מלכוד המתנות הגדול

אנונימי

אוהבים מתנות?
באמת?
אולי אוהבים את הציפיה למתנות?
אין דבר מעצבן יותר ממתנות.

לא מאמינים?
בפרק חג המולד בסדרה "האוס", האוס מכריז על משחק גמדים-וענקים (secret santa) בצוות העובדים שלו:

ווילסון: מה הקטע עם משחק הסנטה הסודי? אתה מנסה לקרב ביניהם?
האוס: אני מנסה להרחיק אותם זה מזה.
ווילסון: באמצעות מתנות?
האוס: הקונפליקט מובנה בתוך השם. המהות של סנטה היא שיתוף. המהות של סוד היא מניעה. פרט לסוס הטרויאני, מתנות לרוב לא----מה קנית לאשתך ליום הנישואין האחרון שלכם?
ווילסון: אהם... סוודר.
האוס: היא שנאה אותו.
ווילסון: היא אהבה אותו.
האוס: אם כך לא אתה קנית אותו.
ווילסון: נתתי לה קצת מזומן... ו...
האוס: מתנות מאפשרות לנו להדגים בדיוק כמה מעט אנחנו יודעים על אדם. ושום דבר לא מעצבן אדם יותר מאשר זה שמכניסים אותו לקטגוריה הלא נכונה.

הנה, זה המנגנון שפועל כאן:

אנשים שאוהבים אותי מכירים אותי

הם אמורים להראות את זה בחפצים

החפצים שהם מביאים לי ביום אחד מסוים בשנה מראים כמה הם אוהבים אותי / מעריכים אותי / מוקירים אותי ו{{}}בעיקר מכירים אותי.

אוף. האנשים שאני הכי אוהבת לא הביאו לי את החפצים שחלמתי עליהם (מה, הם לא קוראים מחשבות?)

אני כל-כך אומללה. אף אחד לא אוהב אותי באמת.

שונא מתנות יחיה _{(משלי ט"ו, כ"ז)}

ההמשך הועבר מהדף מתנות מתכלות:

איך אין באתר דיון על כמה שמתנות ביומולדת זה קטע מבאס?
ועל איך להימנע מכל הטרררם הזה סביב חפצים וסביב הבעת אהבה בחפצים?
וסביב מי נותן יותר גדול ונוצץ?
וללמד את הילד שהוא חייב להתחנף ולהיראות שמח גם מדברים שלא מוצאים חן בעיניו?
ומחיאות הכפיים. והעטיפות.
טוב.
לא יכול להיות שאין דיון על איך נמנעים מכל המסחרה הזאת.
אני זוכרת שהיה עלון בנושא.
ממשיכה לחפש.

_איך אין באתר דיון על כמה שמתנות ביומולדת זה קטע מבאס?
ועל איך להימנע מכל הטרררם הזה סביב חפצים וסביב הבעת אהבה בחפצים?
וסביב מי נותן יותר גדול ונוצץ?
וללמד את הילד שהוא חייב להתחנף ולהיראות שמח גם מדברים שלא מוצאים חן בעיניו?
ומחיאות הכפיים. והעטיפות._
לא מתאים לך לפספס בחיפוש

מתנה שהילד אוהב ואנחנו לא
מוזמנת לארוע כסף למתנה אין

אבל,אבל,אבל,אבל... המורה.......

לא הדפים האלה בכלל לא עוסקים בנושא.
הדף יום הולדת לילדים יוצא מתוך נקודת הנחה שעושים יום הולדת לילדים, אמנם לא עם מפעיל וכו', אבל מסיבה.
ומה כוללת מסיבה עוגות (טוב, אני כבר מכירה את העמדה שלך בנושא, יא קיצונית. אצלנו אין עוגה. פשוט) ומתנות וטרררררררררםםםם סביב המתנות.
ולא אכפת לי שתהיה מתנה שהילד אוהב ואנחנו לא, אכפת לי שצריך שתהיינה מתנות בכלל.
שצריך ללמוד את הרעפת-האהבה-בחפצים הזו כבר מגיל צעיר.
ואני לא יודעת איך אפשר להימנע מזה.
אז קראתי בבלוג של ה עוגיה - הם לקחו את כל המתנות ונתנו לילדה אחת בכל יום בימים שלאחר המסיבה - זה נחמד. זה מקל. זה כנראה מה שנעשה.
זה פותר את בעית ה-מי הביא יותר גדול, מהמתנה של מי הילדה התלהבה יותר... כי אין אירוע פתיחת מתנות. זה פותר את הצורך לחייך חיוכים מזויפים ולהראות שמחה מזויפת. תודה זה מספיק לגמרי במסגרת הנסיבות (תודה שלנו, מה אני פה? הולכת להגיד לילדה שלי : "תגידי תודה"? למה מה קרה?).
אני מקווה שבעיות אחרות פתרנו בניסיון שלנו להגדיר קצת לאורחים מה אנחנו מעדיפים.

אבל נראה לי ששום דבר לא יכול להקל על התפתחותה של ציפיית ימי ההולדת הארורה ועל שברונה המתמיד (לא יודעת מה לעשות).

אנשים שאוהבים אותי מכירים אותי

הם אמורים להראות את זה בחפצים

החפצים שהם מביאים לי ביום אחד מסוים בשנה מראים כמה הם אוהבים אותי / מעריכים אותי / מוקירים אותי ו{{}}בעיקר מכירים אותי.

אוף. האנשים שאני הכי אוהבת לא הביאו לי את החפצים שחלמתי עליהם (מה, הם לא קוראים מחשבות?)

אני כל-כך אומללה. אף אחד לא אוהב אותי באמת.

אני אומרת - חלאס!
יבוטל מוסד ימי ההולדת.

<לא הדף המתאים, הא?>

טלי, בארה"ב זה עוד יותר גרוע. בחג המולד האחרון, למשל, המתנה הכי פופולרית הייתה....כרטיסי מתנה לרשתות הגדולות. ממש שיא תרבות הצריכה: המתנה הכי נחשקת שנותן לך מישהו שאכפת לו ממך היא הזכות לעשות עוד שופינג.

אני מכירה ילדים שביום ההולדת מקבלים במקום מתנות תרומות לאירגון החביב עליהם. אני מכירה גם ילד בן חמש שביוזמתו ביקש מהאורחים להביא מצרכי מזון במקום מתנות, ואחר כך הלך ותרם אותם למיקלט להומלסים. אימא שלו סיפרה שהוא ממש התרגש מהעניין.

טלי מא את כמובן צודקת

(ואכן המתנות שהכי נצרתי ושמרתי וזכרתי לטובה בחיי, היו המתנות הכי קטנות/פושטיות/לא צפויות, שחברה הביאה לי כששכבתי חולה במיטה, למשל, או החבר שם בהפתעה מתחת לכרית).

<לא הדף המתאים, הא?>
קדימה לדף מלכוד המתנות הגדול

תמי,
!!That's what I'm talking about

אני בטוחה שמסתתרים פה עוד אנשים עם רעיונות כאלה.
השנה זה כבר אבוד לי, אבל אני אוספת מחשבות, הרהורים ורעיונות בנושא.

ועוד משהו - זה נפלא כשהילד רוצה בשינוי המיוחד, אבל מה עושים כשהוא רוצה את מה שהוא רואה שאחרים עושים?
(עוד לא קורה אצלנו, אבל אני מתעניינת. הסביבה אינה סטרילית)

טלי, כל מילה.
עניין המתנות בחיי ממש מיצה את עצמו. מעדיפה ג'סטות קטנות, מדוייקות וספונטניות.
< נוסעת עצבנית פחד מחתונה של עשירים שהיא מוזמנת אליה השבוע. talking about MILKUD, מרתיחה אותי העובדה שמישהו החליט לעשות חתונה ב-150,000 ש"ח ומצפה שאני "אכסה את המנה", ועכשיו אין לי דרך לצאת מזה בלי להסתכסך איתו או לפשוט רגל >

מרתיחה אותי העובדה שמישהו החליט לעשות חתונה ב-150,000 ש"ח ומצפה שאני "אכסה את המנה", ועכשיו אין לי דרך לצאת מזה בלי להסתכסך איתו או לפשוט רגל.

אל תכסי את המנה, תביאי מתנה. אצלי זה עקרוני, ואנ לא מוכנה שמישהו שרוצה שאני אשמח בשמחתו, יחייב אותי בדרך הביצוע של השמחה הזאת. אני תמיד מביאה מתנות, ואני מנסה לחשוב עליהן ולהתאים אותן בכיף ובאהבה.

אל תכסי את המנה, תביאי מתנה.

אצלי זה עקרוני גם אצלנו. אנחנו החלטנו לפני זמן-מה שהקץ לפסטיבלים. אנחנו חושבים פעמיים לפני שיוצאים לסרט, אבל צריכים לשלם 400-500 ש"ח לארוחה לא משהו עם דיג'יי מחורבן? עד כאן. ואת יודעת, מאז שהתחלתי לקנות מתנות, גיליתי כמה ההשקעה בזה גדולה יותר. אם את מכירה את הזוג היטב, לחשוב מה הם יאהבו, ואם את לא מכירה אותם כל-כך, לחשוב על מתנה גנרית שתתאים להם (אני פיתחתי מתנה גנרית מגניבה: ערכת קפה. מקיאטה להכנת אספרסו, קפה טחון למקיאטה מבית קפה איכותי, שני ספלים יפים ומגש ארוחת בוקר למיטה, תואם לספלים ויפה אף הוא. אם החתונה מרוקחת ממקום מגוריי אני מקפידה לרכוש בחנויות רשת כך שהם יוכלו להחליף אם צריך).

עכשיו, אני לא אגיד לך שאני חשה עם זה נוח ב - 100%. לעתים עוברת בי המחשבה שאולי אנשים חושבים שאנחנו קמצנים או משהו. אבל אחרי שבמשך שנים הבאנו מעטפה עם צ'ק והרגשתי עם זה לא בנוח, החלטתי שאני מעדיפה לעשות את מה שמתאים לי אידאולוגית, ועדיף לי להרגיש לא בנוח עם מה שמתאים לי אידאולוגית ולא עם מה שלא. כולם מתלוננים על זה וכולם עושים זאת כי כך נהוג. אולי אנחנו הסנוניות הראשונות בדרך לניפוץ המסורת המפוקפקת הזו.

יבוטל מוסד ימי ההולדת.
השנה לא חגגנו לבת ה-6 ובמקום זה עשינו יום כייף חצי אבא וחצי אמא - רכבת, סרט היסטורי, צהריים, ופיג'מה וספר חדשים.
לא מליון ילדים בסלון, לא מתנות שאין מה לעשות איתן ולא מפעיל. הקהל היה מרוצה:-D

אצלנו יום הולדת הוא יום טיול משפחתי. השנה בן החמש לעתיד (אוטוטו) כבר הפריש מכוניות מהאוסף שלו לטובת ילדים שאין להם. ולי אישית אין בעיה שיקבל מתנות מהסבים. גם ככה אני פשוט אומרת להם מה הוא צריך (כדורגל, חולצה לשבת) וזה מה שהם מביאים. אני כן מבקשת שלא יטרחו על האריזה, כך שאין את הshow של המתנה כמו בארה"ב.

ובכלל הסבים יודעים שהמתנה הכי יפה זה להביא את הבלון הכי פושט, לנפח ולשחק עם הנכד.

יבוטל מוסד ימי ההולדת.
אני לא רוצה לבטל. אם יש סיבה למסיבה, למה לא? זכור לי גם מילדותי, שלא עשו מימי הולדת עניין גדול וזה משהו שהפריע לי.
אנחנו חוגגים "חודש יומולדת"

, אבל חגיגה לא חייבת להתבטא במתנות. (יש תיאור מקסים של משהו דומה בספר "החיים הסודיים של הדבורים").
ליותם התחלנו לחגוג רק בגיל חמש (בחיק המשפחה), ואני חושבת שרק בשנה שעברה הוא התחיל להבין את הקונספט... אבל בשבילו יום הולדת זה יום שבו אנחנו מכינים ומקשטים ביחד עוגה (מקמח שקדים P-: ), ושיש בלונים, וששרים שירים. זה יום שקשור אצלו בזיכרונות של אהבה ורגש ופעילות משותפת עם אבא ואימא, ולא במתנות (בניתי לו סיפור במצגת מהיומולדת האחרון והוא נהנה עד עכשיו לצפות בזה).

לגבי הילד שרואה ורוצה אחרת - כאן לצערי אין לי מה לתרום, שאלה יהיו הצרות שלי D-: . אבל אני סקרנית לדעת מה יענו לך אחרים.

וכאמור, אני מסכימה איתך לגבי ההחפצה של מושג האהבה. אני עשר שנים באמריקה וזה עדיין מעורר בי קבס, לשמחתי (כנראה לא התאמרקנתי לגמרי

). כאן כבר מזמן מודדים אהבה בקאראטים, פשוטו כמשמעו.

ועל איך להימנע מכל הטרררם הזה סביב חפצים וסביב הבעת אהבה בחפצים?

אני דווקא מאד אוהבת את יום ההולדת שלי ונוטה לחגוג אותו כחודש סביב לתאריך (בכלל, אני אוהבת לחגוג!)
אלא שמבחינתי ה"מתנות" הכי הכי טובות הן העובדה שהוריי יבואו לבקר אותנו, לחגוג איתנו את ליל הסדר ובעצם לתת לי ליל סדר משפחתי כמו בילדותי. שגיסי וגיסתי באים ושבטח נבלה הרבה יחד, שבחודש הקרוב כמעט ואין לנו לילה אחד בלי אורחים!!!

ממש מחמם את ליבי...

הכי אני אוהבת שזוכרים את התאריך שלי (רשמו לפניכן: אחד באפריל

) ומתקשרים או כותבים לי מזל טוב. נורא מוזר לי שאנשים לא אוהבים את יום ההולדת שלהם. מוזר כמו לא לאהוב את יום פטריק הקדוש (שגם אותו אנחנו "חוגגים" באופן שיטחי. לובשים ירוק ויוצאים לשתות בירה) בבחינת - אם יש סיבה למסיבה, אדרבה!

למען הסר ספק, לא משנה לי בכלל אם לא מתקשרים או לא כותבים. ממש חצי הכוס המלאה. לא יושבת ליד הטלפון מצד אחד, ונהנית הנאה אמיתית מלשמוע "מזל טוב" מצד שני.

אלא שמתנות מתועבות בעיניי. לא כל מתנה. אני אוהבת שמבשלים לי למשל. או מכינים משהו יצירתי. בתור אחת שעושה את זה עבור אהוביה, אני יכולה להעריך כמה תשומת לב, זמן, ואהבה טהורה יש בכל עין בסריג שסורגים למישהו אחר, בכל קיפול של הקצף לעוגה, ובכל חיתוך של הסלט האורגני החתוך דק דק דק (מעדיפה על מתוק). ואפילו אם זו לא היצירה הכי מפוארת, היא יכולה ממש להביא דמעות לעיניי.

מתועבות בעיניי מתנות צרכניות, שכל מה שהן זה כסף וטיול בקניון.
מי הוציא יותר כסף? מי קלע למתנה המדוייקת? למי יש יותר גדול?

ביום הולדתי השלושים קנו לי המון סבונים כי זה היה נורא אין. סבונים.
לי.
<איפה האייקון מגלגל העיניים?>
בחיי שהיה עדיף לי אם היו שואלים אותי מה שלומי, ואיך זה מרגיש לי להיות בת שלושים, ומאחלים שיהיה לי הרבה טוב בעשור הבא... נתתי את כל הסבונים מתנה לכל מי שרק התעניינה, בתוספת אזהרות על SLS...

ההחפצה של מושג האהבה
רק של מושג האהבה? מה בדבר ההחפצה של... כל דבר?
אני עם

אז אמשיך אחרי זה...

מסכימה עם טלי.

<איפה האייקון של יד אחת עם מקלדת חסרת עברית???

אל תכסי את המנה, תביאי מתנה.
אז זהו, שמדובר בחבר לעבודה שהבהיר שהוא רוצה רק צ'קים, ולהביא מתנה יהיה מאוד מתריס. אין לי כוח לבלוט לרעה ולהסתבך, במיוחד לא עם החבר הספציפי הזה, ומכאן תחושת המלכוד. אני מרגישה שההוצאה הזו נכפית עלי. יתר על כן, אם הייתי קונה מתנה אולי הייתי מוציאה סכום גדול בסופו של דבר, אבל הייתה לי ההנאה שבביטוי האישי, ההנאה של לדמיין אותם עושים משהו נעים ומקשרים אותו אלי. הרי מתנות במיטבן הן דבר שבונה קשר בין אנשים (זכור לי פעם איך בסוף טיול ארוך בקיץ, חברה שלי קנתה לכולם גלידות בקיוסק וסירבה שנחזיר לה כסף, כדי שההקלה הנפלאה הזו מהחום, ההנאה המתוקה והצוננת הזו, תהיה "רשומה על שמה". על זה דיברתי כשכתבתי על ג'סטות קטנות, ספונטניות ומדויקות).

ואם את לא מכירה אותם כל-כך, לחשוב על מתנה גנרית שתתאים להם (אני פיתחתי מתנה גנרית מגניבה: ערכת קפה. מקיאטה להכנת אספרסו, קפה טחון למקיאטה מבית קפה איכותי, שני ספלים יפים ומגש ארוחת בוקר למיטה, תואם לספלים ויפה אף הוא. אם החתונה מרוחקת ממקום מגוריי אני מקפידה לרכוש בחנויות רשת כך שהם יוכלו להחליף אם צריך).
אבל מיצי, כשאני שמה את עצמי מצדם של החתן והכלה, זה דווקא נראה לי חלק ממלכוד המתנות הגדול. לקבל בבת אחת המון מתנות "מפנקות", מושקעות ככל שיהיו אבל לא אישיות, לא מדויקות - זה היה מעורר בי תחושות לא נוחות באותה מידה.
אני זוכרת שכאשר התחתנו, כזוג אידיאליסטי ביקשנו מהחברים להביא רק מתנות. כאשר החתונה נגמרה מצאנו את עצמנו עם כמה דברים יפים ועוד המון דברים שאנחנו פשוט לא צריכים ואין להם שום משמעות עבורנו. ואז החלו המסעות לחנויות ואיסוף הזיכויים הכספיים, שדהו והתפוררו לאטם בארנק שלי...

מה הפתרון? אולי משהו כמו אצל זוג חברים שלי שהתחתן בהולנד, בחצר הבית של הורי הכלה. החתונה הייתה הרבה יותר זולה ממה שנהוג כאן, מעין קבלת פנים עם טעימות קטנות של אוכל וזהו, וזה כמובן הוריד באופן דרסטי את רמת הציפיות לגבי מחיר המתנות. הם עשו רשימת מתנות על שמם באחת מחנויות הכלבו הגדולות באמסטרדם, שכללה פריטים ברמות מחירים מאוד מגוונות, החל מספרים וכלה במנורה לסלון.
לא פתרון מושלם, אבל אולי זה עדיף? בעצם, אם החתונות יחזרו להיות אירועים נורמליים, עם 150 מוזמנים שמצופים להביא מתנות ב-200 ש"ח, ממדי הבעיה יצטמצמו מאוד בכל מקרה.

אני רוצה עוד רעיונות להמנעות מפולחן המתנות בימי-הולדת

_{רוצה לכתוב אח"כ עוד על הנזק של כל זה}

בארה"ב זה עוד יותר גרוע. בחג המולד האחרון, למשל, המתנה הכי פופולרית הייתה....כרטיסי מתנה לרשתות הגדולות. ממש שיא תרבות הצריכה: המתנה הכי נחשקת שנותן לך מישהו שאכפת לו ממך היא הזכות לעשות עוד שופינג.
תמי, את יודעת למה זה כך? זה כמו בדיאלוג שבראש הדף - זה הניסיון להימלט מ{{}}מילכוד המתנות הגדול. אתה נותן כסף כי אין סיכוי שתוכל לנחש מה האדם באמת רוצה ובסופו של דבר הוא יצא נעלב מהמתנה שתביא לו.
מצד אחד קשה להתאכזב מכסף - הכסף יכול להפוך לכל דבר שתרצה. פעם הינו מביאים (ההורים שלי ואני) תלושי שי לסטימצקי (אני מדברת על אולי 15-20 שנים אחורה, אלה תלושי-השי היחידים שהכרתי במדינה). הדילמה היתה - האם זה מישהו שקורא ספרים? יהיה לו מה לעשות עם זה? אבל זה לא יפה להביא סתם כסף.... היום אפשר לתת כרטיס מתנה של ויזה שאפשר לקנות איתו כל דבר בכל מקום _{(טוב, חוץ מאשר במשק של איריס בן-צבי אבל בקרוב אני אסדר את זה, בחיי, תנו לי שנה...)}
מצד שני - אוהו כמה שאפשר להתאכזב! אפשר להתאכזב מכמות הכסף שהטעינו לך בכרטיס. אפשר להתאכזב (כמובן) מזה שזה כרטיס שלא מתאים לאופי שלך (מה הם נותנים לי כרטיס לסטארבאקס, הם לא יודעים שאני שותה רק ב"tea leaf" ??).

יש פה ציפיה שמישהו ינחש אותך בחפצים.
זה דומה למקרים אחרים בזוגיות או במערכות-יחסים אחרות בהן אנחנו צריכות לעשות לעצמנו תכנות מחדש - להפסיק לצפות שינחשו אותנו ולהתחיל להיות ברורות לגבי מה שאנחנו רוצות.

נורא מוזר לי שאנשים לא אוהבים את יום ההולדת שלהם
אני חושבת שמרוב השעשוע שלי עם המילים והנושא יצאתי מאוד נחרצת.
זה בסדר גמור מבחינתי, אבל לא לגמרי מדויק.
אני לא "לא אוהבת" את יום ההולדת שלי, אבל אני גם לא אוהבת אותו.
בעבר אהבתי אותו מאוד, אבל לאט לאט גיליתי שאני לא אוהבת את יום ההולדת אלא את מה שאני מדמיינת שהוא עומד להיות. גיליתי שאני יוצאת מאוכזבת מימי הולדת כי הם לא ההבטחה שגלומה בהם.
אני מדברת על גיל 10 עד 20 ככה שההבנה חילחלה. אז עוד ציפיתי שיבוא בן-זוג שיקרא אותי בלי מילים ויום-ההולדת שלי יהפוך לחגיגה-של-אהבה-לטלי-עם-כל-הדברים-שטלי-היתהרוצה-בלי-שטלי-אפילו-תצטרך-להגיד-שהיא-חולמת-עליהם-באופן-כמוס.
אחרי שהבנתי שמערכות יחסים לא עובדות ככה (אני עדיין מנסה לעיתים לקרוא לו בטלפתיה כשאני מניקה תינוקת שאני לא רוצה שתתעורר והמים רחוקים מידי מהישג ידי.... לא עובד לי

) הבנתי שגם הציפייה הזו בימי-ההולדת היא מוגזמת.

אבל זה לא מה שרציתי לומר לך. מה רציתי?

_{אני כותבת את ההודעה הזאת כבר שלוש שעות (בהמשכים) אשלח אותה ואזכר אח"כ}

<איפה האייקון של יד אחת עם מקלדת חסרת עברית???
איפה האיקון של יד אחת עם מקלדת חסרת סימונים נעברית מפוצלת ? (זה ממש מסע מאות לאות)

אז זהו, שמדובר בחבר לעבודה שהבהיר שהוא רוצה רק צ'קים, ולהביא מתנה יהיה מאוד מתריס. אין לי כוח לבלוט לרעה ולהסתבך, במיוחד לא עם החבר הספציפי הזה, ומכאן תחושת המלכוד
אין כמו ילדים בתור תירוץ טוב לאי הגעה לאירוע.

אני זוכרת שכאשר התחתנו, כזוג אידיאליסטי ביקשנו מהחברים להביא רק מתנות. כאשר החתונה נגמרה מצאנו את עצמנו עם כמה דברים יפים ועוד המון דברים שאנחנו פשוט לא צריכים ואין להם שום משמעות עבורנו. ואז החלו המסעות לחנויות ואיסוף הזיכויים הכספיים, שדהו והתפוררו לאטם בארנק שלי...
אותו דבר אצלנו רק בלי פתקי החלפה.
זה מילא לנו מרפסת וכשעמדנו לעבור דירה לבית קטן חילקנו לבני משפחתנו הרווקים.

דף מומלץ (ככה עושים?)

טלי, אין לי פתרון, אבל יש בהחלט בקרת נזקים לעשות:
א. כשהם קטנים יש הרבה יותר שליטה בנושא. אם לא עושים מסיבת יומולדת (שלמיטב ידיעתי שום ילד לא מצפה לה מעצמו לפני גיל 4-5) ענין המתנות מתכווץ מאד.
ב. כשהם לא קטנים: מהסבים אפשר לבקש דברים ספציפיים שאת חושבת שיועילו או ישמחו את הילדה. זה גם ענין של חינוך סבים - אצלנו במשפחה הם התרגלו לשאול אותנו לפני ימי ההולדת של הילדים מה כדאי (עכשיו הם שואלים כבר את הילדים עצמם), וכך רוב המתנות במשך השנים היו מוצלחות.
ילדים גם לא כ"כ מתאכזבים ממתנות כאלה ואחרות, אם לא מתערבים להם יותר מדי. כשמקבלים המון מתנות, הרבה פעמים דוקא המתנה הכי פחות "נחשבת" (מושקעת/יקרה) היא זו שבסוף אוהבים אותה הכי ומשתמשים בה הכי הרבה זמן. סרגלי המדידה שלהם שונים לגמרי משלנו.
ג. טקס פתיחת מתנות זה פשוט לא משהו שצריך לעשות! אם יש מסיבת יומולדת - מרכזים את כל המתנות העטופות בפינה אחת, אומרים תודה לכל אחד, ופותחים את הכל רק אחרי שהאורחים הלכו.
ואז אפשר לעשות פרצופים, להתלהב, להתאכזב ולחפש פתקי החלפה בחופשיות מלאה.

יש לי עוד המון מה להגיד ואשתדל לעשות זאת בהמשך.

אני מתפלאת שאף אחד עוד לא הזכיר את הדף מתנות לחג מי צריך את זה בכלל

_ביום הולדתי השלושים קנו לי המון סבונים כי זה היה נורא אין. סבונים.
לי.
<איפה האייקון מגלגל העיניים?>_

יש הבדל גדול ועקרוני בין שני מקרים:

קנו את המתנה אנשים שיצא לך לשוחח אתם לפחות פעם-פעמיים בנושא עמדתך לגבי סבונים ונזקם (שאז זו כמובן מתנה בלתי מתחשבת במקרה הטוב וגועלית במקרה הרע).
קנו את המתנה אנשים שלא יודעים מה דעתך על סבונים, וחשבו בתמימות שזו מתנה נהדרת שתתאים לך (שאז אין מה לגלגל עיניים, הם באמת רצו להיטיב אתך, חשבו שתשמחי).

קנו את המתנה אנשים שלא שמעו ש"לא קונים דיאודורנט מתנה למישהו, כי זה כמו לרמוז שהוא מסריח" (אמרה עתיקה מימי התיכון שלי).

נו, ואיך יוצאים מהמלכוד? עוד מעט פסח, זה הזמן לקנות מתנה לחמות (שתשאיר אותה סגורה בעטיפה בסלון. כדי להראות שאפילו לא טורחת להעמיד פנים שהיא תשתמש בזה)

אולי לקנות לה דאודורנט D-:

זה הזמן לקנות מתנה לחמות (שתשאיר אותה סגורה בעטיפה בסלון. כדי להראות שאפילו לא טורחת להעמיד פנים שהיא תשתמש בזה)
אז למה להביא מתנה? אני שואלת ברצינות.

אגב, כשחמי וחמותי עושים את ליל הסדר אני כן מביאה מתנה. אני מביאה למשל צנצנת של קילו דבש אורגני או תמרים אורגניים מקיבוץ שדה אליהו, כי אני יודעת שהם משתמשים בדבש ואוהבים את התמרים האלה. זו מתנה מושקעת, כי זה מזון אורגני יקר. זה מתכלה ולא יתפוס להם מקום בבית.
כשאחותי ואני עושות את ליל הסדר, אין שום מתנות! איזה כיף... גם עם אחותי וגם עם בעלי יש לי הסכם: אין מתנות יום הולדת. זה עושה את החיים כל כך יותר קלים!
האמת, אני לא רוצה מתנות. אכן גדלתי על "שונא מתנות יחיה", ואין לי צורך בשום דבר.

אנחנו לא נותנים מתנות לחגים.
לפעמים ההורים שלי נותנים, אם מתחשק להם.
(משוטטת, בגלל זה לא רלוונטי לי הדף מתנות לחג מי צריך את זה בכלל)

אני מדברת על המילכוד הרגשי שאנחנו ממלכדים את ילדינו כשאנחנו מבקשים לשמח אותם במתנות.
אני מנסה לחפש את שביל הזהב בין מה שיראו אצל חברים ובחוג המשפחה לבין מה שהייתי רוצה שיקרה אצלנו.

אני תמיד מביאה מתנות, ואני מנסה לחשוב עליהן ולהתאים אותן בכיף ובאהבה.
לדעתי ומנסיוני (גם כמקבלת וגם כמביאת מתנות) כמעט בלתי אפשרי להביא מתנה מוצלחת למישהו שלא מכירים ממש טוב. רוב הסיכויים שהיא תמצא את דרכה חזרה לחנות ותהפוך לפתק החלפה שיתפורר בארנק. וגם למישהו מכירים טוב זה בכלל לא פשוט להביא מתנה מוצלחת אם לא מבררים ישירות מראש מה הוא רוצה. הנה,למשל, ערכת הקפה שהוזכרה פה כדוגמה למתנה- אני הייתי מתבאסת לקבל מתנה כזאת, כי אין לי מה לעשות איתה.

אני מקבלת לעתים נדירות מתנות שמוצאות חן בעיני וזה ממש מבאס אותי לקבל מתנה שאני לא אוהבת. גם צריך לרוץ לחנות להחליף אותה (וזה בהנחה שבכלל יש בחנות משהו שאני מעונינת בו) וגם צריך להעמיד פנים שאהבתי את המתנה, כי לרוב מדובר באנשים שאני לא רוצה לפגוע בהם, ובהחלט השקיעו מחשבה בבחירת המתנה. אני מעדיפה לא לקבל מתנות בכלל.

אני כמעט לא הולכת לאירועים ואם אני הולכת אני מעדיפה לתת צ'ק שאני יודעת שיהיה שימושי (ולא אכפת לי אם זה כדי לשלם על המנה שלי או על ציוד לתינוק, למשל) וחוסך לי את האנרגיה בבחירת מתנה שרוב הסיכויים שלא יאהבו אותה.

אני רוצה עוד רעיונות להמנעות מפולחן המתנות בימי-הולדת
ויש את עניין המתנות לחברים של ילדים. כאשר לחבר של הבן יש יומולדת כולם יביאו מתנה קנויה. אם הילד נותן מתנה שהכין בעצמו (כפי שעשה פעם אחת) זה יפה ומשמעותי, אך עלול לאכזב את בעל השמחה. ואם ניכנע ונסור לחנות הצעצועים / ספרים הקרובה, הגדלנו את כדור השלג. אז מה - אנחנו אידיאליסטים או רוצים לשמח את הילד (ודווקא כאן קל לקלוע לטעמו של ילד היומולדת: הוא בטוח ישמח ממשהו שקשור לנארוטו/פוקימון/יוגיהו/ספיידרמן)?
עכשיו זה מזכיר לי את ילדים ופשטות מרצון

לחברים אני תמיד נותנת מתנה שתהיה משמעותית להם. לפעמים הם רוצים לקנות משהו ואין להם כסף או חוסכים, ואז אפשר לתת להם משהו שהם רוצים באמת (למשל: כשלחבר שלי היתה יומולדת ביקשתי בסוד מהחברים שלו לקנות לו מסחטת מיץ טובה להדרים).
לפעמים מה שהם צריכים זה משהו שמעיד על תשומת לב, ולא ממש משנה מה. העיקר שהכנתי לבד.
לפעמים מה שחשוב זה כרטיס הברכה המצורף.
כמעט אף פעם לא נותנת מתנות למי שאני לא חושבת שאקלע לטעמו.
אוכל זו כמעט תמיד מתנה טובה.

(ולחגים אפשר אריזת מוצרי סחר הוגן)

התכוונתי ל-יחס של ילדים לפשטות מרצון

וזה בהנחה שבכלל יש בחנות משהו שאני מעונינת בו.
לכבוד הולדתה של פוצ'קה קיבלנו המון דברים משילב. כשהלכתי להחליף את הערימה גיליתי שקשה מאוד מאוד למצוא שם משהו שאני רוצה (ואפילו חומדת)
P-:
(אני לא יכולה להתאפק היום...)

דף מעולה!
אני אוהבת לקנות וגם לקבל ספרים. כאן יש בחנויות יד שניה ספרים במצב מעולה גם לילדים והייתי רוצה לקנות (וגם לקבל) שם במקום חדש...אבל איכשהו אין לי את האומץ...P-; ברור שלילד זה לא משנה...אנחנו מוזמנים ליומולדת בעוד שבועיים. של ילד להורים באופנים שכל הכיבוד כולל העוגה מקרוביוטים (האמא אופה ומבשלת). האמא אמרה שלא צריך מתנות אבל מה, לא להביא מתנה לא נעים....ברור שאני אביא משהו לאכול (שהאמא תגיד לי לפני) אבל רוצה להביא גם משהו לילד. שנה שעברה הבאנו ספר ועוד שני משפחות הביאו ספרים אבל הם הביאו ספרים גדולים עם תמונות שנפתחות...אנחנו הבאנו ספר "רגיל" אבל בעברית...כנראה שגם השנה אביא ספר...
הכי אני לא אוהבת זה את המתנות פלסטיק שנשברות אחרי יומיים...

אני מקבלת לעתים נדירות מתנות שמוצאות חן בעיני וזה ממש מבאס אותי לקבל מתנה שאני לא אוהבת. גם צריך לרוץ לחנות להחליף אותה (וזה בהנחה שבכלל יש בחנות משהו שאני מעונינת בו) וגם צריך להעמיד פנים שאהבתי את המתנה, כי לרוב מדובר באנשים שאני לא רוצה לפגוע בהם, ובהחלט השקיעו מחשבה בבחירת המתנה. אני מעדיפה לא לקבל מתנות בכלל.
בדיוק!!!@}

וחשבו בתמימות שזו מתנה נהדרת שתתאים לך.
פעם ידידה של אבא שלי שאלה אותו אם היא מסריחה אז הוא אמר לה מה פתאום יש לך ריח מעולה מה גרם לך לשאול דבר כזה ? והיא אמרה פשוט קיבלתי ליום הולדת כ20 בשמים ועוד כמה סבונים ודאודרנטים אז חשבתי אולי מנסים לרמוז לי משהו .

שהבהיר שהוא רוצה רק צ'קים.
לא ללכת , אני לא הולכת למקומות שאני והמתנות שאני יכולה להרשות לעצמי לא רצויים בהם . לא צריך ילדים בתור תירוץ צריך עקרונות.

זה הזמן לקנות מתנה לחמות.
אני לשלי קניתי סחלב אמנם היא לא הבינה מה זה אבל אני יודעת שזה הפרח היפה ביותר בעולם - וגם זה טוב כי אחרי שנה אפשר להביא עוד אחד בטח היא כבר הרגה את הקודם

>אילה א בעבודה<

אני הפסקתי להעמיד פנים שאני אוהבת מתנות
ככה גם לא מביאים לי עוד ועוד חפצים מיותרים,
וגם לא מצפים ממני שאקנה חפצים בתמורה (אני מקווה כך לפחות)
פעם פוצצו לי ת'בית עם צעצועים מגודלים,
כתבתי על זה ב{{}}הצילו דובוני פרווה
יומולדת האחרון לא חגגתי, אפילו שהוא עגול
כלומר כן חגגתי, אבל בלי מוזמנים
ובכל זאת שתי הגיסות שלי הביאו לי צעיף כל אחת
איזה יופי! בדיוק מה שאני לא סובלת...
נכון שלא ראיתן אותי עם צעיף עד היום?
זה לא כי אין לי 10 ש"ח לקנות אחד, אלא כי אני לא אוהבת בגדים חונקים.
אהה וכל זה בלי פתק החלפה, זרוק בארון בגדים, מחכה שאעביר הלאה...
לא חבל?

_נכון שלא ראיתן אותי עם צעיף עד היום?
זה לא כי אין לי 10 ש"ח לקנות אחד, אלא כי אני לא אוהבת בגדים חונקים._
D-: D-:

יחס של ילדים לפשטות מרצון
מעולה! תודה קלמנ טינה.
דף רלוונטי ביותר.
הולכת להיזכר.
_{(זה אומר - פותחת אותו על המסך וחוזרת אליו בחמש לפנות בוקר )}

נוסעת, בעקרון את צודקת. אני מתקוממת 0ובטח גם את) כנגד עצם הרעיון והציפיה, שכשאת מגיעה לאירוע תביאי מתנה בדמות צ'ק, ושברור שהסכום צריך לפחות לכסות את עלות המנה שאכלת. להבנתי, זה אומר מינימום 400 ש"ח, שהייתי מעדיפה בהרבה להוציא במסעדה, אם כבר, ולהנות יותר מהאוכל. לא מזמן אמר לי בן הזוג של אמא של בנזוגי, שבתקופתו (שהיתה מן הסתם גם התקופה של הוריי), היו מביאים מתנה צנועה וזהו. למעשה, עצם הציפיה שנביא מתנה היא בעייתית. אנחנו פשוט נמנענו מחתונה בדיוק בגלל כל זה. נורא מתסכל אותי שבמקום לשמוח בשמחתו של מישהו (ואני לרוב שמחה, ואני אוהבת חתונות), אני צריכה להתחיל לחשב חישובים, לעתים ללכת לבד (או שבן הזוג הולך לבד, אם זה אירוע מהצד "שלו") כי זה יותר חסכוני ועוד כהנה וכהנה.

ובעניין החתונה שהפילו עלייך, אלא אם כן את רוצה ללכת, אני ממליצה, כעצת העוגיה, לחלות או לפתח חום מדומה לאחד הילדים

.

ובעניין החתונה שהפילו עלייך, אלא אם כן את רוצה ללכת, אני ממליצה, כעצת העוגיה, לחלות או לפתח חום מדומה לאחד הילדים.

גם אני.

_נכון שלא ראיתן אותי עם צעיף עד היום?
זה לא כי אין לי 10 ש"ח לקנות אחד, אלא כי אני לא אוהבת בגדים חונקים._
שזה מזכיר לי חברה שלי. בחורה מקסימה, אני מאד אוהבת אותה. רק מה, היכולת שלה להתאים את המתנה לבן אדם פשוט... איומה.
כשסיימתי את הלימודים היא קנתה לי צמיד. נורא יפה. אבל אני לא הולכת עם צמידים. אבל לא עונדת תכשיטים כמעט בכלל אבל צמידים במיוחד אני לא אוהבת, הם ממש מפריעים לי. היא גרה אתי שנתיים באותה דירה, היא יודעת שאין לי צמידים. צמיד באמת יפה, מכסף, עלה בטח המון כסף, וסתם השחיר באריזה במשך שנים עד שפשוט זרקתי אותו.
פעם אחרת נסעה להתארח אצל חברים של המשפחה שלי. התיעצה אתי מה להביא במתנה. העלתה רעיון מסוים. הסברתי לה למה לדעתי זה לא מתאים לאנשים המסוימים האלו. נתתי לה רעיונות אחרים. והיא בכל זאת קנתה את מה שהיא חשבה עליו...

למעשה, עצם הציפיה שנביא מתנה היא בעייתית.
אכן. למזלי רוב האנשים סביבי לא עושים אירועים

מה שאני לא מבינה (טוב, אני קצת מבינה, אבל אני מתעקשת להקשות) זה מה ה"מלכוד" פה?
זה לא ש you are damned if you do and damned if you don't
באמת שאפשר פשוט לא. באמת באמת. ככה זה משחר האנושות. אנשים הם לא צרכני חפצים מטבעם.
אם את מדברת על איך לצאת ממצב קיים זה כבר סיפור אחר. אני מעדיפה לא להכנס למצב הזה מלכתחילה.

מתנות יום הולדת זה רק חלק קטן ממכלול שלם שמאמן ומכשיר בני אדם לצרכנות מגיל צעיר בתרבות שלנו. The Story of Stuff די הפיל אותי בקטע הזה, כשאיזכר את העובדה שזו ממש היתה אסטרטגיה כלכלית-פוליטית כדי לצאת מהשפל של שנות השלושים בארה"ב.

גילוי נאות, אני צרכנית קשה בגמילה מרצון. אמי וחמותי צרכניות מכורות. אני ואישי היינו שנינו ממש סגפניים עד ראשית שנות העשרים לחיינו (חייתי על 300 ש"ח של סדירניקית בלי לקחת אגורה שחוקה מההורים ואפילו חסכתי קצת במשך 3 שנים, אף פעם לא הייתי במינוס), שאז ממש עברנו סידרת חינוך מטעם אמהותינו, כל אחד בנפרד. האין זה דפוק?!

יש לנו קרוב משפחה שהוא די פשוט מרצון, רק בלי כל הדיבורים והעקרונות והמודעות, הוא פשוט כזה. וכולם עד אחד יורדים לחייו. שהוא קמצן, ולמה שלא יקנה לעצמו, וכו' כשביקרתי אותו לראשונה חששתי שאגיע לבית מגעיל ומוזנח מרב הסיפורים ששמעתי. שערו את הפתעתי כשהגעתי לבית חמים, ביתי, רגוע ומטופח... דיברתי איתו על זה, והוא אמר ששנים הוא רדוף אשמה בגלל אורח החיים שלו, וכל פעם הוא שואל את עצמו למה הוא לא קונה, ועונה לעצמו "כי אני לא צריך דברים מיותרים" (הוא בפירוש כן קונה דברים שהוא צריך ואפילו ידוע בנדיבותו לאחרים) וזה מתסבך אותו. אני משתגעת מזה... למה כואב לכולם כשמישהו לא עולה על עגלת הקניות? למה מדביקים את הילדים מגיל אפס בחדוות הצרכנות (וכחלק מזה ב"חדוות" המתנות?)

יש לי עוד מה להגיד (היתה תקרית בעניין בביקור אצלנו לאחרונה..) אבל אין לי כח.. וגם פושקה צריכה אותי. אז אח"כ.

ניצנאמ,
המלכוד שלי הוא לא בצורך לקנות מתנות לאחרים. המלכוד הוא באפקט המתנות על המקבל.
אני רוצה לחגוג יומולדת לבנות שלי (טוב, אני שמחה לדחות את זה כמה שיותר, אבל כשהן מודעות לנושא החגיגה) אבל לא רוצה להכניס את הבנות לתוך כל העולם שתיארתי ומתלווה לכך:

לומדים לצפות למתנות
מוכנסים בסודה של תרבות הצריכה
לומדים למדוד את שמחת יום-ההולדת בחפצים במקום לשמוח בפשטות על השתתפותם של מי שהגיעו
לומדים למדוד אהבתם של אחרים אליך לפי גודל המתנה (סתם, לא רק גודל, אלא גם יוקרה, גם כמה הצליחו לקרוא אותך)

המלכוד שלי הוא כזה - אני יודעת שכיף לקבל מתנות, אני יודעת שבני-המשפחה רוצים לתת מתנות לבת שלי כי הם אוהבים אותה, אני יודעת שככל שהן תגדלנה כך הן תלמדנה שכך מתנהלים ימי הולדת (מה, בגלל זה לא נלך לימי הולדת של בנות-הדוד שלהן?).
אבל אני לא רוצה את זה בבית שלי, לא רוצה את הדברים האלה בשביל המשפחה שלי ובאופן כללי חושבת שזה... המממ... מופעים של תרבות קלוקלת.

אם את מדברת על איך לצאת ממצב קיים זה כבר סיפור אחר. אני מעדיפה לא להכנס למצב הזה מלכתחילה.
אני מבינה עכשו שיכולתי לומר לכולם לא להביא מתנות. חשבתי שאני לא יכולה, אבל האמת היא שיכולתי.
טוב, מאוחר מידי, יום ההולדת היא בשבת והמתנות כבר לבטח ניקנו. (את מי שיכולנו עצרנו).

העניין הוא, שמה שאת מתארת זה כאילו מצב נתון, כשבעצם זה תהליך שלם תרבותי-חברתי, שבישראל ממש עוד לא ראו את השיא שלו. את זה מבינים כשחיים פה שבוע שבועיים. רואים את הרקב הזה, שכל העולם חותר לקראתו פול-גז בניוטרל (תמי תיארה חלק מזה) ומתנות, שוב, זה רק חלק מהתמונה.
לדעתי, כמה שאפשר, צמצמי נזקים עכשיו. רב האנשים קונים מתנות ברגע האחרון.

אצלנו חלק מה"מערך" לניטרול מתנות זה שביקשתי מההורים שלי לפתוח לה תכנית חסכון במקום להביא מתנות כל הזמן. כלומר, ביקשתי את זה בתגובה לזה שהיה לחץ רציני לקנות לה דברים. אז אמרתי "יש לנו כל מה שאנחנו צריכים, ואם יש לכם צורך לתת, תנו ככה. יום אחד היא תהנה מזה מאד מאד." זה ממש "מתן בסתר בלי הסתר."

כל פעם שאמא שלי "לא מתאפקת" אני אומרת תודה, מעקמת את האף (מה לעשות, זה חלק מהעניין) וטוחנת את המסר - "אין לנו צורך בזה. חבל שתבזבזי כסף סתם. אם ממש ממש קשה לך להתאפק, לכי לבנק, והפקידי עוד חמישים שקלים." (זאת בנוסף להפקדה חודשית שהיא עושה, שתביני...)

מה דעתך על הרעיון?

הבעיה אצלנו, לדוג', שהצורך במתן מתנות הוא של הנותן, לדוג', לקרובי המשפחה יש צורך לתת לבתי את המתנה, לצפות בתגובתה, כלומר הנתינה היא לא תמיד מתוך הסתכלות על המקבל, אלא נועדה לספק את צרכיו של הנותן.

לאחרונה, מה שמכעיס במיוחד, שהנותנים גם פותחים את המתנות ונותנים ישירות לילדה, מלהיבים אותה וכו', בלי בכלל לתת לי אפשרות להגיב, להחליט האם יש לנו צורך, האם אני רוצה להחליף, האם אני רוצה את זה לבתי???? אני יודעת שיש לה רצונות משלה ואישיות משלה ואינני מתכוונת לכפות עליה בשום דרך את רצוני אבל כרגע, היות ובמסגרת ביתית, עדיין לא מודעת לתרבות הצריכה, לבעלות על דברים וכו', ואם אפשר, עד אז למזער נזקים אז למה לא בעצם...

בקיצור, רעיון החסכון מקסים, אבל לא יתפוס במחוזותינו.......לצערי

ושכחתי לציין, מדובר בפעוטה בת שנה ושמונה....

את זה מבינים כשחיים פה שבוע שבועיים.
חייתי שם שנתיים. וגם - חצי מהילדות שלי הייתה מיוסדת על תרבות המתנות האמריקאית.

<קוראת>

קראתי שוב את הודעתי ולא אהבתי את הטון התבוסתני, בלשון המעטה.......

החלטתי לתפוס אומץ ולקראת יום הולדת שנתיים המתקרב ובא, לבקש בלי מתנות.....או לחילופין מתנות מתכלות, משומשות או עשויות לבד..

אציע לזוגי את אותו העיקרון גם לגבינו...

במחשבה שנייה, האם בכלל יש צורך לחגוג בכזה גיל? מאיזה גיל כדאי לציין יומולדת? האם מחכים עד שהיא תבקש?

האם מחילים את אותם הכללים גם על אחרים שזו לא בהכרח האידיאולוגיה שלהם?

למה מדביקים את הילדים מגיל אפס בחדוות הצרכנות
שאלת וענית: כי יש כאלה שמרוויחים מזה - ע"ע THE STORY OF STUFF.
(אני מאמינה שהיום זה כבר פועל גם מכוח האינרציה והקונצנזוס)
הנשיא בוש מתכנן עכשיו החזרי מס - בשם "STIMULUS" (לא יכלו לבחור שם מדוייק יותר). המטרה המוצהרת היא "לתת דחיפה לכלכלה". די ברור מה זו הדחיפה הזו: עוד קניות. לקנות זה פטריוטי, לכל הרוחות!

מה שעשיתי פעם או פעמיים הוא להחליט מראש על משהו "גדול" שאני רוצה עבור הבנות (כלומר, צעצוע איכותי ויקר שאין סיכוי שאני אקנה, כמו למשל עגלה לבובה מעץ), ואז מכל בן משפחה אני מבקשת לתרום למעו המתנה כמה שבא לו, והילדה מקבלת מתנה אחת מכולם ביחד.

את זה מבינים כשחיים פה שבוע שבועיים.
ניסוח מחורבן.
את זה אני הבנתי רק אחרי שחייתי פה כמה שבועות...
סליחה.

לא התכוונתי שיישמע שרק אני גיליתי את אמריקה. חלילה...

רעיון מעולה אני לגמרי מתחברת אליו
א ב ל אני כל כך מכירה את הצד השני של הסיפור של ללכת לבקר אחיינים אהובים ולרצות לקטוף להם את הירח אה אי אפשר אז מלך לקנות את כל הטויס R אס ליד הבית וכאמור לעצמי אני לא קונה כלום ממש כמו הקרוב משפחה הקמצן שלך אני נחשבת מאוד מוזרה עם הבגדים שמצאתי ברחוב (או בהחלפות)
ואני יודעת שאני מחנכת את האחיינים האהובים שלי לצרכנות שזה דוחה בעיני אבל אני פשוט כל כך אוהבת לראות אותם מאושרים בחתיכות הפלסטיק הדפוקות שאני מביאה ואני לא מצליחה להתמודד עם הדיסוננס שיש בתוכי כלפי הנושא .
(תוך כדי הכתיבה הבנתי שחלק גדול מהבעיה היא זה שכל האחרים וההורים שלהם הרגילו אותם לפלסטיק עטוף בנייר מרשרש ואין לי שום דרך לשנות אתזה רק לשתף פעולה או לא )

ואגב בנות דוד, זה היתרון שבלגור רחוק... (אני מצטערת אם זה נשמע רע... אני אוהבת את המשפחה שלי אהבת נפש ומתגעגעת אליהם מאד מאד... אבל יש גם יתרונות בלהיות רחוקים...) לאחי ולאחותי עוד אין ילדים ואנחנו בפירוש משפיעים עליהם לטובה, והאחיינים של אישי במצב מחפיר מהבחינה הזאת. כנראה שהייתי נמנעת מהחגיגה של הילדים (כי יש כמה... UGH) ומוצאת אופנים אחרים והזדמנויות אחרות להביע את תשומת ליבנו ביום ההולדת.

אני מדברת על המילכוד הרגשי שאנחנו ממלכדים את ילדינו כשאנחנו מבקשים לשמח אותם במתנות.
אה. את מדברת על זה...
אני פשוט לא עושה את זה

ותגידי... (תני לי בראש אם אני חוצה פה קוים, אני מתנצלת מראש אם זה יומרני מדי)
חייתי שם שנתיים. וגם - חצי מהילדות שלי הייתה מיוסדת על תרבות המתנות האמריקאית.
יכול להיות שזה חלק מהבעיה? :-\

אצלנו חלק מה"מערך" לניטרול מתנות זה שביקשתי מההורים שלי לפתוח לה תכנית חסכון במקום להביא מתנות כל הזמן. כלומר, ביקשתי את זה בתגובה לזה שהיה לחץ רציני לקנות לה דברים.
אצלנו, עצרנו את המתנות לנו, ההורים, בזה שהבית קטן.
אז (רגע, צינזרתי כמה פיסקאות) במקום מתנות, ההורים של האיש ואבא שלי מביאים כסף לממן דברים מיוזמתם. לדוגמא, אבא שלי התעקש לממן את החלפת החלון בסלון (לקח לי "רק" 18 שנה להחליף חלון שהיה שבור מיום שנכנסתי לדירה... כי זו הוצאה ענקית והיתה רשימה ארוכה לפניה). ההורים שלו, שנדנדו חמש שנים שהילדה תלמד שחייה, התעקשו לממן את קורס השחייה שלה כשהיא סוף סוף ביקשה מיוזמתה ללמוד שחייה.

במחשבה שנייה, האם בכלל יש צורך לחגוג בכזה גיל? מאיזה גיל כדאי לציין יומולדת?
תלוי. אם זה ילד ראשון, שיש יותר שליטה, או ילד שכבר רואה איך חוגגים לאחרים הגדולים.
אני ציינתי לראשונה בגיל שנתיים. לא חשבתי בכלל על מתנות. אפיתי עוגה, עם נר, והזמנתי חלק מהמשפחה הכי קרובה. משהו צנוע ביותר. יום ההולדת הורכב מעצם הכיף שבאו לבקר, מהכיף שלה ללבוש שמלה ולהתקשט בזר (היא אוהבת שמלות), ומזה ששרנו לה שירי יום הולדת. גם השירים היו משהו שבחרתי כי היא אהבה במיוחד (הילדה התחילה לשיר בגיל 8 חודשים. "עוגה, עוגה" נמנה עם המלים הראשונות שלה. לא פלא שהיא היום מנגנת בחליל ושרה במקהלה...). גם הכנתי עוגה והדלקנו נרות שהיא כיבתה.
אילו היתה לי ילדה שלא אוהבת שמלות, שזר היה גורם לה רתיעה, ששירים היו צורמים לה באוזניים ושלא אוהבת אורחים - בוודאי לא הייתי עושה את זה. ולא הייתי מרגישה צורך לעשות שום דבר אחר.

לא חשבתי בכלל על מתנות.
התכוונתי, ששכחתי שעלולים להביא מתנות. פשוט שכחתי מזה. ופתאום הדודה הביאה מתנה. אופס, הופתעתי.

_אני מדברת על המילכוד הרגשי שאנחנו ממלכדים את ילדינו כשאנחנו מבקשים לשמח אותם במתנות.
אה. את מדברת על זה...
אני פשוט לא עושה את זה._
לא חוכמה.
היא מאוד קטנה ואתם מנותקים מהמשפחה.
הילדים שלי כל הזמן קיבלו מתנות, בכלל לא בימי הולדת דווקא, ולא עזר כמה שאמרתי שהם מקלקלים לי את הילדים שיתרגלו לצפות למתנות. הם כל כך נהנים להביא!

מתנות מתכלות, משומשות או עשויות לבד...
זה רעיון טוב!!
נראה לי שזה מה שאבקש ביומולדת הבאה של הילד-5 אי אפשר להגיד בלי מתנות כי הילד רוצה ושמח לקבל מתנות!! מצד שני בטוח שאין לו בעיה עם דברים משומשים או מתכלים אז מבחינתי זה רעיון טוב ואני מתכוונת להשתמש בזה. מקווה לשיתוף פעולה.
עם ההורים שלי וגם עם ההורים של הבנזוג אין לנו בעיה כי הם תמיד שואלים לפני שקונים ואני אומרת או קונה בעצמי בכסף שלהם...
הבעיה עם גיסתי למשל שרוצה להביא מתנה אבל לא יקרה מדי ואז מביאה פלסטיק למרות שהיא יודעת שאני לא אוהבת...דוקא ביומולדת האחרונה ביקשתי ממנה לא לקנות מתנה אלא לתת סכום כסף (שאני לא אדע כמה) שתבחר לאמא שלה ושיקנו ביחד את המתנה. אבל היא בכל זאת קנתה בנפרד פלסטיק...P-:

_אני מדברת על המילכוד הרגשי שאנחנו ממלכדים את ילדינו כשאנחנו מבקשים לשמח אותם במתנות.
אה. את מדברת על זה...
אני פשוט לא עושה את זה._
אני לא נותנת להן מתנות.
עוד לא קרה.
(בטח יקרה מתישהו, את יודעת.... אין לי מושג למה, אבל בטח יקרה)
התכוונתי שיש בי מקום שלא מעוניין למנוע מאחרים לתת להן מתנות.
(ובאופן כללי - מה שבשמת אמרה)

ותגידי... (תני לי בראש אם אני חוצה פה קוים, אני מתנצלת מראש אם זה יומרני מדי)
לא (לא חוצה קווים, אבל גם - לא קשור לחצי האמריקאי שלי).
הצד שלי נוהג לציין את ימי-ההולדת בפיקניקים או טיולים בחוץ, ביציאה למסעדה (מתכלה

) או בארוחה וכאלה (יש גם מתנות, כמובן, אבל האירוע נסוב סביב משהו אחר).
מהצד שלו יש יותר בנות-דוד ויותר טררם-מתנות. גם אצל חברים זה כך - טקס פתיחת המתנות הוא חלק מהאירוע.
זה דווקא הישראלים.
בנוסף, עובדה שכתבו פה רבות שהבינו על מה אני מדברת מתוך המציאות הישראלית.
אני לא חושבת שצריך ללכת רחוק כדי למצוא את ההתניות האלה, הן נטועות חזק בתרבות שלנו כאן.

מה שאני תוהה לגביו קשור יותר לזה, למשל: אי אפשר להגיד בלי מתנות כי הילד רוצה ושמח לקבל מתנות!! (טליה טקאוקה)
ולזה: ולא עזר כמה שאמרתי שהם מקלקלים לי את הילדים שיתרגלו לצפות למתנות. (בשמת א)

אצלנו לא מביאים מתנות כל הזמן. אבל ימי-הולדת הם נקודת תורפה.
אני רוצה לערוך להן ימי הולדת בטבע, כטיול או משהו אחר (חלק מהסבים כבר לא יכולים כ"כ ללכת בטיולים כאלה) ולוותר על עוגה+מתנות.
אני יודעת שככל שהן תגדלנה הן תראנה טקסי-פתיחת-מתנות-נוצצות-ומיותרות אצל ילדים אחרים+ שהמשפחה והחברים ירצו להביא גם להן מתנות ליומולדת....
ואני עוד לא סגורה על דרכי התמודדות.
אבל אני לומדת כאן המון!
תודה לכולן

תודה לך על פתיחת הדף @}

אוקיי, יש לי שאלה קנטרנית ממש (פשוט זה מגיע לי ממש מכל הכיוונים עכשיו, בכל תחום בחיים, גם בזה, אז אני מתבטאת פה...)
טוב, אני מודה שאני קצת בקריזה מאיזה סיפור משפחתי קשור, אז יוצא לי אגרסיבי, וטלי, רק כי אני אוהבת אותך אני מרשה לעצמי...

באמת באמת.

סליחה, כן? אבל מה זו התבוסתנות הזאת?! ממתי "כן, אני נגד, אבל ככה זה, ואין ברירה..." היה סיבה טובה? זו סיבה טובה למהפיכה! זה מה!

בשמת, נראה לך שאם הייתי בארץ לא הייתי מנתקת אותה מכל החגיגה הזאת? יש לי עקרונות מעטים (זה כמובן, שקר גס) אבל אני עומדת מאחריהם. אז כרגע יש לי נסיבות מקלות. יופי לי!

|Y||Y|
נו אז מה?! עובדה שהצלחתי לשמור עליה 100% בתזונה שאני מאמינה בה, בבית, יונקת, לא רכושנית, ועוד כל כך הרבה דברים, שלמרות שלא מפסיקים ל@&^#$ לי את המח על כמה "אין ברירה וזה רק עניין של זמן.." עובדה שהזמן עובר והשיירה גם. אז גם בארץ וגם עוד כמה שנים, שיהיה ברור העניין הזה...
וגם את. כן את. הצלחת, מצליחה ותצליחי, כל כל הרבה, אז מתנות זה מה שישבור אותנו?

כן, קטנתי כבר עוד מעט בת שנתיים. את יודעת כמה פעמים אמרו לי "חכי חכי, כשהיא תיוולד...", "חכי חכי כשהיא תתחיל ללכת..." אולי די עם זה? אולי במקום התבוסתנות הזאת יקומו כולם ויגידו "אצלי זה מתחיל ואצלי זה נגמר. יש דברים שכן ויש דברים שלא וזהו." זה מה שאני אומרת. אז אולי אני יוצאת קצת ביצ'ית, אבל אני חיה מאד בשלום עם עצמי וישנה מצויין בלילה (להוציא הנקות. ושיניים טוחנות. ולפעמים סתם קמה. אבל בלי קשר למצפון!)

כולם יושבים פה ומדברים על איך מאכילים ת'ילדים חרא, מבעס אותי שהעצות הכי טובות שאני שומעת זה "עדיף עם כפית"

מצטערת מאד. לא מקובל עליי בשביל עצמי, ועצוב לי שזה מה שחלק מהכותבות כאן רוצות.
אולי במקום להתנחם בזה שכולם אוכלים את זה, אפשר לעשות שינוי?

טלי, יבוטל מוסד ימי ההולדת ? קדימה. בטלי. אני רצינית לגמרי. מה בדיוק עוצר אותך? באמת עכשיו. רגשות של מבוגרים שבסופו של דבר אפשר לדבר איתם? האם זה יותר חשוב מלהקריב ילדה על מזבח הצרכנות? אולי זה זה שהיא כבר קצת "מקולקלת" אז קשה להתמודד עם צרכיה ורגשותיה?
יש לי הרגשה שבמקרה כזה, מוטב לקטוע את הסיפור הזה עכשיו מאשר להגיד "טוב אז עכשיו נעשה, ובשנה הבאה נתמודד עם זה." בשנה הבאה זה רק יהיה יותר קשה, לא יותר קל.

ולא עזר כמה שאמרתי שהם מקלקלים לי את הילדים שיתרגלו לצפות למתנות.
מה אכפת לי מה "הם" חושבים? אני לא רוצה מתנות לילדים שלי. זהו זה. הלאה. למה צריך להסביר את זה בכלל?

חשבתם על יום ההולדת הזה? הראשון? מנקודת המבט של בת השנתיים למשל, קורה משהו הזוי הזוי הזוי. פתאום, כרעם ביום בהיר, אחרי שנתיים של חיים, מגיע יום שרירותי לחלוטין, וכולם מתחרפנים בו. כל מי שהיא אוהבת מגיע יחד, שמים אותה על כס, מלבישים אותה כנסיכה, כולם ממרכזים לה את הצורה, מאכילים אותה זבל שעולה לה ישר למוח (טוב, לא אתן, אבל בכללי, גם אם לא עוגת שוקולד, יש איזו מתירנות קולינארית שבעיניי משדרת "פעם בשנה מפסיקים עם הסגפנות הזאת ומתחרעים על מה ש{{}}באמת טעים..." יופי של פתח להפרעות אכילה... יופי של מסר כשאוכלים בריא... NOT.), ונותנים לה המון המון פלסטיקים. המון. המון המון פלסטיקים.

למה שאני ארצה לעשות את זה לילדה שלי?
כי האחים שלי או האחים שלו עושים את זה לילדים שלהם?! וואו. רק לי זה נשמע כמו תירוץ לא כל כך מוצלח?

כלומר, אז היא קצת גדלה, ויותר מתעניינת, אז אני אמורה להתחיל לקחת אותה ליום-הבן-דוד ואח"כ ליום-הבת-דודה? ואח"כ ליום-החבר-מהגן? לראות איך מבוגרים עושים להם אינישיאציה מיינדלסית (כאילו mindless initiation

תרגום זורם יישמח אותי. אני שפוכה.

) לתוך תרבות הצריכה? מכרכרים סביבם ומאכילים אותם פלסטיק? אם זה רע בעיניי, זה רע בעיניי. אני לא משתתפת בטקסי פולחן שמקריבים בהם ילדים. 'צטערת.

כן אשמח לציין את עובדת היותה איתנו שנתיים בעוד שלושה חודשים, כנראה במשהו שהכי כיף לה (ללכת לבריכה? לפגוש משפחה? לצאת לטיול הליכה או קמפינג? לשלב הכל ולעשות פיקניק? לאסוף ענפים ובלוטים ולהשאיר אותם ביער?) לא אכפת לי שישימו כסף בתכנית החסכון שתוארה דלעיל אם לחוץ למישהו לקנות לה מתנה. ואם מישהו רוצה ליצור משהו, הכי כיף.

ואנקדוטה לסיום...
בשנה שעברה איזה חודש אחרי יום הולדתה על אף שהיתה פיצקית עשינו יום מים לחלק מהבנידודים (זה ממש לא היה אבאוט הר) ובאה אליי אשתו של הדוד ובדחילו ורחימו נתנה לי ספר ואמרה "אין בזה שום פלסטיק!"

אפילו שזו לא ממש היתה חגיגת יום הולדת, השמועות עליי עשו להן כנפיים...

(עכשיו יקראו לי וכחנית. אוף. אני לא וכחנית! אני רק פשנט....

קדימה. passionate חבקונייייי!!!!!

)

טלי, עכשיו קראתי מה שכתבת (פתוחה לי התגובה הזאת שעות... ואני אומרת שזו התשובה שלך:
_אני רוצה לערוך להן ימי הולדת בטבע, כטיול או משהו אחר (חלק מהסבים כבר לא יכולים כ"כ ללכת בטיולים כאלה) ולוותר על עוגה+מתנות.
אני יודעת שככל שהן תגדלנה הן תראנה טקסי-פתיחת-מתנות-נוצצות-ומיותרות אצל ילדים אחרים+ שהמשפחה והחברים ירצו להביא גם להן מתנות ליומולדת...._

לכי על זה. תני להן משהו שונה שכולם יתקנאו בו

חוללי שינוי!! אולי בנות הדוד יבקשו יומולדת בטבע? אולי הדודים יאנחו אנחת רווחה ויגידו "זה כל כך יותר נעים ממהש עושים להן בגן, אולי גם אנחנו נעשה ככה?" ובא לציון גואל!

מה שאני תוהה לגביו קשור יותר לזה, למשל: אי אפשר להגיד בלי מתנות כי הילד רוצה ושמח לקבל מתנות!! (טליה טקאוקה)
הציטוט שלי וגם של טלי. עדיין נותרה השאלה הזו שלא מצאתי לה תשובה במה שכתבת ניצן אמ...@}

אני לא בעד ביטול היומולדת רק בעד להפוך מתנות מתכלות, משומשות או עשויות לבד לנורמה במקום הפלסטיקים הזולים או דברים אחרים יקרים ולא שימושיים.

מה שאני תוהה לגביו קשור יותר לזה, למשל: אי אפשר להגיד בלי מתנות כי הילד רוצה ושמח לקבל מתנות!!
מאיפה הוא יודע את זה?
אני בטוחה שהוא גם ישמח לאכול עוגות שוקולד כל היום אם רק תחשפי לזה, וישמח לעוד הרבה דברים שאת פשוט לא חושפת כי את יודעת שזה לא טוב בשבילו. (אלכוהול? סמים? סוכר לבן?

)
ועוד משהו, חברות "פרימיטיביות" רבות נתנו המון בשביל כמה נוצצים ומרשרשים (מילולית, לא פיגורטיבית) אז ילדים? אם ילידים מבוגרים התקשו לעמוד בזה, איך מצפים מילדים? ברור שמרגע שכל מושג ה"מתנות" נהיה חלק מתרבות הבית, הרבה יותר קשה לעקור את זה. זה כבר סיפור של גמילה, לא של מניעה.

ארבע שנים אנחנו כאן ולא היינו באף חתונה. לא מתחתנים כאן כל כך הרבה כמו בארץ, ומי שכבר מתחתן מוריד פרופיל או (אופציה פופולרית לאחרונה) טס לג'מייקה ומתחתן שם על החוף עם כומר יחף בחולצה פרחונית ואולי קומץ בני משפחה וחברים, שפטורים מהבאת מתנה כי הם הוציאו ערימת כסף על הטיסה.

שאלתי כמה מקובל להביא כאן כמתנת חתונה. 50 עד 100 דולר, שבמונחים של יחס-הוצאה-למשכורת שווים בערך ל-100 עד 200 ש"ח. זהו. ברור שיש את הבומבסטיים למיניהם, אבל הקו הכללי הוא לא להגזים.

מצד שני, בקהילה היהודית הבר-מצוות והבת-מצוות הן הפקה גדולה ועצומה ורבה. הצילו. במזג האויר שכאן קצת קשה לעשות טיול טבע אלא אם כן יוצאים לסקי קרוס קאנטרי. גם זו דרך לחגוג.

הו, יופי ניצן.
ידעתי שיש שם משהו שאני לא מצליחה לשים עליו את האצבע בתגובות שלך.
הרגשתי את זה על קצה הלשון.
קשה הרבה יותר להתמודד עם הבלתי-מנוסח מאשר עםהמנוסח.
ברור שטוב שכתבת את זה.
מן הסתם, כמו שכתבת, זה גם הבלתי-מנוסח שלי.

אני אתחיל מלכתוב, מה שלא כתבתי עד עכשו, מה בעצם החלטנו לעשות:
בשנה שעברה לא חגגנו כי היא היתה בת שנה ולא שינה לה.
השנה היא גם לא הייתה יודעת לבקש, אבל היא כל-כך אוהבת התכנסויות, אוהבת את המשפחה ואוהבת את בנות-הדודים שלה - שהחלטנו שהתכנסות כזו תהיה מתנה מתאימה ליום ההולדת שלה.
כי אנחנו יודעים שיש הזדמנות להתכנס כך ומכיוון ש{{}}אנחנו רוצים לתת לה מתנה כזו.
בהתחלה חשבנו על טיול. היא טיילנית מומחית ומאוד אוהבת לטייל. אבל היא גם מאוד אוהבת את הסבים וזו תוכנית שלא בהכרח מתאימה להם (בנוסף - אני לא ידעתי איך אסתדר עם בת 4 חודשים בטיול ובארגון של משהו רחוק מהבית. _{לא להסביר לי איך בבקשה. מאז שהחלטנו והודענו על מיקום ועל שעות כבר יצא לי לטייל עם בת 3 חודשים ולצאת איתה ליער, בכל-זאת יותר נוח לי ליד הבית}
החלטנו שבשבת הקרובה נזמין את כולם אלינו (גם משפחה וגם חברים שלה/נו - יש לה חברים גדולים וגם קטנים) - וב"זולה" שליד השדה נדליק מדורה ונכין דברים שהיא אוהבת - פויקה, חומוס, פיתות על הסאג', תה מעשבים וכאלה.... (בלי עוגות, בלי ממתקים ובלי מזון שאנחנו לא אוכלים).

מכיוון שלא חשבתי שאוכל למנוע מתנות _{טעות. בסדר? טועים} אז כתבנו כך (ההזמנות נעשו בעיקר במייל):
_נשמח מאוד אם איה תקבל מתנות מעשה ידיכם.
אם יש לכם ספקות בנוגע לכישורים ליכולות שלכם, נבקש מתנות שאינן עשויות מפלסטיק ואינן מהזן המרעיש/מצלצל/מטרטר.
מה שמיוצר מעץ, כותנה או צמר עדיף על אלה.
גם מתנות מתכלות זה מצוין.
ובעיקר - מתנות יצירתיות וכאלה המעודדות יצירתיות תתקבלנה בשמחה.

אנחנו נשמור את המתנות בשביל איה ונפתח איתה אחת בכל יום בימים שאחרי החגיגה._

_{<אמשיך אח"כ>}

לפעמים מה שחשוב זה כרטיס הברכה המצורף.

ככה החברות שלי תמיד אומרות לי, וגם אני מרגישה ככה למרות שאני דוקא אוהבת לקבל מתנות (כי מי שמביא לי מביא דברים שמשמחים אותי או שמעידים על תשומת לב, על עקרון הפיה עם האננס...)

אוכל זו כמעט תמיד מתנה טובה.
נכון!

בעיני מתנות זה דבר נפלא. כרוכים בזה שני דברים אהובים עלי במיוחד - נתינה (מתנה מלשון נתינה) - וקבלה.
גם יומולדת זה דבר נפלא, וחשוב משלל סיבות שברורות מעצמן, בעצם. מתנות ויומולדת הולכים בעיני נפלא יד ביד.

אז מה הבעיה? שלל הדברים שהוזכרו כאן מעלי (כל ההקשרים לתרבות הצריכה והתניות תרבותיות), ובעיקר - הפגיעה במטרה הכל כך פשוטה וראשונית - ההנאה מעצם הנתינה ועצם הקבלה.

יומולדת למשל. שלל ילדים שמגיעים עם חבילות גדולות ועטופות. כמה מהם יודעים מה יש בתוך החבילה שהביאו? כמה נטלו חלק בבחירה? כמה מהם היו מביאים משהו אחר במקום, ציור או יצירה למשל, אם היו מאפשרים להם לבחור מה לתת?

וחתן יום ההולדת. ההורים שלו לא מרשים לו לפתוח את כל המתנות שקיבל, כדי שלא תהיה לו הצפה. הם שמים בצד ומשחררים אחת אחת, עם או בלי קשר אם הוא מתנהג יפה גם. חוץ מזה הם גם ממיינים מה שמתאים להם, ואת השאר ממחזרים או מחזירים אם אפשר. ומי זוכר מי נתן מה בכלל, ואיפה הפתק?

והמתנות עצמן. ראיתם אותן? איזה זבל, איזו בושה וזילות של משחק! עטיפה נוצצת ומרשימה, אות ודגל לכל נתינה ראויה, ובפנים - יוק. למשל - קו שלם של משחקי קופסא, כולל משחקי התאמה, pl]זכרון product[/po]₆₇₄₉₃₀38~125.htm, ספירה, ראש-זנב, לוטו, חשבון, רצפים, דומינו ועוד ועוד, שכולם עשויים מקופסא אחידה בצבעים משתנים, ובפנים כמה דסקיות פלסטיק עלובות ודף מדבקות מתחלף, שהמקבל החרוץ צריך להדביק לדסקיות כדי שייצא לו מזה המשחק שכתוב. משהו במשקל נוצה, נפח של קלפים ומחיר של ארטיק, שמוכרים בקופסא בגודל של מגירה כדי ליצור אשליה של מתנה מושקעת. איכס!

אבל התכוונתי להיות חיובית בכלל

ולספר על הפתרונות ששמעתי / אימצתי / חלמתי:

לקראת יום ההולדת הילדים עורכים רשימת דברים כיפיים שבא להם לעשות עם כל אחד מהמקורבים (לישון אצל הדודה והדוד, ללכת לספארי עם סבאסבתא וכד'), ואלו הן המתנות שלהם. הפסטיבל נמשך כמה ימים או סופ"שים, והחוויות נשארות לנצח!
באותה הרוח, כשאפשר, אני מציעה לחוגגים היקרים לי מתנה דומה (לעשות להם יום כיף, לבשל משהו מיוחד וכד').
לשבת עם הילדים ולהכין ביחד מתנה יצירתית למסיבה של האחר. לתת לילד להוביל, גם אם צריך לעודד באופן די מסיבי (התגובה, מנסיון, שווה את המאמץ)
פתרון מקורי של חברים: על ההזמנה למסיבה צוין במפורש שמתבקשים לא להביא מתנות. ביומולדת היתה הפעלה שכולם יצרו משהו מחימר ביחד, וכלל היצירה נשארה בבית של החוגגת כמתנה שלה מכל הקבוצה. ואיזה השקעות רצו שם!

זהו בינתיים. בשמחות!

דברים כיפיים שבא להם לעשות עם כל אחד מהמקורבים
פעם אחי שאל אותי מה אני רוצה ליומולדת. עניתי: טיול לגבעה עם פרחים (אני גרה בתל אביב ובלי רישיון נהיגה. אז הסעה לטיול היתה מתנה אמיתית בשבילי).
הוא הסכים בשמחה. אני עדיין מחכה.

בעניין הציפייה למתנה: חשבתי על זה, וגיליתי שגם אני חטאתי בכך עם הילד בביתנו. כוחו של הרגל, וגם - זה באמת כיף לקבל מתנות. אפילו שטותיות.
עם זאת, אני לא בטוחה שילדים צעירים שוקלים את המתנות ובוחנים דרכן כמה אוהבים אותם, כמה מכירים אותם וכו'. אז אולי אין כאן כזה ביטוי חומרי לרגשות.
תלוי מה ההורים משדרים.
מסכימה שלא כדאי לדרבן את הילד להודות בהתלהבות על מתנות שהוא קיבל, או לפתוח אותן מול הילדים האחרים.
מבוגרים שנותנים מתנה זה יותר מסובך, כי הם באמת (כמו שנאמר פה למעלה) נהנים נורא מהנתינה, ורוצים לבדוק מיד אם היא התאימה.
אולי אם נתעקש ונפתח מאוחר יותר, הם יבינו שעדיף להם לא להביא מתנה בכלל ?

(התניה

)

יש לנו חברים שכל שנה ביומולדת של הילדים יוצאים לטיול שטח ארוך משפחתי של כמה ימים. זה ממש מעורר השראה בעיניי... הכי נקי ונטול השפעות חיצוניות...
לא להסביר לי איך בבקשה.
אני לא בעניין ממילא

כלומר, הוצאתי את זה מהלב, אין לי מה להגיד יותר.
חוץ מזה שאני חושבת שאת עושה מעולה. כי מה שאני משתגעת ממנו זה שלאנשים לא נעים לכתוב דברים כאלה לבני משפחתם:

_שמח מאוד אם איה תקבל מתנות מעשה ידיכם.
אם יש לכם ספקות בנוגע לכישורים ליכולות שלכם, נבקש מתנות שאינן עשויות מפלסטיק ואינן מהזן המרעיש/מצלצל/מטרטר.
מה שמיוצר מעץ, כותנה או צמר עדיף על אלה.
גם מתנות מתכלות זה מצוין.
ובעיקר - מתנות יצירתיות וכאלה המעודדות יצירתיות תתקבלנה בשמחה.

אנחנו נשמור את המתנות בשביל איה ונפתח איתה אחת בכל יום בימים שאחרי החגיגה._
אני חושבת שזה ניסוח מצויין שמבהיר שאתם לא מתייחסים לזה בקלות ראש. ומאפשר לכם להסתיר את כל עניין המתנות ואח"כ להתמודד איתו. (אני הייתי מחליפה הכל, ומשתמשת בכסף למשהו שכיף לה. כמו הטיול הזה. רק עם המשפחה הקרובה. למשל.)

הדיסוננס שלי נבע מזה שלא הסתדר לי איתך שפשוט תעשי כמו כולם ורק תאכלי ת'לב. אז הנה, את לא. כבר רגוע לי יותר...

ר"ל, לא נעים מאנשים מבוגרים, ומי שאוכל ת'קש מזה זה הילדים. לא מצליחה ללפף את המחשבה שלי סביב הקונספט, לא משנה כמה אני מסתובבת סביבו.

טוב. למרות שנקודת המוצא שלי בדיון היא דומה למחשבות טלי וניצן, החלטתי להיות the devil's advocat.

נתחיל אולי מהסוף...

אני הייתי מחליפה הכל, ומשתמשת בכסף למשהו שכיף לה. כמו הטיול הזה. רק עם המשפחה הקרובה. למשל.)
ניצן, יקירתי,
אני מרשה לעצמי להיות ישירה איתך כי אנחנו (לשמחתי

) מכירות.
אני גם עם מוח עיסתי של אחרי לידה ולא מסוגלת להתנסח דיפלומטי אז סליחה בבקשה אם ישיר מדי. @}
תגידי,
את לא מרגישה שזה להתערב לבת שלך במערכות היחסים שלה עם בני המשפחה שלה או החברים שלה?
אני יודעת שבגיל שנתיים זה מרגיש מאוד בשליטה שלנו. אנחנו אשכרה יכולים לעשות כזה דבר עם המתנות, לא לפתוח, להחליף, לעשות מה שאנחנו רוצים. אבל זה לא יעבוד בגיל 3 או 4. כי הילד ירצה לדעת מה הוא יקבל וירצה אולי גם לשמור את זה. וזה שלו. ואז מה?

מעבר לזה שזה לא יעבוד, אני מרגישה גם שיש כאן חבל דק שצריך לשים לב אליו:
עד כמה אנחנו יכולים לגונן על ילדינו מפני השפעות העולם המלוכלך והלגמרי לא סטרילי ובאיזה מחיר.

כלומר:
בהתערבות מהסוג הזה, במניעת מתנות לגמרי או בדומה לכך, אני רואה שני מחירים אפשריים:

התערבות במערכות היחסים של הילד עם אנשים אחרים. זה שלו, של הילד, זה לא שלנו. אני מרגישה שאני לא יכולה ולא צריכה להיכנס למערכות היחסים של בנותיי עם סבאסבתאדודדודה וכו'. זה לא ענייני. זה מרגיש לי לא מכבד ובעיקר לא מאפשר לבנות שלי משהו עצמאי שלא קשור להוריהן.

שאלות שאני שואלת את עצמי: עד כמה הילד משלנו יהיה שונה מהסביבה בשם העקרונות שלנו? האם בכל מקרה בשורה התחתונה זה תמיד לטובתו?

אני אדגים. למשל בענייני מתנות, לו הייתי מונעת מבני המשפחה והחברים להביא מתנות, אני מרגישה שהשונות שהייתי מטילה על בתי הגדולה, בנוסף להיותה בחינוך ביתי, בנוסף לכך שאין ממתקים בבית, בנוסף לעוד אלף ואחד שונויות באופניות, אני מרגישה ששונות זו יכולה לבוא כמוברנג בהמשך ולהעמיס על הילדה קושי. ראיתי דוגמא לזה אצל ילד שהוריו לא מרשים לו לאכול דברים מחוץ לתזונה המיוחדת שלהם בבית. הילד הזה, כבר גדול יחסית, ומנסה בכל הזדמנות שהוריו לא רואים, לאכול בסתר דברי "תועבה" מאחרים. האם כאן אין מתכון להפרעות אכילה בהמשך? האם זו מערכת היחסים שהייתי רוצה לעצמי עם בנותיי? האם כל מניעה עקרונית טובה ואידאולוגית, היא באמת טובה? האם המחיר שלה לא עלול להיות יקר מדי? שאלות שאני שואלת את עצמי.

ואם בענייני אוכל עסקינן, אז אצלנו אין ממתקים למשל ויש רק אוכל אורגני. מאידך, כל מה שהעולם בחוץ מציע לנו, ובתי רוצה בו, אני מאפשרת. אני בחרתי לא למנוע ולא לנהל שום עימותים משום סוג בעניין אוכל. ואם השכן מכבד אותה בשוקולד או בסוכריה על מקל או בכל זוועה עם צבעי מאכל - אלה החיים. אני מעדיפה שהיא תאכל פעם ב- משהו מזעזע, על פני לבודד אותה לגמרי או למנוע ממנה משהו שיש נפוץ כל כך מסביב, ושהיא תפתח כלפיו תאווה של משהו אסור. כנ"ל עם טלוויזיה או משחקי מחשב: אין בבית, מאפשרת בחוץ (עם איזשהו סינון מינימלי שלי).
בקיצור, אני מרגישה שמניעה מוחלטת אפשרית עד גיל מסוים (שנתיים-שלוש), ואחר כך יכול אולי להיווצר קושי לילד שמחירו אולי גדול מהמחיר של היחשפויות ספורדיות למשהו "האסור".

אז אם חשוב לי לא לקחת חלק בתרבות הצריכה ולשדר מסרים בהתאם, אולי יש דרך ביניים להשיג את זה: לצרוך בשגרה ביד שנייה ולשתף את הילדים בזה, למחזר, לא קונים מה שלא צריך, התייחסות ביקורתית לפרסומות שתלויות ברחוב (אם אני נשאלת), לתת מתנות תוצרת בית כמה שאפשר, וכו'. אני מרגישה שזה מעביר את המסר הערכי שאני רוצה, לצד דיאלוג מסוים עם התרבות שבתוכה אנחנו חיים. נדמה לי (ואני בכלל לא בטוחה) - שדרך האמצע הזו (מי היה מאמין, אני הקיצונית וכו') - עדיפה לי בטווח הארוך.

אני אגב חושבת שמה שכתבתם טלי למשפחה, סביר לחלוטין בהתחשב במציאות המורכבת שבה אנחנו חיים. מה, לסבא סבתא אין זכות לפנק את ילדתם בדרך שהם רוצים? אז אני לגמרי מבינה את הצורך להגביל אותם, ובענייני תזונה זה גם מתבקש בעיניי. אבל עד כמה אפשר להגביל? איפה הילד עלול להפסיד יותר מאשר להרוויח?

<גילוי נאות: אני אוהבת מתנות ולצערי כנראה שאני גם מותנית להחשיב מתנה חפצית כגילוי של אהבה...

>
<לא נורא, יש על מה לעבוד...

>

אור-לי,

אורלי, אני פשוט לא רואה סתירה בין הדברים. אני יודעת שזה נשמע משונה ודורש הסבר, אבל אין לי כח כרגע...

ולעניינים הקונקרטיים יותר שהעלית: כל עוד אני יכולה להציע תחליף אני מציעה, גם לגלידה וגם לממתקים. אני ממש ממש לא מאמינה באיסורים וב"חוקים" (as such) לילדים. זה ממש מוזר לי לשמוע שזה מה שמשתמע מדבריי. אני כן מאמינה בלא לוותר למבוגרים שסביבי ולא להתקרנף. זה כן. כלומר, לעניין הממתקים, אם מישהו מדי פעם נותן, אני לא אמנע ממנה אם היא לוקחת, אלא שתמיד תמיד אציע לה תחליף, ובפירוש אעיר לנותן. אם הנותן עושה לי "דווקא" בגלל שזה עקרוני לו והוא לא מסכים איתי, ארחיק אותה ממנו. דוגמתי? אולי. אבל אפשר לדון ולהתווכח כשזה עניינים בעלמא. כשאלה הילדים שלי, אני עומדת מאחורי מה שאני חושבת. אולי זה נראה קיצוני, אבל מה אני מלמדת בזה? שאני לא מוכנה לסבול חוסר כבוד כלפיי.

מה, לסבא סבתא אין זכות לפנק את ילדתם בדרך שהם רוצים?
אהמ, לא? כלומר, זה תלוי למה את קוראת מפנק, למה הם קוראים מפנק, ולמה הילדים קוראים מפנק. בקיצור - כתשובה כוללנית - ממש לא.
דוגמת קיצון - ומה אם אמא שלי מאמינה שחיסונים זה טוב? הכי טוב, למעשה? אני אמורה לתת לה לקחת את הילדים לטיפת חלב בשם היחסים שלהם איתה? בשם הטיול המיטבי שהיא רוצה להעניק להם? אני חושבת שמה שלא ברור פה מהדברים שלי, זה מה הם בדיוק הדברים שמאד בעייתיים בעיניי וחמורים בתרבות שלנו, וממה אני שומרת. והתשובה הקצרה היא ממש לא מהכל! אבל מצרכנות כן. מאכילה לא מזינה כן. מחוקים שרירותיים כן.
לא מהמשפחה! לא מאנשים! ממה שנעשה לאנשים! זה ברור העניין הזה?

טוב, אני מרגישה עדיין לא ברורה ויותר מדי דוגמתית, וזה ממש לא מה שאני ולא מה שאני מרגישה. לא באופן כללי, ובטח שלא פרטי עם הבת שלי.
כבר ציינתי שהיתה תקרית עם חמותי בנושא ממש לאחרונה? אני (ואישי) נורא כועסת ונורא במגננה כרגע. קשה לי לראות בדמיון שלי סבים אחרים ממנה, וכרגע אני לא יכולה שלא להתייחס לזה ברקע...

עוד דוגמאות קיצון.

אמא שלך חושבת שזה מפנק ללטף להם את הגוף בעירום. היא לא רואה כמוך את גבולות הגוף, לא רואה כמוך תינוקות וילדים כאנשים שעשויים לפתח מצוקות ובעיות סביב מגע בעייתי. את נותנת או לא נותנת לה "לפנק" אותם על ידי מגע?
אמא שלך חושבת שהכי מפנק זה ללכת לשחות בנחל כמו שהיא היתה עושה כשהיא היתה קטנה. בקישון. את נותנת או לא נותנת לה לפנק?
אבא שלך חושב שהכי הכי מפנק זה לצאת לטיול של שבוע של הישרדות בהרים. הוא משאיר את הילד שלך לבד בקרחת יער למשך כמה שעות ואז מתגנב ועושה רעשים של דב, זה נורא מצחיק וכיף בעיניו. מפנק? מאפשרת?
אמא שלך חושבת שאין דבר כזה לגמור ארוחה בלי קינוח. רצוי שבעה, כי כל בן משפחה אוהב משהו אחר, אז מפנקים אותם! כל המשפחה עם הפרעות אכילה. מפנקת?
אמא שלך נותנת לכל נכד הקצבה של 50 שקלים בכל פעם שהם מסתובבים יחד (ילד בן 8, ילדה בת 4, ילדה בת 2) זה קורה 3-4 פעמים בשבוע. יש לה כלל! רק חפץ אחד. כן תקנה אחד בארבעים, לא תקנה שניים ב-10 כל אחד. ככה זה יותר "חינוכי". את נותנת לה "לפנק"?
אמא שלך אומרת לך יותר מפעם אחת "מה שאת לא יודעת, לא צריך להזיז לך" בהקשר של האכילה של הילדה שלך.
אמא שלך אומרת - כשהיא אצלי היא לפי החוקים שלי, יחסים עם סבתא זה מדרגה אחרת מיחסים עם אמא.
אמא שלך מנגבת לה את הפות אחרי פיפי ע"י פתיחת השפתיים. את מעירה לה בעדינות, מעירה לה בתקיפות, ואז רואה שהיא ממשיכה! היא מסבירה את זה בזה ש"צריך לנקות שם!" (אז מה אם אמרת? מי את תזכירי לי?)

נחשי כמה מהדברים האלה נכונים לחמותי? (רמז, הקישון והדב לא.)

עם אמא שלי אני עוזבת בלי למצמץ. היא עושה הרבה דברים שלא לרוחי. אבל הו כמה היא משתדלת! הו כמה שהיא נזהרת! הו כמה שהיא שואלת! אז את חושבת שאני "סופרת" לה תקלה פה, תקלה שם? ממש לא!

אני מקווה שעכשיו יותר ברור מאיפה אני באה.
אני אמחק את זה עוד יום יומיים.

חומד,
ברור לי לגמרי. ואני איתך לגמרי.
גם לי יש עניינים שהם הקו האדום שלי, וזה סביר לגמרי בעיניי שצריכה תהיה קו אדום בשבילך למשל.
אבל אני תוהה אם דווקא במתנות יום הולדת של פעם בשנה, אני רוצה להעביר את הקו האדום.

רוצה לומר, אני בוררת את המקומות שבהם אעביר קו אדום.

מעבר לזה שהעלית כאן עניינים של מערכת יחסים ספציפית לא מכבדת שהדיון בה חורג הרבה מעבר למתנות.

_מה, לסבא סבתא אין זכות לפנק את ילדתם בדרך שהם רוצים?
אהמ, לא?_
כאמור, אני איתך. לא בכל דרך, בוודאי. כל אחת מאיתנו תעביר הקו האדום באיזשהו מקום. הייתי צריכה אולי לכתוב:
מה, לסבא סבתא אין זכות לפנק את נכדתם עם איזשהו מרחב של גמישות?
(ניסוח יותר מוצלח. את רואה, הקושי לנסח במצבי מסבך אותי....)
(אבל היה שווה כדי לאפשר לך לכתוב על חמותך ולשחרר את זה קצת...

).

אמא שלך מנגבת לה את הפות אחרי פיפי ע"י פתיחת השפתיים. את מעירה לה בעדינות, מעירה לה בתקיפות, ואז רואה שהיא ממשיכה! היא מסבירה את זה בזה ש"צריך לנקות שם!" (אז מה אם אמרת? מי את תזכירי לי?)
להתעלף. ממש.
אני יכולה לנחם אותך כשבתך תהיה בת 4 למשל (גם אצלנו יומולדת השבוע, טלי

) הצבת הגבולות שלה תהיה יותר ברורה ויהיה יותר קל לאפשר לה להיות במערכת היחסים הנפרדת הזו, עם מעט פחות הגנה שלנו.

מעבר לזה שהעלית כאן עניינים של מערכת יחסים ספציפית לא מכבדת שהדיון בה חורג הרבה מעבר למתנות.
שניה רגע. שזה יהיה ברור שאלה רק דוגמאות. כדי להבהיר שאמירות מוחלטות וכוללניות לא לוקחות בחשבון מציאויות אחרות של אנשים אחרים. למשל ולדוגמה את המציאות שלי.
נו... זה תמיד קורה לי... גם כשאני מדברת על לידות (הלידה שלי היתה דוגמה מאד לא שיגרתית. מאד.) אז אני תמיד אומרת שאמירות מסויימות הן לא מדוייקות, ובד"כ לא מפרטת למה בדיוק הן לא מדוייקות. אז הנה. פה עשיתי את זה. לא בשביל ה"חבקוני" אלא בשביל הנקודה. ברור? כלומר, לא בדוגמה של טלי, ממש ממש לא, אבל יש מקרים, שבהם אין ברירה אלא להגיד "לא בבית ספרי" נקודה פול סטופ. כי כל נסיון להגדיר כלל גמיש יותר מול צד אחר (במקום מול עצמי) נתקל בדו-תזבולת-החֶרבּוֹן.

ובאשר לדיון במערכת היחסים הלא מכבדת, מבחינתי הדיון התחיל ונגמר עם האיש שלי. האיש הסכים איתי שאם אין לי אמון במישהו, הוא לא משאיר את הילדים לבד איתו, גם אם זה מישהו שלו אישית יש אמון בו. ובמילים אחרות - אנחנו לא משאירים אף ילד שלנו לבד עם ההורים שלו. נקודה...

טלי, אפשר להעביר לדף מתאים... מבחינתי זה היה קשור כי כל הסיפור התחיל בזה שסבתא התעקשה שהיא תקנה לילדה שלי מה שהיא תרצה מתי שהיא תרצה בלי קשר למה שאני אומרת. ושקשה לה שהיא לא יכולה "לתת" לבת שלי את מה שהיא "נותנת" לנכדים האחרים שלה (מסכנים. הלב שלי נשבר כשאני רואה אותם מתרוצצים, מתחננים ומשדלים אותה לקנות להם מתנות בחנות...) והתחברתי מאד לכל מה שכתבת על הקשר בין אהבה ומתנות...

אמירות מוחלטות וכוללניות
זה מה שהרגשת ממני?
סליחה.

_זה מה שהרגשת ממני?
סליחה._
לא לא...
מהעולם... מהעולם...

אני מצטערת.

הכל טוב מותק.

האיש הסכים איתי שאם אין לי אמון במישהו, הוא לא משאיר את הילדים לבד איתו, גם אם זה מישהו שלו אישית יש אמון בו.
אחלה איש יש לך.

יש מקרים, שבהם אין ברירה אלא להגיד "לא בבית ספרי" נקודה פול סטופ.
מסכימה תוך הנהון נמרץ.

נו, סתם היה לי כיף להיות פעם אחת באמצע הסקאלה, בגווני אפור. ככה בשביל הגיוון.

התחברתי מאד לכל מה שכתבת על הקשר בין אהבה ומתנות...
גם אני, טלי. הביטוי: "החפצה של האהבה" ממשיך להדהד בתוכי.

ופינת הרעיון המקורי למתנה תוצרת בית, אפילו לזוג המתחתן:
אם מישהו מנגן קצת בבית, אפשר לקחת שיר מוכר, לכתוב לו מילים חדשות שמדברות על בעל השמחה, לנגן ולשיר מול מצלמה דיגיטלית שמצלמת קטעי וידאו, ולצרוב על דיסק. אישי, מושקע ויכול להיות מאוד מרגש, אם כתיבת מילים זה הצד החזק שלכם. לזה ניתן להוסיף חפץ שימושי אם ממש חייבים כי זה חתונה.

עכשיו קראתי את כל הדף. יש לי כל כך הרבה דוגמאות לכל הכיוונים שאני אשתוק כרגע.
גילוי לא נאות: אני לא סובלת את החמות שלי. כשאני מנסה לחשוב למה אני לא מצליחה לחשוב על שום דבר מלבד הררי המתנות המיותרות (וגם כמה נחוצות - אבל לי זה עלה יותר, אם אתם מבינות למה הכוונה) שנוחתות על ילדי, בן זוגי ואפילו עלי בכל ביקור שלה. פעם הילדה אמרה: "סבתא בדלת, אני שומעת את השקיות מרשרשות."
דף מציף.

אני קוראת כאן ולא מאמינה למקרא עיני:
האם זה יותר חשוב מלהקריב ילדה על מזבח הצרכנות? אולי זה זה שהיא כבר קצת "מקולקלת" אז קשה להתמודד עם צרכיה ורגשותיה?
נראה לי מוגזם לגמרי. מקולקלת בגלל איזו מתנה פעם בשנה ביומולדת? בבית שלי מעולם לא קיבלנו מתנות סתם ככה באמצע השנה, אז מתנות פעם בשנה "קלקלו" אותנו? מה עם קצת קרדיט לילדה? ממש ממש לא נראה לי שמתנות יומולדת זה משהו שמשחית את הנפש. הלך הרוח בבית בנוגע לצרכנות בשאר ימות השנה בעל משקל הרבה יותר גבוה. ואני בהחלט "אקריב" את הבת שלי וארשה להשתתף בימי הולדת של בני דודיה האהובים ואפילו, רחמנא ליצלן, ארשה לה לקבל מתנות ביומולדת שלה. ה"קרבן" הזה נראה לי בהחלט שווה קשר טוב עם המשפחה המורחבת.

רק לומר שזה אחד מהדפים הכי מעניינים, מועילים ומעוררי מחשבה שנפתחו מזה זמן רב....

משחית. (סתם צורם לי בעין)

אני הסברתי והדגשתי ובניגוד למנהגי גם נתתי דוגמאות, לזה שאני מתייחסת לתמונה הרבה יותר רחבה מאשר לחיים נקיים מצרכנות וחגיגת יום הולדת צנועה הכוללת מתנות פעם בשנה. אם זה היה המצב אצלי ואצל אחרות, בכלל לא היה על מה לדבר פה. לא? כמו בצנע. פעם בשנה מקבלים חולצה יד שניה ולא יד עשירית. סבבה.

ה"קרבן" הזה נראה לי בהחלט שווה קשר טוב עם המשפחה המורחבת.
או. אז זו שאלה שהתלבטתי בה הרבה בזמן האחרון. ואני מעזה להגיד שמה שאת מתארת ממש לא נשמע לי קרבן. אבל יש מצבים שזה בפירוש כן קרבן.
מאז שעמדתי על דעתי, קשר טוב עם המשפחה המורחבת הפסיק להיות ערך בעיניי בפני עצמו (אני מתחננת להקשיב לי עד הסוף ולא לתייג אותי כשונאת משפחה. התכוונתי לכתוב על זה בבלוג שלי, אבל הנה נפתחה הזדמנות אחרת...)

אני גדלתי במשפחה רחבה ואוהבת עם ערכי משפחה חזקים במיוחד. האחים מקפידים להפגש 1 על 1, להפגש בלי הילדים, וכו' לכן כשנתקלתי לראשונה (בגיל 17) באישיות מדהימה שניתק את קשריו כליל עם הוריו (מנהל הפנימיה בביה"ס שלמדתי בו) זה פער לי סימן שאלה במקום הזה. מאז קרו דברים ואבא שלי לא מדבר עם אחותו כבר כ15 שנים. ואני אגיד לך משהו, אני כל כך מעריכה אותו על הצעד הזה, ועל האומץ שהוא דרש, והייתי מתקשה לכבד אילולא היה בוחר לעשות כן. (פרגנו לי לא לספר לכם למה.

)

היום אני מבינה שמשפחה מבחינתי זו אחריות אישית. רוצה לומר, שכדי ליהנות מזה שייסָלח לי כשאני עושה דברים לא כל כך טובים, אני צריכה להשקיע את עצמי. לא מקובל עליי שבן משפחה מתנהג בפרזיטיות כלפי המשפחה שלו ומתייחס אליה כאל זכות שיש לו. זו אחריות הרבה לפני שזו זכות.
בסיפור שלי, באה אליי החמות והודיעה לי שמכיוון שאני רוצה קשר עם הסבתא (אקסיומה מבחינתה) אז אני צריכה לתת לה לעשות מה שהיא רוצה עם הילדה שלי. הרשי לי לגחך. לא, יודעת מה? הרשי לי לצחוק צחוק פרוע.

כן. אני בהחלט בהחלט רוצה שיהיה לילדתי, בבת עיני, קשר עם הסבתא שלה. יותר מזה אני אגיד לך, הקשר הזה יהיה בלתי תלוי בי ולא בשליטתי. סבבה. אלה החיים שלה למען השם, לא שלי. אלא מה? מה אם יש אלמנט מתעלל? (אני מקצינה עכשיו, כן? זה לא המצב אצלי.) נו, אין לי כח להכנס למקרים שבהם לא רוצים להיות בקשר עם בני משפחה מורחבת. רק לציין שמבחינתי, בניגוד לעבר, בהחלט יש כאלה. במצבים כאלה, לא מדובשם ולא מעוקצם, תודה אבל לא תודה.

מבחינתי במקום הזה שמישהו קורא לעצמו משפחה שלי הוא צריך לקחת שבעתיים יותר אחריות מכל אחד אחר, והדבר האחרון שאני חושבת שזה מעניק זה זכויות יתר. הדבר שזה מעניק זה קירבה, ביטחון, מחילה. אם אי אפשר עם המשפחה המורחבת שקיבלתי, אצור את זה עם אנשים אחרים. (זה מתחיל בבן הזוג...)

עם אמא שלי אני עוזבת בלי למצמץ. היא עושה הרבה דברים שלא לרוחי. אבל הו כמה היא משתדלת! הו כמה שהיא נזהרת! הו כמה שהיא שואלת! אז את חושבת שאני "סופרת" לה תקלה פה, תקלה שם? ממש לא!

ניצן. תענוג לקרוא אותך.
זהו, סומנת. עכשיו אני קוראת כל מה שאת כותבת. הלך עליך.

המתנות שהכי נצרתי ושמרתי וזכרתי לטובה בחיי, היו המתנות שהבאתי לאמא שלי ליום האם ואחכ סיפחתי אותן לעצמי

ווואו.
תודה גדולה לכל מי שכותבת כאן.
אני לומדת כל-כך הרבה.

ניצן, אפשר להעביר לדף מתאים... - גם מבחינתי זה מתאים כאן לגמרי.
אני אשמח אם תשאירי את מה שכתבת, אבל זה כמובן לשיקול דעתך (לא דף שלי...

).
למעשה - לא מצאתי זמן להיכנס לכאן לנסח משהו על מה שכתבת ואז הגיעה אור-לי וכתבה בדיוק מה שרציתי לכתוב.
(לא רוצים להימנע מימי-הולדת של אחרים רק בגלל מה שתראה שם, כי יש לזה ערכים אחרים. רוצים ללכת בין הטיפות, בגשם, ולא להירטב

)
וכל הדיון ביניכן, אור-לי וניצן, הוא בדיוק מה שהתרחש אצלי בראש עד שפתחתי את הדף, אלא שהוא מנוסח טוב יותר.

אני שמחה מאוד על שפתחתי את הדף הזה...
הבנתי שאני מרגישה שזה בסדר שהיא תהיה באירועים של קרובים ובני-משפחה ושזה בסדר שאנחנו נערוך אירועים כראות עיניינו.
הבנתי שהדרך שלנו עשויה להפוך למשאת-נפש (לאחרים) או שדרכם של אחרים יכולה להפוך מושא-לקנאה ולי אין שליטה מרובה על מה שיקרה, אז חבל לדאוג לזה כבר מעכשו.
חוץ מזה, שעלו כאן רעיונות מצוינים לדברים שאפשר לעשות כדי להרגיש קרובים יותר לסביבה שלנו תוך כדי ניסיון להימנע מלהכניס את ילדינו ל{{}}מלכוד המתנות הגדול.
אני חושבת שכשזה יהפך למשהו משמעותי בעיניה, נצטרך להוסיף ולהשקיע מחשבה בשאלה - מה עם מתנות מההורים? כרגע התשובות שעלו כאן של יום-כיף איתנו או טיול משפחתי כמתנה הן כיוונים מצוינים לדעתי.

קלמנ טינה,
אולי אם נתעקש ונפתח מאוחר יותר, הם יבינו שעדיף להם לא להביא מתנה בכלל ? D-:
גם אותי מסקרן לראות אם זה מה שיקרה. הרי חלק מהרצון להביא מתנות נעוץ באיזה צורך שיאהבו אותך ובצורך לשלוט ברגשותיהם של אחרים אליך באמצעות מתנות (כתוב על זה קצת בהקשר מעט שונה בקישור "שונא מתנות יחיה" למעלה). מעניין אם העובדה שלא מבטיחים למביאי המתנות שנעשה עניין ממי שהביא את המתנה ("את זה הביאה.........סבתא!! מחיאות כפיים לסבתא!! סבתא היא כל-כך נדיבה!, היום היא אוהבת אותך בגווני ורוד פוקסיה וכחול-ים!! תודה רבה לסבתא!!! נשיקה!! חיבוק!!! איזו אהבה יש כאן!") ישנה את אופי המתנות או את הצורך בהבאתן.
טוב, מכל מקום ברור שזו לא המטרה (לבאס אותם)

(רק מדגישה, שלא יאשימו אותי אח"כ בהאשמות. אני מאהבת מרדכי פה!).

טלי תודה על הדף המרתק! @}
אני כבר כמה ימים רוצה לכתוב כאן, ולא ממש מוצאת זמן להתנסח. לומדת כאן המון ומרגישה שדיעותיי מתעצמות עוד יותר נוכח הקריאה כאן.
ובהקשר הזה, ניצן, כל מילה שלך - סלע! הרגשתי כבר בהודעה השנייה שלך בדף את העוצמה הממגנטת.
מחשבות דומות מסתובבות לי בראש ובבטן כבר שנה וחצי בערך, מאז שהוזמנו למסיבת יום הולדת של קרובי משפחה (קרובים) שכללה הופעת ליצן בכמה מאות שקלים, הפעלות של קוסם, נקניקיות בלחמניה לילדים וחטיפים להורים. לא הלכנו!
אני לא בטוחה אם אנהג כך בעתיד, כעת כשבתי בת שלוש. יש לבטים. חלקם קשורים למה שאורלי כתבה שאלות שאני שואלת את עצמי: עד כמה הילד שלנו יהיה שונה מהסביבה בשם העקרונות שלנו? האם בכל מקרה בשורה התחתונה זה תמיד לטובתו?.
גם אצלי הלבטים מתחברים לתחומי חיים אחרים.

לגבי ציון יום הולדת באופן מיוחד, מתנות, צריכה והתניות תרבותיות אין לי הרבה מה להוסיף. ניצן סיכמה נהדר את גישתי לעניין.
גם אצלנו במשפחה יש הסכמים לא כתובים לגבי מתנות או יותר נכון לגבי אי קניית מתנות. וכן גם אני צרכנית כבדה בגמילה מרצון, עם תקווה לסחוף אחריי עוד כמה במשפחה.

^{_{אגב גם אני אשמח אם תשאירי את מה שכתבת, אבל זה כמובן לשיקול דעתך}}

מה, לסבא סבתא אין זכות לפנק את ילדתם בדרך שהם רוצים?
אור-לי, שמת לב לslip of the tongue?