לשקר לעצמך

[האחות*]

יש לי אחות שלפני כמה שבועות סיפרה לי שהיא ובעלה כבר שנה במשבר. לא ראיתי אותה שנה כי אני לא חיה בארץ וזה נודע לי רק כשבאתי לביקור ורק אחרי ששאליתי אותה מה קורה בניהם כי היה מתח. אחותי לא משתפת שזה בסדר ברמה מסוימת אבל זה הרבה יותר מזה.
קודם כל אין לנו הורים או משפחה קרובה שיכולה לתמוך בה ולכן אני מרגישה שהשבועות האחרונים בשבילי הם ללא נשימה. אני קמה בבוקר וחושבת עליה, הולכת לישון וחושבת עליה
בכל כך הרבה רמות אנחנו דומות ובכל זאת יש משהו אחד שהכי קשה לי איתו וזה שהיא כל כך מלאה בתירוצים שהאמת אף פעם לא יכולה לצאת לאור. תמיד האמת מכוסה בכל כך הרבה סיבות למה היא איפה שהיא נמצאת.
קשה לי להסביר את התקשורת איתה אבל זה קשה. קשה מאוד!
היא עוינת, מתגוננת או שהיא בוכה ואז רק אז יש בה איזשהו רוך.
במשך השנה האחרונה לא הבנתי למה היא לא בקשר איתי- ההיתי מנסה כל הזמן והיא לא הייתה עונה- עכשיו שאני יודעת שבעלה עוזב אותה ואת ילדיה הקטנים אני מבינה למה היא לא תיקשרה- לא שזה תירוץ. עכשיו אני לא יכולה להשאיר אותה לבד. גם אם היא בלתי נסבלת -והיא בלתי נסבלת אני נחושה לעזור לה לעבור את השנה הקרובה. אני מבינה שזה יהיר מצידי לחשוב שאפשר לעזור לה אבל אני מבקשת את עזרתכם ומקווה שהשיתוף של מה שקורה בנינו ומה שקורה לה יכול לאפשר לי קצת לנשום.
אני עדיין בשוק מזה שהוא עוזב אותה ומצד שני מבינה את כל הסיבות שבגללן היא נעזבת. פשוט קשה איתה והיא תוקעת על דבר, אין תזוזה, אין חיים, -כבר אני מתנשמת- היא כל הזמן מספרת למה אי אפשר, היא שלילית, ומרירה. והיא צעירה, אמנית (שלא מצליחה להתפרנס) יש לה לב של זהב אבל כל זה מכוסה בקור עבה של שקרים לעצמה.
לפני שעזבתי את הארץ אחרי ששמעתי על הקושי בזוגיות ממנה (בעלה בגד בה) אמרתי לה "תתחילי לחסוך כסף" היא כל כך כעסה עלי ואמרה לי שאני מדברת כאילו הם מתגרשים... פחות מחודש אחרי בעלה עוזב את הבית והיא נשארת בלי כלום.
זו לא הפעם הראשונה שהראש שלה כל כך עמוק באדמה שהיא לא מוכנה לראות את מה שעומד ממש מול עיניה. למה השקר העצמי הזה?
למה היא לא רואה את מה שכל אחד אחר רואה?
איך מתמודדים עם מישהו כזה שבכל הרמות לא רוצה לראות את עצמו ואת מה שקורה לו- אפשר בכלל לעזור לה?
התקשורת איתה גם ככה קשה. אנחנו בעיקר מסמסות אחת לשניה.
בחודש הזה דאגתי שיתחילו טיפול -הזנחה של יותר משנה שההשפעות על הקטנים ניכרות ביותר (גם על זה יש עיוורון והכחשה) דאגתי לטלפון של עו'ד ושתתקשר לקבוע פגישה.וכרגע אני מנסה לעזור לה כלכלית בלקדם את המוצרים שלה ולבנות לה אתר.... אבל כל דבר זה מאבק.
איך זה יכולה להיות שונה ממה שזה או שאני צריכה לקבל את זה שהיא ככה ושאין מה לעשות מלבד להיות שם מעבר לים?

[אל_הלב*]

מבינה את הדאגה והחמלה שלך.
אולי יעזור לשאול אותה מה היא צריכה ומה יעזור לה.
יש כאלה שלא יודעים לבקש עזרה ומעדיפים להתמודד לבד.
הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות זה להראות לה שאת כאן בשבילה, מתי שתבחר להיעזר בך.
בכל זאת לא ניתן להכריח אדם לקבל את עזרתך ועליך לשחרר את האחריות שאת חשה כלפי מצבה.

[פלונה*]

ומצד שני מבינה את כל הסיבות שבגללן היא נעזבת
פלא שהיא לא רוצה את עזרתך?
תשני את הגישה שלך ובעיקר את הסיפורים והפרשנויות שלך ואז תבדקי עם עצמך אם את רוצה לעזור או בעיקר לצאת צדיקה/גיבורה.

[טדליק_נהנאנע*]

פלונה, אם נדמה לך שאת עוזרת, בגישה כזו את רק מרחיקה מישהי שמתייעצת כאן. יש דרכים להגיד דברים.
כן, האחות, נשמע שחותך זקוקה לאוזן קשבת, יותר מכל. עצות פחותתעזורנה כרגע. היאמכנראה צריכה להגיע לדברים בעצמה, כשאת (אם את מסוגלת) משמשת כאוזן קשבת ולא שיפוטית. זה חא קל בכלל לראות את זולתנו מסבך לעצמו את החיים באופן ברור בלי לנסות לייעץצלו, אבל פעמים רבות עצות טובות הולכות לאיבוד בשל מגננות שנשים על עצמנו. כי קשה לשמוע מה שאנחנו לא רוצים. הרבה יותר קל להגיע לתובנות בעצמנו, כשיש מישהו שפשוט נמצא שם ומקשיב, בלי להביע דעה. בלי לשפוט.
רק נותן תחושה של הקשבה, אהבה, תמיכה.

[האחות*]

תודה על כל התגובות.
אני מבינה את הצורך רק להקשיב ומקבלת את העצה הזו. רק שיש בעיה קטנה והיא שאחותי לא מדברת. כששואלים אותה מה שלומה התשובה היא תמיד בסדר, כששואלים על עבודה התשובה קצרה וסתמית, אני תמיד מרגישה שלדעת מה קורה איתה זה לחפור במחצבה כדי למצוא זהב. היא תמיד הייתה ככה- לא דברנית.

אני יכולה לשבת מהצד ורק להקשיב אבל זה לא שאני חיה בארץ ויכולה לבוא אליה ולהיות איתה בלי לדבר. התקשורת היא בדרך כלל חד צדדית כשאני היוזמת.
היא לא פשוטה לי וברור שיש לי ביקורת עליה אבל זה לא משנה את העובדה שאני אוהבת אותה ורוצה להיות שם עבורה.
מה אתם מציעים לעשות במצב ההזה? הכל מתפרק סביבה פשוט להניח לזה לקרות בלי להתערב?
פלונה מה הגישה שהיית נוקטת?
וטדליק איך היית אומר דברים אחרת? אם היא זקוקה לפעול והיא לא פועלת? פשוט להקשיב ולתת לזה להתפרק? הרי זו הבעיה או אחת מהם. שנה שלמה עברה בלי שהיא פנתה ליעוץ. רק כשלחצתי עליה ונדנדתי לה היא סוף סוף התקשרה ליעוץ. לא שזה משנה כי מאוחר מידי להחזיר את הגלגל אחורה.
זה גם קשה לי כי אני רואה את עצמי בה ואני שומעת איך אני מנסה להסביר למה איך שאני פועלת זה לטובתה אבל אשמח שתאירו את עייני בשיטות אחרות פרקטיות אם אפשרץ
תודה

[מילה*]

אחות

תני לה, תאפשרי לה נפילה, תאפשרי לה להתבייש, תאפשרי לה ללמוד, את אולי מלאת אהבה ורצון לעזור, אבל יש גם שיפוטיות גדולה בדברייך כלפיה, את לא מאמינה שתשתנה, אם את לא תדברי איתה, אז היא לא תפנה מעצמה וכו'. אולי היא נעזרת במקומות אחרים. אולי קשה לה להרגיש שהיא מאכזבת אותך. ואולי זה דווקא טוב שהיא נעזבה על ידי מישהו שלא נשאר נאמן למערכת היחסים שלהם. תני לה. ותפני יותר זמן לעצמך. ואני מצטרפת לחני- תגידי לה שאת סומכת עליה, על שיקול הדעת שלה ושאת מוכנה ללוות אותה לאן שלא תחליט ללכת. ותבדקי את עצמך באמירה הזו. את מסוגלת להגיד לה משפט כזה ללא שיפוט? בלי לכפות את דעתך? לא תמיד העזרה שלנו רצויה. כואב אבל נכון. חיבוק

[האחות*]

כתבתי לה לה שאני מניחה לה ושאני מוותרת על הגישה שלי. שאלתי אותה מה היא רוצה ממני ושאני יותר לא ייעץ. זה לא יהיה לי קל.

[האחות*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עדכון החודשים האחרונים.
אחותי התחילה טיפול עם בעלה והבינה שהוא עוזב אותה. היא גם התחילה לטפל בעצמה בגרינברג וזה מתחיל להראות סימנים ראשונים של ניצוצות.
אנחנו לאחרונה מדברות כל יום לאחר שהבנתי שאני לא מוותרת לה. עברנו תקופה קשה מאוד של התנגחויות אבל בדיוק כשכבר עמדתי לוותר על כל העניין חברה טובה שלי התאבדה. סיפור ארוך וכואב של מישהי שהרגשתי שאני לא יכולה לעזור לה יותר. היינו מדברות כל יום במשך שנים וניתקתי איתה את הקשר חצי שנה לפני ההתאבדות. זה גרם לי להרגיש אחריות כבדה (לא אשמה) שלמילים יש השפעה עצומה ושיש לי אחריות אישית (כמו לכולנו) כל כל אדם ביקום. לא במובן היהיר שבאמת יכולתי לעשות משהו אבל במובן הזה שכולנו ערבים זה לזו. המוות שלה טילטל אותי. לא שמעתי אותה אומרת אי פעם שיש לה תוכניות כאלה וזה גרם לי להרגיש יותר מחויבת לאחותי.
היום הייתה לנו שיחה ארוכה על חינוך. זה התחיל מזה שהיא אמרה שהיא רודפת אחרי הזנב של עצמה. אין לה זמן לנשום היא צריכה לפנות את הדירה שלהם עוד חודש ועוד לא מצאה דירה חדשה לעבור אליה בתקציב שעכשיו יהיה לה. דיברנו על איך היא נותנת לילדים להתלבש שקצב שלהם איך הם הולכים לישון מאוחר או איך עוד קצת בפארק ועוד קצת זמן באמבטיה יוצרים ילד שאין לו משמעת פנימית.
אחותי רוצה להתפס בעיניי עצמה כזורמת כלא פנאטית ולא נוקשה אבל בעצם זה לא מוכיח את עצמו שמבחן במציאות מראה שהכל בכאוס ובלאגן!
בפעם הראשונה מזה הרבה זמן היא לא תוקפת חזרה ולא מגינה על עצמה. אולי זה השוק מזה שבעלה עזב שלשום והאמת של הפרידה עומדת מול פרצופה.
אני כבר לא יודעת מה קורה אבל דברים משתנים אחרי שנים של קיפאוןץ
לפחות אנחנו מדברות כל יום ויש משהו חדש בנינו.
הייתי רוצה כל כך לעזור לה למצוא מקום חדש ולעזור לה כלכלית. זה משאיר אותי ערה בלילה שאין לה אף אחד חוץ ממני להשען עליו!
היא עדיין לא מוציאה עליו כעס או תסכול, היא לא בוכה או זועמת. היא לא רוצה להיות כזו היא אומרת.
אני מפחדת שכמו שהיא התעלמה ממה שקורה היא עדיין קוברת את הראש בחול כדי לא להרגיש את כל העצב.
אין רגעים רבים שבהם הייתי רוצה שהוריי יהיו בחיים אבל זה אחד מהם שבו אני כל כך חסרת אונים ביכולת שלי לעזור לה פרקטית....

[עתליה*]

יקרה,מבינה כל כך לליבך. אין לי עצות. רק שולחת חיבוק.

[האחות*]

הרבה לא השתנה ואני מתוחה עבור הילדים עבורה. הכל ברגע האחרון. עדיין אין לה דירה והיא נוסעת עוד שבועיים וצריכה לפנות את הדירה עד סוף החודש. הילדים ישנים אצל האבא בסוף השבוע כי זו מתכונת טובה לדעתה להכין אותם לנסיעה שלה שבה תעדר שבועיים.
אני לא נושמת לפעמים וצריכה להזכיר לע צמי לנשום כשאני חושבת על הילדים ועל המתח הנורא ושאין באפשרותי לזעוק לאיזה עזרה. הנה אני זועקת עזרה עזרה שהיקום ימצא לאחותי דירה במחיר סביר ועם כל הבקשות שלה.
בגזרה הפרטית שלי אני מרגישה שהמצב שלה מחלחל אל שלי. פתאום אני חושדת שבעלי לא אוהב אותי שהוא מבלה שעות עם הפלאפון שלו ושהתשובות שלו הופכות להיות חסרות סבלנות כלפי.
היום רבנו וההלב שלי התכווץ לרראות שאנחנו לפעמים מעבר לאהבה. איפה היא ומה אני יכולה לעשות שהיא תהיה שוב? מרגישה שזו שנה קשה עם הרבה פרידות ומוות- לא רק של אלה שסיפרתי אבל של עוד חברים וקרובים סביבי. אולי גם התחושה הפנימית שלי עצמי היא של מוות וקיפאון.
החלטתי שאני נותנת לעצמי שנה להגיע לאיזושהיא מטרה ואם זה לא קורה אני רוצה לעבור מכאן למקום שבו אוכל להגשים את עצמי. אני עומדת במקום כבר הרבה זמן ובעצם לא מסופקת ממה ומי שאני.
הצעד הראשון היה להתפטר מהעבודה שלי שכל כך שנאתי. הרגשתי מיד הקלה אבל גם זלזול מצד הבן זוג שאמר לי "עכשיו תהיי עוד 9 חודשיים בבית". הכל בצחוק כמובן אבל זה מתווסף לעוד הערות כאלה ואחרות. כמו שאמרתי הפו הכלכלי יכול לפעמים לדחוק את הכיווץ החוצה.
אבל אני נחושה לדפוק על הדלתות שיתנו לי להכנס. תחום שאני רוצה לעסוק בו כבר המון זמן. ואולי השקר הוא בי כי אני חצויה בין גידול ילדים ופיתוח החיים שלי ומצד שני אני לא מסוגלת לעבוד בעבודה שלא מספקת אותי. אז אולי לא התאמצתי באמת להגיע לאן שאני רוצה כי זה יבוא על חשבון הזמן שלי עם המשפחה. אבל הגיע הזמן לעצמאות פנימית. ואני מוכנה לצאת למסע הזה שקבבעתי.
אני מוצאת את עצמי חולמת עלי בגיל צעיר ורואה את הזמן כמו בכדור בדולח עובר. הגוף משתנה אבל התחושה שלי היא אותה תחושה של אני. זה מפחיד אותי החלומות האלה- הם לא על משהו הם על הזמן שעובר ועל השקר שבזמן. אני לא יודעת איך להסביר אבל אני מרגישה שהזמן אוזל לי.
שמתי לב למשל שאני חוזרת על בקשה היא מאבדת מערכה. כאילו אין לה כוח והתחלתי לצמצם. אומרת פעם אחת ואם אין תגובה אני קמה ועושה מעשה. מרגישה שחייבת שינוי בכל רובד שחיי. אין טעם להגיד שאעשה ואעשה ושם דבר לא יקרה וכל זה מתקשר לי לזמן שהולך ואוזל. תכף אתעורר ואהיה רגע לפני המוות. לפעמים אני רואה את עצמי אישה זקנה זקנה שממש עומדת לפני הרגע האחרון שלה ואני לא רוצה להתחרט על כלום. ולא רוצה לבזבז זמן. ובטח לא רוצה לדמות לאישה שרצה אחרי הזנב שלה או דברים כאלה שיכולים יום אחד להתנדף באוייר. כמו שקורה לאחותי שכל החיים שלה עכשיו קורסים ומה שדמיינה שיהיו הופך לאפר.
גלשתי לי לדיבורים מלנכולים על עצמי ובעצם אולי זה רק זמני וכל הסיפור הזה לא אמיתי???

[פלונה*]

גלשתי לי לדיבורים מלנכולים על עצמי ובעצם אולי זה רק זמני וכל הסיפור הזה לא אמיתי???
יש משהו מאד טריקי בסיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו (במקום להיות בהווה ולשים לב אליו).
כשאנחנו כבר ממש משתכנעים שהסיפור אמיתי, אנחנו מגיבים במציאות כאילו שזו האמת ולכן הסיפור בהחלט יכול להפוך למציאות.
למשל, אם את משכנעת את עצמך שהבעל מתרחק ומתקרר ואת מתחילה להגיב בהתאם אז את יוצרת שינוי במציאות שהולך ונעשה מותאם לסיפור.
ואם את משוכנעת שאחותך בצרות גדולות וזה גורם לך לא לישון בלילה, את יוצרת מציאות של תעוקה נפשית וגופנית שתוביל, אולי, לתגובות אמיתיות שיצרו צרות גדולות.
אז העצה היחידה שלי אליך- נסי לחיות יותר במציאות מאשר בפרשנויות, ואם אי אפשר אז לפחות ספרי לעצמך סיפורים טובים ומחזקים.