מה שרופאים לא רואים

אם יהיה מדי נחמד בבית חולים הרבה זקנים והיפוכונדרים עצלנים ירצו להתאשפז
לא תאמיני, אבל גם במצב הנוכחי יש הרבה שרוצים להתאשפז...

הרסת אותי, מה, לרצות להתאשפז?
זה מזכיר לי משהו דומה אבל לא דומה: לפני יותר ממאה שנה היה איזה ילד יתום עני בן 9 חסר בית. הדרך היחידה שהוא השיג מזון וקורת גג לראשו היתה שהוא כל ערב היה מחפש שוטר, כאשר מוצא איזה שוטר, היה נותן לו סטירה, ואז השוטר היה עוצר אותו ללילה, ושם כמובן היה מקבל ארוחת ערב ומקום לישון ואז היו משחררים אותו בבוקר...

יש סיפור עצוב, נדמה לי של או.הנרי, על בחור שמנסה כל הערב להיעצר ע"י שוטר ולא מצליח, וכאשר לבסוף הוא מחליט שמעתה יפתח בחיים חדשים, ויתחיל לעבוד, והוא מתחיל להיות אופטימי - מגיע שוטר ועוצר אותו על שוטטות.

שלום לכולם.

אז... גם אני אחד מ"הרופאים". מתמחה ברפואת משפחה.
רציתי להגיב כבר מספר ימים על כל מה שנכתב אבל לא הגעתי לכלל הסכמה עם עצמי מה לכתוב.
ובכל זאת...
ראשית, על מנת שתקשורת תהיה יעילה, לדעתי, על משתתפי הדיון להתרכז בעצמם ולאו דווקא בבני שיחם.
כלומר, לנסות להבין ולהסביר את עצמם ולא את מי שדן איתם.
לכן החלטתי לכתוב מעט על ההתנסות שלי כרופא וכמטופל.
לפניי 8 חודשים נולדה לי תנוקת (מקסימה עד לאין שיעור) בלידה קיסרית דחופה מסיבות שלא חשובות כרגע. בכל אופן בהריון הזה אשתי נדבקה ב CMV (הדבקות ראשונית), מה שהעמיד את בתי לעתיד בסכנה למומים מולדים.
לאחר ששקלנו את הסיכויים והסיכונים, אני ואשתי, החלטנו שאנחנו מקבלים את בתנו כך או כך, ולכן לא ראינו צורך בבדיקות נוספות (הכוונה לדיקור מי השפיר) שיסכנו את ההריון. במהלך שהייתנו במחלקת היולדות (שמירת הריון שאינה קשורה לענין ה CMV) נתקלנו לא אחת ביחס לא אמפטי ("האישה עם ה CMV שלא עשתה מי שפיר", "המוזרים") ולפני כן בלחצים לא קטנים לבצע את הבדיקה.
מה שהדהים אותי בכל הסיפור הוא, ופה היה הלקח שלי , שלא דברו אתנו על הסיכויים לילוד בריא בכלל. דברו אתנו רק על הסכונים. רק למטרת המידע - הסיכויים לפגמים מולדים קשים לא עלה מעל 5 אחוז. לא דברו אתנו על 95 אחוז לילוד בריא.
רק לאחר שהתלבטנו כשבוע פתאום אמרנו לעצמנו, רגע... 95 אחוז לילוד בריא... ומיד נרגענו.
כרופא, ופה אני מסכים עם צפריר שפרון (אני חושב, כי לא תמיד אני מבין את הניסוח שלך) אני חושב ומורגל לחשוב על הסיכונים ולא על הסיכויים. 10 אחוז תמותה ב 5 שנים (ולא 90 אחוז השרדות ב5 שנים), 30% סיכוי להתקף לב בשנה הקרובה (ולא 70% סכוי לשנה ללא התקף לב).
לאחר הלידה בתי הייתה מאושפזת 6 שבועות בפגיה, תקופה שלדעתי (ואני לא זקוק להוכחות, זה ברור כשמש) הייתה נוראית, בודדה, התחלת חיים קשה ביותר ואני לא יודע עוד איך לתאר אותה, עבור בתי.
צוות הפגיה היה ללא ספק מקצועי ואדיב עם גישה חיובית ואוהדת. למרות זאת נתקלתי לא מעט ביחס בלתי הוגן, בחוסר סבלנות של האחיות כלפי תנוקות פעוטים חסרי אונים שלא אשמים בכלום. היריעה קצרה מלספר את כל הסתייגויותי מהטיפול, או יותר נכון ממה שהמערכת מכתיבה כטיפול (אין סכוי בעולם שמישהו יטפל בבתי יותר טוב מאמא שלה וממני. בהנחייה מקצועית כמובן, גם האחות הכי משקיענית).
מה שקובע את היחס שלי כלפי מערכת היחסים שלי עם מטופל הוא מה שנראה לי שיהיה יותר קשה למטופל לקבל בדיעבד, כלומר, למטופל שמסתייג מטיפול ספציפי כי חושש מתופעות לואי ונראה לי כי במידה ותופעת הלואי אכן תתרחש יאמר לעצמו "טיפש, הרי ידעת שזה מה שיקרה", אני גם אסתייג במידת האפשר מאותו טיפול. ולהיפך מטופל שפוחד מאוד מהסיכונים הטמונים לו בעתיד ושנראה לי כי יצטער מאוד במידה ולא יקח טיפול אז אלך איתו באותו ראש. כמובן שהכל בהתאם לבעיה הספציפית ולרמת ההבנה של המטופל את מצבו.
עכשיו כשאני כותב אני מיד רואה ששוב התייחסתי לצדדים השליליים האפשריים ולא לצדדים החיוביים, אז, בנסיון שני...
מטופל שמאוד ישמח לנסות ללא טיפול, או ללא בדיקה פולשנית וכו', שרוצה לקחת את הסכוי בידיים שלו (סכוי ולא סיכון), שלא קשה לו להיות בחוסר וודאות אז זה בסדר מבחינתי. מצד שני, מטופל שאינו מסוגל לחיות בחוסר וודאות, שרוצה לקבל טיפול מקסימלי, שרוצה לעבור את כל הבדיקות ולשלול את כל האפשרויות, גם בעלות הסבירות הנמוכה ביותר, אתייחס לפחדיו בהתאם.

רק רציתי לספר לכם על הילדה שטופלה אלטרנטיבית - הצמחים לא עזרו לה.
אחרי דיקור חד פעמי הסימפטומים חלפו לחלוטין, יומיים לאחר מכן נלקחה בדיקת שתן כללית שהיתה תקינה ותרבית שהיתה עקרה.

שרון,
ועוד איך עזרו הצמחים, ועוד איך, ללא עזרתם הדיקור לא היה כל כך יעיל, לא היתה עולה שם הבראה.

דברים שרופאים לא רואים - סיבה ותוצאה נסתרות.

גם הסבה שיש שם נסתרת. סבה משפחתית שנזדקקה להתייחסות אל בעיה במערכת השתן, דווקא אצל הילדה הזו, על כל המשמעויות לגבי אברי ההפרשות והרביה וסמיכותם הרבה מהבחינה הפיזית. כאן, היבטים אלו יצאו מאיזון אצל האם והבת לקחה על עצמה את איזון העניין. הן אצל האם והן אצל עצמה, מעצם כך שהשתתפה בהחלטות הריפוי של מקום זה. מכאן חוזרות האם והבת לזרימה מחודשת.

וגם התוצאה נסתרת, שלפתע הבריאה הילדה מתוך סיום תפקידה בקונפליקט הזה של האם. הגוף אם כך מגיב להלכות הרוח והנפש. ומכיון שהשתחררה מתפקיד המטופלת - הבריאה.

כאן, תפקיד הצמחים כפול, בהיות האם דואגת "לתת את התרופה" או הטיפול, איפשרו הצמחים לאם לעמוד מול נטיתה האישית וחוסר איזונה האישי, ובמקביל נמצאו מזכירים לגוף הילדה את מקורו. ומכאן מאפשרים מצב ביניים בו אין הבראה ואין מחלה, עד שבא הדיקור, שחרר את האם והילדה מהבחינה האנרגטית, והילדה הבריאה.

וכמובן שהילדה חולה, והאמא מטפלת בה כראוי, ויש כאן גם רבדים כימיים, פיזיים, ביולוגיים, והסברים מלומדים מהבחינות האלה, אבל, וזה עניין עקרוני, יש גם את רבדי המטאפיזי, האלכימי, והאנרגטי.
נדמה לי שאת הדברים האלה, בדרך כלל רופאים לא רואים.

וכאשר בדרך כלל רופאים יראו את אלה,
וכאשר מדינאים בדרך כלל יראו,
וכאשר כל אדם ואדם יתבונן ויגע ברוח,
ויטעם אותה, ויריח,
וכל ילד יראה וישמע
ותנוח הדעת וירווח לה לנפש.

או אז, כהרף עין בריאות בריאה.

<מולבן>

_יש גם את רבדי המטאפיזי, האלכימי, והאנרגטי.
נדמה לי שאת הדברים האלה, בדרך כלל רופאים לא רואים._
אין ספק.
לרובנו קשה עם הדברים האלה.

לרובנו קשה עם הדברים האלה.
אכן.

תשמעו, נכנסתי לדף בתמימות, וקראתי ממש בדמעות.
סיוננדה, ריגשת אותי מאוד. קודם כל אני מאחלת לכם מעתה והלאה רק דברים חיוביים.

נדמה לי שאת הדברים האלה, בדרך כלל רופאים לא רואים.
צפריר, בקטע הזה שכתבת היית, לדעתי, מובן מאוד, והיה לגמרי ברור "מה שרופאים לא רואים" -
וזה התחבר כל כך יפה עם מה שסיוננדה "ראה".

או אז, כהרף עין בריאות בריאה.

כל מה שיש לי לומר זה הלוואי!
אבל ישנם מקרים רבים של מחלות שאינן נפתרות בגלל שהנפש מגיעה לפתרון, אם זה היה כך היינו חסרי עבודה (והלוואי שכך).
אני בהחלט סבור שלנפש יש מקום רב בהתפתחות מחלות. כפי ששרון אמרה בתחילת הדף, לאנשים עם מחלות מעיים דלקתיות יתכן מבנה נפשי משותף. זה נכון גם לגבי מחלות אוטואימוניות אחרות, יש הטוענים שגם להתפתחות סרטנים שונים יש בסיס רגשי, ואין ספק שנמצא קשר ברור בין טיפוסים מסוג A לבין התקפי לב ושבצי מוח, (אלו קשרים שנמצאו ע"י חוקרים קונבנציונלים, דרך אגב).
אבל , (וזה אבל גדול) , אנחנו רואים כל כך הרבה ילדים קטנים, שמפתחים מחלות קשות, שנולדים עם מחלות קשות. אי אפשר לטעון שהכול תלוי בקשר עם ההורים, סיבות משפחתיות, לחצים נפשיים וכדומה. איך תסביר ילד שנולד עם מחלה גנטית? איך תסביר תינוק בן שנה שמפתח גידול? קצת יומרני להפיל את הכול על האם, על ההורים , על המשפחה. וגם לא ממש הוגן!!
ואני אתן לך דוגמא כאן מהאתר:
האם בשמת "אשמה" באלרגיות של בנה? האם הן התפתחו בגלל קשיים שלה כאם? אני קראתי את הדף של בשמת מתחילתו ועד סופו, אני לא מכיר הרבה אימהות שמטפלות, נוהגות ומקבלות דברים כמוה.
גם במקרים בהם הגרעין הוא נפשי, הטיפול בדרך כלל כולל יותר מאשר התחברות לנפש והגעה לפתרון בדרך זו. גם טיפול הומאופתי, דרך אגב, לא מתייחס לנפש אלא לאנרגיות של חומרים. כנ"ל לגבי רפואה סינית ודיקור.
אני מסכים שלטפל רק בגוף זו חצי עבודה, אבל טיפול רק בנפש זה פחות מרבע...

הכללות לגבי רופאים שגויות, הכללות לגבי "קהל הכותבים" שגויות. אנא, בואו נוותר עליהן
צודקת, אני חוזרת בי מההכללה.
הדף הזה ממש לא בשבילי אבל בכל זאת ברצוני להבהיר את כוונתי.
אני ממש לא רואה טעם בהשוואה בין רפואה קונבנציונלית לאלטרנטיבית, יש כאלה שאחרי טיפולים חוזרים ונשנים ברפואה הרגילה שנכשלו מצאו מזור בטיפולים החלופיים, ויש כמובן ההפך: אנשים שמגיעים לאשפוז בבתי חולים כי המשיכו טיפול לא מוצלח ברפואה המשלימה.
הנקודה היא שכולנו משתמשים ברמה זו או אחרת ברפואה הקונבנצוינאלית, דברי על ההתנשאות והאגו באו ממפגשים שלי ושל בני משפחתי,חברות, וכו', ההתנהגות הזו לא כך כך נדירה, (נכון שלא כולם), היום במקרה פתחתי עיתון, והיתה כתבה על אשה שילדה הניתוח קסרי ושהתלוננה שהרופאים שרו שיר "על הסכין" והתבדחו, גם כאן באתר ובעיתון יש המון סיפורים טראומטיים של נשים שקיבלו יחס מזעזע מרופאים, נכון הם רק בני אדם (הרופאים), נכון המשכורת על הפנים, שעות ארוכות וכו', אבל משהו חייב להשתנות.
עוברת אורח ,מסכימה לגמרי עם מה שכתבת. (אי שם למעלה)

סיוננדה, ריגשת אותי מאוד
גם אותי, סיוננדה כתב איפהשהו על מקרה של אשה מבוגרת שהיתה בטיפולו, התפעמתי מהרגישות שלו גם שם, חובה לקרוא, רלבנטי גם לדף הזה, אם משהו יודע את שם הדף שיקשר.

נכון = קל יותר לטפל בסימפטום, נכון שישנם רופאים שעושים זאת. אבל זו לא טיבה של הרפואה ורופאים שעושים זאת - טועים.
נתקלתי במקרה שוב במשפט הזה והייתי רוצה להבין, באמת מלמדים את הרופאים להתסכל על אדם כשלם? כלומר בצורה הוליסטית, כי מעולם לא נתקלתי ברופא ששאל אותי שאלות אחרות מלבד סימפטומים של מחלה, ומיהר לתת לה שם.
ולסיום נתקלתי במשפט רלבנטי מתוך ספרון ההנחיות של בודהא:
לדעתו של הטירון קיימות אפשרויות רבות.
בדעתו של המומחה קיימות מעטות בלבד.

_רק רציתי לספר לכם על הילדה שטופלה אלטרנטיבית - הצמחים לא עזרו לה.
אחרי דיקור חד פעמי הסימפטומים חלפו לחלוטין, יומיים לאחר מכן נלקחה בדיקת שתן כללית שהיתה תקינה ותרבית שהיתה עקרה._
אחרי דיקור סיני הכוונה?

אני קראתי את הדף של בשמת מתחילתו ועד סופו, אני לא מכיר הרבה אימהות שמטפלות, נוהגות ומקבלות דברים כמוה.
זה נשמע לי כמו מחמאה, אני חושבת, אז קודם כל תודה (מקווה שהבנתי אותך נכון).

האם בשמת "אשמה" באלרגיות של בנה? האם הן התפתחו בגלל קשיים שלה כאם?
אני מניחה שהתשובה שלך היא:
בשמת לא אשמה.
בתור בשמת, התשובה שלי קצת יותר מורכבת.
אינני מאמינה ב"אשמה", אבל אני בהחלט, באמת, בכנות, בודקת אם אין משהו בי שגורם לזה.
נכון, יש גנטיקה מאוד ברורה, ויש עוד גורמים, אבל אני כן שואלת את עצמי - ולא רק את עצמי, אלא גם מטפלים הוליסטיים שאני מעריכה, מכל מיני סוגים ודיסציפלינות - האם לא היתה כאן שום תרומה לקשיים שלי, לאופי שלי, למשהו שלי? האם יש משהו שאני עשיתי שמנציח את האלרגיות במשפחה (דור רביעי, לפחות)?
ואני לא רק שואלת, אני גם מתבוננת בתשובות, גם אם הן לא נעימות, ואני מוכנה לעשות שינויים רבים וגדולים.
זאת לא חשיבה שהרפואה ה"קונבנציונאלית" מקבלת. אולי רופאים "קונבנציונאליים" רבים כן מוכנים לקבל (למשל, ד"ר ברני סיגל, סתם דוגמא שקפצה לי לראש), אבל הרפואה הזאת כמוסד וכממסד - מתייחסת לשאלות כאלה מאוד בחשדנות, ולשואלים אותם כאל פסיכים.

האם בשמת "אשמה" באלרגיות של בנה?
"אשמה" זו לא מלה מתאימה כל כך, אבל בדפים הקשר בין תזונה לניוון הפנים והגוף ו-תזונה ללידת תינוק בריא יש מידע מעניין בנושא.

רופא ילדים,
אבל ישנם מקרים רבים של מחלות שאינן נפתרות בגלל שהנפש מגיעה לפתרון,

כבר מהמשפט הזה עולה השוני העקרוני בתפישת הדברים.
אתה מחפש אחר פתרון בעוד הנפש מבקשת אחר איזון.
אתה מבקש אחר הפסקת הסימפטומים בעוד הנפש מבקשת לעצמה את הסימפטומים המתאימים במיוחד עבורה לעת הזו, שיתכן שתבריא מסרטן ולא תוכל אלא לחיות לתקופה כשהיא מצוננת באופן כרוני - לאיזונה.

הנסיון להפריד, זה שעולה בסוף דבריך, עולה מתוך איזה מאבק על הצדק. בידי מי הצדק, בידי מי הכוח, בידי מי הבריאות עצמה.
כאן, הבה נסכים על פני להכנס לויכוח. נסכים שההבדל בתפישה אינו חשוב, זהו הויכוח הישן על הביצה והתרנגולת ומי מטיל את מי, הרוח מאפשרת את היש או שהיש מאפשר את האין, והרי שניהם נכונים.
הרי אין זה חשוב אלא אותה הסכמה שהטיפול הפיזי המתחייב לעתים מתוך עליה אקוטית של מצב כרוני, מתוך אמונות המטופל והרופא, שמאמינים באמת שהעניין הוא גנטי, או פיזי ולפיכך יעילים כל כך באותם טיפולים קונבנציונליים, זאת ברמת הריפוי הפיזי.

הרי אין זה חשוב אלא אותה הסכמה שבצד הטיפול במחלה או בסימפטום יש לזכור שיש שם בן אדם, ולטפל בבן האדם עצמו. "האדם, לא המחלה" אמר ד"ר באך.

כאן, האדרת המקום של הרפואה הפיזית בשל תפישות חברתיות כלליות המונחות עקב התפישה החומרית ובו בזמן מנחות את התפישה הזו, מהווה אם כן נדבך חשוב בשלד האמונה החברתית, זו שמסרבת להכיר ברוח האנושית, הכללית והפרטית כגורם יציב ומשמעותי במערכת, מבלי לתת שם ערך מדורג אלא מוחלט.

לכן, מפליא הדבר שרק לאחרונה שמו לב גם אנשי הרפואה הפיזית לקשר בין מצב הנפש למצב הגוף.
מפליא עוד יותר שלא הקשיבו לרופאים לא מעטים אשר טוענים את הדברים האלה בדיוק לפחות מתחילת המאה העשרים, וד"ר באך בהחלט אחד מאלה.

ומפליא עוד יותר כיצד אלה הממונים על סמי המרפא הכימיים, מסרבים ללמוד פרק בהלכות נפש האדם, אלה שמאפיינות את מומחיותם, שנמצאים הסובלים מתסמונת המיגרנה או הסרטן או בעיות העור כבעלי מכנה משותף פיזי ומכאן גם נפשי.

שאם היו מוכנים להגיע לשם, לגעת ברוח, לנשום אותה, להריח לטעם ולראות את רוח האדם, היו הופכים מרופאים מצוינים למרפאים בחסד עליון.

אין כאן התקפה של תפישה כזו באחרת. אין כאן מאבק אישי, כלכלי או אידיאולוגי. את המאבק מייצגים משני הצדדים אלא שמבוהלים מאפשרות הטוב. אלה שמאמינים שפרנסתם תלויה במצוקות הציבור. אלה שאינם יכולים לראות שתמיד תמיד ניתן להיטיב עם העולם עוד במשהו, וכי העולם מעוניין בכך.

איך תסביר ילד שנולד עם מחלה גנטית? איך תסביר תינוק בן שנה שמפתח גידול? קצת יומרני להפיל את הכול על האם, על ההורים , על המשפחה. וגם לא ממש הוגן!!

שוב, על מנת לקבל את הדברים יהיה עליך להרחיב את נקודת המבט, לנסוק למקום בו ניתן לראות את המכלול. ילדים החולים במחלות קשות בהחלט מהווים חלק ממשפחה שלמה החולה באותה מחלה.
כאשר מתבוננים ברווחים המשניים שיש לכל אחד מבני המשפחה, כאשר למדים יחד עם המשפחה את האפשרות להניח לחולה להבריא, להתייחס אל הילד עצמו על פני למחלתו, ולערוך שינוי דינמי מבחינת מערך האיזון והיחסים בתוך המשפחה, הרי שבהחלט מתחוללת הבראה שלמה.
לעתים לא רק תינוקות, לעתים גם ילד בוגר יותר או אחד ההורים לוקחים על עצמם את תפקיד החולה לטובת כל המשפחה.

כאשר נקודת המבט מורחבת הרי שניתן להניח בצד את השיפוט ופשוט לקבל את העובדות כפי שהן.
שהרי לא יעלה על הדעת שבמכוון ההורים מייצרים ילד חולה על מנת שלא יאלצו להתמודד עם הברורים האישיים שלהם בחיים. דברים אלה מתרחשים בתואם מושלם ובדרך כלל ובמובנים רבים שלא מדעת ההורים. עם זאת, מחלת הילד או מי מבני המשפחה מובילה בהכרח לאותם ברורים אישיים וכך משרתת את כולם.

תפישה זו של הגורמים למחלות קשות אינה מטילה אחריות אלא רק על הבריאה בכבודה ובעצמה. זו שמסדרת את המציאות בעבור כל המשפחה. במובן זה משפחת האדם. זוהי הבריאה שנותנת חיים וזוהי הבריאה שלוקחת חיים, נתינת החיים לשמחתנו ובעל כורחנו, ונטילתם אף היא, למורת רוחנו או לשמחתנו, שוב, בעל כורחנו.

אין כל חשיבות לחומר ללא רוח: המכונה המשוכללת בעולם, וכיום אנחנו רואים כמה כאלה מעופפים בין הטבעות למתח שם באתונה, אינה מייצגת את רוח האדם אלא אם תדע להזיל דמעה לתבוסתה או להצלחתה.

לא אתייחס למקרה בשמת מפאת פרטיותה. אבל, לעתים קרובות מדי, האבחון והידיעה של נציגי הרפואה נמצאים הגיוניים על פי ההתבוננות בחומר, עם מיקרוסקופ או בדיקות מתוחכמות, ורחוקים מהמציאות כפי שניתן לחפש בטלסקופ המשוכלל בעולם.
שכן, שם, למעלה, באזור הרוח, טמונה הבריאות בכבודה ובעצמה, שזו, אם תאמין או לא, היא אותה נשימה שאתה עכשיו נושם, שואף ונושף, שזו ניתנת לך כמתנה מנשמת הבריאה.

<מולבן>

אם משהו יודע את שם הדף שיקשר.
החיים כערך

צפריר.
בוא נניח מקרה (שלמעשה הוא אינו הנחה אלא מקרה אמיתי) שבו אני מטפל בגבר עם קוצר נשימה, על פי תפיסת החומר (הרפואה), הוא סובל מתפקוד לבבי ירוד עקב התקף לב בעבר (שפגע בתפקוד שריר הלב), ועקב התפקוד הלבבי הירוד הוא אוגר נוזלים (אגירת הנוזלים גם היא כמובן מוסברת באופן חומרי פיזיולוגי). אגירת הנוזלים מתרחשת בריאות ולכן הוא מרגיש קוצר נשימה וחוסר אויר.
על פי תפיסת הרפואה החולה נמצא ב"בצקת ריאות" ושוב, על פי תפיסת הרפואה, יש צורך לגרום לו לאבד נוזלים (לייבש אותו) בעזרת תרופות משתנות. זו תופעה נפוצה הנצפית כל יום במחלקה הפנימית. ואין ספק שה"יבוש" של החולה מוציא אותו ממצוקתו הנשימתית, אם כי אינו מהווה פתרון סופי לבעיתו מכיון שלא החזיר את תפקודו של הלב.
כיצד אתה רואה...מתייחס לדוגמה זו.
במלים אחרות, אני מתחבר לדבריך באופן רגשי, אני מרגיש וחווה את החולי החומרי של החברה בה אנו חיים יום יום, אני חלק מהחברה הזו. אבל, איזה שימוש יכול להיות לי בהבנה של דברים אילו, לאן אני יכול ללכת עם זה, כיצד אפשר לממש את התחושות האלו.

בצקת ריאות ובעית לב מצביעים בהתבוננות הרגשית בעיקר על היכנעות לצווי החברה והקולקטיב, בעיקר מבחינת הכוח היצירתי שנמצא מודחק.
סגירה זו של נשימה, מהווה תוצאה ישירה של הסתר פנים, אותו מקום בו האדם מסרב לקבל את הניתן ומתייחד עם מים בעודו נפרד אט אט מהאויר.

גישה זו של התבוננות בחומר, אשר מגיבה להתנהגות החומר חיונית מאין כמוה בנוגע למשל לאיבוד נוזלים המקל על הסימפטומים.

עם זאת, טיפול ואיזון בין אמונות האדם, יחסיו עם אלוהיו, לאו דווקא מהבחינה הדתית אלא מהבחינה האמונית.

כאן, נדרש הרופא לדבר על לבו של החולה שיפנה גם לכוון האנרגטי.

וחוצמזה אשמח לשלוח לך פתרון מעניין וללמוד תחת המעקב שלך מהן השפעותיו, אם בכלל.

"אשמה" זו לא מלה מתאימה כל כך, אבל בדפים הקשר בין תזונה לניוון הפנים והגוף ו-תזונה ללידת תינוק בריא יש מידע מעניין בנושא.
D-:
(אלה דפים שאני ייסדתי... יונת, את כותבת את זה אפילו בלי קריצה?)

נכון, אבל בדברי למעלה לא התכוונתי בכלל לנושא התזונתי. אני התכוונתי, למשל, לעמדה הנפשית שלי, הפרטית והאישית שלי, כלפי "אוכל", שאולי עלולה לגרום לילדים שלי לבטא אלרגיות כלפי אוכל, באופן בלתי מודע וכשיקוף של רגשות קשים שלי שקשורים איכשהו ב"אוכל". וזו רק דוגמא אחת, שהצגתי פה בצורה מאוד כללית ומעורפלת.

ילדים החולים במחלות קשות בהחלט מהווים חלק ממשפחה שלמה החולה באותה מחלה.
אכן!
ובמקרים רבים אני חושבת - איך אפשר פה להבדיל בין "גנטיקה" לבין "חינוך" או "דפוס התנהגותי משפחתי"?
למשל, כשמדברים על משפחות עם "נטייה להשמנה" ומחפשים את הגן שגורם לזה, אותי זה תמיד מפליא: לא כדאי קודם כל להתבונן בהרגלי התזונה שלהם? באמונות שלהם לגבי התזונה?? בשביל מה לחפש "גן" (במיוחד כשברור שהגן הזה לא הפעיל שום מחלת השמנה יותר משלושה דורות אחורה, אז מחקרית יותר הגיוני לחפש מה התחדש במאה האחרונה וגרם לאנשים האלה להשמין, מאשר לחפש גן, שהוא בהכרח קדום יותר ומעולם לא היווה בעיה)?
למה "גנטיקה" - כדי למכור למישהו את הרעיון שיש "אשם" שאיננו ההתנהגות שלהם? זהו חיפוש משונה, שמונע אך ורק על ידי תרבות-מחפשת-אשמים שזקוקה לפיכך גם "לנקות חולים מאשמה" וגם "לתקן" להם את החיים בלי שהם יצטרכו לנקוף אצבע לשם כך (הרופא "יתקן" באמצעות ה"תרופות", אבל המטופל עצמו אינו צריך לעשות כלום אלא למלא את ההוראות בנאמנות).

מי שאינו מחפש "אשמים",
אינו מאשים ואינו מחפש "לנקות מאשמה",
מחפש "אחריות" -
ולכן מוכן לערוך שינויים מתבקשים, אם ברוחו, אם ברגשותיו ואם באורח חייו. לערוך בעצמו. בהחלט בעזרת "מטפל/ים", אבל בעצמו.

אני מרגישה שאנשים רבים באתר הזה אינם מפחדים - או האם אעז לומר: מעזים? בעלי אומץ? - לשנות את כל אורח חייהם למען חיים טובים ובריאים יותר עבורם ועבור ילדיהם.

אני קוראת עכשיו ספר בשם ריפוי קוונטי של דיפאק צ'ופרה (רופא).

הספר מלא בסיפורים ומחקרים מדהימים.

למשל הוא מספר על אנשים הסובלים מריבוי אישיויות, ושכל אישיות סובלת ממחלה אחרת.
למשל אישיות אחת סובלת מסכרת וכשמופיעה האישיות הרגילה הסכרת נעלמת.
או מקרה שבו אישיות אחת סובלת מאלרגיה לחומר מסויים, ומתחילה לפתח סימפטומים ואז מופיעה לפתע אישיות אחרת וכל הסימפטומים (פריחה למשל) מיד נעלמים.
אישיות אחת יכולה להיות עיוורת צבעים ואישיות אחרת עם ראיה תקינה.
הוא מזכיר אפילו צלקות שמופיעות ונעלמות כשמתחלפת האישיות.

לא יאומן אבל הוא טוען שזה מתועד.

אחרי דיקור סיני הכוונה?
כמובן...
נראה לך שלקחתי אותה לחדר אחיות ותקעתי בה מחטים של בדיקות דם?

חשוב לי רק להגיד לרופאים שקוראים פה בדף שלדעתי אתם עושים עבודת קודש ויש הרבה מאוד אנשים, שהם רוב דומם אמנם, אבל רוב גדול, שמוקירים לכם תודה גדולה מאוד מכל הלב ומברכים אתכם, ולא שוכחים איך הקלתם כאב ואיך הצלתם חיים.

אני אישית מאוד מרוצה מהטיפול שנותנים בקופת חולים , אמנם ברוך השם כולנו בריאים ולא באים הרבה, אבל כשצריך הטיפול הוא טוב מאוד, עם תשומת לב והקשבה ואכפתיות, ורצון אמיתי לעזור - ברצוני לציין במיוחד את היחס הרציני לכל מחלה, ואפילו ספק מחלה.
אני מאוד מופתעת פה לקרוא מיקרים שאמהות חשו זילזול. אני תמיד הרגשתי ועדיין מרגישה שהרופא והמערכת כולה מאוד מכבדים אותי. אני יכולה להוכיח זאת במקרים שהיו.
וכן, גם לי קרה עם הילדים שרופא קבע שצריך טיפול מסויים ואני חשבתי שאולי אפשר קצת אחרת. אף פעם לא הייתה בעיה עם זה. תמיד הגענו להסכמה שהיא תמיד לטובת הילד. תמיד הקשיבו לי, באותו רספקט שאני הקשבתי - למרות שקטונתי ואני לא מבינה כלום ברפואה. הרגשתי שיש סימפטיה אליי והבנה רבה לחששותיי. תמיד תמכו בי ועזרו לי. ולא רק לי. יש רבבות אמהות אסירות תודה.

אני אישית גם לא חושבת שרופאים רושמים אנטיביוטיקה בגלל איזו קונספירציה שמטרתה להרעיל את האנושות. אני חושבת שאנטיביוטיקה מצילה חיים. יום יום. אנשים נוטים לשכוח את זה. מחלות שפעם התכתבו עם המוות, כיום לא מצריכות אפילו אישפוז. ועל זה למי התודה? ולמי הברכה?

כמו כן ילדתי בבית חולים, לפני זמן רב אמנם, לידות קלאסיות של פעם, שבאמת לא הייתה כל כך מודעות, ועדיין אני נפעמת על המאמצים הכבירים שעשה הצוות כדי שאני והילדים שלי נצא בריאים ושלמים. עדיין אני נפעמת על ההקפדה הזאת שהכל יהיה בסדר. והכל בתנאים קשים, במשמרות מפרכות, כשהמטופל - כן, גם אני - שקוע בכאביו וצועק ומתלונן ולא שם לב שמטפלים בו במסירות נפש. ואחרי שכבר לא כואב - שוכחים הכל.

אז לכן הגבתי פה. כדי שהרופאים פה ידעו שיש הרבה מאוד מאיתנו, הרוב הדומם, שלא שכחנו.

לא שכחנו איך נגעתם ברבדים הכי עמוקים של נשמתנו. הייתם איתנו ברגעים הכי אינטימיים בחיים וטיפלתם בנו ודאגתם לנו וסבלתם אותנו גם כשלא סבלנו את עצמנו וגם כשהיינו נודניקים גדולים.

ועם כל הכבוד לרמב"ם, אני חושבת שעל כל חיוך של חולה שכבר לא כואב לו, נרשמת לכם עוד נקודת זכות - אפילו בשמיים.

תודה לך צפנת. מחמם את הלב.

נרשמת לכם עוד נקודת זכות - אפילו בשמיים.
אני בונה על זה שאולי בזכות זה בסוף אגיע למאזן חיובי .

צפריר.
אשמח לשמוע פתרון מעניין. ובכלל פתרונות מעניינים בנושאים אלו. יש לי המון דוגמאות המערבות את מערכות הגוף.

כאן, נדרש הרופא לדבר על לבו של החולה שיפנה גם לכוון האנרגטי.
כאן מתחילים סמני השאלה אצלי. מה זה לדבר על לבו של החולה? לחשוף בפניו שלדעתי הוא מתייחד עם מים וחסום לאויר.
הוא הרי לא יבין מלה מדברי. ברוב המקרים לדבר על לבו של החולה מתרגם אצלי לסימפטיה, למגע יד, למבט מבין... אבל רחוק מלהבין, מלתת כיוון.

סיוננדה,
על מנת להרעיף על החולה את הכוון הנשימתי, הנישמתי או הרוחי, במיוחד במקרה הספציפי הזה, אתה יכול למשל לעבוד איתו על הרפייה, הרגעה והכוונת תשומת הלב לנשימתו.

ואם אתה לא יודע איך לעשות את זה - אז לך ולמד.
שב, והרגע, והפנה את תשומת לבך אל נשימתך.

וכאשר אתה רואה שהנשימה מתקשה מאוד במיוחד כאשר עולה מודעות החולה לנשימתו, הנח, ובקש מהחולה להתמקד בבהונותיו.
אלה כל אצבעות כף הרגל, שנמצאות מורגשות בקלות אצל רבים, אז, הדגש רפיון בבהונותיו, והנשם את בהונותיו של החולה, כשהוא מתבקש להכנס למצב בו הוא מדמיין כי בהונותיו נרפים, עולה שם הרפייה, הצע לו לדמיין עגולים של אור מסביב לכל אחת מבהונותיו, הצע לו לראות כיצד העגולים האלה עולים ויורדים לאורך האצבע, עד בסיסה ולמעלה.
שאל אותו מה הוא חש.

אז תראה שכאשר מוסטת דעתו אל בהונותיו, ואינו זוכר את נשימתו, נכנסת זו אט-אט אל תוך אזורי המובן מאליו, ואז נרגעת גם נשימתו.

אז, לאחר שנרגעה נשימתו, תופנה תשומת לבו לנשימתו השקטה, והוא יתבקש לחזור על התרגיל הזה לבדו, מדי פעם.
תרגול זה עשוי להיות פתח מצויין.

כל אלה הם מניפולציות שמטרתן העלאת המודעות והקשב לרוח. המודעות של החולה ובהכרח המודעות שלך.

עבודה מדיטטיבית - עקרונית.
עבודה עם למשל פרחי באך, באופן אישי ומכאן גם עם חולים עשויה להניח לך הצלחות טיפוליות שאינך יכול לחלום עליהן. לא ממקום הכבוד אלא ממקום של עשיית עבודתך נאמנה.

או, בינתיים, כל עוד אנחנו כאן, אם תרצה, תשאל, ואשתדל להניח הכוונה גם למקרים הספציפיים. שהידע שעובר דרכי עולה מתוך היבטים טלפתיים קולקטיביים, אלה שעלו מתוך למידת מצבי הכרה מורחבים בערות, ומצבי ערות בשינה.

<מולבן>

ולעניין אותו פתרון הכנס AIR]לכאן REMEDY SEAL[/po]

אני מוכן לספק את כל הנדרש לאותו אדם כשאתה נותן מעקב רפואי ובוחן את השינויים בעקבות השימוש בפתרון זה.
כמובן ללא תמורה כספית.

תודה צפריר. אני אזכור תרגיל זה ואנסה בהזדמנות קרובה. נראה לי ,אולם, כי בית החולים (4 מיטות לחדר) הוא לא המקום האידאלי, אבל בכל זאת.
מספר דברים לא מובנים בכל זאת.

סגירה זו של נשימה, מהווה תוצאה ישירה של הסתר פנים, אותו מקום בו האדם מסרב לקבל את הניתן ומתייחד עם מים בעודו נפרד אט אט מהאויר
מה הכוונה מתייחד עם מים ונפרד מהאויר?

ועוד:

שהידע שעובר דרכי עולה מתוך היבטים טלפתיים קולקטיביים, אלה שעלו מתוך למידת מצבי הכרה מורחבים בערות, ומצבי ערות בשינה
המשפט הזה לא מובן לי לחלוטין.

לא רוצה להציק או להעיק, הרושם שלי הוא שיש פער עצום בגישות שלנו ולכן גם בשפה שלנו. כמו שאתה רואה אני לא מבין חצי ממה שאתה אומר, לפעמים זה נשמע/מרגיש נכון ולפעמים אני פשוט לא קולט.
בכל אופן תודה, ונראה לאן התרגיל יוביל.
אני אוסיף מקרים אחרים בהמשך.

סיוננדה,
אינך מציק או מעיק.
נתחיל מהסוף.
אימון יומיומי של מדיטציות, בהן האדם חווה את אותו מצב הכרה שונה של שינה, מצב בו הדעת איננה, ניתן לומר הלכה לישון, ואימון לילי בו לעתים השינה איננה הירדמות של התודעה אלא מתקימת בצד השינה והחלומות ערות - מצב בו את חולם ואתה יודע שאתה חולם, מאפשרים בדרכם להגיע לרמות דיוק מדהימות, היות וכאשר אני מבקש אחר התשובות או הכוון הנכון, אלה עולים בי אופן טלפתי או אם תרצה אינטואטיבי.

רמת הדיוק מדהימה אותי בכל פעם מחדש, ובמקרים מוזרים למדי.

כאשר עולה הכוונה לאשה שמבקשת פתרון שיהיה עליה ללכת יחפה כמה שיותר, על האדמה, וזו טוענת כי לעולם אינה הולכת יחפה לא בבית ולא בחוץ, אני משתומם, הכיצד דווקא ההנחיה הזו עלתה.

ולא שאין שם שכל ישר, אבל על מנת להסביר את השכל הישר יש צורך בלימודים לפחות כמו לימודי רפואה, כמה שנים טובות של הבשלה ולמידה אישית.

לעניין אותה פיסקה של היפרדות מאויר והצפת מים.
האיש פשוט מתכחש לאויר, לנשימה או לנשמתו ועובר אם כן לממלכת המים, מנסה להיות דג כביכול.
מכאן בצקת בריאות וכו'.

אתה טוען שאינך מבין את שפתי. קריאה חוזרת ונשנית תבהיר לך הכל.
זה פשוט. ככה עולה הכתוב - מאליו.

בכל עת.

זיק המחשבה על כך שסיוננדה וצפריר יתמכו יחדיו בתהליך ריפויו של אדם כזה או אחר, מעביר בגבי צמרמורת נעימה.
תארו לעצמכם....דף הקליניקה הוירטומשולבת של דר סיוננדה והמאסטר שפרון

אני אבוא להיות הפציינטית הראשונה שלכם.
@}

צפריר, אל תתחיל בזה...
יש לי כמה מטופלים שאני נאבקת בטיפולם לאחרונה.
לגבי אחת מהם אפילו ניסיתי טכניקות של הרפיה (בזמן התקף), ודחפתי בעדינות לכיוון של רפואה אלטרנטיבית (אבל יש תנגודת).
אני אתחיל להציק לך יותר אם זו גישתך...

שרון,
אני לא יכול להתחיל בזה. אני יכול רק להמשיך בזה.
אל תאיימי בהצקות, איני נבהל. נהפוך הוא, שיתוף פעולה.

כאשר מטופלת שלך מתנגדת זה סימן מצוין. שנמצאת חיה ובועטת.
על פני דחיפה לכוון האלטרנטיבי - הצעה להתבוננות מעבר להיבטים הרפואיים הגופניים.

רופא ילדים , אמרת ש טיפול הומאופתי, דרך אגב, לא מתייחס לנפש אלא לאנרגיות של חומרים. כנ"ל לגבי רפואה סינית ודיקור. אני מסכים שלטפל רק בגוף זו חצי עבודה, אבל טיפול רק בנפש זה פחות מרבע...

עושה רושם שאתה לא יודע מספיק על הומיאופטיה ודיקור בשביל לדעת למה הם בכלל מתייחסים ולכן גם הקביעות על "חצי עבודה" ו"רבע עבודה" הן מתוך בורות. האנרגיות של החומרים מתייחסות אל הנפש. הנפש עצמה היא חומר/חומרים שהרפואה הקונבנציונאלית נוהגת לא להתייחס אליהם מכיוון שזה מורכב לה מדי ודורש התבוננות מעמיקה יותר מזו שמערכת הבריאות מאפשרת.

לאחרונה עברתי טיפול הומיאופתי, רב תוצאות. הטיפול כלל תישאול שארך שעתיים, קבלת תרופה באופן חד פעמי, ומפגש בקורת חודשיים אחר כך. במפגש הזה תיארתי להומיאופתית את הסימפטומים והתחושות שחויתי במהלך הטיפול. שאלתה המרכזית היתה איזה תובנות היו לי לגבי תחושות אלו. כששיתפתי אותה בתובנות היא הסבירה שזו מהותו של הטיפול. כלומר התובנות הן אלו שישפיעו על הגוף ויאפשרו לו להיות יותר מאוזן. הומיאופתית אחרת הגדירה לי הומיאופתיה כ"טיפול רוחני".
אני יכולה להעיד שהטיפול עשה לי פלאים. זה לא היה כמו ברפואה הקונבנציונאלית שלוקחים כדור כדי שיעבור הכאב ראש. בעקבות הטיפול היו לי הרבה כאבים חדשים וישנים, נפשיים וגופניים אבל דברים שאני סוחבת שנים ארוכות התאיידו, ובעיקר חזרה לי חיוניות רבה שחסרה לי כמה שנים טובות.

יש ספר בשם "יש זיקנה אחרת" של רופא גריאטר שקובל על כך שרופאי משפחה מזלזלים גם ברפואה הגריאטרית. בספר הזה הוא מציין עד כמה בריאותם של קשישים מושפעת מממצבים משפחתיים וחברתיים, ועל אפקט מדהים שחל בקשישים שרק קבלו קצת יחס והקשבה למצוקותיהם. כן, זה הכל פסיכוסומטי, ככה כדאי ללמוד את זה וככה כדאי לטפל בזה.
לגבי מחלות מולדות ומחלות של ילדים, זה עניין מורכב מבחינה נפשית/רוחנית, ומבחינת המקור והסיבה. אני בטוחה שאם זה יעניין אותך ותרצה ללמוד על זה דברים נוספים תמצא את הדרך. מה שבטוח, יש על זה הרבה חומר שאתה עוד לא מכיר.

אפקט מדהים שחל בקשישים שרק קבלו קצת יחס והקשבה למצוקותיהם.
זה הרי כל כך ידוע.
לא רק בקשישים.

לפני כמה ימים היתה אצלי אמא לתאומים, שתאומיה חולים עם חום. אחד בצורה קלה יותר ואחד בצורה קשה יותר. שניהם, אגב, לא חולים קשה.
החשד הוא שמדובר במחלת הנשיקה. אבל אחרי שבדקתי את הילד והתיישבתי לכתוב את הבדיקה, ראיתי לחלוחית בעיני האם.
היא כנראה היתה רצוצה. תאומים זה כל כך קשה. ותאומים חולים - פי כמה.
התלבטתי אם לפתוח את הנושא (היה קצת עומס במרפאה) ובסוף החלטתי שכן.
אמרתי לה משהו בסגנון של "תאומים זה יותר קשה מפי שניים, ועל אחת כמה וכמה כשהם חולים".
היא התחילה לבכות.
שוחחנו כעשר דקות, עד שהיא קצת נרגעה.
דיברתי איתה גם בטלפון למחרת.
היא נשמעה יותר טוב.
אולי זה לא עזר לתאומיה להחלים יותר מהר, אבל אם במידה (אפילו מועטה) זה עזר לאותה אמא להתמודד עם מחלתם - די לי בכך.
חבל לי לפעמים שאין לי יותר זמן לכל פציינט. שכל פעם שאני רוצה "לפתוח" נושא אני צריכה לקחת בחשבון שאנשים אחרים יסבלו מכך (אלה שמחכים בחוץ).

ועל אותה אמא אחת - כמה אמהות יש (וגם אבות) שמפאת קוצר הזמן לא נתתי להם את אותו
זמן הקשבה?

צפריר.
כאשר עולה הכוונה לאשה שמבקשת פתרון שיהיה עליה ללכת יחפה כמה שיותר, על האדמה, וזו טוענת כי לעולם אינה הולכת יחפה לא בבית ולא בחוץ, אני משתומם, הכיצד דווקא ההנחיה הזו עלתה.

האם הכוונה שבמדיטציה אתה קיבלת הכוונה עבור אשה זו, שעליה ללכת יחפה?

מדבריך אני מסיק, ולמעשה גם היה מובן לי מלפני כן, שעלי לעבור דרך ארוכה עם עצמי לפני שאוכל להשליח על סביבתי (מטופלי). משהו בסגנון, אם לא אבין דברים אלו מתוכי, הבנה חוויתית, לא אוכל להעבירם הלאה.
האם הכל מתוך תרגול מדיטציה, האם ממקומות אחרים? איך מתחילים?

היום בדקתי חולה חולה עם בצקת ריאות. לא היה מצב שאני אנסה רלקסציה ואת התרגיל שהצעת. ראשית הסביבה ממש לא מתאימה. דמיין חדר בבית חולים צבוע באפור, ללא כל ציור או תמונה, 4 מיטות, 2 חולים מונשמים במכונת הנשמה, צינורות יוצאים מהקירות ומהחולים. שנית, החולה עצמו, בהכרה מעורפלת, עבר לילה קשה בו נאבק על חייו, עם קוצר נשימה קשה ורמת חמצןנמוכה בדם, חמצת של הדם עקב קוצר הנשימה, הרבה דקירות, תרופות, צילומים וכו'
התקשורת ביני לבינו הייתה מועטה ביותר, כל פעם הערתי אותו על מנת לשאול דברים שהיו חשובים לי ולאחר מכן מיד נרדם. יתכן שלאחר ויתאושש יהיה יותר מקום לנסות.

עוד דבר.
הפעם אני שואל על עצמי.
שנים אני מרגיש כאב חד ממוקם בין עצם השכמה הימנית לעמוד השדרה, לפעמים יותר ולפעמים פחות.
מציק באופן בלתי רגיל.
אני לא סתם שואל, ראשית אני סקרן, שנית כאבי גב הם אחת הדוגמאות לבעיות רפואיות שהרפואה לא עשתה שום התקדמות במשך שנים רבות. והפתרון היחידי שיש לי להציע לאנשים הוא, כדורים נגד כאבים, פיסיותרפיה, דיקור סיני, וניתוח. על פי רוב המחקרים שאני מכיר אף אחד מהטיפולים אינו מוצלח.
מאיפה לדעתך לאנשים יש כאב גב, היכן הרוח של אותו אדם, מפני מה הוא מסתתר?

כל פעם שאני כותב עולות המון דוגמאות על מקרים שהייתי מעונין לשמוע את דעתך. אבל נעשה את זה אחד, אחד.

האם הכוונה שבמדיטציה אתה קיבלת הכוונה עבור אשה זו, שעליה ללכת יחפה?
פחות או יותר מדיטציה, היום לאחר תרגולים לא מעטים אני מקבל מידע תוך הקלדה על המחשב. כך, שכאשר אותה אשה, אשר אינה מצליחה להרות כבר לא מעט שנים, פנתה אלי ובקשה את הדרכתי, הדבר הראשון שעלה - הקשר עם האדמה.
שהרי האדמה היא היא שממנה עולה הצמח וממנו הפרי - ומכאן פריון=אדמה.
לכן, הליכה על האדמה, יחפה,, עשויה להפנות אנארגיה בריאה מהאדמה אל תוך גופה של אותה אשה.

להפתעתי - תשובתה היתה - לעולם אייני הולכת יחפה, לא בביתי ולא בשום מקום. הפתעתי אם כך כפולה, הכיצד שזה מה שנתבקש באופן כל כך מדויק מאותה אשה, ואיך זה שיש אנשים שלא הולכים יחפים. נשגב מבינתי.

_מדבריך אני מסיק, ולמעשה גם היה מובן לי מלפני כן, שעלי לעבור דרך ארוכה עם עצמי לפני שאוכל להשליח על סביבתי (מטופלי). משהו בסגנון, אם לא אבין דברים אלו מתוכי, הבנה חוויתית, לא אוכל להעבירם הלאה.
האם הכל מתוך תרגול מדיטציה, האם ממקומות אחרים? איך מתחילים?_

לאו דווקא, עליך להתחיל בהחלט, והטוב ביותר להתחיל דרך מדיטציה.
כאן יש אלפי שיטות למדוט - כולן טובות ואף אחת לא שווה בשבילך למעט אותה אחת שמתאימה לך.
נראה לי ששיטת סילבה עשויה להיות פתח נאה בעבורך.

ראשית הסביבה ממש לא מתאימה.
אין חיה כזו. כל סביבה מתאימה.
אבל אני מבין שהאיש יותר ישן מער. כאן, ניתן בהחלט לתת לו הנחיות מסוג זה שניתן גם כאשר הוא ישן.
שנית, דווקא כאן אותו פתרון שהעליתי והנך מתעלם ממנו עשוי להניח שם תמיכה והכוונה ראויים.

לעניין השכם שלך, שמקרין על עמוד השדרה קצת מימין לעומד השדרה, בגובה הלב פחות או יותר.

נמצא שם עול. שנטייתך הטבעית לקחת על עצמך עוד ועוד אחריות ואינך מקבל על כך גיבוי אלא מעצמך.. כאן, שכם זו מבקשת להצביע על אפשרות פריקת העול והרגעתו באמצעות אותו כאב חד, שכאב עולה בפני הסביבה והסביבה נענית למצוקתך ומורידה את העול, כשאתה עצמך מקבל את הכאב כגורם מספיק למנוחה.

נראה שתנועה לא נכונה, גלגול או שכיבה לא מאוזנת העלו את מוקד הכאב והנפש משתמשת בו לצרכיה.

שהגב מייצג לעולם את הגיבוי הרוחני, זה שמתייצג על יד נשמת הבריאה.

מכאן שעבודה מדיטטיבית עשויה בהחלט לעזור.
כאן קיימים פתרונות בדמות ג'ל שמפיג כאבים ומביא להאצת הריפוי המקומי, או ג'ל שעוסק בפרקים.
קומפרסים של סווידיש ביטר עשויים גם הם לעזור, וגם שיאצו.

אבל בעיקר, יחסים עם הרוח, הישענות על הרוח ורכישת הידיעה השקטה שהכל בתואם מושלם.

אז כל סופהשבוע אני מתבשל עם מה שיש לי לומר. מצד אחד לא רוצה לפגוע , לא רוצה להישמע קיצוני, ומצד שני מרגיש כל כך מזולזל שזה אפילו מכעיס.
צפריר, באחת התכתובות שלך למעלה השתמשת במילה מניפולציה. גם אני אשתמש במילה זו, אבל בהקשר שונה משלך. אתה דיברת על מניפולתיות של המטפל, אני חושב שהקו המנחה שלך הן המניפולציות של המטופל. בעצם כך אתה רואה אותו, מניפולטיבי, המחלה (כפי שאני קורא אותך) היא דרך לרווח מישני, להשיג משהו, משרתת צרכים כלשהם.
שלא תבין לא נכון, יש מקרים רבים מאוד בהם זה אכן נכון. הרבה מאוד חולים "מרוויחים" ממחלתם, זוכים ליחס שלא קיבלו קודם לכן, זוכים להתחשבות, "מרוויחים" קצת חופש מהעבודה ויש עוד המון דוגמאות.
אני גם מסכים שישנם המון מקרים בהם המחלה נובעת ממבנה אישיות, מלחצים, כל מיני גורמים סביבתיים שגורמים למשהו (שלדעתי) היה חבוי להתפרץ החוצה.
אתה מתעלם מאלפי המקרים בהם החולה פשוט חולה, המחלה פשוט התלבשה עליו בזמן הכי לא מתאים לו, והוא לא מרוויח מזה דבר, ותאמין לי אני רואה אותם: ילדים שלרוע מזלם נולדו עם הרכב גנטי שגורם להם לחלות במחלות שלא ניתן למנוע בין אם זה CF, תלסמיה, גושה ועוד מחלות (השתמשתי בדוגמאות מוכרות יחסית).
פגים שנולדו במשקל 600 גרם, וכל האנרגיות החיוביות שבעולם לא יבשילו את ראותיהם הקטנות, לא ימנעו את הזיהום המשמש ובא.
ילדים עם מומי לב, ילדים עם שיתוק מוחין, רוצה עוד דוגמאות?????
ושוב שלא תבין לא נכון, אין לי ספק שהטיפול המתרכז גם באספקט הרוחני-נפשי הוא אדג'וונט יעיל ורצוי בטיפול במחלות אלו. אבל הוא לא ירפא אותם, הוא טיפול נוסף ולא הטיפול העיקרי ולזאת התכוונתי כשאמרתי שזה אפילו לא רבע מהטיפול.
אני לא מתיימר להבין ברפואה הולליסטית, זה לא תפקידי, לא את זה למדתי. אני מתעסק במה שאני טוב בו, וכשאני רואה צורך להוסיף ארני מפנה לחכמים ממני בנושא. אותו הדבר גם במקרים המשפחתיים הפרטיים שלי.
חורה לי שהרפואה המשלימה לוקחת לעצמה (במקרים רבים) תפקיד מעבר לזה המיועד לה, כי כשמה כן היא: רפואה משלימה, לא רפואה עיקרית. אני יודע ששרה מייד תיתן קישורים לאתרים של דרכי ריפוי אלטרנטיבות מסרטןם ועוד מחלות. חסכי לעצמך את הטירחה. נכנסתי לכל האתרים שהצגת, במרביתם לא מצאתי שום דבר חדש ואני אישית מעולם לא ניתקלתי במישהו שאכן נרפא כך מבלי להזדקק לשירותי הרפואה הקונבנציונלית. למרות שכן פגשתי אנשים שניסו, ניסו בכול כוכם.
אני לא מתיימר להציג כאן תמונה ורודה של הרפואה הקונבנציונלית, יש בה הרבה מאוד רעות חולות. אני בהחלט חושב שיש מקום לשלב טיפולים אלטרנטיביים במקביל, בסה"כ אני כן רואה מגמה בכיוון. בין אם זה שירותי מכבי טבעי או שירותי רפואה משלימה באסף הרופא.
הדרך עוד ארוכה אבל בסוף נגיע לשילוב האופטימלי לטובת החולים של כולנו.

רופא יקר,

אז כל סופהשבוע אני מתבשל עם מה שיש לי לומר. מצד אחד לא רוצה לפגוע , לא רוצה להישמע קיצוני, ומצד שני מרגיש כל כך מזולזל שזה אפילו מכעיס.

הדיון הזה מעלה בך געש רגשי. נראה שהוא נוגע אצלך בנקודות מאד רגישות.
ניסית לברר מדוע זה כך? מדוע אתה נכל-כך נסער? מה יש בו בדיון הזה שמעורר אותך לכעס, לתחושת זלזול?

הלא אם זה לא היה נוגע בך, היית יכול לפטור את הדיון הזה ב - "הם סתם מדברים שטויות" .
ובכל זאת אתה מתאר סופשבוע שהיית עסוק בתכנים של דיון זה, ובתחושות הקשות שהוא מעלה בך.

למה כל-כך חשוב לך שכולם יחזיקו באמת שלך? מה זה משנה מי צודק, כל עוד כולם רוצים בטובתם של החולים?

לעניות דעתי, הדיון הזה עבר למקום של כבוד לשני התחומים, ולניצנים של שיתוף פעולה, לאחר הסערות והוויכוחים. האם זה עוד יותר מאיים עליך?

אין לי ספק שכל המשתתפים בדיון הזה רוצים בטובת האדם. כל אחד מהפרספקטיבה שלו, מהיכולות שלו ובהתחשב במגבלות שלו. התגובה שלך לדיון מצביעה על אכפתיות ותחושת שליחות שלך, על רגישות אנושית שבוודאי מיטיבה עם מטופליך.

כבר עלתה המסקנה ששיתוף פעולה ייטיב עם כולם - רופאים, מרפאים וחולים.
אתה מוזמן!

רופא,
אתה מתעלם מאלפי המקרים בהם החולה פשוט חולה, המחלה פשוט התלבשה עליו בזמן הכי לא מתאים לו, והוא לא מרוויח מזה דבר, ותאמין לי אני רואה אותם: ילדים שלרוע מזלם נולדו עם הרכב גנטי שגורם להם לחלות במחלות שלא ניתן למנוע בין אם זה CF, תלסמיה, גושה ועוד מחלות (השתמשתי בדוגמאות מוכרות יחסית).

תמיד החולה פשוט חולה. תמיד החולה הוא העיקר. לא המחלה. החולה. וכשאתה מבין את זה באמת אין יותר מה להסביר. כי אם הענין הוא החולה, האדם עצמו, הרי שכשאותו אדם יתאזן בכל רמותיו, גם ההיבט הגופני ירפא. והמפתח לאותו אדם הוא האדם עצמו, והוא נותן לך סימנים, בסוג המחלה ובתגובתו למחלה. תגובה התנהגותית או רגשית.
לכן החולה פשוט חולה אבל איך הוא חולה ובמה "בחר לחלות", ולאלו הורים גנטיים "בחר" להיולד, נותרו כסבות וכתכליות שהתעלמות מאלה מותירה אלפי מקרים ללא פתרון. וחבל.

כאשר אנחנו נשארים בתחומו המצומצם של החומר, או כאשר אנחנו נצמדים להתבוננות המקובלת בחברה שלנו אל החומר. במובן זה האלהת החומר. הרי שבהחלט חלק מהמחלות האלה מוסברות בפן הזה החומרי הגנטי.
כאשר האדם הוא מינרלים, רקמות ויסודות, בשר ודם, הרי שכשהוא חולה - הוא סתם חולה. ואז, כשחסר לו אנזים אז הוא מוגדר כחולה שחסר לו אנזים, וההתבוננות, באופן ההתבוננות הזה החומרי, מתמקדת כולה באותו אנזים חסר.

כאן, על פני מציאת פתרונות ברמת החומר, שזה ניתן בפני עצמו לאדם כדרך יעילה לדעתו, ניתן להתבונן ממבט נרחב יותר.
על פני להתבונן בילד עצמו - להתבונן על כל המשפחה.
להתבונן ולראות כיצד במרקם הזה המשפחתי "לוקח על עצמו" הילד, באופן בלתי מודע כמובן, את תפקיד החולה הקשה, או הסופני.
לעתים קרובות, וזה אולי המכנה המשותף הרחב ביותר לעניין מחלות ילדים ובמיוחד מחלות שאין להן פתרון חומרי (וגם לא יהיה להן פתרון חומרי אלא דרך ההיבטים הנפשיים רגשיים), הוא יצירת מכנה משותף מחייב בין ההורים לבין עצמם, ובין כל בני המשפחה.

יתכן והדברים אינם יכולים להתקבל על הדעת כאשר אתה מפריד את הילד המסכן ממשפחתו ומהעולם בו הוא חי. יתכן והנך מוצא את עצמך מטיח בבריאה או בגורל את זעמך. עם זאת, ראיה צרה של תמונה אחת מסף הרצף הכללי עשויה להתפרש על פי פרשנותך, ובמקביל, תחת אותה ראיה צרה של הרגע הבודד, ניתן להצביע על האושר האינסופי שחווה ילד חולה שמרגיש הקלה.
זו וזו אינן משרתות את ההבנה החברתית הנדרשת על מנת שהקרבת הקורבנות האלה תפסק. שנמצאת החברה כולה מגבה את מחלות הילדים, ומתוך שמאפשרת הולדת פגים במשקל 600 גרם - מאשרת גם את הסבל הזה.

איננו יכולים להתחמק מכך.
כאן, פגישתך היומיומית עם תסמיני המחלה מבקשת אחר איזונה. איזון זה נדרש לשם עבודתך, ובעקבותיה.

איזון זה עשוי לבוא גם בדמות זעם וכעס שמדגישים בעבורך את חיותך.

אדגיש מתוך הפסקה עניין עקרוני:
לחלות במחלות שלא ניתן למנוע
איזו מחלה ניתן למנוע? איזה חוסר תפקוד ניתן למנוע? ניתן למנוע עצב? ניתן למנוע פחד? ניתן למנוע השפלה? ניתן למנוע אכזבה? ניתן למנוע כעס? ניתן למנוע הרגשה? ניתן למנוע נזלת? ניתן למנוע סרטן?

על פני למנוע מחלות - להכיר בחשיבותן, ולהניח להן את מקומן, ולאפשר אותן, ולהבריא איתן, כשהעיקר הוא מי שנושא אותן, האדם.
בריאות שאינה שזורה בחולי, ריפוי והבראה זהה לאיזון שאינו שזור ביציאה מאיזון ובחזרה לאיזון. שאיפה לעולם ללא מחלות מנתבת אל עולם מנוטרל, זה שאין בו חיים. מוחלט.

בריאות בריאה לעולם כוללת את החולי.

כאשר תסכים להפתח לעוד גישות על פני להסכים עם עוד גישות, תוכל לראות גם את האפשרות על פיה: אין מצב שבו אדם סתם חולה. תמיד מחלתו נובעת לשם איזו תכלית. במקרים רבים תכלית זו נסתרת. גם מעיני אותו אדם וגם מעיני רופאיו או סביבתו. כאשר נזהה את התכלית, אחותה התאומה - הסיבה - תתברר מאליה.

הבנה או ראיה של רוחבות זו מחייבת עבודה אישית שעיקרה העלאת המודעות העצמית.
אלה יניחו לך באופן אישי רגיעה, וכלים מצוינים לשם המשך עבודתך המתסכלת והכואבת, שנמצאת נוגעת בקודש.

<מולבן>

פלוני.
הניסוח שלך דומה באופן חשוד לניסוח של צפריר, לא שזה משנה את את התוכן.

לעתים קרובות, וזה אולי המכנה המשותף הרחב ביותר לעניין מחלות ילדים ובמיוחד מחלות שאין להן פתרון חומרי (וגם לא יהיה להן פתרון חומרי אלא דרך ההיבטים הנפשיים רגשיים), הוא יצירת מכנה משותף מחייב בין ההורים לבין עצמם, ובין כל בני המשפחה.
לא ברור לי, רוצה לפרט, להסביר?

צפריר.
שיטת סילבה?

למה אתם כובים בסוף ההודעה <מולבן> ?

סיוננדה,
ראשית זה אכן אני, הפלוני נשאר אני חושב מבתי הקטנה שהיתה על המחשב לפני כן או מישהו אחר. לך תדע...

לעניין ההרחבה שבקשת - מחלות]כאן כרוניות ללא מרפא[/po]

שיטת סילבה?
חפש ספר בשם שיטת סילבה, הנחיותיו של זה למדיטציות עשויות להיות מתאימות בעבורך.

לעניין ההוא, גם הפניית תשומת לב המטופל אל נשימותיו כשהוא סופר נשימות עמוקות - יועיל.

אני מציין כאשר המידע שעובר דרכי - "מולבן". במובן זה מולבן נמצא שמושפע ממצב הכרה מורחב ומאבד את גווניו של הכותב, עד כמה שניתן.

ובכל זאת הדברים מנוסחים דרך הפריזמה האישית שלי ולכן - מולבן. הדמות והצלם קיימים, הצבע האישי - מולבן על ידי אותו ים של מודעות, או המחוזות הטלפתיים של הנפש.

ונמצא למד לשזור בין זה וזה, קודש לחול, ומכאן המידע עולה מאליו.

<מולבן>

והנה פתחתי כצפריר וסיימיתי כמולבן.

הערה קטנה ממני: מי שמשתתף כאן בדיונים כל כך הרבה, סימן שכן מעניין אותו מה הדיעות כאן. ובסוף נשאר, מבחינת הציץ ונפגע או כל באיה לא ישובון. לא אתפלא אם ה-רופא ילדים , שרון ג והשאר בסוף יאמצו ראיה כוללנית יותר וישתמשו ברפואה אלטרנטיבית בתור כלי לייעול השירותים הרפואיים הנאמנים שלהם (כאשר ראו שזה באמת עוזר) בסוף זה יהיה לטובת כולם

בסוף יאמצו ראיה כוללנית יותר וישתמשו ברפואה אלטרנטיבית בתור כלי לייעול השירותים הרפואיים הנאמנים שלהם

מן הסתם רופאים שמגיעים לכאן הם מראש אנשים המחשיבים את הרפואה האלטרנטיבית כאופציה ונוטים להשתמש בה, ולא להיפך.

וישתמשו ברפואה אלטרנטיבית בתור כלי לייעול השירותים הרפואיים הנאמנים שלהם (כאשר ראו שזה באמת עוזר) בסוף זה יהיה לטובת כולם
שרה, השימוש הזה נעשה כבר בעבר, (בכל אופן מצידי), עוד לפני שגיליתי את האתר הזה.

לא פלא, בגלל זה באת לכאן

. רופאים שמראש לא משתמשים בזה לא מעניין אותם בחיים מהאתר התמהוני ההיפי הזה

נזקי הכספית
שווה יותר מאלף מילים

ומתוך שמאפשרת הולדת פגים במשקל 600 גרם - מאשרת גם את הסבל הזה.

צפריר,
האם תוכל לפרט - מאפשרת ? האם התכוונת שאפשר גם אחרת?
למה בדיוק התכוונת, האם אתה רואה אפשרות אחרת במקרים של לידות מוקדמות? איזו?

נועה,

איני רואה פתרונות אחרים. אבל, אותו סבל עליו מדבר רופא הילדים, זה הכרוך בלידות מוקדמות הוא יציר כפיו (המבורכות) של האדם.

כאשר האדם עצמו מביא את הסבל הזה, וממשיך להקריב קורבנות על מזבח הקידמה, והקידמה היא שמאפשרת את הסבל, מה נלין?

שרה ק.
בקשר למה נזקי הכספית? חיסונים.

צפריר.
ניסתי היום לעשות רלקסציה לאחד המטופלים ואת התרגיל של התמקדות בבהונות ועגולי אור וכו'.
לא במטופל עם בצקת הריאות, אלא במישהו עם מחלת ריאות חסימתית כרונית, אמפיזמה או בעברית נפחת הריאות.
הוא חולה בקוצר נשימה קשה עם צורך בחמצן קבוע. תוצאות עישון של שנים רבות.
אכן בעת התמקדות בבהונות תוך כדי חשיבה על עיגולי האור העולים ויורדים נשימתו נרגעה במידת מה.
אני מקווה כי יכול להשתמש בתרגיל זה בהמשך.
לא שאלתי אותו מה דעתו על התרגיל והוא לא אמר מרצונו, אך נראה לי שהעריך את ההתנסות.
תודה.

אם יהיה לי זמן היום יש לי מקרה נוסף מעניין שבו אני נרגיש חוסר אונים, אולי תוכל להציע משהו...

סיוננדה,
בשמחה.

בקשר למה נזקי הכספית? חיסונים. נכון

סיוננדה,
במידה ומותר, תליה של הפתרון המוצע בחלל החדר, תשפיע בהכרח על כל החולים החדר מהבחינה הפיזית, באופן ניכר וברור.
אין כל מניעה לתלות שלוש מבחנות על התקרה והקירות.

כפי שכבר כתבתי לך, תקבל את אלה ללא תמורה, רק על מנת להפריך או לאשש את טענתי - ולו בצורה של תצפית.

במיוחד בנושאי נשימה, הפתרון יעיל ומהיר. בתוך שלושה עד חמישה שבועות, יהיה שיפור בסימפטומים, במיוחד אם מישהו יעבוד עם החולים ברמה הנשימתית, אותו תרגיל למשל.
לגבי אותו חולה, ראוי שאתה תחזור אליו ותתרגל איתו את התרגיל הזה. כל מה שאתה מנחה אותו נמצא אם כן כהנחייה לשניכם.
בפעם הבאה, לאחר הפניית תשומת הלב לבהונות, יש לחזור לנשימה, והפעם דרך הלב:
דמיין שאתה נושם מהחזית אויר מואר אל הלב, דמה שאתה מחזיק באנרגיה הזו בלב, מודה לעצם קיומך ומשחרר את האויר אל עבר הגב. הגב נפער ונפתח בעוד עמוש השדרה זוהר.

לבסוף חזור אל הנשימות הרגילות, בצורה של נשימות קלות, נשימות עמוקות ואיטיות, ספירה של הנשימות יחד עם החולה וכן הלאה...

צפריר.
מבחנות?

לא בטוח למה הכוונה, בכל אופן אני גם לא בטוח שאני יכול לתלות דברים בחדר בית חולים.
אבל, במחשבה שניה, אוכל לנסות.

לגבי המקרה החדש:
מדובר בגבר בן 25, שאושפז עקב שלשול דמי שנמשך כבר 3 שבועות, חום וירידה במשקל.
לפי הרפואה, ואני לא אכנס לפרטים רבים, החשד הוא במחלת מעי דלקתית, שדובר עליה כבר בעמוד זה.
מחלת מעי דלקתית היא ללא ספק מחלה קשה, ללא מרפא ידוע, שמלווה את חיי החולה למשך כל חייו. בין אם בצורה קשה עם אישפוזים רבים וסבל רב, ובין אם בצורות קלות יותר.
אם אתה מעונין בפרטים נוספים, שאל.

הכרוך בלידות מוקדמות הוא יציר כפיו (המבורכות) של האדם.
רק כדי לשים את הדברים על דיוקם, נכון שאחוז גבוה של הלידות המוקדמות הן תוצר של טיפולי פוריות, אבל זה בהחלט לא 100%. יש מספיק מקרים של תינוקות שנולדים מוקדם בגלל סיבות אחרות: ירידת מים מוקדמת, דימום שלייתי, צירים. וזאת בהריונות ספונטניים לחלוטין בלי התערבות הקידמה.
אם כיוונת לקידמה שמאפשרת את חיותם של פגים אלו, בכך אתה צודק. אך אם בידינו האפשרות לעזור לפג כזה לחיות, האם אתה סבור שעלינו לשחק את תפקיד האלוהים ולא לאפשר לו זאת?

אם כיוונת לקידמה שמאפשרת את חיותם של פגים אלו, בכך אתה צודק. אך אם בידינו האפשרות לעזור לפג כזה לחיות, האם אתה סבור שעלינו לשחק את תפקיד האלוהים ולא לאפשר לו זאת?
בהחלט יש לעזור. אבל יש גם להבין שהבעיה היא בעיה חברתית, או תפישה חברתית ולא אותו מקרה ספציפי, לפחות בהתייחסות של הדיון כאן.

סיוננדה,
מבחנות

חותמים

כלי זכוכית המכיל מים ואלכוהול שעברו תהליך של אינדוקציה.
איני רואה מדוע שמישהו יתנגד שתתלה שניים בפנות החדר קרוב לתקרה ואחד במרכז החדר - על התקרה עצמה (עם נייר דבק פשוט). לעומת זאת, התוצאות, לפחות מבחינת נשימה (שלכך מכוונים חותמים אלה)ף להערכתי - יפתיעו אותך.
לכן, כשתסכים שלח לי מייל עם כתובת דואר למשלוח ומכאן אפעל.

לעניין הבעיה שהעלית:
נמצא זה מתקשה להסתגל ולו לשינוי הקל ביותר. נטיה אישית של שליטה במציאות או רצון לשלוט במציאות אינה מאפשר הסתגלות למציאות.
היות וזה המקרה, ומוקדם בינתיים לעבוד אתו על מדיטציות וכו', יהיה נכון להתחיל עם צמח שעוזר לאדם מבחינת זיהויו העצמי.
צמח מתאים יהיה ההדס.
חליטה של כמה עלי הדס לכוס מים, פעמים ביום למשך שבוע, ולאחר מכן פעם ביום למשך שלושה עד חמישה שבועות תניח שם רגיעה.

לקחת בחשבון שהדס בדרך כלל גורם לשלשול בהתחלה, שלשול זה אינו אלא תוצאה של כוח הניקוי של ההדס ויכולתו להגיע למקומות חלשים ולהניח שם ריפוי.

ירידת מים מוקדמת, דימום שלייתי היה לי את שניהם בשבוע ה35 וטיפלתי בעצמי כדי שלא תהייה לידה מוקדמת (ולא סיפרתי לרופא שלי, כי ידעתי שהם 'יילדו' אותי. רציתי שתשאר בבטן שלי ולא בתוך איזה אינקובטור אחרי לידת זירוז או קיסרי...

בסוף ילדתי בשבוע ה37 תינוקת בריאה ושיליה פגומה מלאה קרישים מכל מקום שהתחילה לנשור

גם אני רציתי שהן יישארו בבטן שלי ולא בתוך איזה אינקובטור.
כנראה שלא רציתי מספיק.

לא ברור לי מה התכוונת: האם את מתכוונת שניסית כל מה שיכלת שלא תהייה לידה, והיתה לך לידה פעילה
או
שהרופאים אמרו לך שאת 'צריכה' שיילדו אותך מאיזו שהיא סיבה ואת נתת לרופאים?
אני מודעת לזה שלא הכל בשליטה שלנו. אנו רק משתדלות ומקוות שהשם יעזור

צפריר,
_לעניין השכם שלך, שמקרין על עמוד השדרה קצת מימין לעומד השדרה, בגובה הלב פחות או יותר.

נמצא שם עול._
יש לי כאבים באותו מקום - הבעיה היא אותה הבעיה?

אלמונית,
במקרה שלך העול שמונ שם קשור באופן מדויק לנטייתך לקחת על עצמך יותר מדי. מכאן אכן עול אלא שהעול הזה כביכול נלקח מרצון. בעוד במקרה הקודם העול המונח שם הינו בהסכמה. במילים אחרות בעוד ההוא מסכים לקחת על עצמו עוד ועוד, את ממש מחפשת אחרי אותו עול.
כאן, הדמייה של נשימה מחזית הגוף אל הלב, החזקה של האויר המואר בלב ונשיפתו אחורה בגובה של אותו כאב, כשהנשיפה פוערת את הגב מתפשטת מהלב אל כל הרקע - זה שמאחרוייך - תועיל.

<מולבן>

שהרופאים אמרו לך שאת 'צריכה' שיילדו אותך מאיזו שהיא סיבה ואת נתת לרופאים?

'צריכה' - המרכאות מיותרות. כשלחץ הדם שלי הגיע ל-200/120 וכל נשימה הכאיבה כי היתה לי בצקת עד לקצות השערות בערך - וכבר לא הרגשתי את התינוקת זזה - בהחלט, נתתי להם לעשות כל מה שהם רוצים. לא היה נחמד לסיים את היום בחדר התאוששות עם עירוי מגנזיום, אבל אני משערת שלסיים אותו בחדר המתים במרתף היה עוד פחות נחמד.

רציתי שתשאר בבטן שלי ולא בתוך איזה אינקובטור אחרי לידת זירוז או קיסרי...
גם אני רציתי...
למזלי היו שם רופאים שהצילו את חיי הילדה שלי בשבוע 31 אחרי צניחת חבל הטבור.
האם לא הייתי צריכה לתת להם לנתח אותי? בתי הייתה בסכנת מוות.

צפריר.
לגבי הנחת חותמים בחדרי מטופלים.
ראשית החולים לרוב לא נמצאים יותר ממספר ימים במחלקה, בטח שלא שבועות.
שנית, יש לי רתיעה מכך, יתכן שאני לא מוכן לחשוף את עצמי בפני שאר הצוות כמוכן לנסות דברים אחרים, או, לא מאמין בזה. קשה לי להסביר לעצמי כי לבטח איני רואה כל נזק בנסיון שכזה.
אני בטוח שבעתיד תמצא אפשרות פחות חושפנית ויותר מתאימה מבחינתי.

לגבי אותו מקרה.
לא מצליח לראות את הקשר בין קושי להסתגל לשינוי ושלשולים דמיים.
אולי תנסה לפרט על זה?

באופן כללי רוצה להעביר לך מסר שמענין אותי במיוחד הקשר גוף-נפש במחלות ספציפיות.
ולהרחיב, אין לי ספק שלכל מחלה יש תכלית, כפי שכתבת, או לחילופין כל מחלה מעלה נושא רוחני-נפשי ומאפשרת הכרה, מודעות ועבודה על אותו נושא. כלומר הקשר ברור ואין זה משנה מה גורם למה, הגוף לנפש או הנפש לגוף.
כלומר אין פה מערכת יחסים של גורם ותוצאה אלא של סובב ומסובב, גוף לנפש ונפש לגוף.
ענין העול מתחבר היטב לכאבי הגב, ענין ההסתגלות לשינוי פחות.
ההרגשה שלי היא שעד שלא אוכל להבין את הקשר, לחוות את הקשר יהיה לי קשה לנסות את הטיפולים שאתה מציע.

סיוננדה,
אני בטוח שבעתיד תמצא אפשרות פחות חושפנית ויותר מתאימה מבחינתי.

האמצעים המוצעים ממש לא חושפניים, מדובר בדוגמיות בושם שקופות אשר בקושי רואים אותם, רק מעטים אשר חשים את האנרגיה "מגלים" אותם. אבל, כצפוי - הנח לאלה.

הקושי להסתגל לשינויים מתבהר בקשר לבעיות העיכול. שנמצא האדם מתקשה לעכל רעיונות חדשים או שינויים. כאשר השלשלוים הופכים דמיים הרי שיש להניח שהשינוי שהתרחש ואינו מתקבל על דעתו של אתו איש (ומכאן על גופו - מערכת העיכול), או כפי שנאמר אינו מצליח לעכל אותו יהיה ברמת המשפחה, בעיקר המשפחה הגרעינית, בכוון של הוריו, או ילדיו, או זוגתו.

כלומר אין פה מערכת יחסים של גורם ותוצאה אלא של סובב ומסובב, גוף לנפש ונפש לגוף.
איני רואה כל כך הבדל בין סובב ומסובב וסיבה ותוצאה. עם זאת, הקשר בין הסיבה והתוצאה הוא קשר של רצף הגיוני שהנפש זקוקה לו. עניין התכלית והסבה אשר לעתים קרובות נמצאות זהות אינו נוגע דווקא בסיבה ותוצאה אלא יותר נוגע בכך שהסבה או הגורם לבעית העיכול נאמר היא בגדר בעית עיכול השינוי שמתרחש במשפחה, והתכלית היא לאפשר או לכפות שינוי במשפחה.

לענין השכם, שים לב - לא דובר רק על עול אלא גם על הקשר אל אותו גיבוי רוחני.

לעניין הטיפולים שהצבעתי עליהם. ראה, אינך נדרש לטיפולים אלה בפועל אלא לטובת מי שאתה הוא. שהבנות ברמה שאתה מבקש עשויות לעלות רק מתוך היפתחות שלך אל העולם הזה הרוחני, המדיטטיבי ומכאן למעשה כל אותם תרגולים מוצעים נועדו בעיקר עבורך.
כך, כפי שראית את אותה רגיעה בנשימה של האיש ההוא, בעקבות עבודתך המונחית כאן, מבחינת תשומת הלב והתכוונות אל בהונות הרגליים, כך הנך יכול לדעתצ ולהבין ש"יש דברים בגו".
שהרי הדיוט שכמוך בנושאים אלה "הצליח" להנחות "דמיון מודרך" ללא כל הכשרה.

מכאן, למידת מדיטציה כזו או אחרת, וכניסה לעולם הזה הרוחני - המודע - יהיו המפתח להרחבת סוגי הטיפול שאת יכול להציע.

בריאות בריאה.

אמא אינקובטור : 'צריכה' - המרכאות מיותרות. כשלחץ הדם שלי הגיע ל- אילו היית יודעת על תזונה למניעת הבעיה, היה אפשר למנוע. טוב לדעת לפעם הבאה, כדי למנוע סבל מיותר

ליזה ליזה
_גם אני רציתי...
למזלי היו שם רופאים שהצילו את חיי הילדה שלי בשבוע 31 אחרי צניחת חבל הטבור._ משהו פה לא מובן לי: האם היית בלידה פעילה? ממתי בשבוע ה31 צניחת חבל הטבור אמורה להיות בעיה? הרי אז התינוק אמור להשאר בבטן ולא להוולד? האם בשבוע ה31 הראש של התינוק יורד ולוחץ למטה? האם חשבו על אפשרות של לעשות עמידת ראש במים או לפחות עמידה על שש והרמת הישבן באויר כדי לאפשר לתינוק ליפול חזרה פנימה,ומסלק את הלחץ על החבל הטבור, ואז במשך הזמן זה היה יכול להסתדר, והחבל הטבור יכל לשוט כלפי מעלה..

שרה ק - אני לא יכולה לענות לך כרגע כי מרוב כעס בא לי לצרוח!!!
כשארגע אנסח תגובה עניינית.

טוב, שרה כדרכה כתבה בקצרנות קצת תוקפנית והרגיזה אתכן...
אבל אמא אינקובטור וליזה ליזה, אני קראתי את שתי התגובות שלכן מהצד ושמתי לב למשהו מוזר:
שתיכן נשמעתן מתגוננות ומצטדקות, כאילו "מה, את טוענת שזאת אשמתי שילדתי מוקדם? מה פתאום, לא היתה שום ברירה" וכדומה (סליחה על הקיצור גם אצלי, נסתפק בזה שהניסוח שלכן נשמע מתגונן ומצטדק כאילו שרה האשימה אתכן שלא עשיתן מספיק כדי למנוע את הלידה המוקדמת).
טוב, האמת שאני לא לגמרי לגמרי "מהצד" (אני מצטערת שלא הכרתי בשמירת ההריון שלי את מה ששרה ידעה, ואני כן שמחה שבשיטות שלי הצלחתי לשמור על העובר שלי ולא ילדתי בלידה מוקדמת למרות הבטחות הרופאים לאירוח בפגיה שלהם), אבל רק רציתי לתרגם קצת את שרה (שרה, תקני אותי אם אני טועה):

שרה טוענת שיש שיטות שיכולות למנוע חלק מהלידות המוקדמות . חלק - לא "כל", ובמקרה של שרה, כאשה מאמינה ושומרת מצוות, היא גם מאמינה שלאלוהים יש חלק בזה ולא הכל בידי אדם.
שרה מכירה מגוון של שיטות למניעת לידה מוקדמת, למגוון של מצבים. עם זאת, כאמור, מדבריה הבנתי שיש מצבים שבהם אין אפשרות לעשות דבר.
שרה מדברת לא על אשמה אלא על אחריות, ואיננה מאשימה אף יולדת בזה שהיא לא מכירה את השיטות האלה, שצריך כישורים של בלש לגלות אותן וללמוד אותן. אין בכוונתה להאשים אף יולדת, וגם לא לעשות לאף אחת הרגשה רעה. היא רק רוצה לפרסם את המידע הזה, כדי שכל אחד יידע. למרבה הצער, מי שזה כבר לא יעזור לה עלולה בהחלט להרגיש רע על מה שלא ידעה בעבר.
אם שרה מאשימה מישהו, זה את המערכת הרפואית, שלדעתה של שרה היתה כן אמורה לדעת. זה בדיוק נושא הדף הזה: מה שרופאים לא רואים. טוב, לזה קשור המאמר של מרסדן וואגנר, על הדגים שלא יכולים לראות את המים.
במקום להתגונן ולהצטדק אפשר לקבל כאפשרות גם את האפשרות המצערת, שהיה משהו שאולי הייתן יכולות לעשות בזמן ההריון שלכן או בזמן הבעיה שהתגלתה, משהו שאתן לא ידעתן עליו והרופאים שלכן לא ידעו עליו - ואותו משהו היה יכול למנוע את הלידה המוקדמת שלכן.

זאת אפשרות.
אני מציעה לפתוח את הראש ולקבל, שגם אם אנחנו עשינו את הכי טוב שידענו בזמן כלשהו בעבר, בכל זאת היו דברים שלא ידענו והיום היינו יכולות לעשות יותר טוב.
לדוגמא, במחקר שצוטט ע"י הדיאטנית טובה קראוזה באתר "אמנות הלידה" התברר, שתזונה מספקת היתה קריטית במניעת לידה מוקדמת בהריונות תאומים.
נניח שיש פה מישהי שילדה תאומים בלידה מוקדמת, ועכשיו מגלה ששינוי בתזונה שלה לפי הגילויים של המחקר (בסך הכל משהו כה פשוט שאילו היו אומרים לה היא היתה מבצעת בקלות) היה מונע ממנה ומהתאומים שלה את החוויה הקשה? האם היא צריכה להתנצל ולחפש תירוצים למה דווקא במקרה שלה הלידה המוקדמת היתה בלתי נמנעת?

צפריר,

האם אפשר לקבל כאב אם לוקחים מתוך רצון? האם יש יותר מידי אם באמת רוצים - האם הכוחות לא ניתנים לפי הצורך?

ועוד שאלה. לדעתך לכל מי שיש לו אותו כאב גב זה בגלל העול או שכל אחד וסיבה משלו, ולהפך - יש אלה שהעול יגרום להם לכאב ראש למשל?

האם אפשר לקבל כאב אם לוקחים מתוך רצון?
יהיה עלייך להבהיר את שאלתך. איני מבין למה התכוונת.

האם הכוחות לא ניתנים לפי הצורך?
בהחלט כן. שהנפש מניחה לעצמה את הכוחות לפי הצורך, והבריאה נמצאת משתפת פעולה. מכאן שחוסר אונים משרת את הנפש - בדכו.

לדעתך לכל מי שיש לו אותו כאב גב זה בגלל העול או שכל אחד וסיבה משלו, ולהפך - יש אלה שהעול יגרום להם לכאב ראש למשל?
המכנה המשותף הרחב ביותר לגבי כאבים בשכמות ובכתפיים נמצא קשור בעול. או במשא שהאדם מתקשה לשאת. עם זאת, כל אחד ימצא עול אחר, או אותו ביטוי של משא כבד מנשוא יתבטא באופן פרטני באינספור אפשרויות.
\שיש עול פנימי. למשל טראומה מהעבר שהאדם מעלה על כתפיו או על גבו ונושא איתו לכל מקום, או עול חיצוני שהוא תוצאה של סביבה לוחצת וכן הלאה...

במקרה שלך נראה שהעול שאת מחפשת אחריו נועד לתחושת סיפוק - שמצליחה לשאת גם את המשא הזה, וגם את זה וגם את זה עד שנשברת. לעניין זה הסתכלי בתמצית מס' 22 אצל באך. נראיתצ מתאימה בעבורך.

בשמת,
כל הכבוד לך על האנרגיות בלנסות ולהרגיע אנשים שבכל כוחם מצדיקים את דרכם העיוורת ברפואה וברופאים הקונבנציו. מקווה שדבריך מאמת יפתחו להם את הראש ויגרמו להם להודות בטעויות או בחוסר הידע, אך אני בספק.

כולנו נפתחים לאט, לאט, מאמינים יותר בעצמנו. פשוט נוגעים כאן בנקודות כואבות מאוד.

שרה ק.
מדבריך לליזה ליזה ולאמא אנקובטור נכר באופן חד משמעי שלא יתכן מצב בו הרופאים יכולים להציל חיים.
למרות שאינך מכירה את פרטי המקרים את ממהרת לשפוט שטעות הייתה לעשות מה שנעשה.
אני באמת לא רוצה להכנס לפרטים על סיכונים וסיכויים. אולם, מעניין אותי מה הביא אותך למצב קיצוני זה בו את משוכנעת בקיומה של קונספירציה קונבנציונלית ששמה לה למטרה להרע לאנושות, ובמיוחד לנשים הרות ועולליהן.
האם את יודעת לאמר היכן הצטבר כל האנטגוניזם הזה? ומדוע יש לך צורך להשליך אותו לכל עבר?

אלמונית, מענין אותי להבין מהיכן היסקת שליזה ליזה מצדיקה את דרכה העיוורת ברפואה הקונ'. האם זה כתוב בטקסט?
אולי בין השורות? האם את מכירה את ליזה או יודעת פרטים שאינם כתובים פה? את לא חושבת שזה מעליב לכתוב זאת במידה וזה לא נכון?

נימת הדברים של שתיכן מעליבה ומתנשאת.
אני מקווה שאני לא מבזבז מלל,

אך אני בספק

שרה ק , אלמונית - אני מצטרפת לדבריו של סיוננדה,
נימת הדברים של שתיכן מעליבה ומתנשאת
אין לי התנגדות לתוכן הדברים כמו לנימה בה הם נכתבו. שרה, את לא מכירה את פרטי המקרה שלי, וזה בעצם לא ממש משנה. אני יודעת שבמקרה שלי הרופאים הצילו את חיי בתי. אני לא מצדיקה את דרכי העיוורת ברפואה הקונב' כי זו פשוט לא דרכי. התכוונתי ללדת בבית, ובעצם, אני לא חייבת לך שום הסברים, הנקודה היא שבחרתי מתוך הכרה, לא מתוך טמטום או בורות. אני מאמינה שאם לא הייתי הולכת לבית החולים רק יהוה (שאני לא מאמינה בקיומו) היה יכול לעזור לי. ובהזדמנות חגיגית זו - תודה לצוות הרפואי בבית חולים כרמל שעשה ככל יכולתו בכדי להציל את בתי!
הלוואי שלא הייתי נזקקת לשירותיהם, והייתי יכולה ללדת בבית כמו שתיכננתי, אבל אלו החיים.

לא ברור לי על איזה נימה את מדברת, להבדיל מנימתך, או כדברייך: מרוב כעס בא לי לצרוח, אבל מי שמחפש נימה תחת תוכן וידע יכול למצוא אותה בכל דבר כמעט. גם אף אחד לא אמר שבחירתך נעשתה מתוך טמטום או בורות, אלא כמו שבשמת כתבה:
שרה מדברת לא על אשמה אלא על אחריות, ואיננה מאשימה אף יולדת בזה שהיא לא מכירה את השיטות האלה, שצריך כישורים של בלש לגלות אותן וללמוד אותן. אין בכוונתה להאשים אף יולדת, וגם לא לעשות לאף אחת הרגשה רעה. היא רק רוצה לפרסם את המידע הזה, כדי שכל אחד יידע. למרבה הצער, מי שזה כבר לא יעזור לה עלולה בהחלט להרגיש רע על מה שלא ידעה בעבר.
אני חושבת שלכך צפריר התכוון כשאמר:
ומתוך שמאפשרת הולדת פגים במשקל 600 גרם - מאשרת גם את הסבל הזה
מה שקורה ברפואה הקונבנציו' הוא שהם באמת מצליחים לתת תוצאה מסויימת אך היא בהכרח באה על חשבון דבר אחר.
ולסיום ליזה, אני מאוד מקווה בשבילך שלא תגיעי למצב שבו תיוכחי בנזקים של החלטות נמהרות מצד רופאים.

בשמת אם לתקן את דברייך, אז הדברים של שרה רק באו לחזק את דבריו של צפריר שבצורה מאוד מליצית ועטופת צלופן בעצם מפיל את האחריות למחלה על החולה, סביבתו ובני משפחתו.
אני חושב שזה מאוד לא הוגן לנסות ולהפיל את האחריות על לידת פגים על האימהות. גם אם שרה מכירה שיטות שעבדו עליה מצוין, אין הכרח ששיטות אלו היו עובדות על מקרים אחרים, וכל עוד איננו מכירים את פרטי המקרה אין באפשרותנו לחרוץ משפט.
ליזה ואינקובטור קבלו את התנצלותי הכנה על העלאת נושא הפגים, לו העליתי בדעתי כי תרגישו מותקפות כתוצאה מכך לא הייתי מעלה על דעתי להביא פגים כדוגמא. צר לי כי מצאתן את עצמכן מותקפות והרשו לי לחזק את ידיכין, אין לי ספק שעשיתן כל שניתן לשמור על ההריון ככל יכולתכן ולשימחתי פניתן לטיפול הנכון בזמן ואיפשרתן לידה של תינוקות חיים ובריאים.
קצרה היריעה מלתאר את מספר המקרים בהם ראיתי לידות בית שהסתבכו ונגמרו בלידה של תינוק מת במקרה הטוב ותינוק פגוע מאוד במקרה הרע ולעומת זאת מספר הניתוחים הקיסריים המבוצעים שלא לצורך גדול אף הוא. לא אתחיל כאן לתאר את המקרים בהם אנשים טיפלו בעצמם בכל מיני טיפולים במחלותיהם וגרמו נזק רב לילדיהם.
אני לא פוסל שימוש ברפואה אלטרנטיבית, ישנם מקרים רבים בהם הרפואה הקונבנציונלית אינה יכולה לעזור והרפואה האלטרנטיבית כן תוכל. אני סבור כי הדרך הטובה ביותר הינה הדרך המשולבת.
פנאטיות לא תורמת, בשום תחום בחיים ותחום הזה על אחת כמה וכמה.

דרכם העיוורת מתוך בורות?
מקווה שדבריך מאמת יפתחו להם את הראש ויגרמו להם להודות בטעויות או בחוסר הידע, אך אני בספק. אטימות?
זו הנימה המכעיסה כל כך, אלמונית.
ואם כבר מדברים על לפתוח את הראש, אז למה את בספק?

ולסיום אלמונית -
_ומתוך שמאפשרת הולדת פגים במשקל 600 גרם - מאשרת גם את הסבל הזה
מה שקורה ברפואה הקונבנציו' הוא שהם באמת מצליחים לתת תוצאה מסויימת אך היא בהכרח באה על חשבון דבר אחר_
אני מאוד מקווה בשבילך שלא תגיעי למצב
בו הייתי אני.

רופא ילדים -
מת במקרה הטוב???!!!
סלח לי, אך אני חולקת על דעתך.

בלידה של תינוק מת במקרה הטוב באמת.

_לפניי 8 חודשים נולדה לי תנוקת (מקסימה עד לאין שיעור) בלידה קיסרית דחופה מסיבות שלא חשובות כרגע. בכל אופן בהריון הזה אשתי נדבקה ב CMV (הדבקות ראשונית), מה שהעמיד את בתי לעתיד בסכנה למומים מולדים.
לאחר ששקלנו את הסיכויים והסיכונים, אני ואשתי, החלטנו שאנחנו מקבלים את בתנו כך או כך, ולכן לא ראינו צורך בבדיקות נוספות (הכוונה לדיקור מי השפיר) שיסכנו את ההריון._
אני מצטטת את סיוננדה מהדף הזה, האישה שלו זו אני.
אנחנו העדפנו תינוק פגוע מאוד_ על פני _תינוק מת , תודה רבה לך.

ליזה הכוונה לא היתה לפגוע, ישנם מקרים בהם תינוק נאבק ונאבק ובסוף מת ביסורים רבים. ישנם מקרים בהם נולדים תינוקות פגועים מאוד שהוריהם שהחליטו החלטה דומה לזו שלכם אחר כך מחליטים שלא לקחת אחריות ופשוט נוטשים אותם, והם מבלים את שארית חייהם בבית חולים או במוסדות. לעומת זאת ישנם מקרים אחרים בהם נולדים תינוקות פגועים שהוריהם מטפחים ומגדלים כבבת עיניהם, אלו מקרים אחרים לחלוטין.
צר לי שנפגעת, אבל אותם תינוקות שסופם למות לא לפני שנדקרו מליוני פעמים, עברו מאות בדיקות פולשניות וכואבות (ואני יודע בוודאות שהם יודעים שזה עומד לקרות להם ברגע שפותחים את דלת האינקובטור), לא לפני שעברו יסורי גיהנום, אותם תינוקות עדיף שהיו מתים בלידה. אותם תינוקות שננטשו על ידי מולידיהם (אני מצטער אבל אני לא מסוגל לקרוא להם הורים) לגדול במוסדות בהם אולי עושים עבודת קודש אך הם עדיין שוכבים שם כאבן שאין לה הופכין בלי חיבוק, בלי נשיקה ומבלי שמישהו יאהב אותם באמת, אותם תינוקות עדיף היה שלא נולדו.
לא יודע מה לומר לך לו עמדתי באותה סיטואציה שלכם, קרוב לוודאי שהתינוק לא היה נשאר, ויתכן שהיינו מתחרטים על כך כל חיינו, אני לצערי נתקלתי בתינוקות CMV פגועים מאוד שננטשו למנזרים ובסופו של דבר מתו ביסורים רבים, קשה לי לחשוב שבמודע הייתי מביא ילד כזה לעולם, אך אין בכוונתי לשפוט את החלתטכם זו הסיבה שגם לא הגבתי כשסיוננדה העלה את הנושא.
רק כדי לאזן את התמונה, רופאת ילדים ממכרותי נדבקה ב CMV בזמן הריון, זיהומולוג ילדים ידוע מאוד טען שאין סיבה שתפיל את התינוק, היא הפילה אותו בכל זאת, לאחר מכן נתקלה בקשיים רבים בכניסה להריון נוסף, אותו זיהומולוג ילדים אמר לה כי זה עונשה על כך שהפילה תינוק בריא (במילים אלו, לא שניתי מילה).
במקרה שלכם מבחן המציאות הוא שמוכיח שצדקתם, ואני שמח על כך. יש הבדל גדול בין מחשבה שלא תוכל לוותר על ילדך הפגוע מאשר באמת להתמודד עם כך, אני רואה הורים שמקדישים את חייהם לילדים אלו (לעיתים גם על חשבון הילדים הבריאים בבית) ולעומת הורים שפשוט נוטשים את המערכה. איזה סוג הורה אני הייתי יכול להיות? לא יודע ואם יש אלוהים בשמים אני מקוה שלא יעמיד אותי בנסיון.

ויגרמו להם להודות בטעויות או בחוסר הידע
אני באופן אישי לא בעד "לגרום למישהו להודות" בטעויות או בחוסר ידע.
אני לא על זה דיברתי, ולדעתי גם שרה לא מתכוונת לזה לפחות כשמדובר ביולדות (אם כי שרה בהחלט נוהגת להתקיף את הרופאים... ).
לא מדובר ב"הודאה בטעות". זה ביטוי מהתחום של האשמה. זה מהתפיסות הפרפקציוניסטיות הרעות שאומרות "היית צריכה לדעת" או "לא התנהגת כמו שצריך".
לא צריך "להודות" בשום דבר.
אבל אני כן מאמינה, באמת ובתמים, שחבל על האנרגיות שהולכות על הצטדקות. אני בטוחה שלשרה, בדיוק כמו לי, אין שום מידע על הלידה הספציפית של ליזה ליזה, למשל (שבאופן אישי, אני ממש מצטערת בשבילה על מה שהיא עברה. אני בטוחה שזה היה מאוד קשה, ואני שמחה שלפחות התוצאות טובות בדיעבד, ואני מאחלת לה חוויה מתקנת להבא).
אבל אני כן שמחה ששרה מעלה כאן שאלות נוקבות ומגלה לכולנו שיש דברים חדשים שאנחנו לא יודעים/יודעות על ההריון והלידה, ושהגיע הזמן שנשמע עליהם. אחרי שנקרא, נלמד, נתעמק - נבדוק: האם זה נשמע לנו הגיוני? האם ניעזר במידע הזה כשנהיה במצב כזה?

קראתי למשל את זה:
האם חשבו על אפשרות של לעשות עמידת ראש במים או לפחות עמידה על שש והרמת הישבן באויר כדי לאפשר לתינוק ליפול חזרה פנימה,ומסלק את הלחץ על החבל הטבור, ואז במשך הזמן זה היה יכול להסתדר, והחבל הטבור יכל לשוט כלפי מעלה..
פה שרה מתייחסת לאפשרות, שבאמת היתה ירידה של התינוק בתוך הרחם, שגרמה ללחץ על חבל הטבור בתוך הבטן, ומציעה התעמלות לפתרון הבעיה.
התעמלות זו דומה לפתרונות הפיזיותרפיים הראשוניים לבעיה של מצג עכוז (במקרים רבים הם עובדים, אם לא - עוברים לפתרונות הבאים, כמו מוקסה סינית או היפוך ידני על ידי מומחה, כמו ד"ר קאנטי בבית החולים "מאיר").
מבחינתי, כאחת שלא מבינה כלום בסיטואציה הנדונה - מה ששרה אומרת נשמע מעניין, והייתי רוצה לשמוע עוד על זה. באיזה מין מצב רפואי מדובר? האם ההצעה של שרה מבוססת על נוהל מיילדות מוכר או שזה רעיון של שרה שמבוסס על הידע שלה אבל אינו מוכר?

אילו הייתי אמא שילדה בלידה מוקדמת עם מצב כזה, גם כן הייתי רוצה לשמוע עוד. אני, באופן אישי, הייתי רוצה לדעת היום את מה שלא ידעתי אז.

בעקבות ידע מעין זה פתחתי דפים כמו תזונה ללידת תינוק בריא . אני מאוד מצטערת שלא ידעתי בהריון שלי את מה שאני יודעת היום. על תזונה ועל דברים אחרים. אז אני כותבת את זה באתר, בתקווה שנשים אחרות יקראו וייעזרו בזה.
כשקראתי את החומר הזה אני לא אגיד שלא כאב לי הלב על הנזק שנגרם לתינוק שלי ממה שלא ידעתי, אבל המשכתי לקרוא וללמוד.
לעומת זאת אני מכירה מישהי, שאסור להגיד לה שום דבר על מה שהיה, כי זה רק עושה לה רע והיא לא לומדת מזה.
כל אחד והאופי שלו.

בעצם מפיל את האחריות למחלה על החולה, סביבתו ובני משפחתו.
ממש לא.
אני חוששת שזו לא הפעם הראשונה שאתה חוזר על הטענה הזאת. כנראה שגם אני, גם צפריר וגם אחרים לא מצליחים להסביר את ההבדל התהומי בין "אחריות" לבין "אשמה". אני רק אדגיש, רופא ילדים, שבביטוי "מפיל את האחריות" אתה בעצם מדבר על אשמה ולא על "אחריות" . אני לא יודעת איך להסביר שזה בכלל סוג אחר של התייחסות. יש מתנדבים בקהל?
אולי רק אגיד, לפני שהמתנדב/ת יופיעו ברוב טובם, שבדיוק ההבדל הזה בין "אחריות" לבין "אשמה והאשמה" הוא אחד הדברים המרכזיים שרופאים רבים אינם רואים.
זו התייחסות שונה לחלוטין לכל שאלת הבריאות.

רופא ילדים, קיבלתי. כל מקרה לגופו.
בשמת, אני מסכימה. אני בהחלט קוראת חומר בנושא על מנת שמה שקרה לי לא יחזור, כל עוד זה בשליטתי.
התרגזתי כי הרגשתי ששרה "מאשימה" אותי שלא עשיתי מספיק, בעוד שאני הרגשתי שעשיתי כמיטב יכולתי במשך שמירת ההריון (בשכיבה מוחלטת! בלי לקום אפילו לשירותים...) וההריון כולו.

בעניין האחריות, אני מסכימה עם בשמת ועם צפריר, קשה לי להסביר. (איפה שבשמת נכשלה לנסח, קטונתי...)

וואו כמה אלמוניות פתאום כאן בדף. למה למה כתבתי אלמונית ולא שם? אני כתבתי בדף זה רק פעמים, שאלתי את צפריר. ועכשיו אני משנה שם וממשיכה בינתיים כ-מישהי. כינוי שווה ערך אלמונית.
צפריר,
_האם אפשר לקבל כאב אם לוקחים מתוך רצון?
יהיה עלייך להבהיר את שאלתך. איני מבין למה התכוונת._
כנראה אני לא הבנתי למה התכוונת. גם בזה אני מרגישה כמו סיוננדה כמו שאתה רואה אני לא מבין חצי ממה שאתה אומר, לפעמים זה נשמע/מרגיש נכון ולפעמים אני פשוט לא קולט._ אבל במשפט שלא הבנת התכוונתי לדבריך - _מכאן אכן עול אלא שהעול הזה כביכול נלקח מרצון. בעוד במקרה הקודם העול המונח שם הינו בהסכמה. במילים אחרות בעוד ההוא מסכים לקחת על עצמו עוד ועוד, את ממש מחפשת אחרי אותו עול.

אני חושב שזה מאוד לא הוגן לנסות ולהפיל את האחריות על לידת פגים על האימהות. גם אם שרה מכירה שיטות שעבדו עליה מצוין, אין הכרח ששיטות אלו היו עובדות על מקרים אחרים.

קראת את דברי שרה, או את דברי?
אנא, קרא שנית.
אולי אעזור לך:
שרה:
אני מודעת לזה שלא הכל בשליטה שלנו. אנו רק משתדלות ומקוות שהשם יעזור.
(ואם קוראים את השאלות שלה רואים שהיא לא חושבת שלכל מקרה יש פתרון. רק לחלק מהמקרים יש פתרונות, ואת אלה כדאי להכיר).

ודרך אגב, גם אני קראתי חומר שעוסק בקשר בין תזונה בהריון לבין מניעת רעלת הריון. חומר שנכתב על ידי רופאים קונבנציונאליים למהדרין, שפשוט נחשפו גם לידע מסוים בתזונה, וקישרו בינו לבין רעלת הריון, ובדקו את זה בתצפיות ובהדרכה על המטופלות שלהם. מדובר בסך הכל בתזונה, לא ברפואה אלטרנטיבית רחמנא ליצלן. (-;
ואני שוב מזכירה את המחקרים הרפואיים הקונבנציונאליים למהדרין שנוגעים לתזונה ולמניעת לידה מוקדמת בהריונות תאומים (סליחה על העצלות, יש מראי מקום במאמרים באתר "אמנות הלידה" www.leida.co.il ).
בקיצור:
מה ההתנגדות הזאת?
למה לא לקרוא ולדעת יותר?
למה לא להציל את המקרה הבא? את היולדת הבאה? את ההריון הבא? את רעלת ההריון הבאה?

רופא ילדים, אתה בוודאי צודק בדבריך ש"אין הכרח ששיטות אלו היו עובדות על מקרים אחרים" -
אבל אולי תסביר לי למה כל כך הרבה אנרגיה הולכת על ההצדקה של המקרים שלא נעזרו ברעיונות של שרה, ועל ההצטדקות, ההתגוננות וההתנגדות למה ששרה מעלה - במקום לשאול וללמוד את השיטות שעבדו עליה מצויין???
סליחה שאני צועקת, אבל למה הדגש של כמה מכם שמעידים על עצמם שהם באים מהצד של הרפואה הקונבנציונאלית (כמטפלים או מטופלים) לא היה על "שרה תספרי לנו קצת יותר" ו"מה בדיוק היה אצלך ומה בדיוק עשית" (במחשבה של: האם זה היה עובד גם בשבילי? האם זה היה עוזר גם לי? האם בהריון הבא שלי אני אנסה את השיטות של שרה? או אנסה את רעיונות המניעה ששרה מגלה לי כאן?)?

זה משהו שמטריד אותי.
אני מסתכלת מהצד (הרי אני לא שרה) ואני מוטרדת מהתגובה שאני רואה: כל כך הרבה מאמץ - לא לשמוע את שרה.
נכון שהיא מתנסחת בתוקפנות, אבל מי שבאמת מעוניין לצמוח ולגדול לא מגיב על הטון של שרה, ולא מגיב בכעס - אלא מתמקד בתועלת שאפשר להפיק מדבריה.
מי שהיא לא רלבנטית לו (כי השיטות שהיא מציעה לא היו עוזרות לו/לה) - למה לו להגיב? שיגיד לעצמו "זה לא נוגע לי" ויעזוב.

כשאני מחפשת "רופאים שמוכנים לראות" אני מחפשת רופאים שמתעלמים מהסגנון של שרה והולכים לקרוא את הקישורים שלה, שואלים אותה שאלות, מתעניינים, ומתחילים להסתכל מזוית אחרת על המקרים שלהם.

אני רואה את סיוננדה עושה את זה (למרות הפחדים). עם צפריר. וזה נפלא בעיני.
ואני לומדת המון מלקרוא את הדו שיח בין שניהם.
אני מכירה באופן אישי כמה רופאים שעושים את זה כל הזמן. יש כמה מהם באתר, שלא פותחים את הפה בדרך כלל בנושאים האלה, רק קוראים בשקט.

וסיוננדה, מהצד אני מרשה לעצמי לספר לך שראיתי את החותמים (המבחנות) שצפריר מדבר עליהם. הם בערך בגודל של החלק הפנימי של מזרק 5 מ"ל (החלק הקטן השקוף שדוחף את הנוזל), שקופים לגמרי, ומדביקים אותם לחוט החשמל של המנורה שתלויה מהתקרה, או לתקרה, בצלוטייפ. בקיצור: משהו קטנטן שלא רואים אותו ולא שמים לב אליו, אבל צפריר מציע לך אותו בחינם, רק תשים ותתחיל להסתכל אם אתה מרגיש שינוי אצל המטופלים ששוהים בחדר הזה. ואם אתה מרגיש שינוי, תדביק בעוד חדרים, תעקוב אחרי זה.

הרי אם זה שטויות - זה לא יעשה כלום, לא יותר מדוגמית בושם שאמא שלך קיבלה בקניון ואחרי זה נתנה לנכדים לשחק בה.

ואם זה עובד - אז זה יועיל למישהו, וזה יועיל לך במאמציך לעזור למטופלים שלך (ורואים שממש איכפת לך מכל אחד, ואתה באמת רוצה לעזור לאנשים).
זה כאילו שמישהו יציע לך לעשות בחינם הילינג מרחוק למטופלים שלך (הרי פרופ' בנטואיץ' עשה את הניסוי הזה למנותחי לב והניסוי הצליח!), ונגיד שאתה לא מאמין בהילינג מרחוק.
מה יש לך להפסיד? ממה יש פה לפחד? אף אחד לא יראה את זה ולא ישים לב, רק אתה תקבל צ'אנס לבדוק אם אתה רואה שינוי.

(סתם, הערות שלי, מהצד, מהיציע. אל תענו לי. אני כותבת כדי שתענו ביניכם לבין עצמכם)

אני חושבת שאחריות הוא מושג קונסטרוקטיבי. משרה למידה, חיפוש, רצון לשפר.
אשמה היא מושג מעולם הרגשות הפולני. "זה בגללך! ושתדע לך מה זה!"

אשמה גוררת פעמים רבות רצון להעניש (את עצמך, את האשמים).
פחד מאחריות נובע פעמים רבות מפחד מאשמה (שתתבטא, למשל, בתביעה).
בדומה, הסרת אחריות היא, לעיתים, כדי שלא יהיה שמץ אשמה ("אני לא בוחר את הצבע. כדי שהיא לא תאשים אותי אח"כ").

אחריות נובעת מנשיאה בתוצאות האמיתיות. אני אחראית לבריאותי מעצם זה שאני חיה אתה.
אשמה היא יצור פתלתל של יחסי אנוש (או יחסים של אדם עם עצמו).

לא הגדרתי, ניסיתי ליצור הבדלה.
עוזר?

הם בערך בגודל של החלק הפנימי של מזרק 5 מ"ל (החלק הקטן השקוף שדוחף את הנוזל), שקופים לגמרי
דומה לפיוז של טלויזיה.

בעוד שאני הרגשתי שעשיתי כמיטב יכולתי במשך שמירת ההריון (בשכיבה מוחלטת! בלי לקום אפילו לשירותים...)

וואו! כמה קשה! לפחות לי היה מותר לקום לשירותים
(אם כי אני מודה שפחדתי ללכת לשירותים, כי איכשהו באופן בלתי הגיוני חרדתי שהוא כאילו ייפול וייוולד לו... כן, אני יודעת, זה פחד לא רציונאלי, אבל כל מי שעברה שמירת הריון מכירה את הפחד הזה...).

תודה, גילה!
פיוז! נכון! מזכיר לי גם נורות של הטוסטוס שלי ז"ל. אבל מזמן לא ראיתי פיוז או נורה לפנס אחורי של טוסטוס.
לעומת זאת, אני מניחה שהרופאים, כמוני, רואים מזרק כזה אולי כל יום? (כל יום אני מאכילה את הינוקא בסירופ ברזל מגעיל בעזרת מזרק 5 מ"ל).

רופא ילדים, כתבת:
קצרה היריעה מלתאר את מספר המקרים בהם ראיתי לידות בית שהסתבכו ונגמרו בלידה של תינוק מת במקרה הטוב ותינוק פגוע מאוד במקרה הרע

תוכל לעשות לכולנו שירות גדול אם תפרוש את היריעה ותספר על המקרים האלה, עדיף עם ציון שמות בתי החולים אליהם הגיעו התינוקות והתאריכים בהם זה קרה. אני יודעת שמיילדות הבית מתייחסות ברצינות רבה ועושות תחקיר לכל מקרה בעייתי. (ורבים מהמקרים מתבררים בסוף כגוזמאות, עיוותים ואפילו המצאות.) אני חושבת שהפרטים האלה יספיקו להן בשביל להגיע למידע אמין.

> יונת מכירה כמה וכמה מקרים של לידות בית-חולים שהסתבכו ונגמרו בלידה של תינוק מת או פגוע, ובכל זאת לא קופצת למסקנות <

אילו היית יודעת על תזונה למניעת הבעיה, היה אפשר למנוע. טוב לדעת לפעם הבאה, כדי למנוע סבל מיותר

שרה: אילו היה בך שמץ של רגישות ואמפטיה, הייתי מנסה להסביר לך עד כמה האמירה הזו כואבת.
הגישות שלנו לעניין שונות, כפי שכבר שמת לב. את לא יודעת עלי ועל מצבי הבריאותי דבר. מצאי לך חבורת חסידות שיהיו מוכנות לנסות את אותה שיטת תזונה מופלאה, רצוי כאלה שכבר עברו רעלת הריון או שתיים. אם בעוד כמה שנים, אצל אותה חבורה לא יירשם ולו סיבוך הריון אחד - אני מבטיחה לאכול את הכובע בתוספת צלחת דוחן.

קראתי באתר - לא קריאה מעמיקה אבל עברתי על ה-Case Studies. לא נמצאה תשובה לשאלה - מה קורה כשהתזונה של האם היא שופרא דשופרא, אך אבוי - לא זורם דם בחבל הטבור כך ששום דבר מה-goodies שהיא אוכלת לא מגיע לעובר? ועוד שאלה - סבתא של בעלי הרתה וילדה את בנה הבכור במחנה פליטים באירופה אחרי מלחמת העולם השניה. לא היתה לה רעלת, והיא ילדה בלידה קלה תינוק במשקל 3.300 ק"ג. האם ידעו במחנות הפליטים של 1946 משהו שאני לא ידעתי?

רופא,
לחזק את דבריו של צפריר שבצורה מאוד מליצית ועטופת צלופן בעצם מפיל את האחריות למחלה על החולה, סביבתו ובני משפחתו.
נהפוך הוא ה"אשמה" אינה מונחת לפתחן של האמהות הפרטניות אלא על החברה האנושית כולה. עם זאת, האחריות על ההבראה מונחת על המשפחה, על האמהות, על האדם עצמו - ולא על הרופאים או מערכת הבריאות.
נטייתך להשליך על דברי פרשנויות כאלה משרתת אך ורק את הצורך שלך בחיזוק טענותיך.
כך גם הטענה של לידות הבית שהסתיימו במוות - כל לידת בית שמסתיימת במוות מדווחת בהרחבה בתקשורת - האם אתה זוכה לראות לידות בית שמסתיימות במות התינוק באופן סודי, שאינו מתפרסם?

מישהי,
_האם אפשר לקבל כאב אם לוקחים מתוך רצון?
יהיה עלייך להבהיר את שאלתך. איני מבין למה התכוונת.
כנראה אני לא הבנתי למה התכוונת. גם בזה אני מרגישה כמו סיוננדה כמו שאתה רואה אני לא מבין חצי ממה שאתה אומר, לפעמים זה נשמע/מרגיש נכון ולפעמים אני פשוט לא קולט. אבל במשפט שלא הבנת התכוונתי לדבריך - מכאן אכן עול אלא שהעול הזה כביכול נלקח מרצון. בעוד במקרה הקודם העול המונח שם הינו בהסכמה. במילים אחרות בעוד ההוא מסכים לקחת על עצמו עוד ועוד, את ממש מחפשת אחרי אותו עול._

ראי,
אינך מבינה את דברי? חצי מדברי? (רק חצי?)
בקשי הבהרה.
כאשר איני מבין את דברייך - אני מבקש הבהרה.
איני יכול לענות על "חצי מדברי" כשאיני יודע איזה חצי.
לעניין שאלתך -
ודאי שניתן לקבל כאב, עם זאת הכאב עולה כאשר האדם זקוק לאיתות על הגזמה בהתנהגותו - זו שהגוף מגיב אליהב בכאב. יש לקחת בחשבון שכאב הוא עונג קיצוני או מוגזם.

שימי לב מה נכתב -
אלא שהעול הזה כביכול נלקח מרצון. כלומר - הרצון הזה אינו מודע ואינו מתוך החלטה מודעת - רק כביכול מתוך החלטה מודעת - בפועל הרצון הזה בלתי מודע לחלוטין.
במקרה הקודם - סיוננדה - העול הוא תוצאה של נסיבות חייו וכמעט ניתן לומר שהוא מאפיין את עבודת הרופא באופן כללי. כלומר בלא לשים לב העול הוערם על כתפיו. בעוד אצלך - נטיית הנפש להתבדל שולחת אותך (לא במודע) "לחפש" אחר עול. תחת עול הנפש לעתים קרובות חשה ערך עצמי גבוה.

בשמת,
על פני לתלות על חוט חשמל - על התקרה. ניתן על חוט חשמל אך עדיף על התקרה או על חוט שמשתלשל מהמנורה.
כאן, הניחי לסיוננדה - ההצעה עומדת בעינה.
לעתים קרובות הקונבנציונלים מסרבים לקבל פתרון כגון זה - שמא יעבוד. זכור לי אותו רופא די מפורסם שקיבל ממני 30 חותמים אישיים כשחצי פלסבו על מנת לערוך ניסוי - ופשוט נעלם מהאופק. באינטרנט הוא היה מאוד משועשע מהרעיון של החותמים - כשהגיע ל"תכלס" - כלום.
לכן הניחי.
מי שמעוניין להפריך את טענותי לגבי יעילות החותמים - מוזמן בכל עת (על פני בכל עט).

שרה,
קחי בחשבון שכל מה שקיים - אינו קיים סתם. תקיפה של המערכת הקונבנציונלית - רק מחזקת אותה. את באה על מנת להצביע על דרכים נוספות ונמצאת מחזקת את ידי אלה שאינך מאמינה בהם.

מה שרופאים אינם רואים זה את הגב שלהם - הגיבוי שלהם - של המין האנושי - אותו פן רוחני. היצמדות לחומר היא "מחלה" חברתית ואינה על כתפי הרופאים בלבד. לכן מה שרופאים אינם רואים - החברה האנושית מעדיפה שלא יראו.
אם ירצו לראות - יצליחו - בקלות.

<צפריר מודה לרופא הגדול שהאיר את דרך החירות, זה שנמצא כמורה רבהשראה בעבורו, ד"ר אדוארד באך>

במקום להתגונן ולהצטדק אפשר לקבל כאפשרות גם את האפשרות המצערת, שהיה משהו שאולי הייתן יכולות לעשות בזמן ההריון שלכן או בזמן הבעיה שהתגלתה, משהו שאתן לא ידעתן עליו והרופאים שלכן לא ידעו עליו - ואותו משהו היה יכול למנוע את הלידה המוקדמת שלכן.

בשמת, חבל המילים שלך. שום דבר ממה שאת אומרת לא חודר. ולראיה ראי את דבריה של אמא אינקובטור. יש אנשים שפשוט אי אפשר לפתוח להם את הראש. הם חייבים לתת צידוק על מעשיהם, להיאחז בהם ויהי מה.
ולאמא אינקובטור, למה את מתעלמת ממה ששרה אומרת?
אני מודעת לזה שלא הכל בשליטה שלנו.
וזה ברור. יש עוד הרבה אלמנטים שמרכיבים אותנו. גם לא מספיקה תזונה שופרא דשופרא בזמן ההריון. ומה עם התזונה לפני ההריון? ומה עם כל דרך החיים שלנו לפני ההריון ולאורך כל קיומנו?
וכן. יכול מאוד להיות שידעו הרבה ממה שאת לא יודעת בכל זמן ומקום נתון שהוא.