מלכוד המתנות הגדול

[אילה_א*]

אם מישהו נעלב כנראה שמזל שלא באתי
אלא אם אמרתי שאבוא ואז לא באתי זה לא יפה בעיני כלל

[לוטם_מרווני*]

שאנשים מפסיקים לדבר איתך כי אתה לא בא לחתונה שלהם. ובכלל לקרוא לזה "היום הגדול".. כולה חתונה...)
חכי חכי. ואנשים שמפסיקים לדבר איתך כי לא הזמנת אותם לברית של הבן שלך? או כי לא באת לברית של הבן שלהם? או שמפסיקים כי הבאת צ'ק נמוך מדי לטעמם לחתונה שלהם?
<לוטם בד"כ מביאה צ'ק בתוספת מתנה תוצרת עצמית כמו פית צמר, בובה תפורה, שמיכה לתינוק פונצ'ו זוגי וכו' וכרטיס ברכה עבודת יד. אני תמיד מצפה שיתקשרו להגיד לי תודה על המתנה האישית. בד"כ זה לא קורה ואני מנסה להפסיק לחכות ואולי אף להפסיק לתת מתנות תוצרת אישית לאנשים שאני מכירה ממרחק>

[ניצן_אמ*]

"חכי חכי"? לי את אומרת חכי חכי? את מכירה אותי שבוע???

אני לא הולכת ולא ממש מוזמנת לחגיגות ברית מילה. ואין לי שום כוונות להזמין אף אחד לטקס הטלת מום של מי מילדיי העתידיים. הייתי בשתיים בכל חיי.
באחת (של אחי) הייתי בת פחות משבע, ובשניה (של בן דוד שלי) הייתי בת 29 וביליתי את הזמן שבו חתכו לילד בחוץ עם אמא שלו שואלת אותה למה היא עושה את זה. (נולד לו אח לפני שבועיים, גם לו חתכו, לא הלכתי, אבל קניתי לו gDiapers ליומולדת .) החברים שלי כנראה כבר גמרו לעשות ילדים. המעט שעשו ברית עשו בבית חולים.

מי שמפסיק לדבר איתי מסיבות כאלה, מה אגיד לך... כנראה שמראש לא היינו חברים טובים מדי.
בגדול אני מפרגנת לחברים שלי שנדבר על דברים לפני שנפסיק לדבר. לגבי עצמי, אני די בטוחה שאם יהיה ארוע שאני לא יכולה או לא רוצה להשתתף בו, אני אסביר למה אני לא מגיעה אם אני לא מגיעה ולא סתם אעדר מבלי להודיע. יכול להיות שזה קוד תרבותי שאני עיוורת אליו? שאם את לא רוצה לשמור על קשר עם מישהו אז את יכולה פשוט לא להופיע לחתונתו מבלי להודיע?

[או_רורה*]

בקשר לכסף, היו בחתונתי שני זוגות חברים שמראש דיברנו וידעתי שאין להם ואמרתי שזה ממש לא חובה להביא כסף... שאני אשמח בנוכחותם, והם הביאו ברכות נפלאות וסדינים יפהפיים...

היו גם כמה אנשים שלא הגיעו מבלי להודיע. וכן, זה ממש מעליב, ונכון זה "כולה חתונה" שנייה אחרי,
אבל לפני ובעיקר תוך כדי זה כן גדול.
זה יום של אושר ואהבה (ככה אני הרגשתי) ונעלבתי ממי שזה לא היה חשוב לו לבוא ואף לא טרח להודיע לי מראש על כך.

וחוץ מזה, נכון שזה רע וזה מרגיש לי כמו משכנתא, אבל רוב האנשים נוהגים כך ושילמתי המון כסף בחתונות ובבריתות של כל מיני אנשים ככה שכשאני רציתי לארגן לי ארוע ורציתי שיהיה מקסים כמו שהיה,
לא הרגשתי לא בנוח.

מה שכן, הקפדתי על מחיר סביר מאוד של מנות, ולא חישבתי סכומים.

כמה חברים שהתחתנו סמוך אלינו ערכו איתנו הסכם: לא יביאו לחתונה שלנו כסף ולא נביא לשלהם. היה נפלא.

[אינדי_אנית*]

כשעושים אירוע צריך להגיד לאולם או לקייטרינג על כמה מנות אתה מתחייב לשלם. אורח שלא מודיע ולא מגיע הוא בעצם אורח ששילמת עליו למרות שהוא לא היה.
לדעתי אין בעיה שלא יגיעו אבל כדאי להודיע.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אני די בטוחה שאם יהיה ארוע שאני לא יכולה או לא רוצה להשתתף בו, אני אסביר למה אני לא מגיעה אם אני לא מגיעה ולא סתם אעדר מבלי להודיע.
כן, אבל הפלונית כתבה שהודיעה שלא תגיע, בלי הסבר.
בחרתי לא ללכת, אבל לא הרגשתי בנוח לומר מה הסיבה האמיתית. למרות שהודעתי במועד
זה כן מעליב אם אנשים שהזמנת למסיבה אומרים לך "אני לא אגיע", ולא רוצים לפרט.

מי שמפסיק לדבר איתי מסיבות כאלה, מה אגיד לך... כנראה שמראש לא היינו חברים טובים מדי.
יש הרבה חברויות טובות שהן גם טעונות מבחינה רגשית. שיש להן טריגרים וכפתורים כאלה. מזווית ראייה זו, לא הייתי מסווגת חברים לטובים ולא טובים (או פחות טובים), אלא לכאלה שהקשר עמם "עמוס" רגשית וכאלה שהקשר אתם נייטרלי ומתון יותר.

[בשמת_א*]

ואנשים שמפסיקים לדבר איתך כי לא הזמנת אותם לברית של הבן שלך? או כי לא באת לברית של הבן שלהם? או שמפסיקים כי הבאת צ'ק נמוך מדי לטעמם לחתונה שלהם?
אבא שלי לימד אותי כלל גדול בנושא הזה:
מי שעושה איתך ברוגז מסיבות כאלה - טוב מאוד! רק הרווחת (-:

ביום שישי האחרון חגגנו את ימי ההולדת של שני ילדי.
רשמתי על ההזמנה באופן ברור ביותר:
נא להימנע מהבאת מתנות!
אנשים טילפנו אלי להסביר לי, שכשהם קראו הם חשבו שזה יפה מאוד, אבל אחרי זה החליטו שזו גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה...
מה שכן, לפחות התייעצו איתי. אז ביקשתי שלפחות יביאו דברים קטנים או מתכלים, רצוי צנועים ומעשי ידיהם.
אז אמנם הילדים בכל זאת קיבלו המון מתנות... אבל באמת, מעט מאוד מהזן הפלסטיקי:
אחת הביאה עוגיות שוקולד-צ'יפס שהם - כלומר האמא והילדים, החברים של ילדי - עשו במו ידיהם, נפלאות.
משפחה אחרת הביאה ברכות מעשי ידיהם, מקסימות, וסבונים קטנים חמודים שהבת, חברה של בתי, הכינה בעצמה.
משפחה אחרת הביאה ערימה של ספרים שהם מוציאים מהבית, כדי שבני יקרא וייהנה כל פעם מספר אחר, ויחזיר אליהם את כל הספרים (אלא אם כן יש אחד שמאוד יאהב, שאז אאפשר להשאיר אצלנו) להעברה למשפחה אחרת (כלומר, הוא ייהנה מהם ויעביר הלאה וזה לא יתפוס מקום בבית!).
חברה אחרת ציירה בעצמה ברכות מקסימות מקסימות. אני חושבת שאמסגר אותן לתליה בחדר הילדים.

מה שהבנתי מזה היה, שרוב האנשים שמחים להתרוצץ ולטרוח ולחפש מתנה מתאימה שתשמח את ילד היומולדת... ולא מרגישים בנוח פשוט לבוא בלי מתנה (-:
רק חברה אחת ממש הרגישה שמחה והקלה גדולה. היא מביאה די הרבה מתנות לילדים שלי, אבל לא מתנות יום הולדת, אלא מתנות ש"בדיוק ראיתי וחשבתי על הבכורה אז הייתי מוכרחה להביא לה" כאלה.

[אילה_א*]

פתאום חשבתי עלזה שא יש מישהו שנעלב שלא באתי לחתונה שלו אז מעולה לו כי כידוע זה כבוד גדול להעלב ממני תשאלו את השוכנת

[ניצן_אמ*]

רוב האנשים שמחים להתרוצץ ולטרוח ולחפש מתנה מתאימה שתשמח את ילד היומולדת... ולא מרגישים בנוח פשוט לבוא בלי מתנה.
אבל למה זה ככה? ולמה זה טוב? לא עדיף שאנשים ירגישו בנוח?
נשמע כאילו קיבלתם מתנות מדוייקות.

[ריש_גלית*]

אורי, אם אף אחת מהרעיונות שנתנו לך לא יתקבל על דעתך או על דעת המתחתנים, אני במקומך לא הייתי הולכת. ומסבירה שאין לי תקציב לזה, או שאני לא נהנית באירועים כאלה, או שאני שמחה בשמחתם אבל... כל תירוץ מתקבל על הדעת (לנו קל יותר היום כשיש ילדים ואפשר לנצל אותם כדי למלמל מין "כן, זה ממש בלגן לבוא כל המשפחה, אבל הקטן לא מוכן להיפרד מאמא, הוא בתקופה קשה, בלה-בלה-בלה". אם כי זה לא הוגן כלפי הילדים, הבכורה לפחות ממש משתוקקת לחתונות ואירועים וכועסת שאנחנו לא הולכים).
אנחנו החלטנו - אחרי חתונה אחת שעלתה לנו בהרבה עצבים וכסף ומאמץ ובסופו של דבר די עלתה לנו בחברות ההיא (כי אני מתקשה לשכוח ולסלוח, אני לא חושבת שלזוג המאושר יש מושג מה הרגשנו) - שלא הולכים לאירועים אם לא ממש רוצים להיות בהם.
אם מרגישים חובה לבוא וחובה להביא כסף כדי לממן ארוחה שלא בחרנו בחברה שלא בחרנו ועם מוזיקת רקע צורמת שלא בחרנו - סימן שכנראה אנחנו לא באמת רוצים להיות שם. אז לא הולכים.

וכשרוצים זה בדרך כלל הולך יחד עם זה שמרגישים בנוח להביא מתנה ולא כסף, או עם זה ששמחים להביא כסף גם אם זה קשה לנו כלכלית. כי אלה אנשים שאנחנו אוהבים (חברים, משפחה קרובה) או שאכפת לנו מהם (קרובי משפחה שמשום מה חשוב למי מאתנו לשמור אתם על קשר גם אם מעולם לא פגשנו את בתם שחוגגת בת מצווה, למשל).
אה, וגם מרגישים בנוח להתפצל. שהוא יילך רק עם אחד הילדים, וככה גם יעלה למארחים פחות וגם מי שזה לא הצד שלה שמזמין לא תסבול P-:.

בעניין אחר שקשור למתנות: הילדים שלי התחילו בעצמם מנהג שלדעתי הם המציאו, או לפחות שִכללו. לפני שהם הולכים לחברים הם הרבה פעמים מכינים להם מתנות - בוחרים צעצוע מתוך הצעצועים שלהם, שמים בשקית יפה ובאים אלי להראות לי מה הם נותנים. עכשיו מתחילה הדילמה שלי: לי קשה להיפרד מכל מיני צעצועים שלהם... אל נא תלעגו לי בבקשה. אני יודעת שהייתי צריכה לברך על כל דבר שיוצא מהבית, וזה בסך הכל חפץ, וכו' וכו'. אבל כל פעם שהם רוצים לתת איזה דובי שקיבלנו שלושה ימים אחרי שהבכורה נולדה אני מוצאת את עצמי עוצרת את זה, משדלת אותם למצוא משהו שאני לא קשורה אליו, שלי הוא לא נראה חשוב...
אני נורא מתביישת לספר את זה אבל הנה, יצא לי פתאום.
אני אפילו מדמיינת פתרון אפשרי: כל פעם שמסדרים את החדר לשים בצד צעצועים שעבר זמנם או סר חנם ומתוכם לבחור את המתנות. אבל באמת שחינכתי כל כך טוב את הסבים שאנחנו כבר כמעט לא מקבלים ג'אנק, ואם כן אז הילדים מתים דווקא על הג'אנק וחוץ מזה למה שאני אעביר ג'אנק לילד אחר?

שולחת לפני שאתבייש מדי.

[או_רורה*]

אני לא מבינה מה קשה להבין בזה שזה מעליב.
אם אני חוגגת חתונה ואנשים חושבים שזה לא ביג דיל לא להופיע, מי הם בחיי?
הרי מי שאוהב אותי יודע כמה אירועים מסוג זה הם חשובים לי.

וכן, גם אני אעלב אם אגלה שלא הזמינו אותי לברית של ילד של חברים.
נראה לי הגיוני שאנשים שאוהבים ירצו לשתף ולהשתתף בשמחות אחד של השני.
כי זה מה שזה, שמחות.


גם אם זה עולה לנו כסף..........

[אינדי_אנית*]

אצלנו יש הפרדה מאוד ברורה במשפחה. ארועים שהם חובה הולך רק אחד מבני הזוג (חובה כלומר מישהו מהעבודה שהיה אצלנו באירוע, או מישהו מהמשפחה שלו שלא מעניין אותי להיות בחתונה שלו) בדר"כ בעלי -ראו סוגריים..
אם זה חברים הולכים כל המשפחה אבל אז באמת שנינו רוצים להיות שם (בעצם זה תמיד חברות שלי ומשפחה שלו... מעניין...).
אורורה- נראה לי שהאירועים שאת מדברת עליהם הם אירועים של חברים וכל מי שמסנן זה בדר"כ משפחה קצת רחוקה. את הרי לא נעלבת אם איזה דודה לא מגיעה נכון?
לחתונה שלנו הוזמנו מבחינתנו (לא כולל כל מיני אנשים שההורים שלנו נורא רצו שיבואו) רק אנשים שרצינו להזמין ורצינו ללכת בעתיד לאירועים שלהם.

[פרקשית*]

_אני לא מבינה מה קשה להבין בזה שזה מעליב.
אם אני חוגגת חתונה ואנשים חושבים שזה לא ביג דיל לא להופיע, מי הם בחיי?_
את מצפה מכל האנשים שאוהבים אותך שיהיה להם סדר עדיפויות זהה לשלך. יש אנשים שאוהבים אותך שלא כל כך חשוב להם להגיע לברית של הבן שלך או לחתונה שלך. זה לא מפחית מחיבתם אלייך, הם פשוט מעדיפים לעשות משהו אחר באותו הזמן.

[מיכלול_ה*]

אורי האם זה עניין עקרוני של לא להביא מתנה או רק לא מצאת עוד מתנה מתאימה שמשקפת את עמודתייך וערכייך והיא בסכום סביר?

כי אני בטוחה שאתה יכול לחשוב על מתנה מאוד שימושית וזולה שתשמח את הזוג.
אני זוכרת שדווקא מתנות הכי פשוטות וזולות הן אלו שהכי שמחו אותנו.

הנה דברים לא כל כך יקרים שיצא לי לתת ואנשים מאוד שמחו איתם:

ציוד לפיקניק רב פעמי - כלים רב פעמיים טובים ומפה יפה.
עציץ עם צמחי תבלין
תבלינים טובים למטבח בכלים רב פעמיים טובים.
לקנות ספר טוב כמו ישמעאל למשל עם פתק החלפה.

וכמובן הרעיון של לעזור במשהו בזמן החתונה או לפניה גם מתאים.
לי היתה חברה שהביע בפניי את העובדה שאין לה אפשרות להביא מתנה ואחרי בדיקה קצרה מה היא יכולה לתת לי התברר שהיא תהיה המאפרת שלי וחברה אחרת צלמה במצלמת וידאו. ובטוח אפשר למצוא עוד רעיונות.

ולגבי ימי הולדת גם אני גיליתי שמאוד קשה לאנשים לא להביא מתנה.
ביום הולדת של הבת שלי בגיל 3, ביקשנו לא להביא מתנות ובכל זאת הרוב הביאו. (טוב אני מודה שלבן זוג שלי היה קשה לשתף פעולה עם הבקשה והוא ביקש שהמתנות יהיו מתנות שלא קונים בחנות). מה שיצא טוב הוא שרוב המתנות היו עבודות יד שהיתה בהן המון אהבה והשקעה כך שבכל מקרה היינו מרוצים.
ואלו גם היו מתנות בשימוש חוזר.
למשל קופסא ישנה שנמצאה זרוקה ברחוב והפכה לקופסת אוצרות צבעונית.
בובה חמודה שאחותי תפרה בעצמה.
וגם הצגה מתוקה של של בני הדודים.

[ניצן_אמ*]

ואנשים חושבים שזה לא ביג דיל לא להופיע,
מאיפה את יודעת שזה מה שהם חושבים? (אני מקשה מקשה... אני יודעת. אבל זה נשמע לי ממש מרחיק לכת. את רואה איך אנשים מתפתלים פה כדי להסביר לחברים שלהם למה הם לא יכולים לבוא. אז איך קפצת מזה ל"לא ביג דיל"?)

חוץ מזה, אם כבר מדברים על חתונות ועל נוכחות, בואי נדבר על מקרה היפותטי לא בלתי סביר לגמרי שבו לכמה מהחברים שלך אין שום מכרים משותפים איתך. את בטח לא יכולה להקדיש להם זמן, ואז, בשביל "להשתתף בשמחתך" (לשניה אחת יושבים יחד ומחייכים אל הכלה ואומרים לה כמה שהיא יפה והשמלה מאממממת. ומי עשה לה את האיפור? משו משו! זה "להשתתף"?? בלעכס.) הם צריכים לבלות ערב ארוך ומשמים עם אנשים שהם לא מכירים ואולי ממש לא מחבבים (אפילו אם החתן אוהב את כולם, זה עדיין לא עושה כימיה ביניהם) לאכול אוכל על הפנים... (טוב, יש לי סטנדרטים גבוהים. החתונה שלי היתה היחידה שהייתי בה שהיה בה אוכל באיכות גבוהה עם בשר למנה עיקרית וקינוחים חלביים... ) ולראות חבורה של ילדים/זקנות/חבר'ה מהצבא מופיעה הופעה גרועה במיוחד (כן כן, הם הכי מגניבים ומצחיקים בעולם כשהם שלך, אבל זו ברוב המקרים הופעה חובבנית גרועה במיוחד מלאה בחיוכים נבוכים מאחד אל השני כשמדי פעם סבא משה מתקרב מדי למיקרופון וצועק בזיופים את הגרסא ה"משופרת" להורה ממטרה..)

אה, להשתתף בשמחה זה להיות בחופה?
מממ.
לשמוע את אותו הרב (שמצאנו מהמלצות באינטרנט!) מספר את הסיפור האידיוטי על הפרפר (או הזיקית או השכינה או הכינה) ומקריא את הברכות (הארוכוווווות) ולחכות עד שסבא רבא אפריים (שעושים לו כבוד) יצליח לטפס לחופה ואח"כ לחפש את השיניים התותבות, ואח"כ להרכיב את המשקפיים (- עדנה! איפה המשקפיים?! - לא יודעת! תבדקי בכיס שלו! - מה זה הרטוב הזה?! - לא יודעת! אולי התפוצצה לו שוב השקית של הקטטר! החלפת לו חיתול לפני שבאתם?!)
ממש כבוד גדול, הוא העדיף לשבת ולשתות איזה דרינק עם סבתא שמחה של החתן במקום לעשות כושר.

ואז... הוא מרים, היא שותה... <מוחים דמעה> הרב יורד עליו, הוא צוחק צחוק עצבני ומתחיל להזיע יותר מקודם. מבלבלים לו את המוח על ירושלים, והוא רק רוצה להתחתן.
<פאסט פורוורד (זה שאני סובלת בחתונות לא אומר שכולם צריכים לסבול את כל שבעים הברכות כאן...)>

husband and wife!
<שיר עם מוזיקה קצבית ועליזה שנכתב על ידי אסיר כשהוא חשב על בית הזונות הקרוב, אבל למי אכפת מה משמעות המילים?>
ואז מתחילה השיירה המבעסת והמעייפת. נדחקים, כולם מזיעים (מי הגאון שחשב על חתונה על גדת הביצה מוכת היתושים וחופה תלויה בדיוק מעל איפה שהן מטילות??) ...לחבק את הכלה שממילא לא תזכור שעשיתם מסע כומתה לחבק אותה (חלק מהן יושבות עם התשלילים עוד במעמד ספירת הצ'קים ומסמנות ברובריקה מיוחדת בשביל מי הן אמורות להחזיר את המחווה. "טפס אליי ואטפס אליך")
כל אותה העת, אתה "משתתף בשמחה" ליד הבר. ראית כבר מאה כאלה. באמת שאתה מעדיף לפגוש אותם אחד על אחד, לשמוח איתם מכל הלב על זה שהם בחרו להיות יחד, אתה חושב שהם זוג נהדר. אתה חושב גם ש"חתונה" זו דרך די טפשית להוציא מאמאבא 100 אלף שקל. ושבמקום לרתום כל כך הרבה אנשים להפקה הזאת כדי שהכסף יעבור מאבאמא לאולם, מהאולם אליך וממך לחתן ולכלה, אפשר לחסוך לכולם את המפלצת הזאת ולבקש מההורים כסף לדירה.

[ש_י_ר_י*]

ניצן - אין לי מילים. גדול. אפשר לפרסם אותך?

[פלוני_אלמונית*]

ניצן,
כל כך נכון!
קיצוני ומוגזם וכל כך נכון!
לי זה עושה עצוב..
@}

[ניצן_אמ*]

אפשר לפרסם אותך?
תודה מותק
אבל לא.

[ש_י_ר_י*]

אורי, עכשיו גלגלתי למעלה וקראתי את הדילמה שלך.
דעתי:
עדיף לומר את האמת.
אם הם קרובים אליך ויקרים לך, הם יבינו מדוע לא תבוא לחתונה, ובמקום זה באמת תוכל לשמח אותם בדרך אחרת (לשתול להם גינה, ירקות/זרעים מהגינה שלך וכו') .
אם לא יבינו - כמו שכבר אמרו, הרווחת. ייחסכו אי נעימויות על בסיס אידאולוגי בעתיד, כגון ברית/ה, ימי הולדת ועוד.

יש לנו חבר מאוד קרוב שלא בא לברית של הבן שלי וגם לא הביא מתנה. הוא הסביר לנו (כבר ידענו) שהוא כ"כ נגד זה שהוא לא יכול. אני שמחה שהוא עדיין חבר שלנו...

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אכן שמחות של אחרים יכולות להיות סיוט. ואנחנו קולים לגמרי - אנחנו אנשים שיודעים לחגוג באמת מהלב, ולא בגלל מערכת לחצים של המשפחה.
נו, אז מה?
האם כל המשפחות המאושרות דומות זו לזו, גם כשהן שייכות לאנשים שאנחנו מלווים כבר שנים בחיים שלהם?

האם במקרה של פטירה, חלילה, מישהו היה עושה שיקול כזה "אני לא אגיע ללוויה של חבר X כי אין לי כוח ללחוץ ידיים לכל הדודות שלו?"

אם חברים, אז חברים. אם מוזמנים, אז באים.
וזה למרות שרוב החתונות נערכות בשנים האחרונות על גבעות שלא מסומנות במפה, "חירבת הדובדבנים" כאלה. עושים מאמץ, באים, מחייכים, מחבקים, שותים יין, סובלים את המנות הראשונות וחומקים כשאפשר לחמוק.
כמובן, יש גם סיכוי - פראי וקלוש, אבל סיכוי - שהאירוע יהיה אשקרה חמוד, משעשע ומהנה.

כל הטרוניות של "אם הם נעלבים שלא באתי סימן שהם חברים לא מספיק טובים", מזכירות לי את התירוץ של הבנות מהתיכון "אם הוא לא רוצה אותך אז הוא לא שווה אותך".

<שנים אני מביאה צ'קים לחתונות של אחרים ואף אחד לא מביא צ'ק לחתונה שלי! אז בטח שערכתי אירוע גדול כשהילד נולד! שישלמו, כפויי הטובה החצופים!>

[אמא_נמרה*]

שלום אורי,
אני מנסה לחשוב על עוד כמה רעיונות בשבילך:

• לומר לחבר שאתה לא יכול לבוא לכל החתונה, אתה רק "תפוץ לרגע" כדי להיות בחופה/קבלת פנים וזהו. הוא לא צריך לספור אותך (לשלם) בשביל זה. יכול להיות שבעל האולם סופר את המוזמנים ולכן גם אם אתה מגיע ולא אוכל הוא נדרש לשלם עבורך.

• יש מנהג של שבע ברכות, אבל בלי קשר הדוק לדת, אתה יכול להזמין את חברך ואת זוגתו לאחר החתונה אליך לארוחה קלה באוירה חברית אינטימית. כך יש תשומת לב אישית למיסוד הזוגיות שלהם, והשתתפות שלך בשמחה שלהם.

• גם אם אתה מחליט לבוא, כי אלו חברים טובים, אני חושבת שזה בסדר לא להביא מתנה. לא מזמינים אותך בשביל מתנה (חברים טובים, אמרתי), מזמינים אותך כדי לחלוק את השמחה.

• אתה יכול להציע לזוג כמתנה שירות שיש ביכולתך לתת (משהו שקשור בתזונה או מחשבים או עזרה פיזית בהעברת דירה , לשתול להם גינה, ירקות/זרעים מהגינה שלך. ).

למי ששאלה:

_את מכירה מישהו שיש לו הרבה כסף?
אחד כזה שמוזמן לחתונה ואומר לעצמו איזה כייף?_

אני לא יודעת אם יש לי הרבה כסף. כמה זה "הרבה"? אבל כשחברים טובים מתחתנים, אנחנו מאד מאד מאד שמחים ובשמחה רבה נותנים להם צ'ק מכובד מאד מאד. אני רואה שיש כאן ממש סבל מחתונות. זה קצת חדש לי, כי בעיני חתונה זה אירוע חשוב ואני מרגישה מאד שמחה שבחרו להזמין אותי להשתתף בציון דרךכזה.
עם זאת אני הולכת רק לחתונות שבהם יש לי קשר ממש טוב עם הכלה או החתן.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

כמובן, יש גם סיכוי - פראי וקלוש, אבל סיכוי - שהאירוע יהיה אשקרה חמוד, משעשע ומהנה
עוד דבר ששכחתי: חתונה היא לא רק "ההצגה" והכניסה הדרמטית לצלילי מארש החתונה. יש גם מאחורי הקלעים. אם באים כחברים, חשוב גם שנהיה שם כדי לתמוך בכלה המתעלפת שלא אכלה כלום כל היום מרוב לחץ (הייתי בחתונה כזו, בסוף הזמינו אמבולנס). או בחתן שרק לפני חודש התלבט אם נישואין מתאימים לו בכלל. או באחות הגדולה והרווקה של הכלה.

[אילה_א*]

לתמוך באחות הגדולה והרווקה של הכלה
אני הולכת ביום ראשון לתפקיד הזה ולא אחות אחת אלא שתיים ולא רווקות אלא גרושות
ניצן אני כבר כתבתי אתזה לפניך
_אנשים שעושים מסיבות ענק ומזמינים אנשים שאין להם מושג מי הם.
אני שונאת את השמלת קצפת של הכלה בסגנון רומנטי כפרי.את התסרוקת [שאני עשיתי ] בסגנון עדין נוזלי .את האיפור בסגנון טבעי פסטלי .
את האוכל בסגנון צרפתי אוריינטלי עם מנות ראשונות מכל העולם . את האולם ארועים \גן ארועים המעוצב בסגנון חופשי אך זורם עם נטיה לסגנון צרפתי עתיק.
את הבגד של החתן שבחייו לא ילבש שוב והוא מרגיש בו כמו סרפופג.
התמונות המבויימות שהצלם מצלם .
סרט הוידאו של האורחים רוקדים.
ההופעה\ סרט מגניב שחבריו של החתן מארגנים .
את התרומה שמעלים לרב שבא לעשות מצווה ומצפה לקבל עליה תשלום.
הכתובה שבעצם מהווה שטר קניין של החתן על האשה שלצידו .
הבר האקטיבי שדוחף לאנשים מזרקים מלאים בוודקה לפה - למרות שהם צריכים לנהוג אחרי כן .
את אבני הזכוכית החמודות שמקיפות את הנר שבמרכז השולחן .
את הבדים הלבנים המחוברים בסיכות ביטחון שמרכיבים את החופה .
את ההזמנה שעלתה 4 שקלים לאחת וכולם זורקים אותה יום אחרי . שעשויה מנייר לא ממוחזר.
ואת השאלה הכי חשובה הצלחתם לכסות את הארוע .
מצטערת תרבות החתונות בישראל היא בעיני דוחה!!!_


כל הטרוניות של "אם הם נעלבים שלא באתי סימן שהם חברים לא מספיק טובים", מזכירות לי את התירוץ של הבנות מהתיכון "אם הוא לא רוצה אותך אז הוא לא שווה אותך".
אבל זה נכון חברים אמיתיים יודעים איך את מרגישה בארועים כאלה ולא תיהיה להם שום בעיה עם זה
>החתונה שאילה הייתה מוזמנת אליה עוד פחות מחודש בוטלה עקב חרטה של החתן <

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אבל זה נכון חברים אמיתיים יודעים איך את מרגישה בארועים כאלה ולא תיהיה להם שום בעיה עם זה.
אז זהו, אנחנו מדברים על חברים שלא חולקים אתך בדיוק את אותה מערכת ערכים ( לרובנו יש עדיין עוד אי-אלו חברים במיין סטרים ).

ואני מסכימה ש תרבות החתונות בישראל היא בעיני דוחה!!!
אני מראש לא הולכת לימי הולדת של ילדים עם מתנפחים ו. כאן זה בערך אותו הדבר אבל מה לעשות, לא כולם חזקים ונחושים דיים כדי לעמוד מול המשפחה שלהם.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

עם מתנפחים ו.
עם מתנפחים והפעלות.

[טלי_מא*]

ההופעה\ סרט מגניב שחבריו של החתן מארגנים .
את זה אני דווקא אוהבת.

[פלונית*]

עם על העצב שבדבר, מסכימה עם כל הנאמר על חתונות, רק רוצה להבהיר משהו בעקבות מה שאמא נמרה כתבה.
מנסיוני יש הבדל עצום בין חתונות של חילוניים לחתונות דתיות (דתיות, לא חרדיות). בחתונה של דתיים יש הרבה יותר סיכוי לאירוע נעים שנשאר בפורפורציות ומתמקד בעיקר בשמחת המאורע ולא בדאווין ושואו חברתי. זו אמנם הכללה וזו אולי השוואה מגעילה, אבל מנסיוני זה כך (ואני ממש לא דתיה, פשוט יש לי הרבה חברים מהמגזר(-:) בחתונות של דתיים המהות עצמה כל כך חשובה והכל הרבה יותר אמיתי ובעיקר שמח, לרוב אלה פשוט חתונות שמחות, באמת באים לשמוח, באמת מבטאים את השמחה, באמת מרגישים אותה! ואז הרבה יותר כיף, גם לזוג המאושר (אני חושבת) וגם לאורחים שלהם. אצל חילוניים הרבה פעמים המהות עצמה נדחקת לשוליים כשמתחילים כל הפסטיבלים המתוארים למעלה עם השמלות והאוכל והאטרף להיות מקוריים שכבר יוצא מכל פורפורציה.

[ריש_גלית*]

תכף צריך לשנות את שם הדף למלכוד האירועים הגדול...

[פרקשית*]

מנסיוני יש הבדל עצום בין חתונות של חילוניים לחתונות דתיות (דתיות, לא חרדיות). בחתונה של דתיים יש הרבה יותר סיכוי לאירוע נעים שנשאר בפורפורציות ומתמקד בעיקר בשמחת המאורע ולא בדאווין ושואו חברתי. זו אמנם הכללה וזו אולי השוואה מגעילה, אבל מנסיוני זה כך (ואני ממש לא דתיה, פשוט יש לי הרבה חברים מהמגזרhappy) בחתונות של דתיים המהות עצמה כל כך חשובה והכל הרבה יותר אמיתי ובעיקר שמח, לרוב אלה פשוט חתונות שמחות, באמת באים לשמוח, באמת מבטאים את השמחה, באמת מרגישים אותה! ואז הרבה יותר כיף, גם לזוג המאושר (אני חושבת) וגם לאורחים שלהם. אצל חילוניים הרבה פעמים המהות עצמה נדחקת לשוליים כשמתחילים כל הפסטיבלים המתוארים למעלה עם השמלות והאוכל והאטרף להיות מקוריים שכבר יוצא מכל פורפורציה.
באמת החילוניים האלה עם הכאילו תרבות שלהם והכאילו משמעות שלהם, חסרי המהות מנופחי הדאווין והשואו החברתי. לא כמו הדתיים העדינים עם המשמעות והרוחניות הכוונה והשמחה. אצל הדתיים לא יושבים כל מיני אנשים שאמא שלהם הכריחה אותם להגיע או לא נעים להם מהחבר לעבודה שהתחתן עם איזו אחת והרגיש לא נעים לא להזמין את החברים לעבודה. ואצל הדתיים לכולם יש כסף ומגיעים עם כל הלב והשמחה לא מחשבנים האם אני אקנה החודש אוכל או אתן צ'ק למישהו שהייתי מעדיף לא לראות בכלל אבל הגיע לחתונה שלי לפני חמש שנים ועכשיו אני חייב לו.

[במבי_ק*]

למי שיש התנגדות עקרונית למשוואה המגוכחת הזו של לי-זה-עלה-המון=אתם-תשלמו-על-זה, שבה אני חייבת לממן חלומות של אנשים אחרים, גם אם הם חברים טובים שלי - אז לאנשים כמוני, קל לא לשתף עם זה פעולה. קודם כל, זה עניין עקרוני, ועל עקרונות יותר קל לעמוד. מבחינתי זה מעליב להביא כסף לאירוע כזה משמעותי בחיים של אנשים שאני מאוד אוהבת. זה לא משהו שאני יכולה לחיות איתו, גם אם זה מה שהם רוצים. דבר שני, כל החברים שלי מכירים אותי טוב, מאוד, ובחרו להיות חברים טובים שלי כולל כל העסקה (כמו שאני בחרתי להיות חברה שלהם) - אין סיכוי שיכעסו עלי. אני מרשה להם להתבאס מבחינה עסקית (איך זה קרה שחתונות הפכו לתוכניות עסקיות?!), זכותם. אבל אין סיכוי שזה יעיב על החברות. אני פשוט לא קולטת שיש אנשים שחושבים שאני חייבת לשתף פעולה עם משהו כ"כ מופרך מבחינת תפיסת עולמי, בגלל שככה "נהוג". אני בד"כ מקדישה הרבה מחשבה במתנות שאני קונה לחברים קרובים לחתונה. אורי - הכנות מנצחת, ואם לא - הם לא חברים שלך. זכותם להעדיף כסף, זכותך להעדיף להיות מי שאתה.

[ניצן_אמ*]

לרובנו יש עדיין עוד אי-אלו חברים במיין סטרים
אולי זו הבעיה שלי? :-\
העניין הוא שממש לא בחרתי את החברים שלי ככה. חלק מהם הם חברים של עשרים שנה. והנה, בדיוק האנשים שהם חברים שלי יולדים בבית, לא מלים, (וכו' וכו') באופן בלתי תלוי זה בזה או זה ב... זי.
ממש שוק תרבותי.

האמת, היו לי שניים שלושה חברים מיינסטרימיים. החברות ממילא לא היתה עמוקה מאד (עובדה, ברגע שראיתי איך הם מתייחסים לילדים שלהם הקשר התמוסס ונהיה קשר של פעם בכמה זמן יוצאים למסעדה יחד..)

אני מראש לא הולכת לימי הולדת של ילדים עם מתנפחים
אמ... איך זה לא בדיוק אותו הדבר?

ואני בהחלט הולכת לחתונות. אחרת איך הייתי יודעת כמה אני סובלת מזה? החתונות שלא סבלתי בהן היו חתונות לא שרירותיות מבחינתי (כלומר של חברים טובים ולא של קולגות או של משפחה רחוקה (המשפחה הקרובה צועדת אחריי באון לעבר חתונות אלטרנטיביות אם בכלל! ) ומאלה נהניתי מאד והן היו מקסימות באמת.

גם אני התחתנתי אזרחית (בניו זילנד) ואז חגגנו בטקס אישי בחורש ארצישראלי אצל איש פרטי, חורש קסום שבד"כ עושים בו מדיטציות עם חוה אלברשטיין ברקע ובלי ריקודים. היה מאד עדין ויפה, ובעיקר נינוח...
דווקא התאכזבנו שהביאו לנו כסף. בשביל זה מזמינים את החברים הכי טובים? ממש לא בשביל כסף. או כמו שאישי אמר "זו לא חתונה למטרות רווח!"

[ג'ינ_ג'ית*]

אני דווקא מאוד אוהבת חתונות. את הכל. את הטקס שתמיד מרגש אותי כבר מהשלב שהם צועדים שמה על השטיח שפתאום נראה קצר כשאת חושבת על כמה הם עברו בשביל לעלות עליו, בייחוד כשאת קרובה לכלה שהיתה מספרת לך לילות ארוכים על התיפורים הדקיקים שהקשר עם זה שלצידה על האדום אדום הזה - נאסף ונרקם עד שהפך ליישות אחת.
ואני אוהבת תמיד תמיד את הכלה לא משנה כמה יהפכו אותה לגירסה התורכייה-מזדקנת של עצמה, ואוהבת גם את הקיטורים על הרב שכמה-הוא מדבר- אנחנו-לא-דתיים, ואת כל הקונסטרוקציהשל החופה שכמה שהיא יפה לא מצליחה להסיח את הדעת מהחמות שבוחנת מלמעלה למטה את האמא והאמא שרומזת לאבא לסדר ת'עניבה והאבא שמסתכל על האורחים והאורחים שמתחלקים לאלו - שלא סותמים ת'פה דווקא שנייה לפני השישו ושמחו ולאלו - שמחזיקים את היד קרוב ללב או למטפחת או לכיס (כן גם שם זה כואב) ועם השששש שהם משחררים לחלל האוויר עושים סדרת חינוך לכל הקהל הבולס. ואני אוהבת את הדמעות שעולות ומציפות אותי כשהכלה מחייכת והחתן שובר או לא שובר או לא-ברור-מה-קורה עם הכוס, ואת הכפיים ואת השיר הזה שזורק אותך ישר לרחבת הריקודים לא לפני החיבוק לכלה ולחתן שלא זוכרים מי הם ומה הם ולמה הם שם בכלל.
וכיף לי לראות את כולם חגיגיים ומחויכים, ולראות מי ילדה ומי גדלה ומי רזתה ומי שמנה וכמה ילדים נוספו למשפחה ו'זותי של אביבה.. מה את אומרת.. פשש, ועדי, זה עדי כפארה עליו, נהיה גבר '(יש לי 20 דודים ודודות טבארקללה) ויש הנאה מהאוכל שהוא תמיד מספיק מוכר בשביל לעשות טוב בחיך אבל גם מספיק מגוון ככה שיש ממה להתלבט ואוהבת את הריקודים עם הדודות שהן המאמות של המשפחה שכמה שהשנים עוברות והן נראות אותו דבר, חייכניות ושמנמנות וסמוקות ואוהבות נשיקות גדולות מהחיים, וכמה שאני נהנית להקפיץ טקילות עם הבני דודים שרק אתמול עשיתי עליהם ביביסיטר והיום תפסו מה-זה פיגורה שלא זזה מהם מילימטר... והריקודים, הריקודים, איך אני אוהבת לקרוע את רחבת הריקודים גם ובעיקר בריקודים המזרחיים שרבאק איפה עוד תוכלי ככה לטלטל את העצבים ולנער את האפור ולנענע את הנשימה עד שנהיה קצת יותר קל בנשמה.
ואז יש את הרגע הזה שנוצרת תכונה סביב הקינוחים שיחד עם המתיקות שלהם מודיעים שעוד מעט סוגרים וזרמים זרמים של אנשים ישובים פתאום עם זיעה מרוחה וקפה ועוגה ועיניים עייפות וחיוך ושמחה ורגע לפני הסוף יש את השקט הזה שמאט צעדים שלוקחים אותך הפעם בעדינות וברכות להתרפק על השלום שלום והתמונות המסכמות והחיבוקים הגדולים והכפולים עם מי שתראי רק בעוד כמה שבועות או חודשים... והדובדבן שבקצפת - הזליגה החוצה מהאולם או הגן שמביאה איתה את פכפוך הריכולים הכי מתקתק בשכונה שעולה וגואה ומתגבר וממלא את האויר ככה שעד שמגיעים הביתה את כבר יודעת מי הרימה או הקטינה או הגדילה או הפנימה את הציצי או או שמא כדאי לומר התותב (שלא מנדבת מידע רק שפתאום בגיל 30 חנן אותה 'השם יתברך') ומי הולכת להתגרש ומי סתם מאיימת ומי שיחק אותה בבורסה ומי יורד ללונדון והאם הבטן הזו של הכלה צמחה בגלל עודף תאבון או פנצ'ר קטנטן, כי לא אומרים מפורשות הריון... ותמיד מסדרים שיהיה מקום לכולם להגיע ולחזור מכל מקום בעולם, גם אם זה שדרות או קרית שמונה, חצר נצר על הים מול הים גן עדן עין שושן ארמון הינקינטון שירת הברבורה האגם של אחותך..

כן, זה עולה כסף והרבה, אבל הרבה שמחה גם.

[אילה_א*]

שמישהי אחרת תתפדח ותשאל מה זה
ודודות טבארקללה

[ה_עוגיה*]

אני לא אוהבת את כל הדברים האלה, ג'ינג'ית
אבל כתבת את זה ממש מתוק

<חתונות מוציאות פה מהנשים דברים טובים...>

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

ואני אוהבת את הדמעות שעולות ומציפות אותי כשהכלה מחייכת והחתן שובר או לא שובר או לא-ברור-מה-קורה עם הכוס,
ברור! גם אני תמיד נשנקת. כמה שהטקס לא יהיה קיטשי. אפילו אם אני יודעת (מפיהם) שיש להם סקס מחורבן או שהוא לא סובל את ההורים שלה

אמ... איך זה לא בדיוק אותו הדבר?
אמרתי - זה כן אותו הדבר. ובכל זאת.

[ג'ינ_ג'ית*]

אילה זה '20 דודים ודודות טבארקללה' , טבארקללה במרוקאית זה שילוב של 'ברוך השם' ו'בלי עין הרע' ועוד כמה מאותה משפחה, ככה שברור שלא עושים עין הרע ושגם מודים על הקיים (במרוקאית אין מילה אחת שיש לה משמעות אחת, אם אפשר להכניס שבעה אנשים לחיפושית אפשר גם ארבע משמעויות.. למושג אחד).

[אילה_א*]

תודה
בקיצור יש לך עשרים דודות תודה לאל
לי אין אחת אפילו ודוד אחד גם זה משהו לא ?

[ג'ינ_ג'ית*]

ברור! גם אני תמיד נשנקת. כמה שהטקס לא יהיה קיטשי. אפילו אם אני יודעת (מפיהם) שיש להם סקס מחורבן או שהוא לא סובל את ההורים שלה.
קרוטונית שתהיי בריאה (כאילו, גם בלי קשר בריאות הכי טוב), בינינו, הוציאו שם רע לקיטשיות. כאילו, אפשר לחשוב, כמה החיים שלנו מרגשים ומלהיבים ומורמים מהאפור-אפור הזה שאם עוברת בסביבה קצת קיטשיות שגם מצליחה לגעת בנו אז מיד הופכים אותה ללא טובה ליהודים.
תחי הקיטשיות!

אה וגם קראתי עכשיו את ההתחלה של העמוד, לגבי השונא מתנות יחיה.
אני מאוד אוהבת מתנות, הרבה מתנות, חולה על מתנות וגדולות גם.
גם קטנות זה בסדר.

[ניצן_אמ*]

גם אני תמיד נשנקת.
איכשהו אני נשנקתי עד שמצאתי את בחיר ליבי.
אצלי זה היה לגמרי מקנאה ומפחד שאף פעם לא אתחתן...
ברגע שהיה ברור שהולכת להיות פה משפחה, גם הקטע הקטן הזה שהיה איכשהו נוגע לליבי בחתונות איבד מקסמו.

[פלוני_אלמונית*]

הלוויות יותר גורמות לי להשנק. ולהזיל דמעה.

[קוראת*]

תשאלו את השוכנת חבל מאוד שהיא הפסיקה לכתוב כאן, ולא הייתי מתגאה בהעלבת אנשים.

[אילה_א*]

חבל שאין אייקון לחיוך מרושע

[במבי_ק*]

ג'ינג'ית - כתבת מקסים, וגם אני מתרגשת (כולל דמעות) (אני סאקרית של קיטש) ברוב החתונות, למרות שאני לא מתכוונת להתחתן בעצמי, ולמרות שיש לי עם מי (האבא של 3 הילדים שלי ). אבל, שימי לב שכל הדברים שאת אוהבת קורים בלי קשר לכמה החתונה עלתה ואיך היא נראית וגם לא למנהג המשונה שהאורחים מוצאים את עצמם משלמים על זה... כל מה שאת אוהבת מתקיים גם בחתונה על הדשא בחורשה ליד הבית, עם סנדוויצ'ים או כל כיבוד פשוט אחר...

[פלונית_לעכשיו*]

לשמלה המפוארת, למחלפות השיער המלאכותיות ולתפאורה המושקעת יש תפקיד חשוב ביצירת הקיטש
אני חושבת שבעיקר הטקס, המילים, הברכות, השמחה שבלב האנשים - גורמים לקיטש.
התפאורה כשמה כן היא, תפאורה. רקע לכל אלה. אם יש רגשות והתרגשות יש סיכוי טוב לקיטש. אם לא, לא תעזור גם התפאורה הכי מפוארת.

[או_רורה*]

אני לא מכריחה אף אחד לחשוב או להתנהג כמוני, אבל אם לי זה חשוב, ואני בחרתי להזמין אותם -
המינימום של הכבוד זה להופיע.

הרי אם זו שלא אוהבת חתונות תתחתן ביער עבות ותבקש מכולם להגיע בגלביות וזה יהיה מרחק של שעתיים נסיעה ואני עם תינוקי והכל - זה היום שלה.

שלה. לא שלי.
לא משנה מה אני חושבת על חתונות, ועל זה שאני צריכה לנסוע שעתיים עכשיו - זה שלה, חתונה שלה, בחירה שלה, ואני כאן איתה בבחירה שלה. לא שלי.

[ג'ינ_ג'ית*]

שימי לב שכל הדברים שאת אוהבת קורים בלי קשר לכמה החתונה עלתה ואיך היא נראית

אני חושבת שעניין החתונות הוא הרבה הרבה יותר מורכב מכמה זה עולה וכמה אפשר לשמוח בפחות.

ראשית, יש הרבה מאוד זוגות שאוהבים את הדרמה,אבל את כל הדרמה כולל השואו והשמלה והחליפה והבר המרשים של האלכוהול, יש אפילו מחקרים סוציולגיים שמראים שזוגות שויתרו על הדרמה הזו לרוב השקיעו אותה בברית או בבריתה. משהו שקשור לאלמנט מאוד עמוק באישיות (שלא בדקתי כמה הוא מובנה תרבותית או אחרת) שרוצה לעשות שואו כלכלי מנטלי לפחות פעם בחיים. לא אצל כולם, אבל רוב האנשים אוהבים להרגיש מורמים מעם פעם בחיים או פעמיים, רובינו גם יצורים דרמטיים וכמעט כולנו גדלנו על אותם סמלים (שמלה מפוארת ושאר הבלה בלה). מעט מאוד אנשים (אולי כמוך במבי ועוד כמה) הצליחו להימצא באחוז הקטנטן שגם אל אוהב דרמות ברמה הזו, שגם הסמלים התרבותיים בתחום הזה לא חלחלו אליו, ועוד כמה כאלה מין.

שנית, האורחים. יש הרבה מאוד אורחים, קרובים מאוד, כמו דודים ודודות וסבים וסבתות וחברי ילדות של ההורים שהפכו כמעט משפחה שלכי תביאי אותם לחוף הים עם כמה דרינקים. זה כבר לא עניין של רושם, זה עניין של ארוח שגם יכבד את האורחים.

שלישית, יש הרבה גוונים שונים בין ארוע זול כלכלית באיזו חושה לבין ארוע שדורש משכנתא בעל הים (ליד הים?) בקיסריה. אני בחורה די 'זרוקה' בהוויה שלי, אבל מעריכה ונהנית מנוחות ואכות. נוחות ואכות וריגשו אפשר להשיג גם בחתונה על חוף הים, וקיטשיות ודמעות יורדות ממני גם ובעיקר אם הכלה כולה ענוגה עם בד דקיק ופשוט והחתן קורא טקסט מעשה ידיו והשירים הם ארצישראלים מגניבים בלי יותר מדי עניינים.

מצד שני, אוכל רע לא עושה נעים, אלכוהול ירוד כנ"ל, סידורי ישיבה המוניים או על החול לא מקלים, ודי ג'יי של הצ'כונה ממש לא עושה כיף. גם אווירה שבה רק מעט מהאורחים מסוגלים לקום לרקוד (כי יש חול או דשא , אלא מה) או הגישה לשירותים לרוב החבר'ה מעל גיל חמישים מתחילה להיות סיפור או שהחום הורס את הנשמה, או שהקמצנות הסיזיפית גורמת לאחות של הכלה להושיב אותך בשולחן עם 15 אנשים - זה מרגיש שוק וזה לא נעים. אפשר לעשות את החתונה פיקניקית והאווירה תהיה נהדרת וקלילה ואחרת מארוע נוצץ יותר ואין פה בהכרח טוב או פחות. הבעיה היא שכשעושים ארוע מתוך הנחת יסוד שרוצים אותו זול אז הוא יכול לצאת ירוד איכותית גם על חוף הים וגם באולם אירועים - וזה לחלוטין פוגם באווירה לא משנה איזו, קלילה ושובבה ופשוטה או נוצצת ומכובדה ומפוארת.

כך יוצא שהוצאה כלכלית מכובדת נדרשת בכל תסריט בעיני. ונשארת השאלה רק באיזה היקף ולאיזה עומק. אבל זה לא משנה את העובדה שמרגע שמתחילים לעסוק באכות בארועים בסדר גודל כזה - זה עולה כסף והרבה.

נקודה נוספת בעניין נוגעת לתמה של הארוע. חתונה זה סוג של ארוח חגיגי שנועד לשמח את כולם, את הזוג ואת האורחים, חתן צמחוני רצוי בעיניי, שלא יוותר על תפריט בשרי כי הוא נועד בעיקרו לאורחים, ואורחים לא יימנעו מלהגיע לסוף העולם רק כי.. זה סוף העולם (?). נוצרת פשרה שנועדה להעביר ערב שמח ומיוחד במינו שכסף הוא חתיכת אישיו בו ולעיתים באמת מוגזם ומוטרף, אבל לרוב מצדיק את עצמו, בהתייחס לעובדה ששוב, אכות ונוחות בעיניי חשובים יותר מפאר והדר ולרוב על אלה כמו על אלה צריך לשלם. בעיני כשזוג מתעלם לחלוטין מהעדפות וצרכי רוב האורחים, או לחילופין אורחים שמתעלמים מצרכי והעדפות הזוג (לכבד אותו בארוע ולהביא לרוב כסף ) - מתהווה בעיקר מקור לעוגמת נפש במקום האחרון שזה נדרש. או שמתאספים גם המארחים וגם האורחים לשמוח או שלא. זו בטח לא הזירה המתאימה לכפות על מי מהצדדים את האג'נדה הקולוסאלית שלך על החיים, דרמות אהבה, כסף ועוד כמה נושאים בוערים.

והנקודה האחרונה - אני אוהבת להיות בחברת אנשים שמחים, בייחוד אם הם קרובים שלי ואחת כמה וכמה אם הארוע חוגג שמחה שלהם. זה הערב שלהם, לא שלי. גם כשאני מוזמנת לדירה שלהם לארוחת ערב לא אני בוחרת מה יהיה בתפריט, ולא את המוזמנים וגם לא את המפה, או בכלל את הדירה הזו שהם גרים בה שאין בה מעלית בקומה 4 בסוף כרכור דאמט (מה שעוזר להם לממן את החתונה הגרנדיוזית ).

חתונה וכל המסביב זה עניין שמורכב מהרבה אמוציות ותבניות תרבותיות ונטיות אישיותיות ויכולת ועוד ועוד שקטונתי מלבקר את עורכי הארוע באשר הם. אני לא מחויבת לעזור להם לתכנן אותו או להחזיק להם את היד או אפילו להלל את הארוע. לכבד את הארוע לכל הפחות בנוכחות שלי כולל לשאת בעלות שתהיה סבירה לי ומספיק עוזרת להם - זו בעיניי זכות, ואם הזכות כבדה עליי מפעם לפעם אז אני בולעת את הצפרדע איכשהו.

<מי אמר שאהבה זה עניין מסובך? נראה אותו מתחתן... >

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

כך יוצא שהוצאה כלכלית מכובדת נדרשת בכל תסריט בעיני

לא מסכימה. החתונות הבומבסטיות האלה הן תופעה חדשה,פעם לא חגגו ככה. בעיני הכי יפה, פשוט וגם נוח לחגוג בבית. או בבית של מישהו מהמשפחה הקרובה, אם הבית של הזוג או ההורים קטן מדי. אז מצמצמים את מספר המוזמנים, לפי מי שבאמת הכי חשוב ולא לפי מי שייעלב אם לא יוזמן. ובעיניי זה באמת לחגוג מהלב, במקום שקשור לחיים האמיתיים ולא באיזה אולם שכל ערב מתחתן בו זוג אחר ושכולם מרגישים בו כאילו הגיעו פתאום לסט של איזה סרט הוליוודי.

הייתי בחתונה בצרפת, של זוג שהתחתן קודם בעירייה ואחר כך אירגן מסיבה בגינה של ההורים, ל-50 אורחים בערך. היה מקסים, וגם נוח, ובהחלט מותאם לקנה-מידה אנושי מבחינת כמות המשתתפים. ברור שלנסות לעשות את אותו סוג אירוע אבל בזול כמו שאת מתארת זה רעיון גרוע, אבל כאן מדובר על למצוא פתרונות אחרים שאינם "הרפתקניים" כמו חתונה ביער או על חוף הים. פשוט להתחתן בבית, על אותו משקל של ללדת ולחנך בבית...

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

בעיני כשזוג מתעלם לחלוטין מהעדפות וצרכי רוב האורחים

האם באמת האורחים מעדיפים וצריכים להשתתף באירוע גרנדיוזי באולם?
או שאולי בסתר ליבם גם הם היו מעדיפים משהו פשוט יותר (ופחות כואב בכיס...)?
ואם הם באמת כל כך רוצים בזה, אולי זה בגלל שהשתרשו בחברה הישראלית דפוסים מעוותים של מהי שמחה, ובמה היא נמדדת?

אני רוצה להדגיש את העובדה שהתופעה הזאת, עד כמה שידוע לי, ייחודית לישראל. זו ממש לא הנורמה שיש לצפות לה באירועים מסוג כזה, בכל שכבות החברה, בארצות אחרות.

[ניצן_אמ*]

כך יוצא שהוצאה כלכלית מכובדת נדרשת בכל תסריט בעיני. ונשארת השאלה רק באיזה היקף ולאיזה עומק. אבל זה לא משנה את העובדה שמרגע שמתחילים לעסוק באכות בארועים בסדר גודל כזה - זה עולה כסף והרבה.
לא רואה את זה ככה בכלל. בכלל בכלל בכלל.
מצטערת שאני מביאה את ה"חתונה" שלנו כדוגמה שוב, אבל הגענו לאיכות אמיתית בהוצאה בהחלט צנועה לפי אמות המידה המקובלות, ושילמנו עליה לגמרי בעצמנו.

[אמא_של_שפן*]

אני רוצה להדגיש את העובדה שהתופעה הזאת, עד כמה שידוע לי, ייחודית לישראל. זו ממש לא הנורמה שיש לצפות לה באירועים מסוג כזה, בכל שכבות החברה, בארצות אחרות.
אולי בגלל העובדה (המשמחת!!!) שאנחנו רואים את המשפחה הקרובה שלנו במעגל יותר רחב של אנשים מבמדינות אחרות.
בדעתי למשל לא יעלה שלא לשתף את בני דודי בארוע כמו חתונה או חגיגת הולדת ילד (אצלנו במשפחה לא מקובל לעשות את הברית יחד עם המסיבה). ואני לא ממש קרובה לבני הדודים שלי, לפחות לא כאישה בוגרת.

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

אולי בגלל העובדה (המשמחת!!!) שאנחנו רואים את המשפחה הקרובה שלנו במעגל יותר רחב של אנשים מבמדינות אחרות.

אולי, ואולי בגלל שזו ארץ קטנה שבה כולם מכירים את כולם, ואף אחד לא גר רחוק מכדי להגיע לחתונה או לשמוע שהייתה חתונה ולא הזמינו אותו...

ואולי בגלל שהכבוד והשואו חשובים מאוד ואנשים לא רוצים "לצאת קמצנים" או "עניים" או לא יודעת מה... ואולי בגלל שכל אמא רוצה שגם לבן שלה יהיה אירוע באותה רמה כמו של הבן-של-דודה-ברכה, כי מה, הבן שלה פחות טוב?? מגיע לו פחות??

בחתונות שכוללות כמה מאות משתתפים קשה לי להאמין שכולם בני דודים. מדובר כאן על אירועים שחורגים לגמרי מעבר לפרופורציות של המשפחה הקרובה והרחוקה גם יחד.

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

נראה לי שזה פחות עניין של משפחתיות והרבה הרבה יותר עניין של מה-יגידו.

[טרה_רוסה*]

אולי את הדיון על החתונה לדף מוזמנת לארוע כסף למתנה אין ?

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

אולי כדאי לפתוח לו דף חדש חתונות באופן טבעי . לדעתי כבר התחיל כאן דיון מעניין שיכול להמשיך לכיוון של מה כן, כלומר מה זו חתונה "באופן טבעי" בדף חדש.

[ג'ינ_ג'ית*]

לי אין אחת אפילו ודוד אחד גם זה משהו לא ?
בוודאי! חוצמזה החברים של היום זה הדודים של אתמול.

[בשמת_א*]

_רוב האנשים שמחים להתרוצץ ולטרוח ולחפש מתנה מתאימה שתשמח את ילד היומולדת... ולא מרגישים בנוח פשוט לבוא בלי מתנה
אבל למה זה ככה? ולמה זה טוב? לא עדיף שאנשים ירגישו בנוח?_
לא הבנתי את השאלה.
למה זה ככה? כי התרבות חינכה אותם כבר ש"חייבים" להביא מתנה וזה כבר טבוע בהם.
למה עוד? כי מסתבר שיש כאלה, שחלק מהכיף בשבילם הוא לחפש מתנה! די הדהים אותי הרעיון, אבל עובדה: יש אנשים שממש נהנים לחפש מתנה! אולי מפני שמדובר בילדים שהם מכירים ואוהבים, אולי זו הסיבה.
לא עדיף שאנשים ירגישו בנוח? ובכן, אלה שלא מרגישים נוח לבוא בלי מתנה - עזרתי להם להרגיש בנוח וכיוונתי אותם למתנה שתהיה מתאימה לנו (לא פלסטיק סיני ולא משהו יקר וגדול).

טבארקללה במרוקאית זה שילוב של 'ברוך השם' ו'בלי עין הרע'
אני מהמרת שזה צריך להיות תבארכאללה - יעני, תברך את אלוהים, או תבורך, אלוהים. שזה שילוב של ברוך השם ותודה לאל... (-: תבררי עם איזה דוד שלך שיודע איך כותבים את זה בערבית?

בחתונה שלי:

• מחברה אחת שאלתי את השמלה לחתונה (וכך היא היתה פטורה ממתנה (-: ) (שמלה פשוטה עדינה, ממש לא "שמלת כלה")
• חברה שניה איפרה אותי וסידרה לי את השיער (זה במקרה המקצוע שלה והיא כמובן יודעת בדיוק מה אני אוהבת ומה מתאים לי (-: ) אז כמובן היתה פטורה ממתנה
• חברה שלישית עשתה לי את שלושת סידורי הפרחים שהקייטרינג ביקשו
• חבר צלם וידאו הביא את אחיו (שותפו, שהכרתי כמובן) לצלם בוידאו והכין לנו את סרט החתונה, דאג לצלם סטילס בשבילי (אני רק שילמתי על התמונות ולא הייתי צריכה לטרוח) וגם המליץ לי על המוסיקאי (הוא צלם חתונות וידע בדיוק מה יתאים לי. וקלע בול. זה היה חלילן, וכמה מפליא שהבת שלי מנגנת בחליל צד (-: ).

התחתנו בגינה של ההורים שלו, עם החברים הכי קרובים והמשפחה, היו 100 איש. רק המשפחה הקרובה שלו מעל 50 איש... (-:
רצינו לממן את החתונה בעצמנו, אבל ההורים החליטו שאת הקייטרינג הם יממנו. אני זוכרת עד היום: זה היה ב-1995, הקייטרינג עלה 10,000 ש"ח וכך כל זוג הורים תרם 5,000 ש"ח. וזה היה הפריט הכי יקר בחתונה.
אז: "אולם", שמלה, איפור, שיער, לא עלו לי פרוטה. חליפה לחתן? הוא שאל חולצה לבנה יפה מאחיו, והשקענו בעניבה (יכול להיות שהיא עלתה אפילו 40 ש"ח!). בדרך לחתונה (כלומר, כשנסענו מהבית שלנו לבית הוריו (-: ) עצרנו בחנות פרחים שכונתית והכינו לי זר קטן לכלה ב-12 ש"ח...

אכן ביקשנו שלא יביאו מתנות, כי לא היה חסר לנו כלום (גרנו בדירתי המסודרת) וכבר אז לא היה לנו מקום. חברים של הוריו (למסיבה שהם ערכו כעבור יומיים רק לחברים שלהם) הביאו לנו מתנות. אין להן מקום. הכל עדיין מאוחסן בבית הוריו, עד שנעבור דירה P-:

[ה_מכבס*]

שאלתי בת דודה פריזאית: אצלם נהוג שהורי הזוג משלמים על מסיבת החתונה וקבלת הפנים (היקרה מאוד), והמתנות הם אחת משתי אפשרויות: פריט מרשימה בחנות יוקרתית או כסף לירח דבש. בכל מקרה הוצאה ניכרת.

[ג'ינ_ג'ית*]

אני מהמרת שזה צריך להיות תבארכאללה - יעני, תברך את אלוהים, או תבורך, אלוהים. שזה שילוב של ברוך השם ותודה לאל...
אני חושבת שבערבית לא משתמשים באותיות עבריות ככה שזה לא באמת משנה
אבל את צודקת, זה מלשון ברכה, תברך ולכן תבארכ, ומאחר ומדובר באל, אז- אללה (אללה איסטור בשמת את מאשכנזת לי את השפה)
אגב, שנייה אחרי שכתבתי את זה קלטתי את הטעות אבל אמרתי לעצמי, יאללה כולם פה פולנים, מי יעלה עליי מי

לגבי הפרשנות, לא מדויק מה שכתבת. המשמעות היא 'ברוך השם' ו'בלי עין הרע'. אומרים את זה כשרוצים להביע התלהבות משפע או שמחה, יופי וכו'. נכון שיש שם גם הודיה, אבל מרכז הכובד הוא בלי עין הרע! זו לא המשמעות המילולית אחד לאחד אלא הנגזרת שלה (קצת כמו שאומרים יש לילד חום ומתכוונים חום גבוה ולא סתם חום גוף סטטי).
למשל 'תבארכאללה, איזה ידיים יש לה' - אומרים בלי עין הרע וברוך השם ואז מתחילים לשבח ולהלל.

<ואני לא צריכה לשאול דוד, אני מדברת מרוקאית שוטפת, אני >

[ג'ינ_ג'ית*]

החתונה שלך בשמת נשמעת מלאה בקסם, לא הייתי שם אבל עם אורח רוח של כלה שעוצרת לקחת את הבוקה מחנות על הדרך - רק שמחה יכולה לצאת מזה והרבה

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

אני רוצה להדגיש את העובדה שהתופעה הזאת, עד כמה שידוע לי, ייחודית לישראל. זו ממש לא הנורמה שיש לצפות לה באירועים מסוג כזה, בכל שכבות החברה, בארצות אחרות.
במקומות אחרים יש טרדות משלהם בשמחות משפחתיות - למשל פרק הנאומים הבלתי נגמר בחתונות אנגלו-סקסיות. ההורים משני הצדדים, האחים/אחיות משני הצדדים, החברה הכי טובה של הכלה, החבר הכי טוב של החתן... כולם מייגעים את המוזמנים בבדיחות קרש ובמליצות בלתי מקוריות. וגרוע מכל - הם מרגישים מחויבים לעשות את זה. כמו החתונה באולמי בונבון עבור הישראלים.

[טרה_רוסה*]

הלו! למה רק אנגלו-סקסים?
גם אצלינו יש ברכות מהצד הקיבוצניקי. ברכות מיוחדות שעשויות הלחם של מספר שירי ארץ ישראל, מנוילנות, שאחר כך נשוא הברכה מקבל למשמרת לדיראון עולם.
לדוגמא, נניח שחוגגים את הנישואים של טל וכלנית:
על טל ועל מטר, לטיול יצאנו כלנית מצאנו.
הרימונים הנצו, האחו טללי בוקר,
השיבולים בקמה שחו, ניצנים נראו בארץ!

[קיזי_הילדה_הצוענייה*]

שאלתי בת דודה פריזאית

כן, אבל היא מן הסתם יהודיה. בקהילה היהודית בצרפת המנהגים שונים מאלה של הלא-יהודים.

[ה_מכבס*]

כן, אבל היא מן הסתם יהודיה. בקהילה היהודית בצרפת המנהגים שונים מאלה של הלא-יהודים.
ובכן, נישואים מעורבים הם דבר שגרתי.

[לוטם_מרווני*]

יש אפילו מחקרים סוציולגיים שמראים שזוגות שויתרו על הדרמה הזו לרוב השקיעו אותה בברית או בבריתה
אם ככה, אז אני מיוחדת, אני יחודית. אנחנו זוג ממש מיוחד. גם ויתרנו על הדרמה הגדולה של החתונה הגראנדיוזית לטובת חתונת-פיקניק ביער בצהרי יום חול וגם ויתרנו על ברית ובריתה. עדיין לא מצאתי סיבה אמיתית למסיבה גראנדיוזית אלא אם כן ההוצאה הכספית הזו זניחה לחלוטין לך ולמשפחתך. בטח בבת מצווה הבת שלי תבוא אלינו בהפוכה ותרצה מסיבתמצווה גראנדיוזית באולם ארועים על רקדניות בטן בפאייטים:-D.

[אילה_א*]

באנגליה למשל חתונה ענקית זה 70 איש ומתנות קונים באיקאה תחתית לסיר או המשקיענים קונים סט של שישה ספלים לקפה (כמו שקרוטונית קיבלה ליום הולדת )
לא מצפים לכסף ולא מוציאים הרבה כסף ובסוף כולם הולכים לפאב או משתכרים בחתונה
לפעמים גם מתחילים בפאב
בשמת גרמת לי להרגיש פרייארית שאני גם מכינה זרי כלה וגם מאפרת וגם מסרקת את הכלות אני צריכה להגיד להן או או
רק בשמחות
>אילה חזרה עכשיו מחתונה שהסוף של הנישואין בה ידוע מראש - היה איכס<

[סאלוש*]

מחתונה שהסוף של הנישואין בה ידוע מראש - היה איכס
זה הכי גרוע... זה פשוט נורא.

זה קרה לי פעם אחת שלא אשכח בחיים.
אני גם כן בד"כ מאוד שמחה בחתונות וסנטימנטלית, למרות שאני נגד הילולת הבזבוז, אני שמה את זה בצד ואוהבת להיות שם בהתרגשות של כולם. ובחתונה הזו, זה פשוט היה נורא. הכלה היתה נראית כל כך לא שמחה, בחיים לא ראיתי דבר כזה. ראיתי כלות בהלם, מתרגשות מדי, אולי קצת חוששות, נבוכות. אבל כלה לא שמחה בכלל? לא מחייכת? אני גם לא שמרנית בכלל, ואז היתי עוד פחות, אבל השמלה היתה חושפנית כל כך (חזה גדול מאוד ורובו ככולו פשוט בחוץ, מכל הכוונים) שזה פשוט הביך אותי נורא. לא ידעתי איפה לשים את עצמי מרוב מבוכה ובושה בשבילה, זה היה נראה כל כך רע. ולא הבנתי מה קורה שם.היא בהריון? (היא לא היתה). מישהו מכריח אותה להתחתן? סבל טהור כל החתונה הזו.

אחרי שהבת שלהם נולדה הבעל שלה נסע לחו"ל לחופשה עם אישה אחרת. היא גילתה. בגדה בו גם. בסוף התגרשו.

לילה טוב (-:

[בשמת_א*]

אני חושבת שבערבית לא משתמשים באותיות עבריות ככה שזה לא באמת משנה.
D-:
תלמדי ערבית, יא בִּנתי, תביני שמדובר בתעתיק. גם בעברית וגם בערבית יש ט-ת, ק-כ, וכשמתעתקים, אפשר לתעתק מדוייק.

לגבי הפרשנות, לא מדויק מה שכתבת. המשמעות היא 'ברוך השם' ו'בלי עין הרע'
אני תרגמתי מילולית. לגבי המשמעות של "למה מתכוונים כשאומרים את זה" - ברור שאני מסכימה. רק ששכחתי את הקטע שלך עם אותיות, ולכן חשבתי שאם את לא מקשרת את מה שכתבת עם הפועל העברי "לברך" ועם שם האל, אז סימן שאת מכירה את זה כ"ביטוי" ולא יודעת מה המלים שם (-:

בשמת גרמת לי להרגיש פרייארית שאני גם מכינה זרי כלה וגם מאפרת וגם מסרקת את הכלות אני צריכה להגיד להן או או
(-:

באתי למחוק את מה שכתבתי על החתונה שלי ובסוף החלטתי להשאיר. להשאיר?

הבת שלי לא מביאה אותה בהפוכה: בשנה הבאה בת מצווה (מחרתיים בת 11)(רק אתמול ילדתי!!!!), והיא ממש לא חולמת על אירוע גדול ונוצץ. יותר על: להזמין למסעדה את החברות/ים הכי טובים, משהו קטן וצנוע.

[אילה_א*]

אחרי שהבת שלהם נולדה הבעל שלה נסע לחו"ל לחופשה עם אישה אחרת
עד פה חשבתי שזאת חתונה שגם אני הייתי בה (אחות של זאת מאתמול ) שבאה עם סוג של בקיני לחתונה של עצמה
אבל הם התגרשו לפני שנולדו להם ילדים

[סמדר_נ*]

_אולי בגלל העובדה (המשמחת!!!) שאנחנו רואים את המשפחה הקרובה שלנו במעגל יותר רחב של אנשים מבמדינות אחרות.

אולי, ואולי בגלל שזו ארץ קטנה שבה כולם מכירים את כולם, ואף אחד לא גר רחוק מכדי להגיע לחתונה או לשמוע שהייתה חתונה ולא הזמינו אותו..._
ואולי, אולי, פשוט כי המשפחות כאן גדולות יותר מאשר בשאר ארצות המערב?
בחתונה שלנו היו 250 איש, אחרי בקשה לצמצם. ייתכן שהתעקשות נוספת היתה מצמצמת את זה ל 200, אבל קשה לי מאד לראות איך יכלו להיות פחות מזה (ואני לוקחת בחשבון את הכלל "רק מי שחשוב באמת"). אמא שלי ילידת מרוקו והמשפחה מהצד הזה גדולה. לא הייתי מוותרת כמעט על אף אחד שהגיע משם. אני בקלות יכולה לראות איך, נניח, במשפחות שבהן כל ההורים מגיעים ממשפחות גדולות, אפשר להגיע ל 400-500 איש בלי למצמץ אפילו, ואחרי הידוק חגורה שלא היה מבייש את תקופת הצנע. אז האופציה של להתחתן בבית אולי מגניבה (כן, גם אותי. לכן עשיתי טקס חינה בבית) אבל לא רלוונטית לכולם. ואז, מה לעשות, אנחנו נדרשים לשירותיו של אולם וקייטרינג ושאר ירקות, ואני מאד מסכימה עם מה ש ג'ינ ג'ית כתבה לגבי אירוע אסתטי ונעים שמכבד את מוזמניו ומתחשב בהם, בכל פורמט שהוא.

[ג'ינ_ג'ית*]

(כן, גם אותי. לכן עשיתי טקס חינה בבית)
אני משוגעת על חינות! התפרסמה כתבה לא מזמן על כמה שהחינות מבוקשות היום בקרב עדות שאין להן ולו קשר מקרי עם יוצאי מרוקו. נדמה לי שזה היה בכתבה שדיברה על ההוצאות של החתונות ותעשיית החינות, מפיקי טקסי חינה התראיינו וסיפרו שזוגות אשכנזים משני הצדדים או יהודים עשיריםמחו"ל מארה"ב למשל, שמגיעים רק להינשא בארץ מעדיפים להשקיע הרבה הוד והדר בטקס החינה שנתפס כהרבה יותר משמעותי סימבולית, אינטימי וחם בנוסף לחתונה שהפכה סיפור. אני הופתעתי כשקראתי את זה כי הסיבמולים שם מאוד קשורים למסורת ושורשים ופחות לאופנות וכאלה. נו שויין.
אני מוכנה להחליף כל חתונה בחינה, כי שם אני בוכה בערך חצי ערב, כל השירים והזהב המסורתי שעובר לרוב מהאמא והסבתא, והבגדים האתניים ועוגיות שבדרך כלל הדודות מכינות וואו אני יכולה לכתוב על זה סיפור שלם..
סמדר שיחקת אותה.
<בא לי חינה>

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

בחתונה שלנו היו 250 איש, אחרי בקשה לצמצם. ייתכן שהתעקשות נוספת היתה מצמצמת את זה ל 200, אבל קשה לי מאד לראות איך יכלו להיות פחות מזה (ואני לוקחת בחשבון את הכלל "רק מי שחשוב באמת"). אמא שלי ילידת מרוקו והמשפחה מהצד הזה גדולה. לא הייתי מוותרת כמעט על אף אחד שהגיע משם.
אכן, צודקת. לי יש (סופרת במהירות) 5 דודים/ות מכל צד, לכל אחד מהם יש לפחות 3 ילדים, לרוב 4-6 ולאחת (ז"ל) יש 10 ילדים. כל ה"ילדים" הללו כבר גדולים, בעלי משפחות, 2-3 ילדים לפחות, וחלק מהם כבר חובקים כבר נכדים. מאות אנשים.

[טרה_רוסה*]

קרוטונית, עכשיו הבנתי את פשר הניק שלך

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

[ג'ינ_ג'ית*]

מאות אנשים.
כנ"ל!

<מפקד האוכלוסין 2008 יוצא לדרך>
<טאצ' ווד, בלא עין הרע>

[ניצן_אמ*]

אצלנו היה תנאי ברור - אם אנחנו לא מכירים את האנשים ולא נרגיש בנוח להיות בחברתם, הם לא באים. גם אם במקרה הם צאצאים של מישהו שאני גם צאצאית שלו. אז?
מה שעשה את זה הרבה יותר קל זה שאמרתי להורים שלי שזוגי בכלל לא רוצה אפילו מסיבת חתונה, ושאם הוא ירגיש שם לא בנוח, הוא לא יתחתן. האיום היה אפקטיבי. הצטמצמנו ל100 איש הכי קרובים.

אמא שלי היתה ממש מבוהלת מהרעיון שהיא לא תוכל להזמין את הקולגות שלה (מי אלה תזכירי לי?) אז אמרנו לה שהיא יכולה להכין תקרובת משובחת ולהביא למשרד ולחסוך לכולם את החובה להגרר לארוע של מישהו שהם לא מכירים ולהוציא עליו הון עתק, ולנו תחסך החוויה המפוקפקת של לא להכיר אנשים בארוע שבו אנחנו מכריזים למעגל האינטימי שלנו שבחרנו זו בזו לכל החיים (נכון לאותו הרגע ) יתר על כן, קולגותיה היו מזדעזעים מהחתונה הלא כשרה שלנו, אז בכלל הצלנו אותה ממבוכה גדולה.

האיש הגדיל עשות ואמר לה שהיא יכולה לשכור זוג שחקנים שיבואו איתה ולהגיד שהם בתה ובן זוגה, הרי ממילא לא פגשו אותנו בחיים... (והם גם יקבלו כסף כדי לא לעשות לה בושות. )

<אגב מפקד, אצלי שלושה מכל צד, לכל אחד לפחות שלושה ילדים, לחלק מהם גם יש ילדים. אצלו שלושה ושניים, לאחת יש 16 נכדים. כל ה16 היו.>

[אמא_נמרה*]

אולי נפתח דף סיפורי חתונות ?

השבוע הייתי בחתונה שבה לא הכרתי אף אחד. באתי בתור "האשה של הבוס של האבא של הכלה". היה מאד מוזר להיות הנוחת בארוע
שבו אנחנו מכריזים למעגל האינטימי שלנו שבחרנו זו בזו לכל החיים בלי להכיר את החתן והכלה. איכשהו יצא שהאמא של הכלה ואני מצאנו שפה משותפת (גם ככה זה היה מביך בעיני להיות אשתו של ובלה בלה בלה, כי הרי מדובר במועסק שגילו כפליים מגילו של בעלי). גיליתי שאםשהורי הכלה מאד העריכו את המאמצים שלנו לבוא, שזה שימח אותם. אנחנו מצידנו התכוונו רק טוב בזמן החופה ורקדנו בזמן הריקודים (חתונה חצי חצי, דתי וחילוני) בשמחה רבה.
לגבי המתנה - כיוון שבא אנחנו לא מכירים את הזוג אז לא היה לנו מושג מה אפשר להביא. נתנו צ'ק. מכובד. נתנו בשמחה. זו בעיני הדרך של בעלי לצ'פר את העובד על כך שבתו מתחתנת. אמנם היה לי לא כל כך נעים להיות זרה בארוע כזה, אבל הרגשתי זכות שהזמינו אותנו (והזמינו מכל הלב, לא כי חייבים).

[ה_מכבס*]

נו, אם כבר שכרתם אולם חתונות יקר, למה לא לשכור גם אורחים שיעשו שמח?
http://www.globes.co.il/news/article.as ... 5&fid=3317

[קלמנ_טינה*]

אני רוצה לדעת מה חושבים ואומרים ילדים גדולים (נגיד, מעל גיל 6) שהוריהם מבקשים מהאורחים לא לתת להם מתנה.
בשמת א ? תובנות מהשטח?

[אורי_יורמן*]

יש לי עד מחר להחליט אם להגיע לחתונה שמתרחשת ביום רביעי הקרוב.
נראה לי שההחלטה היא לא להגיע, אבל אני עדיין מתנדנד.
החתן הביע הזדהות עמוקה, הסביר לי כמה דברים, ואפילו אמר שזה ממש סבבה מצידו אם במקום לבוא לחתונה, אגיע מתישהו עם זוגתי לביקור בביתם שבמושב - דבר שגם ככה רציתי לעשות מתישהו, והנה, עכשיו יש עוד סיבה.

איזה כיף! קיבלתי גלים אדירים של תמיכה מהתגובות שהספקתי לקרוא בדף (ויש לי עוד הרבה להשלים, כי שבוע הייתי בלי חיבור לאינטרנט)
תודה!

[סאלוש*]

קלמנטינה,

הילדה שלי מתקרבת ל - 6 ובכלל לא יהיה פשוט, או לדעתי סביר, לבקש מהאורחים שלא להביא מתנות.

הפתרון שלנו שונה. אני מנתבת כמעט את כל המתנות לדברים שהיא באמת צריכה. במהלך כל השנה, אם היא מבקשת או רוצה דבר גדול, אני אומרת לה שלקראת יום ההולדת היא תחליט אם זה מה שהיא רוצה. אני מבקשת מאנשים דברים ספציפיים, או בכלל אוספת את הכסף (כמה שהם תכננו לתת) וקונה בעצמי, והם מגישים לה את זה ארוז. אופניים, סקטים, כל דבר כזה זה ביום ההולדת. ומכיון שאלו דברים שגם ככה תכננתי שיהיו לה, לא ראיתי איזה נזק גדול מדי בזה שזה יהיה ביום הולדת. אוקיי, אולי יש נזק עם הקונספט, אבל לא נזק כלכלי. אפילו דברים כמו נעלי בלט ובגד ריקוד, אמרתי לה שזה יהיה ביום ההולדת (שחל 3 חודשים אחרי תחילת שנ"ל), ובינתיים היא לבשה משהו אחר. כשהם היו קטנים ביקשתי כמתנה מימון לשיעורי שחיה. ולארוע עצמו נתנו להם דבר סימלי כמו מדבקות או צבעים. אני עצמי כמעט תמיד נתתי דבר קטן כזה ליום ההולדת שלהם, כי הרגשתי שיש להם מספיק מתנות, והם לא צריכים עוד דבר גדול ממני.

[בשמת_א*]

_אני רוצה לדעת מה חושבים ואומרים ילדים גדולים (נגיד, מעל גיל 6) שהוריהם מבקשים מהאורחים לא לתת להם מתנה.
בשמת א ? תובנות מהשטח?_
הבן שלי, שביום ההולדת מלאו לו 6, התקשה. הוא אוהב מתנות כל השנה. כל הזמן. אבל אני ביקשתי רק מהחברים שלא יביאו מתנות. למשפחה לא אמרתי כלום (גם לא היה סיכוי מראש). מה שכן: כאמור, רובם הגדול לא יכלו להשלים עם הבקשה. אז לפחות הצלחתי לנתב אותם למתנות צנועות/קטנות/מתכלות וכדומה. הוא מאוד אהב והתרגש ממתנות כגון עוגיות מאפה בית או ברכה יפה מצויירת. זאת אומרת:
ההישג הגדול לא היה בהכרח ביטול המתנות.
אלא ההצלחה להקטין את המתנות, ולעשות אותן יותר מדוייקות וגם מתאימות לערכינו (לא פלסטיק סיני, נגיד).

הבת, שביום ההולדת מלאו לה 11: לא התקשתה במיוחד.
א. כי הבינה את הסיבות, גם לגבי האקולוגיה, גם לגבי המקום בבית, וגם לגבי חוסר הרצון שלי להיות שותפה לדחיפה לצרכנות וחומרנות.
וב. כי בפועל, היא קיבלה את הדברים שהיא הכי רצתה: "חתחתול", שרשרת עם שמה, ואופניים (הכל מהסבים והסבתות). לה אין צורך ב"לקבל" המון מתנות. היא כבר גדולה.

[ג'ינ_ג'ית*]

בעיניי, ממש ממש מוגזם למנוע או להגביל מתנות לילדים. אני לא חושבת שזה נכון להציף, אבל גם כשמדשדשים בקצה השני נוצר עוול לא קטן. לפעמים מרוב דת לא רואים את האדם. קצת בוטה מצידי, אבל מותר לאדם וילד רצות דברים שעושים לו טוב גם בלי לנתב את זה ישר לחמדנות או להפיל את כל צער העולם על חגיגת מתנות מדי פעם.
הרי זה לא שאנחנו כל היום יושבים מתחת עץ ומשוררים שירים על אהבת אדם וסורגים בובות מזרדים ועלים אחרי שאכלנו קליפות אבטיח אקולוגי. אקולוגיה? דווקא שם? יום הולדת זה המקום להרגיש במרכז העולם, לפחות ליום אחד. אז למה לשים את צער העולם דווקא על היום הזה ודווקא בחדווה הגדולה הזו.
ולגבי העניין של חינוך לצרכנות וחומרנות וכו' - אני חושבת שחינוך לשמחה חסרת רסן וקבלה חסרת רסן של מה שלא יהיה מאנשים, אהבה ושיר ונשיקה וצחוק ומתנה איזו שלא תהיהגם גדולה ומרשרשת ומה לא- מלמדים בדיוק ההיפך. הכל באותו הסל - של שמחה ונתינה והתחדשות.

כן חדש לפעמים ובייחוד ביומולדת זה לא רע בכלל אפילו מצוין, שהרי שוב, זה לא שכל העולם שהילד גדל בו נגזר מניילון מרשרש, הוא לובש בגדים משומשים וקורא בספרים משומשים ואוכל שילובים של שאריות מהסלט של הצהריים בערב, וישן במיטה שהיא ירושה מהדודה ונוסע באוטו יד שלישית של מי יודע מי וכן הלאה.

.

[אילה_א*]

שרשרת עם שמה.
מתנה ממש יפה לי עדיין יש את שלי שקיבלתי ליום הולדת של אחי בערך בגיל 6
>זאת שנתנה לי אותה נתנה לי המון דברים לשוק החלפות השבוע והחברות מש שמחו עם הדברים שלה <

[קלמנ_טינה*]

ערב פסח.
אמא שלי מתקשרת: "סבתא ואני ראינו שמלות כל כך חמודות לתינוקת...
אבל לא קניתי, כדי שלא תכעסי!

תגידי,
מותר לנו לתפור לה שמלות, נכון?"
(-:

[ניצן_אמ*]

_"סבתא ואני ראינו שמלות כל כך חמודות לתינוקת...
אבל לא קניתי, כדי שלא תכעסי!_
נשמע בול כמו אצלי
השנה לא היו מתנות בפסח! איזו הקלה!!

[בשמת_א*]

חבר של בתי חגג בר-מצווה, וקיבל מסבא וסבתא מתנה מקורית מקסימה, אקולוגית, מדעית ובלתי צרכנית:
"אמץ דולפין" - הילד שמאמץ את הדולפין מקבל כל חודש מידע על הימצאו של הדולפין וחדשות הקשורות אליו, כאשר למעשה המתנה מהווה השתתפות בעלות המחקר על הדולפין הזה. הדולפין חי בטבע, הוא לא הופך ל"רכושו" של הילד.

לאחר חיפוש מאומץ מצאתי בדף הזה :

לפרטים על פרויקט "אמץ דולפין" ניתן לפנות לראש הפרוייקט - שרון נעים - 054-5500152.

[ניצן_אמ*]

מקסים רעיונית, אבל מבעס מעשית (אני מנחשת שהדולפין מסתובב עם צ'יפ. זה תמיד הרגיז אותי. בתור אחת שלא סובלת תחושה של תגיות של בגדים, והרעיון שיעקבו אחריי מרעיד לי את אמות-זכויות-האדם שלי.)

[בשמת_א*]

מבעס מעשית (אני מנחשת שהדולפין מסתובב עם צ'יפ
אכן, מבאס, מסכימה איתך, אבל המחקר הזה תורם לבעלי החיים הנחקרים, עוזר להגן עליהם, וכדומה. כמו הפרוייקטים של הציפורים והמטוסים, שמצילים את שני הצדדים. אז לדעתי מחיר ששווה לשלם כדי לאפשר קצת יותר חיים לקצת יותר בעלי חיים ולהגן מהכחדה.

[ניצן_אמ*]

אבל המחקר הזה תורם לבעלי החיים הנחקרים, עוזר להגן עליהם, וכדומה
אני לא חושבת שזה נכון. רוב החוקרים ממש לא מבינים מה זה "לעזור" לבעלי חיים או "להגן" עליהם.
_{למה את כותבת "מבאס"?}

[בשמת_א*]

למה את כותבת "מבאס"?
סתם. מסרגת בין א' לע'... P-:

אני לא חושבת שזה נכון. רוב החוקרים ממש לא מבינים מה זה "לעזור" לבעלי חיים או "להגן" עליהם.
אלה כן.
הם מתנדבים.
קראי עליהם.