מודה אני לפניך

[אנונימי]

דף סיפור לידה

דף סיפור לידה בבית חולים

דף סיפור לידה קיסרית

[מירי_ר*]

סיפור הלידה של יעל
וגם דף בלוג

[מירי_ר*]

אני חושבת וחושבת איך לקרוא לדף הזה שאמור להכיל את כל מה שגועש בי כבר ימים.
בראש מתנגן לי השיר של מאיר אריאל הגדול

מודה אני לפניך ולך
על כל החסד והאמת
והטובה והרעה והטובה
שעשית עמדי ועם ביתי...

ואני מסתכלת על ביתי הישנה ורואה איך עתידות טופפות לקראתנו
והיא מחייכת אליי מתוך השינה
והכל טוב.

נולדנו לפני שבוע וחצי בניתוח יזום בלניאדו.
הלידה הקודמת היתה בבית והיא היתה חוויה מופלאה.
גם הפעם תכננו ורצינו
ואפילו קבענו עם מיילדת מקסימה.
אבל מתישהוא שמיני לתשיעי הבנו שהפעם זה לא ילך.

התייעצנו עם כל מי שרק אפשר
המומחים הכי גדולים
וכולם המליצו פה אחד: ניתוח קיסרי.

נ י ת ו ח

המילה הזו כל כך הפחידה אותי.
ימים שלמים המחשבות התרוצצו בראש ובבטן יחד עם
הפחדים, התסכול, המרירות ועצבות גדולה:
למה דוקא אני??
איך אפשר לעולל את זה ליצור המתוק והתמים שבתוכי?
איך זה ישפיע עליו? עליי? על אחיו הגדולים? על הבית...
מחשבות מחשבות לא נותנות מנוח

וצריך להגיע להחלטה

[מירי_ר*]

ההחלטה הגיעה בסוף ואיתה השלמה והבנה שעדיף להסתכל על הכל באופן חיובי
אחרת רק נתבאס.
אז התחלתי לחשוב על הכל כעל הרפתקה גדולה
ובמקביל התחלנו לחפש בית חולים שייענה לדרישותינו המרובות.
ומה רצינו?
בסך הכל רצינו שהיא תהיה איתנו כל הזמן.
מהרגע בו היא יוצאת ועד בכלל.
רצינו שהיא לא תעבור בדיקות וטיפולים מיותרים (למשל אמבטיה...)
רציתי להניק מיד אחרי
ורצינו להיות שם ביחד- אישי ואני והיא, בחדר ניתוח ואחרי זה בתינוקיה ואחרי זה במחלקת יולדות.
וזהו.

בלניאדו מצאנו נכונות להענות לכל הדרישות האלה
וההחלטה נפלה.

יום חמישי בבוקר.
אנחנו יוצאים לדרך.
משתדלת לא לחשוב על מה שיהיה. רק על הרגע הנתון.
מחליטה בלב לקחת הכל בקלות, בחיוך. לא לכאוב לחינם.

מגיעים. פוגשים מיילדת מקסימה.
היא בודקת, רושמת, מחתימה. מחברת אינפוזיה. מגלחת איפה שצריך. הכל בעדינות ברכות. המרדים בא. שואל. מחתים. הרופא בא. שואל. מחתים. אני עם חלוק ואינפוזיה. מחכה בסבלנות לתורי. משתדלת לא לחשוב.יש בעיות. כמה ניתוחי חירום. אי אפשר ללדת במחלקה. צריך לרדת לחדר ניתוח כללי. אנחנו חוששים: יתנו להניק מיד אחרי? הם מרגיעים שכן. יעלו אותי מיד אחרי זה חזרה למחלקת לידה. אין מה לדאוג. אבל הבעל צריך להחליט: להכנס לחדר ניתוח או להיות עם התינוק בתינוקיה. אי אפשר ביחד.אנחנו מתעקשים. הבטיחו לנו. הם מתרצים ונכנעים. 1:0 אני סופרת בלב. בצער.
יורדים לחדר ניתוח. פוגשים רופא אחר. אה, ילדתם בבית? ועכשיו צריך ניתוח? נו, נו... בסוף מישהו צריך לתקן... אני שומעת ואין לי כוח לענות או להתוכח. רק שיגמור כבר. נכנסים לחדר ניתוח. הרדמה. אני כמו שק תפוחי אדמה. כמו עציץ בחדר. כמו ישו צלובה על שולחן. איזה פחד. הכל מהיר כל כך ואיפה בעלי? למה הוא עוד לא כאן? אני מבקשת לחכות. הוא בדיוק נכנס. המרדים עצבני: תשב פה. אל תזוז! אל תגע שם אל תגע פה. נושמים עמוק. החלטנו לקחת הכל בקלות.

והנה שקט לרגע. אני מבחינה בכמה טיפות דם על הסדין שמולי ולרגע תוהה מה הם מעוללים שם לבטן שלי...

[מירי_ר*]

אז שקט
ופתאום בכי
והיא בחוץ!

ואני פתאום לא יכולה להכיל יותר ומתחילה לבכות.
רואה את המיילדות מתעסקות איתה בשולחן שליד
ואני אומרת להן תעזבו, זה לא חשוב עכשיו.
רק תנו לראות אותה, להרגיש, לנשק...
אבל הן בשלהן מתעסקות בטיפול לחיים ולמוות: קשירת ידונים לרגליים של בתי.
והנה מגיע הרגע
והיא עוברת לרשותנו
חבילה עטופה, לבנה. העיניים עצומות בגלל האור הבוהק והמסנוור של חדר ניתוח.
אני מנשקת אותה, מלטפת עם הפנים.
שניות קצרות, יקרות וכבר היא הולכת ממני.
זו תחושת אבדן שאין לה מילים.
נקרעת.

[יעלי_לה]

_שניות קצרות, יקרות וכבר היא הולכת ממני.
זו תחושת אבדן שאין לה מילים.
נקרעת._

מכירה.

[אורגנית_מתחילה*]

צמרמורת.
התרגשות.

תודה על השיתוף

[סימנים_בדרך*]

_צמרמורת.
התרגשות._
כמה אומץ וחשיבה חיובית!
את כותבת כ"כ יפה, מחכה להמשך...(-:

[לוטם_מרווני*]

_שניות קצרות, יקרות וכבר היא הולכת ממני.
זו תחושת אבדן שאין לה מילים.
נקרעת._

מכירה, זוכרת, כואבת מחדש

מחכה להמשך...

[מירי_ר*]

הנה היא ישנה עכשיו.
ואני ממשיכה,
אבל איכשהו בזכרון זה נדמה לי כמו סרט שצפיתי בו מהצד.
מן תחושת ניתוק מהחוויה עצמה.
אני חושבת:
אולי זה בגלל האפידורל שמשתק את הרגליים שהן אדמה, מציאות.
ואת הרחם שהיא אני ואליה הכל בא וממנה הכל מתחיל בעצם.

כשהיא רק יצאה
(ובזכרון תמונה: מונפת גבוה על יד של מישהו אחר)
ראיתי את השם שלה פתאום.
וככה מיד היא היתה יעל.
ברור וחזק.
ועם השם שלה וכמה דמעות ואבא מחבק חזק שלחתי אותה אל מחוץ לחדר ניתוח.

עכשיו ציפיה.
המנתח יודע מה הוא עושה והכל נגמר מהר.
פתאום פעימות הלב שלי נשמעות לי כמו שעון מתקתק
נו
רוצה כבר להחזיק אותה עליי!
מעבירים אותי לחדר התאוששות גדול וריק.
שלום, אני שושי האחות של חדר התאוששות
אנחנו נבלה יחד כמה שעות.
היא תזזיתית ומצחיקה ומאוד מחייכת
אבל אני נבהלת. מה?! אבל הבטיחו...

היא מסתכלת עליי במבט נעלב: לא אמרו לי שום דבר.
בבקשה ,אני מתחננת (מה נשאר לעשות? הרגליים משותקות, הידיים קשורות...)
אני רק רוצה להניק אותה, והבטיחו...
היא מבטיחה לעשות הכל
ומתגלה כשיא הסרטיביות הבית חולימית.
תוך עשר דקות אני למעלה
במחלקת לידה.
ועכשיו רק נשאר למצוא את השניים.
אני שומעת מהומה בחוץ, קול מוכר משמיע נזיפה (איזה מלך!)
והדלת נפתחת
והם שם, שניהם, בריאים ושלמים (ולא רחוצים).

יעל גומעת אותי בשקיקה כאילו לא נפרדנו מעולם.
ואני מחבקת אותה ולוחשת ש
L| @}

[יהללוך_מלאכים*]

מזל-טוב
מישהוא אמר לי שבוע שעבר
שהשם יעל הוא השם הכי גבוה מבחינה רוחנית לבת
שיהיה נחת ואושר לרוב
(-:

[יעלי_לה]

הסיפור שלך מרגש וכתבת אותו מקסים.

[מירי_ר*]

תודה רבה על כל התגובות!
זה כל כך מקל לשתף אנשים שמבינים על מה אני מדברת
בלי הצורך לתרץ ולהסביר ולסבול פרצופים מפרצופים שונים
כתגובה על התנהגותנו הבעייתית...

והאמת היא שעכשיו הגעתי לחלק המעצבן מאוד בסיפור הלידה שלנו.
החלק שגורם לי להיות נמרה פצועה ולהתעצבן (עכשיו כבר אפשר, כשהידיים לא קשורות...).
וזה גם החלק שגרם לי מלכתחילה להתאמץ ולשבת לכתוב- כדי שאמהות אחרות יקראו וידעו
ואולי בזכות זה יבוא שינוי.

כשהגענו ללניאדו לפני הלידה הלכנו לראות את מחלקת היולדות.
מההתחלה היה ברור לנו שנצא משם ברגע שנוכל
אבל כולם הזהירו שניתוח זה לא צחוק וכדאי לנוח
וממילא לא יהיה לי כוח לזוז.
אז רצינו לוודא שהמקום מתאים לנו.
עוד אמרו שאחרי ניתוח קיסרי אם רוצים ביות מלא צריך עזרה צמודה.
שאלנו אם אפשרי שהבן זוג יהיה שם במשך היום לעזור ואמרו: כן אין בעיה.
שאלנו לגבי הלילה ואמרו: אם השותפה מוכנה, אנחנו נעלים עין, למרות שזה בית חולים דתי ויש נהלים...
הבהרה: גם אנחנו אנשים דתיים. מבינים את הבעייתיות אבל יודעים שאפשר, ברגישות רבה, לאפשר לגבר לשהות במחלקת יולדות בלי שזה יציק לאף אחת.
מסתבר שאין קשר בכלל בין חוקי הדת והחוקים של המחלקה. כל האנשים ש"הסתבכנו" איתם היו חילוניים!

המעבר בין חדר התאוששות של מחלקת לידה ובין החדר במחלקת יולדות היה כמו מעבר במנהרת הזמן. חזרנו אחורה בערך לשנות החמישים של המאה הקודמת.

אנחנו ארבע קיסריות בחדר אבל הטיפול רחוק מלהיות מלכותי. יש שתי אחיות על כל המחלקה העמוסה. האישה שלידי ילדה בניתוח תאומים כבר לפני שעות אבל היא עדיין מחכה שיורידו אותה מהמיטה. בינתיים היא לא יכולה לראות אותם, שלא לדבר על הנקה! המצוקה שלה זועקת אבל אנחנו לא יכולים לעזור..
אני מודה לאלוקים שבן זוגי איתי ושיעל מוגנת בזרועותיו הרחק הרחק מהצינוקיה...

קמה להתקלח. מרגישה את האדרנלין זורם לי בגוף. רוצה כבר להיות חזקה ובריאה.
הטוש במקלחת- צינור. אני שואלת את האחות והיא אומרת: צריך לקרוא לתחזוקה...
(אני תוהה בליבי מי צריך? אולי היא התכוונה שאני??)

הערב מגיע ועימו השומר. רואה את הבנזוג ומורה לו לצאת. אנחנו מסבירים והוא הולך. מיד אחריו מגיעה אחות. " אתה לא יכול להשאר פה הלילה"
"אבל הבטיחו..." (אני נשמעת לעצמי כמו תקליט סדוק)
" לא יכול להיות" היא אומרת, "זה בניגוד לנהלים. אף אחד לא היה מבטיח לכם דבר כזה..."
אני עייפה מויכוחים וממלחמות.
מזעיקים את אמא שלי להיות איתי בלילה.
מזל שיש לי משפחה מדהימה שכזו.

[ציפ_ציף*]

[מירי_ר*]

היום יום הולדת שבועיים!
איך הזמן טס...
לאט לאט דברים מתחילים להסתדר, בגוף וגם בפנים.
הכאבים פוחתים וגם הדאגה כבר לא עצומה כמו בהתחלה.
אחרי שחזרנו הביתה הכל היה נראה לי מפחיד וסופני: הצלקת שלא התאחתה כמו שצריך, הסיכות שצריך להוציא, הדלקת בשד. פתאום פחדתי שאולי יעל צהובה ומה עושים...
לא זוכרת רת עצמי ככה בלידות הקודמות.
אבל עכשיו איכשהו הכל נרגע, ואני יודעת שיהיה בסדר.


יום שישי שאחרי הלידה בלניאדו.
5:45 בבוקר. אחרי לילה כמעט נטול שינה האור בחדר נדלק פתאום. אחות נכנסת ברעש, תוקעת לי מדחום לפה ומד לחץ דם על היד בלי לומר מילה. גומרת, הולכת. האור נשאר דלוק...
אני נזכרת שבכל בית חולים זה ככה ותוהה איך עוד לא שינו את הכלל האידיוטי הזה.
חצי שעה אחר כך רעש של בן גוריון בקיץ: עשרות עריסות על גלגלים מתגלגלות במסדרונות לשעת ההאכלה. ואנחנו שהספקנו להירדם מתעוררים שוב אל האור הבוהק.

אחר כך עוברת אחות לאסוף את התינוקות בחזרה. היא עוצרת לידינו רוצה לקחת את יעל. אני אומרת לה שהיא איתי. " אבל תביאי אותה בשמונה לתינוקיה" היא מזהירה. אני שואלת למה והיא לא ממש יודעת לענות. אני מחליטה לא לעצבן אף אחד וללכת. אחר כך מצטערת על זה.
בתינוקיה הבכי לא פוסק אף פעם. ההורמונים שלי משתוללים ואני מרגישה איך הבכי מאיים מבפנים. אני מזכירה לעצמי שיעל עליי והכל בסדר אבל הבכי הזה...
האחות קוראת לנו לבדיקות. אני מתעקשת להלביש ולחתל בעצמי. מרגישה נדחפת אבל מתעלמת מזה. זו התינוקת שלי. מזכירה לעצמי כל הזמן.
בדרך החוצה יודעת שאני לא חוזרת לפה יותר. התינוקיה היא מקום של צער!

מבקשת שיעבירו אותי לחדר של ביות מלא. אולי כך נחסוך את טרטור העגלות בלילה.
לקראת הצהריים מתפנה מקום בחדר שבקצה המסדרון. עוברים בשמחה. הנה באה שבת והכל מסתדר...
בחדר שותפה שנראית נחמדה. זה כבר הניתוח השלישי שלה והיא מכירה פה את כולם.אני שואלת בעדינות אם זה בסדר שהבנזוג יהיה איתי במשך היום ובלילה. היא אומרת שזה בסדר גמור ואנחנו נרגעים.
שעה לפני שבת נכנסת אחות לחדר.
היא שואלת: מה אתה עושה פה? אנחנו אומרים שאנחנו בביות מלא ואני צריכה עזרה.
היא אומרת: זה לא בסדר. אתה צריך ללכת. אתה מפריע לאשה שנמצאת כאן.
מסבירים לה שהשותפה הסכימה. "לא, היא לא מסכימה. היא כנראה מתביישת מכם ולא היה נעים לה להגיד לא"
אנחנו קצת בהלם. תוהים מה לעשות. מחליטים שאת הלילה אעשה לבדי למרות הקושי וביום הוא יבוא וישאר מאחורי הוילון בלי להפריע...
אנחנו עושים קידוש יחד, מקבלים את השבת בשמחה, בפינה חבויה במסדרון. אח"כ הוא הולך ואני מתפללת לה' שיתן לי כוח לעבור את הלילה הזה.
הלילה עוברבשלום, מגיע היום ואיתו שוב נזיפות ותלונות. כל פעם שמתחלפת משמרת אנחנו זוכים לביקור... מסבירים מחדש למה זה הכרחי, מבטיחים לא לצאת מהחדר, לא לעשות רעש...
השותפה שלי מתלוננת בקול על נוכחותו של בן זוגי באוזני מבקריה לחדר. אנחנו נבוכים, לא מבינים מה הבעיה.
כשהשומר מגיע לחדר להוציא את המבקרים היא אומרת לו שלמבקרים שלה מותר להשאר. אם אנחנו קיבלנו אישור גם הם יכולים...
ההבדל הוא שאנחנו מתלחשים, שקטים כמו עכברים, מפחדים להפריע, והיא ומבקריה מדברים בקולי קולות...
אחה"צ היא מוצאת חברה והן שתיהן נכנסות להניק אצלנו בחדר.
החברה: אני אומרת לך, בית חולים עוד יחטוף ממני מכתב תלונה על זה. איך נותנים לו להסתובב כאן?? איך את יכולה להניק כשהוא כאן??
השותפה: הוא דוקא לא מפריע, בואי את יכולה להיניק בחופשיות, אני בכלל לא מרגישה אותו.
(הכל בקול, לאוזנינו, הנמצאים מאחורי הוילון. אנחנו תוהים אם הבחורה סובלת מפיצול אישיות או שהמצפון מייסר אותה...)
דקה אחרי זה הו יושבות ומניקות (בחדר שלנו!!) ומשוחחות על ענינים אינטימיים ביותר בקולי קולות.
הלכה הצניעות...
ובנוסף אנחנו שומעים את החברה: "אוף, זה כל כך מגעיל אותי ההנקה הזו. רק בגלל שהוא כל כך קטן אני נותנת לו. כשנזור הביתה הוא יקבל רק מבקבוק..."

פתאום הפתעה: אחות נכנסת לחדר. היא מסתכלת על בעלי בהפתעה: מה אתה עושה פה. ושוב אותו פזמון.
אני מרגישה מרומה, מותשת מהמלחמות. לא מבינה איך נשים מוצאות מנוחה במחלקת יולדות. לכל אורך שהותי שם, זכינו לביקור אחות רק כאשר היא באה לנזוף בנו. מעולם לא שאלו לשלומי, הציעו לי משככי כאבים או עזרה בהנקה. לפני שהשתחררנו סוף סוף הביתה פגשנו רופאה מקסימה שנידבה קצת מידע אבל זה היה מעט מדי מאוחר מדי.
אני מחליטה שנמאס לי. אוספת את עצמי ואת צלקתי, הולכת לתחנת אחיות ומודיעה להם שיתכוננו לשחרר אותנו במוצ"ש כי אני לא נשארת תחת מתקפת הטרור דקה אחת נוספת.
הם קצת נבהלים ומתנצלים אבל כאמור, זה קצת מדי, מאוחר מדי...

במוצ"ש, בניגוד לכל נוהל אפשרי אנחנו הולכים הביתה.

[יעלי_לה]

התינוקיה היא מקום של צער!
כמה מדויק.

קוראת אותך.

[נהג_מונית*]

כל הכבוד על הסיפור המדהים! ממש הרגשתי כאילו הייתי שם איתך פיזית...
אשתי גם ילדה את הבן שלנו בלידת בית מדהימה, וגם היא עברה ניתוח קיסרי בלידה האחרונה...
מי בחר את השם יעל? את או בעלך?
ספרי קצת על איך הוא התייחס לכל הענין...חסר קצת הזוית הגברית לדעתי...
בכל מקרה, שיהיה במזל טוב!