אבני דרך שהציבה לנו בשמת

[אור*]

המומה וכאובה על לכתה של בשמת,
חשבתי לי על אבני הדרך שהשאירה
במיוחד בשבילי.
מאירות. מורות כיוון. מעודדות. מזמינות למחשבה.

בדרך כלל מקובל שבעת השבעה מגיעים ומשתפים את בני המשפחה בנפלאות הנפטרת. עקב המגבלות בשל נגיף הקורונה, זה לא יתאפשר כעת.

אז חשבתי לעצמי, שבסך הכל כולנו כותבות. טובות בכתיבה. משתמשות בה כדרך ביטוי, כל אחת בדרכה.

אני מציעה שנתכנס כאן כדי להגיד את המילים הללו, שהיינו רוצות לשתף. ובהמשך, לערוך את החומר לחוברת כרוכה/ משהו דיגיטלי זמין שנוח לדפדף בו.
(אני באופן אישי בעד עותק פיזי, כל עוד זה משהו ששומרים ומעיינם בו ולא הדפסה חד פעמית אני מרגישה שאין תחליף, עדיין, לספר שאפשר להחזיק ביד)

[אור*]

לטובת הענין,
אני מזמינה כל אחת להשאיר פה הודעה בדף.
חשבתי שזה יהיה מתאים שכל הודעה תתחיל בציטוט/אמירה של בשמת (אם זה משהו ספיצי ויש גם תאריך, עדיף)
ואחר מכן תתאר איפה זה עזר לה/
איך זה היטיב איתה/
באיזה אופן השפיע עליה.

כך הדברים יהיו גם בראיה של הטוב שהשפיע בעולם, תוך דוגמא ספיציפית, ולא רק כהצהרה דקלרטבית.

ו...גם חשבתי על הילדים שלה.
שהיא לא תלווה אותם בצעדי ההורות המשמעותיים שלהם. ופיסות של ציטוטים של אמא יכולים להוות עבורם נכס בר השראה לשנים רבות קדימה.

אני חושבת על עריכה שכל ציטוט יהיה בראש דף, בהדפסה, כך שכדאי, מבחינת האורך, לשמור על פחות או יותר מלל שייכנס בדף אחד.

[אור*]

אני תקווה שתהיה היענות, מזמינה אתכן לכתוב ולשתף.
כמו כן, אם יש מי שרוצה לקחת חלק בעריכה שתכתוב כאן.
ובעזרת השם, אם נדפיס פיזית, נבקש את הכתובות וכל מי שרוצה תוכל לקבל עותק כרוך לידיה.

"אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפץ"
עשו לאהבה חפץ, כלי, בית קיבול, שיכיל את ריגשותיכן

באנה, נתעל את ריגשותינו עם פיטרתה לכלי שילווה את בני משפחתה ויחזק אותם. בואנה נחזיר מעט מהכוח שקיבלנו. יחד.
קדימה!!!

[מיכלול_ה*]

הדבר הראשון שעולה לראשי הוא המשפט 'רומא לא נבנתה ביום אחד'.
השתפתי בקורס פליי ליידי שבשמת קיימה אצלי בבית בכרכור לפני בערך 13 שנים. בשמת הזכירה לעשות כל פעם קצת ולהתקדם בצעדיי תינוק. התזכרות לעצמי להתקדם בצעדים קטנים אפשרו לי להפנים בתוכי הרגלי סדר וניקון בבית ולחיות בבית מסודר. יש לי הרגל קבוע לפנות בכל פעם באזור אחר בבית חפצים שאין בהם צורך ולהעביר הלאה למי שיכול להתברך בהם.
אני גם אוהבת את במושג 'ברכת הבית' שם יפה ונעים לניקיון בית לא מעמיק שבו עושים את המינימום כדי להרגיש נעים בבית שלנו. אני אוהבת את הרעיון שאפשר להוריד פרפקציוניזם כשמנקים את הבית ולהתייחס לכל עניין הניקיון ועבודות הבית כברכה. בכל פעם שאני נזכרת במשפטים הללו אני נזכרת בבשמת מחייכת עם שרביט הקסמים ונזכרת שלברך את הבית שלי זה לא עול אלא זכות גדולה.

[לימור*]

תודה מיכלול ה על התזכורות שבשמת השאירה לנו

[אור*]

מיכלול ה
תודה רבה
אני, למשל, לא הכרתי את "ברכת הבית" כמושג, אבל כן את הגישה. אז תודה על זה.

[בלבוסטה*]

אור יקרה בעמוד של בשמת נכנסות הדים רבות וכותבות את הכאב. קשה מאוד לכמת את מה שקיבלנו מבשמת. כי התהליך עם בשמת תמיד שופע ומעמיק ולאורך הרבה שנים. זה מזכיר לי דף אחד שהיה פה פעם מה קיבלתם מבאופן. כמעט בלתי אפשרי לצמצם את זה לכמה משפטים.
בשמת, כמו שכתבתי בעמוד אצלי, קיבלה מגיל צעיר את חכמת זקנות השבט. קראתי אותה כשהיתה אם צעירה וכבר אז קיבלתי טורנדו של תפיסות עולם מגובשות ומרתקות וכשרון אדיר לתת ולייעץ וחברים מתהומות נשים רבות - בכמה משפטים.

אני חושבת שהרבה נשים כתבו את אשר על לבן, לפחות את החלק שהצליחו לנסח - בדף של בשמת בשמת א ששימש בית פתוח לרבות וטובות שרצו את דעתה ואת עזרתה. ועוד לא הזכרנו את כמויות הכריזמה של בשמת הצנועה. קשה לכמת. האובדן גדול ולבי עם המשפחה והילדים.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה על הרעיון, אור.
משאירה פה ציטוט של בשמת שהיה לי מאוד משמעותי.
אני מצטטת רק חלק קטן מדבריה. ההודעה השלמה כאן:
שאלה לאמהות (2018-05-04T20:15:51)

_נגיד שאת שפכת בטעות מים על הרצפה,
והיא רואה את זה,
מתחרפנת כולה,
ומתחילה לצרוח עלייך.
מי זאת שצורחת? ברוב המקרים זאת ילדה בת שלוש שמבחינתה "מים נשפכו על הרצפה"

"תיכף ירביצו לי בגלל זה"

"אוי ואבוי! אסון!!! אסור!!!!"
אבל זה בא מתת המודע. בזמן אמת אין לה מושג שזה מה שהופעל. והרבה פעמים גם בדיעבד אין לה מושג שהופעל אצלה טריגר מהילדות. היא בטראנס. במצב הזה, היא לא רואה ממטר. אין מה לדבר על כן או לא אהבה, כי היא רק בפחד מוות. היא לא רואה מולה ילד שלה, היא מפחדת מהמבוגרים בחייה.



כאשר אמא מסוגלת לעצור את הטייס האוטומטי, ומסוגלת לראות שמי שנמצא מולה הוא ילד קטן, הילדה הקטנה שלה, היא יכולה גם לבחור להגיב לילדה הקטנה שלה ולא לשדים שמפעילים אותה בתוך המוח.
זה קשה.
זה דורש מודעות.
זה דורש כוחות אדירים. הכוח של הטייס האוטומטי הוא עוצמה של מטוס, ולאמא יש ברקסים של אופניים ביד. זה לא בלתי אפשרי, אבל זה דורש הרבה מאוד מודעות, רצון לשנות, ועבודה קשה כדי לשנות. עבודה קשה שבה את, בתור הבת, עדיין תחווי התפרצויות. רק היא תדע שהיא הצליחה למנוע בהתחלה 1 מתוך 10, אחר כך 2 מתוך 10, אולי היא כבר מונעת 8 מתוך 10. בתור הילדה, גם ה-2 מתוך 10 שנשארו הן יותר מדי בשבילך ואת בכלל לא תראי את אלה שהיא הצליחה לעצור.{{}}_

במעבה הפרדסים

[קרן_שמש_צהובה*]

רוצה להשתנות (2017-07-10T17:14:51)

שיקול נגד המעון: משבר קשה של פרידה מהמטפלת האוהבת והאהובה. היא כמו סבתא בשבילה! היא לא פיתרון טכני, השנה מטפלת, בשנה הבאה מעון. זו דמות חשובה בחייה! לא הייתי מחליפה אותה - אם רק אפשר - כאמור, במשך כמה שנים וגם אז ממשיכה להיות בקשר, כמו שמבקרים את סבתא כל שבוע

בשמת, 10 ביולי 2017

הייתי בצעדי הראשונים בהורות
ממש טירונית
ומסביב, המון רעש, שממש הפריע לי להקשיב לעצמי. וללב.

אני בנאדם נבון ובטוח בעצמו, בדרך כלל
אבל התחושה שהכי נחרטה בי מראשית ההורות היתה חוסר ביטחון. פשוט לא ידעתי. התלבטתי המון. חוויתי סימני שאלה בערימות.

ואז באה בשמת.
בלי לשפוט ולבקר אותי
הכריעה בפשטות
בעדי.
כמו שמדליקים אור, ואין חושך יותר.

והמטפלת.
בזכות בשמת הילדה נשארה אצלה עוד שנה. היום היא כבר בת 4, בגן עירוני, ועדיין מגיעה אליה אחת לשבוע. זאת, כי זה עוזר לי, וגם כי פשוט הבנתי שזה חשוב.

הילדה רואה במטפלת מרכיב ממש חשוב בחייה. היא חלק מהמשפחה שלהם: היתה רצה לקראת בעלה ביציאה מבית הכנסת, מכירה את הנכדים והכלות, הצטופפה איתם בשמחות.

הילדה מאוד בטוחה בעצמה, ניכר שהיא מרגישה הרבה ביטחון, והתחושה שלי היא שהרבה זה בזכות החויה של התקשרות לדמות אחת, שהתאפשרה הודות לרגע הזה, בו בשמת האירה את עייני.
אמנם אני, כאם, לא יכולתי להיות איתה כל הזמן, אך היתה לה אמא ומטפלת קבועות, ולא סבב מחליפות, וזה התברר כסיפור של הצלחה.

וכאן אני באה, בזהירות ובחרדת קודש, להוסיף עןד כמה מילים עלי:
חוסר הבטחון שחויתי בהורות לא גדל בחלל ריק. הייתי כל כך מפוחדת. חששתי ש"אני לא יודעת" להיות אמא טובה, לגדל ילדה שמחה ובטוחה. פחדתי שאעביר אליה את הפחד הזה מהחיים, את ההססנות.

ואז, ברגע ובזמן הנכון, הגיעה בשמת, ובעצם אמרה לי: היא לא צריכה. באמת לא צריכה.
הילדה לא צריכה "שתדעי" להיות אמא.
היא רק צריכה שתהיי שם. בשבילה.
מחבקת. נוכחת. מתבוננת. אוהבת.
לא צריך לעשות דוקטורט כדי להיות הורים למופת. צריך פשוט להיות הורים.
וואוו.

והאמירה הזו איפשרה לי הרבה ביטחון. בהורות שלי ובכלל.
אני קוראת עכשיו את ההודעות הללו משלהי 2017 ולא מאמינה. רק 3 שנים עברו מאז. ומה נהיה ממני. חצי מהזמן ביזבזתי על "מה יגידו מה יגידו מה יגיבו". וואי כמה אנרגיה שזה זלל לי.

שכינה הקדושה
תודה
תודה שזכיתי. שהקשבתי. שקיבלתי.

בשמת יקרה ואהובה.
אין בי מילים להביע את תודתי.
תודה שהיית כאן בשבילי בימים שכל כך הייתי צריכה לשמוע את קולך
תודה שאמרת לי את המילים הנכונות
תודה שנטעת בי הכוח להבין מה חשוב בהורות ומה חשוב פחות
תודה שהזמנת אותי למצוא את הקולות שבתוכי
בזכותך צמחתי לאם שאני היום
תהא נשמתך צרורה בצרור החיים
אהובה

[תמר*]

דבריה של בשמת: "זו טעות אופטית. את משחררת אותה, בזה שאת מקבלת את עצמך ואת הקושי שלך". וגם - "ההצעה שלי אומרת, להגיד לה בכנות שקשה לך ולכן את לא יכולה לתת לה מה שהיא מבקשת. מה שהיא מבקשת מובן וסביר, חבל לך שאת לא יכולה לתת לה (ממש לומר במפורש), את פשוט לא יכולה.
זה ההיפך מלדרוש התחשבות.זה אומר: את טובה, הבקשות שלך לגיטימיות, זאת אמא שכואב לה וקשה לה עכשיו, ורק בגלל זה, אי אפשר עכשיו."
בשמת היקרה, מילותיה חדרו לליבי בתקופה שהיתה כ"כ קשה בדיעבד. הקטנה היתה ממש קטנה, הגדולה גם היתה קטנה, חמי היה מאושפז במצב קשה ואני הייתי גמורה.
עד היום, עד היום אני מדברת אל הבת שלי במילים שנתנה לי בחסדה. "אהובה שלי, זה לא את. זה אני. לי קשה. לכן, לא נוכל לעשות את מה שרצית כרגע". כמה משחררות המילים האלו.
תודה לאל שבשמת היתה שם מאחורי המקלדת באותם הרגעים. תודה לאל שהצליחה לעזור לי ולעוד הרבה הרבה אנשים אחרים. זיכרה ברוך תמיד, ואזכור אותה בליבי תמיד תמיד.

[רחל*]

מניחה כאן ציטוט מתוך דבריה של בשמת שאני מרגישה שנוגע בדברים העמוקים שאותם רצתה להביא לעולם.
אני מודה לך מאוד על כך, בשמת יקרה.
ההודעה השלמה כאן דיון תיאורטי על פליי ליידי (2012-12-28T19:09:25)
_כשאני מדריכה בנושא הזה, ההדרכה שלי מכוונת לא להפוך להיות "עקרת בית נקיה ומסודרת", אלא למקום הרבה יותר עמוק ומשמעותי: ללמוד לארגן לעצמנו את החיים שלנו באופן כזה, שאנחנו חיים את הבחירות שלנו, מעצימים את עצמנו, מעריכים את עצמנו ואוהבים את עצמנו. המטרה היא להגיע למקום שבו החיים שלנו זורמים בשמחה (רוב הזמן happy ) ואנחנו מרגישים חיים, אהובים ושמחים בחלקנו. יצרנו לעצמנו את המסגרת לחיים שמחזיקה ומחזקת אותנו (בית נעים שמשרת את צרכינו), טוב לנו עם עצמנו, וטוב לנו במערכות היחסים שלנו.
זה אומר - להיפרד מהפרפקציוניזם, להיפרד מהקורבניות, ללמוד לאהוב את עצמנו ולגדל עמוד שידרה ונשימה עמוקה, להפחית את הסטרס בחיינו ולהגדיל את האותנטיות שלנו._

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

המשפט הזה של בשמת (שכבר צוטט באתר לא מעט פעמים), חוזרת אליו שוב ושוב. לא משנה כמה אני מעוכה, הוא תמיד מרים אותי . מזכיר לי שאני לא עלה נידף ברוח, שאני לא תלויה בחסדי אחרים, שלטוב ולרע החיים שלי בידיי -

"אמא שלך כועסת, כמצב הוויה. הצרכים שלה לא נענים, כמצב הוויה. והיא לא יודעת איך לעשות שהצרכים שלה ייענו או ייחשבו בכלל. היא כאילו כועסת כל הזמן על זה שלא מכבדים את הצרכים שלה ולא מתחשבים בה, אבל בפועל זו היא שלא נותנת להם מקום ולא יודעת מה לעשות כדי שיתקיימו. זה אומר שאצלה בלב אין לצרכים שלה רשות. היא מצפה שאחרים ייתנו לה רשות כי היא לא יודעת שמותר לה לתת לעצמה. נראה שגידלו אותה בתוך דיכוי גדול והיא הפנימה אותו. משהו בתוכה מתמרד אבל היא עדיין לא יודעת מהו כי היא לא מחוברת לזה".

[פלונית_ותיקה*]

געגוע