מי גאון של מימה

[מי_מה*]

'שתגעת?!?!? מה פתאום למחוק. מוכנה לפתח פה דיונים נרחבים על הארי פוטר ועל הקוראים שלו

[מי_מה*]

הכינו את הממחטות - פוסט רטוב
יום של סיומים היה לנו אתמול. לצהריים נקבעה הפגישה האחרונה עם ל' הפסיכולוגית (לא לדאוג היא לא עוזבת את חיינו לגמרי היא תתחיל לעבוד עם המרכזי בספטמבר וללות אותי לפי הצורך) כבר לפני ארבעה חודשים היא העלתה את זה שהיא מרגישה שהבכור צריך חופש ממנה. הוא היה בהכחשה מוחלטת וכל פעם שהנושא עלה הוא החליף נושא. בכל אופן היה תהליך ארוך והדרגתי של פרידה. אתמול בבוקר זכרתי לו שסיכמנו שהוא מכין כדורי תמרים לפגישה ומייד העיניים שלו נמלאו דמעות והוא התחיל להילחץ מכל מני דברים. אחרי שהוא זרק את עצמו לגמרי בגלל שנשברה לו כוס אמרתי לו שאם הוא מרגיש שהוא צריך להמשיך אפשר להמשיך והוא בחכמתו ענה לי "זה שיש לי מצברוח לא אומר שלא צריך להפסיק" . יותר מאוחר הוא הלך לשחק עם חבר (הילדים פה עכשיו עסוקים באיזה משחק הארי פוטר שהמציאו בעצמם ואספר עליו בנפרד אבל הוא מוציא אותם מהבית ומחזיר אותם מזיעים ונרגשים) אז החלטתי שאנ עכין לו את התערובת לכדורי תמרים ושישאר לו רק לכדרר. אני לשה את התערובת ובוכה ומזכירה לעצמי ללוש פנימה גם את כל האהבה וההודיה ולא רק את הצער. וכל הבוקר הזה, גם בלי קשר לפרידה מל' אנ יבמצברוח לא כייפי ומרגישה אכולת ספקות בקשר לדרכי הרוחנית , המקצועית, המשפחתית ובכלל. אני עובדת בכביסה. ואז מתקשר עו"ד מיכאלי. "את פנויה?" הוא שואל בקול רציני ואני כבר חושבת שיש עוד משהו לחתום עליו או השד יודע מה. "בבקשה תביא לי בשורות טובות" אני אומרת. אחרי שהוא מתח אותי עוד קצת הוא בישר לי שסוף סוף הסתימה התרת הנישואין שלי ורוב ואני גרושים! אני מקווה שבינתיים כבר חזרה לו השמיעה באוזן שהיתה ליד הטלפון....תראו מה זה.. שבועיים אחלרי שכתבתי שזה מתחיל לזוז סופסוף.... נו מה אומר אושר גדול. ומדהים שזה קורה ביום שבו אנחנו נפרדים מל' שנכנסה אל חינו אחרי לייל הסכינים. הפגישה עם ל' היתה מרגשת. שלושתינו בכינו בתורות. סקרנו את הדרך שעברנו ואת ההתקדמויות שהתקדמנו ואיפה התחזקנו וגם עכשיו אני קצת נוטפת מלכתוב את זה.
אני אספר עוד על הדברים שעלו שם כי חשוב לי לזכור את זה אבל עכשיו רצה ללמד. בשורות טובות!

[קרן_שמש_מאוחרת*]

מברוכ @} מאוד מאוד מרגש. שבת שלום ושמחה.

[עירית_לוי]

ברכות!

[מתחדשת*]

וואו.

[סגו_לה*]

משהו חדש מתחיל
שיקרו עכשיו הרבה דברים טובים
דומעת איתך ושמחה על ההתבררות.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אומר את הידוע:
כל סוף הוא גם התחלה, וזה רק עושה את זה עוד יותר מרגש
לרגע עם העו"ד חשבתי ש :"את פנויה?" הולך לכוון אחר (-:

[עולם_ומלואו*]

כתבתי ואיכשהו מחקתי...אז כותבת שוב
בשעה טובה ומוצלחת
כמו שנאמר - איטס אבאוט טיים

ומדהים שזה קורה ביום שבו אנחנו נפרדים מל' שנכנסה אל חינו אחרי לייל הסכינים.
אין אצלך רגע משעמם... ואין צרופי מקרים
את ההוכחה...
נשיקות ושבת שלום

[ריש_גלית*]

איפה האייקון של חיוך דומע... כי זה מה שיצא לי עכשיו. בינתיים .

[אום_שלום*]

כמו שכבר כתבתי. את ההוכחה החיה להדהוד החיצוני של התהלייכים הפנימיים שלנו.
מעולה אחת!!

[אפרת_מ*]

ואוו. מרשים. מרגש.

[מי_מה*]

חיוך דומע. זה בדיוק.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

ח ו פ ש י ה
שיבואו הרבה ימים יפים!

[עדינה_ניפו*]

מצטרפת לכולן,
באמת מרגש מאד!
יותר מכל בא לי לתת לך חיבוק גדול (שמביא אותי לזה שאני לא אוכל להגיע מחר אבל בלב אני כל כך שם).

[רסיסים_של_אור*]

מרגש כל-כך. נזכרת איך התחלתי לקרוא אותך סביב ליל הסכינים, זוכרת את הנשימה עוצרת וקופאת מפחד ומדאגה ומדהים לחשוב על כל הטלטלות שעברת והנה את מעבר לזה עם כל-כך הרבה עוצמות שגילית שהיו בך !!! מאחלת לך וליקירייך הרבה הרבה שמחה אהבה ואור

[ראויה_לאהבה*]

בשעה טובה!!!
הרי את מותרת....

[מי_מה*]

תודה מקסימות.
בפגישת הסיכום עם ל', היא היתה הראשונה לבכות. סיפרה שבוכה כבר מהבוקר... אחר כך סקרה קצת את הדרך שהבכור עשה ואז הוא סיפר מה השתנה אצלו בארבע השנים האלה ואז אני דיברתי עליו ומה שהשתנה ועדיין הייתי בשליטה אבל אז ל' אמרה " ומה את עברת בשנים האלה?" טראח! ישר פרצתי בבכי כל כך חזק שמנע ממני להגיד משהו למשך כמה דקות. היה לי ברור שהרבה דברים אני לא יכולה להגיד בנוכחותו של הבכור כי הם קשורים לדברים שאינם ענינו וצריכים להישאר כאלה, אז אמרתי מה שיכולתי בין יפחה אחת לשניה ואז ל' התערבה ואמרה " את למדת להציב גבול. להגיד עד כאן ולזה אני לא מסכימה" וזה כל כך נכון.... ויוצא בתואם מושלם עם מה שהמדינה כולה אומרת עכשיו. חוזרת עכשיו מהעצרת בעפולה, אליה יצאתי עם הפיונת. התחושה הזאת העצומה של להגיד" עד כאן!" לכבד את הגבולות שלי ולדרוש במפגיע את מה שמגיע לי כזכות מולדת , כבת אנוש. הנואמת הראשונה בעצרת היתה אמא יחידה ויצא (שהרי אין מקריות) שעמדתי ליד שתי אמהות יחידות שהן דמויות מובילות בקהילה שלי, שהריעו יחד אתי לדבריה. ההכרה בגבולות והנכונות לכבד אותם מתוך רגש של אהבה וכבוד הם דבר גדול. דבר גדול מתרחש עכשיו. תחי המהפיכה!
שבוע טוב! חיבוקים ואהבה

[רוקדת_לאור_ירח*]

יקירתי, כמה מרגשת את!
היה מצויין לצעוד איתך ועם הפיונת יחד ולהיות יחד בהפגנה הזו, בה כולנו יחד אומרות ואומרים "עד כאן".
שבוע נפלא

[פלוני_אלמונית*]

הנה את מעבר לזה עם כל-כך הרבה עוצמות שגילית שהיו בך !!! מאחלת לך וליקירייך הרבה הרבה שמחה אהבה ואור

[פלוני_אלמונית*]

<קרוטונית>

[הגבירה_בחום*]

(())
שמחה ומתרגשת איתך מותק @}

[סגו_לה*]

אגב,אחלה מתנה ליומולדת !
מ ז ל - ט ו ב ! !

[מי_מה*]

תודה

[לילה_טוב*]

מזל טוב!!!

[אמא_ללי*]

[קן_לציפור*]

זה מדהים. אנרגטית זה לגמרי פותח, לא? או שזה רק על הנייר פותח?
לי מרגיש, שעם כל התהליך שאת עושה זה בהחלט מכוון לצעד הבא.
משוחרר יותר מכבלים.

[פלוני_אלמונית*]

יעל צ

[פלוני_אלמונית*]

בערב הראשון שלנו על חוף הים (לפעמים א' הוא רק אוהל) . מצאתי את עצמי פתאום ליד המדורה לגמרי לבד. הילדים של כולם הלכו לישון ובזמן שהשכבתי את שלי נראה שגם כל המבוגרים הלכו לישון חוץ ממר פשטידה שהלך עם הבן שלו לטייל על החוף. אז ישבתי לי על יד המדורה עם כוס צוננת של ערק ולימונענע. הירח עוד לא עלה והמון כוכבים נצצו בשמיים והרגשתי שאני ממש סבבה לבד. לא היה לי מחשב ולא יכולתי לברוח לפייסבוק/באופן ולא לספר כי אין חשמל וגם נרות היו מעט. אמרתי לעצמי שאני כבר יכולה פשוט להיות ולא לברוח מזה. ולהנות מזה אפילו. וגם הבנתי שאני יכולה עכשיו להמשיך לעבוד בלי לצאת לאיזו סדנא . שכבר יש לי המון כלים. רק ערב קודם חזרתי מסדנא של שלושה ימים עם גבי ניצן. היו לי המון רגעים שם שהבנתי שבעצם אני כבר יכולה לבד ולא צריכה את ההדרכה ועם זאת נהינתי נורא. ברגע שיצאתי מהבית אל תחנת הרכבת אמרתי לעצמי שהסדנא שלי מתחילה עכשיו, ברגע זה, וכך יכולתי לקבל כל שלב במסע כחלק מהסדנא. בתחנה המרכזית בבאר שבע היה ברור שהתור לכרטיסים יהיה ארוך. אבל היתה לי שעה שלמה עד לאוטובוס אז עמדתי בתור בשלווה ומייד התחברתי עם שתי נשים שגם הן היו בדרך לשיטים לסדנא של אושו. אחרי שרכישת הכרטיסים לאוטובוס עברה בהצלחה (יש לקחת בחשבון שמוכר הכרטיסים מתפקד שם יותר בתור עובד סוציאלי מאשר כל דבר אחר, וכמו עמיתיו למקצוע בשירות הרווחה, התנאים שהוא עובד בהם מטורפים) הלכנו לשתות קפה.
איך שאני עולה לאוטובוס מסתובבת מי שעמדה לפני ואומרת "יו מימה, זו את! את לסדנא של גבי ניצן? בגלל מה שכתבת עליה גם אני כאן" אחת מכאן, שכמובן שלא אעשה לה אאוטינג, אלא אם תבחר לבוא ולהתוודות כאן בעצמה. נורא שמחתי לפגוש אותה והתישבנו לנו ביחד במושב ופצחנו ברכילות. קצת אחרי שיצאנו מבאר שבע התברר שהיו יריות על האוטובוס שיצא לפנינו. אנחנו איכשהו רגועות אבל באוטובוס יש רמה גוברת והולכת של חרדה. מאחורינו יושבת גיברת שגם פניה מועדות לסדנא של אושו . זאתי מנהלת את העולם בטלפון. רגע מתקשרת לבעלה שיעשה לה בירורים ורגע לאיזו חברה שלה שתתקשר לה תקשורים (שעובדים באופן מדהים. אני רוצה את החברה הזאת גם) . אנחנו נוסעים עד צומת ציחור ושם, עשרה קילומטר מהיעד. נעצרים במחסום. מחלון האוטובוס אנחנו רואות את גבי ניצן בכבודו. "לא יתחילו בלעדינו" אני אומרת לזאת מכאן, שזיהתה אותו ראשונה בשעתיים שחיכינו שם הספקנו להכיר עוד משתתפות מהסדנא שלנו ולדבר קצת ואז מפנים את הצומת. אנחנו נוסעים לכביש הערבה ונפגשים שוב אצל כושי רמון בקילומטר המאה ואחד. לאחר מנוחה קצרה מתארגנים עם המכונית של גבי ועוד רכב של זוג שבא גם לסדנא ונוסעים למחסום הקרוב לראות אם אפשר להגיע לשיטים משם. גם במחסום הזה אנחנו מבלים כשעתיים ולומדים עוד דברים על חברינו לסדנא בשמונה בערב מתברר שישאר סגור ושנחלקנו בדיוק חצי חצי. חצי מהמשתתפים נמצאים בשיטים וחצי בצומת. אנחנו מתפנים לצוקים. איזה מקום זה! בנוי מבוץ , עוטף מפנק. מישהו שולף בקבוק ערק ומכריז על מדיטצית ערק ואנחנו מעמיקים את ההיכרות ביננו. מתחלקים לבקתות הבוץ וכמה מאתנו הולכות לרחוץ במערומינו בבריכות השכשוך תחת שמי כוכבים מדהימים. גבי נותן לנו תרגיל כתיבה ראשון ומעביר אותו באס אמ אס לחברינו הנצורים בשיטים. מי יכול לכתוב עם כל הערק הזה? אני משקיעה בשיחות ושכשוך. איך שנשלף הבקבוק אמרתי שחשבתי שבמדבר אני אהיה זכה וברה ולא אשתה ואז אמר לי שולף הבקבוק : "כמה רחוק שלא תסעי לא תוכלי לברוח ממי שאת" . צודק. אני הולכת לישון מתנדנדת ושיכורה וקמה בבוקר לכתוב את התרגיל שלי בנוף המדברי מרחיב הלב. בבוקר אנחנו חוזרים לתקשר עם המציאות ומתברר שהמצב מחמיר ומוחלט להתפנות למצפה רמון. לא אלאה אתכם בתלאות הדרך. במצפה אנחנו מתאחדים עם אחינו הנצורים ולי החיבור איתם הרגיש מאוד מהיר. אני לא מרגישה שהחמצתי סדנא ולא שותפה לרגשות המרמור של חלק הממשתתפים שהפסדנו חומר, כי כל מה שקרה עד לרגע הזה היה חתיכת סדנא . תרגילי הכתיבה מכוונים לפתוח אותנו ולהגיע למקומות לא נגישים ובכל פעם שגבי מסביר את מהות התרגיל אני חושבת לעצמי "אבל אני כבר שם, זה כבר פתוח אצלי" אבל כשאני מתחילה לעבוד אני מגלה שתמיד יש עוד לאן להגיע. וזה מקסים. וגם מפעים , מרטיט , מרגש, להקשיב לכתיבה של אחרים.
את הדרך חזרה עשיתי עם משתתפת שגרה קרוב אלי החלטנו לנסוע עם הטרמפ הכי צפוני שנמצא מהסדנא, שהיה לכפר סבא ומשם להמשיך בטרמפים , שזה משהו שלא עשיתי מאז הצבא היה מעולה. הגעתי הביתה עם לב כל כך פתוח ומלא אהבה שמייד אסף לתוכו את ילדי.
ולמחרת נסענו לשלושה ימים בים ועל זה אכתוב בהמשך כי עכשיו כבר עייפתי.
שבת שלום. אהבה אהבה אהבה

[רוקדת_לאור_ירח*]

שבת שלום אהובה.
נשמעת חתיכת חווייה הדרך לסדנא, כבר סיפור סיפור.
הרבה אהבה

[מי_מה*]

שיט, מה קרה למחשב? למה יצאתי פלונית?

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

וואו מימה, נשמע מדהים, וכתבת מקסים!
@}
^{<הגברת אצלי את החשק שהתעורר עוד קודם- להשתתף לסדנא של גבי ניצן.>}

[הגבירה_בחום*]

גם ממני
חת'כת סדנא אינדיד מה שעברת שם מותק (נראית לי שוות ערך ל-4 סדנאות) וטוב ששבת בשלום ועוד עם לב פתוח!
@}

[קן_לציפור*]

מימה, אין ספק, גם אצלי מנזמן עוררת את החשק לסדנה שלו. אבל אחרי החוויה הזו... מממ לגמרי.
חוץ מזה, מה - לא ברור לך למה יצאת פלונית?
כי אחרי סדנה כזו, וים וניקוי - משהו הופך להיות פלוני. מבפנים...

[עירית_לוי]

[מי_מה*]

אז מתישהו בתחילת החופש ישבתי אצל חברה ושתינו קפה וגם הבנזוג שלה היה שם. ואז זרקתי להם את רעיון הקמפינג בים והבנזוג אמר שיש לו חבר שכל שנה בקיץ בונה זולה בחוף שאני מאוד אוהבת ולא אנקוב בשמו. הוא אמר שלא תהיה בעיה שנבוא לשם לכמה ימים, יש שם רשת צל גדולה ומיכל עם מיים שממלאים פעם בכמה ימים. מספיק לשטיפת כלים ומקלחת בקבוק פעם ביום. את כל השאר צריך להביא. בחרתי תאריך הודעתי לחברים שאמרו שלא בטוח אבל ההוא דיבר עם החבר ואמר שאין בעיה שאבוא. נאמנה לשיטתי לא להיות תלויה באף אחד לא עשיתי שום תיאומים. הודעתי לכל מני חברים וחברות שאני אהיה בם ב21-23 לאוגוסט ומי שרוצה שיבוא. מר בחור פשטידה אמר שיבוא עם הילדים אבל לגמרי לא בניתי עליו. מבחינתי התארגנתי כאילו אני יוצאת לבד עם הילדים. רק כשהייתי בדרך חזרה ממצפה רמון הוא התקשר ואמר שהם באים. סבבה. יהיה מי שיעזור לי עם הסחיבות. והאמת ששמחתי שהוא בא כי עוד לא ידעתי שהאנשים שאפגוש שם בחוף יהיו כאלה מקסימים ויהיה לי נעים וכייף איתם מאוד ושמחתי לקצת חברה בוגרת.
ביליתי את יום ראשון בבוקר בהצטידות ואריזה נינוחה. הגענו לים בצהריים המאוחרים. מצאנו את בעל הבית יושב ליד שולחן עם חברים ושותים ערק בכוסיות קטנות. "טוב, תכנסו קצת למיים ותתרעננו, אבל אחרי זה אני רוצה לעשות איתך "לחיים". הרבה פעמים " הוא הצטרף אלינו למיים והתחלנו לדבר והיה קליק מיידי, את אשתו בכלל אני מכירה ממתי שהיינו בתיכון, 3 ילדים מקסימים. היתה שם גם עוד מישהי שלמדה אתי בקורס לפני שלוש שנים, עם שלוש הבנות שלה ושמחנו להיפגש מאוד מאוד וזה גם אמר שבכל בוקר רץ שם אימון יוגה שחבל"ז והיה גם עוד גבר מעט מוזר ולא נגיש עם שתי בנותיו שגם הן היו מעט מוזרות ולא נגישות. אבל לא הפריע לי בכלל כי כבר היה לי מספיק עם מי לשחק. בעל הביית הסביר לי את הכללים של המאהל :" הכלל הוא שאין כללים. כל אחד יכול לקחת מה שהוא רוצה. אני רואה מגבת אני מתנגב" את זה אני מבינה "אז אני שמה את כל האוכל שהבאנו במטבח של כולם " אני אומרת . ובאמת הימים האלו היו כל כך כמו שהייתי רוצה לחיות. ילדים בערמה מבוגרים מתנהלים ברווחים של אחריות ומנוחה. למישהו מתחשק לבשל אז מבשל, רוצים לבשל לכולם - סבבה , רוצים לנשנש משהו לבד גם סבבה. קמתי בבוקר והתחשק לי להדיח כלים יופי, באותה מידה אם לא התחשק לי גם בסדר. אין 'תורנות' אבל יש איכשהו חלוקה מדויקת של הנטל. או לפחות ככה זה מרגיש לי. ביום השני מגיעים החברים שאיתם קבעתי מלכתחילה. בערב אני מתפתה ומעשנת קצת מהגידולים של בעל הבית. שנתיים אני סחית אז כל שאכטה שיצא לי לקחת בשנתיים האלה הורגשה היטב. את רובן לא אהבתי, אבל פה היה חומר טוב. עדין. עשה אותי פטפטנית אבל לא רדומה או פארנואידית שזה מה שהיה קורה לי בכל הפעמים האחרות. והפעם כן נשארים כל הגדולים ערים אחרי הילדים עד שנשארים רק הפשטידה ואני ואנחנו יושבים ושותקים לנו ביחד ליד המדורה. אני מסרבת להצעה שלו ללכת להזדין בחושה המבודדת על הגבעה. "עזוב, " אני אומרת, "בשביל מה? אנחנו הרבה יותר מוצלחים ככה" . בבוקר התערוננו מוקדם בגלל היתושים. אחרי התמרחות ציטרונלה הבנים חזרו לישון אבל הפיונת ואני כבר התעוררנו. החברה שלי והתינוקת שלה גם התעוררו וגם הבת שלה שבגיל של הפיונת. אני מרתיחה מיים ומדיחה כלים מאתמול. אנחנו יושבות מול הים ושותות קפה ובא לי למיים. אני לובשת שמלה ארוכה בלי כלום מתחת ובא לי פשוט להוריד אותה ולהכנס. הפיונת וחברתה מזועזעות אבל החברה שלי אומרת שמה פתאום ושטויות תיכנסי למיים. היא נכנסת קצת אחרי עם התינוקת והבנות של שתינו. השמש עולה בדיוק מולנו. אין לי מילים לתאר כמה יפה שזה היה . כמה נעים. נשארנו ככה ערומות הרבה זמן. גם הבנזוג שלה קם התפשט ונכנס למיים. ככה טוב. אני חושבת. ככה רוצה להיות כל הזמן. תודה אלוהים על מתי שזה כן מצליח.
בכל פעם שהייתי במיים והפיונת היתה באה אלי מבחוץ הייתי מסתכלת עליה רצה אלי בנמשיה ועיניה הכחולות וכל הדבש הניגר ממנה והייתי מתחילה לשיר ילדתי אל הים היא הולכת גלים וצדפים היא סופרת .... שיר יפה
פששש כמה כתבתי. הבנים תיכף תולים אותי כי הם כבר שעה רוצים מחשב
שבוע טוב
אהבה

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

ואו, איזה חוויות @} כייף היה לכם שם! (גם אם המילה "כייף" נשמעת ממש סתמית בהקשר זה).
גם אחלה שיר.

וברור לך שאת אמורה לחלוק איתנו תרגיל-שניים של גבי ניצן? פליז פליז?

[פלוני_אלמונית*]

תודה אלוהים על מתי שזה כן מצליח. כנראה שהצליח בגדול הפעם... @}


יעל צ

[מי_מה*]

תודה על הפרחים והשבחים ועל ההשתתפות בשמחה. שבוע טוב ו.... תחי המהפיכה!!!!

[מי_מה*]

נראה לי לשחלוק פה את התרגילים של גבי יהיה קצת הפרת זכויות יוצרים. קרוטו מותק, שלחתי לך הודעה בפרטי בפייס.

[מי_מה*]

אחרי שההוא אמר שאין כללים, התברר בהדרגה שדוקא כן יש כללים. למשל בערב הראשון הבערנו את המדורה על החול מצפון למאהל ואז התברר שמדורות מבעירים בתוך משטח פח שיש להם בשביל זה ומצפון למאהל כי ככה העשן לא נכנס פנימה והמדורה לא מלכלכת את החול. גם התברר לי בהמשך שזה שהבאנו כלים רב פעמיים לגמרי תואם את השקפת עולמם של המארחים . אצלי זו בכלל לא שאלה. אבל מסתבר שלפעמים באים אנשים להתארח והם מביאים אתם את הדבר המזהם הזה של כלים חד פעמיים, אז קיבלנו לייק על זה שלא. גם נייר טואלט לא ממש מקובל שם. לשמחתי, בהיותי נערה, קיבלתי שיעור מאבא של חברה שהיה לוחם שייטת, על איך לחרבן בים ומצאתי את עצמי מנחילה את התורה לדור הצעיר . יושבי המאהל נוקטים בשיטה הזאת או נעלמים בחולות עם בקבוק של מי ים. מאוד לא סובלניים לנייר טואלט מתעופף בשטח שלהם. הבנתי שגם כשאומרים לי שאין כללים עדיין מוטב להתבונן בשימת לב ולראות אילו כללים כן יש.

[רוקדת_לאור_ירח*]

נשמע מצוים (לא טעות). איך אני אוהבת את הפעמים האלה שיש שיתוף והחיים מרגישים לי כמו חיים בשבט, זה כל כך יותר נעים ונכון. בעיקר כשזה לזמן קצר יחסית...
חיבוק

[שחף_אהובי*]

מזדהה...
אולי לא לחשוף את התרגילים עצמם, אבל מה שכתבת עם זאתי מהמניקור-פדיקור היה יצירה מופתית, אני בעד פרסום מייד ובדעבד.

[מי_מה*]

שחף יצאה מהארון!
וואלה,לצורך הבידור אני אעתיק לכאן את זהבה ממגדל העמק. בינתיים ממשיכה לכתוב תרגיליםבבית ומה זה נהינת יש אחד שאני בטוח רוצה לכתוב כאן. אך לא כעת....

[עדינה_ניפו*]

נשמע מדהים,
עושה לי חשק להגיע לסדנה הבאה בזמן איזו מלחמה (-:
באמת נשמע שהיתה סדנה מיוחדת במינה.
צריכות לדבר...

[עדינה_ניפו*]

מחכה לקרוא בקוצר רוח...

[רוקדת_לאור_ירח*]

קטעים עם זהבה. חמודה זותי.

[פלוני_אלמונית*]

@}
נקודות

[מי_מה*]

מחקתי מפה את זהבה. חמודה אולי, אבל כשהיא ככה מחוץ להקשרה היא נקראה לי כמו אוסף סטריאוטיפים שטוח. גבי צודק. מה שקורה במדבר צריך להישאר במדבר...

[אום_שלום*]

היא נקראה לי כמו אוסף סטריאוטיפים שטוח. גם לי אפעס
כנראה שבאמת דבריה הוצאו מהקשרם (-;
נשיקות @}

[מתחדשת*]

דווקא חיבבתי אותה.

[פלוני_אלמונית*]

סליחה שאני ככה מתפרצת, אני אלמונית שמאד נהנית מהכתיבה שלך.
יש מצב לחלוק דווקא את מה שאיש השייטת לימד אותך?..
לטובת אלה שישנים באוהלים ולא ממש יודעים (יותר נכון יודעות, כי הגברים תמיד מסתדרים, ולי אף פעם לא נעים....) מה לעשות בשטח?
תודה!

[עדינה_ניפו*]

אבל כשהיא ככה מחוץ להקשרה היא נקראה לי כמו אוסף סטריאוטיפים שטוח.
אני חושבת שרובינו חווינו את זה עם חלק מהקטעים שכתבתנו שם.
חשבתי לעצמי אחרי הסדנא שיש גם משהו חזק בקריאה של מי שכתב בפני קהל שנותן חיים אחרים לקטע שלא עובר כשקוראים אותו ככה בדף.
יש לי חברה שכתבה קטע שקרע את כולנו בסדנא, בכינו צחקנו...
אחרי זה שהיא שלחה לי את הקטע במייל (לבקשתי) קראתי אותו ולא הבנתי מה היה שם שהתלהבנו ממנו כל כך.


יש מצב לחלוק דווקא את מה שאיש השייטת לימד אותך?..
מצטרפת לבקשה.

[מי_מה*]

אני מפנה אתכן לדף הבית שם נשאלתי גם. אבלתאכלס זה בדיוק כמו לעשות פיפי בים רק שכדאי להוריד בגד ים קודם:-)
ולגבי הקטע המחוק. זה גםהקריאה בקול אבל גםההשפעה של סך כל הקטעים.נגיד זהבה כזאת, כשהיא אחת מעשריםדמויות היה לה אימפקט אחר לגמרי

[עדינה_ניפו*]

זה גםהקריאה בקול אבל גםההשפעה של סך כל הקטעים.נגיד זהבה כזאת, כשהיא אחת מעשריםדמויות היה לה אימפקט אחר לגמרי
גם על זה חשבתי אבל לא הצלחתי לנסח את זה הבוקר אז וויתרתי על זה (-:

[מי_מה*]

כשאמרו בתחזית שיתכן טפטוף לאורך מישור החוף הם בטח לא התכוונו למטר הזלעפות שתפס אותנו באוהל על החוף במכמורת. נסעתי עם הילדים למסיבת הגרוב שקיעה המשובחת של מיקה ונשארנו לישון בחוף. המטח הראשון של הגשם תפס אותנו ערים כבר, בגלל איזה פסיכי שירה זיקוקים בחמש בבוקר. הכנסנו הכל לאוהל, צחקנו והתרגשנו ובחלוף הגשם יצאנו לטייל על החוף. בדרך חזרה ראיתי עננים כבדים מאוד מתקרבים והחלטתי שיהיה נבון לארוז הכל לפני שניכנס למיים אבל הגשם תפס אותי בשלב שבו הכל ארוז אבל האוהל עוד לא מקופל, אז הכנסנו הכל לאוהל ואת עצמינו לים. חשבתי שגם המטח הזה יחלוף במהרה אבל לא! גשם ירד וירד. אחרי שגם הספקנו לבצע נוהל שייטת בים הבנתי שהגשם הזה חזק ויציב וכדאי להתחיל לחשוב על התפנות. מה עוד שהיה לי שיעור להעביר ב11. אז שלחתי את הילדים עם התיקים לאוטו ונאבקתי עם האוהל בגשם וברוח ובחול הרטוב. היה לא קל. נכנסתי לאוטו רטובה ומלאה חול עם אוהל ששוקל פי שניים ממשקלו המקורי. ובכל זאת היה שווה. תודה על הגשם, תודה על הלילה שלפניו, על מוזיקה מעולה ואנשים טובים . עכשיו נאסוף כוח לעוד שנת לימודים ולמהפיכה בהתהוות, שמרגשת כמו גשם באוגוסט , כמו תחילת שנה.

[מי_מה*]

טוב אין ברירה, חיפשתי וחיפשתי את הקטע על אחי התאום ואפילו העלתי את בלוג הצללים שלי בחזרה כי חשבתי שאולי שם הוא מסתתר אבל לא. אני לא מוצאת. כנראה היקום רוצה שאכתוב מחדש.
אז הדבר היה ככה: עד גיל 25 בכלל לא ידעתי שהיה לי תאום. ביומולדתי ה25 ישבנו כל המשפחה במסעדה ובעודנו מרימים את כוסות היין שלנו אמרה פתאום אחותי הגדולה "תארו לכם שהיה פה עכשיו עוד אחד". "מה זותומרת?" תמהתי וכך התברר שכשאמא שלי היתה בהריון אתי היתה לה הפלה בסוף חודש שלישי. מכיון שלא היה אולטראסאונד וכל מני שיכלולים לא בדקו מה קורה בפנים, אבל מכיון שלמעשה ההריון המשיך, אף אחד לא עשה מזה ענין . כשנולדתי אני יצאו אחרי שתי שליות מה שהיה אטרקציה גדולה לכל המתלמדים. לאמא שלי זה כנראה לא נראה מספיק משמעותי בשביל לספר לי. לא מפתיע מאוד, יש לה גישה פרגמטית כזאת לחיים והיא עשתה מספר לא קטן של הפלות יזומות בתקופה שבין שני אחי הגדולים (מהנישואים הראשונים) ללידה שלי.לי בכל אופן זה נראה חשוב אבל לקח די הרבה שנים עד שהבנתי עד כמה. הפעם הראשונה ש'ניפגשתי' אתו היתה בטיפול שקיבלתי אחרי התקיפה המפורסמת. בכל טיפול רגשי/פסיכולוגי שניסיתי עד אז תמיד הייתי נתקעת . מרגישה שיש איזה מחסום שאני לא מצליחה לעבור. בפגישה ההיא המטפלת עבדה בשילוב של כלמני שיטות וגם בקינזיולוגיה והיא התחילה לחפש את מקור המחסום וירדה בשנים והגיעה לתקופת העוברות. מיד אמרתי לה שאני מרגישה שזה שם ועשינו איזה תהליך של חזרה לרחם ואז ראיתי את שנינו שם ברחם, צפים ובכיתי המון וגם הרגשתי בלב שקראו לו יונתן (על כל ענין השמות, שלי , שלו ושל עוד כל מני , אולי אספר בפעם אחרת. זה סיפור ארוך ומורכב). כשחזרתי לכאן ועכשיו אמרה לי המטפלת "את יודעת שהוא שיחרר אותך באהבה רבה?" אז זהו שלא. מאז בכל תהליך שאני עושה, מפה אסטרולוגית, פתיחה בקלפי טארות, לא משנה מה, הוא שב ועולה, הפרידה ההיא מופיעה שוב ושוב כמקור לתחושת חוסר הערך, האשמה והבושה שתוקפות אותי אחת לכמה זמן. אפילו ממש לאחרונה! לפני חודש לימדתי במיזם הגדול 'יוגה ערבה'. הכנתי יופי של תכנית לסדנא הזאת ומאוד התרגשתי לקראתה. בכל זאת להעביר סדנת עומק של שלושה ימים זו קפיצת מדרגה בשבילי. הסדנא היתה מוצלחת מאוד אלא שחטפתי שם ,מה שאחותי מכנה, 'התקף דימוי עצמי נמוך', בכל עוצמתו וחזרתי משם בתחושה קשה. יום אחרי זה ניפגשתי עם ל' הפסיכולוגית ואמרתי לה שאני מרגישה כמו אחרי ההפלה שקרתה לי בין הבכור למרכזי, כשכולם שואלים מה נשמע בצפיה של התרגשות לחוויה של הריון ואני מספרת שקרתה הפלה וגם פה שואלים איך היה בצפיה של התרגשות ואני מרגישה שהיה כישלון. היא מיד אמרה שלדעתה זה קשור לאחי התאום. "תראי איך את מדברת על זה במונחים של הפלה, למרות שבפועל היה טוב!". ובאמת כשהצלחתי לצאת מההתקף של הדימוי העצמי הנמוך יכולתי גם אנ לראות שבעצם היה טוב. טוב מאוד אפילו.
אני מספרת את זה כדי להמחיש איך הפרידה ההיא , למרות שאיני יכולה לזכור אותה במוח החושב במילים, היתה חוויה מעצבת שעם ההשלכות שלה אני מתמודדת כל הזמן.
יצא לי כתוב קצת בקצרנות . אולי ארחיב על זה בהמשך. שרירי הכתיבה שלי קצת נוקשים אחרי הפסקה ארוכה. אני רוצה להודות ל דג חתול על הבלוג המעולה שלה שהביאני חזרה לכאן. הנה התשובה לשאלה אם 'יש משיח' קיים במציאות . עובדה: התישבתי שם כאחד הסועדים והמנות הוגשו באהבה כף אחרי כף ואחרי שבלעתי אותן בתענוג התחלתי להשיח את אשר על לבי. יש משיח.

[ריש_גלית*]

אני זוכרת את הסיפור הזה. .

שרירי הכתיבה שלי קצת נוקשים אחרי הפסקה ארוכה.
יאללה, תתחילי לתרגל עלינו. @}

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

zzz
<אמא של טוסיק דבש נרדמת בחיוך
ושניה לפני שנעצמות לה העיניים,
היא מצליחה לתרגם את שביעות רצונה,
לכמה סימנים גראפיים>
@}

[סגו_לה*]

גמני זוכרת את הסיפור הזה,טוב כתבת כאן הרבה הגיגים בשנים האחרונות זה נמצא איפשהו
זה כל כך חזק,כי ההיגיון אומר,כמעט לא היה כלום,חודש שלישי,עדיין העוברים לא קשורים ברמה רגשית לעולם,אז זהו שלא.
ברמה נשמתית אתם עדיין קשורים.וזה מחזיר אותנו לעולם שיש בו יותר מקום למיסתורין.
ואותי זה מפעים מהמקום בו אני יודעת שעוברים שנופלים הם נשמות שיש להם תיקון קטן ואין להם צורך להיוולד,עצם השהייה ברחם שלשה חודשים משלימה את התיקון שלהם,
מה שאומר שהוא היה נשמה מאוד גבוהה ואת התאומה שלו,אז גם לך יש חלק בזה.מרגש לא?

[יעל_צ*]

תודה על הסיפור, ותודה שחזרת לכתוב.

[לילה_טוב*]

מאוד נוגע בי הסיפור שלך מאיזשהו מקום מסתורי.
מעניין אותי אם נידונת לטלטלות הרגשיות האלה לנצח או שיש דרך להשתחרר מהן?
מעניין שכשקראתי את הבלוג ההוא הלכתי לישון עם השאלה למה למרות שהיית מוערכת ואהובה יש לך את הנפילות האלה, והנה התשובה.

[עירית_לוי]

תודה על הסיפור, ותודה שחזרת לכתוב.

[דג_חתול*]

איזו אחות תומכת ומחזירה לפרופורציות היא נשמעת. יכלה גם להגיד "טוב זה בגלל שיש לך נטיה לחוסר ביטחון"
הביטוי "התקף דימוי עצמי נמוך" נותן לאירוע מסגרת כ"כ ספציפית. בא, הולך, כמו רוח פתאומית שכבר מכירים את הדאווין שלה ואיזה תריסים ידפקו וכמה אבק ישאר אחריה, ויודעים שתכף היא לא פה והבית איתן. זה טוב לב, להגדיר ככה דברים לאחותך הקטנה. וחוכמה. אולי פרגמטיות (-: כמו אמא.

[דג_חתול*]

כתבתי מיד מה שהיה, בלי לכתוב את המובן מאליו, שזה מרגש, שאני שמחה שאת כותבת, שאני אוהבת אותך ומודה לך בחזרה.

[קן_לציפור*]

מימה, תודה על הסיפור, אני לא זכרתי אותו מדפים קודמים.
את יודעת, זה מדהים.
גם לי יש לא מעט התקפי דימוי עצמי נמוך.
ולי יש את הסיבות שלי.
וזה מעניין שאנחנו יודעות מאיפה זה בא.
האם זה חשוב לדעת את זה?
לך זה מהרחם, לי זה ממקום אחר...

מה שברור שהמקורות עתיקים, נושנים,
ומה שחשוב שנדע אחרי ההתקף לזהות שהוא עבר...

[קן_לציפור*]

אה, כן, ו... גם אני שמחה שחזרת לכתוב.
אני חזרתי להגיב בכתב גם בעקבות הבלוג של דג ח
^{ואני מתה לדעת איפה "יש משיח" כי גם אני רוצה לאכול שם...}

[מי_מה*]

וואו, דג חתול , איך עלית בדיוק על הצליל של השיחה שהיתה לי עם אחותי וגם ניחשת שהיא הגדולה (או שאת זה זכרת מסיפורים קודמים). זה ממש ככה היה. היא אמרה, "לא נורא, היה לך התקף דימוי עצמי נמוך וחשוב לזכור שזה כמו גל. זה בא והולך" ממש באילו המילים. והיא באמת אחות נהדרת. החלטנו שבחופש חנוכה אנחנו יוצאות ל4 ימים לאנשהו. אני והיא. נמאס מבחורים ששוברים לנו ת'לב. אחיות זה לתמיד.
(כן, כן, מי ששאלה את עצמה מה קורה בחזית הבחורית, זה עוד שניה מתגלצ' ונשפך לפה. הלואי והיה לי איזה תבשיל טעים גם בתנור הזה אבל כאן בינתיים רק שאריות קרות של פשטידה וכל מני דברים שמחמיצים ומעלים עובש )
ותודה לכל המבקרות המחבקות והשמחות. חיבוק קבוצתי ואהבה אינדבידואלית

[דג_חתול*]

וגם ניחשת שהיא הגדולה
לא ניחשתי, כתבת ממש כאן, "אחותי הגדולה".

[עולם_ומלואו*]

גם אני שמחה שחזרת לכתוב

[הגבירה_בחום*]

הזדהות לגבי התקף דימוי עצמי נמוך.
גם אותי תוקפים כאלה לאחרונה הרבה, ואני מתחילה לעלות כאן על איזושהי תבנית לעיתוי שבו הם בוחרים לבוא: לאורך השנים בד"כ זה קורה, כשאני באיזו תקופה של למידה או קפיצת מדרגה גדולה עם עצמי ועושה דברים חדשים לי, מייד מגיחים מכל החורים והפינות הנידחות כל האמונות הנמוכות שיש לי לגבי עצמי ובאות לבקר אותי, להזכיר לי שגם בשנת 98, ניסיתי משהו חדש ולא הצלחתי (אז אולי גם הפעם לא אצליח) ובשנת 85 גם נטשתי משהו שלא הצליח (אז כנראה שגם הפעם לא)
ועכשיו כשאני מסתכלת מבחוץ על הסיפור שלך, פתאום אני יכולה לזהות בסיפור שלך לא את הדימוי הנמוך אלא את עצם זה שאת בקפיצת מדרגה רצינית.
ואפילו לשמוח על הסמפטום המעפן הזה, בגלל מה שהוא מסמל.... (-:

[פלוני_אלמונית*]

גם אני שמחה שחזרת לכתוב
<פעם ראשונה שמגיבה פה, אבל עוקבת כבר הרבה זמן>

[עולם_חדש_מופלא*]

זו הייתי אני, ממחשב שפורמט...

[לי_אורה*]

_גם אני שמחה שחזרת לכתוב
<פעם ראשונה שמגיבה פה, אבל עוקבת כבר הרבה זמן>_

[מי_מה*]

הגבירה, כתמיד צודקת ומדייקת. בכלל נושא ההתקף דימוי עצמי נמוך ראוי לדיון נפרד מנושא התאום המת. הרי אני לא יכולה לתלות את כל הבעיות שלי בדבר הזה. תוך כדי 'יוגה ערבה' , לפני שקיבלתי את הפרשנות של ל' הפסיכולוגית, גם אני אמרתי לעצמי "את במגרש של הגדולים וזה בסדר להרגיש קצת קטנה" . יש את הביטוי הזה שכבר שחקו אותו והוא נהיה מעצבן בעיני, של 'לצאת מאיזור הנוחות' . אני נדרשת לו הפעם כי זה בדיוק מה שקרה לי שם. אני רגילה להיות המלכה הבלתי מעורערת בתוך חווית ההוראה המבורכת שלי, עם תלמידים קבועים ונאמנים וסטודיו מפנק ופתאום אני לא המורה היחידה וחלק גדול מהתלמידים שלי הם מורים בעצמם וכולם נראו לי פתאום מדהימים פי אלף ממני וכל כך בטוחים בעצמם וכל זה. זה מערער. בזמן אמת אמרתי תודה על זה כי הסכנה באיזור הנוחות היא להפוך מנומנמת וקהה וצריך את המשחקים האלה במגרש של הגדולים כדי לחדד ולהישאר ערה.
ותודה על השיחה הזאת ולכל מי שמשתתפת בה ולכל מי שהעזה לצאת מן הצללים ולהתישב במעגל .

[מי_מה*]

חליטה מהממת שהמצאתי היום (שלא תגידו שבסדר נחמד כאן אבל לא הבאת שום דבר לשים בפה): הפעם יש לי כמויות מדויקות כי זה טרי בזכרון אבל דוקא כאן אין לכמויות מייודע מה חשיבות. בתוך תרמוס של ליטר שמתי ארבע טבעות של אננס מיובש (ללא סוכר!) חתוכות לחתיכות, שני סנטימטר של שורש ג'ינג'ר טרי חתוך לחתיכות וכמה עלים של מרווה. על הכל שפכתי מיים רותחים ונתתי לעמוד כשעה ואז התחלתי לשתות. משעה לשעה זה נהיה יותר טעים! לא צריך להמתיק בכלל כי האננס ממתיק ומבשם. עונג צרוף.

[אום_שלום*]

גם אני כאן @}
עשית לי חשק עם החליטה אבל עוד מתנזרת ממרווה.
על כל השאר אצטרך להגיב במצב פחות עייף.
חיבוק

[ציפורי*]

איזה כיף שכתבת!

הסדנא היתה מוצלחת מאוד אלא שחטפתי שם ,מה שאחותי מכנה, 'התקף דימוי עצמי נמוך', בכל עוצמתו וחזרתי משם בתחושה קשה
מזדהה כל כך..

גם אותי תוקפים כאלה לאחרונה הרבה, ואני מתחילה לעלות כאן על איזושהי תבנית לעיתוי שבו הם בוחרים לבוא: לאורך השנים בד"כ זה קורה, כשאני באיזו תקופה של למידה או קפיצת מדרגה גדולה עם עצמי ועושה דברים חדשים לי, מייד מגיחים מכל החורים והפינות הנידחות כל האמונות הנמוכות שיש לי לגבי עצמי ובאות לבקר אותי

בדיוק מה שקורה לי בתקופה האחרונה..ההסבר הזה מנחם קצת.

[מי_מה*]

אפשר למון גראס במקום מרווה. לא ניסיתי אבל בדמיון הטעם משתלב

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

גם אני כאן @}

אפשר למון גראס במקום מרווה.
אפשר גם צלחת פסטה עם המרווה (ושום, ושמן זית, ועגבניות מיובשות). מנחם באחריות

[מי_מה*]

[מי_מה*]

זה היה אמור להיות :-6...
ואם כבר אני פה לא נשמיע איזה משהו לאזניים? בטח שכן. אני ממשיכה את הקו הערבי שהתחלתי אצל דג חתול . זאת סועד מאסי האלג'יראית המהממת.
ואני מעדכנת גם פה, לטובת אלה שלא חברות שלי בפייסבוק, שעכשיו טחנתי את האננס שנשאר בתרמוס והג'ינג'ר גם, עם השייק הירוק ויצא יאמממי

[עדינה_ניפו*]

'התקף דימוי עצמי נמוך'
אני אמרתי לא פעם שלפעמים אני מרגישה כמו סכיזופרנית.
יש לי את האישיות עם הביטחון העצמי והדימוי העצמי הנפלא
ויש לי את האישיות ההפוכה עם הדימוי העצמי הנמוך, חוסר הביטחון...
יש סיטואציות שמציפות אצלי את האחת ויש את הסיטואציות שמציפות את השניה.
אני כמובן תמיד רוצה להיות החזקה עם הביטחון העצמי המדהים אבל אני מתנדנדת בין שתיהן
כנראה כך כולנו (אני מניחה שיש כאלה שנוטות יותר לכאן וכאלה יותר לשם)

_לאורך השנים בד"כ זה קורה, כשאני באיזו תקופה של למידה או קפיצת מדרגה גדולה עם עצמי ועושה דברים חדשים לי, מייד מגיחים מכל החורים והפינות
הנידחות כל האמונות הנמוכות שיש לי לגבי עצמי_
מזהה את אותה התבנית אצלי

מימוש, איזה כיף למצוא אותך פה!
וכמה בא לי ברגע זה לשבת איתך ליד החלון במטבח ולשתות את החליטה המהממת הזאת (חבל שאין לי בבית אננס מיובש)

יום מקסים אהובה

[יעל_צ*]

מקסימה, הסועד מאסי הזאת. אבל לא נשמע כל כך ערבי, לא? (נגיד, אני יכולה לדמיין את חווה אלברשטיין שרה את התרגום של זה).

וטוב שיש באזורנו גם ארצות שנותנות לנשים לשיר....

[אום_שלום*]

זאת סועד מאסי האלג'יראית המהממת אין ספק.

[רוקדת_לאור_ירח*]

קראתי פה לפני כמה ימים והיתה לי בעיה ולא הצלחתי להגיב ואחר כך גם לא לקרוא...
עוקבת.
רק רציתי להגיד שבנושא התאום זה פשוט תפור שתקשיבי לאחת התכניות האחרונות שלי, זו עם קטרינה פרקש. ואחר כך גם תבואי לסדנה שלה.
http://www.radio106.co.il/index.php?option=[po]com content[/po]&view=article&id=50&Itemid=69

[מי_מה*]

אני באנגליה. שמונה שנים וחצי מאז הפעם האחרונה שהייתי כאן. מדהים שזה קורה כשמרקורי בנסיגה במזל אריה.זמן מעולהלסגור מעגלים ישנים. מחר אני בת 43....
איך שירדנו מהמטוס, הילדים ואני,נשבה עלינו רוח קרירה,ושמש של שמונה בערב הציצה בין עננים אפורים וחשבתי לי כמה אני לא מתגעגעת לאנגליה. אוהבת כשחם.
עברנו את ביקורת הגבולות בצ'יק וגם את המזוודות מצאנו ממש מהר ויצאנו לפגוש את אבי הטף שעמד וחיכה לנו. הוא במצב מעולה וכל זה אבל אני מודה שקשה לי לראות אותו וכל החיבוקים עם הילדים תמיד נראים לי קצת מאולצים. מוגזמים. וזה לא שאין שם אהבהגדולה.בטח שיש.אבל ,לא יודעת,יש אבל. היו לפנינו עוד שעתייםוחצי של נסיעה במכונית.הילדים נרדמו מאחרוה ונשארתי אני לשמוע את כל זיוני השכל שלו. מתאמצת בכוח לא להירדם, אחרי שלילה קודםיצאתי למסיבה והיו לי במלאי רק שעתיים שינה וקצת נמנום במטוס. לא יודעת למה בעצם התאמצתי.. .
רוב גר עכשיו בסמרסט עם אשה חדשה ושלושת ילדיה.הבית שלה. בית גדול ומקסים והיא אשה גדולה ומקסימה שהכניסה אותי הביתה בחיבוק חזק ומיד הרגשתי אתה הרבה יותר נעים מאשר אתו.נלחמתי בדחף להמליץ לה לנוס עלנפשה. מבחינת טובתם ורווחתםשלהילדים שלי , טוב שהוא אתה.
בבוקר אכלנו כולנו ארוחת בוקר.6 ילדים ו3 מבוגרים . תנועות קטנות ושגרתיות של רוב,כמו לראות אותו מורח את הבייגל של הפיונת,עוררו בי חלחלה,מוכר ומבחיל באופן מסוים.אחרי ארוחתהבוקר הוא והילדיםלקחו אותי לתחנת הרכבת ולקחתי רכבת לדבון וכאן אני עכשיו בעיר קטנה ומקסימה שקוראים לה טוטנס. חנויות קטנות וצבעוניות ואנשיםחביבים.אני עם זוג חבריםמפעם ואתמול הגיע עוד זוג שאת הצלע הנשית שלו אני מכירה מאז ואוהבת ובעלההתגלה כאדם נעים ביותר וגםהוזמן השכן שהוא בודהיסט צבעוני וקולני באופן עליז ביותר.שתינו כמויות אדירות של יין מהכרם המקומי ואני נרדמתי על הספה
היום הלכנו לטייל בכרם הזה ששוכן על גדות נהר הדארט. היה טיול יפהפה..
דיברתי עם הילדים.הם נהנים אבל לפיונת קשה בלעדי בלילה,נראה כמה זמן תחזיק מעמד, מקסימום אצרף אותה אלי ..
עם כל הרגשות שעולים מעצם החזרהלאנגליה,התעורר דחףחזק לכתוב.לא כתבתי המון זמן. התלבטתי אם לכתוב פה או אולי לפתוח בלוג חדש במקום אחר כי אני כבר כמעט לא פה וזה נראה לי לא מתאים אבל אז קראתי אצל אמא של נושקי וטלהצ'וק ומייד חזרה לי האהבה הגדולה למקום הזה ולחברות שכאן

[ציפורי*]

לא כתבתי המון זמן

המון זמן! כל כך המון, שהשבוע בדיוק חשבתי על הבלוג שלך ולא הצלחתי להיזכר בשמו, את מאמינה?! (אין כאן שום נימת תוכחה, סתם קטע בעיקר אני פשוט נורא שמחה שכתבת).

הטיול הזה נשמע הזוי עד לקטע ש לקחתי רכבת לדבון וכאן אני עכשיו בעיר קטנה ומקסימה שקוראים לה טוטנס.
מכאן זה כבר נשמע ממש כיף
שיהיה יום הולדת שמח, מלא אהבה.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

אני באנגליה. שמונה שנים וחצי מאז הפעם האחרונה שהייתי כאן.
וואו, מי מה, חתיכת ציון דרך.
את מקרינה חוסן. לידיעתך.
שמחה שכתבת, מקוה שיהיו לך ימים נעימים!

חושבת על הילדים. (בלי שאני מכירה אותם). מאחלת להם הרבה טוב..  
חיבוק

[אמא_של_נושקי_וטלהצ'וק*]

כמעט כל משפט שכתבת עורר בי רצון להגיב, להגיד לך משהו, אבל אני כ"כ עייפה שאין לי ממש מושג מה.
טוב שאת כותבת.
כל הרגשות שעולים מעצם החזרהלאנגליה נשמעים אינטנסיביים ו - - - נו מרוב עייפות אני לא יודעת מה אני רוצה להגיד.
חיבוק.

[אמא_של_נושקי_וטלהצ'וק*]

אה ויומולדת שמח כמובן