טוב, לפחות עכשיו אני יודעת איזה חלק בי הזהיר לא להיסחף ולמה היה דכדוך.
מצד אחד הוא לגמרי מתנהג כמו גבר אוהב (
איך לזהות גבר אוהב).
מתחשב בי, מתייחס יפה, מתקשר, מראה שהוא בעניין שלי באינסוף דרכים נחמדות ונעימות.
צד שני ושורה תחתונה: לא רק שלא נראה לי שהוא מתכוון להתגרש, אלא שבקול רם הוא אומר לעצמו ולי שהוא לא רוצה זוגיות.
רק עכשיו הוא השתחרר הוא אומר (לדעתי הוא בכלל לא השתחרר, אבל הוא כן מדבר על שנתיים וחצי מאז שעזב את הבית).
מצחיק. הרי יש לי אף כל כך טוב לזהות גברים שלא בעניין ומראש לא נוטה להסתבך איתם, לא ממש. אבל הוא זה משהו אחר. הוא מתנהג כמו אוהב, ואומר שאוהב, אבל "לא רוצה זוגיות" ואיך קוראים ללהיפגש אתי קבוע, להגיד לי מלים יפות, לתמוך בי בכל דרך שהוא יכול? אה, כן וכל הזמן איזו מסוייגות כזו, איזו תחושה של דיסוננס שהפריעה לי ולא ידעתי מה ולמה.
אחרי שדיברנו החלטתי לא לבוא אליו כפי שקבענו, אסאמאס על הבוקר: מחכה לך. שזה אמר גם לקחת אותי מהרכבת בלילה ובבוקר לקום מוקדם ולהסיע אותי די רחוק. באתי כי חשבתי שנדבר, אבל הייתי עייפה מדי וגם לא הצלחתי להגיד שום דבר. הייתי מרוחקת כל הזמן. והוא, בבוקר, מראה לי סירים מלאים: בישלתי כי חשבתי שאולי תבואי רעבה.
מחזיקים ידיים אבל אני מרוחקת כל הזמן, מכונסת. שומרת על מרחק פיזי ורגשי כל הזמן, שלא שוב אתפתה לו.
אהוב לבי. וכמה עצב מציף אותי. לא בכי, לא כאב ממשי. רק איזה סוג של מלנכוליה. לפני שירדתי מהמכונית שוב אמר לי מלים נעימות ויפות, החזרתי לו מלים של ארס בחזרה והלכתי. מאז אני כואבת את המלים שאמרתי ואותנו, ואותי ולא מסוגלת לחשוב על שום דבר חכם ונכון לעשות, או להגיד.
מילאתי את סוף השבוב בתוכניות על הנייר ובסוף ביטלתי/בוטלו אחת אחרי השניה וישנתי חצי יום, ישנתי והייתי לבד עם עצמי ועם כל הכבדות הזו. כמה שמחה הכניסה בי האהבה הזו. בשבת אולי יבוא ידיד ישן לבקר, לא בטוח, אולי אוכל לדבר על מה שעובר עלי ואולי לא.
וחברים קרובים עם עצות טובות, אומרים לי כך, אומרים אחרת, פותחים בקלפים, מסתכלים בכוכבים.
שבת שלום