אבא סבבא אמא קרציה

[מתחילה_להיבנות*]

למה ככה יקרה, אין לי תובנות מי יודע מה. רק לי נראה שהנקודות שהוא העלה - אלו תירוצים ולא הסיבות האמיתיות.
אני נוטה להסכים עם ראויה לאהבה.
לזרוק לך פצצה בסגנון "את לא אוהבת אותי" - נשמע מאוד מוצדק מצידו כביכול, אלא שהוא בוודאי לא חושב שעליו להיות גם ראוי לאהבה מצידך. זו בוודאי לא סיבה להתגרש, אלא איזשהו תירוץ קלוש שנשמע נורא טוב ומוצדק.
לומר לך שאת לא מחפשת עבודה - גם לא נשמע טוב וגם לא סיבה בכלל. הרי הוא מודע לכך שאת עובדת יותר ממנו בבית עם הילדים, ואת גם מתעסקת עם כמה דברים. אז מה הוא רוצה? גם נשמע תירוץ.
שאת זורקת זבל מהחלון? עוד לא שמעתי סיבה מגוחכת כזאת. מילא, אם היה טוען שאת דוחה אותו, שאת לא שומרת על היגיינה בסיסית. אבל זה?
אז טוב, הוא בעצם אומר לך שאת לא מתחשבת בו ובדעותיו. זה יכול להיות. מתוך מה שקראתי בדף שלך אכן נראה שיש לך נטיה שלא להתחשב בו. אני לא אומרת שזה לא בסדר. אני בטוחה שיש לך סיבה. אנו הנשים דווקא אוהבות להתחשב בדעתם של הבעלים. אלא ברגע שהם לא מתחשבים בנו ומזלזלים בנו, התגובה שלנו היא גם לזלזל בהם. מכאן זה נובע לדעתי. ואצלך אולי גם.

אני רוצה לומר משהו בזהירות, ואם זה פוגע, אז את רשאית למחוק את מילותיי אלו. לי נראה כבר זמן מה, מתוך מה שאת כותבת למעלה על ההתנהגות שלו, שיכול להיות שיש לו איזו מישהי מהצד.
אחרת לא נשמע הגיוני כל התירוצים שהוא מעלה.
את מדברת איתו על בדידות וניכור, והוא מבטל את דברייך. האם יתכן שהוא יודע למה? הוא כנראה יודע שהוא לא יהיה לבד....

כשאני הייתי בתהליך הגירושין, לא האמנתי להמון דברים ששאלו אותי לגבי בעלי לשעבר. אחד מהם היה - בגידה. לא האמנתי כי מדובר באדם דתי. אבל היום אני יודעת שאני יכולה להאמין עליו כמעט כל דבר. אמנם עדיין איני יודעת אם היתה לו מישהי או לא, וזה גם לא חשוב לי. ופרט לכך, לא בטוח שהיתה לו מישהי מסויימת, אולי סתם כל מיני. אבל מסתבר שמה שחשבתי עליו תמיד בתמימותי - לאו דווקא נכון.

מקווה שלא פגעתי בך. אם כן, אנא סלחי לי. אני פשוט רואה מבחוץ דברים ומרחמת עלייך שאת כל כך מתעקשת להישאר איתו.
בכל אופן, אם מהשיחה הזאת יצא משהו טוב ויש לכם סיכוי ביחד - אז לכי על זה לחלוטין. אין דבר יותר חשוב מלשמור על חיי נישואין עד כמה שאפשר.

[דלעת*]

למה ככה יקרה,
אם לא מתאים או לא נעים מה שאכתוב, את מוזמנת למחוק

האם חשבת לפעמים - להתחשב בדעותיו? ברצונותיו? בבקשותיו?
מתוך מה שנקרא - ורפרפתי עכשיו על כל הדף - אין לך כבוד לצרכים שלו. נכון שגם הוא לא טלית שכולה תכלת, וגם הוא לא בא לקראתך, וילדותי לעיתים, וחסר אחריות לעיתים. אבל על פניו, נראה, שבשום בקשה/צורך שלו את לא מתחשבת. אולי זה לא נכון, אי אפשר להכי חיים שלמים מתוך הסיפורים שאת מספרת. אבל כך זה נראה, ממה שאת בעצמך מספרת. אני מאוד יכולה להבין אותו, את ההתרסקות שלו, מכך שאת לא מכבדת את בקשתו וזורקת זבל מהחלון. יש בזה באמת משהו מזלזל, גם בו, גם בסביבה (וכבר כתבה מישהי, תאספי בשקית ותורידי למטה. באקט של השלכה מהחלון, יש משהו וולגרי, גם אם אף אחד לא רואה וגם אם החלקה שם מוזנחת). יכולת להתחשב בבקשה הזו - זה לא היה מזיק לילדים, כמו בנושאי האוכל או המחשב. אז קצת זבל אורגני היה הולך למזבלה. האאאלוווווו, פרופורציות.

כמה דברים שקפצו לי מתוך הדף,

ציפיתי שהפסיכולוגית תגנה את התנהגותו ותסביר לי על הפתולוגיות הפסיכולוגיות שלו... לצערי זה לא קרה. נראה שלא באת לטיפול כמו לטיפול, עם מוכנות לעבור בעצמך תהליך, אלא כ יודעת מה נכון ומה לא, וכמה הוא צריך להשתנות (ולא את חס וחלילה). האם את מוכנה לפתוח את הראש לאפשרויות חדשות, או שאת יודעת הכל ותמיד צודקת? כי אם את לא מוכנה להשתנות, באמת אין טעם לטיפול.

שנינו מסכימים על כך שלא טוב לנו כרגע ביחד, ושאנחנו ממררים את חיי הילדים. אז למה להמשיך? נראה לך, לאור כל השתלשלות העניינים, שיש סיכוי לשינוי?? (מהצד - לא נראה שבמצב זה יש סיכוי לשינוי. רק אחרי שהוא יעזוב, ורק אחרי טיפול מאוד רציני - קודם כל שלך בעצמך - וגם זוגי, וגם אז רק אולי. ואם אין פרטנר לטיפול זוגי, אז - זה המצב. אין פרטנר.)

איך הוא יכול להרוס את החיים של שלושת ילדינו. זה לא הוא שהורס. קודם כל, הדרמטיות הזו לא עוזרת לך, וגם לא בהכרח נכונה, כמו שהרבה כתבו לך. ולך יש חלק בזה, את לא יכולה להאשים רק אותו.

והתקשרתי למטפלים. אחד חרדי, שטענו שהוא מדהים, וקיוויתי שהוא יוכל להרביץ בו קצת ערכים, את רוצה ללכת לטיפול רק כדי לתקן אותו. ומה איתך?

והבנזונה הזה גם משפיל אותי בכייף מול הילדים, כאילו ששורה עליו רוח סדיסטית. "תלכי מפה" הוא צועק עלי, האפס הזה, כשאני מלבישה ילד ומבקשת ממנו לעזור לי עם ההרדמה. מה יש לך לחפש איתו?? למה את לא פשוט נותנת לו ללכת? זה נשמע רע, רע. לילדים לא טוב לראות אמא מושפלת.

תביני, אני לא חושבת שהוא אדם נפלא ואת מחרבת את הכל. אני חושבת שהוא לא קל, לא עוזר, ועם כמה וכמה בעיות לא פשוטות. אבל בפיצוץ ביניכם גם לך יש חלק, וגם את לא עוזרת לדברים ללכת לכיוון טוב אלא להיפך.
ואני ממש לא מבינה למה את מתעקשת להישאר. התירוץ של "הילדים יתרסקו" - כבר כתבו לך כמה שהוא לא נכון. האם זה שוב תירוץ לשליטה?

את מוזמנת למחוק הכל. השתדלתי לכתוב את מה שאני חושבת, בעדינות יחסית, ואם לא הצלחתי מתנצלת.

[עופרי*]

אתם עוד תחזרו לאהוב..כך אני מאמינה.
להרגשתי אין לו אף אחת אחרת.
תעזרי לו...תחבקי אותו כמו פעם. תנשמי אותו אליך עמוק ותראי מה זה עושה לך. הריח שלו מזכיר לך דברים טובים? כן?

אל תדברי, רק תראי לו שאת מתגעגעת
אל תצפי לקבל, רק תשדרי לו מסר שיש בך הרבה לתת לו..

ואם לא..
אז שחררי אותו לחופשי. הוא רוצה אשה שתאהב אותו, שתתחשב בו, קצת.
גם לך מגיע מישהו שתאהבי באמת.

[רוקדת_לאור_ירח*]

אמרו כאן כל מיני דברים , חלקם הפוכים זה לזה.
מה שבטוח זה שאת מנסה לשנות אותו ומנסה להראות לו כמה שהוא דפוק.
את רוצה שינוי לכי את לטיפול. זה שאת שולחת אותו לטיפול מראה שאת חושבת שאצל הכל בסדר, את צודקת ורק הוא שבעייתי כאן. יש בזה חוסר הגינות כי מן הסתם הוא הולך כי לא טוב לו. לא טוב לו כי את לא מקבלת אותו מנסה לשנות אותו ומתייחסת אליו כאילו שהוא דפוק שצריך דחוף שינוי.
לדעתי הוא לא דפוק אלא פשוט רוצה ללכת ממקום שלא טוב לו בו.
ולא שאני חושבת שהוא מושלם, בהחלט ברור מהסיפורים שלך שהוא ילדותי, לא תומך ועוד. מצד שני אם את אוהבת אותו אז למה את מנסה לשנות אותו, ואם את לא אוהבת אותו אז מה איכפת לך שילך לאלפי עזאזל?!
והגיע הזמן במקום כל הזמן לדבר על הילדים ומה זה עושה או יעשה להם לחשוב על עצמך: את רוצה אותו, לא רוצה אותו. נמשכת אליו, לא נמשכת אליו. אם את רוצה אותו לידך נסי להקשיב לו וללכת לקראתו. אם לא, שלום וביי. בכל מקרה כדאי לך ללכת לטיפול.

[מזכירה_משהו*]

_למה ככה? (19.07.2009 23:16):

לפני כחודשיים הוא הסכים, פעם יחידה, לפתוח ביחד את הספר "לבסוף מוצאים אהבה". עשינו תרגיל מהספר. כל אחד היה צריך לכתוב את תמונת הקשר הרצוי לו.
אני מביאה כאן את הרשימות שכתבנו (הערה: לפני כתיבת הרשימות האישיות, כל אחד נדרש להגיב על רשימה דומה המופיעה בספר, כך שאפשר לומר שהרשימה המובאת כאן היא חלקית בלבד, וכוללת רק סעיפים שלא מופיעים ברשימה שבספר).
הוא:
שהבית יהיה מסודר; חיי מ. סוערים; שיהיה אוכל טעים ומזין <מ-ז-י-ן, כן, כן>; כבוד הדדי; חוסר שיפוטיות; דרגה לאחר; קבלת האחר; יכולת לקבל ביחד החלטות.
אני:
שתהיה אהבה נוכחת; שיהיה מגע פיזי אוהב, חם באופן יומיומי; שתהיה תחושת ליכוד של המשפחה, בהובלת ההורים; שלילדים יהיה נעים להתבונן בהוריהם; שיהיה לנו חלק בעולם הפנימי אחד של השני; שיהיה כבוד הדדי; שיהיו לנו דברים שנאהב לעשות ביחד; שנתקשר מילולית לעומק._

[למה_ככה*]

תודה על התגובות. אתן, כרגיל, עוזרות לי, והקשת של הדעות מעניינת.

[קוראת*]

אני ממש לא מסכימה עם רוב ההערות האחרונות. רבאק. יש פה בעל אגואיסט בצורה קיצונית, ילדותי, שהודה שהוא רוצה אשה מהסגנון הישן, כלומר, הוא גם שוביניסט. ולמה ככה היא לא שיפוטית. היא פשוט רואה את העובדות.
וזכותה להבין את זה וגם להצטער על הפרידה ולא לרצות להיפרד.

[מישהי_אחרת*]

אבל לא זכותה לדרוש ממנו להשתנות.

[קוראת*]

אבל לא זכותה לדרוש ממנו להשתנות.
בוודאי שזכותה אם הוא מתנהג בחוסר אחריות כלפי הילדים, שגם הוא אחראי להבאתם לעולם.
הוא יכול לא להסכים ולעזוב.
כל הגישה הזאת שהכל סיפור של שניים, היא לא תמיד נכונה. לפעמים צד אחד הוא פשוט לא בסדר. נקודה. יכול להיות שעדיף לנקוט בשיטות רגועות ומתוחכמות פסיכולוגית כדי לגרום לו להשתתף במשפחה ולהיות אבא סביר. אבל, זה נראה שמה שהוא רוצה זה להמשיך להיות ילד ושיטפלו בו כמו ילד ולישון כל היום ולהיות חסר אחריות. כמו שעכשיו הוא רוצה להיות עם רגל בחוץ, כך שהוא יכול לעשות מה שהוא רוצה, אבל להישאר לגור בבית.

[מישהי_אחרת*]

אני לא מסכימה עם התפיסה הזאת.
אבל אוקיי, נגיד שזכותה לדרוש ממנו להשתנות.
נו? אז? היא יכולה לשנות אותו?
כל אדם יכול לשנות רק את עצמו. אם הוא רוצה להשתנות, יופי. אם הוא לא רוצה להשתנות, לא יעזור לה כלום.
ובמקרה הזה הוא אומר מפורשות שהוא מעדיף לעזוב מאשר להשתנות על-פי דרישה (ממה שהבנתי מבין השורות של הדף, אולי יש בו נכונות להשתנות אבל לא על-פי דרישה. גם אני לא הייתי מסכימה. זה לא נעים כשדורשים ממך להשתנות).

לפעמים צד אחד הוא פשוט לא בסדר. נקודה.
אבל במקרה הזה ללמה ככה בעצמה מודה שגם היא לא בסדר בדברים מסוימים. כלומר גם לה יש מה להשתנות. הרבה יותר יעיל לעשות שינוי עצמי מאשר לנסות לשנות את האחר.

[פלוני_אלמונית*]

לפעמים צד אחד הוא פשוט לא בסדר. נקודה.
אז למה להתעקש להשאר איתו?
טוב לילדים להשאר כשההורים מזלזלים אחד בשני?

[מתחילה_להיבנות*]

_הוא:
שהבית יהיה מסודר; חיי מ. סוערים; שיהיה אוכל טעים ומזין <מ-ז-י-ן, כן, כן>; כבוד הדדי; חוסר שיפוטיות; דרגה לאחר; קבלת האחר; יכולת לקבל ביחד החלטות.
אני:
שתהיה אהבה נוכחת; שיהיה מגע פיזי אוהב, חם באופן יומיומי; שתהיה תחושת ליכוד של המשפחה, בהובלת ההורים; שלילדים יהיה נעים להתבונן בהוריהם; שיהיה לנו חלק בעולם הפנימי אחד של השני; שיהיה כבוד הדדי; שיהיו לנו דברים שנאהב לעשות ביחד; שנתקשר מילולית לעומק._

רבאק. יש פה בעל אגואיסט בצורה קיצונית, ילדותי, שהודה שהוא רוצה אשה מהסגנון הישן,

אני שמה לב פה למשהו מעניין.
הוא רוצה בית מסודר.
מה הוא מוכן לעשות בשביל זה? הוא פשוט רוצה שהיא תסדר.
חיי מ. סוערים. שוב - המיקוד עליו. הוא רוצה משהו לעצמו.
אוכל טעים ומזין. שהיא תבשל לו כמובן.
אחר כך יש גם כבוד הדדי, חוסר שיפוטיות (כלומר, אחרי שקיבל מה שהוא רוצה בלי לתת כלום, הוא גם מצפה שלא תהיה פה שיפוטיות).
והיא?
מדברת על אהבה, מגע פיזי אוהב (לא חיי מ. סוערים). אחר כך על המשפחה, על הליכוד שלה, על הילדים, על החלק הפנימי שיהיה להם זה בזו. שום דבר לעצמה!
אכן. נראה שיש פה בעל באמת אגואיסט בצורה קיצונית, ילדותי וכו'.

מה עושים עם זה?
לא יודעת.
זה ממש קשה.
אם הוא היה רוצה להישאר - הייתי אומרת לה ללכת על זה ולנסות בכל הכוח.
אבל אם הוא ממילא לא רוצה?
למה להתעקש?
אולי, למה ככה יקרה, תבדקי טוב טוב עם עצמך למה.

שאלות אפשריות:

1. נניח הוא יעזוב ולילדים יהיה נורא קשה וטראומתי. איך זה ישפיע עלייך? איך זה ישפיע על הסדר יום שלך, על התחושות שלך?
2. אם הוא עוזב ואת נשארת לבד. מה זה עושה לך? מה זה אומר עלייך?
3. איזה השלכות מעשיות יש לעזיבה שלו על חייך?

כשיהיו לך תשובות לאלו, אפשר יהיה לשאול עוד שאלות.

לפעמים, הדמיון שלנו מטעה אותנו. אנחנו מניחים דברים מבלי באמת לבדוק אותם במציאות. אנו מסיקים מסקנות או נוטים לתייג את עצמנו בצורה מסויימת מבלי באמת לברר על סמך מה אנו חושבים מה שאנו חושבים.
אולי יש כאן סוגיה דומה אצלך. נסי לדמיין את העזיבה שלו מכל הבחינות ולכתוב את זה. אחר כך תשאלי את עצמך מה כל הדברים שכתבת אומרים לגבייך. מה את חושבת על עצמך, מה אחרים חושבים עלייך (לפי דעתך), מה המסקנות שלך לגבי עצמך.
למשל, את יכולה לחשוב שהגירושין אומרים עלייך שנכשלת בחיי הנישואין, או שאת אמא לא טובה, או שאת לא מספיק מושכת.
אחר כך תנסי לבדוק עד כמה המחשבות הללו שלך מציאותיות והאם באמת הם נכונות.
נסי לחשוב מה את כן, ולא מה את לא.

מתוך הדף שלך עדיין קשה לי להבין למה את רוצה להישאר איתו ומה באמת מפריע לך שהוא יעזוב. התיאורים האחרונים שלך על מה שהיה עם האוטו ועם הארונות שהוא הפך הזכירו לי עד אימה סצינות מחיי שלי שאני כל כך שמחה שכבר מאחורי, ושאלתי את עצמי איזו אשה רוצה עדיין להמשיך לחיות בצורה כזאת.
אז אין ספק שלא מדובר פה במצב דומה לשלי ויש פה עוד אלמנטים שלא חשפת. לכן נסי לחשוב קצת עם עצמך. דמייני עתיד בלעדיו ורשמי את כל התחזיות הכי שחורות וכל המסקנות הכי גרועות שלך לגבי עצמך. אחר כך אם תרצי - תשתפי ונראה הלאה.

[מחשבות*]

ילדים לא רוצים לחיות בשדה קרב. במיוחד אם הקרב הוא בין אמא שלהם לאבא שלהם.
הפרידה לא תמיד תמנע את הקרב.
הוא יכול להמשיך ולהתנהל מרחוק.
הילדים עלולים להפוך לתחמושת.

[קוראת*]

מתחילה להבין, כתבת דברי טעם

[ראויה_לאהבה*]

הילדים עלולים להפוך לתחמושת.
וואו!
ב-4 מילים ניסחת מה שהילדים שלי עברו )-:
עכשיו פחות (-:

[פלונית_אחת*]

_הוא:
שהבית יהיה מסודר; חיי מ. סוערים; שיהיה אוכל טעים ומזין <מ-ז-י-ן, כן, כן>; כבוד הדדי; חוסר שיפוטיות; דרגה לאחר; קבלת האחר; יכולת לקבל ביחד החלטות.
אני:
שתהיה אהבה נוכחת; שיהיה מגע פיזי אוהב, חם באופן יומיומי; שתהיה תחושת ליכוד של המשפחה, בהובלת ההורים; שלילדים יהיה נעים להתבונן בהוריהם; שיהיה לנו חלק בעולם הפנימי אחד של השני; שיהיה כבוד הדדי; שיהיו לנו דברים שנאהב לעשות ביחד; שנתקשר מילולית לעומק._

וגם - שיפרנס אותך. את מצפה ממנו שיפרנס אותך, ושיתן לך באוטו של העבודה, ושיתן לך את חלקו בפנסיה שלו, ושימשיך לפרנס אותך גם כשאתם לא ביחד. וגם כשכל השאיפות שלו לא יהיו רלוונטיות כבר.

מדהים איך עולה ומתגבש כאן קונצנזוס לגבי הטפיליות, האגואיזם וחוסר התרומה הקיצוני שלו למשפחה, ונשכח הפרט החשוב הזה. כן, אתם בחרתם ככה, שאת על הבית והילדים והוא על העבודה, כלומר את בחרת והוא הסכים. אז למה זה מופרז מצדו לצפות ממך לארוחה מזינה כשהוא חוזר? למה זה הופך אותו, שהסכים לבחירה שאת בחרת, לבחור מהעולם הישן, הפרימיטיבי, השוביניסטי?

אם יש כאן משהו קיצוני, ברשותך, זה חוסר הכבוד אליו, וחוסר ההערכה אליו, והזלזול המתמשך בו. והציניות שעולה מדברייך בכל פעם שאת מצוטטת את מה שאמור להיות רגשותיו, אמונותיו, מחשבותיו או מילותיו. ואני, אני לא מכירה אותו ולא יודעת עליו מעבר למה שכתבת. ואולי חוסר הכבוד אליו מוצדק, מאין לי. מקוה שלא אכפת לך שכתבתי.

(יש איפשהו באתר תאור של טיפול בזוגיות שכתבה מיכל משהו, אם אני לא מתבלבלת, תאור מאלף ושווה קריאה. מישהו יכול לעזור ולכוון אליו?)

[מ_י*]

אם יש כאן משהו קיצוני, ברשותך, זה חוסר הכבוד אליו, וחוסר ההערכה אליו, והזלזול המתמשך בו.
גם אני מרגישה כך.
את כותבת פה ומתארת את הדברים מן הצד שלך, ללא ספק באופן בלתי מחמיא לגביו, ובכל זאת ליבי יוצא אליו דווקא.
לאיש שאין לו מקום בביתו שלו
שמישהו ישן במיטה שלו
מעיף החוצה את הדייסה שלו
ושובר את הכסא (המטפורי) שלו.

[פלונית_אחת*]

מצאתי מה שחפשתי - יעוץ זוגי פילוסופי

[למה_ככה*]

_וגם - שיפרנס אותך. את מצפה ממנו שיפרנס אותך, ושיתן לך באוטו של העבודה, ושיתן לך את חלקו בפנסיה שלו, ושימשיך לפרנס אותך גם כשאתם לא ביחד. וגם כשכל השאיפות שלו לא יהיו רלוונטיות כבר.
מדהים איך עולה ומתגבש כאן קונצנזוס לגבי הטפיליות, האגואיזם וחוסר התרומה הקיצוני שלו למשפחה, ונשכח הפרט החשוב הזה. כן, אתם בחרתם ככה, שאת על הבית והילדים והוא על העבודה, כלומר את בחרת והוא הסכים. אז למה זה מופרז מצדו לצפות ממך לארוחה מזינה כשהוא חוזר? למה זה הופך אותו, שהסכים לבחירה שאת בחרת, לבחור מהעולם הישן, הפרימיטיבי, השוביניסטי?_

די,זה ממש מקומם.
לפני שעשינו ילדים, אני הכנסתי כמעט כמוהו. אחרי כן, לשנינו לא התאים לזרוק את התינוק הקטן לידיים זרות תמורת תשלום. וכהילדון התורן התחיל ללכת למסגרות, הן היו רק עד הצהריים. שנינו לא רצינו שהילדים יבלו את רוב היום במסגרת. בכל זאת הצלחתי בכל השנים האחרונות, בהם עשינו ילדים, לשמור על עבודה אחת, חלקית וטובה.
אז כן, היתה פה חלוקת עבודה ברורה. איך אפשר לרמוז כאן על טפיליות??
ולגבי האוטו שלו מהעבודה - סיפרתי, שהדילמה שניצבה בפנינו היתה אם לקנות אוטו חדש (לאחר שהוא יבקש העלאה במשכורת), או אם לדרוש מהעבודה אוטו. האופציה השניה התממשה. ואין מדובר באוטו שמיועד לצרכי עבודה בלבד, אלא זה חלק מההטבות האישיות שהעובד מקבל. כשהתלבטנו בין שתי האפשרויות היה ברור שכל נסיעה בינעירונית, שלי ו/או שלו, תתקיים באוטו החדש, הפרטי או זה של העבודה.
ובקשר לציפיה שתחכה לו ארוחה כשהוא חוזר <אהבתי את ה"מזינה">- הלוואי שהוא היה מאפשר לי לעשות זאת. הוא לא משתף פעולה בעניין הזה. יש לו פתולוגיה משלו עם אוכל, וקטונתי מלפתור אותה. הבית יכול להיות מלא באוכל חם, טרי ומגוון, והוא מתוך קפריזה או ג'וק כלשהו יסרב בתוקף לאכול. גם אצל אמא שלו, שהוא אומר שהוא מת על האוכל שלה, הוא מסרב לטעום כמעט מהכל.

[פלונית*]

_לאיש שאין לו מקום בביתו שלו
שמישהו ישן במיטה שלו
מעיף החוצה את הדייסה שלו
ושובר את הכסא (המטפורי) שלו._
במקרה הזה, נראה שהבנאדם החליט שלא למצוא לעצמו מקום משלו בבית שלו. החליט להוציא את עצמו מהמיטה שלו. ולשבת לבד בחושך.
הרי אם יש ילדים וצפוף במיטה, אפשר להביא עוד מזרון (זה מה שבנזוגי עשה כשנמאס לו מהצפיפות).
אפשר להינות מהדייסות שיש, או לבשל בעצמך.
אפשר לעשות מלא דברים אם רק רוצים.
או שאפשר לשבת בהתרסה לבד בחושך, ולהתלונן על זה.
אני איתך למה ככה חזקי ואמצי.

[קוראת*]

במקרה הזה, נראה שהבנאדם החליט שלא למצוא לעצמו מקום משלו בבית שלו. החליט להוציא את עצמו מהמיטה שלו. ולשבת לבד בחושך.

_או שאפשר לשבת בהתרסה לבד בחושך, ולהתלונן על זה.
אני איתך למה ככה? חזקי ואמצי._

[קוראת*]

פלונית אחת ומ י,
תגידו, מה עובר עליכן?
האם יש דבר יותר קשה מלגדל שלושה ילדים, שאחד מהם תינוק?
והיא גם עובדת!
וגם חוזרת הביתה ב-11 לילדים ערים מול הטלוויזיה.

פלונית אחת, עלה בדעתך לבחור ניסוחים יותר יפים ובונים? או שאולי את נהנית להיות כל כך בוטה? כי אם את רוצה לעזור, זאת בטח לא הדרך.

[פלונית_אחת*]

_האם יש דבר יותר קשה מלגדל שלושה ילדים, שאחד מהם תינוק?
והיא גם עובדת!_

גם אני. שלושה, אחד תינוק, שניים הרגע היו. ובבית. ועבודה מלאה. אבל איך זה קשור לדברים שנאמרו? האם אני, או מישהו אחר כאן, טען שזה לא קשה?
(ואם כבר אז כן, יש דבר יותר קשה, וזה לגדל אותם לבד. אבל נעזוב זה רגע)

איך אפשר לרמוז כאן על טפיליות??

לא את כתבת את זה, אבל אלו ההדים שעלו בעקבותייך. במשפט כזה, למשל:
אבל, זה נראה שמה שהוא רוצה זה להמשיך להיות ילד ושיטפלו בו כמו ילד ולישון כל היום ולהיות חסר אחריות

והביטי, אני לא יודעת מי צודק כאן, ואם יש דבר כזה בכלל, ואני לא יודעת כלום באמת עליך ועליכם. אבל את כתבת שאת לא רוצה בפרידה, ואני קראתי אותך, וחשבתי שאולי יהיה במקום לכתוב לך את מה שמשתקף, בעיני, מדברייך. וקראתי גם למעלה יותר, ואני מבינה היטב שגם אם תשארו ביחד, יהיו דברים שיקשה עליך לסלוח, או לשכוח, או להבין, וזה מובן. אבל כדי להמשיך ביחד כדאי, גם אם זה קשה, להסתכל קדימה ולא אחורה, ולחפש את הנתיב החדש, הבריא יותר, והמתאים יותר לשניים. ואני חושבת שגבר שמוערך, ואהוב, ורצוי, ומכובד, הוא גבר שהרבה יותר מיטיב עם המשפחה שלו, ושיש לו הרבה יותר מוטיבציה להשתדל למענה, ושזה הרבה יותר חזק מאשר מילים תיאורטיות, שמצפות מהצד השני למשהו בסגנון "תבין למה מה שאתה עושה שגוי, ולמה אתה חייב להשתנות".

ואם מפריעים לך דברים שכתבתי, את מוזמנת למחוק את כולם. אני רוצה בטובתך, ואינני יודעת אם את מוצאת את דברי אלו כנושאי טעם.

[קוראת*]

גם אני. שלושה, אחד תינוק, שניים הרגע היו. ובבית. ועבודה מלאה.
אז ייתכן שיש לך יכולות שלאחרות אין.

אני רוצה בטובתך
באמת? אז למה הניסוח הכל כך בוטה? כל דבר אפשר להגיד גם בצורה מכבדת!

[פלוני_אלמונית*]

_אני רוצה בטובתך
באמת? אז למה הניסוח הכל כך בוטה? כל דבר אפשר להגיד גם בצורה מכבדת!_

קוראת יקרה, את מגזימה בתוגבתך!
רוב הנשים בארץ אמהות לכמה ילדים ועובדות במשרה מלאה, כמעט אין בית בישראל שיכול לאפשר לעצמו את הפריוולגיה שלהתפרנס ולחיות בפחות משתי משכורות מלאות.

קוראת, אם את חפצה להעיר על בוטות של הכותבות כאן שימי לב שבהערתך אינך פועלת באופן דומה.
ריבוי דעות הגיוני במצב שכזה!

[הילה*]

למה_ ככה מה שלומך? איך עוברת עליך התקופה המורכבת הזאת?

[למה_ככה*]

הבלבול ממשיך.
לפעמים אני נתקפת השתאות: איך הוא יכול לעשות את זה, לפרק את המשפחה שלו??? מה יש לו יותר יקר ובעל ערך מזה?
ולפעמים אני מואסת בו, יאללה שילך.
ובכל מקרה אני משותקת מאימה מהרגע שבו הוא יעזוב את הבית. אימה בגלל המשבר שאני צופה אצל המתוקים, הנשמות הקטנות, הטהורות והתמימות האלה, שנאלצות לאכול את החרא שלנו המבוגרים.

[למה_ככה*]

ריב של שבת.
כבודו פרש לישון (בלי לומר מילה) ביום שישי אחה"צ, כרגיל, תוך התעלמות מכך שיש לו משפחה וכו'. הוא היה עייף, שכן לילה קודם הוא יצא לבלות.
אני המשכתי לבשל.
לא הדלקתי פלטה לשבת.
בערב הוא קם, וגילה שאין פלטה. השתולל אבל כלפי פנים. כלפי חוץ - התעלמות רועמת (ממני).
כינס את הילדים לארוחת שבת. קידוש וכו'.
בשבת בבוקר המשיך להפגין עוינות, בלשון המעטה.
אני בישלתי לעצמי קפה, כמו שאני אוהבת. בזמן האחרון אני מרשה לעצמי לעשות זאת, אחרי ששנים נמנעתי מלהדליק אש בשבת, לבקשתו.
בהמשך אמרתי לו - חשבתי לנסוע להורי עם הילדים.
אמר לי - בעיה, הגרוטאה (האוטו הקטן, הפרטי שלנו) מתחמם.
נכון. יש לך פתרון? <כמובן, ברקע ניצב האוטו "הגדול">
סעי בטרמפים.
עם הילדים?
כן.
<כן, כן, אותם נושאים שחוקים: האוטו "שלו" מול שימוש משפחתי; המנהג שלו בשבת לישון כיד המלך ולקרוא עיתונים בשאר הזמן; השיעמום של הילדים בבית, והרצון שלי לעשות איתם משהו>
סיפרתי להורי שאין לנו את האוטו. הם הודיעו שאבי יבוא לקחת אותנו ובערב יחזיר אותנו. (הם גרים במרחק כשעה נסיעה).
אחרי זמן קצר אימי מתקשרת. אחותה אושפזה במצב קשה. היא שואלת אם יש מצב שאגיע עצמאית, בכל זאת.
הגדול שומע את כל זה, ואנחנו מדברים על מה שקורה. אני שואלת אותו אם יוכל ללכת לאבא (מצב אופקי, במיטה) ולהסביר את המצב ולשאול אם אפשר בכל זאת לקחת את האוטו. <כן, אני יודעת, אותי ליצחק קדמן>
אבא מסכים.
לאור הנסיבות (עם דודתי), אני מחליטה להשאיר את הילד הקטן בבית, לקחת רק את שני הגדולים. משאירה שתי צלחות אוכל על השולחן ועל השיש.
גדולי, תכבה את המחשב, שים נעליים.
יאללה גדולי.
נו!!
אבא קם. אומר לילד - אני מבקש שתישאר בבית.
הילד אומר, טוב.
אני אומרת, אבל למה, סבא וסבתא שלו לא ראו אותו כבר חודש!
שלא יראו!
איזה מין דבר זה?!
יאללה עופי, עופי!
אני והילד האמצעי יוצאים. אני אומרת לאבא - לקטן יש קקי (בחיתול).
יוצאים. הדלת נסגרת.
בום.
אני פותחת לראות מה קרה. מסתבר שאבא הטיח בדלת איזה משחק בחמת זעם.
אתה מטורף? שאני אזמין משטרה??
עופי מכאן!!

[למה_ככה*]

רק היום בבוקר הצלחתי לדבר איתו ללא נוכחות ילדים.
אמרתי לו - האלימות שלך מדאיגה אותי.
אני מניחה שעכשיו אתה מבין שאתה צריך איזה טיפול, עבודת עומק עם עצמך, בלי קשר לעתיד שלנו.
אי אפשר שתעשה דברים כאלה שוב.

הוא לא הגיב.

[קוראת_בצער*]

קוראת מה שאת כותבת.
אני לא מתייחסת פה לאיך הוא התנהג איך את התנהגת, כי כעת זה במלחמה כמו במלחמה, מצדו ומצדך.
ובמלחמה לא נחמדים, במלחמה עושים טריקים מלוכלכים. כך שהוא גועלי ואת גועלית גם כן. וכשמישהו לא גועלי עד הסוף רק חצי הוא נדהם מזה שהשני לא מתעלף מעומק המחווה, ומיד מחליט כן להיות גועלי עד הסוף, וכך נכנסתם בכייף למשחק בוא-נראה-מי-יכול-להיות-יותר-גועלי..
והסוף ידוע.
רק שלא בטוח שאת רוצה בסוף הזה. ונראה לי שגם הוא לא בטוח רוצה בסוף הזה. ולכן זה טקסט עצוב, מה שכתבת פה.
אבל גם אם כן תפרדו בסוף (כמו שזה נראה, אף אחד מכם לא תופס את העניינים בידיים כדי למנוע את זה).

עדיין, אם נתמקד במה שחשוב לך:

מה שחשוב לך, לפי מה שאני מבינה, זה הטראומה שהילדים עומדים לחטוף.

כלומר, היית רוצה להקטין אותה ככל האפשר.

כדי להקטין אותה, ברור שעדיף מבחינת הילדים שהפרידה תהיה תוך מינימום ביזוי הדדי שלכם אחד את השני.
ברור שקל יותר לילדים לראות אבא ואמא שמכבדים אחד את השני ואפילו מחבבים אחד את השני למרות שנפרדו, מאשר אבא ואמא שמתייחסים זה לזו גועל.

וכמובן, שזה לא רק ענין אסתטי, אלא מהותי: כי הילדים עצמם הם הוא ואת, שני היסודות, וברור שעדיף להם לראות ששני היסודות, מהם הם עשויים, יכולים להסתדר. יכולים לכבד את השני.

אז לאור כל זה נראה לי שהרבה יותר חשוב לך לכבד אותו מאשר לבזות אותו.
מה עדיף: לא לשים פלטה ולעשות לו נאחס, או לשים פלטה ולהראות - לו ולילדים - שאת מכבדת את מה שחשוב לו. שאת מכבדת אותו. ואם את לא יכולה להכנס למוד של לכבד אותו, אולי כן תוכלי להכנס למוד הזה אם תזכירי לעצמך שהוא אבא של הילדים שלך ולבריאות הנפשית שלהם חשוב מאד שתכבדי אותו.
מה יוצא לך מן הנאחס הזה? אולי עונג של נקמה. אבל לא מקדם אותך לשום מקום. ממש לשום מקום, הרי לא קשה לך לשים פלטה, זה לא שפה את משתחררת מאיזה עול. (נניח לגבי הקפה שאת מבשלת לעצמך, עוד אפשר לומר, לפחות את עושה מה שאת רוצה, מפסיקה להקריב קרבנות למענו. אבל לשים פלטה? איזה מין קרבן זה? סתם לעשות נאחס).

אין לי מושג מאיפה תקחי את כוחות הנפש כדי לא להגרר לתוך בוא-נראה-מי-יכול-להיות-יותר-גועלי
אבל מקווה מאד שתתעוררי ותמצאי אותם.
אולי אפילו תצליחי לנסות במקום זה את אני-אכבד-אותך-על-אפך-ועל-חמתך-ולא-חשוב-כמה-רחוק-תלך, ולו רק פשוט בגלל שאתה-אבא-של-הילדים-שלי.
מה רע? כאן לפחות יש סיכוי לתוצאות מפתיעות...

[דלעת*]

למהככה,

קשה לקרוא את מה שאת מתארת.

קשה גם לבחור את המילים לכתוב לך.

קשה גם להמשיך להתייחס אלייך, כשנראה שאת לא מתייחסת לדברים שנכתבים אלייך. כשנראה שאת לא מסתכלת על חלקך בעניין.

כשאת שולחת אותו כל הזמן לטיפול, ולא הולכת לטיפול בעצמך (ואם את כן הולכת, אז התנצלותי).

אני מאחלת לך שתמצאי את הדרך לחיים ראויים, שמחים, מכבדים.

סליחה אם אני קצת חדה, המטרה היא לסייע, אפשר למחוק אם זה לא.

[קוראת*]

שה גם להמשיך להתייחס אלייך, כשנראה שאת לא מתייחסת לדברים שנכתבים אלייך. כשנראה שאת לא מסתכלת על חלקך בעניין.
דלעת, צורת הביטוי שלך די מרושעת. אם לך קשה להתייחס זה עניין שלך, אל תפילי את זה על למה ככה ואל תאשימי אותה. וגם אל תדברי באופן כללי.
לי, למשל, ממש לא קשה להתייחס אל למה ככה. ההיפך הוא הנכון.
היא נשמעת לי במצוקה קשה. אני לא חושבת שהיא צריכה להדליק בשבילו פלטה לשבת. ממש לא. הם צריכים להיפרד. הוא צריך לעזוב את הבית. וכל עוד הם גרים ביחד--החיים נפרדים ככל האפשר. לא ייתכן שהוא יודיע על כוונתו להתגרש והיא תמשיך לדאוג לו תוך אימה מהיום שיעזוב את הבית.

למה ככה יקרה, האמיני לי שהיום שבו יעזוב את הבית יהיה יום של אושר ושחרור בעבורך.
מתי זה אמור לקרות?

[תפוח_אדמה*]

היא נשמעת לי במצוקה קשה. אני לא חושבת שהיא צריכה להדליק בשבילו פלטה לשבת. ממש לא. הם צריכים להיפרד. הוא צריך לעזוב את הבית. וכל עוד הם גרים ביחד--החיים נפרדים ככל האפשר. לא ייתכן שהוא יודיע על כוונתו להתגרש והיא תמשיך לדאוג לו תוך אימה מהיום שיעזוב את הבית.
למה ככה, חזקי ואמצי. אני מסכימה שאת לא מושלמת, אבל מי מאיתנו כן? צריך לזכור שאם מישהו נחוש להרוס, קשה מאד לתקן.

[קוראת_בצער*]

דלעת, צורת הביטוי שלך די מרושעת.
לא מסכימה אתך, קוראת.
אני דווקא מסכימה עם דלעת. עם כל מילה. בכלל לא נראית לי מרושעת.

הם צריכים להיפרד. הוא צריך לעזוב את הבית.
באיזו נחרצות את כותבת! אפשר לחשוב שיש לך מהלכים בעולמות העליונים. גם המילים האמיני לי שהיום שבו יעזוב את הבית יהיה יום של אושר ושחרור בעבורך.
תמוהות.

אני מוכנה להמר שכל הפרודות מלבות פה את הפרידה ומשליכות על הבנזוג של למה ככה את הסיפור האישי שלהן לצד חרא של בעל
וכל אלה שלא נפרדו חושבות שיש עדיין מה לעשות ומשליכות על למה ככה את הסיפור האישי שלהן ואת ההבנה שלהן שבזוגיות יש שני צדדי.

[קוראת_אחרת*]

_אני מוכנה להמר שכל הפרודות מלבות פה את הפרידה ומשליכות על הבנזוג של למה ככה? את הסיפור האישי שלהן לצד חרא של בעל
וכל אלה שלא נפרדו חושבות שיש עדיין מה לעשות ומשליכות על למה ככה? את הסיפור האישי שלהן ואת ההבנה שלהן שבזוגיות יש שני צדדי._
איזו הכללה מעליבה.
אני, כשהייתי נשואה הייתי אומרת די בחופשיות לחברות שלי לזרוק את בני הזוג שלהם, כי לא היה לי מושג כמה זה קשה בחוץ. מבפנים הכל נראה אחרת. והיום, אחרי שהתגרשתי, אני אומרת לכל אחת ואחת להיאבק על הנישואין שלה כמה שרק אפשר. רק לאחרונה ממש שכנעתי חברה להילחם על הנישואין שלה כי אמרתי לה שאין לה מושג כמה להתגרש זה כואב.
ומי אמרה לי תמיד להילחם על הנישואין שלי כמה שאפשר? אחת החברות הכי טובות שלי ש...התגרשה. ועכשיו אני נזכרת שחברה אחרת שהתגרשה לפני שנים רבות והיום טוב לה עם בעל חדש, אמרה לי לפני שהתגרשתי שמה שהיא יודעת היום אולי היה גורם לה להישאר בנישואין הראשונים.

ממש נעלבתי בשם הגרושות והפרודות

[קוראת_אחרת*]

ובקשר לסיפור של הדף הנוכחי: אני גם חושבת שאולי כדאי שהבעל יעזוב קצת כדי להרגיע את הרוחות. פשוט נראה שהוא לא רוצה להישאר בפנים עכשיו ואי אפשר להכריח אותו. לא נראה שבתוך כל הסמטוכה אפשר להגיע למשהו. אולי זה דווקא יראה לו איך זה בחוץ.
הכל נשמע מאוד כואב ומאוד קשה.
אני כן מסכימה שפותחת הדף אולי תרגיש שהיום שבו יעזוב את הבית יהיה יום של אושר ושחרור בעבורך כי לפחות המלחמות והאלימות לא יהיו בתוך הבית והילדים יהיו פחות חשופים להן (אם בכלל. כי אפשר לסדר סידורי ראייה עם מינימום חיכוך).

[קוראת*]

באיזו נחרצות את כותבת!
קוראת בצער,
את קולטת שהוא נוהג באלימות? שזאת לא הפעם הראשונה? את קולטת שהפעם הראשונה (שמסופרת פה) היתה לפני שנה וחצי כאשר:
אבא ניכס לעצמו את חדר הילדים. העביר את כל הבגדים שלו לארון בחדר הילדים, והעביר את הבגדים שלהם לחדר שינה ולסלון. פירק את המנעול של הדלת של החדר, על מנת להתקין חדש כך שיוכל לנעול אותו
ואחרי זה העיף לה את הנעל של הילד מהיד תוך כדי שהילד בוכה?
היש משהו יותר נחרץ מאלימות? כשיש אלימות צריך להיפרד. הוא רוצה לעזוב. כשהוא מחוץ לבית ואין אלימות, אפשר להתחיל לעבוד.
את קולטת שעכשיו הוא צורח עליה ליד הילדים "עופי מפה" וזורק דברים על הקירות?

_גם המילים האמיני לי שהיום שבו יעזוב את הבית יהיה יום של אושר ושחרור בעבורך.
תמוהות._
למה ככה מספרת שהיא
משותקת מאימה מהרגע שבו הוא יעזוב את הבית.
כשהוא יהיה בחוץ, והיא תראה שהיא מצליחה לנשום גם ככה, אז אולי הם יוכלו להתחיל לעבוד על משהו. כעת, כשיש אימה ופחד מצדה שיעזוב, היא נמצאת במצב חלש, והוא במצב אלים.

_אני מוכנה להמר שכל הפרודות מלבות פה את הפרידה ומשליכות על הבנזוג של למה ככה? את הסיפור האישי שלהן לצד חרא של בעל
וכל אלה שלא נפרדו חושבות שיש עדיין מה לעשות ומשליכות על למה ככה? את הסיפור האישי שלהן ואת ההבנה שלהן שבזוגיות יש שני צדדי._
על זה אני אפילו לא אטרח להגיב.

את יודעת מה? אני כן אגיב. אין מלים. אלה מלים כל כך כל כך לא יפות ולא נכונות. ואני נחרצת? קראת את מה שכתבת? "כל הפרודות מלבות?"

[פלוני_אלמונית*]

הם צריכים להיפרד. הוא צריך לעזוב את הבית. וכל עוד הם גרים ביחד--החיים נפרדים ככל האפשר. לא ייתכן שהוא יודיע על כוונתו להתגרש והיא תמשיך לדאוג לו תוך אימה מהיום שיעזוב את הבית.
אבל היא הרי לא רוצה להיפרד. ומתנהגת כאילו היא כן. ומאשימה אותו בזה שהוא רוצה להיפרד. אבל לא עושה דבר כדי לתרום לאיחוד מחדש.

[ראויה_לאהבה*]

היא הרי לא רוצה להיפרד. ומתנהגת כאילו היא כן. ומאשימה אותו בזה שהוא רוצה להיפרד. אבל לא עושה דבר כדי לתרום לאיחוד מחדש.
מסכימה עם כל מילה.
ולכן, למה ככה, אני שואלת אותך שוב:
מה את רוצה להשיג?
אם מה שאת רוצה זה שהוא יודה שהוא אלים, יילך לטיפול, יחזור מתוקן ותחיו באושר ועושר, אז, למרבה הצער, זה לא יקרה )-:
למען הילדים, שלא אמורים לחיות בשדה קרב, הבהירי לעצמך מה את רוצה ונסי לבדוק איזה פעולות תורמות לכיוון שאליו את שואפת.
זה לא פשוט.
נראה שהזעם שלך עליו משתלט עלייך ומצמצם את יכולתך לפעול בהגיון ובשיקול דעת.
לצערי, גם אני חוויתי רגעים כאלה.נסי לצמצם אותם.

[פלוני_אלמונית*]

למען הילדים, שלא אמורים לחיות בשדה קרב, הבהירי לעצמך מה את רוצה ונסי לבדוק איזה פעולות תורמות לכיוון שאליו את שואפת.

אתם בספירלה של מתח מסלים במעגלים. הצילי את הילדים מהמתח המתמשך הזה! החליטי על כיוון ודבקי בו, בלי קטנוניות ובלי סגירת חשבונות. או שתבחרו להיות ביחד בטוב, ואז גם ובעיקר את תהיי מחוייבת לעבוד קשה מאוד כדי לשקם את הקשר, את הכבוד ההדדי ואת נפשך שלך (ושהוא ידאג לקשר, לכבוד ההדדי ולשיקום נפשו שלו); או שתבחרו לחתום את הקשר, וליצור לילדים סדר עולמי חדש שאפשר לחיות בו.

כל האוכל הבריא שבעולם לא יכול לאזן את הנזק מחיים במתח מתמיד. הכי גרוע אם הם יתרגלו לצרוך מתח כזה ויפנימו את המודל שאתם מציבים להם. אנא, התעלי על עצמך ועליו ועל כל הריבים, למענך ולמען המתוקים שלך, שבאמת לא חטאו לסבול ככה.

[מחשבות*]

שלום לך למה ככה
אני לא מכירה אותך בכלל אך מרשה לעצמי לנחש ש:
את אדם עם שאיפות , כשרונות, חלומות, ערכים , תשוקות , תובנות , ודיעות משלך.
ש:
בשנים האחרונות כל אלו " זזו הצידה " כי היית עסוקה בלהיות : "אמא של..." ו"אישה של.."
ש:
לפחות רבע מחייך כבר חלפו להן ויש לך עוד הרבה מה לתת לעולם הזה ומה לקבל ממנו.
אז אולי מתוך התקופה המרה והכואבת הזו תמצאי את עצמך מחדש.
זה נפלא להיות אימא ואישה , ויש תקופות שזה מספיק ומספק.
אבל יש רגעים שמזיזים אותנו הלאה...
בהצלחה!

[נור_ג'יהאן*]

מה עדיף: לא לשים פלטה ולעשות לו נאחס, או לשים פלטה ולהראות - לו ולילדים - שאת מכבדת את מה שחשוב לו. שאת מכבדת אותו. ואם את לא יכולה להכנס למוד של לכבד אותו, אולי כן תוכלי להכנס למוד הזה אם תזכירי לעצמך שהוא אבא של הילדים שלך ולבריאות הנפשית שלהם חשוב מאד שתכבדי אותו.

מה? היא שפחה שלו? אם הוא רוצה פלטה, שישים בעצמו. אף אחד לא עוצר אותו.

בחיי, אני לא מבינה את התגובות כאן. הבחורה חיה עם בן זוג שרומס אותה ומשפיל אותה עד עפר. למה הכבוד שלו צריך להיות בכלל במוקד הדיון? הדבר הכי חשוב כרגע שהיא צריכה לעשות - זה להציל את עצמה.

[פלונית*]

שניהם כנראה מוצפים ופועלים מתוך קושי גדול ובלתי נסבל. ההבדל העיקרי ביניהם כרגע, כמו שעולה מהדברים, הוא שהיא לוקחת אחריות על הילדים, בזמן שהוא נותן לקושי שלו לנטרל אותו, ולא לוקח אחריות לא על הילדים ולא על הפה שלו. זה באמת מאד מאד מקומם, וגם לא ממש מעורר כבוד.

השאלה היא איך אפשר לשנות את זה. להיות חכמה ולשנות את זה, ומה התמורה. זה כמובן מאד קשה לבקש ממנה, בנוסף לכל מה שהיא עושה גם ככה ושהוא לא, גם לחשוב על הכבוד שלו. למרות זאת, אני ממשיכה לחשוב, וכנראה שלא רק אני, ששמירה על כבוד האב תעשה טוב גם לסיכוי לשקם את הזוגיות, גם ליחסים ולהתנהלות במידה ותהיה פרידה, וגם, בכל מקרה, לילדים.

זה מובן שלמה-ככה רוצה לתבוע את עלבונה ולקבל חיזוקים על כמה הוא לא בסדר. אבל זה לא בהכרח מה שיעזור. ואם באמת מה שהיא צריכה כרגע
זה להציל את עצמה , אז על אחת כמה וכמה כדאי להמנע מלפגוע בו. גם מובן שהיא לא פנויה לשמוע אם וכמה היא לא בסדר, בגלל העומס הרובץ עליה. ספק בעיני מי מאיתנו היתה פנויה לכך במקומה.

ולדעתי הוא כל כך פגיע כי הוא כל כך מקוה שהקשר ימשיך, וגם למה-ככה מקוה, לפי מה שכתבה, וכן - אנשים יכולים לשנות את ההתנהגות שלהם מקצה לקצה כשמעריכים ואוהבים אותם. אז יללה כבר נו <לב>

[עופרי*]

מסכימה עם פלונית

[נור_ג'יהאן*]

אין ספק שלסיפור יש שני צדדים, וזה לא שלמה ככה היא כליל השלמות ובן-זוגה הוא התגלמות הרוע עלי אדמות. אבל למה היא צריכה לבטל את הרצונות והשאיפות שלה, ובמקום זאת לנסות "להיות חכמה"? האם זה לא משליך אותה שוב לעמדה כנועה? למה היא זאת שצריכה לפשר ולגשר, בזמן שבנזוגה (יהיו סיבותיו אשר יהיו) לא מוכן לצעוד לקראתה?

אני תמיד בעד דרכים חכמות, התפכחות, אהבה וכיוצא בזה. אבל לא בכל מחיר. ובמקרה הזה, למה ככה משלמת מחיר כבד מדי.

[פלונית*]

בכלל לא מדובר ב- לבטל את הרצונות והשאיפות שלה , כי אלו, כפי שעולה מדבריה, כוללים הגנה על הילדים, על עצמה מן הסתם, ואם אפשר - שיקום הזוגיות.
וחוץ מזה למה? כי כשהאחד מתחיל לפשר ולגשר , זה עשוי לעודד את השני להצטרף.

אני חושבת שאם למה-ככה תנהג בדרכי שלום, אהבה וחמלה, ועדין תתקל בהתנהגות עויינת מהצד השני, אז יתכן שלא יהיה טעם להמשיך בקשר. אבל גם אז, הילדים יהיו מורווחים, יחסית לעכשיו, מדרכיה אלו. וגם היא, כי דרכי שלום טבען לעשות שלום, גם בין האדם לעצמו פנימה.

לא?

[קוראת_בצער*]

למה היא זאת שצריכה לפשר ולגשר, בזמן שבנזוגה (יהיו סיבותיו אשר יהיו) לא מוכן לצעוד לקראתה?
כמובן, היא לא "צריכה". נכון.
היא בהחלט יכולה לבחור להתגרש גירושין מכוערים,
לזהם את החיים שלה בסיפור מגעיל,
להווכח איך שני אנשים שלא-צריכים-לפשר-ולגשר יכולים לקחת אהבה ענקית שפעם היתה כאן ולחרבן עליה,
ובתור דובדבן מלמעלה גם להגדיל את הטראומה לילדים שהיא כל כך חוששת ממנה.
בכייף. העיקר שהיא לא תעשה שום דבר שהיא לא "צריכה" לעשות עבור בן זוג שלא מוכן לצעוד לקראתה (יהיו סיבותיו אשר יהיו)
והכי חשוב, לשמור על ראש גאה ולא להפוך לשפחה ששמה פלטות.

[קוראת*]

לקחת אהבה ענקית שפעם היתה כאן ולחרבן עליה,

והכי חשוב, לשמור על ראש גאה ולא להפוך לשפחה ששמה פלטות.

קוראת בצער, הניסוחים שלך ממש, אבל ממש, אבל ממש לא לעניין. הם לא יפים, הם לא בונים, הם ציניים, הם אגרסיביים.
וגם האירוניה (להגיד משהו שאת לא מתכוונת אליו כמו הכי חשוב, לשמור על ראש גאה כשאת בעצם מתכוונת לההיפך) היא סופר-אגרסיבית.
מה את מרוויחה מהאגרסיביות? כדאי לך לברר את זה. אולי את נהנית מזה (זה מתחיל להיראות שאולי באמת האגרסיה מסבה לך הנאה, כי אחרת ברור שזו לא דרך מוצלחת להעביר מסר).
זה בטח לא יעזור ללמה ככה להתקדם בתהליך.

[הפעם_בעילום*]

הי אמא,
אין שום דבר בעולם שמצדיק התנהגות אלימה אלייך. (וגם לזרוק חפץ על דלת זו התנהגות אלימה אלייך)
והוא לא ילך לטיפול כי את הוכחת לו במעשים שזה מה שהוא צריך.
זה שהוא לא מגיב זה הרבה אבל לא מספיק.
ויש לך סיבה טובה לפחוד כשהוא לא יהיה זה מאד מפחיד להיות לבד
אני איתך
חיבוק

[פלוני_אלמונית*]

וגם לזרוק חפץ על דלת זו התנהגות אלימה אלייך

למה ללבות? הוא זרק חפץ על דלת סגורה, ברגע שהיה בטוח שזה לא יפגע בה, אבל שהמסר יעבור. ומי שקיבל את השדר הכי ברור זה הילדים שגם ראו את הכעס מתפרץ.

[למה_ככה*]

דווקא בשבועיים האחרונים (עד השבת הבוערת הזאת) הצלחנו להיות די בסדר. כלומר: להתנהל כמעט ללא חיכוכים, תוך דיבור ברמה הפונקציונלית ולעיתים אף יותר מזה (אפילו שיתוף בנושאים אישיים, למשל סיפרתי לו על איזו בעיה עם הציון בקורס שלקחתי, הוא סיפר על דילמות בעבודה). המצב היה כזה: הוא עוזב, הוא החליט על כך באופן סופי, אבל זה צפוי לקרות רק עוד כמה חודשים. אני מבועסת מהתחת, מתקשה להבין מדוע הוא מסרב לתת לעצמנו צ'אנס נוסף. התקשורת בינינו קורקטית, וכשיש חלון הזדמנויות לשוחח ללא ילדים - הוא ניצל זאת לדיבור על הסכמי הפרידה. יש גם קורטוב של עוינות הדדית מופגנת, אבל לצידה ניסיון להעביר את הזמן המשותף בלי לסבול יותר מידי ובלי לאמלל את הילדים.

מבחינתו העסק סגור, הוא נחוש, מנוי וגמור. זה מהצד הקיצוני והטוטאלי שקיים בו.
זה לא שהוא פנוי לשינוי ביחס להחלטה לעזוב.

בתקופה האחרונה הוא חיזק את דפוס ההתנהגות החביב עליו: בלילות לצאת לבלות (פאבים) או לחילופין לשחק במחשב עד השעות הקטנות, ולסירוגין - אם הוא בא הביתה מוקדם - ללכת לישון בערב, כששלושת המתוקים ערים ובועטים, בבחינת "אני לא מכאן אני. זה רק שבמקרה המיטה שלי פה".
כך, כשהלך לישון באותו יום שישי אומלל אחה"צ, הרגשתי שאני לא יכולה לשים במקומו את הפלטה, שיש גבול כמה הוא יכול להתעלם מהסביבה (המשפחה) ובו בזמן לצפות שמה שחשוב לו יתבצע עבורו על ידי אחרים. קיבינימט, הוא לא חושב על כך שלמעשים שלו יש השלכות?!
והאמת? לא ציפיתי שהוא יגיב כל כך בחריפות.

[למה_ככה*]

אני מאוד לא רוצה שניפרד בכסאח. זה ברור.
מצד שני, אני כל כך כועסת על הפרידה הזאת, שאצטרך לעשות עם עצמי עבודה ענקית בשביל לא לירוק אש.
ביומיום הנוכחי אני במצב מעוך: מבינה שאי אפשר לשנות את החלטתו, ובכל זאת משתוקקת לתפוס אותו באוזניים ולצרוח מה אתה עושה.
כמעט הייתי אומרת: מסתובבת אבלה וחפויית ראש.
התנהגות חיובית מצידי, כלומר כבוד כלפיו וכדומה, היא אכן חיובית, ובוודאי תיטיב עם האוירה בבית, אבל ההחלטה אצלו - כאמור - נפלה. זהו.

[רוקדת_לאור_ירח*]

אני לא מבינה אם הוא החליט למה הוא לא הולך.
אני לא בעד למשוך. אני מבינה שלעיתים יש זמן שלוקח לדברים, אבל אני חושבת שזה צריך להיות אינטרס שלך שאם הוא החליט ללכת אז להגיד לו אדון יקר, קח את חפציך ואל תמשוך אותי באף. או כמו שאמרתי לאקס שהחליט לעזוב פעם "אני לא מחסן" יענו קח את חפציך ולך לך לדרכך.
אני חושבת שאת רק מקשה על עצמך ועל הילדים. יהיה לך הרבה יותר קל בלי הנוכחות שלו. אני חושבת שאולי ניתן היה לשקם את היחסים אבל אם באמת נפרדים אז יאללה, לא למשוך, זה רק עושה רע לכולם.
אני עוקבת אחרי מה שאת כותבת כאן, את בטח שבסיטואציה מאד קשה ואני לא שופטת אותך.
אני מציעה לך לנטרל את "מה זה יעשה לילדים" ו"איך הוא יגיב" ועוד כל מיני שאלות שכאלה. אני מציעה לך לחשוב על מה זה יעשה לך. כשאת מדברת איתו לא לדבר על מה הוא צריך אלא על מה את מרגישה ומה חשוב לך . עזבי אותו: אתה צריך טיפול. אז את צודקת, אז מה? הרבה יותר טוב : "לא נעים לי שאתה מדבר אלי ככה" ו"אני מבקשת שתשכיב את הילד לישון" "אני רוצה לנסוע עם הרכב להוריי" וכו' . יהיה לך יותר קל כשתהיי יותר ברורה. זה לא פשוט לעבור לתקשורת כזו, ממש לא. אבל אם תשתדלי, זה יקל עליך את החיים מאד. אם הוא יגיד לך "לא מתאים לי להשכיב את הילד" לפחות תדעי למה לא לצפות.

בכל מקרה במקומך, אם את מבינה שהוא ויתר על היחסים, הייתי מעדיפה שהוא לא יישאר בבית, כרגע זה הרסני לכולם.

[ראויה_לאהבה*]

אני כל כך כועסת על הפרידה הזאת

יקירה,
קודם כל חיבוק

אם את רוצה, מציעה לך להתחבר למה שעומד מאחורי הכעס הזה.
אני קוראת שיש שם פחד גדול, מהשינוי, מהעתיד, מהאי-ודאות ואולי עוד.
הצורך הגדול שעומד מאחורי פחד הוא ביטחון? שליטה? ודאות?
נסי למצוא אותם בתוכך, במשפחתך, בקשר עם חברייך.
אולי עומד מאחורי הכעס הזה כאב גדול, חד, עמוק.
לאט-לאט, בעדינות, בזהירות, נסי להיות איתו בקשר.
אם את רוצה, שתפי אותנו, או חברה, או את "יומנך" האישי...

אצלי, אחד הרגעים החשובים בעיכול הפרידה היה כשישבתי עם חברה בבית קפה,
והיא שאלה אותי למה אני נלחמת על קשר עם האיש (הקשה) הזה,
אחרי כמה זמן הבנתי:
בשבילי, הזוגיות והמשפחה שחיה יחד בשלום הם החלום שלי מילדות,
הם הדבר שהכי היה לי חסר בילדות והכי רציתי לתקן,
ופתאום ראיתי את החלום הזה מנופץ לרסיסים קטנים קטנים.
זה היה כואב. בכיתי במשך שעות.
אפילו עכשיו עולות לי שוב הדמעות.
ועם זאת, ההבנה הזו, והמגע עם הכאב שכרוך בה, שיחרר אותי מההיאחזות הנואשת בקשר שבעצם אין בו כלום.
עכשיו, בעודי כותבת לך, אני מבינה שבפרידה מאבי ילדיי התקרבתי לחלום שלי,
כי אני וילדיי אכן חיים יחד בשלום, אהבה ושמחה.
הרבה יותר מאשר כשאביהם היה איתנו.
נכון, זו לא התמונה שעליה פינטזתי. אבל זו התמונה שלי.

תודה לך שאת משתפת.

[קוראת*]

המצב היה כזה: הוא עוזב, הוא החליט על כך באופן סופי, אבל זה צפוי לקרות רק עוד כמה חודשים.
למה ככה יקרה, זה מצב בלתי נסבל.
לא יעלה על הדעת שהוא עוזב ונשאר בבית. זה מאוד מאוד מאוד מאוד:

1. משפיל אותך. את אשכרה חיה עם בנאדם שחושב שאת כבר לא טובה בשבילו. זה הורס לך את הביטחון העצמי.
2. מחסל את הסיכויים שתחזרו להיות ביחד. ככל שיעבור הזמן זה מה שהוא יזכור מהיחסים, אחרי שהוא סופסוף יעזוב את הבית. ככה גם אין לו למה להתגעגע (הרי את שם) וגם הוא משתמש בבית כ מחסן . יוצא בערבים לבד ונהנה מחיי רווקות בלי החסרונות שבהם.
3. גרוע לילדים לראות את האבא כל כך מנוכר לאמא. בחיי שהם קולטים הכל (מניסיון ) והם רואים שיש פה מצב כוחני בלתי נסבל, שבו את בשפל המדרגה.

הוא ממש אבל ממש חייב לעזוב עת הבית עכשיו.
הלב יוצא אלייך.

[קוראת*]

ובכל זאת משתוקקת לתפוס אותו באוזניים ולצרוח מה אתה עושה.

אחד הדברים שיועצת חכמה אמרה לי הוא שאי אפשר להכריח מישהו להישאר בנישואין. אי אפשר. אם הוא יחזור, זה רק מבחוץ לא מתוך הגיהנום העכשווי.

אל תסכימי שיישאר בבית! יאללה, היי חזקה ואמיצה. מי שלא רוצה להיות נשוי לך, שלא יגור איתך.

[תפוח_אדמה*]

מסכימה עם קוראת.
יש נטייה אנושית מאד לא לסגור אפשרויות. לא לרצות לעשות דברים שהם מוחלטים וסופיים. אבל נראה לי שכאן עדיף, במיוחד אם הוא טוטאלי ולא יתחרט. אם רוצים, לפעמים אפשר גם לשקם יחסים מבחוץ, או שפתאום תראי שהחיים יותר נעימים בלעדיו. (כלומר, בלעדיו כמו שהוא עכשיו.)
בדיוק קראתי משהו שבשמת כתבה בדף מילים הורגות. אי אצטט:
מה שקורה אצל הרוב המכריע של המטפלים הזוגיים, שהם מאמינים לתוקפן וחושבים שהוא מסכן ושפוט של אשה שמכתיבה לו מה לעשות - אז התוצאה היא שמחזקים את המתעלל ואת הלגיטימציה להתעללות שלו ומחלישים ומערערים עוד יותר את הקורבן, שממילא מרגיש אשם ונחלש מחיים שבהם גורמים לו לא להאמין בעצמו ולחיות בתוך מציאות מוכחשת.

[תפוח_אדמה*]

מצטטת עוד, לטובת הכותבות והקוראות כאן:

"נראה לי שייתכנו גם מצבים שבאותה סיטואציה א' עצמה הוא גם הופך להיות מתעלל. כלפי אותו אדם שהתעלל בו.
לא.
יש הבדל מהותי בין הקורבן שיכול להתנהג בתוקפנות (בהחלט! למשל, לצעוק על התוקפן, או להתפרץ וכדומה) לבין התוקפן. ד"ר איירין מסבירה את זה, גדול עלי כרגע. כמו כן, הקורבן מסוגל להתנקות מההתנהגויות שלו מאוד מהר, כשמתברר לו שהוא מתנהג בתוקפנות (יוצא מהערפל). התוקפן לא.
הקורבן לא מתעלל. הוא עשוי להגיב בתוקפנות על התקיפה שלו, אבל הוא לא מתעלל."

[פלוני_אלמונית*]

אל תסכימי שיישאר בבית! יאללה, היי חזקה ואמיצה. מי שלא רוצה להיות נשוי לך, שלא יגור איתך.

[תרצה*]

קל לתת עצות, הרבה יותר קשה להיות שם ולחיות את זה, אבל להעמיד תנאי, אתה עוזב מחר או שאתה שותף מלא כל זמן שאתה כאן.
עם עט ונייר ובצורה מפורטת.
כל זה פלוס מה שכתבה קוראת.

[קוראת2*]

למה רק עוד כמה חודשים? כמו שזה נקרא זה רק גורם נזק והוא החליט כבר שהוא עוזב ממילא.
מצטרפת לקריאה אל תסכימי שיישאר בבית! יאללה, היי חזקה ואמיצה. מי שלא רוצה להיות נשוי לך, שלא יגור איתך.
דברו עם הילדים, הסבירו את המצב, ויאללה, התחילו לגלגל עניינים.
היי חזקה. @}

[או_רורה*]

לדעתי הוא כבר לגמריי עזב.
אם בלילות הוא יוצא גם ככה, ואם הוא לא שותף ולא עוזר גם ככה - שילך.
מזונות את תקבלי, גם ככה את עושה הכל לבד, אז שיילך....

[למה_ככה*]

זה לא שהוא לגמרי פורק כל עול בבית.
למשל, הוא עדיין מחזיק בגבורה במשימה של הכלים. כל יום בבוקר הוא שוטף את כל הכלים (של אתמול...). זה התפקיד שהוא בחר לעצמו מזמן, כשהבהרתי לו שיש משימות בבית שחייבות להיעשות.
ובבוקר. אתן יודעות מה זה לקום ולתקתק את שלושת המתוקים? תיק רציני מאוד. הקטן קם בבכי. רוצה חיבוקי. האמצעי וגם הקטן קמים רעבים כמו פיל שלא אכל שבוע. הגדול, שמשימת ההגעה לבית הספר בזמן נראית בכל יום מחדש בלתי אפשרית עבורו, ממשיך לישון כמו אבן וצריך להפוך ת'מיטה בשביל להעיר אותו.
ואני, לוקח לי לפחות שעה להתעורר באמת. עושה מה שצריך בעודי חצי ישנה.
תה (בימים אלה זה ג'ינג'ר, לואיזה ומרווה) לכולם (חוץ מלאבא, שכבר לא רוצה להשתתף בטקס), ארוחת בוקר לקטנים, ארוחות לקטנטן ולגדול בטייק-אוואיי. את אלה אני עושה.
ובד"כ הוא מעיר את הגדול (או חולק איתי את המשימה המפרכת), מחבק את הקטנטן המצווח, מחליף חיתולים.
מצמרר אותי לחשוב שיהיה עלי להתמודד עם הבקרים לבד. אטרף. צרחות (שלי).
וגם היחס שלו אלי הוא לא תמיד כזה רע (אני יודעת, זה נשמע רע מאוד...). לעיתים הוא כן משתדל קצת להפגין כלפי כבוד.
המציאות הזאת היא עדינה ומורכבת, היא לא שחור מול לבן.

ראויה לאהבה יקרה, גם אני קודם כל מאוכזבת עד עמקי נשמתי מהישברו של החלום על משפחה מאושרת ויפה. זה, דומני, המרכיב העיקרי בתוך סבך הרגשות שלי. אבל בניגוד למה שאת כנראה חווית, אני כן חושבת שיש לנו פוטנציאל להיות משפחה כזאת! זה מה שהורס אותי. הוא חטף ג'ננה בשנה האחרונה (עוד חודש הוא בן 40, זה קשור?). וכמובן, שנינו התנהלנו בצורה מחורבנת בתוך הקשר הזוגי שלנו בשנים האחרונות. אתן עזרתן לי לראות את חלקי הפעיל בהכשלת הזוגיות. בכל זאת אני עדיין מאמינה שעבודה מעמיקה של שנינו יכולה להוביל אותנו לבנייה מחדש. הורס אותי שהוא מוותר על הניסיונות האלה.

[קוראת_בצער*]

למה ככה יקרה,
אני מאמינה אתך שיש לכם פוטנציאל להיות משפחה כזאת.
מצער אותי שממהרים פה להציע לך לוותר

אני אישית מאמינה שאם את מאמינה ש"עבודה מעמיקה של שנינו יכולה להוביל אותנו לבנייה מחדש."
יש הרבה שאת עצמך עדיין יכולה לעשות.

אני אישית מאמינה, שבידייך לשנות את המצב
(ולא בגלל שאני מזלזלת בחומרת המצב. אני מבינה שהמצב כרגע חמור מאד).

אני חושבת שאלה הם ימים קריטיים.

אני רואה אותך על סיפון ספינה הדוהרת בנתיב של התרסקות
על הסיפון אתך נמצא איש צוות נוסף, שיכור, מסרב להתעורר, שוכב שם, משהק ועושה נזקים
בתוך הספינה פנימה
ילדים אהובים
אהבה גוססת

את רואה את הספינה הדוהרת וכואבת את זה שאיש הצוות השני מסרב להתעורר

אני חושבת שזה הזמן לחשוב בבהירות המקסימלית:

מה את יכולה לעשות כדי לתפוס בהגה?

מה את יכולה לעשות כדי להאט את מהלך הספינה ולשנות את כיוונה?

מאיפה את מגייסת כוחות כדי לעשות זאת, כדי להתמודד תוך כדי עם הרגשות, הכעסים, הצרכים שיעלו?

מחזיקה לך אצבעות.
מחזיקה לכם אצבעות.

[פלוני_אלמונית*]

הוא חטף ג'ננה בשנה האחרונה (עוד חודש הוא בן 40, זה קשור?).
למה ככה את מתארת בדף זוגיות קשה במשך שנים שהחלה מהתקופה שהבאתם ילדים לעולם.
אני מבינה שיש לכם כבר "ילד ביה"ס" כך שבמינימום מדובר בכשש וחצי שנים לא קלות.
כמו כן כשאת מספרת ומפרטת בדף על המחלוקות בינכם לא ניתן להתעלם מכך ששניכם בעלי תפיסות ואורחות חיים שונים זה מזה.

[פלוני_אלמונית*]

למה ככה , הייתי ממש מופתעת לקרוא -
"זה לא שהוא לגמרי פורק כל עול בבית.
למשל, הוא עדיין מחזיק בגבורה במשימה של הכלים. כל יום בבוקר הוא שוטף את כל הכלים (של אתמול...). זה התפקיד שהוא בחר לעצמו מזמן, כשהבהרתי לו שיש משימות בבית שחייבות להיעשות."
נראה לי שאנחנו לא מקבלות ממך תמונה מלאה ומאוזנת. וזה ממש לא אחראי לייעץ על בסיס התרשמות חלקית כל כך. העצה הכי בטוחה לתת לך היא השינויים שאת יכולה ליזום בעצמך, בלי תלות בו. השינויים שיבואו מצדך בכל מקרה יצרו הקלה, בין אם פניכם לפרידה או לשיקום.

[טלי_מתכוננת_לביאת_המשיח*]

_יש המון אבות שמכינים ארוחת ערב.... לשבח אותו? על מה?
זה חלק מתפקידיו ההוריים.

האם גם את האמא צריך לשבח בכל פעם שהיא עושה את זה?_

כן

כך הילדים לומדים להעריך ולהוקיר תודה....
נכס יקר לכל החיים.
תודה - המפתח לשפע.

[הילה*]

למה_ ככה?
אני חושבת עליך רבות
מקווה ששלומך טוב ומצב רוחך מרומם.
מסוקרנת האם בחרת בסופו של דבר לצאת לנופש בפסח בלעדי אישך?
תוהה כיצד עוברת תקופת שהייתו בבית עד עזיבתו / או שמא כבר עזב?
מאחלת לכולכם חג שמח

[אביטל_צ*]

לא קראתי הכל, אז אני מצטערת עם מה שאני כותבת הוא לא רלוונטי

מצמרר אותי לחשוב שיהיה עלי להתמודד עם הבקרים לבד. אטרף. צרחות (שלי).
כשיהיה שינוי בבית הוא ישפיע על כולם.
הדינמיקה שביניכם מחלחלת אל הילדים.
אם הוא לא יהיה בבית, ולא תהיה את הדינמיקה הזו, גם אצלם יהיה שינוי.
כולכם תסתגלו ותמצאו את הדרך שלכם להתנהלות בוקר שנכונה לכם.
זה ייקח זמן, אבל זה יקרה.

גם אני קודם כל מאוכזבת עד עמקי נשמתי מהישברו של החלום על משפחה מאושרת ויפה. זה, דומני, המרכיב העיקרי בתוך סבך הרגשות שלי. אבל בניגוד למה שאת כנראה חווית, אני כן חושבת שיש לנו פוטנציאל להיות משפחה כזאת! זה מה שהורס אותי. הוא חטף ג'ננה בשנה האחרונה (עוד חודש הוא בן 40, זה קשור?). וכמובן, שנינו התנהלנו בצורה מחורבנת בתוך הקשר הזוגי שלנו בשנים האחרונות. אתן עזרתן לי לראות את חלקי הפעיל בהכשלת הזוגיות. בכל זאת אני עדיין מאמינה שעבודה מעמיקה של שנינו יכולה להוביל אותנו לבנייה מחדש. הורס אותי שהוא מוותר על הניסיונות האלה.

לפעמים צריך לוותר, להרוס, לשבור (וכו') לפני שיהיה אפשר להעריך את מה שהיה, ולראות את הפוטנציאל של מה שיכול להיות.

ולמרות זאת, אל תיפרדי ממנו מתוך תקווה לזה שהוא יחזור עם חרטה ורצון לעבוד על הקשר שלכם.
תיפרדי מתוך הבנה שזהו, זה נגמר.
אי אפשר לדעת מה יהיה אחרי זה.

מאחלת לכם חג שמח @}

[מ_י*]

גם אני חושבת עליכם.
מאחלת חג שמח, חג של מנוחה ושלום.

[קוראת*]

גם אני חושבת עליכם.

[דיצה*]

אני עדיין מאמינה שעבודה מעמיקה של שנינו יכולה להוביל אותנו לבנייה מחדש

מאחלת שכך יהיה

חג חרות שמח

[למה_ככה*]

היינו בנופש. חזרנו אתמול.
ארבעה ימים הייתי לבדי (כלומר בלעדיו) עם הילדים. היה לא קל.
אנשים מסביב עזרו לי. שמרו על ילד אחד, לקחו ילד לטיול. בכל זאת היה לי עמוס.
לא באמת נפשתי. גם הייתי עצבנית. וכעסנית.
עולה לי תמונה עכשיו: אני בצימר הסמוך, של אחי ומשפחתו, באה לקחת את הנעליים של הגדול או משהו כזה.
הגדול מגיע מהצימר שלנו יחד עם הבנדוד שלו (שחי בניכר) ושניהם אוחזים משני הצדדים את הקטנצ'יק. מתוקים כאלה.
אני צועקת בחרון: מה הבאתם אותו?? עד שהכנסתי אותו לצימר! אוף!!
הגדול מצטדק: אבל הוא רצה לצאת...
ומייד הוא ובנדודו עושים אחורה פנה, נזופים, אוחזים בידיים הקטנטנות של התעלולון הקטן.

נתתי לקטני גם הרבה לבכות. אפילו שאנחנו לא בבית, ולא נעים להרעיש וכולי. לא היו לי עצבים. אני צריכה ללכת לתלות כביסה, לקלח ילד, להכין משהו, או לשבת כמה דקות להרגע בחוץ. אז שיבכה, מה לעשות.

באחד הימים עשינו את נחל בצת. בדיעבד אני אומרת סחתיין עלי שעשיתי את זה. יום קודם החבר'ה עשו את נחל כזיב. אני נשארתי במושב עם שני קטני, והגדול הצטרף לאחי. אז בנחל בצת הקטנצ'יק היה במנשא על הגב שלי לאורך כל המסלול, והקטן הגדול דרש שאתן לו יד כל הזמן, אני ולא אף אחד אחר. ולמרות הקושי, והעלייה הגדולה בסוף, עשיתי את זה. וגם החמודון בן השלוש יצא גבר, הצליח ללכת את הכל לבד, למרות כמה רגעי משבר.

הילדים שלי שיחקו עלא כיפק עם בני דודם ועם ילדים אחרים שהיו שם. היה להם כייף, אבל הרגשתי שכשמתכנסים עם אמא בצימר זה בעסה. אמא לחוצה, כעסנית, דורשת כל הזמן (לשתות, לסגור את הדלת, לשמור על האח הקטן, להתקלח). גם נאמר לי, שכשהילדים בלעדי הם הרבה יותר מבסוטים מאשר איתי.

היו לי בכל זאת פה ושם רגעי קסם עם המתוקים שלי.
הקטנים ישנים, אני והגדול על המיטה לצידם, גדולי בתהליכי הירדמות. אני והוא מדברים קרוב קרוב, צוחקים, מתלטפים. במהלך היום הוא בדרך כלל נוקשה ומתחמק מנשיקות. עכשיו הוא רך, נמס, אוהב, מבקש את המגע כמו חתלתול מתפנק.
אני והקטנטן עושים ביחד ג'קוזי בצימר. (האמצעי פחד, הסכים רק לטבול רגליים). הוא בעננים.
אני ושני הקטנים מטיילים במושב. רואים סוס פוני, תרנגולות צפופות, ביצים, הרבה טרקטורים כמו של סבא אהרון (הספר, אגב, מכונה אצלנו "הטרקטור שנעלב").
אני מנדנדת את האמצעי בנדנדה. בכל פעם שהוא מתקרב, אני מתכוננת לתת לו נשיקה. ואז הוא נסוג לאחור. איזה צווחות של גיל, אין, הילד באקסטזה...

בגדול לא אכלנו חמץ, אבל פעם או פעמיים, כשהתארחנו באיזה מקום והילדים שלי לא רצו לאכול שם כלום אז הכנתי להם (זאת אומרת לשני הקטנים) פיתה עם טחינה <או עם קוטג', אם לא הצליח לי עם הטחינה>. הגדול (כיתה ב') קיבל כנראה הנחיות ברורות מפורשות מאבא שלו להימנע מלאכול חמץ והקפיד על זה.
אבא לא תבע זאת ממני (שהילדים לא יאכלו חמץ), אבל הוא התנה את זה שאני אקח את האוטו שלו בשמירה על הכשרות-לפסח של האוטו. ועל כך באמת שמרתי.

היה אינסידנט לא נעים באחד הלילות. האמצעי ישן, הקטן והגדול במיטה גם כן, לקראת שינה. הקטן, שהוא פרחח רציני ומכפכף את אחיו הגדולים בלי חשבון וללא רחמים, מוריד בומבה אדירה לגדול, ישר בעין. הגדול תופס ת'עין ומתחיל לבכות, בכי שמבשר לא-טובות.
כואב לך מתוק שלי?
אני לא מצליח לפתוח את העין!
תראה לי.
העין עצומה, העפעפיים מבולבלים זה בזה.
הבכי מתגבר. הילד מפוחד וכואב לו.
אני מתבלבלת, כיצד להגיב. לוקח לי רגע לחבק אותו, לכסות את העין גם עם היד שלי, ולהרגיע אותו. לאפשר למקום להשתחרר, להרגע, לא לאמץ את העין.
מתחבקים, אני מרגישה שזהו, תיכף הכל מאחורינו.
ואז הוא ניתק באחת מהחיבוק ומתחיל לבכות מחדש, ביתר שאת.
איה כואב לי!!
אני מסתכלת על העין. זה נראה רע. העין מתחילה להתנפח. הבכי גובר.
אני מגיעה להכרה שצריך להגיע לאיזה בית חולים או משהו. עוזבת את הילד והולכת להביא את הטלפון. מתחילה לצלצל.
ואז, כן אז, העפעפיים משתחררים והעין נפתחת...
איזו הקלה, יא אללה.

לחשוב על זה, אם חס ושלום צריך ככה פתאום להתפנות לטיפול רפואי דחוף. ואני לבד עם הילדים. אין אבא שיישאר לשמור עליהם. את מי אני מזעיקה? אין לי קרובי משפחה שגרים באיזור. יש חברים, אבל לא קרובים ברמה כזאת שאפשר לבקש מהם לבוא להיות עם הילדים בשתיים בלילה.
מצב דפוק כזה, המשפחה נטולת האבא (או אמא). כל כך הרבה רגעים קטנים וגדולים שצריך שני מבוגרים פעילים היו בנופש הזה, שיותר מכל הוא המחיש לי כמה שהולך להיות קשה לבד. כל הזמן נזקקתי לטובות.

עכשיו אני לבד בבית. חג שני. אבא לקח את שלושת הילדים להוריו.
למעשה, כל החג דבר עלינו במפוצל. בליל הסדר היינו חמשתנו אצל ההורים שלו. בלילה נסעתי הביתה והוא והילדים נשארו שם. (הייתי אמורה לעשות את הסדר עם ההורים שלי אצל קרובי משפחה, בסוף החלטתי לעשותו עם גוזלי). אמא שלו היקרה כמובן הזמינה אותי להישאר שם, אבל הסברתי לה שזה לא מתאים במצב שבו אנו נמצאים (יש גבול כמה אני יכולה לשחק שהכל כרגיל, כשאני יודעת שעוד 3 חודשים הוא מפרק את המשפחה). היא תמהה על זה ששלושת הילדים נשארים איתו, ואמרתי לה שהוא עמד על כך.
למחרת אחרי צאת החג נסעתי להביא אותם.
למחרת נסענו לנופש, אני והילדים. ארבעה ימים. עד אתמול.

בשלושת הלילות של הנופש לא הצלחתי לישון כמו שצריך, למרות עייפותי הרבה. לא יודעת מה הסיבה, אבל בטח העובדה שישנו ארבעתנו במיטה זוגית אחת, כאשר אני נלחמת על הסנטימטרים הספורים שנשארו לי, לא עזרה. וגם מידי פעם איזה ילד תקע לי ברך לצלעות או משך מאחיו את השמיכה או נתפס להתקפת שיעול, לא ממש תנאים אידיאליים.
היום אחר הצהריים דפקתי שינה של מלכות. שעתיים וחצי ישנתי כמו תינוקת.
הולכת עכשיו לישון עוד שינה מתוקה שכזאת. לבד.
לילה טוב.

[אהבת_עולם*]

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

לא באמת נפשתי. גם הייתי עצבנית. וכעסנית.
נדמה לי שניבאתי את זה לפני מעשה... לא מתוך היכרות אישית איתך אלא מתוך הכרה קרובה של המצב הרגשי הזה. כשאת לבד, אבל לא משלימה באמת עם המצב הזה, עולים העצבים והכעס. ומן הסתם הם יוצאים על הילדים. יכולת גם להסתכל על החצי המלא של הכוס (אתם בנופש, יש לך עזרה וכולי) אבל זה לא קרה, בגלל אותו חוסר השלמה עם המצב.

גם נאמר לי, שכשהילדים בלעדי הם הרבה יותר מבסוטים מאשר איתי.
פרשנות לא נכונה בעיניי. סביר יותר שעם אנשים אחרים הם "שמים את הבעיות שלהם בצד" ו/או לא מרשים לעצמם להתפרק ולהראות צדדים לא נעימים, כפי שהם מרשים לעצמם כשהם אתך.

[הילה*]

לחשוב על זה, אם חס ושלום צריך ככה פתאום להתפנות לטיפול רפואי דחוף. ואני לבד עם הילדים. אין אבא שיישאר לשמור עליהם.
למה ככה? לצערנו המקרים הללו לרוב תופסים אותנו בגפנו. האבות גם לאחר הגרושים תמיד ממשיכים להיות לשרות הילדים, חברים ושכנים טובים תמיד כדאי שהיו.
חושבת על כך שיש כל כך הרבה משפחות בהן אין הורה אחד כקבע.
שלא תדעו צורך

[למה_ככה*]

עבר שבוע מגעיל להפליא. הבנזונה היה ברוגז איתי לאחר שהילד הגדול סיפר לו (בתשובה לשאלתו) שנתתי לקטנים לאכול חמץ בנופש בצפון. מרעיף לעברי ענני קור שמחרבנים כליל את האוירה בבית.

[סמדר_נ*]

בגדול לא אכלנו חמץ, אבל פעם או פעמיים, כשהתארחנו באיזה מקום והילדים שלי לא רצו לאכול שם כלום אז הכנתי להם (זאת אומרת לשני הקטנים) פיתה עם טחינה <או עם קוטג', אם לא הצליח לי עם הטחינה>.
הבנזונה היה ברוגז איתי לאחר שהילד הגדול סיפר לו (בתשובה לשאלתו) שנתתי לקטנים לאכול חמץ בנופש בצפון.
למה ככה יקרה, אני לא יכולה שלא לנוע בכסאי באי נוחות מהסיפור הזה.
אני הייתי מתפחלצת מזעם לו אישי היה נותן לילדי אוכל שלא מקובל עלי (נניח, סוכריות ג'לי כחולות), ביודעין ומבלי להתייעץ בי, ולא חשוב מהן הנסיבות. והוא לעולם לא היה מעלה בדעתו לעשות זאת. כשהמצב נפיץ גם כך -- על אחת כמה וכמה. מדוע לנתץ גם את רסיסי האמון שעוד נותרו? כדי שבפעם הבאה הוא ימנע ממך לצאת איתם לנופשים?
גם הניסוח שלך "בגדול לא אכלנו חמץ, אבל פעם או פעמיים..." הוא ניסוח מקומם. הוא מנסה לגמד את מה שעשית ולהפוך אותו לבנזונה שעושה עניין מפעם פעמיים חמץ. את הרי יודעת שאין פה עניין של "בגדול" או "בקטן". נתת לילדים חמץ. נקודה. ואפילו נניח שבאותן פעמים זה היה ממש מחוייב המציאות, שאם לא כן הילדים היו מתעלפים במקום מרעב -- מדוע לבטל באבחת משפט את משמעות העניין? לו היו ילדייך מעבר לגיל בר מצווה ובעלך היה מבקש שיצומו ביום כיפור, האם גם אז היית אומרת "בגדול הם צמו אבל פעם או פעמיים הם אכלו"?
זאת ועוד: זה לא באמת כל כך קשה להתנזר מחמץ בפסח. דווקא למי שכמוך אמון על תזונה בריאה יש המון פתרונות מצויינים, אפילו בנופש. להיפך, זו אפילו הזדמנות לאכול בריא יותר! מעט התארגנות ויצירתיות -- לא יותר, מנסיון של חילונית גמורה (וצמחונית! ובלי קטניות!). ואם הילדים לא אוכלים כלום -- אז יאכלו כשיהיו רעבים. הרבה יותר מהקלה פרקטית על עצמך, זה נשמע כמו עוד דרך "להכניס לו". לא היית חייבת את הפיתות האלה. לא באמת (אני מניחה שילדייך אינם סובלים מבעיות בריאותיות ספציפיות).
ובכלל, יש תחושה שאתם טומנים זה לזה פחים במתכוון ועטים על הנפילות כמוצאי שלל רב. לא היתה בקשה מפורשת שלו ממך להימנע מלהאכיל את הילדים בחמץ במשך החג. את הנחת שיש ציפייה כזו, אך לא היה דיבור ישיר בנושא. אז "הרשית לעצמך". הוא אמנם לא דיבר על כך, אבל גם לא שחרר את הציפייה הזו, ובמקום פשוט להניח לעניין ולא לשאול, שאל -- וקיבל את התשובה שכנראה חשב שיקבל. והנה עוד סיבה למסיבה. לבי לבנך הגדול שהיה צריך לעמוד שם...
סביב עניין האוטו הכשר היה דיבור ישיר, הובהרו הציפיות -- ולכן זה לא היה מוקד לחיכוך. מצויין! למה לא להעתיק את דפוס הפעולה הזה גם לתחומים אחרים? עד שארית חייכם, בין אם ביחד או לחוד, תצטרכו להיות שותפים בהחלטות כאלה. וזה ייטיב עם כל הצדדים אם הן תתקבלנה באופן מכבד.

[קוראת*]

למה ככה, לבי איתך.
אני ממש חושבת שהוא צריך לצאת מהבית. אין שום סיכוי ליחסים שלכם ככה. יש להשכין הפרדת כוחות!
שניכם רגישים כל כך עכשיו. רק מחוץ ליחסים תוכלו אולי להתנקות. עכשיו, כל עוד אתם גרים יחד, את מחסלת איזשהו סיכוי שתחזרו.
חזקי ואמצי והמשיכי לעדכן.
קוראות אותך!

[למה_ככה*]

קבעתי פגישה בשבוע הבא עם פסיכולוגית של ילדים, בשביל להתייעץ כיצד להציג להם את הפרידה.
התברר לי כי היא גם מגשרת במקצועה (בין בני זוג שנפרדים).
וכך, חצי באופן לא מודע, שקעתי בדימיונות כיצד היא מצילה את המשפחה, מבטלת את הגזירה (של הגירושים).
אתמול, בעקבות שיחה עימו, שוב נחתתי לקרקע. הוא עוזב. זהו.
אמא שלו מתקשרת, מדברת איתי, מנסה להבין ביחד איתי מה קרה לו, איך הוא התחרפן ככה. היא אמרה שמישהו "עשה לו עין (רעה)".היא לא ישנה בגלל הסיפור הזה, זה עושה אותה חולה, היא אומרת. והיא לא מצליחה לדבר איתו, הוא לא משתף פעולה.
הוא שלח לי (במייל... מהבית...) טיוטא של הסכם, מבקש להתקדם עם זה.
אני כל כך לא בראש... חייבת להניע את עצמי. אין ברירה.
הניסוחים שלו נהיו כבדים-משפטיים כאלה, להקיא.
אני צריכה לעבוד על עצמי על מנת להניח את הכעס והתסכול העצומים בצד, ולדסקס באופן ענייני את פרטי הפרידה.
זה אפשרי בכלל?
בנוסף, אני מחזיקה בגישה שכיוון שהוא זה שיוזם, חד-צדדית, את הפרידה, עליו לשאת בהוצאות שכרוכות בה. אז למשל אוטו עבורי (לא אוכל להישאר עם הגרוטאה המשפחתית, לא מתאים לנסוע איתה מחוץ לעיר). או ייעוץ פסיכולוגי לילדים.
הוא מציע שהכספים האלה (אוטו עד 50,000 ש"ח) יילקחו מקרן השתלמות שמשתחררת לו בינואר. קרן שבמקור נועדה לשמש לקידום המשכנתא או לחילופין להוספת חדר בדירתנו הצנועה. בגלגול השני של הקרן הזאת הוא בנה עליה בשביל לארגן לעצמו ריהוט לדירה שכורה ולדמי השכירות בהתחלה. בינתיים הביסים המתוכננים מהקרן הולכים וגדלים.
והאוירה בבית חרא.
אני יודעת שיש יתרון להקדמת העזיבה שלו. אבל קשה לי ליזום את ההקדמה, מהטעמים שמניתי בעבר: נדרשת הכנה פסיכולוגית של הילדים; קשה להיות לבד עם הילדים בשעות עומס - למשל בבוקר; הלוגיסטיקה - הוא צריך למצוא ולארגן דירה נאותה שהילדים יוכלו לישון בה (כפי שהוא מתעקש); המשבר העצום שצפוי עם עזיבתו - אני רואה בעיני רוחי את הילדים מתפרקים (על אף שזכורה לי העצה החשובה, כי מה שמשדרים להם מכונן את התגובה שלהם...).
וקבעתי סוף סוף פגישה עם פסיכולוג. לעצמי. בקרוב.

[פלוני_אלמונית*]

הניסוחים שלו נהיו כבדים-משפטיים כאלה, להקיא.
יותר טוב ניסוחים כאלה, קרים והוגנים, מאשר הדיס-תקשורת שהייתה לכם בזמן האחרון. למה להקיא? לברך ולשתף פעולה.

בנוסף, אני מחזיקה בגישה שכיוון שהוא זה שיוזם, חד-צדדית, את הפרידה, עליו לשאת בהוצאות שכרוכות בה. אז למשל אוטו עבורי (לא אוכל להישאר עם הגרוטאה המשפחתית, לא מתאים לנסוע איתה מחוץ לעיר). או ייעוץ פסיכולוגי לילדים.

גם אם הוא יזם, שניכם אחראים לפרידה, שניכם אחראים ליצירת מצב לא נסבל. לכן חבל בכלל לחשוב ש"הוא הרס אז שהוא ישלם" כי זה יכול לכער את כל התהליך. אין סיבה שתצאי פראיירית, אבל את לא במסע נקמה עכשיו, אלא בבנייה מעל ההריסות.

אני עוקבת אחרי הדף וחייבת לומר לך שמאוד התעודדתי שהתחלת תהליך של קבלה. זה לא פשוט, וזה עולה כמעט אותו מחיר שמשלמים על שיקום הזוגיות. שולחת לך הרבה דימויים חיוביים לשדר לעצמך ולילדים. @}

[אחת*]

אני רוצה להציע לך דרך להסתכל על המצב ואולי אפילו לפתור אותו:
לכל אחד מכם 100% אחריות על המצב, אם את רוצה לשנות, קבלי על עצמך את האחריות. תתחילי לפעול.

את רוצה משפחה מאוחדת, זה מתחיל מהורים מאוחדים. שבי ורשמי רשימה של כל הדברים שאת מעריכה ואוהבת בבעלך, למשל שהוא שוטף כלים, למשל שהוא עוזר לטפל בילדים, מאכיל אותם למשל שהילדים אוהבים אותו, למשל שהוא בקשר טוב עם ההורים שלו, תתאמצי. אחרי זה מצאי הזדמנויות לפרגן לו ברוחב לב על הדברים הנפלאים האלו.

את רוצה משפחה מאוחדת הכיני ארוחת ערב שכולם אוהבים לאכול, הכיני את הפשטידות שהוא אוהב, אם את לא מסוגלת להכין בשר קני עוף בגריל או מה שיש והוא אוהב תתפשרי , ממילא אף אחד לא אוכל את מה שאת מכינה לפי מה שאת מתארת. הציעי לו להגיע בשעה מסוימת שאז הארוחה תהיה מוכנה וערוכה.

את רוצה משפחה מאוחדת נסי לשמור אתו על השבת פעם אחת.

חשבי איך נוהגת אם משפחה מאוחדת ונהגי כך, דברי כך. בהצלחה!

[למה_ככה*]

זה באמת נשמע טוב. מבטיח.
אבל המצב הנוכחי לא ממש מאפשר לי להתנהג ככה.
בשבת למשל, מתוך רצון טוב, הכנתי פשטידה כמו שהוא אוהב (הרבה גבינה צהובה, אפילו קצ'קוול שגירדתי בפומפיה).
שאלתי אותו אם הוא רוצה לאכול אותה בערב שבת (בעודה חמה מהתנור) והוא אמר שלא, הוא רוצה ארוחה בשרית (אמר והלך להוציא שניצלים קפואים). למחרת חיממתי אותה על הפלטה והזמנתי אותו לאכול. אמר - אולי אח"כ. בסוף אכל אותה לבדו בערב קרה.
אני יודעת שמתבקש להמליץ לי לעשות ככל יכולתי בכיוון הזה, אבל זה בעיקר גורם לי להרגיש אידיוטית, עם היחס הגועלי שלו ועם העמדה המחורבנת מראש שבה אני נמצאת. זאת שעוד מעט עוזבים אותה חושבת שאם היא תתחנף אז משהו ישתנה.
הוא לא מזמן אמר במפורש, שלא חשוב מה אני אעשה, כיצד אנהג, מה אשנה - הוא בכל מקרה נחוש לעזוב.
יש כאן גל מאוד חזק ואין לי את האפשרות לעצור אותו. צונאמי.

[ראויה_לאהבה*]

_קבעתי פגישה בשבוע הבא עם פסיכולוגית של ילדים, בשביל להתייעץ כיצד להציג להם את הפרידה.
אני צריכה לעבוד על עצמי על מנת להניח את הכעס והתסכול העצומים בצד, ולדסקס באופן ענייני את פרטי הפרידה.
זה אפשרי בכלל?_
כמה שתצליחי לעשות זאת זו ברכה. ברור שלא תמיד ולא לגמרי. כמה שתצליחי. העיקר ההתכווננות.

וקבעתי סוף סוף פגישה עם פסיכולוג. לעצמי. בקרוב.
יופי. מקווה שיעזור לך לצמצם את הבלבול.
בהצלחה.

[אחת*]

שווה לך להמשיך לנסות באהבה, לא להפגע, אין בכוונתו לפגוע בך. אפילו אם זה לא ימנע ממנו לעזוב זה יעזור ליחסים ביניכם, שימשיכו ממילא, זה יעזור לך בכל מערכות היחסים, אפילו עם עצמך. כיוון שתקחי על עצמך את האחריות. מה אכפת לך לנסות? היי אישה אוהבת ויהיו לך יחסים אוהבים!

פתחת את הדף ב:
_עד מתי, אני שואלת, עד מתי.
זה לא פייר.
זה מעצבן, מתסכל ומאמלל_

כאילו בקשת שזה יגמר, והנה משאלתך מתגשמת! אם את רוצה לשנות את הכיוון את צריכה לעשות שזה יקרה. בהצלחה ואהבה!

[אחת*]

אבל זה בעיקר גורם לי להרגיש אידיוטית, עם היחס הגועלי שלו ועם העמדה המחורבנת מראש שבה אני נמצאת. זאת שעוד מעט עוזבים אותה חושבת שאם היא תתחנף אז משהו ישתנה.
בקשר לזה אני חושבת שאת צריכה לשחרר אותו בשמחה, רוצה ללכת ? דרך צלחה! אבל בזמן שאנחנו ביחד אני אתנהג באהבה והתחשבות לאיש שבחרתי ולאבי ילדי ולא אגרר להתנהגות אחרת.

[פלוני_אלמונית*]

אני יודעת שמתבקש להמליץ לי לעשות ככל יכולתי בכיוון הזה, אבל זה בעיקר גורם לי להרגיש אידיוטית, עם היחס הגועלי שלו ועם העמדה המחורבנת מראש שבה אני נמצאת. זאת שעוד מעט עוזבים אותה חושבת שאם היא תתחנף אז משהו ישתנה.

הבעיה השורשית היא שיש לכם כבר הרבה זמן מאבקי כוח ואגו ומנה גדושה של התקרבנות. למה כשאת באה לקראתו זה נתפס בעינייך כלהתחנף אליו, או כאילו יצאת פראיירית? את כאילו עושה הצגה, ונעלבת כשהוא "תופס" אותך ולא קונה את זה.

[הילה*]

למה ככה? נראה שהגעתם לסיום מערכת היחסים, בניגוד לחברים פה אני מציעה שתשתדלי להפנים את המצב ותתכונני לקראתו.
תחושתי היא שכבר מזמן ויתרת על אישך וכנ"ל גם הוא. כרגע מחוות של האכלה ושמירת שבת (לא מתוך אמונה) לא ישנו את המצב ואף יעוררו תחושת תמיהה או מעשי נואשות שאין לאחוז בהם ולהבין אותם כהתנהלות שעשויה להמשך לכל חייכם .
בדבריך נראה כי החוסר באישך לאחר הגירושים ישען בעיקר על כך שיש בבית פחות "בייביסיטר" ושותף להתנהלות הכלכלית והלוגיסטית הביתית (שוטף כלים, מחתל וכו'), הסיבות הללו אינן סיבות בגינם הייתי רוצה לחיות עם בן זוג, בשלב זה בטח שניכם מבינים שכרגע אין בזוגיות הרבה יותר מ"שותפים להתנהלות" (חסר הבסיס של כל קשר: אהבה, חברות, כבוד הדדי ועוד).
בהצלחה עם הפסיכולוגית ילדים, ועם התהליך הקרב ובא.
נסי להישאר מרוכזת במה שקורה

[למה_ככה*]

היום התקיימה הפגישה עם המטפלת בילדים, שהיא גם מטפלת משפחתית ומגשרת בין זוגות בגירושים. נושאי השיחה היו כצפוי משלושת התחומים הללו.
סיפרתי שהגדול אמר לנו השבוע (בפעם השניה כבר) שהוא לא רוצה שנתגרש. זה כמובן שתל אותי ברצפה. הוא שמע את המושג הזה מילדים בבית הספר. אז היא אומרת שחשוב לדבר איתו על כך בהקדם, לספר לו שזה אכן עומד לקרות, ולפתח איתו שיחה על כך על מנת להבין מה החששות שלו ולהרגיע אותם ככל האפשר. לשאול אותו על ילדים שהוא מכיר שהוריהם גרושים, איך הם מרגישים וכולי.

אני כצפוי שפעתי דמעות כבר מתחילת השיחה.
ברור לי שגם כשנודיע לילדים על הפרידה, אני אזיל דמעות.
היא הציעה שנביא את הילדים אליה והיא תעזור להם להתמודד, באמצעות שיחה, תרפיה באמנות ועוד.
עוד מחלוקת בינינו: אני בעד לספר לילדים בקרוב, אני מרגישה שהגדול מסתובב עם פקעת בבטן. הוא לעומת זאת רוצה לחכות עד אחרי שהחוזה בינינו יהיה מוכן.

הוא שוב העלה את האופציה שהילדים יהיו במשמורת המשותפת, או אפילו במשמורת שלו. <סיטואציה ייצוגית: אתמול חזרתי בעשר וחצי בלילה מהעבודה, הוא היה עסוק במשחק מחשב צפוף, הגדול היה ער וצפה באבא הורג את הרעים, ולא חשוב שמחר בי"ס, הקטן חג סביבם וחיפש מה לפרק, האמצעי ישן על הספה בסלון. אף אחד מהם לא אכל ארוחת ערב, הגדול לא הכין שיעורים.> לא ברור לי אם זה בשביל להתנגח בי, בשביל לאלץ אותי לקבל דמי מזונות נמוכים ממה שאני דורשת (לא שאני יודעת עדיין מה אני דורשת), ואני לא יודעת אם הוא מתכוון ברצינות.

העליתי בפני היועצת את נושא השינה הבעייתי. תיארתי את ההיסטוריה המשפחתית: עד פרוץ הילד השלישי ישנו ארבעתנו במיטה הזוגית, לפחות ברוב הלילות. אחרי שהוא נולד סדרי השינה נהיו דינמיים, עד שכחודשיים אחרי שהוא נולד אבא עזב ברעש גדול את חדר השינה ועבר לישון בחדר הילדים, עם שני הילדים הגדולים. אני נותרתי עם התינוק (היום בן שנה ושמונה) במיטה הגדולה. (וותיקי הדף אולי זוכרים, כי אלה היו תוצאות הריב על כך שלקחתי את האוטו שלו בניגוד להסכמתו, ושבעקבותיו הוא גם הוריד את טבעת הנישואין, העביר את כל בגדיו מחדר השינה לחדר הילדים, ורצה להחליף מנעול לחדר הילדים ולנעול את החדר כאשר הוא לא בבית). בקיצור, היא הזדעזעה מסידורי השינה בבית. שטחתי את הקושי כפי שאני רואה אותו - הגדולים התרגלו לישון עם אבא (נדבקים אליו בלילה במיטת יחיד!) ותיכף הוא עוזב את הבית. היא אמרה בנחרצות כי עליו להפסיק עם השינה המשותפת. הוא (אח"כ באוטו, רק שנינו) מסרב.

היה קטע משעשע בדיבור על השינה - היא די נדהמה לשמוע על ההרגל המשפחתי שלנו לישון עם הילדים. היא שאלה אותו לפשר העניין. הוא הפנה אותה אלי, ואני עניתי במקומו. גילינו פה אחדות בלתי אופיינית בסיטואציה שבה אנחנו נמצאים. אגב, היא תלתה בזה את הידרדרות הקשר שלנו. אני מאמינה שיש דברים בגו, למרות שזה לא מחוייב המציאות: אפשר (וצריך) לישון עם התינוק, אבל חשוב לזכור שגם ההורים מהווים ישות (זוגית) בפני עצמם.

באופן בלתי נמנע עלתה השאלה של הסיבה לפרידה. הוא הודה שיש צ'אנס כן לשחזר את האהבה. אבל הוא טען שיש בינינו פערים נורא גדולים, שהמחיר של גישור עליהם גבוה מידי, גם עבורי וגם עבורו. אני טענתי (בפעם האלף) שלא עשינו ניסיונות מספיק רציניים ושזו האחריות שלנו לעשות כל מה שביכולתנו על מנת להשתקם כזוג, לטובת הילדים. הוא נשאר נעול.
משגע אותי עד כמה הוא לא מוטרד מההשפעה שתהיה לפרידה על הגוזלים הטהורים שלנו. נראה לי שהוא בכלל לא מתעסק בזה; הוא חושב רק על עצמו.

בדרך חזרה לא יכולתי שלא להתפוצץ עליו. שאלתי אותו מה הדבר שהכי חשוב לו. ובאיזה מקום בסולם החשיבויות נמצאת טובת הילדים.
הוא סירב לענות.
אמרתי לו שהוא נרקיסיסט ואגואיסט.
אני באמת מאמינה בזה, זה לא היה רק בלהט השיחה. וזה למרות שיש לו גם צדדים אחרים, של אלטרואיזם, נדיבות, נתינה, התחשבות.
הוא אישיות מורכבת.
אמרתי לו גם שהוא מפלצת. שאמנם יש לו מעטה של טוב לב אמיתי, אבל בתוכו מסתתרת מפלצת.

בחזרה ליועצת - היא אמרה גם שחשוב להדגיש לילדים שאבא ואמא נפרדים זה מזה, אבל כל אחד מאיתנו ימשיך להיות ההורה שלהם, בשום אופן לא נפרדים מהם, ואוהבים אותם מאוד, והקשר עם שני ההורים יימשך.
שאלתי אותה משהו שמאוד מטריד אותי - איך אוכל להציג לילדים את הפרידה כ"החלטה משותפת", כפי שכולם ממליצים, כאשר היא כה חד צדדית? אז היא לא נתנה לי פתרון לקושי הזה, ניסינו למצוא ניסוחים אלטרנטיביים ולא הצלחנו. היא מתעקשת שחייבים להציג את זה כהחלטה משותפת, אחרת הילדים עלולים לפתח שנאה כלפי אבא, והמרחק בין ההורים יגבר, והילדים ייקרעו עוד יותר. בכלל, חשוב שנסכם בינינו את כל מה שאפשר ונציג להם חזית משותפת (מין פרדוקס של הגירושים).

[משתפת*]

בדרך חזרה לא יכולתי שלא להתפוצץ עליו. שאלתי אותו מה הדבר שהכי חשוב לו. ובאיזה מקום בסולם החשיבויות נמצאת טובת הילדים.

אני קוראת את הדף שלך מתחילתו ואף פעם לא הגבתי, על האמירה הזו אני מרגישה שאני פשוט חייבת להגיב, אני לא חושבת שאת צודקת, למען האמת אני חושבת שאת טועה לגמרי, זה לא נכון לקדש את 'טובת הילדים' לא חושבת שזו הדרך הנכונה בכלל.

זה לא נכון להקריב את טובתנו האישית למען הילדים, זה לא פייר כלפינו ובטח ובטח לא פייר כלפי הילדים, הייתי פעם במקום בעלך ניסיתי הכל כדי לא להתגרש רק בגלל 'טובת הילדים' סבלתי המון, אבל אצלי בזכות עבודה עצמית ועזרה מדהימה דקה אחת לפני הגירושין הצלחתי להציל את הזוגיות שלי שעכשיו היא מדהימה ביותר, אבל גם בזמנים הגרועים ביותר שלה היא לא הייתה גרועה כמו שלכם.

שחררי אותו, שחררי את עצמך, הילדים יתגברו אם תעשו את זה נכון.