האתר הוקם על ידי אנשים מקהילת החינוך הביתי בישראל בשנת 2000. הוא נועד לתמיכה הדדית, לשיתוף במידע ולימוד משותף וכבמה לדיונים בנושא חינוך ביתי, הורות טבעית, אקולוגיה, וכל נושא שעשוי להיות קשור לדרך חיים טבעית.
היי עינת,
תמיד נעים לי לראות איך מתוך ערפל הדאגות והחששות אצלך פתאום מבקיע לו איזה אופק תובנתי חדש ובהיר. ואת משכילה לחתור אליו באומץ, משאירה את הערפל הרחק מאחור
מאוד מסכימה ש _אדם בודד כשאין לו את עצמו
נראה שאת הופכת ליותר מיודדת עם עצמך
ולי זה נראית הדרך להגיע לאן שאת חולמת._.
את אדם שניחן באינטואיציות חזקות ואת יודעת מה נכון לך.
נכון שאין כאן ערבון של 100% לגבי מה נכון ומה לא נכון לעשות,
אבל מצד שני, מכיוון שאת ציפור דרור ו כמה טעות כבר יכולה להיות כאן - אין טעויות, יש התנסויות.
מאחלת לך שהבחירה שתבחרי לבסוף תנבע יותר מהקשבה לעצמך-שבתהליך.
בהצלחה!
תודה על המשפט הזה, מתיקות: אדם בודד כשאין לו את עצמו
הוא נכון.
ותודה לכולן. תהליכית, את מוזמנת לשתף עוד אם תרצי. חיבוק לך!
הבוקר התעוררתי והרגשתי דיכדוך, ואז, במעין הרגל של בקרים, ניסיתי להזכר בדבר הטוב הזה, שעומד לי על קצה הלשון/הזיכרון, ומיד יבוא ויעודד אותי. אך לא היה דבר כזה. מוזר. כאילו משהו "אמור" היה לשמח, אבל הוא בכלל לא שימח בפועל. חשבתי על המעבר. וזה דיכדך והפחיד ואפילו החריד.
וכשהייתי בעבודה ניסיתי לדמיין שעכשיו הבית שלי כאן.
והיה לי רע עם זה.. כאילו אני מאבדת פיסה אחרונה של קרקע, של אחיזה.
נראה שכל מה שאני מנסה לעשות "בחוץ" כדי לשפר את חיי או להקל - רק מקשה אותם עוד יותר בתקופה הזו. כאילו המסר הוא להפסיק לנסות?!
ופה למעלה כתוב "כולנו זקוקים לחסד". בהחלט!
עינת! לא הייתי פה איזה זמן ורק עכשיו גיליתי שחזרת לכתוב. איך פיספסתי...
קשה לי לחזור לכתוב כאן, מרגישה שכאילו נכשלתי במשהו. נכשלתי בלהביא שינוי אמיתי לחיי, וכאילו כל כאב שאעלה כאן יהיה כמו התבכיינות. אבל אני נלחמת עם עצמי על זכותי לבטא את הכאבים, ואת כל שאר הדברים שעולים אצלי.
אני לא רואה את התהליך שלך ככישלון. ככה נראית הדרך. אבן דרך אחת, ועוד אחת, ועוד אחת. ואת נעה בין גלים גבוהים לבין גלים נמוכים. יש לך רגעים כאלה ורגעים כאלה.
אני מאמינה שכאב הוא משהו שחשוב שיצא, ושיקבל ביטוי אותנטי, ובטח שלא יוכחש או יידחק פנימה למעמקים. זה יהיה סוג של עוול. מותר, ראוי ורצוי, בעיני, לבטא כאב. וכאן יש לך פינה טובה ומתאימה לכך. אל תגַני את עצמך על ביטוי הכאב. הרשי לעצמך ליהנות מחממת הגדילה הנהדרת שיצרת לך פה. מה גם, שאת מבטאת את הכאב שלך בתוך הקשר של צמיחה וגדילה. אני באופן אישי לא שומעת שם התבכיינות או קורבנות.
מציעה לך ליצור לכל מה שעולה ולכל מה שאת חווה ושלא קל לך לחוות - הֵקשר של ניקוי ושחרור. כלומר, לנסות ולהזכיר לעצמך שזה לא קורה כדי לגרום לך סבל, או כדי לקחת אותך אחורנית, אלא כדי לנקות את השטח מכל מה שמבקש להתנקות, מכל מה שבשל לעלות אל פני השטח. כאמור, זה גם מאד מקל ומעצים, וגם נותן לכל העניין תוקף ככזה.
ועוד מילה בעניין כישלון.
ככה נראים תהליכים מבפנים. הם לא סטריליים ולא "מצטלמים" טוב בכל רגע ורגע. יש בהם הרבה כאב ושלל רגשות נמוכים. וגם גבהים מדהימים, וגם מישורים של שגרה.
אם תבואי ותשמעי על תהליכים של אחרים, או אם אני אתאר לך ברמה יומיומית מה מתרחש במעמקי התהליך שלי למשל, ברגעים מסויימים, את תראי שלכל אחד יש את שק הכאבים שלו. וזה בסדר. וזה טבעי ולגיטימי. ככה זה לעיתים. וזה מותר .
עיריתוש, תודה!
וברוכה השבה לדף הזה!
באמת יום אחד הוא ככה, ויום אחד הוא ככה. ומה שמנחם הוא שבסופו של יום אפשר לבוא ולהאסף אל משהו כמו מילים שנותנות לדברים משמעות או לפחות מחפשות אותה. אני לא יודעת למה התחלתי להתבייש בזה פתאום. או אם אני אתאר לך ברמה יומיומית מה מתרחש במעמקי התהליך שלי למשל,
את מאד מאד מוזמנת! אשמח לשמוע ולא רק בשביל לדעת ש"ככה זה אצל כולם".
היום בלימודים דיברנו על כך שהדבר הקבוע היחיד הוא השינוי! ואפילו ה"אני" הוא בעצם תנועה מתמדת..
וגם הבנתי את מקור הקושי העיקרי - למרות שכבר אמרתי את זה פה בטח, אבל זה היה לי הרבה יותר ברור פתאום היום:
מחסור בעוגנים חברתיים.
אם אעבור למושב הזה, שהוא יותר נידח ומרוחק, ובכל זאת אמצא לי עוגן אחד או שניים חברתיים, שיתמכו בי, אז אצליח לעשות את זה! אני חושבת שאז זה יהיה שווה לעזוב את השבילים המוכרים ואת החיים המפוצלים שלי, למען הסיכוי שמשהו חדש ייבנה שם. לאו דווקא בקהילת המשפחות, כי הרי אינני משפחה. אבל כן אולי בערים הסמוכות - יש שתיים שנמצאות כ20 דק' נסיעה משם.
והכרויות חדשות, ופעילות חברתית צעירה, זה בדיוק מה שאני צריכה.
עדיין חושבת על הדברים..
והלילה חלמתי חלום נוראי (זהירות, לא לבעלי לב חלש) : שיש לי עובר או תינוקת, ואני מזניחה אותה, לא מניקה אותה, וממש שוכחת ממנה, בהיסח הדעת, בעודי עסוקה עם כל מיני מחוייבויות של החיים. ובאות אליי שלוש חברות קרובות. שתיים מהן איכשהו סלחניות למצב, אליי. התינוקת הזאת עם הבעה משונה וקפואה, עיניים פעורות לרווחה, ונראה שאיננה בחיים עוד. בגללי. החברה השלישית (שבמציאות ילדה לפני חושדיים) - ממש צועקת עליי. היא המומה ממני, ונכנסת בי קשות. היא מעמתת אותי עם גודל הזוועה של ההזנחה שלי. ועם כל כמה שקשה לי נורא עם התגובה שלה בחלום - אני גם חושבת שתגובה זו מוצדקת לחלוטין, ותואמת את המצב.
התעוררתי באמצע הלילה כמו מסיוט. המראה של החצי עובר - חצי תינוקת, נחרט לי עמוק בזיכרון.
אז מיהו התינוק שאני מזניחה? אולי זו אני עצמי?!את מי אני מרעיבה ושוכחת בהיסח הדעת?
עינת, זה נשמע כמו הילדה הקטנה בתוכך. המעברים תמיד מעוררים את חרדות הילדות שלנו. הילדה הקטנה שבתוכך צריכה בטחון ממך, היא לא רוצה שתשכחי אותה כשאת עוברת טלטלות, מקומות, בתים. תהיי ערה לנזקקות שלה, ללב שלה לנשימה שלה.
במובן הזה, גם החברות שלך, בחלום - מייצגות חלקים שלך שאת יודעת שאת צריכה לשמור עליה.
האור שלי בשנה הזאת - הילדים בגן. כל כך אהובים ויקרים אחד אחד. מזמן לא אהבתי ככה. כמה זה ממלא לראות אותם בבוקר נפרדים בקלות מהוריהם ונכנסים לגן בחיוך רצים אל החיבוק. זה סיפוק שלא יתואר. מזל שיש ימים כמו היום להזכיר לי. אני מאושרת שאני יכולה להעניק להם משהו טוב.
ועוד אור - הלימודים שלי. בתוך שיא החושך הם נותנים נשימה ומשמעות להכל. כמו למשל אתמול, שאחד ממוריי, בשיחה שהייתה לי איתו, בה סיפרתי קצת מה עובר עליי מאז תחילת הסמינר - אמר: נראה שכל העוגנים עוזבים אותך, כדי שתמצאי אותם בתוך עצמך. שיותר ויותר תשעני על יישותך את.
הוא הזכיר לי, את מה שזכרתי לפני שלקחתי את אתגר השנה הזו.
והבנתי שלאן שלא אלך - אקח אותי איתי. את עצמי יהיה לי שם או פה. להישען על כוחותיי, וגם להתמודד עם האני הזו. וזה שם את הדברים במקום של בחירה. אני יכולה לבחור להשען על עצמי ולגלות שיש שם ים של כוח. ואני יכולה להמשיך לחפש עוגנים בחוץ כמו חתלתול עיוור שרק נולד. העניין הוא שהשנה - אני לא מוצאת אותם בחוץ ביג טיים. ואני עדיין כאן. קיימת, מתקיימת.
אבל עדיין יש דברים שעוזרים גם מבחוץ. כמו למשל המילים הטובות שנכתבות כאן על ידי מי שכותב לי.. הן כמו רוח שמשיטה את ספינתי בעדינות בעדינות, רוח תומכת. בימים שהפסקתי לכתוב (היו עשרה ימים כאלה) הצצתי באיזשהו שלב בדף. ונדהמתי לגלות כמה המילים הטובות האלה הן רלוונטיות וחודרות לתוכי. איך כל פעם אני נדהמת לגלות שיכולים להיות חברים אינטרנטיים (כמו שיש "חבר טלפוני"). וראיתי כמה זה חסר לי בימים האלה. וראיתי שכרגע, זה כמעט כל מה שיש. אז לא לזרוק את זה.
מתפללת מאד שיגיע פיתרון למצוקתי הכלכלית אשר מכתיבה ומגבילה את צעדיי השנה ושופכת עוד כאב לתוך הבלילה. אני לא מצפה לגאולה מן המדבר. באנתרופוסופיה מדברים על הגילאים 30-33 כשנות המדבר, שאתה צועד בהן לבד, לא משנה בכמה אנשים אתה מוקף. אני גאה להיות דוגמה חיה ומייצגת של התורה.. אצלי זה התחיל בצורה מדוייקת ב30, על השעון. ואתמול קיבלתי תיזכורת גם לזה. ואיכשהו כשהדברים כתובים, זה פחות מלחיץ. כשמישהו מאיר לך את הדרך עם פנס ונותן לראות היכן אתה נמצא - אפשר להמשיך לצעוד גם אם זה קשה. אני לא מצפה לגאולה מהלבד. זה חלק מהמסע שלי עכשיו. אבל אני כן רוצה לשמח את הלבד הזה בקצת חברה, בפעילות חברתית צעירה ומעניינת, בצחוק, בפשטות של להיות ולנשום לצד אנשים גם בלבדיות שלי. אני חותרת לשם, אני אעשה את מה שביכולתי לעשות. אבל אני רוצה לעשות זאת מתוך קבלה והשלמה עם הקיים, עם המדבר.
הלב נפתח להקשיב לך
ולי מרגיש שהשנוי שנרקם בך ממש מהעומק .
קודם ,כשקראתי וכשהקשבתי לך הרגשתי את המקום הכאוב יותר זה שכביכול נפגע מבחוץ ומסתגל,
עכשיו מרגישה שאת שם בבחירה.
לא שזה טוב יותר מהשני...אבל מרגיש מדויק יותר חזק יותר מתקרב...
אגב
אני למדתי ממורה יקרה שאפשר לתקן חלום.
פשוט לדמיין את מה שהיית רוצה שיהיה אחרת
מתוך הדמיה ונשימה.
מתיקות, את יכולה לפרט על זה קצת יותר? איך מתקנים חלום? כי החלום הזה הוא אחד שאני מרגישה צורך לתקן. העיניים הפעורות האלה של התינוקת זה מחלחל אותי עד עכשיו..
אוף..
כל לילה חולמת חלום רע אחר בלילות האחרונים.
הלילה זה היה שוב חלום על האקס שלי. מפגש אקראי, האושר לחבק אותו, ואז - לראות כמה הוא קליל שמח וצעיר, כל התכונות שכביכול הודחקו בזמן הזוגיות שלנו שכאילו הורידה אותו לכובד. לראות שוב כמה הפרידה עשתה לו טוב וכמה הייתי פסיק מיותר בחייו. טעות.
מה שמדהים שוב ושוב הוא - אפילו החלום רומז לי שאני מרמה! כי בהתחלה כשאני רואה אותו בחלום פניו נפולות ואני אומרת לעצמי - אה, נראה שהוא עדיין כואב את כל העניין. ואז אני כמו בכוונה הופכת אותו לשמח ומאושר כדי שזה יתסדר עם האמונה השילילית שלי על עצמי. ומי שעקב, לדעתי כבר כתבתי כאן חולומות כאלה - וגם אם לא תיעדתי אותם כאן - היו הרבה כאלה! שבהתחלה הוא מתחתן אבל הוא בקושי מכיר את אשתו לעתיד ועדיין מתקשר אליי לדווח אבל תוך כדי החלום אני הופכת אותו לשלם עם עצמו, שלם כל כך עם הפרידה ועם החתונה ורק מודה למזלו הטוב. ויש עוד הרבה דוגמאות כאלה..
ובמציאות? אין לי מושג היכן הוא היום (רגשית - בטח שלא, ופיזית - רק השערה) ואיך הוא מרגיש, אבל אני כן יודעת שהבעיות והתיסכולים שלו, וגם הכובד, לא נולדו עם הכניסה שלי לחייו. רחוק מזה. והם חיים בו לצד הקלילות והשמחה שאולי גם הם מנת חלקו היום. שום דבר הוא לא שחור או לבן. אדם לא הופך להיות מאושר בין רגע רק בגלל שהוא סיים קשר לא פשוט, ארוך תווך, עם אדם שהוא מאד אוהב, ואיתו הוא נשאר מבחירה כל השנים האלה... אז איך לשכנע בכך גם את החלומות שלי,את הצד ה"נמוך "שלי? החולומות הרי מייצגים את הצד הרגשי הגולמי הלא הכי מודע, החי בצל. והם מראים לי מה חי בי בנוסף להבנות השכליות. מה חי שם ברגש הגולמי כרגע.
ולנושא אחר - המעבר. ביום רביעי קיבלתי איזו הצעה בלימודים אשר מאד תעזור לי לחזור שם למסלול (בתחילת השנה צימצמתי את לימודיי מיומיים ליום בשבוע - וזאת בגלל מצבי הכלכלי וגם בגלל העומס הרב שבא עם התפקיד החדש) - כלומר ליומיים בשבוע. הלימודים האלה הם אור ותמיכה בחיים שלי ובגלל שנה שעברה שהייתה מאד משמעותית וtransforming עבורי, גם הגעתי לכל מיני החלטות כמו לקחת תפקיד כזה מאתגר וגדול בעבודה. הלימודים הראו לי מי אני, מהן היכולות היצירתיות שלי, שאיתן הרבה זמן לא באתי במגע, וגם נתנו לי הרבה השראה לפעול ולתת בעולם. והשנה כשצימצמתי את תוכנית לימודיי בכאב רב, הרגשתי שתמיכה זו נחלשת. יש אמירה כזאת של רומי, משורר סופי (שחי מזמן מזמן בפרס) -
The one who brought you here will have to take you home.
זאת אמירה מדהימה בעיניי. היא תמיד נתנה לי תקווה. היא מדברת על הרוח, על אלוהים. זה אשר הציב אותך בכל הקשיים הללו, זה אשר בגללו בחרת בדרך האמת הקשה, יהיה חייב לטפל בך, יהיה חייב לקחתך הביתה, חזרה אל חוף המבטחים. היה בטוח. והאמן.
זה כמו לאמר בעצם - אתה תמיד מקבל רק את מה שביכולתך להתמודד איתו. ואם אלוהים הציב אותך בלב הסערה, כנראה שיש לו סירה עבורך.
זה לא אומר שצריך לסובב לקשיים את הגב ולרוץ הביתה. זה אומר לתת אמון, לסמוך, ולהישאר כמה שצריך. To persist (אם כך מאייתים את זה)
הבאתי את האמירה הזו של רומי כאן בשביל להמחיש דבר מה: אני חשה שעליתי על איזשהו מסלול לפני שנה וחצי - כשהתחלתי ללמוד. את התחום הספציפי הזה. שהוא בעצם דרך רוחנית. עבורי כל העניין של הסמכה ותעודה הוא משני. העיקר הוא שזוהי ההנשמה לנשמה.
בשנים שהייתי עם האקס, פחדתי לעשות צעדים כאלה. לעלות על מסלול מובהק, ולהגדיר משהו. פחדתי שכשאני אתפוס כיוון, זה ימחיש את הפערים בינינו, את השוני בתפיסות העולם. אז נשמרתי מזה. בטח היו עוד סיבות שעיכבו את הגדרת הכיוון - ואולי הגדרתי אותו כמיטב יכולתי, בהתאם לבשלות שלי בכל שלב. אבל לפני שנה וחצי התנאים הבשילו. כשהייתי בראיון קבלה יצאתי ממנו מאושרת. אני במקום הנכון! (מי שמכיר אותי יודע שאלה הם רגעים לא מאד נפוצים בחיי - להרגיש ככה - אבל מאזנות אותם מדי פעם בחירות לב עמוקות שמצטלצלות בכל יישותי כ- "זה-זה!") ואז התחלתי בלימודיי.
ובכל פעם שהייתי שם חשתי שאני מתקרבת יותר אל עצמי, ורואה גם מה פחות אמת בחיי.
כשהזוגיות נשרה זה היה חלק מהתהליך. כמות האנרגיה שהשקעתי בשביל לתחזק את זה, הייתה צריכה להתפנות למשהו אחר. ולמה הייתי צריכה את כל האנרגיה הזו בשביל לתחזק? אינני יודעת. אבל ניחוש הוא - שאולי היה שם משהו לא מתאים. לא לגמרי נכון לי. והייתי צריכה להאחז בזה בכל כוחותיי שלא יילך בכל זאת. וגם - קשרים מעמתים אותי עם חרדת נטישה עצומה, אז כך או כך נדרשת שם אנרגיה גדולה בשביל להתמודד עם מפלצת הפחד, יום יום.
בכל מקרה נראה שמשהו הואץ בהתפתחות שלי, ובנתיב חיי. ללכת על מקום עבודה שפחות מביא לי את ה"פאן" ויותר תואם את איך שאני חושבת שצריך לעבוד עם ילדים וגם מאפשר לי לברוא משהו יש מאין - זה נבע מחיזוק שקיבלתי בלימודים האלה. לא שמישהו אמר לי - תעשי ככה או אחרת. האמת להיפך - לקחת מישרה כזו היה סיכון להמשך הסמינר, בגלל העומס שזה שם על כתפיי. אבל פנימית התחלתי לראות את כוחותיי, את יישותי, וללמוד שאני יכולה ורוצה לסמוך עליה.
ואחר כך, בעיקבות מה שנולד בי, נוצר מצב שאני כאילו זורקת את הסולם שנתן לי לטפס עד כה, אבל אני עדיין כל כך זקוקה לו שיימשיך ללוות אותי במה שאני עושה בזכותו. בקיצור קיצוץ הלימודים היה טראומתי עבורי.
והנה - קיימת אופציה לחזור אל הלימודים כמו שאני רוצה אותם. אבל.. היא די מותנית במעבר שלי למושב בו העבודה שלי נמצאת. כי משם קרוב יותר לנסוע. הרי השנה כל מקום הוא מקום לנסוע אליו, כל פעילות שלי בעולם השנה, כמעט, נרשמת על מד הדלק.
ביום חמישי החלטתי סופית על המעבר. עניין הלימודים פשוט הכריע את הכף. נותר לי רק לבדוק שתנאים מסויימים שהוצעו לי בעבודה במידה ואעבור - הם אכן הולכים להתקיים. בלי להיכנס כאן לפרטים מייגעים - ביום שישי נודע לי סופית שההטבה הזו, שהועלתה כאפשרות, במידה ואעבור למושב הזה - לא בתוקף!!
מה שאומר - כלכלית אני לא הולכת לעזור לעצמי כאן כלל. אז זה אומר שאני לא יוצאת מהברוך, עדיין.
אוי, אלוהים.. שוב להחליט, שוב לבחור. לעבור למקום נידח ועוד לא להרוויח מכך כלום כלכלית, להישאר במצב הדפוק הזה בבאנק ועוד לגור רחוק מהכל - האומנם? זה מה שעליי לעשות? נראה כמו קפיצת התאבדות קצת.
מה שמוביל לשאלות אחרות - מדוע רוחניות מתגלמת בחיי כמשהו שסותר את הרווחה הכלכלית? למה לפעול למען פרוייקט חינוכי חשוב פירושו לרעוב ללחם?
האם אדם צריך למכור את נשמתו להיי טק או לאל על (במקרה שלי זה היה האחרון) בשביל לשרוד?!
ולמה מקצוע כמו חינוך שהוא אחד החשובים שיש - מותיר אותך תמיד חסר את היכולת להתקיים בכבוד?!
החלטתי לקפוץ למים ולכתוב...
זה נראה כאילו את נורא רוצה לעשות את ההחלטה, ומקבלת סימנים מבחוץ לעשות אותה, -את המעבר, אבל את עדיין מהססת, והבחוץ הזה מהסס יחד איתך: בעל הבית אמר לא/הלימודים אמרו כן/ ההטבה אמרה לא.
לדעתי נדרשת כאן תעוזה לגלות מה את רוצה ולהיות מוכנה לשלם עבור זה מחירים. כמובן שמחיר יש בכל בחירה. גם בלהישאר. אבל אם את בוחרת מבפנים אז הבחוץ פחות מטלטל אותך.
"הכל בתואם מושלם" כתוב בצהוב מעלי..
אחרי שקופצים למים הדברים מסתדרים איכשהו... וגם אם לא.. ממשיכם הלאה..עם עצמינו....
אבל אם "נחפור" עוד קצת למטה, אז אולי ההיסוס יושב על מקום יותר עמוק. על הפחד לעשות טעות. לבחור. זה מזכיר לי את העצות החכמות של עירית לוי מראש הדף,ששאלה משהו בסגנון "האם את מוכנה לשאול את עצמך האם יתכן שיש בך קול פנימי שיודע"? ואם הולכים עם הקו הזה אז אנחנו מקבלים שוב תרגיל התנקות באיך לבחור!
מי אמר שמשעמם פה? כל הזמן יש שעורים והתפתחויות..כדאי לחזור שוב:-D:-D (למען הסר ספק, פה= here )
הי עינת!
פספסתי את חזרתך לכאן...., והשלמתי חוסרים..
גם אני חושבת שאת אמיצה, עוברת תהליך חשוב עם עצמך, והלבטים והחפירות (גם אם נראים לך אינסופיים או מגוחכים) הם חלק מהעניין, חלק אורגני, כמו שכתבת שם למעלה. גם הבלבול, ותחושת התקיעות או ההליכה סחור במעגלים, כל אלה חיוניים... כנראה. ויש משהו בהתגברות עליהם בסופו של דבר שיוצר את ההתקדמות ואת הצמיחה, כנראה ששום גדילה לא יכולה להיות נעדרת כאב לגמרי...
ממשיכה לחזק אותך ולקרוא.
יום נעים שיהיה @}
גם אני קוראת אותך ועוקבת אחר המסע שלך. עינת, החלומות, ההתלבטויות, ההצעות לכאן או לכאן - כולם מזמינים אותך לקפוץ למי החיים. לשחות בהם. ואת עושה את זה יופי בזמן האחרון יותר מתמיד. אנחנו כאן איתך, גם אם בוירטואליה. החיים פה כדי שנחיה אותם, כדי שנשתכשך במימיהם. נכון, לפעמים הם קרים ומצמררים, ולפעמים חמים ונעימים. אבל לפחות אנחנו שוחים בהם.
רוצה להכיר בלי אתרים. רעיונות למישהו? תראי איך אני רואה את זה: כל פעם שאני נרשמת לאתרים, אני מדמיינת שאני מזרימה את האנרגיה של ההכרויות בחיי. ואז, ההכרויות קורות בכל מיני מישורים. של האינטרנט ומחוצה לו. האנרגיה המוזרמת היא שמביאה את ההיכרות הטובה יותר, הנכספת - ולאו דווקא דרך המדיה הזו.
כל מה שבנאדם יכול לחוות
אני שומעת לא מעט על כך שבכדי להתמיר ולרפא את העולם, עלינו להכניס את העולם פנימה ולרפא אותו בתוכינו.. לפי הנחת יסוד זו, אם את מתמודדת בתוכך עם כאב וסבל - את מתמירה אותו, בעצם ההתמודדות שלך איתו, גם עבור האנושות. וזה נכון לגבי כולנו. דוגמה טובה לכך היא למשל שאם הורינו לא התמודדו עם דבר מה במערכת שלהם - הם מעבירים את זה הלאה, ואנו לפעמים, כילדים לוקחים את העול שהם סוחבים כדי לרפא אותו עבורנו ועבורם.
ובכל זאת, אני שוב עקשנית כאן - כשיוצרים הקשר של ניקוי ולא מזדהים עם זה, נשאלת אצלי השאלה עם מה כן מזדהים? צריך, כך נדמה לי, לשאת את עינייך אל הנשמה, אל משהו יציב וקבוע שהוא מעבר לרגש, ולא להזיז את עינייך מזה, ואז - כל הדברים באמת מקבלים הקשר של ניקוי, חתירה אל אותה מהות, כשבדרך נושרות השכבות, המעצורים והמחסומים.
אני, כמו קודם, מנסה לוודא שעיניי אכן נשואות אל המקום הנכון, כי כשהסבל שלי בא מהקשר של ניקוי - דרך טובה לדעת את שזה אכן כך היא לראות שאני סובלת רק אם זה באמת "הכרחי", כלומר לא סבל שבא ממיינד שלא יודע להפסיק, לעצור ומייצר לו כל הזמן דרמות, אלא סבל גולמי, כאב גולמי, ואז - גם יש לו סוף. הוא ממצה את עצמו. אם אני רואה שהוא לא ממצה את עצמו - אולי אני מכורה אליו? אולי אני לא יודעת איך לצאת מזה? אולי אני לא יכולה להפסיק להקשיב למיינד? והמיינד תמיד ידאג לפרנס את עצמו בעוד ועוד חומרים לדאגה ותסכול, השוואה וחוסר אונים. מקור הסבל הוא הרבה פעמים במיינד.
זה כאילו שאת מדפדפת באלבום התמונות שלך ומעיפה ממנו את הדפים שהגיע זמנם לעוף
יקרה, בזה אינני בטוחה.כמו גם במשפט המקסים הזה של קן לציפור - לגבי קפיצה אל מי החיים: ואת עושה את זה יופי בזמן האחרון יותר מתמיד.
אני באמת באמת תוהה כמה מהסבל שלי הוא הכרחי כיום. מדוע 13 חודשים אחרי הפרידה אני עדיין ב"מציאות חדשה פרידה"?(לא מדברת על הדף הזה אלא על כך שעבורי זוהי חווית המציאות - זה עדיין חדש לי.. )
כמובן בחלומות אין לי דרך לשלוט, אבל אני חושבת שאם כל זה היה רק תהליך של ניקוי, אם לא הייתי, במו ידיי או מוחי, משתפת פעולה עם המוח שלי כשהוא מייצר בעיות - אז הסבל הזה כבר היה מתרכך. אז כבר הייתי נקייה מאד!! או לפחות קצת.
אתמול כתבתי לו מייל קצר בעל שלוש שורות. שברתי שתיקה בת חצי שנה. מיולי לא התראנו ולא דיברנו ומלבד מייל היומולדת שהוא שלח - גם לא התכתבנו. ואני יודעת שיש מי שירים גבה ויגיד מה את צריכה את זה עכשיו?! די, לט הים גו. ואני מרגישה שלא. שהוא חי בי. ואני רוצה לדעת מה שלומו. ואם הייתי יכולה לגמרי לבקש מהיקום את מה שאני רוצה, אז הייתי מאד רוצה עכשיו לחבק אותו, לדבר איתו, לצחוק איתו את ההומור הפרטי שלנו שעכשיו מעלה אבק, ולחזור להיות חברה שלו, בת הזוג שלו לחיים, ולחזור להרגיש את האהבה המופלאה שיש לי אליו, שהיא גם אותי מרפאת וגואלת.
כתבתי לו - אני עייפה מתקופת הצינון (כך קראנו לזה) - אשמח לשמוע לשלומך.
זהו פחות או יותר.
הוא לא ענה לי עדיין. אולי לא יענה וזו תהיה התשובה. ואולי הוא חושב מה הוא יכול לכתוב לי או איך לכתוב שאיינו מעוניין כעת בשום תקשורת איתי, ואולי הוא עדיין מעכל את השוק שאני קיימת, ומופיעה לו ברשימת המיילים. כך או כך אני צופה תשובה שתהיה קרה ומרוחקת מדי עבורי, גם אם היא תהיה חמה, היא תהיה קרה מדי עבורי, כי אני רוצה להרגיש אותו קרוב, וכל מייל יהיה פשרה מטורפת.
מתי כבר אני אוכל להיות סתם חברה שלו?
הוא לא יוצא לי מהמערכת. וכמו שאני מכירה את עצמי - הוא לא ייצא בכוח אלא לאט לאט לאט בהדרגה מא-אד. וגם אז כמובן עדיין אוהב אותו.
אז איזו מין התנקות? זו, אם כבר התלכלכות..
ויש משהו בהתגברות עליהם בסופו של דבר שיוצר את ההתקדמות ואת הצמיחה, כנראה ששום גדילה לא יכולה להיות נעדרת כאב לגמרי...
הגבירה בחום, תודה לך, יקירה! תודה על החיזוק ועל שאת פה.
ש. יקרה!.. באמת לא משעמם.. לגבי לחזור.. תני לחשוב על זה.. (כמובן - הבנתי את כוונתך) זה נראה כאילו את נורא רוצה לעשות את ההחלטה, ומקבלת סימנים מבחוץ לעשות אותה, -את המעבר
אז זהו שאני לא מרגישה כאן איזו החלטה נכונה מובהקת, או משהו שברור לי שאני רוצה ורק חוסמת אותו.
אני מביטה קצת קדימה וקולטת - יא אלוהים, כמה החלטות צריך לקבל עוד. זה הולך להיות ככה כל הזמן? כי אם אני מספרת לעצמי סיפור על כך שהיכן שאני היום זו טעות, אז מתוך זה אני מסיקה שגם המקום הבא שאבחר או כל החלטה שאקח מפה - עלולה להיות טעות. על הפחד לעשות טעות. לבחור
אני חושבת שזהו הפחד לחיות!!
הי מותק,
על החלטות..
לפני ובמהלך המעבר דירה האחרון שלי היו לי המוןןןן התלבטויות ופחדים. מתישהו שאלתי את עצמי ש"יודע" האם זה מה שנכון? התשובה היתה כן. זה מה שצריך לקרות עכשיו.
אני מחזיקה בתחושה הזו בו זמנית עם הפחדים שמסתובבים לי בבטן ואומרים שאולי זו היתה טעות גם היום, אחרי המעבר.
מזכירה לעצמי שלא תמיד יש לנו את כל השליטה על מה שקורה בחיינו. ולפעמים נסיבות החיים מביאות אותנו למקומות אחרים ממה שחשבנו (כמו המעבר דירה הקודם שלי).
והנה שיר שמלווה אותי בהחלטות (מומלץ באנגלית) , מוקדש לך
_אז אמרתי, לזו יום אחד עוד אחזר!
אך לא: שכן דרך נמשכת
ידעתי, מכאן לא אשוב עוד ללכת_
Oh, I kept the first for another day!
Yet knowing how way leads on to way,
I doubted if I should ever come back
או-הא, כמה מוכרת לי האמירה הזו, שמשככת החלטות קשות.. אבל בלב אתה יודע היטב שלא תעשה את אשר אתה אומר לעצמך כדי להרגיע.
זה מזכיר לי - לפני העלייה לארץ. היו קרובי משפחה והיו חברים - של הוריי ושל הדודים שלי. התאספנו בקיץ האחרון לפני הפרידה, וכולם ידעו שלא ברור מתי והאם עוד ניפגש. ואחד האנשים שם שהיה תמיד מביא גיטרה לארועים כאלה, ושר מדהים, אז הוא שר שיר, שלא הוא המציא. השיר הזה אומר ככה בערך:
נוסעים החברים, או אנחנו נוסעים, כך או כך נפרדים לכמה שנים, ובהתחלה אנחנו מאד נרגשים ומבטיחים לכתוב זה לזה כל הזמן, ואחר כך הזמן עובר, ואנחנו מרפים, אנחנו שוכחים, אנחנו מניחים לזה..(השיר מתאר את כל התהליך, את ההדרגתיות)
הייתי ילדה בת אחת עשרה והקשבתי היטב לשיר. הייתה בו עצבות גדולה בדיוק של המקום הזה שמבטיח - אני עוד אחזור לכאן! יחד עם ידיעה, שלא.
ואני חושבת, שמשהו בי בכל זאת אמר, מתוך ערנות ורגישות של ילדים - "אני לא אהיה ככה! אני לא אשכח! אני לא אניח!אני לא אהיה כמו המבוגרים קהי החושים! אני אאחז בזיכרון בכל הכוח." ואני חושבת שבעוצמה שיש להבטחות של ילדים לעצמם, לאור מה שהם רואים בעולם המבוגרים - באמת קיימתי. ועדיין מקיימת. וכמובן מצרה על כך. אני נאחזת בפיסות הזיכרון בכל הכוח. כי אם אני אשכח - זה כאילו ייעלם, כאילו לא היה לזה ערך, כאילו זה לא היה מספיק חשוב, ואז התחושה שלי שזה לא רק שהמקום או האדם ייעלמו בשבילי - הם ייעלמו בכלל!! ואם אני נאחזת ולא מרפה מלזכור אותם - אני גואלת אותם מאבדון, מהתמוססות, מכליון.
אני חושבת שעליתי פה על משהו.. גם את האקס שלי אני משמרת היטב בראש ובלב, כאילו אם אני משחררת אותו - אני עושה לו משהו רע או מעליב, אני מעלימה אותו מהקיום. אני לא אהיה כמוכם המבוגרים, אנחנו נעלה לארץ ואתם תשקעו בענייני ההשרדות והיומיום - העבודה, וכו' - ואני, אני ילדה, יש לי זמן. ומה שאני אעשה עם הכוחות שלי זה מוזיאון קטן בתוך הנפש שלי לכל אותם דברים שאתם מניחים בצד. אני - אשמור. אני -אזכור. אני - אמסגר.
ובאמת הוריי היו כל כך עסוקים, וקשוחים בשנה הראשונה או השנתיים השראשונות, או בחמש הראשונות, בקיצור בדיוק בזמן שהייתי צריכה אותם, בכל התקופה שבאה אחר כך. אבא שלי שהיה חברי הטוב ביותר פשוט שינה את צלמו בתקופה הזו, לא הכרתי את העצבים, את התסכולים האלה.
ובגיל חמש עשרה החדר שלי כבר היה חדר אטום לכניסתם, כמו גם העולם שלי. ובתוכו - מוזיאון רגשי אחד גדול, שאף אחד לא הבין ולא חדר. ניסיון מר לשמר הכל.
או, אלוהים כמה קשה לכתוב את זה!
אני מודה לעצמי - כי אז זה בפירוש היה כמו מינכאוזן שמוציא את עצמו מהביצה דרך השערות, אני מודה שהצלחתי. הצלחתי להחלץ מהחשיכה, והצלחתי לאוורר את העולם הדחוס שלי, הצלחתי להכניס לשם נפש חיה, שראתה אותי, (לא הוריי), ולאמר לעצמי "מותר להתגעגע" - ובכך לשחרר את הגעגועים פתוחים לאויר העולם. ובכך לרפא אותם, לתת להם מקום, וגם להתקדם הלאה, מעבר להם.
כמה זה דומה להיום.. מדהים כמה דברים עוברים בחיים, צומחים ומתפתחים, אנחנו כבר לא מזהים את עצמנו במראה מרוב שהשתננו, ולבסוף - זאת אותה ילדה בת שלוש עשרה שעומדת מולי, אותה אחת שאת כאבה אני חיה עדיין.
וגם היום - אני רק חצי חיה. והחצי השני עוצר את כל עולמי - כדי לזכור, כדי לגזור ולשמור. כי אם חס וחלילה אנשום פתוח, אולי, באופן טבעי, מכורח הזרימה של החיים - משהו יישכח, משהו יילך לאיבוד, משהו מדמותו שאיתה קשרתי את חיי לשלוש שנים ייטשטש. ואם הוא יתחיל למות בי - זה הסוף.
אני לא עומדת בלראות את כל הדברים האלה שאני כותבת כאן... הולכת להחליף נשימה..
.
"יום טוב", תודה מתוקה. תראי לאן זה לקח אותי..
ודרך אגב, מבחוץ קל יותר לאמר את זה כמובן, ולדעתי לא עשית טעות!
ומבחוץ קל יותר לאמר גם את זה - בית זה רק בית. מקסימום - אנחנו משלמים טיפה יותר שכירות או כאלה. ועל זה אין לנו ממש מה להצר.
השאלה היא מה אנחנו מסמלים לעצמנו על ידי הבית הזה, על הבחירה לעבור בזמן מסויים, מה זה אומר לנו על עצמנו? ואני חושבת שמשם נובעים הפחדים - הפחד לסמל לעצמנו איזשהו שינוי, התקדמות, וגם לנער אבק מעל דברים שהפכו להרגל. ואת ההתקדמות הזאת לא באמת אפשר למנוע!
מזכיר לי כשאני והאקס עזבנו את העיר. היה לנו בית ששנינו היינו מאוהבים בו (מאוהבים בבית). שם התחלנו לגור יחד, ושם משהו התחזק וצמח מאד בקשר שלנו. ולעתים אני חושבת - אילו רק היינו נשארים שם - אולי כל זה היה נמנע. אבל המעבר רק קידם תהליכים שחיכו שם ממילא. היינו צריכים לראות את עצמנו כזוג מתמודדים עם כל מיני החלטות, היינו צריכים לשים במבחן את הדברים, כי גם להמשיך ללכת על ביצים היה מוביל אותנו לשם בסופו של דבר. להמשיך להחזיק שני חדרי שינה - למקרה שהוא יהיה זקוק לספייס או נריב או כל מיני תלאות שהצבנו את עצמנו בהם. אז לא. פתאום חדר שינה אחד. וגם עוברים בית וקורה הדבר הבלתי צפוי שקרה לנו שם (אסון קטן של הבית עצמו) ולהיות חסרי בית לכמה זמן ואז לחפש יחד שוב, ולמצוא, וזה במושב מרוחק וכל ההרפתקה הזו. כאילו החיים לקחו אותנו ועשו לנו בדיוק ההיפך מלהיזהר ולהישמר שעשינו קודם. הם טלטלו אותנו אנה ואנה כדי לראות אם אנחנו עדיין עומדים בזה כזוג. ולא עמדנו. וטוב שראינו את זה שם, ולא בסיטואציה אחרת, למשל אם הייתי נכנסת להריון, ואז זה היה מתגלה - שאנחנו לא זוג שפועל ביחד. שאנחנו ביחד עם קביים.
בקיצור מה שאני מנסה לאמר - הפחד מהמעבר הוא הרבה מעבר לבית. הוא הפחד לגדול. הוא הפחד להתקדם.
וזה לא אומר שתמיד צריך לעבור. אבל אם מדברים על מעבר שקרה כבר - אז אין אין אין שום מקום לחרטה. (אני מקווה שתזכירו לי את זה).
שמשהו בי בכל זאת אמר, מתוך ערנות ורגישות של ילדים - "אני לא אהיה ככה! אני לא אשכח! אני לא אניח!אני לא אהיה כמו המבוגרים קהי החושים! אני אאחז בזיכרון בכל הכוח." ואני חושבת שבעוצמה שיש להבטחות של ילדים לעצמם, לאור מה שהם רואים בעולם המבוגרים - באמת קיימתי. ועדיין מקיימת. וכמובן מצרה על כך.
הו, וואו.
כל מילה ומילה במשפט הזה נחצבה גם מתוך הניסיון וההוויה שלי. תודה על הניסוח.
אני חושבת שהקיעקוע הזה של דמות ילדית או איזשהו נדר ילדי היא כנראה אופיינית למי שעבר אירוע מטלטל אי-שם בשנות הילדות.
זה לא קל. זה לא פשוט להיות ילדה בגוף של מבוגרת בעולם של מבוגרים. הרגישות שלך, עינת, היא באמת כמעט ילדית, שונה מאוד מ המבוגרים קהי החושים_.
התחושה שלי שזה לא רק שהמקום או האדם ייעלמו בשבילי - הם ייעלמו בכלל!!
המשפט הזה מזכיר לי את המושג של "קביעות האובייקט" בתינוקות, שבינקות עדיין לא מפנימים את ההבנה שגם כשאמאבא נעלמים להם פיזית מהעיניים - הם עדיין ממשיכים להתקיים. הם לא נעלמים. זו מחשבה מאיימת מאוד.
השימור של הדמויות החשובות לך באמת דורש הרבה אנרגיה. אני מבינה את זה. מבינה אותך.
ועדיין - את חזקה הרבה יותר מהרבה אנשים שאני מכירה, שיש להם המון אנרגיות פנויות להשקיע בעצמם ובסובבים אותם.
יכול להיות שזה בזכות הרגישות שלך ולא למרות?
כי אם אני מספרת לעצמי סיפור על כך שהיכן שאני היום זו טעות, אז מתוך זה אני מסיקה שגם המקום הבא שאבחר או כל החלטה שאקח מפה - עלולה להיות טעות. המרגיעון-מחכימון גורס שהספק מבורך... ועם כמה שאני מזדהה עם העייפות הזאת לנוכח כ-ל ההחלטות שקיבלנו, שאנחנו מקבלים ושעוד נידרש לקבל בחיים - אני לא יכולה שלא להסכים שהספק מבורך כי הוא שומר על היכולת שלנו לבחור במודע. לעשות בחירה מודעת.
אולי המשמעות של היעדר ספק היא מעורבות פחותה בהחלטות של עצמינו. אנחנו כאילו "זורמים". כאילו לא בוחרים. כאילו לא אחראים לבחירות (וזה לטעמי השק הכבד ביותר בעול הבחירה - האחריות לשאת בתוצאות שלה).
ואת, עינת, עם כל הלבטים והתבחבשויות והספקות - אמיצה.
כי את מתעקשת לעשות בחירה מודעת.
את תחפרי ותבדקי וחוזר חלילה, ומהמקום שבו אני נמצאת זה נראה לי הרבה יותר טוב מ"לזרום" מבלי לנסות להושיב את עצמך לבירור אמיתי.
מחבקת אותך פעמיים:
חיבוק שאומר "תודה על המילים"
וחיבוק שאומר "את מובנת לחתולין ואת לא לבד".
מצטערת לחזור על עצמי, עינת יקרה, אבל אני מאוד מזדהה. (-:
אני חושבת שהחפירה והחיפוש האלה, הם מצד אחד הכרחיים, ומצד שני יש להם נטיה להשתלט, במיוחד על אנשים עם נטיה ל- over thinking כמוני...
והנטיה הזאת לא ממש נגמרת כשאני עוברים מצבים בחיים, יוצאים מזוגיות או נכנסים אל אחרת, וצריך ללמוד למצוא את המינון המדוייק של חיפוש וחפירה לעומק ברמה שתשרת אותנו ולא ברמה שתעיק ותשלוט בנו.. מצב שבו כבר לא חשוב אם יש בזה צורך, אנחנו חופרים בכל מקרה... באופן שמייצר מן "מסך עשן" סביב מה שחשוב באמת, סביב היכולת לשהות רגע ולהתבונן במצב ואפילו סביב הצורך להחליט לנוע ממקום צלול.
בסופו של דבר, ההחלטות מתקבלות, גם אם אנחנו לא יודעים לקבל אותן באופן "מודע" "בזמנן", אם נרצה או לא נרצה, יש חלק בחיינו שאנחנו מנתבים וחלק אחר מנותב - ולא תמיד אנחנו מבינים את הקשר ביניהם, אבל הוא קיים, והמטרה המרכזית היא לנסות להיות מודעים בתוכו ולשמור עד כמה שאפשר על איזון נכון של ניתוב אקטיבי והתנתבות פאסיבית.
גם לצאת מאיזון לפעמים הוא חלק מהאיזון הכללי של חיינו, אז אני באמת מאחלת לך איזה סוג של שקט פנימי וכוחות נפש לנוע בתוך ההתלבטות שלך מתוך חיבור וקשב פנימיים.
זה יפה שבדיוק אתמול הבאתי לבלוג שלי שיר מקסים שמצאתי והעלתי שם, שמדבר בדיוק על אותו ספק מבורך ויכולת לא לחפור עד הסוף, וגם הדיון שהתפתח שם בתגובות (חלקן מבנות האתר האהובות) נסוב סביב הצורך לחפש ולחפור אבל גם לדעת להרפות... - אז הרשתי לעצמי להביא אותו לכאן, אולי תשאבי ממנו השראה כמוני, ואם לא כמובן שמוזמנת למחוק.
מרגישה קור פנימי.
אתמול, ברגע של ספק וצניחה קטנה, מילים של אדם קרוב מצאו אותי.
ואני מבינה אל מה אני כל כך מתגעגעת. אל אינטימיות מתמשכת, אל שיתוף יומיומי בחיים, התחושה הזו של ליפול על קרקע בטוחה, מדי יום ביומו.
היום הנפילה לא נעצרת, ואני עפה לי לאט לאט בחלל, בלי מעצור.
פשוט מרגישה invisible.
אין החלטה ואין החלטה. מרגישה שאני נטרפת כבר. מדברת עם חברות וכל אחת ממליצה על משהו אחר, אבל אני רוצה לשמוע את עצמי!!
אולי - אם אינני שומעת את עצמי - אולי זה פשוט לא הזמן להחליט. אולי אני צריכה להישאר עד שאדע. להישאר עד שיוכח אחרת.
כי בתנאי לחץ, כשאנשים מחכים ממני לתשובות - אינני מסוגלת לשמוע את ליבי.
ואולי - הוא בכלל מדבר איתי בשפה אחרת. הוא אומר לי - תנשימי אותי. מה זה משנה אם את פה או שם! תביאי חום אנושי אל העולם שלך עכשיו. ומה זה משנה אם את פה או שם..
אולי אני מלבישה משהו אחר בתלבושת של ההתלבטות הזו. ואולי נח לי להתלבט היכן הוא הבית כי אם איני שייכת לאף אחד מהם , רגליי יכולות להתרומם קצת מעל הקרקע ולעופף מעל כל הסיטואציה.
צ'ק של שכר דירה שחזר, והערב נודע לי על כך.מחשבות השרדותיות ללא מוצא. הכסף נוזל נוזל בין האצבעות. על מה? על חיים.
זהו זהו זהו! קיבלתי את הסימן. אני עושה שינוי. לא יכולה את זה יותר!! לא יכולה יותר כך. אם לא אני אניע את עצמי, המצב החיצוני יניע אותי לזוז.
זה יפה, הדו - שיח בין ניתוב לבין היות מנותב. לעשות כל מה שביכולתנו, ולהרפות, ולסמוך על המציאות שהיא הכי טובה ונדיבה ופועלת למעננו באופן המדוייק ביותר
בעלי היקר תמיד אוהב לצטט את גואנקה באומרו: do the best you can and leave the rest to dhama
האמירה הזו מאוד עוזרת לו (ולי, כשהוא מזכיר לי) בבחירות, ובחיים בכלל
תודה יקירות!
אני זזה.
הבוקר דיברתי עם בעלת הבית במושב בו אני עובדת, אמרתי לה שכן.
בערב דיברתי עם בעל הבית הנוכחי שלי. אמרתי לו שאני עוזבת, סופית.
את הצ'ק איכשהו מצליחה לסדר, עם הלוואה מחבר.
וזהו,
מרגישה התרגשות גדולה, המון פחד, גם הקלה, גם חרדה, הכל..
עינת - לשלוח לאקס מייל זה מתכון לעצבים רופפים. לכי תדעי אם הוא בכלל קיבל אותו.... מה שאני אומרת זה שאם הוא לא יגיב יש סיכוי גבוה שהמייל לא פעיל. כל חצי שנה אני מוסיפה עוד מייל לאוסף ומתעדכנת בכולם אחת ל...
שנית - יש לי שני ידידים שנקרעו מאהבות גדולות. אחד מנישואים לאשה שאהב מאוד והחליטה בוקר אחד לפרק הכל (אחרי 4 שנים ומעבר משותף לחול והכל) כי לא ראתה עצמה אמא לילדים שלו. אכזרי אה?
השני - 6 שנים של חברות נגדעו בדיוק להיפך - כי היא רצתה להינשא והוא לא... אבל אהבה גדולה היתה שם.
העניין הוא שמדהים איך שניהם, לא מכירים אחד את השני אגב - מס' חודשים לאחר סיום הקשרים שלהם ובהתמדה ראויה להערצה התחילו לצאת עם בחורות, דייט אחר דייט. לא משהו סדרתי, אבל לפחות 5-7 בחורות כל אחד, עד ש... האחד מצא את אהבת חייו, נישא לה תוך חצי שנה ועכשיו הוא אב לילדה. לא רק זאת אלא שהיא עקרה מארץ הולדתה ועברה לגור איתו אי שם...
השני - מאוהב כבר שנה אבל מאוהב מאוהב כמו בסרטים והוא אחד כזה קשוח, מאוד לא רגיש בלשון המעטה...
שניהם באמצע שנות השלושים לחייהם.
אז אני אומרת - שזה לגמרי עניין של לפעמים לעשות ואז זה יבוא ולא להיפך. ללכת נגד עצמך ונגד התחושות ונגד הכאב. וזה אולי יותר אופייני לגברים אבל אולי זה משהו אחד טוב ללמוד ממנו. כפשוט לצאת. והכי מצחיק שקל לומר כי אני גם לא מהמיישמות, אבל חשוב להזכיר את זה, כמה לפעמים זה עניין של לצאת לשם לעבור בתוך האש ולכבוש והיכבש. שוב. בגדול
וגם... רציתי להתייחס לדברים של קוראת.
מכיוון שגם אני "ניצולת פרידה כואבת" אחרי עשור של זוגיות שהכל בה היה מעורבב וסמביוטי מידי (האמת שהמילה סמביוטי כשלעצמה מעידה על ה-מידי, אז תארו לכם מה אומר זה שהחלטתי להוסיף אותו בכל זאת (-:), לא יכולתי להישאר אדישה.
אני חושבת שבמקרים האלה, אי אפשר באמת ללמוד מנסיונם של אחרים (ואולי חבל שכך..), מה שמתאים לאחד, לא יכול להתאים לשני, באופיו, באופן התנהלותו, ולא משנה עד כמה הפעולה הזו טומנת בחובה הגיון או חכמה.
אני חושבת ששאני מגיבה עכשיו, כי הדבר שהכי הכי הרתיע אותי אחרי הפרידה שלי היו ההמלצות להרשם לאתרי זוגיות שצצו מכל עבר, ואיתן סיפורים על גבי סיפורים על אנשים שמצאו את הנשמות התאומות שלהן ככה, באנטרנט, במקרה... (כמובן שלצידם מתקיימים כל הזמן הסיפורים על ריקנות, ניכור ויאוש ממכונת הדייטים המשומנת הזאת שחבריי וחברותיי הפנויים כבר התעייפו ממנה, אבל את זה לא מספרים לך כשאת בעצמך פנויה)
ואותי זה מילא בחרדה, בשעט נפש, עד כדי כך, שהרגשתי שאני מוכנה לחיות את חיי לבדי ולא לעשות צעד שכזה.
היה לי ברור שאין כאן אמת כזאת או אחרת, ושהאהבה והסיכוי ליפול עליה נמצאת בכל מקום, ובכל פינה ואם כך, אז גם באנטרנט, רק ידעתי, שזה לא מתאים לי בעליל באותם ימים.
גם אני חושבת כמו קן לציפור שהחשיבה הזו של להזרים את האנרגיה של ההיכרויות לתוך החיים היא נכונה, מבלי לצפות שזה יקרה דווקא דרך שם, אלא פשוט להיפתח אל האפשרות החדשה הזאת, ולעשות מעשה אקטיבי מודע לכיוונה.
אני רק אומרת, שלחשוב על משהו שאני עושה נגד עצמך ונגד התחושות ונגד הכאב הוא משהו קשה, שלי לפחות לא היו כוחות לגביו. הוא ללא ספק אופציה למפגשים, אופציה להכרויות ואף הצלחה מסחררת עבור חלק, אבל זו בטח לא הדרך היחידה, במיוחד אם היא מעוררת תחושות לא נעימות, ולא משהו שצריך להכריח את עצמינו אליו - זו דעתי, ואני כאמור מקרה קיצוני בעניין אתרי הכרויות, (-:
מצטערת אם בלבלתי כאן במוח יותר מידי, הרגשתי צורך להגיב @}
הגבירה אין דרך אולטמטיבית אבל דיברו כאן הרבה מאוד בעיקר על דרך אחת - החלמה וניקוי וכו'.
ציינתי דרך נוספת שלא סותרת - גם לצאת ולפגוש ולהשאיר את הייאוש שפגישות שלא הצליחו, מאחור.
אגב את כותבת על התחושות הקשות שלך מאתרי היכרויות בעוד שהכרות לא חייבת לעבור בהם כלל... לפעמים כשיוצאים יותר החוצה למקומות/ארועים מעניינים/שמחים ומרוביי צעירים - מכירים יותר.
קוראת יקרה
את צודקת לגמרי. (-:
מעבר לזה, אני כותבת על התחושה הקשה שלי מאתרי היכרויות בלי שחוויתי ולו פעם אחת את הסיטואציה הזו. זו רק החוויה הפנימית שלי.
וכאמור, אני בהחלט חושבת שזה עשוי להיות נכון ואפשרי עבור אנשים מסויימים.
אני חושבת שמה שגירה אותי להגיב, היה זה שגם אני התמודדתי עם הצורך לעשות משהו שנוגד את כל מה שהחושים שלי והלב שלי מסמן לי והרגשתי האישית היתה שאני לא מתכוונת לצאת כנגד זה.
כמובן שאין זה מעיד על הכלל ובכל מקרה תגובתי באה לא כדי לשלול אלא בעיקר לשתף את תחושותיי, וסליחה אם גרמה לאי נעימות @}
עינת - לשלוח לאקס מייל זה מתכון לעצבים רופפים. לכי תדעי אם הוא בכלל קיבל אותו.... מה שאני אומרת זה שאם הוא לא יגיב יש סיכוי גבוה שהמייל לא פעיל
אני אחרי יום מאד מאד ארוך ומעייף, וקראתי הכל אך לא אגיב על הכל כעת.. רק בנוגע לזה - הוא לא ענה לי!
אני מרגישה מושפלת ודחויה. מרגישה מפגרת ששלחתי לו בכלל. מתחרטת שלא עטפתי את זה באיזה סיפור, בגירסת כיסוי, במשהו טכני, בשקר. וכתבתי כפשוטו. זכותו כמובן. אבל למה? למה קשה לכתוב אפילו את המילים האלה: לא מתאים לי עכשיו להתכתב. מה אני לא ראויה לתגובה בכלל?
ועכשיו עם המעבר - מגוחך אבל עניין טכני אכן עלה: יש לי המכונת כביסה שלו. וגם אחת משלי שקיבלתי מאחותי. אני רוצה להחזיר לו את שלו. לא רוצה לזוז איתה עכשיו מדירה לדירה. ועכשיו איך אני יוצרת קשר? כותבת לו מייל מושפל עוד יותר? רואה אותו מגיב מיידית לטכניות לאחר שהראה שאליי כאדם הוא לא מעוניין להגיב כעת?
כנראה אהיה צריכה להפעיל את המשפחה שלו, או חברה משותפת (שלמזלי הרב יותר חברה שלי היום מאשר שלו, למרות שבמקור הם גדלו יחד). בכל מקרה אני חושבת שרציתי להפוך אותו לקצת יותר שותף לשינוי הגדול הזה בחיי. והוא לא רוצה.
אבל.. כל החויה הזו מקופלת בתוך משהו נוסף, כמו שילדה קטנה מוכלת בתוך האישה הבוגרת. אני גם הילדה המתחננת לאהבה וכועסת כשאין, ורואה את עצמה קורבן. ואני גם האישה הבוגרת שיודעת משהו נוסף. לא יודעת בדיוק במילים עכשיו מה הבוגרת יודעת. רק יכולה לאמר שלמקרא מילותיי כמה דקות אחרי, יש חמלה ומרחק, וסליחה, וידיעה שהתמונה היא רחבה הרבה יותר מזה. ונכונות לנתב את חיי, והידיעה שאני יכולה.
עינת אולי פ/שוט תתקשרי ותגידי בקוליות ובתחושה חיונית שאת עוברת דירה ורגע לפני רצית לשאול אם הוא רוצה לקחת את המכונת כביסה שלו לפני שאת משאירה אותה בדירה.
במהלך השיחה תוכלי גם לומר שמדהים איך מכונתה כביסה עוררה פתאום זכרונות ואפילו מצאת את עצמך שולחת לו מייל סנטימנטלי ערב אחד...
ככ התצאי מזה גם אחת שמתקדמת בחיים שלה, לא שוקעת, פיירית (בכל זאת כמונת כביסה ובכל זאת הגיוני לברר אם הבן אדם צריך אותה).
מצד שני - אם זה עלול להעיף אותך שוב לאלף כיוונים אולי שווה לוותר. לכולנו היו המיילים, סמסים, טלפונים של אחרי הפרידה, מתישהו כשכל הדבר הזה הופך זכרון רחוק לא מלקים את עצמנו על כך, זה אובד בים של זכרונות טובים על הקשר ועל עצמנו...
הוא ענה לי. וכתבתי לו חזרה עכשיו. סיפרתי לו על חיי בכנות, כמו שמספרים לחבר טוב. כי זה מה שהוא עבורי, וכך אני רוצה שתמיד יהיה. שככזה הוא יישאר חקוק בנפש שלי, גם אם לא נהיה בקשר בעתיד. כך, בלי פוזות, ובלי מסכות. בכנות ובאהבה.
אמן!
שנה טובה לכולנו!
סילבסטר שלא היה עם מי להתנשק מאחורינו. אבל.. אם אומרים שכפי שה12 הימים שקודמים לו(קוראים להם הלילות הקדושים) והוא עצמו - כך תהיה כל השנה - אני מוכנה!
היה ערב מיוחד, של שיחות אל תוך הנפש, ותחושת נוכחות ועומק שהזכירה מה באמת חשוב.
בימים אלה, בכל פעם שאני עומדת בהצטלבות של דרכים ודרך אחת היא בטוחה ומוכרת והיא בדרך כלל מובילה אל הקונכיה שלי עם עצמי, והדרך השניה היא חדשה, מפחידה, דורשת אומץ ופריצה החוצה - אני בוחרת בשנייה. זה יכול להיות מאד בקטן, אבל הבנתי שנדרשת ממני אקטיביות בשביל לצאת מהבועה שיצרתי לי.
לגבי הדיון שהתנהל כאן קודם בנושא אתרי הכרויות, אני מאד מזדהה עם מה שגבירה כתבה. ומבינה גם את מה שקוראת אומרת. להזרים את האנרגיה, להגיד כן, ואז זה יבוא (הבנתי שהתכוונת לאו דווקא לאתרים - ועם דרכים אחרות אני עוד יותר מסכימה ומתחברת, רק שאצלי כעת האפשרויות באמת קצת מוגבלות).
אני מאמינה בתהליך פנימי. אני מאמינה שכשאני באמת אבשיל הוא יגיע. אני מרגישה שזה עניין של קארמה. האנשים שאני פוגשת דרך האתרים של ההכרויות - גם אם זה בשיחה או בצ'אט (עד עכשיו היו מועטים שממש פגשתי בדייט) - זה הכל מרגיש לי מאד רחוק ממה שאני רוצה וגם מהאופן שבו אני רוצה שזה ייקרה.
חויתי בחיי כל כך הרבה "צירופי מיקרים" - שמעידים על גורל בעצם. ואני חושבת שכשהזמן נכון אפשר לפגוש אותו כמי שמתדלק מאחורי בתחנת דלק או בא לראות דירה שאני מפנה או כל דבר שטותי אחר. כמו עם האקס שלי שהיה צריך טרמפ בפסטיבל ו"במקרה" הוא שאל ראשונים את החבורה הקטנה שנסענו בה. ו"במקרה" נסענו לאותה עיר שהוא. כשמבשיל הזמן זה קורה וזהו. זה לא שצריך עכשיו לשבת בבית ולדגור על זה. אבל חשוב לשאול את הלב - האם אני באמת מוכנה? האם שיחררתי מספיק? האם פיניתי מקום? האם למדתי את כל מה שיש ללמוד מן הלבד? ואם לא - אז להתפנות לעבודה שלי יש לעשות.
ועדיין, עם כל האמירות החכמות שלי - פעם בכמה זמן אני כל כך זקוקה לתשומת לב גברית ללהיות מחוזרת ומבוקשת - שאני עושה את זה, נכנסת לאתרים ומחכה שיבחרו בי. יש רגעים בלתי נסבלים בלבד, במיוחד כשיש צורך עז במגע. ובשבתות.
אם זה עוזר עדיין למישהו/מישהי
אני יכולה לומר שהפרידה שאני חוויתי היתה הדבר הכי טוב שקרה לי בחיים
כי משם התפתחתי והתקדמתי והשתניתי ובכיתי וצחקתי וחייתי באמת.
כל דמעה היא גם מים שמטפטפים ומשקים צמח יבש וצמא....
חלוקת רכוש היא דבר שולי בעיניי. אין מחיר לחופש ושום מכונת כביסה, ערימת ספרים או WHAT EVER חשובים במקרה כזה. הרכוש הוא פשוט משהו שאנשים נתלים בו כי קשה להם להמודד עם רגשות נטו ועם אכזבה או כשלון ואפילו עם שחרור. אני קניתי הכל מחדש כי החיים שלנו הם לא חזרה גנרלית. זה זה. זה הדבר האמיתי.
make the best of it
גילי שלום,
תודה על השיתוף.
שמחה שחוויית הפרידה שלך הייתה טובה.
לגבי חלוקת הרכוש, אני רואה את הקטע הזה כפחות רלוונטי לגביי כיוון שהוא כבר מאד מאחורי ובכלל היה מאד שולי וזניח יחסית לכל הפן הרגשי של הפרידה. פשוט חילקנו מה שאפשר היה. הוא היה נדיב איתי ונתן לי כמה דברים שהייתי צריכה. ועברה שנה מאז, אני בכלל לא חושבת על זה. רק על מכונת הכביסה שלו שאני רוצה להחזיר לו כי בינתיים קניתי אחת אחרת מאחותי.
לגבי ללכת יחף מאשר עם נעליים לוחצות - יש מקרים בהם הנעליים לוחצות וזה מאד ברור, ויש מקרים שזה קצת יותר מורכב מזה. גם היום, אילו הייתה לי האפשרות לחזור לקשר שהיה לי - הייתי שוקלת. אז עבורי זה לא שחור או לבן. בכל מקרה - מה שחשוב הוא להשלים עם המציאות ולהבין ששום דבר הוא לא מיקרי, וכנראה יש סיבה לאיך שהדברים קורים. זה עוזר להמשיך הלאה. מה שלי עדיין ממש לא קל לעשות.
מרגישה גל של פחד.
מפחדת לעזוב את המוכר והבטוח.
זה כבר לא ממש משנה כי ההחלטה נעשתה ואני לא נסוגה. אבל הלב מתכווץ.
רוצה להעניק לעצמי כוחות. לא להחליש את עצמי עם ספקות.
האיטיות והריקות של השבת מכניסה אותי להילוך פוחד ומתחרט..
אני נאחזת בפיסות הזיכרון בכל הכוח. כי אם אני אשכח - זה כאילו ייעלם, כאילו לא היה לזה ערך, כאילו זה לא היה מספיק חשוב, ואז התחושה שלי שזה לא רק שהמקום או האדם ייעלמו בשבילי - הם ייעלמו בכלל!! ואם אני נאחזת ולא מרפה מלזכור אותם - אני גואלת אותם מאבדון, מהתמוססות, מכליון.
מאוד מזדהה עם זה.
אצלי, גם בהקשר של תיעוד קצת אובססיבי של החיים שלי.
בתחושה שאם משהו לא מתועד הוא כאילו לא היה קיים. פחד שיאבד בנבכי האי-זיכרון.
***********
_אז אמרתי, לזו יום אחד עוד אחזר!
אך לא: שכן דרך נמשכת
ידעתי, מכאן לא אשוב עוד ללכת
או-הא, כמה מוכרת לי האמירה הזו, שמשככת החלטות קשות.. אבל בלב אתה יודע היטב שלא תעשה את אשר אתה אומר לעצמך כדי להרגיע._
גם אני מכירה מאוד את הקושי לבחור בין שתי דרכים (או שלוש או עשרים), והמחשבה שיום אחד ארצה לחזור ולנסות גם את הדרך השנייה -
אני חושבת שיש לי דפוס כזה - כיוון שאני נוטה מאוד מאוד להתלבט וחבל לי להחמיץ אף אפשרות - אני מתחילה ללכת באחת משתי הדרכים ואז כבר בהתחלה באופן לא ממש מודע מחפשת בה את כל החסרונות, ואז מחליטה שהיא לא בשבילי, וחוזרת אחורה כדי לנסות את הדרך השנייה. שאז הבחירה לכאורה כבר יותר קלה לי - כי הרי אני כבר 'יודעת' שהראשונה לא בשבילי.
אם זה היה נגמר כאן זה היה טוב. אז הייתי הולכת בדרך השנייה ודי.
אבל כשאני רוצה ללכת בדרך השנייה מתברר שבעצם יש עוד דרך שלא ראיתי קודם, ושוב אני מתלבטת. אז שוב אני מתחילה ללכת כמה צעדים באחת מהן ומוצאת בה חסרונות, וחוזרת לנסות את השלישית, וחוזר חלילה.
נראה שמרוב פחד להחמיץ משהו טוב - אני מרגישה חייבת לבדוק כל אחת מהאפשרויות.
אבל כיוון שאי אפשר ללכת על כל האפשרויות ביחד, אני חייבת להשתכנע שחלק מהן לא אפשרויות מוצלחות, ואז אני מחפשת באופן לא מודע לשכנע את עצמי על כל דרך שהיא 'לא משהו', ככה שבסופו של דבר יוצא שאני לא הולכת באף דרך עד הסוף.
***********
אני גם הילדה המתחננת לאהבה וכועסת כשאין, ורואה את עצמה קורבן. ואני גם האישה הבוגרת שיודעת משהו נוסף. לא יודעת בדיוק במילים עכשיו מה הבוגרת יודעת. רק יכולה לאמר שלמקרא מילותיי כמה דקות אחרי, יש חמלה ומרחק, וסליחה, וידיעה שהתמונה היא רחבה הרבה יותר מזה. ונכונות לנתב את חיי, והידיעה שאני יכולה.
מדהים.
נורא מכירה את זה. עם כל הכאב - זוכרת שיש בי עוד משהו.
זאת יכולת שלא הייתה לי בעבר. רכשתי אותה לפני כך וכך שנים, וזה מדהים לגלות את זה בתוכי כל פעם מחדש.
אז נורא הזדהיתי עם מה שכתבת.
************
כי אם אני מספרת לעצמי סיפור על כך שהיכן שאני היום זו טעות, אז מתוך זה אני מסיקה שגם המקום הבא שאבחר או כל החלטה שאקח מפה - עלולה להיות טעות.
זה מזכיר לי משפט נהדר שמישהי כתבה כאן בעבר (לא בטוחה מי, אולי ענת שן לוי?): "הדרך לבית חלומותייך היא בלאהוב את הבית שיש לך עכשיו".
עדיין מפחדת מאד. נאחזת חזק בחומרים המוכרים - הבית, המקום, הנוף, ההרגלים.
הבוקר הייתי שם, בדירה, לקחתי את החוזה לקריאה.
בערב בחזור מהעבודה, היסטרית מבפנים, מאופקת מבחוץ, לבסוף בוכה לחברה מהעבודה, בטלפון. והיא מנסה להראות לי כמה כוח יש לי ומה אני כן מביאה.
אני נלחצת בתוך חרדה בתוך מחשבה שאולי הכל היה טעות, אולי סטיתי מהדרך כבר בכך שעברתי גן השנה. אולי ההחלטות שאני עושה הן רק מרחיקות אותי מהזוגיות המיוחלת שאני רוצה שתגיע לחיי, אולי בחרתי הכל רק כי לא נחתי עם הכאב, אולי אני רק מתרחקת, מתרחקת מהנתיב. אין מחשבה מלחיצה ומפחידה מזו.. שאיבדתי את דרכי.
והיא בטלפון - הזוגיות זה עניין של בשלות, הבשלה, ואת יכולה להתנחם בזה שזה יגיע בסוף, מה שלא תעשי, אולי זה ייקח עוד יום, אולי זה ייקח עוד חודש או אולי זה ייקח עוד שנתיים, אולי תעבדי עכשיו בגן שנתיים ותחיי במושב ולא תראי אף אחד ואז פתאום תטוסי לחו"ל ושם זה ייקרה. את יכולה להתנחם בזה שזה בטוח ייקרה. תסתכלי סביב , זוהי דרכו של עולם.
ואני לא יודעת, כל כך מתבלבלת ומפחדת מחיים מיושבים ומבוגרים עוד יותר ממה שיש לי. חיים שאילו היה בהם ניצוץ של אהבה יציבה רגועה ביתית.. אהבה - הכל היה נראה בהם במקומו הנכון. אבל היות וזה חסר כל השאר נראה לוקה בחסר גם. והלב אינו שלם בכלל. וכל צעד גורלי כל כך.
האם יימצא אותי אהובי המסתורי גם שם במושב הנידח?!
אינני רוצה עוד שיקולים לכאן או לכאן, ולא עוד חרטות. החלטתי וכנראה יש חוכמה בכך. רק רוצה לחזק את דרכי, לתת אמון, להבין מדוע החלטתי כך.
והיא - תזכרי שאת לא לבד. הילדים איתך. ואנחנו איתך בזה. ומשהו במילים שלה חודר ובכך שבחודשים ספורים בלבד שוב הקפתי עצמי אנשים שאכפת להם ממני. כנראה יש בי משהו שיכול, שמסוגל, להרגיש ולתת ולקבל אהבה. ואם כך - אני אסתדר בכל מקום.
אוי אוי אוי.. רועדת מבפנים בכל זאת.
_ומשהו במילים שלה חודר ובכך שבחודשים ספורים בלבד שוב הקפתי עצמי אנשים שאכפת להם ממני. כנראה יש בי משהו שיכול, שמסוגל, להרגיש ולתת ולקבל אהבה. ואם כך - אני אסתדר בכל מקום.
אוי אוי אוי.. רועדת מבפנים בכל זאת._
אין לי ספק שאת תסתדרי בכל מקום. יש בך חוסן רב מכפי שאת שמה לב ברגעים בהם עולה רעד. את יצרת בתוך יכולת להתנהל מול העולם עם כלים שבעבר לא ידעת להשתמש בהם. מול סיטואציות שבעבר לא ידעת כיצד להתנהל מולן. יצרת בתוכך גמישות, יצרת בתוכך יכולת להתנהל בעולם שיש בו חוסר וודאות. בכל אלה עלית מדרגה. את לא נמצאת במקום שבו היית פעם.
את תסתדרי בכל מקום.
רועדת מבפנים בכל זאת
איך אמרה עירית - מותר לך לרעוד. זה בסדר. מותר.
רק רוצה לחזק את דרכי
מחזקת את דרכך
אני חושבת שכל הדרכים קצת חשוכות ולא ברורות. את היא זו שמאירה את הדרך.
כשאת הולכת בדרך, האפלולית מתבהרת.
כנראה יש בי משהו שיכול, שמסוגל, להרגיש ולתת ולקבל אהבה.
ב-רווור! אפילו ברור כשמש ביום קיץ (ואצלנו גם ביום חורף . וודאי שיש!
יותר מזה - יש בך משהו שמסוגל להרגיש, לתת ולקבל, נקודה. הכל, לא רק אהבה.
וטוב שכך.
משהו בדברים של חברתך לעבודה נשמע לי מוכר, אז דיפדפתי כמה פוסטים למעלה וגיליתי שאת כבר אמרת ש חויתי בחיי כל כך הרבה "צירופי מיקרים" - שמעידים על גורל בעצם. ואני חושבת שכשהזמן נכון אפשר לפגוש אותו כמי שמתדלק מאחורי בתחנת דלק או בא לראות דירה שאני מפנה או כל דבר שטותי אחר. התובנה הזו כבר קיימת בתוכך!
ליל מנוחה, תזכרי שאת לא לבד. הילדים איתך. ואנחנו איתך בזה.
הי עינת,
לאחרונה, ממרומי חיי נישואין ושתי ילדות, יצא לי להרהר יותר מפעם אחת בכך, שלו הייתי יודעת בוודאות שאהובי האחד והיחיד בוא יבוא, הייתי נהנית מחיי הרווקות וחיה אותם עד תום. בעיקר הצטערתי על כל הנחלים שלא הספקתי לטייל בהם, בעיקר במדבר, בעיקר במדבר יהודה. כמה לילות שינה מתחת לכיפה של כוכבים הוחמצו. אם רק הייתי בטוחה שהוא יבוא... אבל לא הייתי בטוחה שהוא יבוא, וההתעסקות הקדחתינית בזה והרחמים העצמיים בזבזו לי הרבה זמן. לא איפשרו לי ליזום ולעשות. סירסו אותי. אני כל כך מבינה את המקום שאת נמצאת בו, וחברה שלך צודקת מאוד, את צריכה לצאת מנקודת הנחה שהוא בוא יבוא ולחגוג את החיים של עכשו, שלא יהיו אח"כ. האמונה בבואו תשחרר אותך.
קיצקיצ, מזדהה איתך לחלוטין!
רוצה לעשות טיול השלמה?
עינת, מתי המעבר? מאחלת לך המון הצלחה.
חשבתי שאולי יתאים לך לעשות מעין "חנוכת בית" כשתכנסי למושב החדש? איזה ערב נעים של בית פתוח, עם אנשים מהקהילה בישוב החדש, אולי שכנים, אולי כמה חברים מקודם, גננות מהצוות.. יכול להיות לך כיף להכנס עם אנרגיה כזו של עשיה, שמביאה חום וחיבוקים ועיטוף.
אוהבת אותך ומאמינה שיהיה לך טוב.
בנות, הכל כאן נשמע לי כ"כ מוכר (מהעבר המאד רחוק שלי...)
יחד עם זאת, למדתי (לא מספיק מהר...) שכדאי לחיות כל יום כאילו הוא יומך האחרון - כי יום אחד זה יהיה נכון!
אז אם מתחשק טיול, נסיעה או כל דבר אחר - יפה שעה אחת קודם.
אני זוכרת את אחד הטיולים שלי לחו"ל, לבדי, חודש שלם בתאילנד עם עצמי ועם פרצוף חמוץ. פשוט טיילתי עם עצמי ולא הייתי חייבת להרגיש שמחה או נלהבת, לא חייבת להתחבר שם עם אף אחד ולא לראות מקומות מסוימים. פשוט טיילתי לי. זה לא היה טיול שגרתי ואפילו כמעט ולא הצטלמתי.
אבל התנקיתי.
עינת, את בלי ילדים למיטב הבנתי. דווקא הבחירות שלך יכולות להיות אמוציונליות ופחות מחושבות (כי כשיש ילדים יש עוד שיקולים) ולדעתי, תקפצי על החיים וכמה שיותר גבוה!
ביום ראשון הבא את (וכולנו) תתעוררי בבוקר ופתאום תהיי בת 60.
ואז כבר יהיה קצת קשה יותר לעשות שינויים וטיולים לנגב...
יקירתי, תתפרעי! החיים יפים!
(-:
רוצה לענות לעצמי - אתה אף פעם לא מתרחק מהנתיב כי אתה הוא הנתיב. אם עשיתי בחירה כזאת או אחרת כדי לברוח ממשהו, אז המשהו הזה יפגוש אותי גם במסלול האחר שבחרתי. אין לאן לברוח באמת. ומכל מקום אפשר לפתוח דלת, אל אלוהים. זה לא מין מבוך כזה שככל שאתה מעמיק בו אתה מתרחק מאלוהים, מהנכון, מעצמך, מהאמת. כי כשהכמיהה בוערת בלב - היא פותחת ערוץ ישיר אל כל הדברים האלה מכל מקום בו אנו נמצאים. בהודו עם תרמיל על הגב או בעבודה קבועה ומסודרת ושכר דירה. בכל - מקום!
אום יקירה, הדברים שלך מדברים אליי מאד. גם אני, כשהייתי בזוגיות, התגעגעתי לפעמים לעוצמות של הלבד. לפעמים בזוגיות הרגשתי מרופדת מדיי, ופוגשת את החיים דרך איזה מעטה הגנה שהביחד עטף אותי בה. לאמר "אנחנו" זה כל כך נעים ומגן. אך יש עוצמה מיוחדת ללאמר "אני". (ברור שבזוגיות צריך להיות את שניהם). ואני מבינה בדיוק מה שאת אומרת - גם אני אמרתי זאת לא מזמן - אילו ידעתי או יכולתי להעמיד פנים לפחות שהבן זוג שלי, האחד והיחיד שלי, הערטילאי, נמצא, ואוהב אותי מאד, אבל כרגע הוא בחו"ל לתקופה ואין גישה אליו, אז חיי הלבד שלי היו נראים אחרת לגמרי. הרבה אנרגיה הייתה מתפנה. אבל איך נותנים אמון במה שלא נגלה לעין ולא דואגים?!
תודה לכל היקרות שכתבו כאן בפוסטים האחרונים. המילים שלכן מאד חזקות לי, וחיות בתוכי. אני מרגישה איך המקום הזה תומך!
הבוקר באה מישהי לראות את דירתי. ויש סיכוי טוב שהיא תיקח אותה. המעגלים מתחילים להצטמצם, מרחב החרטה קטן, מתחיל לנוע אל השינוי. ואני - כמו קודם
רועדת רועדת רועדת. לרגעים קצת יותר לרגעים קצת פחות.
מחר חותמת חוזה. מהתפתחויות הבוקר - נראה שהבחורה לוקחת את דירתי.. אמורה לחתום גם היא השבוע מול בעל הבית. ועכשיו - לגור בתוך ההחלטה. זה הבית שלי עכשיו. אמורה לעבור ב14 לחודש.. התזוזה מתרחשת.
אתה אף פעם לא מתרחק מהנתיב כי אתה הוא הנתיב. אם עשיתי בחירה כזאת או אחרת כדי לברוח ממשהו, אז המשהו הזה יפגוש אותי גם במסלול האחר שבחרתי. אין לאן לברוח באמת. ומכל מקום אפשר לפתוח דלת, אל אלוהים. זה לא מין מבוך כזה שככל שאתה מעמיק בו אתה מתרחק מאלוהים, מהנכון, מעצמך, מהאמת. כי כשהכמיהה בוערת בלב - היא פותחת ערוץ ישיר אל כל הדברים האלה מכל מקום בו אנו נמצאים. בהודו עם תרמיל על הגב או בעבודה קבועה ומסודרת ושכר דירה. בכל - מקום! כל כך נכון.תודה על התזכורת מעבר קל
ביתי החדש הוא ביתי הישן.
אלה הן החדשות הישנות.
זה נפל על דברים טכניים (גיליתי ביום חתימת החוזה - שהכביש שם רועש מאד בבוקר) והייתה הקלה גדולה לא לזוז עכשיו בשיא החורף. לזמן מה חויתי תודעה ערה שמחה זורמת. חשתי עטופה ומוגנת היכן שאני, ובירכתי על כל רגע. ומאז כל מיני הבנות ותובנות באות והולכות.
לא מנסה לקפוץ מעל הפופיק לא מנסה להיות מישהי אחרת. מחבקת את הרגע הזה כפי שהוא.
ויהיה אשר יהיה.
לאחר שהחלטתי להשאר בביתי חשתי הקלה גדולה. חשתי מוקפת ובבית ממש כאן, היכן שאני נמצאת. מצאתי השראה גדולה אצל אדם מדהים שקוראים לו שי אור. הוא מדבר על הורות מודעת, הורות כמעשה ניסים, כך הוא קורא לזה, כמו כן הוא מלווה תהליכי צמיחה של מבוגרים , לא רק הורים, וגם מלמד אחרים כיצד להיות מלווי צמיחה בעצמם. קראתי את דבריו באתר שלו וגם דיברתי עם חברה שלומדת אצלו. זה הזכיר לי מקום סודי בתוכי, את הילדה שבי, וגרם לי לשאול למה היא זקוקה ולמה איננה שלמה ומאושרת. זה גרם לי להיות בקשר רציף איתה, לתת מקום וכבוד לבקשותיה, גם כשאינן נענות, לשמוע ולכבד אותה, כמו שאני מתכופפת אל ילד בגן ופשוט מקשיבה לו בהרבה אהבה. ביחס לעצמי - זה גרם לי לשאול היכן היצריות שלי בתקופה זו ובכלל, היכן השמחה שלי, התשוקה שלי, מדוע אני כולאת אותן ולא נותנת להן ביטוי ומה במסגרות שאני בוחרת משתף עם זה פעולה, ומזרים אליי את המסר שגם ככה יש לי בפנים. מסר של "עד כאן" של גבולות, של אסור, של "זה לא בסדר". זה גרם לי לשאול מתי אני עוצרת ושמה גבול לילדים בגן כי זה מפחיד אותי, כי זה קשה לי, כי זה מה שהילדה שבי ספגה ואסרה על עצמה, ולא כי זה מה שהם צריכים באותו רגע. המחקר הזה הביא הקלה לנפשי וגופי. בכל זמן שחשתי קושי וכיווץ ורציתי לפנות לכל מיני נתיבי בריחה כמו מחשב וכאלה - שאלתי את עצמי - מה אני מרגישה? וזה לכשעצמו הביא הקלה. שאני שם כדי להקשיב לי. ולאהוב אותי.
ובמקביל גברה ההתעניינות של המין השני בי. על אף שאני לא מכירה הרבה אנשים חדשים בזמן זה, בכל זאת מכל מיני כיוונים חשתי פתאום יותר רצויה ומחוזרת, גם אם בקטנה. ואז.. בשבת הקודמת, זו שלפני האחרונה - הכרתי מישהו. דווקא כן דרך האינטרנט, אתר של רוחניקים, אז אני סלחנית לזה.. (-: הוא כתב לי ועניתי לו ואז הוא התקשר ודיברנו שעתיים וחצי של שיחה, ואז הוא בא, מעיר אחרת, ונפגשנו עוד באותו ערב. היה דייט מעולה. הלכנו בשביל יפה ושקט ודיברנו המון. בשני לאחר מכן הוא התלווה אליי למסע של דברים שהייתי צריכה לעשות בשביל הגן, ביום החופשי שלי. המסע הזה כלל טיול בטבע - כהכנה לטיול ט"ו בשבט עם הגן. ויצא ככה זמן די רומנטי ביחד. מה גם שהוא מדבר את שפת האם שלי, ומדי פעם יכולתי להגיד שמות של עצים וצמחים שרק בשפה הזו אני יודעת. בעברית הם מנותקים לי מזיכרונה הציורי של הילדות. יש לזה ערך, לשפת האם. זו שפה שגם מרגישים בה אחרת, לעומק, עם טעם וריח של פעם, כשהיינו קטנים.היה נחמד לאמר את המילים האלה. אין לי חברים שדוברים את השפה הזו, והיא מעלה אבק בין מפגש משפחתי אחד למשנהו.
אחרי זה הייתי צריכה לערוך קניות בסופר עבור הגן וזה היה הסופר הכי רומנטי שעשיתי בחיי.. (וזה אחרי שנים של סופרים משותפים עם בן זוגי לשעבר ..)
ואז - הרבה התלהבות, מעט מאד רעב, כמעט לא הכנסתי כלום לפה בימים אלה, הרבה ציפייה לפעם הבאה, מעט מאד לחלוק עם חברות - נגד עין הרע טפו טפו, וגם ככה עוד הרגשתי מלאה מזה, אבל לא מספיק ידעתי מה הוא זה בשביל להגדיר ולקרוא בשם. בקיצור - סימפטומים של התאהבות.
ואז ברביעי לשעבר כמעט נחנקת בסוף יום עבודה ולימודים מחכה להגיע לבית שלו לראותו. ולבסוף הזמן זז ואני מגיעה, וביתו מרתיע אותי ומפתיע באוסף של פריטים של סימליות, בפיזור אנרגטי, במיסטיקה וקיטצ' מעורבבים יחד. ואנחנו עושים טיול על החוף ומאוד רומנטי לנו בכל זאת והמילים "אני אוהבת אותך" עומדות לי על קצה הלשון ואני לא מבינה איך זה יכול להיות כי אנו בקושי מכירים כל כך מעט זמן וכבר..
אבל בבוקר של אותו יום קמה בתחושה לא קלה, בביתו, לא ברור לי, ביתו לא נעים לי ועוד כמה דברים שמתלווים מעוררים שאלות.
במוצאי שבת סשן ארוך ומתיש מתרחש. הוא בא, אני אוספת אותו עם האוטו, אל המושב אל ביתי ואני לא מרגישה קרובה בעצם ואני לא יכולה בעצם ובעצם כל השבת חשתי חרדה, פאניקה, יחד עם התרגשות גם אימה. אין לי מושג מדוע. וכשהוא פה אצלי על הספה, מדברים על האקס. והוא מציע לעשות איתי כמו דמיון מודרך כזה. כי למד הילינג והוא יכול. אז עושים. וכעבור דקותיים אני בבכי שמורח את האיפור שעל עיניי לכדי מסכת פורים בשחור לבן. אני לא שחררתי אותו עדיין. זה מה שאני רואה. אפילו בצורה אנרגטית טהורה. הריני מלאה. מישהו אחר יכול להתקרב רק עד לכאן, לגבול, משם והלאה אני מלאה באקס שלי. רק מגע שיטחי מפגש על פני השטח עם הנפש שלי, כי מעבר לזה - הוא חי, הוא ישן בתוכי. ואני בוכה כי המחשבה עליו, וכמה כאב עוד יש שם ובעצם לא סלחתי ואני עדיין חווה מבפנים את האימה של הנטישה שלו אותי, וגם כשאני מבקשת ממני לשחרר - אני חשה שהוא כמו ילד, אני כמו אמא ואמא לא יכולה לנטוש את ילדה. כזה כאב של קריעה ועקירה.
אבל אחרי הבכי מתפנה מקום. ואז הוא יכול באמת לגעת בי, האיש שעומד מולי. ואז - ערב כל כך נעים מיוחד וטוב. בסופו אינטימיות גדולה של הכרות רבת שנים. בבוקר למחרת אני קמה בתחושה שיש לי חבר חדש. שזהו. זה האחד. לספקות שלום.
אני מספרת - לחברות, למי שסביבי. סוף סוף מותר.
ובערב יום שני, כלומר שלשום, אנחנו נפגשים והכל מתרסק.
אני רואה אותו ואני לא יכולה. חשה בושה בו. נרתעת. לא יכולה להגיע עד הבית קפה בו רצינו לשבת. עוצרת את הכל לפני, מסתתרת מאחורי מסך עשן ומודיעה לו שזהו זה.
באוטו בדרך חזרה מקפיצה אותו לתחנת האוטובוס שיחזור לביתו. שתיקה. אני אומרת לו שלראשונה קרה לי שאני חשה כל כך הרבה אהבה מההתחלה. ואני לא יודעת למה הדברים ככה מתהפכים. מדברת איתו על כעסו המודחק ששם גם אצלי איזה גוש טוב בסרעפת - נראה לי משהו תרבותי של התרבות בה גדלנו - הדחק נא את האגרסיביות שלך. ואני הרבה יותר ישראלית ממנו, יותר דוגרי, וגם מתעקשת לדבר איתו רק עברית, שעבורו תהיה לנצח שפה זרה.
לקחתי לי שלושה ימי חופש מהעבודה להבין, להביט פנימה - מה היא דרכי לעשותה עכשיו? מה היא המשימה? מה קורה לי? מה יכול באמת לעזור לשחרר את האקס ולתת צ'אנס לאחרים? ואולי - הבחינה הייתה מדוייקת ומדוקדקת ולגיטימית ואלה תוצאותיה? למרות התקווה, והמדידה של שם משפחתו עליי וכאלה - גם היו דברים שהרתיעו והרחיקו כמו שורה של סמסים מליציים כאורך הגלות שלו מתקתקים ולא באמת מכוונים אליי, וביתו שהיה לי מוזר והמיסטיקה שאולי מהווה לו נתיב בריחה מקרקוע וצלקות.
עינת,
מה שעובר אלי מהמלים שלך, זה שאת מתקרבת-מתרחקת לעצמך.
את נסערת, נרגשת, מקווה, מצפה, מפחדת, כואבת, וכתוצאה מזה את רוב הזמן לא נושמת.
אני מציעה: לא להחליט שום דבר עכשיו.
נשימה עמוקה.
עשר נשימות עמוקות.
כל שעה לזכור לנשום כמה נשימות עמוקות עמוקות.
לא להחליט כלום.
לתת זמן ומרחב. הרבה זמן, הרבה מרחב. אפשר להיות ידידים למשך זמן מה. להכיר יותר טוב. לא לקפוץ ישר לרומנטיקה. זה מערער, זה מוציא מאיזון. תני גם לו וגם לעצמך המון מקום לנשום ולהירגע לתוך היכרות לא מחייבת ואיטית. כשתעשי את זה בקצב הנכון, אז פשוט תדעי מה באמת נכון לך. תראי גם אותו וגם את עצמך. לא תיחפזי מדי לשום כיוון.
עינת יקרה, קודם כל אני מאד שמחה בשבילך שזימנת גבר שהתאהבת בו. זה לא מובן מאליו אפילו שאת חושבת שאין לו מקום בלב שלך.
יכולה רק ממקומי כרגע, וליבי איתך - לומר לך, כמו בשמת קצב אחר. לא רק איתו, אלא בעיקר עם עצמך.
התאהבת, והחלק שבתוכך שקשור אל האקס מאד נבהל שעוד מעט לא יצטרכו אותו... מדידות שם המשפחה שלו עלייך בהחלט מעיד על משהו שהוא מעורר בך עמוק.
וזו הזדמנות פז עבורך לגדול אל מעבר לפחד, לציפייה, לעירעור הפנימי, לקצוות שלך.
קחי את זה כתרגיל שאת מיישמת בחיים. תהני ממה שיש איתו. מהאהבה שאת מרגישה ומהפחד שאולי מציף. אבל שימי לב איפה את תגובתית.
איפה את מאמינה לעצמך שאין לך מקום בשבילו.
בשביל לפנות מקום בשביל אחר צריך ללכת לאט יותר. בשביל באמת לפנות מקום, לא רק בתיאוריה.
אני בעצמי מתאמנת על זה בימים אלו
ואגב, שי אור גם בי מעורר השראה גדולה.
לפני חצי שנה הצעתי לו לבוא ללמד באיזורינו. הוא היה פתוח לזה לגמרי וזה נפל כי לא היה מי שיארגן.
אולי את רוצה לארגן את זה איתי?...
לנשום
לאט
לאט
לנשום
לנשוף את המיותר
להודות על היש
על הפשטות
על השפה
להניח שכשיש מפגש אמיתי
הכל ישתנה
הוא ואת
להניח את המיותר
לאט לאט להביט ביש
ברגע
פשטות ברגע...
אהבה
ברגע.
לבקוע מעבר לאשלית האתמול והמחר
להיות כאן.
אני מסכימה לגמרי עם מה שהציעו בשמת, קן לציפור ופלונית.
נדמה לי שמה שקרה הוא שלאחר התהליך המבורך שעשית של פתיחת הלב, הלב שלך אכן התרכך, נפתח ואיפשר לך סוף סוף להרגיש ולהתאהב! במהירות, בעוצמה, ומתוך רעב וכמיהה גדולים.
ואז הוא נבהל מעצמו, נבהל מהעוצמה, מהַהֵדף - וסגר מיד את הדלת.
הדלת נפתחה לאט לאט לרווחה, המון דברים נכנסו במהירות דרכה, ואז עלתה בהלה והיא נטרקה בבת אחת .
ואולי - הבחינה הייתה מדוייקת ומדוקדקת ולגיטימית ואלה תוצאותיה? למרות התקווה, והמדידה של שם משפחתו עליי וכאלה - גם היו דברים שהרתיעו והרחיקו כמו שורה של סמסים מליציים כאורך הגלות שלו מתקתקים ולא באמת מכוונים אליי, וביתו שהיה לי מוזר והמיסטיקה שאולי מהווה לו נתיב בריחה מקרקוע וצלקות.
התחושה שלי היא שלא זה העניין.
אני מעזה לומר שנדמה לי שהשאלה כאן היא לא עד כמה הוא האיש הנכון (כי לפי כל מה שתיארת היתה התאמה), אלא עד כמה את נכונה ומוכנה להישאר עם לב פתוח.
מה היא דרכי לעשותה עכשיו? מה היא המשימה? מה קורה לי? מה יכול באמת לעזור לשחרר את האקס ולתת צ'אנס לאחרים?
מציעה:
לבחון ולהגדיר לעצמך באופן הכי מדוייק שאפשר - מהי החוויה שחווית, החוויה שממנה ברחת בבעתה.
ואז ליצור בהדרגה הסכמה לחוות אותה: לעבור דרכה מבלי להפסיק לנשום. להסכים לחוות אותה. להסכים לחיות את החיים שלך.
אם תרצי, כמובן שאוכל ללוות אותך כאן בשני המהלכים הללו.
עינת, חושבת שאף פעם לא כתבתי לך, מתישהו התחלתי לקרוא את הדף שלך והמילים שלך דיברו אליי, הכאב שלך, הכמיהה העזה לאהבה והמקום שאת נמצאת בו זה זמן מה מוכר לי כל כך מהעבר ולפעמים היה נדמה לי שאלו מילותיי שלי, שכתבתי פעם. כבר כמה זמן שמתוך המילים שלך אני מרגישה משהו ומתקשה לנסח לעצמי מהו בדיוק והנה אני קוראת את דברייך האחרונים ומרגישה ביתר בהירות את הדברים שעולים ממך, ממילותייך הכה יפות.
לא יודעת אם תתחברי לזה, אבל מרגישה שלא מהאקס שלך קשה לך להשתחרר, אלא מהפנטזיה שנותרה מהקשר ההוא שהיו בו הרבה דברים טובים, שעטפו אותך ומילאו אותך ועשו לך טוב. מהמרחק אנחנו נוטים לזכור את הטוב, נאחזים בו. כתבת גם פעם שיש לך נטייה כזו להיאחז בעבר, בנוסטלגיה, לבל הזכרונות יעלמו והדברים כאילו לא היו מעולם. הפחד לאבד את המקומות הנעימים האלה, שבימים קשים מחזיקים אותך וממלאים את המקום שיש בו חוסר.
מרגישה שבמפגש שלך עם הבחור האחרון, הכמיהה שלך לקשר הובילה אותך, אותם דברים שאת מחפשת כל הזמן וכותבת עליהם כל כך הרבה, הרצון למצוא כבר עוגן, בית, חיבוק מכיל, לממש את האהבה שיש לך לתת, לבן זוג, לילד ואת כל כך רוצה ונסחפת ומתאהבת, אבל את מחוברת לעצמך ופתאום מוצאת סימנים ואולי מרגישה עמוק בפנים שלא בטוח שזו האמת שלך, הפנימית. ואני מרגישה שלא הקושי לשחרר את האקס הוא שמונע ממך להישאב לתוך הקשר החדש, אלא דווקא המקום שקרוב יותר לעצמו, שמחובר יותר, מאותת לך שזה לא זה. את נורא רוצה, אבל זה לא הוא שאת רוצה, זה את מה שקשר מביא איתו, הרומנטיקה, האינטמיות המחממת וכל הדברים שאת משתוקקת אליהם והוא, הוא לא ממש מתאים, הוא לא ממש עושה לך את זה.
והסימנים האלה נשמעים לי חשובים, הספקות, תקשיבי להם, אל תלכי ישר למקום שמבטל את כל העבודה שעשית, המקום המאשים שעוד לא השתחררת באמת. לי נשמע שמהאקס כבר השתחררת, אבל לא מהפנטזיה והכאב שהרגשת הוא אולי הכאב כשמרגישים שנורא רוצים משהו וכל כך קרובים אבל זה לא זה וזה כואב כי זה מחזיר שוב לאותה נקודה של חיפוש וכמיהה.
מרגישה שההקשבה לעצמך ולקולות הפנימיים חשובה כאן, הם מקרבים אותך לעצמך ואל מה שטוב לך באמת, אל קשר שאת שלמה איתו והוא טוב עבורך. גם אם יקח לו קצת זמן להגיע.
עינת,
אמנם כתבו כבר הרבה, בטח לא אוסיף שום דבר משמעותי, ובכל זאת גם אני רוצה לכתוב, תמיד מרותקת לדף שלך.
הבחור שהכרת, נשמע שהוא דוקא נתן לך צ'אנס אמיתי. לא בדק וסימן וי לפי רשימת מכולת מה מתאים ומה לא. הקריסטלים בחדר. שוין. עד כמה שאני יודעת רוב הגברים הם חסרי טעם כשזה בא לעיצוב הבית ומתים שתבוא איזו אישה ותכניס טאץ' נעים במקום הזה. הסמסים המליציים בעיני לא אומרים שום דבר חוץ משהוא באמת רוצה לנסות. לנסות זה עכשו, היום, בלי מדידת שמות משפחה. מה הפלא שנבהלת וברחת אם את כבר מודדת שמות משפחה? לי עושה רושם שאם היית מנקה קצת דרמתיות מכל העניין אולי כן היית מרויחה כאן משהו, אם לא לכל החיים אז לפחות לפרק זמן מסויים.
יקירותיי, תודה על כל המילים! ידעתי שאפשר לסמוך עליכן שתהיו שם!
קראתי הכל. אני מוכרחה לאמר שמה שכתבת, "בתנועה גלית", הכי מהדהד נכון אצלי בפנים. והסימנים האלה נשמעים לי חשובים, הספקות, תקשיבי להם, אל תלכי ישר למקום שמבטל את כל העבודה שעשית, המקום המאשים שעוד לא השתחררת באמת ואני מרגישה שלא הקושי לשחרר את האקס הוא שמונע ממך להישאב לתוך הקשר החדש, אלא דווקא המקום שקרוב יותר לעצמו, שמחובר יותר, מאותת לך שזה לא זה
אני חשה שזה שני הדברים יחד: מצד אחד מרגיש לי שיש לי עוד עבודה לעשות בללמד את המערכת שלי את הדבר הבא - אנא ממך מערכת יקרה, הפעם ביחרי במי שבוחר בך חזרה. למרות שגדלת וניזונת מתחושה של דחייה (בעיקר על ידי אימך) - אנא האמיני שהקרקע הפורייה לחיים שלך, ומה שמגיע לך זה אהבה. כל עוד אני רוצה את האקס, אני בלי משים נמשכת לאותו אדם אשר בכל השנים שלנו יחד דאג לקפל איזה "לא" בכל "כן" שלו. דאג ללחוץ לי בדיוק שם. בכאב שלי.
הדבר השני הוא - זה כנראה לא הבן אדם שלי. אם המערכת שלי עוד לא מוכנה - היא תזמן לא את האנשים המדוייקים ממש. וזוהי טובתי בלבד שזה לא ימשיך ולא יצליח כי זה שולח אותי להמשיך את המשימה שלי - כלומר, להמשיך וללמד את המערכת שלי להרפות מדפוס הסבל שלה.
מה שמפתיע אותי זה המהירות בה חשתי אהבה וקירבה. אולי בגלל שאני באה מתשתית של קשר מאד חברי ואינטימי וחזק - יותר קל לי ליצור שוב את המקום הזה, רק עם מישהו אחר. אני מציבה אותו היכן שהתפנה המקום ועומד ריק. אבל אז אני רואה - רגע, זה בכלל לא האיש שאני רוצה שם.
כמו כן, הרצון שהבא הרציני שאהיה איתו - יהיה האדם איתו אחיה ואביא ילד וכו' - אז זה גם יוצר מצב שאני יותר ביקורתית ובררנית (וגם על זה צריך לברך..כי פעם הייתי בעיקר אומרת תודה אם בכלל אתה רוצה להיות איתי) וגם מציבה את האדם מאד מהר בתפקידי בן זוג ואבא לילד שלי, בפנטזיה.
_לבחון ולהגדיר לעצמך באופן הכי מדוייק שאפשר - מהי החוויה שחווית, החוויה שממנה ברחת בבעתה.
ואז ליצור בהדרגה הסכמה לחוות אותה: לעבור דרכה מבלי להפסיק לנשום. להסכים לחוות אותה. להסכים לחיות את החיים שלך_
עיריתוש, אני רוצה בהחלט להבין מה היא אותה חוויה שממנה ברחתי בבעתה. כרגע זה נראה לי שברחתי בבעתה מזה שאני מציבה בתפקיד גורלי של "זה זה" את האיש הלא נכון. חויתי דחייה - שלי אותו. רציתי להתרווח ולהרגיש שזהו זה, אבל במקום זה פתאום ניבטו אליי פנים זרות, מטאפורית כמובן. האם אני חייבת להסכים לחוות אותה?
מה שגורם לי להתעכב בשאלה - מדוע אני רצה לשים את הפרופיל שלי באתרי הכרויות (כעת הסרתי) וזועקת לכל העולם - תמצאו לי גבר, אם בעצם עוד אין בשלות, אין מוכנות? האם אני צריכה בעצם כעת לבחור להיות לבד? האם אני מנסה לברוח מהלבד שלי? האם הכמיהה שלי היא לגיטימית? (התשובה היא - כן, היא לגיטימית, מעצם זה שהיא נמצאת בך). שם יש לי בלבול.
אני מעזה לומר שנדמה לי שהשאלה כאן היא לא עד כמה הוא האיש הנכון (כי לפי כל מה שתיארת היתה התאמה), אלא עד כמה את נכונה ומוכנה להישאר עם לב פתוח
אני באמת שואלת את עצמי בקשר לזה. זה לא תהליך שכלתני, זה מה שנשאר בלב אחרי שהוא הולך. ואני רוצה לסמוך על הלב שלי. וכרגע הלב שלי לא מתגעגע. בכל מקרה אני מוכנה לבחון כאן הכל. נשיקות!
מדוע אני רצה לשים את הפרופיל שלי באתרי הכרויות (כעת הסרתי) וזועקת לכל העולם - תמצאו לי גבר, אם בעצם עוד אין בשלות, אין מוכנות? האם אני צריכה בעצם כעת לבחור להיות לבד?
אם את שואלת אותי, זה עוזר לך להתבשל. אותם הכרויות, אותם הבנות - של מה כן ומה לא. את לא חייבת כך, אבל זו גם דרך.
קראתי שוב את דבריכן ועוד כמה דברים אגיב -
בשמת , וכל מי שהתייחסה ללהאט את הקצב - מבינה את מה שאתן אומרות. כאן המקום לאמר שני דברים - אחד, שהוא עצמו נכנס לעניין בקצב אסטרונומי. נראה שגם לו היה חשוב להציב אותי באיזה מקום חשוב בחייו, על ההתחלה. אולי זה גם מה שהבהיל אותי. על ההתחלה הוא ביטל יום עבודה בשביל לראות אותי, הציף אותי בסמסים, הביא לי מתנות, ובעיקר - מאחורי הדברים, בהלך רוח, באנרגיה, ניכר שהוא שם על זה הרבה, ומאד מפחד להיפגע, שאעזוב. כל הדברים האלה הם לא חייבים להיות מבהילים או לא לעניין - אם זה בא לי טוב, אם זה בתיאום רגשי איתי. ובאמת היו רגעים שגם אני הרגשתי כל כך הרבה שזה היה לי מתאים ולא מבהיל. אבל היו גם רגעים שזה היה לי יותר מדיי.
דבר שני - כשמכירים מישהו מהאינטרנט, למטרת זוגיות, מה שנקרא, יש משהו מראש בקצב שהוא מואץ. זה לא שיש הקשר אחר שדרכו מכירים, ואז יש באמת איזו הקדמה לקשר או קונטקסט משותף, אלא שניים באים, מפשילים שרוולים ומתחילים לעבוד על הזוגיות שלהם. עוד משלב התמונה במייל. (או לחילופין פוסלים הכל עוד בפגישה הראשונה). יש משהו מלחיץ בדרך הזו, מאד פרונטלי. ואני הולכת לוותר על האופן הזה להכיר נכון לעכשיו.
חוץ מזה - הקצב שלי הוא מהיר. בהרבה דברים. גם ברגשות. עם האקס שלי - יצאנו לדייט אחד, אחריו, בתחושה שלי, הוא פשוט הוריד נעליים ונשאר בחיים שלי שלוש שנים. הרגשנו כל כך בבית זה עם זו שלא היה דיבור על קצב בכלל. ברור שהיו דברים שלקחו זמן, אבל לא היה צורך להאט באופן יזום ומלאכותי את מה שכבר זרם. אני לא נערה בתיכון. יש משהו במפגש בין מבוגרים שיש לו כבר קצב משלו. ואני לא נגד. אני חושבת שכשזה נכון - הקצב לא מפריע.
קן לציפור, לגבי שי אור - אני לא יודעת אם האיזור שלי זה האיזור שלך.. אני מאד רוצה ללמוד אצלו בשנה הבאה. וזה בהחלט רחוק מביתי, אז פתוחה לרעיונות!
אום, זה יותר מקריסטלים בחדר. יש בתים של בנים שאת אומרת - טוב, זה מכוער אבל עם קצת טאצ' נשי, איזה וילון איזה שטיח איזו תמונה וכו וכו' - הכל יהיה בסדר. כך היה לי בהחלט כשבאתי לגור עם האקס שלי ובעוד בתים של גברים. אבל אצלו - הייתה דחיסות אנרגטית מטורפת, משהו הזוי. לא שהיה חסר שם משהו, אלא היה שם עודף מטורף, ואלה היו דברים סמליים שיקרים לליבו, שהוא שם אותם עם הרבה כוונה שם. זה משהו אחר. זה כמו חדרים בהודו - לא יודעת אם היית. שהאנרגיה מובהקת שם לטובה או לרעה, מובהקת במה שמשתמע ממנה. מאז הודו יש לי רגישות אנרגטית די גבוהה, ובעיקר אני יכולה לזהות מקומות שבהם אני רוצה או לא רוצה להיות. מביתו די נחרדתי. וזה הסתדר עם עוד כמה דברים בתפיסת עולמו שצרמו לי. אני לא אומרת שאפסול בן אדם בגלל ביתו, אבל איך אני מרגישה אצלו והאם אני רוצה לחזור שוב אל ביתו או לא זה בהחלט מתווסף לאוסף הרשמים על אותו אדם. ולגבי ההווה - הוא בהחלט נתן צ'אנס, אבל לא יודעת אם גם הוא היה בהווה לגמרי איתי..
מתישהו התחלתי לקרוא את הדף שלך והמילים שלך דיברו אליי, הכאב שלך, הכמיהה העזה לאהבה והמקום שאת נמצאת בו זה זמן מה מוכר לי כל כך מהעבר ולפעמים היה נדמה לי שאלו מילותיי שלי,
גם אני מרגישה כך
מדוע אני רצה לשים את הפרופיל שלי באתרי הכרויות (כעת הסרתי) וזועקת לכל העולם - תמצאו לי גבר, אם בעצם עוד אין בשלות, אין מוכנות? האם אני צריכה בעצם כעת לבחור להיות לבד? האם אני מנסה לברוח מהלבד שלי? האם הכמיהה שלי היא לגיטימית? (התשובה היא - כן, היא לגיטימית, מעצם זה שהיא נמצאת בך). שם יש לי בלבול.
רק רציתי לומר לגבי מה שכתבת כאן שלדעתי מה שרלוונטי לשאול את עצמינו זה - מה אני עושה עם הכמיהה שלי?
לדעתי אין לנו שליטה או בחירה אפילו האם לרצות בביחד או בלבד, אנחנו רוצים את מה שאנחנו רוצים, לא?! רצון עולה, לא בוחרים בו.
לדעתי אין לנו שליטה על האם תגיע אלינו זוגיות או לא.
מה זה הזמן הנכון?
אני מרגישה שהגעתי לזוגיות שלי לגמרי ממקום לא בשל או מוכן ועם השנים אנחנו מבשילים יחד תוך קשיים אדירים.
האם נישאר יחד תמיד? אין לי מושג וזה גם לא מעינייני כנראה לדעת את זה (לכן אנחנו לא רואים את העתיד).
מה שקורה הוא תמיד מדויק לנו
מה שעולה הוא תמיד מדויק
הכאב הכי גדול הוא בהתנגדות למה שקורה, בהתנגדות למה שעולה בתוכי.
(את זה אומרת כמובן מנסיון והתמודדות יומיומית )
כמו שכתבת: האם הכמיהה שלי היא לגיטימית? (התשובה היא - כן, היא לגיטימית, מעצם זה שהיא נמצאת בך).
השאלה היא מה את עושה עם זה או יותר נכון לא מה את עושה עם זה אלא איך את מקבלת את זה?
את יכולה להינות מזה
לחגוג את זה
לצחוק מזה,על זה
לשחק עם זה...
או לסבול מזה...
הכל מותר!
זה החיים - מסע אחד ארוך של הלא ידוע מרגע לרגע.............
עדינה, תודה, יש הרבה עדינות במילים שלך, ותודה על השיתוף שלך אודות הזוגיות שלך. זה באמת מקל לחשוב שלא צריך להיות מושלמים בשביל שהקשר הבא יגיע. זה באמת לא בליטה וכשזה בא - אז יודעים שכנראה זמנו לבוא. כמו שביירון קייטי אומרת - איך אני יודעת שאני צריכה להיות במקום X? כשאני נמצאת בו. כשהרגליים שלי מובילות אותי לשם.
יקרות, גם אני רוצה להיות במקום שבו המילים שלי מוכרות לי מפעם כאילו אני כתבתי אותן בעבר... (-: הדגש הוא על בעבר.. יש חמלה גדולה בלהסתכל על המצוקות והשאלות שלך במבט לאחור. שם אני רוצה להיות. או בעצם להיות מסוגלת להסתכל עליהם בהווה באותה חמלה!
זה כנראה לא הבן אדם שלי. אם המערכת שלי עוד לא מוכנה - היא תזמן לא את האנשים המדוייקים ממש. וזוהי טובתי בלבד שזה לא ימשיך ולא_ _יצליח כי זה שולח אותי להמשיך את המשימה שלי - כלומר, להמשיך וללמד את המערכת שלי להרפות מדפוס הסבל שלה.
להרגשתי זה בדיוק זה. היום את במקום שמסוגל לבחור, תראי איזה דרך עשית. את קשובה לעצמך ובוחרת, לא נשאבת אחר הפנטזיה, מסוגלת להסתכל על הדברים מבחוץ ולראות מה מתאים לך ומה לא. זה נהדר.
מדוע אני רצה לשים את הפרופיל שלי באתרי הכרויות (כעת הסרתי) וזועקת לכל העולם - תמצאו לי גבר, אם בעצם עוד אין בשלות, אין מוכנות? האם אני צריכה בעצם כעת לבחור להיות לבד?
לא נשמע לי שאין בשלות או מוכנות, לי דווקא נשמע שיש, את מוכנה לקשר ורוצה קשר אבל לפעמים לוקח זמן למצוא את האדם המתאים, כזה שהרגשות שלך אליו הם אותנטיים ולא נובעים מהדחף העצום להיות בזוגיות, אלא מבחירה אמיתית, שלך בו ולא רק שלו בך. אין פה בחירה להיות לבד או לא, יש פה בחירה להיות קשובה לעצמך בכל מפגש ומפגש עם בן זוג פוטנציאלי.
יקרות, גם אני רוצה להיות במקום שבו המילים שלי מוכרות לי מפעם כאילו אני כתבתי אותן בעבר... הדגש הוא על בעבר.. יש חמלה גדולה בלהסתכל על המצוקות והשאלות שלך במבט לאחור. שם אני רוצה להיות. או בעצם להיות מסוגלת להסתכל עליהם בהווה באותה חמלה!
מה שגורם לי להתעכב בשאלה - מדוע אני רצה לשים את הפרופיל שלי באתרי הכרויות (כעת הסרתי) וזועקת לכל העולם - תמצאו לי גבר, אם בעצם עוד אין בשלות, אין מוכנות? האם אני צריכה בעצם כעת לבחור להיות לבד? האם אני מנסה לברוח מהלבד שלי? האם הכמיהה שלי היא לגיטימית? (התשובה היא - כן, היא לגיטימית, מעצם זה שהיא נמצאת בך). שם יש לי בלבול.
חוסר מוכנות יכול להיות רגעי לגמרי והמשמעות שלו בעיני היא ממש ממש ממש לא שאת צריכה לוותר על הכמיהה. כמיהה עזה ופחד עז הולכים בדרך כלל בעניינים האלה זה לצד זה.
אני מעלה את ההבחנה הזו בין גבר נכון לבין מוכנות פנימית על מנת לבדוק שבאמת אין בפנים דברים שחוסמים. הכמיהה היא יותר מלגיטימית. מה שצריך בעיני זה להתכוונן כן לממש את הכמיהה, ובדיוק לשם כך לבחון אם יש פחדים שאפשר להסיט הצידה בכדי שיהיה אפשר לממש אותה.
אני באמת שואלת את עצמי בקשר לזה. זה לא תהליך שכלתני, זה מה שנשאר בלב אחרי שהוא הולך. ואני רוצה לסמוך על הלב שלי. וכרגע הלב שלי לא מתגעגע. בכל מקרה אני מוכנה לבחון כאן הכל.
בסופו של דבר רק את היא זו שיודעת את התשובה המדוייקת לך.
האם הלב אינו מתגעגע כי האיש אינו האיש הנכון או כי משהו נאטם בו מרוב בהלה.
הקשיבי פנימה, החוצה ושוב פנימה.
ותדעי.
לא הכל קשור אלייך ואל מה שאת מזמנת ומה את עוברת וחווה וכאלה.
לפעמים כמה ערבים רומנטיים בליווי בדידות יוצרים התאהבות ואחר כך נוחתים על הקרקע. זה מאוד נורמלי...
כמו שזה נורמלי להיות לא החלטי לגבי מעבר דירה בתקופה קשה אובייקטיבית בשוק וכשאת לבד ולחוצה כלכלית.
בקיצור, יש דברים אובייקטיבית נורמלי שיקרו לך! גם בלי לשאוב אותם למקומות של מוכנות או חוסר מוכנות או עניינים רגשיים מורכבים. התרגלת לחיות בזוגיות כמה שנים ואולי היא ריפדה אותך מלהתמודד לבד מול הרבה עניינים כאלה וגרמה לך לשכוח כמה זה קשה ומרגש ומספק בו זמני, בייחוד לנוכח הפגיעות המאוד נורמלית אגב אחרי פרידה כזו קורעת.
ולכן יש משהו טוב בעצמאות הזו שאת נדרשת לה פתאום.
אגב לא שאפשר לברוח מניתוחים וחפירות וחיטוטים, אבל אני חושבת שכדאי מאוד מאוד מאוד לנסות לפחות לא לחפש את ההקשרים והסיבות והשרשראות והלמה והאיך בכל דבר. . אחרת זה יטריף אותך ויכלה את כוחותייך. את ברמת מודעות כל כך גבוהה לגבי מה היה ומה יהיה ומה את רוצה ואיך את רוצה וכל מה שבדרך סתם מערער את כל מה שאת במילא יודעת - ואם את לא יודעת - המציאות והזמן וכמה חוויות יכווננו אותך לדעתי וצריךל איכשהו ללמוד לעבור כליום ביומו. את הכאב ולא לצפות ליותר מזה. ככה זה נראה לי.
קוראת, וחושבת גם כמו אחת, שנראה שמעבר לכל הניתוחים והנסיונות (המאוד מובנים) להסביר לעצמך למה וכמה ואיך, נחוץ פשוט לתת לזמן לעבור.
לפעמים הקלישאה הניו אייג'ית: its not about doing, its about being פשוט נכונה, ואת זה אני אומרת בתור אדם שהצד של ה- doing שלו מאוד מאוד חזק.
אני זוכרת שגם אני בתקופה הזאת של כמה חודשים טובים אחרי, מחפשת מתחת לאדמה מעשים לעשות, דברים לתקן ואותות ומופתים להסיק מהם מסקנות ולפעול על פיהם, וכל זה טוב ואולי באמת בלתי נמנע, רק שבסופו של דבר יש מן תקופה כזאת שצריך להיות בה, ולהיות עם הדברים שקורים בה, שאין הרבה מה לעשות בה באופן אקטיבי מלבד לתת לשינוי הגדול הזה שעברנו לחולל את השינויים בתוכנו שלוקחים זמן כדי לבוא לידי ביטוי.
בסופו של דבר, כל החפירות הארכיאולוגיות שלי לא עזרו לשנות את מהלך הדברים, או לזרז אותם, אבל מאוד יכול להיות שיכולתי לעבור אותם אחרת - ואולי לא... אולי אין מנוס לעבור גם דרכם.
וגם אני חושבת שיש תקופה מסויימת, אחרי השוק הראשוני והכאב הראשוני שבה צריך איכשהו ללמוד לעבור כל יום ביומו את הכאב ולא לצפות ליותר מזה
_בסופו של דבר רק את היא זו שיודעת את התשובה המדוייקת לך.
האם הלב אינו מתגעגע כי האיש אינו האיש הנכון או כי משהו נאטם בו מרוב בהלה.
הקשיבי פנימה, החוצה ושוב פנימה.
ותדעי_
נדמה לי שאני לא מתגעגעת, אך גם אם זה לא האיש - האם אני חוצה כאן את כל מה שהיה עליי לחצות? מאז יום שני שעבר שאמרתי לו לא, לאט ובהדרגה השמחה שפקדה אותי קודם - נשרה והותירה חלל.
הורדתי את עצמי מאתרי הכרויות, ואפילו חשבתי לפעול על פי עצה שקיבלתי - לא להתחיל שום קשר רומנטי בשלושת החודשים הקרובים, לקחת זמן ולהיות לבד. ויש לי כאב בסרעפת ואני רגישה ונעלבת מכל דבר, חסרת כוחות ורצון לעבוד וכל הזמן מנסה להעלות בזכרוני מיהו האדם הזה הקרוב כל כך, חבר או חברה, נשמה שמלווה אותי באופן יומיומי ורציף שנדמה שלפני רגע היה שם. היה נדמה שהאדם הזה נמצא איתי ופתאום אני כמו סנילית לא מוצאת ולא מצליחה להיזכר מי היה האדם הזה.
אני כל כך מזדהה איתך.
את מתארת לפעמים תחושות שהיו לגמרי שלי: הרגישות, הנוקשות הפיסית, חוסר החשק לעבוד והתשישות המתמדת... וכל הזמן מנסה להעלות בזכרוני מיהו האדם הזה הקרוב כל כך, חבר או חברה, נשמה שמלווה אותי באופן יומיומי ורציף שנדמה שלפני רגע היה שם. היה נדמה שהאדם הזה נמצא איתי ופתאום אני כמו סנילית לא מוצאת ולא מצליחה להיזכר מי היה האדם הזה.
את יודעת, קודם כל ובשורה התחתונה - את.. את היא האדם הקרוב, החברה, הנשמה שמלווה אותך באופן רציף ויומיומי
ולפעמים כשרגילים להיות בתוך מערכת זוגית, לא שמים לב כמה אנחנו מעבירים את "כל הביצים שלנו" אל הסל הזה של הזוגיות, וכשהזוגיות נעלמת נראה שנעלם איתה אותו אדם חבר קרוב שמילא את כל קיומנו.
בסופו של דבר, אנחנו אותו אדם קרוב שנמצא איתנו כל הזמן ותומך ועובר איתנו דברים, ולא עוזב (גם כשאנחנו רוצות שיעזוב), ולפחות במקרה שלי, התהליך שעברתי אחרי הפרידה היה ממש להתיידד עם אותה חברה קרובה, להחשיב אותה, להתנחם בה, להעריך אותה ואת העובדה שבכל מקרה ובכל מצב היא תהיה פה.
ומתוך הידידות הפנימית הזאת גם המקום הזוגי החדש (שהתחיל מאוד מבלבל ולא ברור) נפל למקומו הנכון.
ואני מאמינה שמתוך אותו חוסן ותחושת חברות פנימית עם עצמך, יבשיל גם חיבור נכון לאחר, שהכמיהה אליו היא כמובן דבר מובן, אך גם היא מרגישה אחרת לגמרי כשבאה מתוך שלמות עצמית ולא מתוך חוסר גדול...
שולחת שוב גלים של הזדהות (לא יודעת אם זה עוזר בכלל) ואורך נשימה @}
מזכירה לי ולך
פשוט לא להילחם במה שעולה בנו
הכל מחפש מקום, כל מה שעולה
ואם ננסה לדחוק אותו לפינה הוא רק יצוץ ממקום אחר.
ואין מה לעשות עם מה שעולה מלבד להתבונן בו, לתת לו להיות
אני יודעת דבר אחד,
ברגע שאני מפסיקה להילחם או להתנגד למה שעולה מתוכי אני פוגשת שוב באופן באמת מפתיע באותו חבר/נשמה/מלווה...
הגבירה בחום ועדינה, תודה. זה כן עוזר.
מרגישה הרבה כעס חנוק בתוכי ומחפשת סיבות לריב עם כל העולם עכשיו. נראה שיש לי גם כעס על עצמי. החברות עם עצמי בהחלט נרקמת בתקופה זו וכל מיני סימנים יש לכך. אבל יש ימים כמו היום שאני פשוט לא יכולה לשמוע מה יש לי בפנים. זה יותר מדיי. ובזה לילדה שבי, מבקרת, נועלת אותה בפנים.
ואולי שם אני מרגישה שפתאום אבדה לי אינטימיות חשובה ומזינה שהייתה עד כה - וזוהי האינטימיות עם עצמי.
לא הייתי פה איזה זמן ורק עכשיו גיליתי שחזרת לכתוב. איך פיספסתי...
. וודאי שיש!
)