מארז אהבה

איזו באסה. קראתי וממש התעצבתי. הרגשתי איך הגוף שלי שוקע לו בתוך הכסא.
מאחלת שייגמר מהר הטירוף הזה ושולחת כוחות מקוונים לחיזוק.
אני חושבת שאמרת פעם איפה את גרה ולא זוכרת. אם את קרובה לתל אביב אשמח לעזור עם הכנת אוכל. אני בלי אוטו אבל אם יש לך איך לקחת אולי זה יקל במשהו.
תרגישו טוב.

יואו. וואו. אאו. אוי. ויי. מישהו עושה עלייך ניסויים בבני אדם.
גם אצלנו "רק" וירוסי נזלת ושיעול, תודה לאל לא הקאה ושלשול. לא הייתי עומדת בזה רגע.

.

כן, טוב אין לי מושג מה מנסים להגיד לי ולשם מה הניסוי, אבל זה נעשה באלימות, ואין ספק שכאן מוכח שאלימות לא מביאה לתוצאות טובות.

אז ככה. קודם כל, הבנתי מה היקום מנסה לומר לי: אחרי כמה ימים של מרק עדשים דליל, צהוב ודי מצחין שמפוזר במוקדים שונים על הרצפה בכל רחבי הבית, כל שאר השלוליות והתלוליות שאני אמצא ייראו לי ממש כמו פיס אוף קייק.

שנית, הרשו לי לחלוק איתכן כמה אנקדוטות שהזכירו לי שאני באה מפלנטה אחרת וגרמו לי לגעגועים קלים לעיר הגדולה.

הספרייה העירונית

הלכנו לספרייה, יותר בתור פעילות נחמדה לי ולנסיך הכתר מאשר בשביל הספרים, שממילא יש לו יותר מדי מהם.
הספרייה נקייה ונעימה ומסבירת פנים, מחופה שטיחים ואווירה שקטה כראוי. שנים לא הייתי בספרייה. ויש בזה משהו באמת מרגיע: זה לא מירוץ צרכני, אלא מקום צנוע של אנשים שבאמת רוצים לקרוא ספרים ולא לקנות אותם.
אז טוב, ניגשנו לספרנית. היה צריך לתת צ'ק פיקדון נפרד לכל ספר שרוצים להשאיל, ומספר הצ'קים כמספר הספרים המקסימלי שנוכל לשאול. כמובן שהכרטיס הוא אישי ואינו ניתן להעברה (וכמובן שאסור לעשן אסור לירוק ואסור לפצח גרעינים ולא לזרוק בדלי סיגריות וגפרורים החוצה). ואני נשבעת לכן שהגיברת הספרנית, שאי אפשר לומר עליה שהיא אנאלפביתית, בכל זאת ספרנית (אם כי כבר יצא לי פעם לראות במשרד הרישוי בירושלים פקידה שאשכרה לא ידעה לקרוא), לקח לה איזה רבע שעה להקליד את הפרטים שלי שהיו רשומים על הצ'ק ולהעביר אותם למחשב. באיזה ריכוז ומאמץ היא הסתכלה על המסך הזה של פתיחת כרטיס חדש, דבר שהיא מן הסתם עשתה כבר לפחות מאתיים פעמים. באיזה ריכוז היא חיפשה את האותיות ת' וד' כשרצתה לרשום את כתובתי.
אחרי כל זה קיבלנו אני והילד כרטיס בריסטול אחד קטן שעליו רשומים שנינו. היא הסבירה לי באדיבות שרשומות שם גם כל שעות הקבלה וכל מה שצריך. חמודה.

פיצה

טוב, חודשיים וחצי אנחנו פה, כמעט שלושה, בחרנו ספרים, ישבנו אל שולחן קטן וקראנו אותם, שאלנו אותם, והילד ביקש פיצה. בסדר, למה לא, פעם בכמה זמן לא תזיק אפילו פיצה. אמנם אני חושבת בגועל על הדבר הכימי הזה ששמים שם במקום גבינה אבל הוא לא יודע מזה ולא אכפת לו.
לא שיערתי ולא פיללתי מה מחכה לי.
ילד שמן, מחוצ'קן ובצקי משהו כבן חמש-עשרה יצא אלי מאחורי הקלעים, ממזמז בידיו את כיכר הבצק הבאה. ביקשתי משולש פיצה. אין לנו משולשים, הוא אומר לי, רק מגשים. אבל יש לי מגש אישי, חמֵסרֶה שקל. טוב, אני אומרת לו, תָבי. איזה תוספות את רוצה? פטריות, אמרתי. והתיישבנו לשולחן בשעת בין ערביים לחכות למאפה. אבל שעת בין ערביים באזור התעשייה של עיר שדה הודית, איט איינט א פריטי סייט, ליידיז. כל המקום היה אפוף אווירה עזובה ומבאסת. מתבגרת ענקית, גבוהה, שמנה ושעירה להפליא התחנחנה אל המוכר/אופה, טלוויזיה שהיתה תלויה גבוה הקרינה כל מיני תפלויות שליוו מוזיקה דלוחה. כעבור כמה דקות העפתי מבט לבדוק איך מתקדמת הפיצה שלנו, ואני רואה את המוכר משחיל שני משולשי פיצה לתוך שקית ניילון שוכבת. זה בשבילך, הוא אומר לי.
ומה עם המגש?
לא, את רצית משולשים לא?
אבל אתה אמרת לי שאתה מוכר רק מגש. הזמנתי מגש קטן.
אבל באו אנשים ולקחו משולשים, אז נתתי לך משולש.
ולא חשבת לעדכן אותי בשינוי? טוב, לא משנה, תן לי את המשולשים האלה אבל שים לי את זה במגש קרטון.
אין לנו.
מה אין לכם?
טוב רגע.
והלך והביא את המגש קרטון והעביר לשם את הפיצות, ואני ראיתי ופשוט לא האמנתי שאני רואה על הפיצה פטריות מקופסת שימורים!
הילד רוצה עכשיו אחת לדרך ולא רוצה לחכות. טוב, אני נותנת לו משולש על חתיכת קרטון וטועמת כדי לבדוק שזה לא חם מדי (אל דאגה, זה לא). באלוהים שהיה שם קטשופ עם איזה חצי קילו סוכר.
וכבר החשיך.
איחס.

מכסחת

ליד הגן של הבן שלי יש חנות שמכונה בית קפה וחנות יד שנייה. יש שם כל מיני כלים ושטויות, אבל אף פעם לא ראיתי את המקום פתוח, אף על פי שממול עומד שם שלט גדול שמפנה את תשומת לבם של העוברים ושבים. פעם אחת המוסא מצא את בית הקפה פתוח ובתשע וחצי בבוקר אמרו לו שהמכונה עדיין לא התחממה. והנה, יום אחד אני רואה שיש שם מכסחת דשא. ואנחנו צריכים מכסחת דשא. אבל איך קונים אותה מחנות שתמיד סגורה?
התקשרתי לטלפון שמופיע על השלט. טלפון קווי, לא נייד, וכמובן שאין תשובה וגם אין משיבון. הבוקר המוסא שם שם פתק, "מעוניינים במכסחת דשא, אנא צרו קשר". התקשר הבנאדם. היום הבן שלו נמצא שם עד אחת. נסעתי. נכנסתי בסערה כדרכי, שלום, באתי לקנות את המכסחת דשא. בחור צעיר מאוד הסתכל בי מהורהר וחייך לאט.
דיברת עם אבא שלי?
כן.
חיפש את המפתחות של הדלת השנייה. מצא אותם. נכנסנו לחנות השנייה (צמודה לשם). התקשר לאבא שלו לוודא מחיר והכל.
ביקשתי לבדוק אם היא עובדת. לקח אותה בחזרה לחנות הראשונה. חיפש כבל מאריך. מצא אותו. עובד. שילמתי. נתן חלר מהעודף, אבל עוד 50 לא היו לו.
אתה מוכן לעזור לי לסחוב את זה לאוטו?
כן בטח, הוא אומר במאור פנים. לוקח, אבל מתקשה להבין איך זה נכנס. אני כבר אסתדר, אמרתי לו, קיפלתי את הידית והורדתי את מכל האיסוף. הוא בינתיים הלך לחפש מי שיפרוט לו. בחנות הסמוכה לא היה. גם לא בחנות שאחריה. בסוף מצא. מזל שהיו עוד חנויות מסביב! ועוד עם 50 שקל!

טוב, הלכתי מיד לקנות כבל מאריך ארוך מאוד, וגם שם היתה סאגה לא נורמלית עם הכבל שהסתבך סביב עצמו, אבל רחמנות עליכן. אציין רק שבסוף אמרתי למוכר שייתן לי לטפל בזה כי יש לי הרבה ניסיון בסריגה. ידעתי שאחרת הוא לא יאמין לי.

מה נטרק פה עם הפלאחים האלה, תגידו?

אכן, הפרובינציה קטנה עליכם, יצורים אורבניים מתוחכמים שכמותכם. זה זן נפרד של בני אדם. מצד שני אולי זה מידבק??

אנחנו מחליפים ספרים בספרייה הזנוחה של מגדל שלום, לדעתי משנת 1972 לא שינו שם את הדקורציה. למה צריך כרטיס ספרייה כשיש להם מחשבים? מישהו מהקוראים הסתכל פעם בכרטיס הספרייה שלו? אני לא.

אוי, הזכרונות שאת מעלה בי מהפרובינציה...
איך את כותבת יפה. סיפור הפיצה היה כ"כ מדויק (כולל הפטריות מהשימורים) שזרק אותי לעצמי איזה שנה אחורה...יכולתי להריח את הריחות במרכז המסחרי המאובק
דרך אגב- יכולתי לברטר איתך מכסחת דשא תמורת הבגד ים, שלנו מאופסנת ללא שימוש
תגידי פעם הבאה כשמתחשק לך דברים של כפר, יש לי עוד הרבה ורובם מאופסנים פה ושם, עכשיו כשאני שוב אורבנית...
(טוב לא בדיוק אורבנית פה בפאתי הכרך. וגם הספריה של הדר יוסף נראית כאילו שומרה בפורמלין מאז שנות ה-70, כולל מדפי הברזל והספרנית המפוחלצת מאחורי השולחן שלה)

ובלבלת אותי לגמרי עם שלל הזהויות שלך, איפה את קוראת עכשיו? איפה את כותבת?
ומתי כבר אצליח למצוא דקה לדבר איתך (בלי שהילדון מסתובב סביבי, ובלי שאני בדיוק עסוקה בלהרדים מישהו (שיטת הפיהוקים של ציל צול נזנחה אצלנו אחרי שבוע בדיוק

))

גם בפרובינציה שלנו, הספרייה הציבורית עם כרטיסיות הקרטון היא מוסד מרכזי.
וכמובן שאסור לעשן אסור לירוק ואסור לפצח גרעינים ולא לזרוק בדלי סיגריות וגפרורים החוצה
תקראו בבקשה דחוף את "אריה הספרייה".
< נוסעת >

אוי, את גורמת לפרובינציה שעזבתי להראות כל כך עלובה שאני לא מבינה למה אני כל כך מתגעגעת...

ואני מקווה שאין לך ציפיות גבוהות מדי מהספריה, עבורך לפחות. לצאצאים היא מספקת.

<הנה, נתתי סימן שאני כאן ואני קוראת (-: >

צ'מעי, יש פרובינציות בהן זה לא בדיוק ככה.
מצד שני: לאחרונה הייתי בעניין של להתעניין במחירי דירות להשכרה והמחירים כאן מתחילים להתקרב לתל אביב וגם הקושי למצוא מקום סביר. מסתבר שזה הולך יחד. מה שטוב: כמו שלתל אביב יש את יפו אז כאן יש כפרים בדואים/ערבים/דרוזים שהדירות בהן הרבה יותר זולות. שוקלת.
but then again
זה לדעת שמה שאת מתארת זה בדיוק זה ואף למעלה מזה.

אני מקווה שכולכם כבר בריאים.
גם אני כמו בשמת לא הבנתי מדוע את מטלטלת תינוקת חולה. זה מתכון בדוק לצרות. ולא שמעולם לא טלטלתי ילדה חולה, רק שעם השנים הבנתי שאם אפשר אז רצוי לא לזוז מטר במצבים האלה.

עברתם לפרובינציה בלי להכיר אנשים? מה עם דייטים מהאתר? זו אחלה דרך.

קודם כל, שיהיה ברור, במובן מסוים אני מעדיפה את הפשטות והפרובינציאליות הזאת על פני הצפוניות של מרכז תל אביב. יש בזה משהו הרבה יותר נכון. למשל זה שביום שלישי אחר הצהריים החנויות כאן סגורות, ויש הרבה חנויות שסגורות בין שתיים לארבע; אנשים כאן לא מוכרים את חייהם ואת נשמתם לביזנס. והם חביבים, מאירי פנים, וזה הרבה יותר אנושי. אבל לפעמים זה מכה בי, הפער הזה בקצב החיים.
יש גם הפתעות מצחיקות. שבועות חיפשתי מירין, זה מין רוטב יפני כזה. ולא מצאתי בשום סופר מפונפן, ואפילו במזרח-מערב בחיפה לא היה. והנה יום אחד נכנסתי לחנות בעלת השם הלוהט פיצוחי חתוכה, ולצד החינות והפיסטוקים התנוסס לו המירין המבוקש!

רוקדת, אני לא הייתי עוברת לגור בכפר ערבי. ואת זה אני אומרת בתור אוהבת ערבים ידועה. כמו שלא הייתי הולכת לגור בשכונה של ש"סניקים, למשל. בהרבה מקומות, בוודאי במשולש, החברה הערבית היא שמרנית מאוד, והכפריות בה היא אמיתית, כלומר זה לא הציפוי הכפרי לחבורה של אקס-תל אביבים והיפים אלא כפריות אמיתית, עם חטטנות ורכילות, ערכי משפחה חזקים ופוריטניות, כוחנות ושחיתות שלטונית. שלא לדבר על כמה אני רצויה שם, וזה מבחינתי דומה למגורים ביפו (אם כבר אז כפר קרע, שזה הכפר הערבי הכי צפונבוני...

). טוב, זה נושא סבוך...

למה טלטלנו ילדה חולה? כי יש לה אח בריא בן ארבע שהיה כל היום בבית, וגם אנחנו. זה כל הסיפור. האמת, סתם רשלנות. לא מורגלים בילדים מקיאים...

^{וחוצמזה אני דווקא מתחילה עם כל מיני גרציות מהאתר, לאו דווקא מכאן, אבל בינתיים לא יוצא מזה כלום. מכירים לאט-לאט. את מוזמנת. בחום}

באתי להגן כאן על כבודה של הפרובינציה (לא אותה אחת) ולומר שיש הכל! רק צריך לדעת איפה (וההפתעה עם המירין היא דוגמא מצויינת).
אמא שלי תמיד נוהגת לספר שכילדה הם היו נוסעים פעמיים בשנה לחיפה!! העיר הגדולה כדי לקנות נעליים, איזה כיף לי שפתחו במרחק חמש דקות נסיעה ממני את החנות הכי שווה של "בהונות"...

איפה? איפה פתחו "בהונות" ? (יכולה לנחש, בקיבוץ הסמוך אלייך) ומה זה בכלל "בהונות?" הנה ההבדל, אני פרובינציאלית אמיתית. לא יודעת מה זה בהונות.
אצלנו במכולת (צרכניה, אם כבר) הפרובנציאלית שלנו יש חומרי ניקוי אקולוגיים וכמה דברים אורגניים. אבל כמו שהסברתי, מחירי השכירות בהתאם, והם באמת מזעזעים את כל מי שגר באיזור הקצת יותר מורחב ואני רק מספרת לו.
ותשמעי אום שלום , אמנם אנחנו באיזור יותר מרוחק מה"מרכז" (מרכז הארץ פיזית הוא בסביבות באר שבע אגב) ומהרכבת מאשר אנדלוסיה, מצד שני אנחנו גרות במועצה האיזורית הכי מבוססת ויציבה בארץ, זו שאין לה צרות ותושביה יחסית יושבים היטב ומקורבים היטב לצלחת מכל הכיוונים, וגם, בואי נודה, יודעים להתנהל כלכלית. אז בטח שיש כאן הכל, אפילו מיחזור. תנסי את המועצות הסמוכות אלינו, למשל גליל תחתון ותשאלי איך זה שהמועצה שלך נותנת שירותים לערים סמוכות אליה שמכילות הרבה יותר תושבים והרבה יותר משאבים. וסליחה מבעלת הדף שפרצתי עם זה, ואם לא קשור לך אז תמחקי.

ותודה על ההזמנה. אני לא רואה את זה קורה בקרוב. אנחנו עוברות דירה בעוד כמה ימים, גם זה רק לחודש ואחר כך נצטרך שוב מקום זמני (משפצים לנו את הבית היוקרתי בישוב היוקרתי, יקח בין חודשיים לשלושה ומעלה....) ובימים אלה אני בעיקר מנסה לשכנע את הבת שתיתן לי לארוז. שלא תחשבי שהדביקות עוברת בגיל שנתיים, מי שדביקה היא כזו גם בגיל 4 וחצי , לפחות היא כבר ישנה הרבה יותר סביר ושתדעי שאצלך זה גן עדן לעומת מה שהלך אצלנו בימים ההם בזמן הזה.

נהפוך הוא, זה מעניין מאוד! אני, עירונית שכמותי, פרצתי אל הפריפריה רק כדי לגלות שבאמת תל אביב היא מדינה בתוך מדינה.
לא רע לצאת מהבועה.
וחוץ מזה, מה זה "יש הכל"? הרי מה כבר הבנאדם צריך, והאם לא בשביל להיזכר מזה יצאתי מהעיר? רק לפעמים נתקלים בשמורות טבע משנות השמונים ובאנשים שממש חושבים לאט...
(ועכשיו לשם שינוי יום מלא קניות. מתנות לתל אביבים, אלא מה)

ועוד השווצה קלה: השרשוחית הקטנה הודיעה שיש לה פיפי, שמתי אותה בחוץ והיא עשתה!!! הלבשתי לה מכנסיים, ואחרי איזה זמן ראיתי שהם רטובים. הורדתי ורציתי להלביש לה חדשים, והיא לא רצתה ללבוש. שוב הודיעה: "קאק!" (שאין לדעת אם זה פיפי או קקי), הוצאתי אותה החוצה ועשתה קקי!!! הידד!!!
(נו, ועם כל הכבוד, פוליטיקה של מועצות מקומיות זה קצת יותר מעניין)

הידד!!!

האח הידד!

איפה? איפה פתחו "בהונות" ? במרכז הקניות החדש והמפואר בעיר המעורבת מגזרית הקרובה לביתך.
מסכימה עם ההצהרות על המועצה ועדיין חושבת- העיקר להכיר את המקום/איזור ולגלות מה יש איפה.

למה טלטלנו ילדה חולה? כי יש לה אח בריא בן ארבע שהיה כל היום בבית, וגם אנחנו.
בפנטזיות שלי, האורבנית המתוחכמת, בית עם חצר טוב לשני דברים:

נורא קל להיות בלי חיתולים, וגם לגמול מחיתולים (אלא אם הילד פיתח פיקסציה על ערוגת הכרוב)
אפשר להיות בחצר, וכך להרגיש ש"יצאנו מהבית" בלי להתאמץ.

או שהפנטזיות שלי רחוקות מהמציאות, או שאת, מתוחכמת ללא תקנה, סתם עושה לעצמך חיים קשים

או שהפנטזיות שלי רחוקות מהמציאות
פחחחח
<לרוקדת יש חצר ענקית והיום אתמול ושלשום נסיונות האריזה שלה הסתיימו בגן השעשועים/בתים של אנשים אחרים>
בכל איזו מין מילה זו "חצר" ?! זו מילה של עירונים. לנו יש "החוצה" ו"גינה" ועוד כל מיני, אין לנו "חצר".

איזה יופי לגבי הפיפי-קקי. אולי אתפוס אומץ גם לנסות.
ומתישהו גם לבקר אותך. בנתיים רק בדף הבית כאן.
גרציה שכמוני.

האמת, יש חצר ויש גינה. לנו יש בעיקר גינה, אבל כשחיפשנו ראינו גם בתים עם חצרות. הרבה בלטות ורצועות צרות של אדמה מסביב. שתיהן טובות לבלי חיתולים ולגמילה, אני מודה. אם כי הילד לא תמיד בחוץ

וזה באמת הספיק לאיזה זמן, ואין ספק שזה הופך את אחד הצהריים להרבה יותר נעים. הגינה היא מעין חוג בפני עצמו, פעילות שמגרה את כל החושים. בערך בין שתיים לארבע נחים בפנים ואז יוצאים החוצה, לסלול את המרצפות בבוץ, להכין עוגות בוץ, לעדור, לעקור, לחפור, להעביר אדמה מעציץ לעציץ, לטבול את הידיים בעציצים עד המרפק (היא), יו ניים איט, ואחר כך לרוץ עם כל הבוץ ישר למיטה (איזה מיטה, מיטה מי יתנני. כולה מזרן על הרצפה) של אבא ואמא.

בעיר המעורבת מגזרית הקרובה לביתך
ממש חמיצר נהיה פה. אני שוברת את הראש, איזה מגזר? אצלי מגזר זה רק ערבים אבל כנראה שלפעמים מתכוונים גם לדתיים. אבל כל עיר מעורבת גם עם דתיים. וזה בצפון. אז מה, תרשיחא, עכו, כרמיאל, נצרת, חיפה...
הצלחתי לקנות ארבע מתנות היום, במרכז המסחרי של ואדי עארה, מלווה בפושטקית בת שנה ורבע על כל דעותיה ורצונותיה. ולהוציא שמיכות קצת יותר חמ ות. אני עולה על סולם להוריד איזה ארגז קרטון, ופתאום אני מסתובבת אחורנית והיא מאחורי, על השלב השלישי!!!!!
ולהוציא את בגדי החורף של נסיך. טונות של בגדים יש להם אלה, והמון ירושות מהבני דודים בקנדה, שכמו שאפשר לתאר הם חזקים מאוד בבגדי חורף שכמעט אין הזדמנויות ללבוש אותם בכבשן הזה. הרוב די מכוער אבל מה זה משנה, ממילא הכל חוזר מטונף ונהרס לי בתוך עונה אחת. פדיחה, חלק מהבגדים האלה הגיעו אלי במצב מצוין אחרי יותר מילד אחד.

זאת שקרובה לביתה של רוקדת לאור ירח וגם לביתי אבל לא בטוח שאת יודעת איפה אנחנו גרות חמיצר...

הנשר נחת
התנועות שלך.
איך את הולכת לך ברגליים מפושקות כמו גורילה קטנה
והטוסיק המתוק והחשוף שלך מתענטז מאחורייך בנחישות
איך את יודעת לטפס על אופניים חונות עד לכיסא של אחיך
איך את מסמנת בשפת סימנים מתוקה "עוד"
איך את מסמנת שטעים לך
ומבקשת מוזיקה בעיוות של סימן שקיבל את הכינוי "תנועת ניקוי החלונות"
ורוקדת, מניעה את פלג הגוף העליון מצד לצד
או צועדת ומניפה את הידיים קדימה-אחורה כמו ערסית קטנה
איך את לוקחת את ידי ודוחפת לתוכה ספר כדי שאקרא לך
או מסובבת את פני כדי שאסתכל עלייך
איך את מתרפקת ומחבקת, ממש כמו גדולה
איך את מסתובבת עם נעליים על הידיים
או לוקחת את המפתחות, שמה תיק על הכתף ומסמנת "שלום", ויוצאת
איך את מסתובבת עם תפוח, מכסחת אותו ומפזרת נסורת תפוחים על כל הרצפה
וממשיכה להסתובב עוד איזו שעה עם לחיים תפוחות
איך את מנסה ללבוש חולצה בתור מכנסיים
וכמה קואורדינציה ודיוק יש לך כשאת דוחפת עגלה או את ציפור העץ שמחוברת למקל
כל התנועות המתוקות והמצחיקות האלה
אבל שום דבר לא ישווה לתנועת העפעפיים הכבדים, הנכנעים, מעל לעיניים שמתגלגלות מעלה
כמה ענוגה התנועה הזאת.
אפילו אני נרדמת.

הנשר נחת (-:
אצלנו קוראים לזה "צנח לו זלזל".

אוח.

אנדלוסיה
סוף סוף הגחתי בין הארגזים לקרוא. ואני לא יכולה לעצור, כייף זורם ומצחיק כמוך, ומדוייק ומרגש. מתגעגעת מאוד (ממש הסמקתי לקרוא אותנו מוזכרים) אז יש לי כבר אלף תוכניות בריחה מהשיגרה שלא תמיד יוצאות לפועל על טיולים ונסיעות לסיני יחדיו. בנתיים אולי נגיע לביקור ביום שלישי הקרוב.
הגילוי של השבוע האחרון: אני ממש מאושרת מחופשת הלידה המאוחרת שלי עם הגורה הקטנה. זה אושר גדול להיות איתה יום שלם כמובן שגם מעייף. אולי אפתח מזה קריירה...
נשיקות לנסיך למוסא ולשישו מכולנו.

המפתח
אז נסעתי לעיר הגדולה. חדרה, אלא מה. המנעול של הבגאז' שלי קפץ ממקומו, ואי אפשר לפתוח את הבגאז'. ואני כל הזמן זוכרת שגם הגלגל ספייר נמצא שם ואי אפשר להגיע אליו בלי לפתוח את הבגאז'. כבר חודש אני מתכננת את היציאה לעיר המחוז.
הללויה, יום שישי בתשע בבוקר ואני מפליגה לדרכי. תחנה ראשונה -- קובי זלוטניק, מפתח לכל. לצד אמרות שפר שתלויות בחנות יש שם גם תמונה של חיים זלוטניק, מייסד העסק, בחור צעיר בכובע מצחייה ואופניים. הוא בוחן את הממצאים, קצרה ידו מלהושיע, ושולח אותי למוסך רנו באזור התעשייה. בדחילו ורחימו אני מוציאה ממנו שרטוט מדויק והוראות הגעה, כי אני מוכשרת במיוחד בדברים האלה

הגעתי למוסך רנו, גם שם לא התמהמהו הרבה בטרם ישלחו אותי לכל הרוחות, רק קודם אמרו "קח אותה לכמאל [הפחח] שיסתכל על זה", אבל גם כמאל לא ידע מה לעשות עם זה, ושלח אותי לאבי הסנדלר. שוב ביקשתי ארבע פעמים שיחזרו על הוראות הנסיעה, אבל נסעתי על כביש ארבע כמעט עד נתניה. טוב, בסוף מצאתי את אבי הסנדלר, שהוא בעצם מנעולן מחונן שמוכר גם ספידות לנעליים, או משהו.
אני אוהבת בעלי מקצוע כאלה. אני מראה לו את הצילינדר, הוא מסתכל עליו ואומר לי מה זה זה של רנו. אבל הוא לא יכול לעשות כלום, זה ישן, זה רק בחברה, רק להזמין חדש, מאיפה הוא יביא לי חלק כזה. אני לא מוותרת. בסוף הוא מתרצה, הוא יאלתר לי משהו. או, אני שמחה, הנה אנחנו מתקדמים. תוך שנייה פתח את הבגאז', התחיל להתעסק שם, ופתאום לא יודעת מה קרה, הוא אומר לי אני חוזר עוד כמה דקות, ונעלם.

התנפלתי על תא המטען כמוצאת שלל רב. או אז גיליתי שהגלגל ספייר בכלל לא נמצא שם אלא מתחת לאוטו. בראבו עלי.
בינתיים התחיל הרעב להציק לי. נכנסתי למכולת של רוסים וארגנתי לי איזה סנדוויץ' עתיר כולסטרול אף על פי שאין להם שום דבר למרוח עליו. ועוד אני מחכה. הגיעה איזו מחומצנת בשנות החמישים, כולה בוכה ורועדת, יש לה גור חתולים במנוע, איפה אבי שיוציא לה אותו משם. ואבי איננו. הצלחנו אני והמוכר מחנות הפרחים ליד להוריד לה את החתול מהמנוע. ואבי איננו. בעורף מדמואזל טורבו לא נרדמה, טוחנת פירות אבל כבר מתחילה להיות עצבנית.

אחרי אולי שלושת רבעי שעה הגיע אבי. מצטער, קרה מקרה חריג, הוא תפס את העובד שלו גונב ממנו. הוציאו לו מהאוטו מלא שקיות עם דברים מהחנות. עובד אחר אומר לי כלא מאמין, שש וחצי אלף שקל משכורת וגונב!
ואחרי כל זה אבי מסתכל עלי ואומר לי, תשמעי, אני אגיד לך את האמת, אין לי עכשיו מצב רוח לטפל בזה. אני עצוב, אני תקוע עכשיו בשיא העונה (לא ידעתי שיש עונה של מנעולים. מצד שני עכשיו זו עונת הנעליים...) בלי עובד, שלוש וחצי שנים הוא עובד אצלי, לכי ותחזרי ביום ראשון.
סיפור בלי פואנטה, אלא מה.

כל הסימפטיה לאבי @}

רק מה, תצטרכי לנסוע שוב

פדיחה, חלק מהבגדים האלה הגיעו אלי במצב מצוין אחרי יותר מילד אחד.
פדיחה הם בעצמם, שלא נותנים לילדים שלהם להתלכלך

אצלנו קוראים לזה "צנח לו זלזל".
גמצלנו!!

וואו. איזה סיפור.
אוי החיים, החיים.

ווהאו איזה שיר.
מזדהה. צנחה לה נמרה....

_אצלנו קוראים לזה "צנח לו זלזל".

אצלנו קוראים לזה "הכותל בידינו"

מה קרה שמחקת את הדף ואח"כ החזרת?

<כבר דאגתי

>

תשמעו, מה אני אגיד לכן, ניצן אמ שאלה אותי את זה, נכנסתי לבלוג ונדהמתי. בחיי, הסתכלתי על המסך המומה איזה שתי דקות. אין לי מושג מי עשה את זה ולמה. אממה, ברוך צ'יק צ'ק, שחזרתי וזהו.

אין לי מושג מי עשה את זה ולמה
למיטב זכרוני, מה חדש אמר שאת עצמך עשית את זה.

אני שחזרתי את זה.

למיטב זכרוני, מה חדש אמר שאת עצמך עשית את זה
בגלל זה שאלתי אותך מה ניה. כי ראיתי שאת מחקת, את ולא שרף.

טוב, אולי אני, בטוח מבלי דעת. בכל אופן תודה על הדאגה.

שברו את הכלים
הילד נורא רוצה שתהיה לנו טלוויזיה, ולנו כמובן אין שום כוונה שתהיה לנו טלוויזיה (הכוונה לא למכשיר אלא לשידורים). אז הוא מבקש פעם אחר פעם, וכל פעם אני אומרת משהו אחר. לפעמים אני אומרת לו שאני אדבר עם אבא ואשאל אותו מה הוא חושב על זה, וברוב הפעמים אני אומרת לו את האמת, שאני ואבא לא כל כך רוצים טלוויזיה, ושיש לו קלטות שהוא יכול לראות וזה מספיק, והוא יכול לראות אצל הסבתות או בגן מדי פעם אם הוא נשאר בצהרון (והוא מה זה אוהב את זה, כמעט כל יום מבקש להישאר: רואים טלוויזיה, אחר כך יש הפסקת קורנפלקס, וגם אפשר להתמזמז עם גורת החתולים בלי הרבה תחרות; כל כך קל לקנות אותו), ושבבית יש עוד המון דברים מעניינים לעשות ולא צריך לראות טלוויזיה. וכן הלאה וכן הלאה, אני לא מחדשת פה כלום. ופעם אחת גם אמרתי לו שטלוויזיה זה עולה כסף, הרבה כסף, ואנחנו מעדיפים לעשות דברים אחרים עם הכסף הזה.
ובעוד הוא מהרהר בדבר המשונה הזה, איך זה שלהדליק טלוויזיה עולה כסף, גם אני מהרהרת בזה. ותוהה מה למשל היה קורה אם אף אחד לא היה מוכן לשלם את מה שגובות חברות הכבלים. ואז אני מבינה פתאום,
-- טוב, קודם כל אני מבינה שזה לעולם לא יקרה, כי המון אנשים חושבים שנורא כדאי להם לשלם כדי לראות את כל התפלויות האלה.
אבל נניח שלא. מה אז?
מה היו עושים כולם, הגופים המסחריים שחיים מכל הפסטיבל הזה, המפרסמים, משרדי הפרסום, המפיקים, כל הצד הזה -- זה כבר לובי ענקי. כאילו, הם היו נשארים עם המון "סחורה" שאין לה ביקוש -- הם היו חייבים לדחוף לנו את זה איכשהו, ולו בחינם.
אבל גרוע יותר, מה היו עושות "הרשויות"? המדינה, מה היתה עושה אם לא היתה מסממת מיליונים באח גדול ואח קטן והישרדויות וכוכבים שנולדים לשיר ולרקוד ולבשל ולרזות ולא יודעת מה עוד. תחשבו, זה היה יכול להיות מסוכן נורא! אנשים אשכרה היו צריכים להתחיל לעשות משהו עם הזמן שלהם.
והכי נורא? החדשות. כי אם החדשות לא היו מתווכות על ידי הטלוויזיה (כמו שאני חיה למשל, די מעודכנת, מתעניינת במה שקורה – אפילו שלא קורה כלום – ובכל זאת, לגמרי קוראת עיתונים באינטרנט, וכולל מאמרי פרשנות ברמה יותר או פחות...), כלומר אם החדשות היו עובדות יבשות שכתובות על נייר או על מסך מחשב, בלי כל ההתלהמות הטלוויזיונית, האמוציות, השקרים בשידור חי משורה של פרשנים (בדרך כלל צבאיים, כלומר יונקים ישר מהפטמה של הצבא, וסליחה על הדימוי, צר עולמי וזה), עם כל מה שעושות חדשות מצולמות, עם הקלות שבה אפשר לשכנע ככה – מה אז? כל הריכוזיות של אופן העברת המידע היתה נפגעת. הסובייקטיביות של הידיעות היתה גוברת. המונופול שיש לטלוויזיה על המידע היה מתערער. הלגיטימיות והמעמד של הטלוויזיה כיודעת-כל, כמין אלוהים, היו מתפרקים לגמרי.
ועם התפוררות המידע האחיד, גם היחידים שמרכיבים את "העם" היו נפרדים לאט-לאט לקבוצות שונות, כמו שאנחנו באמת, בלי הפמפום הלאומי-קולקטיבי המתמיד הזה.
ומה אז? אנשים היו מתחילים לחשוב בעצמם! והיו חושבים סתם בצורה אנושית. ולא היו מוכנים להרוג ולמות בשביל איזו ישות שכאילו נושאת את שמם ולמענם, אבל בעצם רק משתמשת בהם.
כלומר, בסופו של דבר הם היו חייבים לתת את הטלוויזיה הזאת בחינם. כל כך הרבה אינטרסים מעורבים בזה, יש להם פשוט יותר מדי להפסיד. הם כמעט היו משלמים לציבור כדי שתהיה לו טלוויזיה והוא יצפה בה. לכל הפחות הם היו מחייבים בחוק שלכל אזרח תהיה טלוויזיה.

אתן מתארות לכן דבר כזה? מה זה בא לי לעשות קמפיין כזה, רק כדי לראות מה יקרה.

וברור שהטלויזיה היא אם כל חטאת. די תמצתת את ישמעאל שלי בגרסת הטלויזיה.

<אני? אני אשכרה אשכרה שאלתי בשבוע שעבר "רגע, היא לא ראש הממשלה עכשיו?" (על ליבני) ואז הזכירו לי מי כן. איזה חרא.

>

ומה אז? אנשים היו מתחילים לחשוב בעצמם! והיו חושבים סתם בצורה אנושית. ולא היו מוכנים להרוג ולמות בשביל איזו ישות שכאילו נושאת את שמם ולמענם, אבל בעצם רק משתמשת בהם.
צר לי לנפץ לך את הסיפור היפה, אבל
אל תשלי את עצמך...
במקרה אני מחזיקה בכמה עובדות היסטוריות, שיכולות לגלות לך שגם לפני 1968 (ראשית הטלביזיה בישראל), והרבה הרבה לפני שנות החמישים (ראשית הטלביזיה בארצות הברית):

אנשים לא חשבו בעצמם.
אנשים לא חשבו "בצורה אנושית".
יותר אנשים היו מוכנים להרוג ולמות בשביל הרבה יישויות שכאילו נשאו את שמם ולמענם, אבל בעצם רק השתמשו בהם.

צודקת, צודקת. זה היה מהיר ופזיז מדי ופשטני. דילגתי על כמה שלבים בדרך. מה עוד ש"אנושי" זה הרבה מאוד דברים, ובהרבה מאוד מקרים ממש לא מציאה

אבל את מסכימה אתי שאילו אף אחד לא היה משלם על זה הם היו צריכים לתת את זה בחינם כי זה בכל זאת משרת איזה סוג של שליטה בהמונים, וגם הופך אותם לצרכנים יותר ממה שהם היו לפני זה, ומפמפם אינפורמציה אחידה, ומסמם את האנשים?

בקשר לטלויזיה:
אין לי בבית ואני נגד, אין לי גם מכשיר, לא מראה סרטים והגן ללא טלויזיה בכוונה. כמוך מתעדכנת ומתעצבנת מהאינטרנט. למרות זאת איך שקראתי חשבתי שאולי אפילו הפוך: נכון שלפני הטלויזיה היה יותר זמן לאנשים, אבל מצד שני היה הרבה יותר קל להסתיר מידע והעולם לא רעש על כל מיני דברים שהיום אין סיכוי, יש כתב עם מצלמה בכל מקום ונכון שהם מפרשנים מה שבא להם למי שלא רוצה לחשוב, אבל עדין יש יותר סיכוי שמידע שרוצים להסתיר יעבור ויגיע. כמו צ'רנוביל, כמו דברים שקורים בעירק, ועוד. נכון, ברור שאינטרנט עוד יותר פתח את זה אבל גם הטלויזיה איפשרה יותר מידע, עד כמה שהיא מסממת ומטמטמת ועוד שלל כינויים שיש לי עבורה.

על הטלוויזיה עוד נדבר. אני לא אכתוב יותר מחשבות שטחיות. נכון מה שאתן אומרות אבל נכון גם מה שאני טענתי. רק צריך לחדד את זה.

לידיעת הציבור, כל הדיון על אילוף הסוררת, קקי, פיפי ושאר דברים שברומו של עולם הועבר ל{{}}מעבר מבלי חיתולים לגמילה.

נהייתה מין מסורת כזאת בשבועות האחרונים, אמא שלי באה ואנחנו הולכות לקחת את הנסיך מהגן והולכים לאכול באיזה מקום: שתינו רעבות וגם הוא משום מה תמיד רעב אף על פי שהוא בדיוק אחרי ארוחת צהריים. כבר אכלנו חומוס משובח ופעם אחת גם חומוס שהרס לי את הצורה. היום ממש נכנסנו למסעדה. היה שם ריח טוב וכל השולחנות היו תפוסים אבל בדיוק התפנה לנו שולחן. מה כבר יכול להיות רע?

טוב, התיישבנו. אולי רבע שעה עד שניגשה אלינו מלצרית בגיל מבוגר מהנהוג למלצריות בארצנו. שאלנו מה מגיע הכי מהר. הזמנו סלטים שהיא אמרה שמגיעים מיד, וקיש שהיא אמרה שצריך רק לחמם. בכוונה שאלנו, כי רוח שאנטי שרתה על המקום ואנחנו היינו רעבות ועם זאטוט ומדמואזל טורבו עייפה ומצוננת (בקושי מצליחה לינוק) וטראבל מייקרית בזכות עצמה.
(אממה, באמצע פתאום הרגשתי שהיא צריכה לשירותים. תושייה: הורדתי הכל והעמדתי אותה על האסלה, רגל פה רגל שם. עבד!)

רבע שעה או יותר עד שהגיעו הסלטים: ארבע צלוחיות קטנטנות עם סלטים – שהיו מוכנים, כן? היה צריך רק לשים אותם בצלוחיות – ושתי לחמניות קטנות. בלענו אותם וחיכינו לקיש. נדלג על כמה פרטים: הקיש הגיע כעבור איזה 35 דקות – וקר, אלא מה. אני בשלב הזה כבר יצאתי מדעתי, לא הצלחתי להבין מה קורה שם, למה זה לוקח כל כך הרבה זמן, למה אנשים כל כך איטיים כאן. מה עובר להם בראש?!?!?!?!
אז קראתי למלצרית ואמרתי שאני מוותרת וזהו.
ואז, זה היה חצי פאתטי וחצי נוגע ללב. היא אמרה שזה היום הראשון שלה בעבודה ושהיא אף פעם לא עבדה עם כל כך הרבה אנשים (היו שם איזה 12 אנשים! ואו!). אז טוב, אמפתיה, אבל אז היא הסבירה שחשוב לה שנדע שהם עושים את הכל בעצמם, והכל נורא טבעי, ו{{}}עם המון אהבה!
נו, מצאה לה המסכנה למי להגיד את זה. נשכתי את הלשון מה זה חזק, אבל אמא שלי הצליחה להתייחס לזה בהומור ואמרה לה שמי שרעב, לא כל כך חשובה לו האהבה; הוא רוצה פשוט לאכול.

יופי, עכשיו אני רעבה.

משאירה סימן @} שתדעי, קוראת, נהינת מהכתיבה ומזדהה במקומות הנכונים (לא שיש מקומות נכונים, אבל כך נהוג לאמר) ולא מגיבה אף פעם כי מן תקופה כזאת שלא כותבת כמעט כלום בשום מקום. מרגישה שיצאתי קצת פארשית איתך. זאת תקופה כזאת. תיכף תעבור. אנחנו עוד נשתה את הקפה שלנו מתישו.

נו מה אני אגיד לכן, נשארתי לבד הערב, מוסא יש לו איזה עניינים פסאודו חברתיים בעבודה, שבמסגרתם הוא צריך לשתות ולאכול ולעשות שמוזינג עם כל מיני אנשים שלא מעניינים אותו.
הילד הנחמד שלי ביקש טוסטר אובן ועכשיו יש לנו שני טוסטרים, אחד לבחוץ ואחד לבפנים. וקניתי לו גם חימר, וכל אחר הצהריים הוא אפה עוגות חימר עם דובדבני זכוכית כחולה בטוסטר שלו, בעסק רב הוא התעסק שם, ואחותו הולכת אחריו באש ובמים ומפזרת חימר על כל הרצפה, זה בתקופה שעוד לא ברור אם זה באמת חימר או משהו אחר... וגם אוכלת את זה.
אז נכון, הורדתי כביסה תליתי כביסה וקצת סידרתי פה ושם, אבל בגדול הייתי רגועה והחלטתי שלא אכפת לי הבלגן העיקר האווירה. ובאמת מתישהו אפילו אמרתי בואו נלך לחדר משחקים והסתלבטנו שם קצת, והכנתי ארוחת ערב לא מושקעת בעליל של רביולי קפואים שרק זורקים למים וכמה ירקת חתוכים גס ליד, ואני אכלתי משהו מחומם מאתמול, והילדה לא ישנה מאחת עשרה ועוד הצלחתי למשוך אותה, ולא להתווכח עם הילד שאמר שהוא לא רוצה להתקלח, אבל כשאכל שאלתי אותו אם ירצה אולי לעשות אמבטיה או מקלחת כשיגמור לאכול והוא רצה! והצלחתי להשכיב את שניהם באותה מיטה ובאותו זמן, ולקרוא להם סיפורים מכל הז'אנרים שכולם יהיו מרוצים. שמונה אפס אפס, הר הבית בידינו, כמו שאמרו פה. (האמת שאצלנו אומרים one down, one more to go)
אבל המחיר, אח, המחיר. חככתי בדעתי אבל בסוף הלכתי על זה. עד עכשיו ניקיתי. הספונג'ה עצמה (טוב, לא ממש ספונג'ה, רק סמרטוט רטוב אבל פעמיים) לקחה אולי עשר דקות, אבל רק לסדר כדי לַעֲביר סמרטוט לקח איזה שעה וחצי אם לא יותר.
יופי. עכשיו יבוא המוסא כולו העולם הגדול, ואני רק הצלחתי להחזיר את הבית למצב ראוי למגורים...

יופי. עכשיו יבוא המוסא כולו העולם הגדול, ואני רק הצלחתי להחזיר את הבית למצב ראוי למגורים...
את אלילה. מה קרה לך. אם בארזים נפלה שלהבת _{מה יגידו אזובי הקיר שלא די שאינם מכניסים שקל לקופה המשפחתית אלא גם לא מצליחים להחזיר את הבית למצב ראוי למגורים בשום שעה ובשום יום בשבוע?}
כן, טוב, זה לא מה שצריך לעודד אותך. כרגיל אין לי שום דבר חכם לומר.

שכחת שגם העברת ערב נעים עם שני הילדים בלי ויכוחים?
זאת היתה ההצלחה העיקרית

ולא עשית תזמורת בצורת ו-air guitar עם הספונג'ה?

ולא עשית תזמורת בצורת ו-air guitar עם הספונג'ה?
לא, את יודעת, כאן כאשר מדמואזל ישנה זה יראת קודש, אבל הדלקתי רדיו בשקט, דבר שלא עשיתי כבר עידן ועידנים. רציתי שמישהו יתקלט בשבילי.

נו, ידעתי שכאן תעודדו אותי. מה יש, לעודד זה לא חכם? מי עוד מבין ללבנו מי?
וזה נכון, הייתי בהחלט גאה על הערב עם הילדים. כי הוא לא רק "עבר בסדר", זה היה פשוט נעים.

יופי. עכשיו יבוא המוסא כולו העולם הגדול, ואני רק הצלחתי להחזיר את הבית למצב ראוי למגורים...
את יודעת מה הזכרת לי? (-:
את הבדיחה ההיא, על הבעל שחוזר הביתה מהעבודה, והכל הפוך, בלגן נורא, מטונף, מלוכלך, לא ייאמן, הבית נראה כמו אחרי הפצצה (תחסכי לי את הפירוט, לא יכול להיות שאת לא מכירה את הבדיחה) ובחדר השינה אשתו שוכבת על המיטה בפיג'מה (עוד מהבוקר) וקוראת בשקט כתב עת.
כשהבעל הנדהם שואל, "מה זה, מה קרה כאן?!"
אשתו עונה לו בנחת:
"אתה זוכר שכל יום אתה חוזר הביתה ושואל אותי מה כבר עשיתי כל היום?
אז היום - לא עשיתי את זה".

אז היום - עשית את זה.

(מרוב שיש לי מה לומר אני כבר לא אומרת כלום)

איזה שאקלית יא אללה
נתת לי השראה עם הטוסטר והחימר, רוצה גם

איזו בדיחה נפלאה! לא הכרתי (ואני מכירה בערך מיליון בדיחות). מאמצת מיד!
חן חן יקרות. נעים להיות מוערכת בספרה הדומסטית.
ומה עוד? באה חברתי הטובה מלונדון. מה חברתי, זו בכלל אחותי, אהובתי, מה שלא יהיה. וכמה זה כואב שהיא גרה רחוק כל כך. יש לה מתוק אחד בן כמעט שנה, וכמה עצוב שאני לא רואה אותו גדל. היא באה בנסיבות איומות, יש לומר, לטפל בעניינים של הורים זקנים, לא בריאים וקצת יורדים מהפסים. ואחרי כל התלונות שלי על הבית החדש נכנסה וכולה התפעלות, ונוזפת בי שהגזמתי לגמרי -- והיא אוטוריטה בתחום! אז בכלל אני מאושרת. כן כן, גילוי נאות: היא היתה המוטיבציה המכרעת מאחורי מבצע הסדר והניקיון המרשים של אתמול בלילה. ויש לומר שאחרי שפרשתי פה את השטיחים ממש חמים וביתי לנו. בכלל, אני מוצאת שאני במעין התקף של קינון חורף. כשרק עברנו עשיתי מאמץ מרוכז להעמיד את הכל פחות או יותר במקום, ועזבתי. ועכשיו, שלושה וחצי חודשים אחר כך, פתאום אני מרגישה את הבית, מה הוא צריך, מה אנחנו צריכים. אז עסוקה הרבה בסידור ושפצור.
יש לי המון מה לספר לה, דברים שאני יכולה לספר רק לה, ומחכה המון זמן לפגוש אותה. אבל כשאנחנו נפגשות סוף סוף, קודם כל יש פה שלושה ילדים קטנים כך ששיחתנו נעצרת קצת לפני שהיא נוסקת לגבהים פילוסופיים (ממש רק קצת. אולי שני סנטימטר מעל הצלחת הגדולה שנקראת רצפה...), וחוץ מזה אני כל כך מאושרת סתם להיות איתה ולהריץ דחקות יומיומיות שבכלל אין לי כוח להתחיל לצלול אל נבכי נפשי וכל מה שעברתי בחודשים האחרונים...

טוב, לא ממש ספונג'ה, רק סמרטוט רטוב
כבר שאלתי את זה בעבר ואף אחד לא ענה: במשפחה שלי פעמיים סמרטוט רטוב זה ספונג'ה. למה אתם קוראים ספונג'ה, אם ככה?

<וכמובן - ברור שאת שאקלית מדהימה! רק על השלווה בכל הערב הזה, אם לא על שלל הפעילויות הדומסטיות שמסביב...>

מעריצה מרחוק
תמי

וחוץ מזה אני כל כך מאושרת סתם להיות איתה ולהריץ דחקות יומיומיות שבכלל אין לי כוח להתחיל לצלול אל נבכי נפשי וכל מה שעברתי בחודשים האחרונים...
בעיניי זו חברות יותר עמוקה מאשר לצלול לנבכי נפשי. חליק, כל פסיכולוג מתחיל יסכים לשמוע את נבכי נפשך בשביל כמה שקלשעה. אבל סתם ככה להיות? בלי יותר מדי טררם עם אנשים שאת אוהבת? ככה בָּנינוחות? פייי. זה טון.
גם י יש איזה שתיים כאלה בָּארהבברית. היופי זה לדעת שהן שם. שתמיד תהיה הנינוחות לכשניפגש.
תענוג.
למה אתם קוראים ספונג'ה, אם ככה?
שלא תדעי.
אצלנו זה טאטוא יבש, שמפו לרצפה (מטאטא רטוב וחומר ניקוי מקליפוץ דובדבנים), גריפה יבשה, גריפה רטובה (שופכים מים בלי כלום וגורפים) וסמרטוט יבש ונקי.
הכל אמת (חוץ מקליפוץ הדובדבנים)

תראי, זה נכון. זו הנינוחות הנפלאה והטבעית, הצחוקים שמיד באים, הירידות ההדדיות שמלוות בהמון אהבה. אבל יש דברים שאני רוצה לספר לה. אנחנו מכירות כל כך הרבה שנים, שיש דברים שרק היא תבין. היא תבין למה זה מפתיע או קשה או למה דברים מסוימים הם הישג. וגם היא רוצה לספר לי, עכשיו שהפכה לאמא, וגם היא, אשת הקריירה המצליחה תמיד, מרגישה מה זה אומר להיות בספרה הביתית, ולהיות כל היום עם תינוק ולעשות קניות ולהעלות אותן הביתה עם התינוק ולקפל את העגלה לאוטו ויורד גשם (לונדון, כן?), ולהבין שזו באמת ה{{}}ספרה הלא-מוערכת. וכדי לדבר קצת ברצינות צריך קצת ריכוז וקצת זמן, שבדרך כלל קשה למצוא בביקורים חטופים.
אממה, ת'נק-גוד פור פרדס האנה: השקט והשלווה פה מאוד עזרו לעניין. והשמש החורפית, ושמנו מחצלת על הדשא שהתחיל להתאושש מגשמים וכיסוחים, והרגשנו קצת בחופש (רק אני כל הזמן יושבת לי על הצוואר התפוס שלי כל העבודה שמחכה לי אבל אין דבר). אין מי יודע מה לאן ללכת, הטלפונים לא מצלצלים הרבה.

ובקשר לספונג'ה, אני לא רוצה להוציא פה את השד העדתי, אבל ספונג'ה אמיתית זה לשפוך מים. כמו אצ'לנו בחוצ'לארץ'. ולגרוף. ושהכל למעלה. לא למרוח ככה באמצע...

פיח. הספונג'ה שלך זה רק שלב 4 אצלי. וזה בלי לציין את שלב 0 - שהכל למעלה.

אוי אני מעדה מזניחה

אצלנו מנקים טוב טוב, לא קוראים לזה "ספונג'ה", ולא שופכים מים כי זה הורס את הרגליים של הרהיטים ו"אצלנו" אנחנו לא בקטע של להרוס את הבית.
קודם מנקים את כל האבק.
אחר כך מרימים הכל למעלה.
אחר כך מטאטאים טוב טוב.
אחר כך מביאים דלי ומגב וסמרטוט.
אחר כך טובלים, סוחטים קצת, ועוברים מסביב כשהסמרטוט ביד על כל הפאנלים והזוית בין הפאנלים לרצפה ומסביב לרהיטים הכבדים (ארונות הספרים, בעיקר).
אחר כך סמרטוט רטוב על מגב.
אחר כך סוחבים עם המגב ואוספים את כל הלכלוכים לפח.
אחר כך סמרטוט סחוט היטב/יבש.

אוי אני מעדה מזניחה?
שאלוהים יעזור לי (ובאמת הגיע הזמן אני מבקשת ממנו כל כך הרבה) אם אני מצליחה לסדר ולטאטא זה כבר נחשב שניקיתי ואם גם העברתי סמרטוט אז בכלל ליל הסדר. לשטוף ולגרוף זה חלום רטוב (הא, איזה משחק מילים) קרה אולי ארבע פעמים בשנתיים וחצי שאני בבית הזה.
אז עכשיו את מבינה למה אני אומרת שלא הספקתי כלום?

כן, ברוטשילד לא היה צריך לשפוך מים, אבל כאן? אם רק מעבירים סמרטוט זה מחזיק בערך יום וחצי...

אה, זה לא שאני ושה את זה כך שבוע. רק כשהכתמים מתחילים לקום וללכת בעצמם ממקום למקום LOL

טוב, אני מגזימה, אבל בטח לא יותר מפעם בחודש אם אני המנקה הראשית ויש לי גם תינוקות.

אנד, מוזר מה שאת אומרת. בתל אביב היה לי פי מיליון יותר אבק מבכל מקום אחר, כולל בנגלור.
<שיואו, עשינו לך מהבלוג ספונג'ה.>

לא נורא, הבלוג שלי כביסה והבלוג של אנד ספונג'ה....
לגבי אם רק מעבירים סמרטוט זה מחזיק בערך יום וחצי רציתי רק לומר שלדעתי בבית עם ילדים, במיוחד בקומת קרקע, עוד לא הומצא תהליך הניקוי שיחזיק יותר משעתיים (אלא אם הילדים ישנים, החלונות סגורים ואת מול באופן בדום שתיקה).

ובשמת - תודה, החזרת את הכבוד למגזר!

ובשמת - תודה, החזרת את הכבוד למגזר!
ממש לא החזירה!
לראייה, שימי לב מה כתבה הנאשמת במו עטה! - "ולא שופכים מים כי זה הורס את הרגליים של הרהיטים"

[h=3]

אהא!!![/h]
זה אומר שהיא, לא, עם כל הרצון הטוב, לא מרימה הכל למעלה! יען כי כל הרהיטים למטה!
פו!

"אצלנו" אנחנו לא בקטע של להרוס את הבית.
"אצלנו" לא יורדים על ארבע בשביל פאנלים.
תמונה

אבל בטח לא יותר מפעם בחודש

טוב נתעלם מהחצוף שהמליץ לי לנקות פעם בחודש. זה ממש כמו מהבדיחה של בשמת. מצד שני, כל עוד הוא מוכן לממן את העוזרת פעם בשבועיים ולרחוץ את הכלים כל ערב הוא יכול להתחצף.

בכל מקרה, אני מתפטרת. אין לי כוח יותר לג'וב הזה. הקטנה כאמור הצטננה, משתעלת, זבת חוטם, כולה מעוכה, בוכה בלי הרף. וחצי מהזמן מסרבת לגרביים או מורידה אותן או בורחת כשמלבישים לה, וזה כאמור קורה הרבה כי כל פעם צריך להפשיט אותה כליל כדי לעשות פיפי. חוץ מזה היא רעבה וכל הזמן רוצה לינוק, הרסה לי את הציצי, לא מוכנה לאכול שום דבר. גם אם לועסת היא יורקת את הכל. כל הזמן על הידיים, או הולכת אחרי ומושכת לי במכנסיים, וכל הזמן מלווה אותי הפסקול של הבכי העקשני והמוחה שלה. כדי להשלים את התמונה אחיה מתנהג כמו איזה אפנדי וכל היום מחלק פקודות, ואם אני עונה לו הוא פוקד עלי "את אל תדברי אתי". בן ארבע וקצת, כן?
ואף על פי שלא ירדתי על ארבע, הערב ההוא עם הניקיון עדין יושב לי חזק. בגלל זה התלבטתי, הרגשתי חלשה, חלושה אפילו, מותשת, ובכל זאת הלכתי על זה. והגב מתנקם בי. עד שהתאושש קצת, יצאתי הבוקר והפכתי את האדמה לפני שכל הסרפדים יצמחו ויתפסו תחת.
די. זה לא אנושי. אני רוצה חופש.

האפנדים האלה יכולים להעביר קורס בניהול ולכסות בכך על חלק מהוצאות הקיום שלהם. גם לי יש אחת כזאת בבית (בת חמש) והיא עוד נעלבת כשאני מציגה אותה בתור המנהלת שלי.
גם אני רוצה חופש. בואי נברח.
_{אני בורחת סדרתית . אל תאמיני לי. כבר הצעתי פה לכמה. גם סדרתית וגם לא אמינה}

סרפדים זה מעולה! אוף איתך, עכשיו ממה החצוף יכין לך שייק ירוק?
ויש משהו באדמת האזור. אני יצאתי פחות משבוע אחרי לידה ועדרתי. טירוף...

די. זה לא אנושי. אני רוצה חופש.

רציתי רק לומר שלדעתי בבית עם ילדים, במיוחד בקומת קרקע, עוד לא הומצא תהליך הניקוי שיחזיק יותר משעתיים
מחרה-מחזיקה.

זה אומר שהיא, לא, עם כל הרצון הטוב, לא מרימה הכל למעלה! יען כי כל הרהיטים למטה!
סתם, סתם את מכפישה, ניצנוש (-:
איך אני ארים את הספה למעלה? היא ברהיטים שמזיזים.
איך אני ארים את ארונות הספרים למעלה?
מה קרה לך, את ארון הספרים הגדול אי אפשר בכלל להזיז. את כל הארונות הקטנים יותר מזיזים ככה: קודם מעבירים את מה שעל הארון, אחר כך מרוקנים בערימות לפי הסדר את כל הספרים משלושת המדפים, נגיד לשולחן האוכל או משטח גדול כזה, אחר כך מנקים את כל המדפים שהתרוקנו, אחר כך מזיזים את הארון כל פעם צד אחר, ככה קצת קצת עד שאפשר כבר לנקות.
אחר כך מחזירים ככה כל פעם צד ימין, צד שמאל, עד שחוזר להיות צמוד לקיר, ואז מחזירים את כל הספרים לפי הסדר של הערימות, שעשיתי אותן שתי וערב שלא יתבלגנו כי הרי כשמחזירים אז האחרון חוזר ראשון.

וברוך לא אשם, יש לנו המון ספרים בבית, וגם די הרבה מטרים של ארונות ספרים.
אנחנו מחפשים לשכור דירה קצת יותר גדולה. לכל דירה אני נכנסת ומנסה למדוד אם יש מקום לארונות הספרים. מה אני אגיד לכם, מדהים שבדירה של 49 מ"ר יש לי סלון שמכניס 4.5 מטר של ארון ספרים, וחדר שינה שיש בו מקום לשתי שידות גדולות ליד המיטה (מה שאומר שיש שם גם מקום לצידנו למזרון של הילד), וכל הדירות שאנחנו בודקים, שלכאורה יותר גדולות (נגיד, 4 חדרים) - אי אפשר להכניס מיטה משפחתית בחדר השינה, ובסלון אין מקום לארון האהוב!

יצאתי הבוקר והפכתי את האדמה לפני שכל הסרפדים יצמחו ויתפסו תחת.
למה? למה? את הסרפדים חשוב לטפח. תכניסי למרק. אפילו אם תוציאי אחר כך, הדברים הטובים יצאו למים של המרק. גם תעשי מהם חליטה. ניצן גם תאכל מזה רסק ירוק, אבל אני, נעשית ירוקה מלראות את הרסק הירוק (ולא מקינאה).

יש לנו המון ספרים בבית, וגם די הרבה מטרים של ארונות ספרים
האם גם אצלכם לא חשוב כמה מטר ארונות ספרים יש, תמיד כמות הספרים גדולה יותר?
<בנזוג חובב אגירה, מה לעשות>

טבעונאיות יקרות, בריאותניות חביבות. חובבות חליטות, הריוניות מבוצקות, אנמיות ואחרות. אני מזכירה לכן שסרפדים זה כואב! שורף, מגרד.
לנו אין שום גדרות בגינה, ולעומת זאת יש כאן שני ילדים: האחת בת שנה ורבע, ואמנם גאון (היום הלכה לבד לשירותים אצל אמא שלי, הודיעה קהההההההה? והשתינה ליד הדלת!) אבל עדיין מוקדם ללמד אותה איך נראים סרפדים. השני אמנם גאון אף הוא ומזהה חופשי המון צמחים לפי העלים, אבל היסטרי לגמרי בכל הנוגע לכאבים וגירודים. ואלה סרפדים של כפר, לא פראיירים. עקרתי אחד שהגיע לגודל של שני סנטימטר וגם הוא כבר היה אכזרי למדי. השתגעתי? החסרת סרפדים אנוכי בסביבה, שאני צריכה אותם דווקא בגינה שלי? (בחובזות למשל אני לא נלחמת בעיקשות כזאת).
חוץ מזה, זה לא טעים.

צריך לתת כותרת לחלק הזה של הדף: עקרת הבית המושלמת.
מדהימות כולכן.

זה רק מוכיח שגם עם תארים מתקדמים במדעי הרוח (או המחשב), קריירות עבר מפוארות וחיים חברתיים סוערים, בסוף כולנו חבורה של עקרות בית, נואשות יותר או פחות.
חוץ מזה, אני עוד לא יודעת מי את. תני רמז?

אני מזכירה לכן שסרפדים זה כואב! שורף, מגרד.
אז ככה, אני לא טבעונאית אבל משוגעת על תה סרפד ולהוסיף אותו לתבשילים.
יוצאים החוצה עם המספריים הגדולות ביותר שיש בבית, וצלחת עמוקה. חותכים את ראשי הצמח (נניח 10 ס"מ עליונים) ונותנים להם ליפול לכלי העמוק.
אחרי שאספת, לא בעיה להעביר עם המספריים לכוס, מחבת וכו'.
וגם, הצריבה שלו יכולה להיות נעימה. אבל זה, כבר סיפור אחר.

והקטנים מייד ילמדו למה לא להתקרב אחרי שיצרבו...

חוץ מזה, זה לא טעים
קציצות/לביבות סרפדים זה טעים ולא דומה לשום דבר אחר, חבל לפספס.

נו, את שאלת איך תדעי לזהות אותי, ואמרתי לך שאתן לך סימן, ובאמת נתתי - ואז, נראה לי, נמחקו לך כל מיני דברים מהדף וגם מה שכתבתי אז.

זה רק מוכיח שגם עם תארים מתקדמים במדעי הרוח (או המחשב), קריירות עבר מפוארות וחיים חברתיים סוערים, בסוף כולנו חבורה של עקרות בית, נואשות יותר או פחות.
amen to that.

גם אני רוצה לזהות את מצ'רה

אהה. הבנתי. זיהיתי. תודה.
(מה זה מצ'רה?)

.
_איך אני ארים את הספה למעלה? היא ברהיטים שמזיזים.
איך אני ארים את ארונות הספרים למעלה?_
הכל! למעלה! כל השאר זה תירוצים!
מסקינג טייפ יש? וולקרו? ישר לתקרה. הופ.
ככה עושים אצלנו.

ניצן, הצחקת אותי (יד 1 אבל מפני שאני מקלפת תפוחי אדמה מול המחשבבבבבבבב!!!!!!!!!!!!!!!!!)

אבל עדיין מוקדם ללמד אותה איך נראים סרפדים.

והקטנים מייד ילמדו למה לא להתקרב אחרי שיצרבו...
באמת נכון. עכשיו לא בצחוק. נראה לך שצריך לעשות שיעור זיהוי סרפדים? המח שלה בנוי לזה. בדיוק בדיוק לזה. פעם אחת נוגעת, לומדת. והאמת, כל מה שצריך זה לשטוף שניה במים וזה מיד עובר, זה אפילו לא שיעור כואב במיוחד... וזה לא שאני בעד לעשות לילדים סדרת חינוך בשוטים ובעקרבים, פשוט סרפדים זה באמת מעולה. כשגרנו בבנגלור-עילית לא היו לנו כמעט. היינו צריכים לחזר על הפתחים כדי להכין שייק (נטלז? מיסייה? ביטה? פור פאבור? אוף ווידרזיין? אדיו!) וככה את מעיפה אותם? לא חראם?

מי שגר בבנגלור עלית שלא יתפלא אם הוא קם בלי סרפדים. ואללה יופי. מרי אנטואנט פראיירית לידך.
חביירות, בחלקת הרש הקטנה שלי אני מעוניינת להנדס את הטבע כך שיהיה יפה וגם נעים. אני לא בעד לעקור את העשבים שגדלים על פני שטחים עצומים בערבות של ארצות הברית, אני לא בעד לרסס מן האוויר, אני לא חושבת שהאדם הוא אלוהים ושמותר או כדאי לו או שבכלל אפשר להכפיף את הטבע לרצונו, אני שתיתי תה סרפד כשהייתי בהריון, בחיי שאני עוברת את המבחנים. אבל בכך וכך מטרים מרובעים שאני מטפחת -- תודה, אבל לא תודה. נוט אין מיי באק יארד. אני זרעתי פטרוזיליה, כוסברה, תורמוס, אפונה ריחנית, גודטיות, כובע הנזיר. ונחשו מה נבט? סרפדים. במיליונים, ססאממממו! אז בבקשה, שהסרפד אצל השכן יהיה יותר ירוק. יש פה ברוך השם מרבדים שלמים בכל האזור.
חוצמזה את, יא מלעונה, קודם כל בואי ותראי במו עינייך. אתן לך את כל מה שלא השמדתי, אהלן וסהלן.

קראתי בעיון את דברייך.
התרשמתי מהרהיטות והלהט אך לא מן התוכן.
מודה באשמה אך לא בפרטים.
שני מיד את דרכייך לפי דרישת הקהל.
שנית הסרפד לא יפול!!!
איחלתי לחיילת בהצלחה.

<אצלנו יוצאים עכשיו חמציצים, חובייזות וכוכביות. אממה, סרפדים? יוק!)