הגענו ב- 11:30, הדולה כבר חכתה לי שם ואני כבר הייתי, מה שנקרא בלשון בית החולים "כאובה" (קצת), אמרתי למיילדת שהכאב הוא 7-8, חוברתי למוניטור ונבדקתי. 5.5 פתיחה. מדהים!! המיילדת אמרה שהגדרת הכאב שלי זהה לתחושה בפתיחה.
אחרי 3/4 שעה שהייתי כבר משוגעת, והמוניטור היה משוגע כי עמדתי ועשיתי סיבובי אגן...
בגלל שהתחלתי לטפס על הקירות קצת, המיילדת העבירה אותי לחדר לידה.
בדקה אותי מתלמדת (רק בחילופי משמרות זה נודע לי שהיא לא מיילדת), ואמרה בחשש מה שיש לי 4 או 4.5 היא חיברה אותי למוניטור כדי שיהיה סיפתח הגיוני, וכך לא ישגעו אותי על ירידות בדופק שלא היו, איכשהו שרדתי.
נכנסתי למקלחת ויצאתי ב- 2:30 שיוכלו לבדוק אותי, והמיתלמדת שוב הגדירה את אותה פתיחה.
אותה פתיחה!!!!!
חמורה!!!
זה היה מייאש לא נורמלי...
מילא לא להתקדם, אבל לסגת...?
ועולה על כולנה נכנסה הרופאה והתחילה להלחיץ אותי עם סכנות כאלו ואחרות (זיהום, מצוקה עוברית וכו'), אמרתי לה שנחשוב על זה, וניתן תשובה.
הייתי כבר מדוכאת ומיואשת. כל כך הרבה שעות אני ככה- זה הגיוני, אבל למה לא מתקדם? והכאבים מתגברים, וקשה לסבול, כבר באמת הסכמתי לערוך זרוז, רק שזרוז - פקיעת קרומים - יגרום מן הסתם לצירים כואבים יותר, וממילא אני כבר לא אעמוד בהם ונגיע לאפידורל.
ומי יודע למה עוד...?
אבל אז קרה הנס שלי- חילופי משמרות.
זכיתי במיילדת מדהימה!!! (הדסה, למי שמכירה. ברסלבית, מתוקה וזורמת)
היא הציעה לי להתחיל עם סטריפינג ואם זה לא יעזור- נמשיך למשהו יותר אגרסיבי.
השעעה הייתה 3:15 בצהריים, והיא הציעה לי לעשות את זה במקום כדי שעד הבדיקה הבאה בעוד חצי שעה כבר יראו התקדמות ובאמת יעזבו אותי כולם.
ואז היא אומרת לי דבר מדהים: יש לך בכלל פתיחה של 6.5!!
מכאן כבר קיבלתי עוד כוח, והמשכתי להתמודד, במיוחד שאמרה לי שעד הבדיקה הבאה- לדעתה אני אהיה 9 או 9.5.
מקלחות, מוניטור, סיבובי אגן ועיסויים.....
אמא שלי כל הזמן שוטפת לי פנים, ונותנת לי לשתות,
בעלי מסתובב סביבנו ומסכן, לא יודע מה לעשות, בין לבין ניסינו לדבר, אבל פרטיות כמובן לא הייתה...
הרגעים האחרונים שלנו כזוג!!
או אטו טו- אבא ואמא!!
ואז, מהר מאוד (בערך 4:30) הייתי במקלחת והתחלתי להתפתל מכאבים נוראיים, לא עמדתי בהם, צרחתי לדולה שתיכנס, עבדנו עם שני טושים אחד על הגב ואחד למטה אבל לא עמדתי בזה.
יצאנו , היה לי ברור שאני בצירי הלחץ.
באמת הייתי.
הדסה, המיילדת, נסתה לתמוך בי בכל צורה אפשרית, אולי יהיה לי יותר קל ללחוץ בצורה זו או אחרת (כריעה, עמידה וכו') עד ללידה עצמה, אבל חוץ מלהתפתל לא הייתי מסוגלת לכלום.
וכך שעה ורבע אני צורחת רצוף "לא יכולה- לא יכולה- לא יכולה- לא יכולה- לא יכולה- לא יכולה- לא יכולה- לא יכולה- לא יכולה...."
המיילדת מנסה להביא אותי למצב של שיתוף פעולה, אמא שלי בוכה ומתפללת והדולה תומכת ככל יכולתה (למען האמת- הכל הפריע לי....)
בשלב מסוים סימנתי להם "לא" עם האצבע תו"כ הלחיצות, בצורה כל כך מזעזת שאמא שלי חשבה שיצאתי מדעתי, המיילדת הרגיעה אותה שאני לוחצת וזה סימן שאני בסדר, לחצתי במשך שעה לגרון, לפנים, ולכל מקום אחר חוץ מלכיוון הנכון, עד שאיכשהו המיילדת הצליחה לאפס אותי, למשך שלושה צירים (זו הייתה ההבטחה שלה), בכל ציר דחפתי ובין הצירים ספרתי לה בקול צרוד- נשארו עוד שניים, הבטחת רק עוד אחד
בלידה עצמה, היא ניסתה לעודד אותי שהראש כבר יוצא (רוצה לגעת בו? אמרתי לה שאני לא מסוגלת), וכבר חצי בחוץ "אז תמשכי אותי באוזניים!! לא יכולה- לא יכולה- לא יכולה- לא יכולה..." D-:
ואז היא אומרת לי- אני יכולה לנסות בלי לחתוך אותך, אבל זה תלוי בשיתוף פעולה שלך.
אמרתי לה שאני לא אשתף פעולה, (טכנית לא הייתי מסוגלת ללחוץ בהתאם להוראות של מישהו אחר- חלש, חזק, אל תלחצי...) ושתחתוך- לא יכולה- לא יכולה- לא יכולה- לא יכולה...
לאחר מעשה היא אמרה שבגלל הראש הגדול (זה משפחתי אצלינו, בזה היא דומה לי) היא בכל מקרה הייתה חייבת לחתוך.
פתאום הרגשתי שחרור.
הראש היה בחוץ והצוואר כבר לא לחץ. (היה מדהים ממש להרגיש שם את הצוואר, דקיק ושברירי!!)
חבל הטבור הקיף לה את הצוואר, אבל לא ניצפו ירידות בדופק.
השעה הייתה 5:46
הפכתי לאם
רגע אחר כך היא הייתה מונחת עלי, מכוסה ורניקס וסגולה.
צרחה אחת והיא נרגעה.
חיכינו שהדם יעבור מהשליה ואז עטפו לי אותה וקיבלתי אותה לידיים, מכוערת אבל עוקבת כמו שכתוב. מסתכלת סביבה בערנות, בוחנת את העולם החדש שזה עתה נחתה אליו....
בערב, אחרי שרחצו אותה ככה, קצת, כמו שרוחצים בבית חולים, היא כבר כבר הייתה מתוקה להפליא ומה שהיא עובדת עליו מאז זה רק איך להיות מתוקה יותר.
בגלל שהיה ראש חודש היו עליה לתורה ביום שני, שלישי רביעי וחמישי, וסבתא שלי טסה לטיול ביום חמישי לפנות בוקר, קראנו לה שם כבר ביום רביעי- מרציפן רוזה.
מרציפן בדרך כלל ורוזה על שם.
אז היה שווה לא להייאש,
כי...
בסוף..
החסידה הגיעה!!
)
