אהה, נתת קצת יותר פרטים מאשר בדף שלי.
אני באופן אישי לא ממש הייתי ממליצה על מה שקוראים "יועץ נישואין" ובהחלט לא על מה שקוראים "פסיכולוג" (והמדובר גם ביועצת ובפסיכולוגית).
סליחה על הבוטות, אני מנסה לכתוב תמציתי ולהיות יעילה. אני בכלל מעיזה לכתוב את דעתי הנ"ל רק מפני שכתבת לי במפורש שהגישה שלי נראית לך.
ללא ספק יש פה ושם אנשים שהם יועצי נישואין או פסיכולוגים, אבל הם חכמים, טובים ומוכשרים
למרות מקצועם והכשרתם. הבעיה היא שלא קל למצוא מחט בערימת שחת...
אולי לפני שתפנה לאנשי מקצוע, כדאי לברר לאיזה מין עזרה אתה זקוק.
לדעתי, לפני ייעוץ נישואין אתה אישית זקוק לייעוץ אישי בשבילך.
מעניין מה תגיד
עירית לוי (אני ממליצה להזמין אותה לדף הזה בדף הבית שלה, אם זה מתאים לך).
מתוך מה שכתבת, תפסו את עיני הדברים הבאים:
אני מזהה אצלי קוי אופי שאני מכנה "אוטיסטיים":
ניסוח מעניין. אני בדיוק עסוקה בזיהוי קוי אופי "אוטיסטיים" באנשים מסוימים [משתדלת לא לחשוף], ובמחשבות עמוקות על הדרך שהם נוצרו ועל הדרך לעזור להם. הייתי אומרת, שזה קו שכדאי לך באופן אישי לבדוק אותו עם יועץ מקצועי. לדעתי, אלה לא "קוי אופי" אלא מערכות הגנה שהתפתחו בגיל הינקות ובגיל הרך אל מול דברים שגרמו לך אז מצוקה. זה נראה כמו "אופי" כי זה מקובע, אבל כמו שזה תוכנת בעבר, לדעתי אפשר לעשות לזה de-programming ולדרוך על זה עם תוכניות חדשות, מוצלחות יותר, עם העזרה הנכונה.
אישתי תמכה בי לאורך כל השנים האלה אבל במרוצת השנים כוחות הנפש שלה פחתו.
פה לדעתי החסרת את הדבר הכי מהותי, וזו השמטה מעניינת.
למה ספציפית אתה מתכוון כשאתה אומר "תמכה בי"? במה בדיוק היא "תמכה"? כי לא עולה מהתיאור הקודם שלך שום דבר שמצריך תמיכה, סתם תיארת משהו שאתה אוהב, ומשהו שאתה לא אוהב.
השמטת - מה קשה לה? מול מה "פחתו הכוחות שלה"? מה היא כבר לא מסוגלת לעשות יותר?
מה במה שתיארת על עצמך - פוגע בה, או קשה לה, או מכשיל אותה, או מצריך ממנה כוחות מיוחדים?
בשבועות האחרונים רבנו מספר פעמים. הריב האחרון היה אתמול ואני מעריך שמהר מאד נגיע לגירושים.
לא מכל ריב מגיעים לגירושין.
אתה מתכוון שהמסקנות של שניכם הן שאתם לא יכולים לחיות ביחד בגלל שני דפוסים מנוגדים של אורח חיים?
איך יודעים אם להמשיך או לא?
קודם כל, האם אתה אוהב אותה? האם היא חשובה ויקרה לך? האם אתה אוהב לחיות איתה?
אני חושב שהתשובה היא בעיקרה ריגשית, אבל אני לא כל כך (או בכלל לא?) מחובר לצד הרגשי שלי
זה קשור למה שקראת "אוטיזם", אבל לא רק.
אני מסכימה איתך שאתה לא מחובר ל"צד הרגשי שלך". תיארת את זה בצורה מאוד ברורה בניסוחיך.
אבל, לך זה נראה כמו משהו מיותר, להיות מחובר. נראה לך שאפשר לחיות בסדר גמור גם מנותק.
והנה, החיים טופחים על פניך.
אי אפשר להיות מנותק. זו אשליה. אם תמשיך לחיות מנותק מעצמך, להיות עיוור לכל מה שקורה לך בפנים, ולברוח מעצמך ומאחרים - כך או כך אתה והיקרים לך ישלמו מחיר כבד מאוד.
אם תיפרד מאשתך - כולכם תשלמו מחיר כבד ביותר, ואם תמשיכו לחיות יחד אבל בסבל ובתיסכול - כולכם תשלמו מחיר כבד ביותר.
זה טבעי שאתה לא רוצה שינוי. לא רוצה להשתנות. אבל החדשות הרעות שלי הן, שנראה שאין לך ברירה, כי המחיר על אי-שינוי יהיה עוד יותר גבוה.
(רק כדי שתקבל קצת פרופורציה, אני כותבת בתור אחת שהיתה בעבר "לא מחוברת לעצמה" וגם התייחסה בזילזול גמור לכל ה"רוחניים" האלה שקישקשו לה ש"היא לא מחוברת לרגשות שלה". לא הבנתי על מה הם מדברים, לא ראיתי מה הם רוצים מהחיים שלי, מה זה השטויות האלה, זה לא נוגע לי... מאז קצת החכמתי, למדתי הרבה, ואני עדיין עובדת על חיבור של כל הכבלים שהתנתקו, אחד-אחד, אחד-אחד. ויש בערך מיליון... אוף).
אולי עדיף שנפרד ואני אקבל את הבדידות והשקט שאני זקוק להם?
שוב סליחה, אהיה קצרה ובוטה:
זאת אשליה.
מזכיר לי איך היה לי התקף אפנדיציט, וכשחיכיתי לניתוח האמנתי שאחרי הניתוח ייפסק סוף סוף הכאב הזה. אחרי הניתוח כמובן כאב לי הרבה יותר... אני פשוט הייתי תמימה ולא היה לי מושג, ואף אחד לא הסביר לי.
אני גם לא ידעתי אז, שיש עוד פתרונות לדלקת התוספתן, אלא שהרופאים שהקיפו אותי והמשפחה שלי לא הכירו בכלל בקיומם.
כמו שאנשים רבים רואים דיכוטומיה - אומללות בנישואין= גירושין.
ואני אומרת, זאת רק מסקנה אחת מאלף, וברוב המקרים - דווקא לא המסקנה הנכונה.
יכול להיות שאילו מראש לא היית נשוי ולא היו לך ילדים, אלא היית חי לך חיי רווק, היית מקבל את השקט והבדידות שאתה זקוק להם.
לדעתי, גם זאת אשליה. ואולי ההוכחה לכך שזו אשלייה היא שדווקא בחרת להתחתן. כלומר, חיי השקט והבדידות דווקא לא היו הדבר היחידי שרצית בחיים (-: .
צפריר שפרון אולי היה אומר לך, שאתה גם לא בדיוק "זקוק לבדידות ולשקט". באותה מידה אתה זקוק לאינטראקציה, אתה זקוק למשפחה, אתה זקוק להיות מוקף באשה אוהבת ובילדים אוהבים, ואתה זקוק לאהוב אותם.
אבל זאת אשליה שבתור גבר גרוש יהיו לך בדידות במובן החיובי שאתה מתאר, או שקט, או שאתה תיהנה מזה.
חיי גירושין הם דבר מסובך, ובין היתר - פצע מכאיב. זה לא מה שאתה מדמיין לך
כרגע, כאשר אתה נשוי, חי בביתך, ואבא שלם לילדיך.
טוב, מספיק. כבר שפכתי לך פה המון דברים לחשוב עליהם.
ואני שוב מבקשת סליחה על הבוטות, הכל מכוונה טובה ותזכור שאלה בסך הכל הדיעות שלי, לא דברי אלוהים חיים, גם אם הניסוחים לפעמים קצת "קצרניים" ו"נחרצים".
![:-]](./images/smilies/blush.gif ":]"){kind=small}
, וברצינות - כי אין לי סבלנות ) וכל אחד מאיתנו יצא והלך לכיוון עבודה אישי עם עצמו, אך הכי חשוב - נשארנו יחד.
)