעיני הספר לא כל כך טוב (ספרים שהיא מוציאה מהמדף בספריה או אצל חברים ומבקשת שאספר לה). למשל ספר שמצויין בו גן ילדים האמא קוראת לזה מפגש (או משהו כזה). או אם חד הורית שבמקום המילה אבא קוראת את זה כאמא. זה לא רק בספרים, גם בתכניות טלויזיה, חדשות, עוני, מוות, אובדן וכו'.
אני לא אומרת לשים את הילד מול החדשות שיראה את כל זוועות העולם, אבל לא להסתיר לטייח ולתת דיסאינפורמציה.
אם לא נאמר בסיפור את המילה גן היא לא תהיה קיימת בעולם? אם אין אבא בסיפור אין אבות בסביבה?

פעם אבא שלי הקריא לבתי את סינדרלה (בערך):"היה היתה ילדה...והמשיך, אז כליל תיקנה אותו ואמרה:"שאמא שלה מתה.."
(מתנצלת מראש אם אני לא כל כך מובנת)

דווקא את מאד מובנת.
אני משנה רק כשזה מאד צורם.

גן אני מסתירה רק בספור אחד נחמד, על מעשה בגרעין אבוקדו (100 סיפורים ראשונים, חלק א').
כי זה פשוט כל כך תקוע שם. במקום להגיד כשהילד יגדל, כתוב כשילך לגן של גדולים.
אני משתדלת לא לפגוע בחריזה. (למשל בשיר של ע. הלל)

מילים לא יפות אני משדלת להסתיר, כי יובל הוא תוכי קטן. בעיקר מספרים ולא בא לי להתחיל לעורר מהומות לחינם.
אני משתדלת מאד שספרים שאני קונה לא יכללו מילים כאלו.
אני עדיין בהתלבטות לגבי המילה "טיפש"...

לגבי מוות ... אמממ....
תלוי.
תלוי כמה זה חשוב לסיפור ותלוי איך זה מתואר.
ותלוי בגיל של הילד...

בשנה שעברה כשסיפרתי ליובל את מגילת אסתר אמרתי לו שרצו "לפגוע" ביהודים. בסוף "פגעו"בהמן.
גם השנה סיפרתי לו את זה כך. והוא מיד שאל "הרגו אותו"?
אז הבנתי שאין לי כבר על מי לעבוד....
בספור יציאת מצרים - כבר לא ניסיתי ליפות.
בינתיים לא ראיתי שזה השפיע עליו לשלילה.

עוד שנוי שאני דבקה בו:
בספר "ויהי ערב" של פניה ברגשטיין.
כתוב " ילדה לא טובה".
ואני משנה תמיד ל "ילדה שובבה".
זה נשאר חרוז וזה נשמע לי טוב יותר...

אני לא משנה כמעט בכלל. אם המסר לא מוצא חן בעיני זו הזדמנות לספר לו מה אני חושבת. גם את "ויהי ערב" אני קוראת כפי שהוא.
אבל לא טרחתי להסביר לו מה זו מכת בכורות, והוא לא שאל - להפתעתי. הוא כן שאל מה זה שחין, ערוב, כינים (הוא עוד לא יודע

), ארבה. מכת בכורות - לא. פווו (אנחת רווחה). הוא בן 2.3.

אני משנה בספרים שבהם תפקידי המינים שמרניים מדי לטעמי. מחליפה "אמא" ב"אבא", או אומרת שהילד פחד ולא הילדה. הבעיה היא שאני היחידה שעושה את זה, והבכורה כבר יודעת בעל פה... במקביל אני מנסה גם להפנות את תשומת לבה לענייני חוסר שוויון, בחיים ובספרות, אבל זה לא תמיד עוזר.

במקביל אני מנסה גם להפנות את תשומת לבה לענייני חוסר שוויון, בחיים ובספרות, אבל זה לא תמיד עוזר
אני מאמינה שזו השיטה, למרות שהיא לא באה עם תעודת ביטוח. פשוט להגיד מה אני חושבת. בדיוק כתבתי ב ספרי ילדים מומלצים על הקרקס של אהרן. בקרקס שם יש אשה שמנה. אני לא מצנזרת, אבל בהחלט אומרת ליונתן מה אני חושבת על הצגת אשה שמנה בקרקס.

ב"מיץ פטל" אני אומרת, "אה, אמרה הג'ירפה, יש לי רעיון..." שאם לא כן כל הרעיונות והפתרונות יהיו של האריה וכל התהיות וחוסר האונים יהיו של הג'ירפה.

חגית, אחותי ואני עדיין מתמוגגות מ "חיש הביתה! ילדה לא טובה!".
בספר עיניים שמחות, יש את ויהי ערב, וגם הסיפור על הבובה של תמר, שפותח במילים "כל היום היתה הבובה של תמר טובה." כשהיא מתחילה ליפול מהמיטה בגלל אגוז שהפריע לה, הילדה מטיחה אותה ברצפה ואומרת : "את רעה ואינני אוהבת אותך !" , ואני רוצה לשנות אבל לא יכולה. הספר המרופט חזק עלי.
שכחתי באיזה ספר אומרים לירח "קום טפשון, די לישון !" ותמיד שיניתי כי אל הירח צריך לדבר בכבוד.

אני לא זוכרת אם סיפרתי פה או לא,
אבל את"את יודעת שאבא כועס?" היא כל כך אהבה!
היינו פותחים את הספר, והיא - "אבא! אבא!". ובסוף השאלה הנ"ל, היא היתה מסתכלת, אומרת "כן", מהנהנת ו - "עודפעם!"

אצלי זה לפי הגיל.
בהתחלה אני מצנזרת את כל הספר ולא קוראת - וודאי שלא קונה - ספר שלא מקובל עלי.
משנה מלים ותכנים.
משכתבת תרגומים גרועים תוך כדי קריאה.
מדלגת על דברים מפחידים וכו'.
אחר כך בהדרגה - לפי הגיל אבל בעיקר לפי ההיכרות עם הילד - מקריאה ואומרת את דעתי.

לדידי, בוודאי כחוקרת ספרות ילדים (אחד ממקצועותי), אין שום דבר קדוש או "טבעי" בנוסח של ספר שבא מדמיונו של מישהו על ערכיו, דיעותיו הקדומות והמקובל בחברתו ובתרבותו.

דברים שאני מקריאה בגלל הטקסט - כמו ביאליק - אני אדחה או אבחר מראש אך ורק מה שמתאים.
לא רואה שום סיבה לחשוף ילד לשטויות של דורות קודמים רק בגלל שזה שם.
קודם הילד צריך בסיס מוצק בתוך עצמו, שיאפשר לו לסנן את הקלט מהעולם.
עד אז, אני המסנן.

אני רוצה לתת פן נוסף לכוונתי: גם אני לא אחשוף את בתי לספר לא מוצלח בעיני (וזה לא משנה עם זה פניה, ביאליק, לוין קיפניס וכו'), לתוכנית טלויזיה גרועה, ולכל תחום פחות יפה בחיים. גם אני מבינה את תפקידי כמסננת את הקלט מהעולם, אבל, הילדה נחשפת לדברים הללו כי הם קיימים. הם חלק מהמציאות. אצלי בבית לא רואים פינוקיו, אבל אצל השכנה . אז לסנן את הזמנים שהיא נמצאת אצלה? היא גילתה שיש נוכלים בעולם. אין לי כבר שליטה כל הזמן על מה היא אוכלת, רואה, שומעת, ועם הזמן זה ילך ויעלם. הלוואי ויכולתי לרפד לה את העולם בריפוד רך וססגוני, אבל אני מרגישה שאני צריכה לקבל את העובדה שאין לי שליטה ולנסות להרפות. לסנן פחות, לשנות פחות, להסתיר פחות. נראה לי שכשמצנזרים דרך קבע, בסוף גורמים לנזק במקום לתועלת.

מסכימה איתך לגמרי, מאיה.
זה בטח לא קל לבצע ?
>ורד עוד לא הגיעה עם אומני לגילאים האלה, אבל היא יודעת שהם בדרך...

<

עם הגיל גם מתמתן הצורך בציפוי הרך והססגוני. מגלים, להפתעתינו, שהילדים חזקים וחכמים.

מסכימה עם מאיה ועם ענת. אנחנו דיברנו על מכת בכורות, כי מה זה כבר משנה אחרי "כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו..."?
גיליתי שהיא מתייחסת לכל נושא המוות בפשטות רבה. היא קולטת מזה מה שהיא קולטת, אבל לא נראה לי שזה יוצר אצלה איזו טראומה. אם אני הורגת יתוש השיחה נרחבת יותר.
אני נגד לעטוף בבועה. הייתי לפני כמה ימים אצל אמא אחת.במשך כמה ימים אחר כך התהלכתי במחשבה שהיא האמא המושלמת. בבית שלהם אין טלוויזיה, ואין אוכל מעובד, הכול מוכן בבית מחומרי גלם טבעיים ככל האפשר. יש מעט צעצועים, והם רובם ככולם מעץ או מחומרים "אמיתיים" וכמעט ולא פלסטיק. ברקע נשמע כל הזמן קול המוזיקה. היא התייחסה לילדים בכבוד ובסבלנות מעוררי התפעלות, ושמרה על שלווה ועל טון דיבור ותוכן דברים אוהבים ומכבדים כל הזמן.
יש לי הרבה מה ללמוד ממנה, בעיקר ההתייחסות לילדים.

אם זה היה העולם שלנו, אוטופי, נטול טלוויזיה וחומרים משמרים וברביות, מה טוב. אבל ליצור בבית בועה, שהיא כל כך מנותקת ושונה מכל מה שמסביב, זו (ברמה מסוימת) בחירה שלא מכבדת עד הסוף את הילד ואת היכולת שלו לבחור.
לדעתי מתפקידנו להציג לו את העולם כפי שהוא, ואז לחוות את דעתנו (אמרו את זה כאן למעלה: "הספר הזה ממש לא מוצא חן בעיני, כי..." וכו'), ולאפשר לו לבחור.
לא תמיד הבחירה מוצאת חן בעינינו. לפעמים אני מרגישה שהגדרת העצמאות שלה מחייבת אותה לעשות בחירה הפוכה לשלי, אבל אני חושבת שלטווח הארוך, הערכים שלנו נטמעים בהם ומשפיעים עליהם. בעיקר אם הם מלווים בדוגמא אישית, ולא נאמרים מן הפה ולחוץ.
זה גם לא שחור לבן. נורא כיף לפעמים לראות טלוויזיה, ולא כל מה שרואים בה הוא רע. ונורא כיף לפעמים לאכול ג'אנק פוד, וגם אפשר למצוא די הרבה דברים שלא עשויים על טהרת החומרים המשמרים. בחיים יש גם פלסטיק, ובובות עם פנים, וגלגל"צ.

החיים הם דבר מגוון ומורכב, שיש בו טוב ורע ויש גם לא נורא. לצנזר אותם בצורה כל כך מוחלטת נראה לי לא נכון.

לילה, אני מבינה מה את אומרת.
לדעתי יש זמן ומקום לכל. נראה לי שלנסות לתת נקודת פתיחה והתחלה רגועה ככל האפשר, יכולה להביא בטווח הרחוק לכך שעל הבסיס הזה אפשר יהיה לבנות את שאר הדברים שקיימים בעולם, ולהכניסם לאט לתוך עולמו של הילד הגדֵל. זה מזכיר לי את הנושא של נשיאת תינוקות. האמונה שאם ניתן לתינוק כמה שיותר מגע בזמן בו הוא זקוק לו הכי הרבה (קרי בהתחלה), יהיה לו יותר קל לחוות את העולם ולהיכנס אליו כל פעם עוד קצת ועוד קצת.
כך אני גם רואה את החשיפה הזו לכל הדברים הפחות נעימים בעולם. אם הבסיס איתן ובטוח אין כל בעיה להביא אליו דברים חדשים לבחינה, התבוננות והתנסות.
זה כמו, להבדיל, הורים שמעדיפים שילדיהם המתבגרים יקיימו יחסי מין לראשונה בביתם ולא יצטרכו לברוח ולהתחבא בכל מיני מקומות, כי אבא ואמא לא יסכימו ו"יהרגו אותם". כך גם לגבי עישון סיגריות, גראס וכו'.

לילה,
מתפקידנו להציג לו את העולם כפי שהוא כן, לזה בדיוק התכוונתי.

אבל ליצור בבית בועה שהיא כל כך מנותקת ושונה מכל מה שמסביב, זו ברמה מסוימת בחירה שלא מכבדת עד הסוף את הילד ואת היכולת שלו לבחור.
אולי פשוט לה נוח ונעים לחיות ככה?

למה בועה?
זה אורח חיים.
אם כולם אוכלים ג'אנק, זה אומר שזה הכרחי? אז כבר אסור לנו לחיות בלי ג'אנק יותר?
נהיה אשמים ב"בועתיות"?
לדעתי, כל אחד צריך לחיות כפי שמתאים לו.
הילדים יפגשו מספיק חיים אחרים, ולא יקרה כלום.
לפי הטיעון שלך, אולי לא בסדר שאני מיניקה - הרי התינוק שלי בבועה!
שיטעם קצת פורמולה, יחטוף דלקת אוזניים או שלוש - מה יש, אלה החיים הלא בועתיים, נכון?

בקיצור, לא מאמינה ב"בועה".
כן מאמינה שאיש באמונתו יחיה.
וכן מאמינה שחיים בריאים תמיד עדיפים על לא בריאים.

אני רוצה להתייחס למה שכתבת בשמת, למיטב הבנתי לא מדובר כאן על אורח חיים, ולא על עדריות (אם כולם אז גם אני)
גם אין ויכוח שחיים בריאים עדיפים על לא בריאים, (הדוגמא שנתת על ההנקה, נו באמת...

)
מטרידה אותי הנחרצות על כל נושא ונושא בחיים. הקיצוניות. למשל: אצלנו לא אוכלים במבה, אבל ביום הולדת אצל חבר, הכל מוצף בבמבה. שוב לאסור על הילד, כי אנחנו לא אוכלים ג'אנק פוד? או להפסיק להגיע לימי הולדת כדי שהפיתוי לא יהיה קשה מידי עבורו?
כבר ראיתי ילדים, שאין אצלם טלויזיה בבית, ממוגנטים למכשיר הזה אצל אחרים. או ילדים שאסרו עליהם לאכול ממתקים, אוספים מהרצפה ברחוב שאריות סוכריה.
מסכימה איתך ש הילדים יפגשו מספיק חיים אחרים, ולא יקרה כלום.
איש באמונתו יחיה - הכי חשוב.

יש הבדל בין לחיות בלי במבה, לבין "לאסור" כשמגישים לך אצל אחרים. אגב, לבתי דווקא אסור לאכול יותר מ-5 במבות אצל אותם אחרים, כי היא רגישה למשהו שם (בטח הבוטנים).
להחרים ימי הולדת בגלל הממתקים? זה נראה לי קצת מוגזם. אני לא מכירה אף אחד שעושה את זה. אם אכיר, אתייחס לכך לפי הנסיבות הפרטיות של אותה משפחה.
ילדים, שאין אצלם טלויזיה בבית, ממוגנטים למכשיר הזה אצל אחרים

אז מה?
א. אז הם רואים קצת, במקום כל הזמן.
ב. גם ילדים עם טלביזיה בבית מתמגנטים אצל אחרים. זה מכשיר ממגנט.
ג. גם מבוגרים שיש להם טלביזיה בבית מתמגנטים למכשיר אצל אחרים. למשל, אני. בגלל זה אני מבקשת תמיד לכבות. זה מעצבן שהמכשיר שואב את תשומת הלב.

אוספים מהרצפה ברחוב שאריות סוכריה.
וואללה? לי זה לא נראה קשור לאיסור ממתקים. זה לא הדבר הבולט בהתנהגות הזאת, לדעתי. עוד לא למדו לא להרים זבל ברחוב

?

במקרה הפרטי שעליו דיברתי האם אכן נמנעת מימי הולדת וממסיבות (כמו פורים וחנוכה) בשל התזונה הקלוקלת שעלולה להיות בהן. לא מדובר רק בממתקים, אלא בכל מזון מעובד, אפילו בייגלה.

יום אחד הילדים שלה יגלו שילדים אחרים אוכלים דברים אחרים, ושהם יכולים לעמוד על זכותם. גם לנסות את זה, ולאכול ולאכול ולאכול את הג'אנק הזה ולחגוג עליו - כמו שקרה לי עם בתי. למרות שלא אסרתי עליה אלא רק ניסיתי להרגיל אותה שאצלינו בבית אין כאלה דברים. מאז כבר יש אצלינו דברים כאלה. אם היא מכבדת את ילדיה, היא כמובן תסכים לרצונם, ותיגמר הבועה. היא תתנחם בכך שכמה שנים טובות היא כן שמרה עליהם. זה גם משהו.

מסכימה עם חגית.
בהחלט מועיל מאוד לדחות את הזבל לגיל כמה שיותר מאוחר, מכל הבחינות.

הילדה הגדולה יודעת יפה מאוד שיש דברים כאלה, שהם לא אוכלים. כשבאתי לבקר הבאתי כדורי בשר עם ירקות. הילדה, מתוך הרגל כנראה של לא לאכול מזרים, אמרה לי : "אנחנו לא אוכלים דברים כאלה. אנחנו אוכלים בשר, ירקות.."
בהתחלה זה מאוד הרשים אותי. זה שידר בעיני מן שלמות כזאת של האם עם הרעיון, שעוברת לילדה. כמו "אצלנו בבית לא קופצים על ספות.." אבל במחשבה שנייה: אם היא מכבדת את ילדיה היא כמובן תסכים לרצונם - זה לא מה שקורה כאן לדעתי.
לא יודעת אם הילדה הביעה את רצונה, זו בכלל לא אופציה.
זאת הבעיה בעיני.

זו בכלל לא אופציה
ומה רע בזה?
ככה זה בכל בית. האם זה לא מפריע לך רק מפני שזה שונה מהאופציות שלך?

אבל ליצור בבית בועה שהיא כל כך מנותקת ושונה מכל מה שמסביב, זו ברמה מסוימת בחירה שלא מכבדת עד הסוף את הילד ואת היכולת שלו לבחור.

לילה,
אני חושבת שזה מה שכל אחד יאמר על הבחירה שלנו שלא לשלוח את הקטנים לגן.
הם יכולים לומר בדיוק את אותם הדברים. שזו בועה, שהילדים לא לומדים איך ילדים "רגילים" מתנהגים וכו' וכו'.
תחשבי מה את מרגישה ביחס לבחירה שלך שלא לשלוח לגן. את מרגישה שאת עושה את המיטב לבתך. את רוצה שיהיו לה חיים טובים יותר מהממוצע הרגיל. שתהיה לה התחלה טובה יותר.
כך אותה אם חשה, לדעתי. היא רוצה להעניק לבתה בריאות טובה. היא מוכנה להשקיע בזה. היא אכן משקיעה (-:
אני, למרות שאני רחוקה ממעשיה, מעריכה אותה על כך.

לגבי ימי הולדת ושות': כאן ערך הבריאות מתנגש עם ערך נוסף - ערך של חברה, שגם הוא חשוב.
אני חושבת שאצלי ערך החברות עולה על ערך הבריאות.

אני חושבת שילד שהתרגל לאכול דברים טובים, וזה מרצונו, זה טוב. כיבוד רצונו, כשהוא רוצה לאכול דברים אחרים, משמעותו לאפשר לו. כל זמן שהוא רגיל אחרת, למה לקלקל?

הסיפור של בודהא:
זמן קצר לאחר לידתו, ניבאו היוגים להוריו שיש להם בן מיוחד במינו ובדורו. אם לא יכיר את הסבל בעולם, הוא יכבוש כמלך חזק את כל הממלכות השכנות וימלא את ציפיותכם. אם יכיר מקרוב את הסבל הקיים, יוותר על כל כיבושיו. במקום זאת, יביא לעולם את חוכמת הארה. ההורים איחלו לעצמם בן חזק וכובש, והחליטו להשגיח עליו היטב. הם הקיפו אותו בכל טוב. 29 שנה בודהא חי ללא דאגות. כל הרחובות פונו מכל מראות של סבל, עד שיום אחד ראה בודהא אדם זקן גוסס ואחכ מת. הוא גילה שסבל ומוות הם חלקם של כל היצורים החיים, שחייו היו עד כה לא אמיתיים ולא ממשיים. הוא בחר בדרך של פרישות.....

אתם רואים את הקשר?

כן, אבל הם נתנו לו 29 שנה של חסד שאפשרו לו אחר כך לגלות את הסבל ולהגיע להארה...
אף אחד מאיתנו לא חושב שהסבל לא קיים, אנחנו רק רוצים להעניק לילדים שלנו כמה שנים של חסד.

נועה, 29 שנים של שקרים, לא של חסד. בסופו של דבר יצא משהו טוב, משהו גדול, לכל האנושות. אבל ההורים הפסידו אותו. הוא לא הלך בדרך שהם ציפו. הם ניסו למשוך לכיוון אחד, והוא מצא בדיוק את הכיוון ההפוך...

זאת ראייה מאד פשטנית של הסיפור, לא?
אפשר לומר שבאופן כללי כל אחד מאיתנו צריך לעזוב את הבועה שהוריו יוצרים עבורו, ולמצוא את דרכו בעולם. במובן הזה, כל הורה מפסיד את הילד שלו בזמן מסוים, ומרוויח אותו בחזרה כאדם בוגר. בודהא רק עשה זה באופן מוקצן יותר. הוא מייצג תופעה כללית. אני חושבת שהוריו עשו עבודה מצוינת עבורו. תחשבי, מה היה קורה אם מגיל צעיר הוא היה נחשף לסבל? בגיל שמה שאתה רואה זה מה שאתה חושב שקיים? הרי הוא היה גדל כעוד הודי לא חשוב, שחי בשלום ובשלווה עם סבל...
הגילוי בגיל המבוגר יותר היה משמעותי עבורו, וגרם לו לצאת למסע ולהפוך למנהיג.

< אגב, כל אחד מאיתנו בגיל הזה עובר את ההלם של בודהא ומגלה את סבל העולם >
< מהרהוריה של יועצת ביוגרפית בהתהוות >

נועה, עשית לי הארה! תמיד לקחתי באופן מאד אישי את המשבר הנוראי שהיה לי בגיל ההוא.

יש המון ספרי ילדים שלא יכנסו אלי הביתה כי האיורים בהם מכוערים... נראה לי שבגיל שנתיים התפישה החזותית יותר משמעותית מהמילולית, ואני רוצה למיין ולצנזר.

"אנחנו" כבר בני שנתיים וחצי, מדברים שוטף עם אוצר מילים בלתי נדלה. אם יש הרבה מילים "כבדות", בהתחלה אני "מתרגמת" את חלקן למילים פשוטות ומוכרות יותר, ובהדרגה עוברת לגרסה המלאה.
אני מדלגת על פחדים או על מקדמי-פחד שהוא עוד לא מכיר. למה להמציא מפלצת בארון לפני שפוחדים ממפלצות?
משום מה הצטברו אצלינו המון ספרי תמיכה בנושא פחדים.... אני מתכוונת לדלל את האוסף כדי לא לתת לפחדים כזה מקום נרחב...

אני לא מסבירה מילים בסיפורים. בכלל.

נועה, יכול להיות שזאת באמת ראיה קצת פשטנית של הסיפור. הנושא כאן העלה אצלי את האסוציאציה של הסיפור על בודהא.
אני יכולה לתת דוגמא מהוריי, שניסו למנוע מאחיותיי וממני מזון שנחשב לא בריא וממתקים בפרט. עד היום אני עסוקה בלפצות את עצמי, ולמצא איזון. גם בנושאים אחרים אבי הוא מה שקראתי לו "מוכר אשליות". תמיד ניסה לייפות דברים. עכשיו הוא עושה את זה עם הנכדים. הכל עם כוונה טהורה, במטרה שלא לחשוף אותנו לרבדים הפחות יפים בחיים. אני מוצאת מנסיוני שהקושי עם ההתמודדות אחר כך עם החיים האמיתיים קשה הרבה יותר. זה כמובן לא מחייב אצל אחרים שגדלו וגדלים כך, אין לזה חוקים כנראה.

מאיה, לדעתי הקושי שלך ביחסייך עם אביך נובע מחוסר המודעות שלו לכך שהוא "שיקר". (זה אפילו לא שקר מקורי שלו, זה שקר תרבותי של תקופה מסוימת).
הוא חי את השקר הזה וזה מה שהוא יכול היה להעביר לך.
אם את נמצאת במקום אחר עם עצמך, זה מה שתעבירי לילדך. ולא את מה שאת מספרת או לא מספרת. הסיפורים הם דבר מאד שולי יחסית לעומת: איך את נושמת, איך את מגיבה להתרחשויות, איך את מעניקה אהבה ותשומת לב.
הרי ילדים לא עושים מה שאומרים להם לעשות - הם מחקים את מה שהם רואים.

> עד שהם נהיים בני 40 ומצליחים, עם קצת מזל ושכל, להשתחרר מהרבה ג'אנק שקבלו מההורים <

כן, ענת, גם אני חושבת שגיל 40 זה גיל שאפשר להתחיל להשתחרר, אבל אומרים לי שבגיל 42 זה רק נהיה מוצלח יותר
<עוד שנה וחצי>

ענת, כתבת דברים יפים וחכמים להפליא. @}

נכון, וגם נועה. מסכימה מאוד. ואני חושבת שזו הרגשה מאוד לא נעימה ומאכזבת לגלות אחרי כמה שנים ששיקרו לך. לכן מראש לא צריך לשקר ולא צריך למנוע, אלא להרגיל. עם התקדמות הגיל להסביר, ולאפשר לנסות כשמתגלה הרצון. לא להכחיש וליפות.
ואני גם לא אוהבת ספרים עם ציורים לא אסתטיים.

ממליצה על ספר יפהפה ארון הבגדים של שירה שיצרה רינת הופר.

אני לא מסבירה מילים בסיפורים. בכלל.
אני מסכימה. אין סיכוי, לדעתי, לעלות על הבורות שלתוכם ההבנה שלהם נופלת. אנחנו חושבים שמלים מסובכות דורשות הסבר (או לחילופין רעיונות מסובכים). אין לנו שום דרך לדעת מה מובן ומה לא, אלא מתוך שיחה על הטקסט. עדיף ששיחה כזאת תבוא מהם.

אתמול שרנו את "רעמים וברקים" (בליל חורף קר, לא נשמעים תמיד אותו הדבר). שיר אהוב ומושר רבות. פתאום יונתן שאל מה זה "אותו הדבר". מה? זה מה שהוא לא מבין? זה הרי ביטוי בסיסי ביותר שהוא מכיר מימים ימימה? בור. פשוט בור. לא יעזור להבנה שלו אם אני אסביר מלים מסובכות. לא יעזור להחליף אותן במלים פשוטות.

לאלתרמן היתה דעה ברורה מאד לגבי הנסיונות להסתיר את המחלוקות מהילד:
http://www.daat.ac.il/daat/dapey/dapim/emuna.doc

(אגב, בלינק הזה שם יש גם נסיון לשכנע שיש אלוהים - נסיון אשר religion]מתפורר בקלות merchants[/po]/claims/evolution and coincidence.html ).

עודד, נחמד, מה זה קלריקל?

מאיה,
אינני בטוח במובן המדוייק של קלריקל, אבל זה בערך אדם ששואל שאלות הקשורות לעיקרי אמונה.
גם פיליסטר ("יום אחד את הוריו הבוהים / הפיליסטר שאל האם יש אלוהים") קשור לנושא התהיות על האמונה, אבל אני לא יודע בדיוק את המובן (אפשר להסתכל במילון לועזי עברי, אבל המילונים האלה לא ממש חזקים בדקויות של המשמעות, למרבה הצער).

קלריקל - איש כמורה, דוגל בדת הממוסדת, משהו כזה.

תודה בשמת.

אנונימי

איזה דף מעניין!