מי גאון של מימה

[רוקדת_לאור_ירח*]

נראה לכן שיש דרך להינצל מזה? יש דרכי קיצור? אם אמא הייתה מדברת, היינו מקשיבות?
לא יודעת אם היינו מקשיבות או לא, כנראה שלא. אבל נוכחות הורית זה דבר חשוב. ולשתף את ההורים בדברים מסויימים זה גם חשוב. וילדים מתבגרים שאין נוכחות הורית ואין מי שיקשיב או יגיד אז זה יותר בעייתי (בעייני) ממצב שיש הורים נוכחים שאומרים ואת בוחרת לא להקשיב להם.

אני חוזרת מיום הורים בבית ספר, כיתה י"א. יש ילדים שאיך שאני מתחילה לדבר עם ההורה אני קולטת שההורה לגמרי מעודכן ולגמרי שומע מהילד מה עובר עליו ולגמרי רואה מה עובר על הילד, כולל קשיים, גם אם לא יכול למנוע את הקושי של הילד הוא רואה והילד משתף וכו'. ויש כאלה שפשוט לא, או כמעט לא. יש גם ילדים שמטבעם יותר סגורים ופחות משתפים אבל מידת העדכון של ההורים כמו שאני רואה לא תלויה רק באופי הילד בהקשר הזה של סגירות וביישנות.
וסליחה שאני שוב משתלטת לך על הבלוג.

[מתחדשת*]

קוראת כאן בעניין, בינתיים אין לי משהו מגובש לכתוב, אבל ממש מעניין פה בימים האחרונים... @}

[מי_מה*]

כבר רציתי לעבור הלאה ואז הדברים של רוקדת הזכירו לי עוד משהו.
אחרי שהבנתי שאני חרא זיון ואני צריכה להשתפר, התחלתי כאמור להתאמן על כל מני. הימים שתי דקות לפני פרוץ מגיפת האיידס ואף אחד לא חושב בכלל על קונדומים וברור לי שאני צריכה להגן על עצמי על ידי זה שאני אקח גלולות. אז אני פונה למטפלת של הנעורים. אני כותבת את זה וזה נראה לי אבסורד מטורף, לתפוס את הראש בידיים ולנער. היא אומרת לי שיש החלטה שמתחת לגיל 18 חייבים אישור של ההורים. לא בכתב או משהו , רק שאני אדבר איתם והם יגידו שהם מסכימים.
למטפלת ניגשתי בקלות ובקלילות אבל לשיחה עם אמא שלי בברכים רועדות ובטן הומיה. תפסתי אותה בחדר השינה שלהם ופשוט אמרתי את זה "אני רוצה להתחיל לקחת גלולות ואני צריכה שתאשרי לי". אנחנו כמו שכבר כתבתי קודם בהקשר אחר , משפחה של צנוניות שתקניות ולפעמים לשאול מה נשמע נראה כמו חדירה גסה לפרטיות, אז אמא שלי רק שאלה במינימום הפליאה שהצליחה "בשביל מה את צריכה גלולות? " ואני עניתי ביובש שצריכה ונדמה לי שהיא גם שאלה עם מי ואני עניתי משהו כמו עם כל מני אבל אני לא בטוחה בזה ובכל מקרה היא לא שאלה יותר ואני לא נידבתי עוד פרטים וכשאני חושבת על זה היום הסצנה הזאת פשוט מזויעה בעיני. ואני מלאת חמלה עליה וגם עלי.

[עדינה_ניפו*]

וואו, איזה תיבת זכרונות נפתחה לי מהשיחה הזאת!
ומה עם המתנדבים?
העיפו אותי מהמוסד בכיתה ט' ואז רק עבדתי בקיבוץ ואלוהים אדירים לאיזה צרות נכנסתי...?!
ונסיעות בשדות עם גבר נשוי... לשמחתי הוא והיא כבר לא ביחד, אחרי זה שנים רציתי לספר לה ולא העזתי.
אוף, איזה זכרונות, איזה בילבול!!!!!!!!!!!

נראה לכן שיש דרך להינצל מזה? יש דרכי קיצור? אם אמא הייתה מדברת, היינו מקשיבות?
גם אני חושבת שאת צודקת. אמא שלי פעם העיפה אותי מהבית כי היא ביקשה ממני לא ללכת יותר למגורי המתנדבים בלילות ומישהו גילה לה שהלכתי בכל זאת...
(לא משנה שאמא שלי בעצם דאגה שאולי אני והיא ניפגש שם בטעות )

אוי הסיפורים הם אינסופיים, כשמתחילים להיזכר זה ממש לא נגמר!

[עדינה_ניפו*]

אוי ועל הגלולות והפעם הראשונה ואבא שלי שנכנס לנו באמצע ועל הבחור שלא העז להיכנס לחדר האוכל אחר כך שנה כי הוא פחד שיראה שם את אבא שלי....
(סליחה על ההתפרצות לבלוג אבל זה ממש בלתי נמנע...!)

[מי_מה*]

בדיוק לפני שבוע נסעתי עם הבכור חזרה מהקפואירה. היה לו יום מחורבן למדי (אחד מני רבים בתקופה האחרונה). "דברי איתו" אומר הקול בראש שלי שנחוש לשנות את ההסטוריה המשפחתית והצנונית השתקנית שבי מדובבת אותו לדבר ואני שומעת בקול שלו שהוא על סף בכי.
"אתבה יכול לבכות" אני אומרת לו "זה בסדר".
"אני לא מצליח" הוא אומר
"זה לא טוב להתאפק" אני אומרת
"אני לא מתאפק, את יודעת שאני בוכה כשאני רוצה, ראית איך בכיתי אצל ל' הפסיכולוגית. וחוץ מזה גם את מתאפקת המון פעמים."

---

ססססאמו יום המשפחה המ@#*ין. אף פעם לא הבנתי בשביל מה צריך אותו בכלל וזה עוד לפני שהיתה לי משפחה שעמדתי בראשה. הרי אם המשפחה 'טובה' אז מה יש כאן לחגוג? כל יום חגיגה ואם היא לא זה סתם עוד יום שבו זה בולט יותר לעין כמה הכל דפוק.
אבל זה אחלה חומר לסטאז'ריות בחינוך להעביר עליו פעילות ולכן נתבקשו הורי הילדים בגן של הפיונת להביא תמונה של המשפחה הגרעינית ותמונה מהחתונה של ההורים. עם הבכור והמרכזי זה איכשהו פחות הפריע לי כי ממילא היו אתם בגנים ובכתה עוד ילדים מכל מני משפחות אבל דוקא בגן של הפיונת היא היחידה שההורים שלה לא ביחד.
אז אני מחטטת באלבום החתונה ומחפשת תמונה שבה החיוכים של שנינו אמיתיים יחסית ואנחנו לא שיכורים מאוד. מוצאת בסוף.
פותחת את הפיקאסה במחשב כדי למצוא תמונה של המשפחה הגרעינית והמחשב נפתח דוקא על תמונה מלפני שנה מאחד מימי השרב של החורף המשונה שהיה, שבו נסענו לים. בתמונה עמיר שרוע על גבו , ידיים שלובות מאחורי העורף והפיונת יושבת על חזהו החשוף. אאאאאווווץ'

---

אחר הצהריים המרכזי הלך לקונג פו והפיונת לחברה והבכור להתאמן בתופים, אז לקחתי את הכלבה להליכה. שוב אני הולכת בתוף יופי מרהיב. חושבת את המחשבות שכבר כתבתי פה ומקללת בלב. אחר כך מתחילה לבכות. סתם בשביל הקטע. לשחרר את הגוש. שוב מוצאת את עצמי כמו לפני כמה חודשים הולכת בתוך הפרחים יופי מסחרר ואני בוכה. רואה את כל זה סביבי וממררת.
"מה יהיה אתי?" אני חושבת בראש ,אולי באמת זה הכי טוב שיכול להיות ויותר טוב מזה כבר לא יהיה? יכול להיות שגם אני פשוט אתבגר ואזדקן ואמות בלי לממש את ההבטחות שנדמה היה לי שהחיים הבטיחו לי. הרי מליוני אנשים סתם מעבירים את החיים ומתים. ואני אומרת לעצמי תוך כדי הליכה שבאמת כבר טוב ושגם אם אמות ברגע זה ממש הרי שכן חייתי וחוויתי והתרגשתי ואהבתי והיו לי רגעים של התעלות ושל קירבה לאלוהים והכל באמת בסדר ובכל זאת הרגשתי איזו חמיצות של החמצה.

[מי_מה*]

עדינה בלוגי ביתך, 'כנסי חופשי. דוקא במתנדבים לא הייתי חזקה, אבל בסוף התחתנתי עם אחד P-:

[עדינה_ניפו*]

"מה יהיה אתי?" אני חושבת בראש ,אולי באמת זה הכי טוב שיכול להיות ויותר טוב מזה כבר לא יהיה? יכול להיות שגם אני פשוט אתבגר ואזדקן ואמות בלי לממש את ההבטחות שנדמה היה לי שהחיים הבטיחו לי. הרי מליוני אנשים סתם מעבירים את החיים ומתים. ואני אומרת לעצמי תוך כדי הליכה שבאמת כבר טוב ושגם אם אמות ברגע זה ממש הרי שכן חייתי וחוויתי והתרגשתי ואהבתי והיו לי רגעים של התעלות ושל קירבה לאלוהים והכל באמת בסדר ובכל זאת הרגשתי איזו חמיצות של החמצה.
אוי מימה יקרה, זה כאילו שהמילים האילו נכתבו ממש מתוך שיחה שהיתה לי עם עצמי הבקר.


דוקא במתנדבים לא הייתי חזקה, אבל בסוף התחתנתי עם אחד
אופס, נכון. שכחתי.

[הגבירה_בחום*]

עייפה מידי לומר משהו חכם..
קוראת ומחבקת.
מזדהה עם ה- "מה יהיה אתי?"

[אנד_לוסיה*]

אחרי שהבנתי שאני חרא זיון
את זה ממש כואב לי פיזית לקרוא. זה מרגיז אותי לגמרי. טוב נו, ככה זה פמיניסטיות.

מה יהיה אתך באמת? יהיה מצוין, כמו שהיה עד עכשיו (בלי לזלזל בקשיים!). לי הבלוג שלך נשמע כמו רכבת ההפתעות. כולי קנאה. בחיי שלא מבינה את ההחמצה.
מצד שני, לא מכירה אותך. מה אני יודעת.

[אום_שלום*]

אני, הכשרון שלי , היה ונשאר להיות מספיק חריגה בשביל להיחשב קצת אקסצנטרית, צבעונית אפילו, אבל גם מספיק מקורבת למרכז בשביל לא להיות מנודה, חותרת תחת הממסד ומשתייכת אליו בו זמנית. זה לא כשרון שאני גאה בו במיוחד אבל חייבת להודות שהוא מועיל. הישרדותי כזה. אין ספק שזו מתנה מתעתעת הכשרון הזה. אני מזדהה מאוד.

ולגבי כל הרפתקאות גיל ההתבגרות, יא ווילי, כמה סיפורים כאלה יש. בצבא פיתחתי תאוריה עם עוד חברה קיבוצניקית שלפחות את מה שעוברות הבנות שאיתנו בגדוד אנחנו כבר גמרנו לפני הצבא. מדי פעם אני מסתכלת אחרוה בפליאה על כך שבסופו של דבר הצלחתי לצאת די בסדר ולא להסתבך יותר מדי משום בחינה למרות כל השטויות שעשיתי בשנים האלה.

גאה בך על הכנות והחשיפה כאן @}

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

שאין נוכחות הורית ואין מי שיקשיב או יגיד אז זה יותר בעייתי (בעייני) ממצב שיש הורים נוכחים שאומרים ואת בוחרת לא להקשיב להם.
למרות שאצלי כהורה זה עוד לא עומד במבחן המציאות (עוד קטנים), באופן תיאורטי אני נוטה להסכים.

נשמעת חוויה מאוד, אבל מאוד מביכה מה שאת מספרת על אישור לגלולות.


הרי מליוני אנשים סתם מעבירים את החיים ומתים.
שואלת שאלות ולא שאת חייבת לענות דווקא פה..
אז מה היה גורם לך להרגיש שהחיים בעלי משמעות ולא סתם?
מי אלה האנשים שלא מעבירים את החיים סתם לדעתך ולמה?

[שחף_אהובי*]

לגבי אשמה, אישית או קולקטיבית, כן מהמרכז או לא מהמרכז, לדעתי לא רק שזה מיותר אלא אפילו קצת מגלומני.

באופן אישי, מה שעולה אצלי בחודשים האחרונים זה בכלל כל מיני מסרים ביזארים ומסתוריים מתאונת הדרכים - נראה לך שהיתה לך אז יכולת או שהיית אמורה להתמודד עם זה, בתור ילדה בעצמך ? או עם דיסלקטיות, יתמות, ניצול מיני, אילמות מרצון, אנורקסיות, ושאר הבעיות שהיו אצלנו בכיתה?

באופן כללי, מה שהורג אותי זה הרעיון שקבוצת הילדים המקרית הזו היתה אמורה לספק את תחושת ההשתייכות והתמיכה במקום המשפחה.
והמדריך (עיין ערך "זבל") והמטפלת ("לשבץ בנעורים כי אין לה סבלנות לילדים קטנים") היו אמורים לספק את ההכוונה וההדרכה לחיים או וותאבר.
זו לא אשמת אף אחד אם לא עבד, זה פשוט רעיון מופרך.

הזכרתי כבר בכמה מילים אז עכשיו אני אזכיר בעוד כמה, ניסיתי להסביר לפסיכולוג הצרפתי-מעונב-הו-כה-שיק שלי את הדילמה המורכבת של ארוחת הצהריים בחדר אוכל (AKA "עם מי לשבת"), והסתבכתי עם הקטע שמשעה 1 בצהריים כשהאוטובוסים זרקו אותנו מבית ספר בעצם אף מבוגר לא ידע ממש מה אנחנו עושים ואם למשל אכלנו ארוחת צהריים, או איפה באמת ישנו בלילה. כשאת מנסה להסביר את זה לאדם שלא מכיר את הקונטקסט (כלומר, שהיינו עילית הנוער חממה עם בריכה פרטית ילדי טבע יחפים חופשים ומאושרים) אז זה נשמע קצת, נו, ילדי רחוב.

אבל באמת באמת שגם לי אין כוח להכנס לאכלו לי שתו לי ובאמת באמת שאני לא חושבת שיש אשמים . אני פשוט - סתם רוצה להיות מסוגלת להסתכל אל עצמי בלי להתמוטט והקיבוץ עומד לי בדרך. משהו כזה.

ובאמת לא נעים לי, סוף סוף בלוג קיבוצי אופטימי ושמח בחלקו, למה לבאס, חראם.

[פלוני_אלמונית*]

שחף,התכוונתי לכתוב אתזה אתמול אבל בדיוק הילדים היו צריכים ללכת לישון והיו להםכל מני ענינים שהחזירו אותי מהעבר להווה.
רגש האשמה, הוא באמת אולי קצת מגלומני אבל זה דומה לרגש שעולה בי כאשה לבנה מול אפרו אמריקנים,למשל.מבינה? אז נכון שבתאכלס,יכולת ההשפעה שלי על העבדות בארצות הברית דומה לזו שהיתה לי בתור ילדה על חברי לכתה , עם כל הבעיות המגוונות שעלו שם (וואו, כשאת כותבת את זה ככה זה ממש פריקשואו). אז אני לא לוקחת פה יותר מדי על עצמי וכמו שאמרתי עולה גם רגש ההשתאות "וואו,ככה גדלנו".
ואת לא מבאסת בכלל. הבלוג הזה הוא לא בלוג קיבוצי אופטימי, הוא החיים שלי שלפעמים אופטימיים ולפעמים לא והוא בקיבוץ ואני גם נורא שמחה לפגוש אותך ונורא נהינת מהכתיבה שלך.
אנדולסיה, אין באמת החמצה, יש ימים שאני רואה יותר חושך מאור. כמו שכתבתי פעם, הירח הוא תמיד מלא, זה רק צל שגורם לו להיראות חסר....
וזו גם התשובה לנקודות,מה שיגרוםלי להרגיש לא מוחמצת הוא איזון הורמונאלי ושקט נפשי שיאפשרו לי להביט בחיי בלי חמיצות.

[מי_מה*]

זאת הייתי אני כמובן, מהלפטופ שעבר איתחול ושדרוג ועוד כל מני מילים עם שורש מרובע ועכשיו לא מכיר אותי.

[יעל_צ*]

מה יהיה אתי?" אני חושבת בראש ,אולי באמת זה הכי טוב שיכול להיות ויותר טוב מזה כבר לא יהיה? יכול להיות שגם אני פשוט אתבגר ואזדקן ואמות בלי לממש את ההבטחות שנדמה היה לי שהחיים הבטיחו לי. הרי מליוני אנשים סתם מעבירים את החיים ומתים. ו יופי של משפט להתחיל איתו את היום.. עד שהצלחתי חמש דקות לא לחשוב את זה....

וחוץ מזה גם את מתאפקת המון פעמים אצלנו זה: "אמא, את עצובה?" "לא, אני רק קצת עייפה."



<איזה כיף שיש את הבלוג שלך כאן.... >

[מצ'רה*]

לא יודעת אם היינו מקשיבות או לא, כנראה שלא. אבל נוכחות הורית זה דבר חשוב. ולשתף את ההורים בדברים מסויימים זה גם חשוב. וילדים מתבגרים שאין נוכחות הורית ואין מי שיקשיב או יגיד אז זה יותר בעייתי (בעייני) ממצב שיש הורים נוכחים שאומרים ואת בוחרת לא להקשיב להם.
נכון מאד מאד
שאם נופלים אחורה, יהיה מי שיתפוס.
ואני מלאת חמלה עליה וגם עלי.
כן. )-:
מדי פעם אני מסתכלת אחרוה בפליאה על כך שבסופו של דבר הצלחתי לצאת די בסדר ולא להסתבך יותר מדי משום בחינה למרות כל השטויות שעשיתי בשנים האלה.
גמני (-:
משהו שומר עלינו.

[אשה_שמחה*]

תשמעו, איזה סיפורי התבגרות... מסתבר שהייתי חנוּנה רצינית.

"מה יהיה אתי?" אני חושבת בראש ,אולי באמת זה הכי טוב שיכול להיות ויותר טוב מזה כבר לא יהיה? יכול להיות שגם אני פשוט אתבגר ואזדקן ואמות בלי לממש את ההבטחות שנדמה היה לי שהחיים הבטיחו לי. הרי מליוני אנשים סתם מעבירים את החיים ומתים. ואני אומרת לעצמי תוך כדי הליכה שבאמת כבר טוב ושגם אם אמות ברגע זה ממש הרי שכן חייתי וחוויתי והתרגשתי ואהבתי והיו לי רגעים של התעלות ושל קירבה לאלוהים והכל באמת בסדר ובכל זאת הרגשתי איזו חמיצות של החמצה.

מאוד מוכר. אני חושבת שיש הורמון שמופרש בתקופה מסויימת בחודש ומכיל את המחשבות האלה בדיוק. טוב שאחר כך זה עובר כלעומת שבא.
שולחת לך בינתיים אהבה וחיבוקים.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אז זה נשמע קצת, נו, ילדי רחוב.

אני פשוט - סתם רוצה להיות מסוגלת להסתכל אל עצמי בלי להתמוטט והקיבוץ עומד לי בדרך.
וואו! כמה שהנושא כבר ידוע ונדון לכל אחד מכם (הקיבוצניקים) יש את הסיפור האישי שלו וזה כל פעם מחדש נותן לי אגרוף בבטן.

מה שיגרוםלי להרגיש לא מוחמצת הוא איזון הורמונאלי
אני מכירה עוד מישהי כמוך..ממש בלונה פארק חודשי, לא יודעת, אצלי אין קשר להורמונים. או כך לפחות נדמה לי.
(אולי אני בכלל לא אישה...)

ועוד כל מני מילים עם שורש מרובע
(-:

[ריש_גלית*]

איך עם כל הזוועות הצלחתן להצחיק אותי, לא ברור (תודה לאל שאני כבר לא מתעסקת בהזנחה הקיבוצניקית שעברתי וכל הזיונים הגרועים שהיו כרוכים בה. אולי יש משהו משחרר בגיל 45?)

אני חושבת שיש הורמון שמופרש בתקופה מסויימת בחודש ומכיל את המחשבות האלה בדיוק.
אשכרה. אותי הוא תקף בדיוק הבוקר, הבנזונה. טוב שאחר כך זה עובר כלעומת שבא.
לכולן. ותודה למארחת המקסימה @}.

[מי_מה*]

אני ממש רוצה לשבת פה ולהשתפך אבל עכשיו לא הזמן, אז אני רק תוהה מתי זה זמן טוב בחודש, כי הוסת שלי נגמרה אתמול ותיאורטית אני אמורה להיות בעליה...ויצא שבחודש החולף הייתי מטורפת מהביוץ (אנרגיה מינית וחוסר שקט ) וכמה ימים אחריו התחילו לי תסמונות קדם ויסתיות כאלה חזקות עד שכבר נכנסתי לפאניקה שאני בהריון (מזל שיש מודרה נגד דאגות). היו לי יומיים שפויים של ווסת ואיך שהיא נגמרה חאלסטרה מטורפת.
רכבת הפתעות , כתבה אנדולסיה? רכבת שדים!

[אשה_שמחה*]

היום אחר הצהריים, בעודי יושבת באוטו אחרי ביקור עגום בבית האבות אליו הועברה סבתי השבוע, שהכניס אותי כנראה להרהורים קיומיים, נזכרתי במשפט הזה

"מה יהיה אתי?" אני חושבת בראש ,אולי באמת זה הכי טוב שיכול להיות ויותר טוב מזה כבר לא יהיה? יכול להיות שגם אני פשוט אתבגר ואזדקן ואמות בלי לממש את ההבטחות שנדמה היה לי שהחיים הבטיחו לי. הרי מליוני אנשים סתם מעבירים את החיים ומתים

שכל כך הזדהיתי אתו, וקלטתי שגם המחשבות ההפוכות, כל מחשבות הגדלוּת, הציפיה הנרגשת לכל הדברים הנפלאים שמחכים לי מעבר לפינה, יש בהן את אותה סכנה ואולי אפילו יותר, כי הן מכילות את אשליית הסבבה שפשוט מבקשת להסתיים בבומבה לפנים.
והמסקנה ההכרחית והנדושה מכל זה היא שהתשובה לשאלה
מתי זה זמן טוב בחודש היא- ברגע הזה.

תשובה נוספת, אם להסתמך על אמא של מתחדשת, היא שזה יקרה בגיל שישים P-:

[עוברת_אורח*]

יש משהו מאד מבלבל בעובדה שלמרות ביוגרפיה שונה לחלוטין, בילדות כמו בנעורים כמו בבגרות, אני קוראת את המחשבות שלך ונדמה לי שזו אני שחשבתי.
זאת אומרת, אם גם את וגם אני חושבות "מה יהיה אתי?" אני חושבת בראש ,אולי באמת זה הכי טוב שיכול להיות ויותר טוב מזה כבר לא יהיה? יכול להיות שגם אני פשוט אתבגר ואזדקן ואמות בלי לממש את ההבטחות שנדמה היה לי שהחיים הבטיחו לי. הרי מליוני אנשים סתם מעבירים את החיים ומתים אז... אז.... אז אני לא יודעת. או שהמחשבה הזו מופרכת מיסודה או שהיא עמוקה מני ים.

אגב, לעירוניות היו רק גברים נשואים; לא היו מתנדבים. סתם, שתדעו.

[אנד_לוסיה*]

למי בכלל יש זמן לחשוב מחשבות כל כך עמוקות: מה יהיה אתי? זה ממש אקזיסטנציאליזם למתקדמות! אני אפילו לא מעזה להתחיל להתעסק עם החומרים האלה. מקסימום אני שואלת את עצמי, אז זה? זה החיים? אבל לעתיד אני לא מגיעה.

[מי_מה*]

דוקא היה לי היום נמון זמן לחשוב מחשבות קיומיות, כי היינו בטיול משפחתי לרגל ביקורו של האח הגדול (האמיתי, לא זה מהטלויזיה), אבל אין לי כוח לשטוח אותן כאן עכשיו.
בשארית כוחותי (הו, כה דרמטי) אני מודה לכן על השיחה הנלבבת שמתקימת כאן שבאמת מצליחה להצחיק גם כשמדברת על דברים לא מצחיקים בכלל .
תודה שאתן כאן. המון אהבה.

[מתחדשת*]

אם להסתמך על אמא של מתחדשת, היא שזה יקרה בגיל שישים

הי, לאמא שלי נפסק המחזור בגיל חמישים. למה את כל כך פסימית.

[נועה*]

אני אוהבת אותך
ומאד מזדהה עם מחשבותייך לגבי יום המשפחה. שו האדא?

[מי_מה*]

בדיוק חשבתי איך זה שאף אחת לא הגיבה על יום המשפחה. זה מה שהיה פעם 'יום האם' שאז היו מכינים לאמא ברכה יפה בגן ומדברים על כל הדברים שאמא עושה, כלומר , משק בית. אבל בעידן הפוליטקלי קורקט זה הפך ליום המשפחה ואז מדברים בגן על משפחה גרעינית ומשפחה מורחבת ולפעמים גם טורחים ומזכירים כל מני סוגים חלופיים של משפחה אבל בגדול זה עדיין יום שמהלל תפישת עולם שבה משפחה היא אבא , אמא וילדים וכל התפקידים המסורתיים. חרא של יום. לא חייב להיות אבל בפועל , לדעתי , זה מה שהוא.

[אום_שלום*]

אמי הגננת מקפידה להמשיך לציין את היום הזה כיום האם. למה מה קרה, עד שיש יום אחד רק לאמא גם הוא צריך להיות בשותף עם כל המשפחה?

[נועה*]

אבל בעידן הפוליטקלי קורקט זה הפך ליום המשפחה ואז מדברים בגן על משפחה גרעינית ומשפחה מורחבת ולפעמים גם טורחים ומזכירים כל מני סוגים חלופיים של משפחה
בקיצור,לא רק שלקחו לאמא את היום שלה ,גם סינג'רו אותה בגדול לטובת יום המשפחה(כי מי יקנה ויכין כיבוד לחגיגה בגן? ומי תעביר פעילות יוגה להורים ולילדים אם לא אמא של ס'...).
יוחזר יום האם לאלתר!

[מי_מה*]

יוחזר יום האם לאלתר!
ואני אומרת להיפך - יעופו כבר קיבינימאט כל הימים האלו שרק נועדו למכור כרטיסי ברכה יחד עם הולנטיין דיי המטופש ודומיו.
אנחנו עוד לא כמו אנגליה ששם זה ממש טירוף, יש יופ הפנקייק ויום האם ויום האב ויום לזה וההוא (אולי כי יש להם נורא מעט חגים על אמת) , אבל עם הנטיה הפסיכית לאמץ פה תופעות תרבותיות תלושות מהקשרן, יש מקום לדאגה.
שמתי לב שבימים האחרונים אני מקללת המון. בעיקר במחשבות אבל חלק גם מתפלק לי החוצה בכתיבה ודיבור. זה בטח לא כל כך מעולה. רושמת לעצמי לשים לב לזה...
אז עכשיו אני אברך במקום: לייל מנוחה וחלום g]לילות שקטים 4qJl0in[/po]-w
לפני יומיים בטיול המשפחתי שעשינו נתקע לי פתאום השיר הזה בראש והיום במקרה שמעתי אותו ברדיו והשדרן אמר איזה אחלה גרוב השיר הזה. צודק.
גרוב גרוב, אבל איך הקהל יושב בשקט בכסאות ומאזין, לא כמו היום שכולם רוצים רק לתת בראש. ואיזה מאמם שלום!

[יעל*]

איזה שיר. אין דברים כאלה יותר. והפתיחה עד היום עושה לי את זה....
ובאמת מוזר השקט של הקהל. (זה מהתכנית "עוד להיט", נכון?....)


<אולי מחר בבוקר לא תרצי אותי יותר, אבל מחר, זה רק מחר, אז מה את אומרת..... מתאים לדף שנפתח לא מזמן פה באתר>

[אום_שלום*]

השבוע הגעתי בנסיבות משונות למקום שבו הכרתי את מי שהיה חבר שלי בחופש הגדול בין י"א לי"ב ואחת מאהבותי הגדולות בכל הזמנים, המקום- פאב שכוח אל באחד הקיבוצים, היום כבר לא פאב, לא חשוב... רק רציתי לציין שהשיר הזה הוסיף עוד שמן למדורת הנוסטלגיה שלי אליו ("עלי איתי לחדר לקפה ותקליטים..." היה משפט הכמעט פתיחה שלו שמיד קנה אותי כמובן, ובאמת היו לו תקליטים, וזה מאוד ריגש אותי כי גם אני עוד תחזקתי פטיפון אבל שנות הנעורים שלי כבר היו תחילת הדרך של הדיסקים וסוף עידן הקסטות והתקליטים כבר היו נדירים. קיצר, חרשנו תקליטים כל הלילה ועוד כמה דברים ואם אני לא טועה זה גם היה בין התקליטים ששמענו.

[מתחדשת*]

ובאמת מוזר השקט של הקהל
אני חושבת שהקהל שקט כי מה ששומעים זו הקלטת האולפן, ושלום ונגניו עושים כאילו

זה גם היה בין התקליטים ששמענו.
זה מאדם בתוך עצמו, נכון? אוך, אחד הנפלאים. היה לי אותו בתקליט (גם אני עוד תחזקתי פטיפון)

[פלוני_אלמונית*]

הרי אם המשפחה 'טובה' אז מה יש כאן לחגוג?
מסכימה איתך.
~את יודעת שאנחנו משפחה מצויינת,
ואין לי שום חשק לחגוג את המצויינות הזו ~
עבר כבר יום המשפחה?
כי השנה לא הרגשתי אותו.

יסמין



בדיוק חשבתי איך זה שאף אחת לא הגיבה על יום המשפחה.
כי רק עכשיו קראתי...

[סגו_לה*]

בתור מייצגת של מגזר הגננות,(מייצגת שלא מייצגת בעליל)
לא חוגגת בגן את יום המשפחה !
אני לא יכולה להתחבר לתאריכים מלאכותיים כאלו(כולל יום האם)
צר לי,יצטרכו לקבל את זה במקום אחר
בהחלט מלמדת את נושא המשפחה אך הרחק הרחק מ- ל' שבט.
יעופו כבר קיבינימאט כל הימים האלו שרק נועדו למכור כרטיסי ברכה
אמן

[רוקדת_לאור_ירח*]

מה זה הקטע עם תמונה של ההורים מהחתונה? חשבתי שהיום בכל גן שמכבד את עצמו יש לפחות ילד/ה אחד/ת שההורים שלהם לא התחתנו.
זה מה שעיצבן אותי כשקראתי.
אבל האמת? מעולם לא התחברתי ל"יום המשפחה" וגם לא ליום האם, מזל שבגן של הבת שלי לא מתייחסים לזה בכלל.

[מי_מה*]

דינגידידנגדנג יש לי פוני
אין כמותו ואין כמוני
באמת יש לי פוני, מי שחברה שלי בפייס בוק יכולה להיווכח במו עיניה. לא כזה שרוכבים עליו, פוני בשיער. זה קרה ביום שלישי שעבר כשעוד היה כאן קר (...). רכנתי מעל תנור הגאז להדליקו, באופן מאוד לא בטיחותי וגם לא בריא לגב, כלומר , ברגליים ישרות גוף מתכופף קדימה ויצא שהדלקתי את הגאז אבל למצית לקח קצת זמן להידלק ובינתיים כבר נוצר ענן גאז קטן ואז כשהמצית נדלקה נדלק גם הענן ועמו קווצה מקדמת השיער שלי. יצאתי בזול יחסית, כי הרי היה יכול להידלק לי כל הראש. בחנתי את הקווצה השרופה והיא נראתה לי די קטנה אז חתכתי אותה ללא היסוס, מתוך מחשבה שלא ישימו לב, אבל מצאתי את עצמי עם פוני. זה משהו שלא הייתי עושה בכוונה כי בדעות המוצקות שלי על עצמי לא יפה לי פוני. רק מה? יצא שזה בעצם כן יפה לי ואני מקבלת מאז המון מחמאות על כמה אני יפה ואיזו תספורת מגניבה ומי עשה וכאלו (אפילו חשדו בי שהסתפרתי אצל תומרשף!) . אז מה אני אומרת כאן בעצם? ששוב הסתבר שהדברים הכי לא מתוכננים בסוף מביאים את התוצאות הכי מגניבות.
בהפוך על הפוך, דברים שכן בונים עליהם שיהיו מגניבים יכולים לצאת לא ממש. היום למשל, החזאי הבטיח חמסין, האסטרולוג הבטיח ניסים ואני מצאתי את עצמי בבוקר קריר סופגת אכזבות מקצועיות. זה ממש חירפן אותי כל היום. איך? איך יום שבו הכוכבים מבטיחים שפע ומזל ושיתופי פעולה ובסוף כל מני התפתחויות מקצועיות שבניתי עליהן מתאידות? שוב הסתובבתי עם התחושה הזאת של הבטחות שהחיים לא מקיימים.

---

בספטמבר האחרון כתבתי פוסט בראש שבסוף לא נכתב בשום מקום. זה היה יום שעבדתי בו בתור מצילה בבריכה, כשסיימתי את המשמרת נפגשתי במלתחה עם אשה שבאה לשחות ושוחחנו. דיברנו על איך הזמן עף (לפני חמש עשרה שנה הייתי מטפלת של הבן הקטן שלה בגן) והיא דיברה על איך זה שהיא כבר אשה מתבגרת ועל כל הקושי שבזה, שכבר נידון כאן בבאופן, וגם היא דיברה על הילדים שלה (הגדולה צעירה ממני בקצת) ועל איך תמיד היו איתם בעיות ואיך הם כולם בסוף גדלו להיות אנשים מקסימים (מה שנכון). בשלב הזה אני כבר החלפתי בגד ים בבגדים והיא להיפך וכשיצאנו מהמלתחה היא אמרה לי "ואת יודעת מה הסוד? הסוד הוא אהבה. לאהוב אותם כל הזמן ולא חשוב מה" ונפרדנו.
והיום נפרדנו לתמיד. אני רוצה לזכור אותה עם המשפט האחרון הזה. יהי זכרה ברוך.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אוי מימה מתוקה.
אני מתארת לעצמי שלא התכוונת להצחיק פה, אבל אני, שמוצאת את עצמי לפעמים משחררת מה שצריך דווקא דרך הצחוק ולפעמים ממש זקוקה לזה, שמחה שיש פה לפעמים כאלה טירגרים לצחוק קולני.
בקיצור
דינגידידנגדנג זה היה הסיבה הראשונה ואז עם נשמה מצוחקקת לקרוא את מקרה הגז (שכלעצמו לא מצחיק בכלל), זה היה זהו זה.
אז תודה על זה.
(זה לא דיגידן דיגידן יש לי פוני?)
אני מתארת לעצמי באמת שמתאים לך פוני.

ולגבי הפוסט אחרי הקו הצהוב: הלוואי שהיינו יודעים לאהוב כל מה שסביבנו, כולל את אלה שנחשבים לאוייבנו.
איזה עולם אחר היה יכול להיות פה...

[אום_שלום*]

מותק, אם אני עוד זוכרת איך את נראית אז פוני יושב עליך בול. בטוח שאת מהממת כתמיד @}
ולגבי הפוסט אחרי הקו הצהוב: הלוואי שהיינו יודעים לאהוב כל מה שסביבנו

[נועה*]

בטח שיש חמסין, איפה? בארץ החמסינים...קצת דרומה אחרי באר שבע. ועוד איזה חמסין. לכבודו אפילו הכנתי מרק ירקות מהביל :-p

[מי_מה*]

בינתיים גםהתחמסן פה

[אמא_ללי*]

יהי זכרה ברוך.
אמן.
הולכת לפיסבוק לבדוק את התמונה החדשה

[סגו_לה*]

מותק,מצטרפת למחמאות,גם עם פוני את חמודה להפליא.

הסיפור על אותה אישה מרגש ואמיתי,גם אני תוהה ביני לביני בימים בהם נראה שיש הרבה קשיים עם הילדים,הפרטיים שלי וכמה מילדי הגן,התוצאה הסופית של המשוואה היא שתמיד,אבל תמיד,במקום בו יש אהבה ,נתינה ומלאות היא גם תתקבל חזרה,ותראה .
הילדים המיוחדים שאני רואה סביבי גדלים להיות מיוחדים ומלאים אור,והכל מותנה בכך שיהיו אהובים,רצויים ולא משנה מה שיהיה נראה כמה אור יש בהם.

יהי זכרה ברוך.@}

[הגבירה_בחום*]

@}

[מי_מה*]

תודה לכולן על המילים הטובות והמחמאות.
סגולה, זה מרגש מה שכתבת.
כותבת ומוחקת. אולי פשוט צריכה לשתוק קצת עכשיו.
הרבה אהבה .

[רוקדת_לאור_ירח*]

משפט יפה לזכור אותה איתו.

גם לי יצאה תספורת במקרה עם המון מחמאות. פשוט נמאס לי ולקחתי מספריים בלי לחשוב פעמיים ובינתיים הטלפון צילצל ועוד כל מיני ואפילו לא יישרתי וככה אני מסתובבת לי ומקבלת מחמאות וכשלא אז מסתכלת בראי ומאד מרוצה פתאום אחרי חודשים שנמאסססס לי.

[רוקדת_לאור_ירח*]

הלכתי לספר פנים ולדעתי יצא לך פוני אליפות

[אנד_לוסיה*]

כמו שדמיינתי: פרועה ויפה.
@}

[אנד_לוסיה*]

(שיהיה ברור: בפרועה הכוונה לעיניים, לא לשיער)

[תמרוש_רוש]

אוהבת אותך נורא.
בדיוק מצאתי לי מורה ליוגה! קרוב אלי, ובשעה טובה... וגם מורה טובה. סוף סוף. לכל הפחות, אני מקווה.. ומה היא לימדה אותנו בסוף השיעור? מודרה! ותיכף חשבתי עלייך, כי עד שאת כתבת לא שמעתי על מודרות.

(נכון שמורה שרק יושבת על השטיחון שלה ומדגימה את התנוחות ולא מתאימה לתלמידים ולא נותנת פידבק ישיר ספציפי לתלמידים ומתקנת אותם היא... לא כל כך מוצלחת? כזאת היתה המורה הקודמת שהעבירה את השיעור הזה, ופתאום היא התחלפה עם מורה וותיקה ו...טובה)

<תמיד זוכרת שאמא שלי עשתה יוגה וניזוקה מזה, בגלל הדרכה לא מתאימה. אני נורא אוהבת יוגה, אבל נזהרת על הגב... לפעמים אני מרגישה בגוף את הסיכון שבתנוחה לא נכונה. כבדהו וחשדהו>

[מי_מה*]

נכון שמורה שרק יושבת על השטיחון שלה ומדגימה את התנוחות ולא מתאימה לתלמידים ולא נותנת פידבק ישיר ספציפי לתלמידים ומתקנת אותם היא... לא כל כך מוצלחת?
לא בהכרח. יש מורות ומורים נפלאים שעושים כך ויש מזעזעים ויש כל מני. השיטה לבדה לא הופכת מורה לטוב או רע. למעשה התיאור שלך די מתאים לאיך שאני מלמדת ואני חושבת שאני מורה טובה. יש כל כך הרבה משתנים במה שהופך מורה לטוב או רע והמרכיב הכי דומיננטי, לדעתי, הוא האישיות של המורה, המשהו הפנימי שיש לו לתת והרצון לתת אותו.

וחוץ מזה יש לי המון מה לכתוב אבל זמן, אלס, אין.
אז שולחת אהבה וחיבוקים

[מי_מה*]

לא כתבתי פה כבר איזה זמן. כמעט שבועיים אני חולה וגם אני הרבה מתכתבת עם דורי אז זה מוריד מהדחף הנואש להתבטא כאן. אני לא יכולה לכתוב על דורי כי הוא נורא חשאי אבל אני יכולה לכתוב שמבחינתי הוא אחלה חבר לעט.
בנוסף לכל גם נתפס לי שוב הצואר בנקודה ההיא מתחת לשכם. אז אני יושבת פה עכשיו ומאזנת את בקבוק המים החמים ביני ובין המשענת. לא אידיאלי.
רציתי לכתוב על הפגישה המעשירה שהיתה לי אתמול, לגמרי במקרה , בזכות התערבות אלוהית ואחותי הגדולה, עם צייר טיבטי מנפאל. הרבה אורות ורוחניות היו שם ועכשיו מעטרים את קירות הסלון שלי שני ציורים שלו אבל אני מרגישה שאעשה עוול אם אכתוב על זה בקיצור אז רק משאירה את זה כאן כראש פרק. לא להתביש להזכיר לי לחזור לזה.

[נועה*]

נכון שמורה שרק יושבת על השטיחון שלה ומדגימה את התנוחות ולא מתאימה לתלמידים ולא נותנת פידבק ישיר ספציפי לתלמידים ומתקנת אותם היא... לא כל כך מוצלחת?
אני פשוט חייבת להעביר את המשפט הזה לדף ועכשיו הוראת היוגה ולפתוח שם איזה דיבור בעניין...
תרגישי טוב מימתי.

[אום_שלום*]

תרגישי טוב כפרה @}

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

שבת שלום@}

[רוקדת_לאור_ירח*]

תרגישי טוב יקירה .

[אמא_ללי*]

מקווה שישתחרר לך בקרוב הצוואר ושתבריאי במהרה!
שבוע טוב

[מי_מה*]

הצואר השתחרר בטכניקה מפוקפקת מעט , אם כי מאוד באופן טבעי. אחרי השיעור של ערב חמישי הלכתי עם חברה שגם משתתפת בשיעור והיא הציע שאני אשתה משהו, איזה ברנדי או משהו כזה. אז שלושה שוטים קטנים של וודקה פשוט עשו את העבודה וקמתי כמו חדשה. מהשפעת או מה שזה לא יהיה נותר רק שיעול קל.
האמת שהזמנתי את המחלה הזאת באופן מאוד מפורש. הרגשתי שאני זקוקה לזה, רק לא התכוונתי שיצא דוקא בפורים!
בשישי היתה מסיבת הפורים של הקיבוץ. כל מי שהיתה בפורים של קיבוץ יודעת את גודל המעמד. לפני שנתיים חזרתי מהפורים עם עמיר, לפני שנה הלכתי לפורים עם עמיר והיה בעצם לא כזה כייף. השנה חזרתי הביתה לבד וזה שימח והעציב אותי במידה שווה. אבל רקדתי הרבה מאוד ואני חושבת שהיה כייף רק שלדאבוני אין לי שום זיכרון מלבד השעתיים הראשונוות וזה מטריד אותי מאוד. שתיתי ממש מעט יחסית אלי, שלושה דרינקים. ערב קודם לכן כמות זהה רק שיחררה לי שריר תפוס ולא השפיע לי על ההכרה כמעט ופה היתה מחיקה טוטאלית. את אתמול ביליתי שרועה על הספה כשחברתי ע' מארחת לי לחברה. הפיונת הלכה לחברה, הבנים העסיקו את עצמם מאוד יפה וע' ואני התאוששנו מהמסיבה. עד שהלכתי לישון אמש , התודעה שלי עוד היתה לגמרי לא מחווטת כהלכה. חושדת ששמו לי משהו בשתיה אבל אין לי דרך לבדוק את זה וגם לא חשק. מקוה שלא פידחתי את עצמי יותר מדי. ע' אומרת שהייתי מאוד חמודה אבל היא עצמה היתה במצב דומה אז אין לסמוך על עדותה.
העיקר שנשארתי בחתיכה אחת והכל בא על מקומו בשלום.

[אנד_לוסיה*]

מותר לשתות וודקה על הבוקר? אתמול גם הצוואר שלי הזכיר לי את קיומו, אחרי שהתנהג יפה איזו תקופה.
ולגבי הפדיחות, אם היה לך שריר תפוס, אז האלכוהול כאילו "הלך לשם". קצת מסובך וארוך לי להסביר כרגע, כשאני צריכה לעבוד, אבל זה ככה. כשמתוחים או חרדים האלכוהול לא ממסטל, רק משחרר.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אהלן מימה.
וואלה, סמים משחררים שרירים. זה לא הפעם הראשונה שאני שומעת.
אני עם שפעת לא קשה, אך מאתגרת משהו...גם לי יעזור אלכוהול? (לא יודעת- אולי יהרוג את כל החיידקים החצופים בגוף, או שמא זה מקשה על החבר'ה הטובים לעשות את העבודה?)

יקירתי תזהרי לך שם , שלא ישימו לך שום דבר במשקאות ושלא יתעסקו איתך.

[מי_מה*]

אחרי מה שכתבתי כאן על יום המשפחה וכל הימים האלה , יהיה טיפונת הפכפך מצידי לציין את יום האשה הבינלאומי, אבל דוקא ליום הזה יש לי פינה חמה בלב. אולי בגלל שהוא לא התקבע על מנהגי קנית כרטיסים ושוקולדים ויותר (לפחות במה שאני נחשפת) בדיבורים על העצמה ושויון זכויות.
אז מוקדש באהבה לכל אחיותי

[מי_מה*]

הבן הגדול שלי לא שר מי יודע מה אבל הוא מתופף נפלא וזו קרן אור בחיים שלו עכשיו שהם, איך לאמר בעדינות? די ג'יפה. מצב נפשי מחורבן. אתמול הוא צרח עלי בצרחות איוומת כי עצרתי אותו באמצע התנפלות על אחיו באגרופים. החזקתי אותו חזק ולא נתתי לו לזוז (משימה לא קלה, אנחנו כבר כמעט באותו גודל וזה רק ענין של לא הרבה זמן עד שהוא יהיה יותר חזק ממני) הוא צרח עלי שאעזוב אותו ואני אמרתי לו שלא אעזוב אותו כי כרגע הוא אלים ומסוכן. גם כשכבר שיחררתי אותו הרגשתי שהוא ממש בכוח לוקח דברים לקצה כאילו "תראי איזה משוגע אני!" ואני יודעת שהוא שואל את עצמו הרבה שאלות על שפיות ועל שיגעון שעובר בתורשה וזה מעסיק אותו ומפחיד אותו ומכיון שגם אני הייתי קצת על הקצה אז לא ממש בררתי מילים ואמרתי לו "אתה לא כמו אבא שלך, זה שהוא משוגע זה לא אומר שגם אתה!" אז הוא התמוטט בבכי קולני ודרש שאעזוב אותו. הנחתי לו לנפשו לקצת ויצאתי עם המרכזי לסיבוב הירגעות (סה"כ גם הוא חטף כאן רק שלא הגיב לזה בדראמה כל כך גדולה) וכשחזרנו אז חיבקתי אותו וביקשתי ממנו שיספר לי מה הוא מרגיש אבל הוא לא הסכים. רוממתי להם את מצב הרוח בזה שהזמנתי במחשב את הסרט UP והם מאוד נהנו והלכו לישון שמחים. בכל אופן היום התקיים כנס המקהלות של מחוז חיפה והבכור תופף שם. הורים לא צריכים לבוא אבל הרגשתי שאני חייבת לראות אותו על הבמה ולחזק בנוכחותי את התחום האחד שבו בינתיים הכל הולך נפלא והוא קוצר רק שבחים ונהנה בלי סייגים.
בתחילת הכנס עשו חימום קולי לכולם ואחרי החימום כל המקהלות הוזמנו לשיר ביחד שיר: 'מהקלאסיקה של הזמר העברי, שיר שמדבר על הנשמה שלנו שהיא פעם מאושרת ופעם עצובה ולפעמים סתם עליזה, שהיא לפעמים בוגרת ולפעמים קטנה' (דברי המנחה) והם שרו את כפל ואני כמובן התחלתי לבכות במיוחד כשהגיעו לשורה 'משהו הומה בי חרש וממתין ואני יודע ואיני מבין' . אחר כך עלתה המקהלה שלנו ראשונה והבכור היה כזה מעולה ואני בכיתי כמו גוזלה (סליחה על הביטוי אני פשוט ראיתי יותר מדי פעמים את 'הורטון שומע מישהו').

[מתחדשת*]

"אתה לא כמו אבא שלך, זה שהוא משוגע זה לא אומר שגם אתה!" אז הוא התמוטט בבכי קולני ודרש שאעזוב אותו.

לא פשוטים, החיים...

והבכור היה כזה מעולה ואני בכיתי כמו גוזלה

[יעל_צ*]

@}
קראתי כמו שכתבת את זה, בגוש אחד מרגש ...


<הילדים שליהתרגשו כל כך מהחלק הראשון של הסרט "למעלה", גם אני בעצם.. >

[עדינה_ניפו*]

וואו איך ריגשת אותי מימה.

לא פשוטים, החיים...

אמנם אין לנו סיפור כמו שלכם אבל אני מזדהה עם הקושי של הבכור.
אצלינו הוא מסתובב עם מבט עצוב ומדוכא רב היום כאילו כל כובד החיים רובץ על כתפיו והכעס ותיסכול שלו מוציאים ממנו אלימות קשה כלפי אחיו.
והכי קשה מבחינתי הוא זה שהוא לא מוכן לדבר איתי על הדברים (לפעמים לפעמים, אבל לרב הוא שומר הכל לעצמו) )-:

איזה כיף שראיתם את up סרט מקסים. מאחלת לכולכם ימים של אור ויופי.

[אום_שלום*]

אכן מרגש.

[סגו_לה*]

הילד שלך יכול להתפרק לידך כי הוא יודע שיהיה מי שיכיל את ההדף.
זאת מחמאה גדולה בשביל אמא.
לא כל ילד יודע שיכולים על העוצמות שלו.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

@}

[מי_מה*]

חמודות

[ראויה_לאהבה*]

[נועה*]

חיבוק

[אשה_שמחה*]

חיבוק גדול ממני.

[אנד_לוסיה*]

מי ידע לב אם עברייה @}

[מי_מה*]

אח, אין עלינו האמהות, איך אנחנו מתרגשות. זה מקסים בעיני. ואתן יודעות מה? גם אוביקטיבית, הילד היה מדהים ואחר כך הוא סיפר לי שהשיר שבו הוא תופף כל כך מדהים בכלל התחיל מאילתור שלו על השיר והמורה למוזיקה כל כך התלהבה שהיא הכניסה את זה למופע וזה באמת היה וירטואוזי ויצירתי ומלהיב. בשיא האוביקטיביות אני אומרת
עכשיו הילדים ישנים אצל הורי כי אני יוצאת השכם בבוקר לטיול אופניים של ארבעה ימים במכתש תמנע. זו פעם ראשונה שאני משאירה אותם לכל כך הרבה זמן בלעדי. בטוחה שיעבור בשלום ומקווה שלא יהיה קשה מדי להורי , גם כדי שיאפשרו לי לעשות את זה שוב וגם כדי שלא יהיה להם קשה כי אני אוהבת אותם ורוצה שיהיה להם טוב.

[מי_מה*]

אני מתלבטת איך לכתוב על התקופה האחרונה... מרוב לבטים לא כותבת. אני לא רוצה להנציח בכתב את הקושי או אפילו להגדיר אותו ככזה. לכאורה הכל בסדר אבל עברה עלינו תקופה מאוד סוערת מבחינה נפשית. אני מרגישה שהנפש שלי משתוללת בפנים ונחבטת אל הכתלים. וככה גם שאר בני ביתי. רצו פה סצנות שבושה לספר.
אני כנראה מצליחה לכתוב עכשיו כי הימים האחרונים היו דוקא טובים ומהמקום הזה יותר קל לראות שזה מעגל.
מזכיר לי שהבטחתי לספר על הפגישה עם הצייר הטיבטי מנפאל, כי כשהוא הסביר לי על המנדלה של גלגל החיים הוא אמר בדיוק את זה, החיים הם גלגל פעם טוב פעם רע וכל שלבי הביניים והגלגל מסתובב כל הזמן. כשמצלחים לזכור את זה, אפשר להתיחס בשוויון נפש גם לטוב וגם לרע כי מבינים שהם רק נקודה על הגלגל וטיבם להתחלף .
הצייר הזה הגיע לכן עם אחותי. זה היה יום רביעי, ומי שכבר מכירה אותי קצת, יודעת שימי רביעי שלי הם מרתון מטורף. גמרתי ללמד, אספתי את הפיונת מהגן והלכתי הביתה לאכול משהו מהר לפני שאני אוספת את המרכזי מקונג פו , לוקחת את הבכור לקפואירה ואחרי שמחזירה אותו הולכת לקפואירה בעצמי. היתה הודעה מאחותי שהיא בגלריה של אמא שלי ושאבוא. אמרתי לעצמי שקודם אני חייבת לאכול ואתקשר אחר כך אבל עוד תוך כדי שאכלתי היא התקשרה שוב שאני חייבת לבוא כי ידיד שלה, שמתעסק הרבה בבודהיזם, הביא אתו איזה צייר טיבטי מנפאל והם עכשיו פה , בגלריה של אמא שלי ואני חייבת לפגוש אותו כי הוא בנאדם רוחני ומענין וחבל לפספס כזאת הזדמנות. אז ביקשתי מאבא שלי שיעשה את ההסעות והלכתי עם הפיונת לגלריה. שם כבר היו תלויים הציורים , שהם באמת עוצרי נשימה מרוב יופי. הצייר התגלה כאוהב דיבור ונאות בשמחה לספר בהרחבה על כל ציור וציור והמשמעויות שלו. בסוף קניתי את זה שמשך את עיני בשניה שנכנסתי, אבל זה היה אחרי ששמעתי הסברים על כל העבודות שהיו שם. זו באמת היתה חוויה שעוד בזמן התרחשותה את יודעת שקיבלת מתנה. נקודות בונוס מהיקום.
חבל שלא הצלחתי להפנים עד הסוף את תודעת הגלגל כי אולי הייתי יכולה להישאב קצת פחות לקשיים שזימנו השבועות האחרונים.
כך או כך, שבוע וקצת לפני פסח התחלתי לנקות. כמו תמיד לא השלמתי נקיון יסודי ומוחלט של כל הבית אבל כן הגעתי ללייל הסדר עם ביית שנראה מעולה ועם תחושה שגם האוירה המשפחתית נקיה יותר. את לייל הסדר חגגנו בבית של דודה שלי. את השלב האחרון של הנקיונות והכנת הסלטים לסדר עשיתי עם עזרה מאוד משמעותית מהבכור וזה היה נהדר. בסדר עצמו שלושת ילדי התנהגו למופת ואני רוויתי מהם המון נחת.
הבוקר סידרתי להם את ארוחת הבוקר באופן חגיגי ולפני שהתחלנו לאכול אמרתי להם שהם יכולים להתחיל לאכול אבל אני רוצה להגיד כמה דברים. הקראתי את 'מזמור לדוד' ואמרתי להם כמה אסירת תודה אני על כל מה שיש לנו ועל ההתנהגות המקסימה שלהם אמש ושאני מקווה שזו תימשך גם בשאר ימי החג ובחופשתנו המתוכננת בסיני (יורדים מחר בלילה). אחרי האוכל הפיונת הלכה לסבתא ואני והבנים והכלבה עלינו את נחל יגור כולו. זה מסלול אתגרי ביותר שכולל טיפוסי סלעים רציניים. היה קשה אבל מהנה ביותר ומספק כל כך! כשחזרנו אחי ותוש וילדם המתוק הגיעו ובילינו איתם את אחר הצהריים ואחר כך סעדנו ביחד עוד ארוחה סמי חגיגית.
מזכירה לעצמי כאן , בתקוה שיועיל בפעם הבאה, שהטוב לא נעלם, הטוב קיים והוא שב ומופיע. להאמין בטוב, לעשות טוב, פחות לכעוס ויותר לאהוב.
חג שמח.

[אנד_לוסיה*]

סעו בשלום ושובו בשלום. סצנות שבושה לספר יש כמעט אצל כולם, אבל שמחה וגאווה ונחת לא תמיד @}

[הגבירה_בחום*]

השלמתי שבועות ארוכים של היעדרות
הטוב לא נעלם, הטוב קיים והוא שב ומופיע. להאמין בטוב, לעשות טוב, פחות לכעוס ויותר לאהוב
תודה על התזכורת הזאת.
מקווה שתבלו, תתמלאו ותנוחו בסיני היטב @}

[אום_שלום*]

בכל פעם מחדש אני מתפעלת מכמות האנרגיה שיש לך והיכולת לג'גלר בין כל הכובעים שלך ובסוף כל זה גם להגיד לילדייך דברים עמוקים ויפים.
וכמו שכתבה אנדלוסיה סצנות שבושה לספר יש כמעט אצל כולם, אבל שמחה וגאווה ונחת לא תמיד
תבלו בסיני, אני מקנאה מקנאה מקנאה. זה המקום האהוב עלי בעולם ולא ביקרתי בו כבר חמש או שש שנים.

[סגו_לה*]

איזה יופי לכם !
תהנו @}

[אשה_שמחה*]

גם אני מתגעגעת.
אולי עוד יסתייע בקרוב, המפגש.
ובסוף כל זה גם להגיד לילדייך דברים עמוקים ויפים.

כן. זה בהחלט מעורר השראה.
מאחלת שסיני תערסל ותמַדְבֱּר אתכם ותשלח אתכם חזרה שמחים ומאוששים.

[מי_מה*]

כן גם אני מקווה. עם כל הצורך שלי לזכור את הטוב והתזכורות כאן והכל אני כבר כמה שבועות די מעורערת. אתמול הייתי כל כך הורמונאלית שדמעתי מתכנית בערוץ הילדים על שירים של יהודה אטלס וכבר התחלתי לחשוב שאולי אני בהריון. מזל שהתחילו סימנים ראשונים לדימום. כן אני הולכת לתרגל סיני בווסת. יהיה מענין. האמת שאני מייחלת לה כבר כי אני על סף היטרפות מוחלטת. עצבנית ונוחה לבכות. מה זה להתעסק עם המונקאפ בשירותי סיני לעומת להתמודד עם הנפש המסוכסכת שלי.
גם מבואסת ללבוש בגד ים. עליתי איזה שמונה קילו בחורף האחרון. השניים הראשונים היו נחוצים, השניים הבאים היו רצויים, אבל הארבעה שבאו אחריהם ממש לא מוצאים חן בעיני ומבאסים אותי. צרות של עשירות. 'מה היא עושה ענין מארבעה קילו' תאמרו בודאי בלבכן, אבל אני מתבאסת בכל זאת.
טוב, לא חשוב. הולכת לארוז.

[עדינה_ניפו*]

וואי, תהני בסיני!!
כולי קנאה (לשניה אחת חשבתי שאני אמיצה וספונטנית ודמיינתי את עצמי אורזת את עצמי והילדים ונוסעת... אבל, עם תינוקת, ולבד...? לא עד כדי כך אמיצה!)
מאחלת שתצליחי גם להנות מה 4 קילו הנוספים מהנשיות והשפע!
(אם לא היינו צריכות ללבוש בגדים, במיוחד בגדי ים, היה כל כך הרבה יותר קל לקבל את הגוף, את "העודפים", להנות מהעגלגלות הנשית היפייפיה (-:)


אתמול הייתי כל כך הורמונאלית שדמעתי מתכנית בערוץ הילדים
פעם בכיתי מפרק בגרפילד, כשלכדו את אודי (הכלב) והכניסו אותו לכלביייה!
חוץ מזה, אני מזדהה, גם אני אתמול קיבלתי (לראשונה מאז הלידה) וכבר שבוע כל הזמן בוכה או נמצאת על סף בכי.

יאללה, שתהיה נסיעה נפלאה...

[מתחדשת*]

גם אני כל פעם מחדש מתפעלת מכמות האנרגיה שיש לך והיכולת לג'גלר בין כל הכובעים שלך ובסוף כל זה גם להגיד לילדייך דברים עמוקים ויפים.

ונוחה לבכות.
וכבר שבוע כל הזמן בוכה או נמצאת על סף בכי.
נו, אני רואה שאני בחברה טובה

נסיעה טובה, חופשה נפלאה @}

[רכה*]

סעו בשלום וחיזרו בשלום !!

[מי_מה*]

עוד שעתיים נוסעים. ואני פה. היכולת שלי לדייק עזבה אותי. אני כל כך רוצה להסביר מה הולך לי בפנים. אתן מקסימות שאתן מזדהות גם בלי שאני אתאר את הפאדיחות ואת הבלבול ואת רגעי השפל. בדרך כלל אני כותבת כאן אחרי שהגעתי לאיזו מסקנה, שהבנתי מה השיעור שהקושי מזמן, אבל עכשיו כבר חודש או יותר שאני לא מבינה כלום. כאילו החוטים לא מחוברים כמו שצריך ולרגעים זה מפחיד נורא. יש רגעים שנמאסתי על עצמי בלי גבול. כל התתזזיתיות הזאת והאנרגיה שכולן מתפעלות ממנה. יש רגעים שאני מתפעלת ממנה בעצמי. נושא ההתפעלות, אגב, הוא הדבר החם אצל ל' הפסיכולוגית. היא חושבת שזה סבבה שאני משתובבת עם קטינים (זה במסגרת הסצנות שבושה לספר) כי זה נותן לי את מנת ההתפעלות שאולי חסרה לי בשלבים אחרים בחיים. יתכן. אבל בימים האחרונים אני בסוג של החלטה להפסיק עם זה שניה לפני שאני נהית פאטת.
טוב. אני הולכת להדיח כלים, לעשן סיגריה ולהתקלח והי דרומה.
תודה לכולכן על החיבוקים והעידוד. אני אוהבת אתכן

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

_ונוחה לבכות.
וכבר שבוע כל הזמן בוכה או נמצאת על סף בכי._
אני דווקא כידוע לא במזדהות, כניראה שאצלי המכניזם עובד בצורה יוצאת דופן או, שלא מצליחה לראות את המכניזם כפי שצריך?...

בכל מקרה סעו לשלום וחזרו בשלום. מסרי ד"ש לסיני שכבר שכחה מי אני ולא יודעת אם תראה אותי אי פעם...(אין לדעת)

יכול להיות מאוד נחמד עוד מדורה

[הגבירה_בחום*]

כ"כ מבינה אותך במשפט הזה:
יש רגעים שנמאסתי על עצמי בלי גבול
לפעמים נדמה שהדברים חוזרים על עצמם וכאילו התהליכים לא באמת קורים, ומורגשת מן דריכה אינסופית במקום ואז, לתחושתי באה גם תחושת המיאוס - אבל הרי זה לא באמת ככה, ומי כמוך מותק האלופה יודעת את זה.
נסיעה טובה מותק @}

[מי_מה*]

בזמן האחרון אני קוראת פה די הרבה וכולן נראות לי כל כך בוגרות, חכמות ורהוטות ואני מרגישה אינפנטילית ועילגת ושטחית . אז בגלל זה אני לא כותבת הרבה.
אין צורך לכתוב לי שאני חכמה ונהדרת. אני יודעת שיש לי את היתרונות שלי, אבל מרשה לעצמי להתבוסס קצת בתחושה הזאת.
התחושה שיותר מעיקה עלי היא חוסר השקט המתמיד. כל הזמן הציפיה הזאת לאיזה משהו טוב שיקרה, לאור הגדול שיזרח ולחיים שיממשו כבר קיבינימאט את ההבטחה. אותה הבטחה שכבר כתבתי עליה לפני אי אילו שבועות ופוסטים.
אפשר להבין שחזרנו בשלום מסיני. אין לי חשק לכתוב על זה. סיני, ים חול, חושות והפעם - המוני ישראלים על כלביהם ובקבוקי האלכוהול שלהם. אבל ביום וחצי האחרונים היה קצת יותר רגוע. וחוץ מזה, כשאני לא רגועה לא משנה מה התפאורה ונוכחתי בזה בעוצמות גדולות
טוב, יצא שכן כתבתי על סיני.
יש פה ילד שנורא רוצה את המחשב
הולכת לנקות את הבית
מזכירה לעצמי לכתוב עוד פוסט על ספונג'התרפיה.

[הגבירה_בחום*]

כל הזמן הציפיה הזאת לאיזה משהו טוב שיקרה, לאור הגדול שיזרח ולחיים שיממשו כבר קיבינימאט את ההבטחה. אותה הבטחה שכבר כתבתי עליה לפני אי אילו שבועות ופוסטים.

נראה שאנחנו כותבות פחות או יותר את אותו הפוסט בימים אלה, כי זה בדיוק נושא הפוסט החדש גם אצלי....
הזדהות גדולה...