לשיר זה כמו להיות ירדן

[לשיר_זה_כמו_להיות_ירדן*]

בנתיים יש לי דף ראשון ויחיד דף זכרון לביתי התינוקת האהובה ירדן

[יוטי_בעיר*]

כתבתי לך לפני כמה זמן מסר בתפוז.
את מוזמנת (אם בא לך, כמובן) לחזור אליי ל [email protected]
או ל 054-7520053 .
נוכל לפתוח יחד עמותה של אמהות שנפטרו להן תינוקות בידיים וכתבו עליהן דברים לא נחמדים בעיתונים .
אני אמנם צוחקת אבל באמת באמת אשמח לדבר איתך על מה שעובר עליך. עברתי משהו דומה ואשמח לעזור.

[ב_עילום*]

מחכה להמשך

ובעניין ה"אשמה"

יותר ויותר, ככל שאני מתקדמת בחיים (ובגיל) אני נוכחת עד כמה אין לנו שום יכולת להשפיע על הזמן שבו אנשים יקרים לנו מתים.

זה לחלוטין לא בידנו, לחלוטין לא באחריותנו.

אין לנו שום יכולת להשפיע על המועד הזה.

אנחנו עושים כמיטוב יכולתנו להגן, לתת ביטחון, אבל השורה התחתונה אינה שייכת לנו.

הרצון לחוש שזה בידינו, שיש לנו שליטה, שאם רק נפעל בצורה מסויימת זה לא יקרה, מגיע מאי יכולת להתמודד עם חוסר האונים מול הארעיות של החיים כאן. אבל אי אפשר באמת לשלוט בזה.

כשאנחנו חושבים שזה בידינו- אנחנו חשים רגשות אשם קשים כשלא הצלחנו "להציל" מישהו
וכמו שכתבת- אין כמו רגשות אשם להוריד אותנו יגון שאולה.

אי אפשר לאמר לרגשות האשם לא להופיע. הם תמיד קופצים ובעיקר כשיש לכאורה סיבה "אמיתית"
אבל אפשר לבחור לא לשתף איתם פעולה. ולחזור לאמר לעצמך: עשית כמיטב יכולתך, בטח ובטח לא עשית דבר בכוונה לפגוע בה. אין צורך להעניש את עצמך יותר ממה שכבר קרה.

בכל מקרה- כשתעבור התקופה הזו, ותחזרי ממש לחיים (זה יקרה) , תדעי עמוק בלב שיש משמעות אדירה עבורך של כל מה שקרה. ארוע כזה הוא גם הזדמנות אדירה להתבגרות, לצמיחה, להרחבת הלב לכאב אנושי.

וקרוב לוודאי שלא תוכלי לדמיין את עצמך ואת חייך ללא הארוע הזה.

[יוטי_בעיר*]

הי,
התקשרתי אליך (פעמיים ) ולא ענית, אז אני זו השיחה מאיזור חיוג 04.
בואי נמשיך לדבר מתישהו כשיהיה לך זמן.

[לשיר_זה_כמו_להיות_ירדן*]

אמממ..לא זיהית את המספר, סבבה אנסה אותך שוב בתקווה שאצליח

[יוטי_בעיר*]

אם אין לך עם מי לדבר את מוזמנת לדבר איתי .

[ב_עילום*]

ב עילום, יש לך דף המספר על האובדן שלך?

שאלת אותי לפני כמה ימים ואני עונה לך כאן:

כשאני "הגעתי" לאתר באופן טבעי , הייתי בהריון עם הבת שלי, 4 שנים אחרי הלידה השקטה.

בהתחלה חיפשתי דפים שעוסקים בנושא והופתעתי שאין. היה , כמו היום, דפים על כל נושא אפשרי בחיים, היה גם דף על הפלה אבל לא על לידה שקטה.

כמי שעברה התנסות כזו, הופתעתי איך בכל פעם שלמישהי איחר מחזור היא כבר דיווחה באתר שהיא בהריון... "מה הן לא פוחדות?"
אני סיפרתי על ההריון רק בחודש חמישי בערך. (וכמובן שלא באתר.... באתר התחלתי לכתוב רק אחרי שילדתי )

ואז רסיסים של אור פתחה את הדף שלה לדמותך הנעלמת .

אני זוכרת את השוק שהיה כאן להרבה מהכותבות . זה היה ממש הלם.
לי לא.

וכתבתי הרבה מאד בדף שלה (זה מצחיק כי עכשיו חזרתי לקרוא שם קצת ולא כתבתי כל כך הרבה אבל אז זה נראה לי המון... בדיוק כמו שכתבת כאן למישהי שהעירה שאת יכולה לכתוב יותר....)

הכינוי שלי שם היה אחר.

הכתיבה שם עזרה גם לי לעבד את זה וגם הרגשתי שאין לי צורך לפתוח דף משלי.

אולי עכשיו, ששאלת, אפתח דף זיכרון. עם כל התהליך שעברתי , עם כל זה שהחיים ממשיכים והם טובים עבורי , משהו שם, לפעמים, עדיין בוכה לי בפנים.
ככה בקטנה.
ואולי לא (אפתח דף..)

אחד הדברים המרגשים כאן , זה שחלק מהכותבות שעוזרות לך מניסיונן האישי ותומכות בך... אני זוכרת אותן כשפתחו בעצמן את הדף שלהן, את השלבים הראשונים של האבל ועכשיו הן כבר תומכות בך....

זה מכניס את מה שקרה חזרה למעגל החיים, לחלק מהטבע.
מה שקרה זה כבר לא "מזל רע, טעות, משהו שאי אפשר להמשיך אחריו" אלא פשוט חלק ממה שקורה לנו כאן כבני אדם, חלק ממהחיים שלנו
וזה מקום רחב שמאפשר להכיל ולהתמודד עם הכאב והצער, בלי המשיכה של תחושות האשמה.