מציאות חדשה פרידה

כמו היום שאני פשוט לא יכולה לשמוע מה יש לי בפנים. זה יותר מדיי. ובזה לילדה שבי,
מאד מכירה את ההרגשה עינת,
לפעמים זה קשה מנשוא
באמת הייתי שם (ולפעמים חוזרת עדיין לביקורים קצרים)

פעם שאלתי את צפריר מה עושים כשהגוף מתעורר ומתנגד בכל תוקף למה שעולה מתוכו?
הוא ענה לי - להסכים להיות באי הסכמה
כלומר כאשר עולה ההתנגדות להסכים גם לה
זאת מן עבודה של רגע לרגע, צעדים קטנטנים אבל כנראה שזאת תחנה בדרך אל פגישה חדשה עם עצמינו
פגישה שתהיה הרבה פחות ביקורתית והרבה יותר מקבלת ואוהבת בעתיד לבוא.

זאת היתה החוויה שלי בכל אופן.

עירית_לוי

עינת יקרה

אני ממשיכה את הקו של עדינה/צפריר,
ומזכירה לך את הכלי (המרגיע

) של לתת רשות.
לתת לעצמך רשות ולגיטימיצה להיות בכל מצב רגשי והווייתי שעולה.
"מותר לי לכעוס, מותר לי לחפש סיבות לריב עם כולם, מותר לי לכעוס על עצמי, מותר לי לא לרצות לשמוע מה יש בי בפנים, מותר לי לבוז לילדה שבי, מותר לי לנעול אותה בפנים, מותר לי להיות מי שאני ברגע זה".

נזכרתי כרגע במשפט שאני אוהבת, שכתבה פעם עוברת אורח לאחר מתן רשות אינטנסיבי שכזה. אולי הוא יעורר בך השראה.
הנה הוא:
<יצא לי כבר כמה פעמים למלמל לעצמי "מותר מותר מותר מותר מותר מותר מותר" ולדמיין אלפי חוטים מותרים ממני, ואת עצמי נוסקת לשמיים>

[זה מתוך: עוברת אורח מהגגת (2010-02-18T23:09:32)]

וכאן מכוונת לדברייך הקודמים, עירית
_הקשיבי פנימה, החוצה ושוב פנימה.
ותדעי_

ובכן, מקשיבה. לפחות מנסה. ולא עד הסוף יודעת מה התהפך בי ככה. למה ביום אחד הוא הפך מבן זוגי החדש בבוקר, ל"ממש לא זה" בערב.
מה שבטוח - מאז הסרתי את עצמי מאתרי הכרויות, וגם לא יכולה לדמיין ולא רוצה כעת שמישהו מהמין השני יתקרב אליי. משהו שם נינגע עמוק במקום הזוגי וכעת צף מעל פני השטח כאב שצבור שם. או אלוהים יודע מה בדיוק קורה.
עיריתוש, אשמח לקצת הנחייה איך בדיוק לעבוד עם הרגע הזה של הבהלה וההיפוך?! תודה..

_לבחון ולהגדיר לעצמך באופן הכי מדוייק שאפשר - מהי החוויה שחווית, החוויה שממנה ברחת בבעתה.
ואז ליצור בהדרגה הסכמה לחוות אותה: לעבור דרכה מבלי להפסיק לנשום. להסכים לחוות אותה. להסכים לחיות את החיים שלך.
אם תרצי, כמובן שאוכל ללוות אותך כאן בשני המהלכים הללו._
רוצה ומנסה.

עירית_לוי

עיריתוש, אשמח לקצת הנחייה איך בדיוק לעבוד עם הרגע הזה של הבהלה וההיפוך?! תודה..
אוקיי, ראשית בואי נגדיר מהי החוויה הרגשית שנזרקת אליה באותו הרגע, הרגע שגרם לתגובת ההיפוך כפי שאת מכנה אותה.
האם את יכולה לזהות מה יש שם בין שני הקצוות?
נסי לבחון מה עולה בתוכך מול הסיטואציות הבאות. הן יכולות לסייע לך למקד את הרגש/החווייה:

תארי לך לרגע שאת מחליטה כעת לחזור וליצור קשר עם אותו בחור - איזו תחושה עולה לך כאשר את חושבת על זה?
תארי לך שאת משוטטת כרגע באתרי היכרויות - מהי התחושה שעולה?
תארי לך שבחור מתחיל איתך כשאת עומדת בתור בסופר - מהי התחושה שישנה שם?

הכוונה היא שתקחי את עצמך בדמיון ממש אל תוך החוויה, ותבחני עם עצמך מה עולה בתוכך. שימי לב למחשבות, רגשות וגם תחושות פיזיות.
ומשם נמשיך.

עירית,
מעניין שכל אותם דברים שכתבת כאן, תיארתי לי אותם גם ככה בימים האחרונים. אלה בדיוק החויות שעימתתי את עצמי איתן בעיני רוחי בימים אלה, ולכן גם כתבתי לך מה שכתבתי. כי בהתחלה חשבתי על הבחור - טוב, זה לא זה, ממשיכים הלאה. ואז קלטתי, בהדרגה, שאני בכלל לא ממשיכה הלאה! שמשהו קרה.

אתמול זה היה לי מוחשי במיוחד. הייתי ביום הולדת של חברה, והיה שם מישהו שבעבר נראה לי כאופציה לפלירטוט. לא למשהו זוגי רציני, אבל ככה פלירטוט על הדרך. וכשבאתי ליום ההולדת ידעתי מראש שהוא יהיה שם. ולא יכולתי לדמיין לעצמי שיהיה משהו בינינו! הרגשתי שאני לא רוצה ולא מסוגלת להיות עם מישהו אחר עכשיו! ברמה האנרגטית ואולי גם הפיזית, פשוט התרחקתי ממנו, גרמתי לעצמי להיות מרתיעה, לא נתתי להתקרב, בודאי שלא לאנרגיה מינית לזרום בינינו.
ישבתי שם בין חברות ולפתע לא הבנתי למה סגרתי את הלב שלי מהר כל כך כלפי אותו בחור שיצאתי איתו לפני שבועיים. נזכרתי איך לפני שהכל התהפך פגשתי את אותן חברות וסיפרתי להן בהתרגשות ובשמחה שמשהו חדש התחיל וזה מרגיש לי רציני. לפתע כשפגשתי אותן שוב לא הבנתי מה קרה מאז. מה עבר בתוכי.
זה קצת עונה על הסעיף
-תארי לך שבחור מתחיל איתך כשאת עומדת בתור בסופר - מהי התחושה שישנה שם?

בדרך חזרה הביתה עברתי לא רחוק מהעיר שלו, ובעקבות התחושות שעלו בי - חשבתי אולי כן להתקשר אליו ולהפגש. עלה הרצון. עוד שם ביום ההולדת עלה. חיה בי חזק ההרגשה הזו של האינטימיות הגדולה שהייתה בערב מוצאי שבת לפני שבועיים, שהוא היה אצלי, ושמתי שיר שמילותיו הן
home is wherever i'm with you
וישבתי לידו על הספה מצחצחת שיניים בנונשלאנטיות והוא אמר לי שהוא מרגיש שהוא מכיר אותי כבר שנים ואמרתי לו שגם אני.
ובמיניות בינינו הייתה תחושה שזה משהו שרק מתחיל. שזו ההתחלה של הסיפור. ואני פשוט לא מצליחה לראות את עצמי במקום אחר פתאום. כי המפגש איתו היה ברבדים הרגשיים, המנטליים והמיניים גם יחד. וללכת על פחות מזה, אינני יכולה עכשיו.
אבל - יחד עם זאת לא התקשרתי ולא סטיתי מדרכי לכיוון העיר שלו. למה? כי היה זיכרון נוסף.
א. שמשהו בנוכחות שלו מכביד עליי. קצת מרגיש לי שהוא כמו עוד ילד שנתלה עליי. בתקופה זו, שבה אני באפיסת כוחות בגן, אני פשוט נהיית אלרגית לזה שמישהו מחוץ לגן צריך ממני משהו! אני לא יודעת למקד מה איתו - גרם לי להרגיש ככה. אולי הפחד נטישה שלו. ואני לוקחת אחריות כי אני הרי יודעת פחד נטישה מה הוא!
ב. הסמסים שהוא שלח לי. מנותקים ממני, מליציים, מביכים ולא רואים אותי. כשזה נגמר הודתי בלב שלפחות אותם אני לא אקבל יותר ולא אצטרך להתכווץ אל מול מתנה שנקנית לי שוב ושוב ושוב שאני בכלל לא רוצה, ניתנת לי בלי לברר מי אני ומה אני אוהבת. זה מוזר בגלל שבמפגש הוא כן מתגלה כאדם רגיש מאד מאד. סתירה שלא ברורה לי עד היום.
ג. המבוכה להיות איתו בפומבי. במפגשים הראשונים שלנו הינו רק בחוץ. בתי קפה, משתלה, מסלול הליכה בטבע, ים, רחובות עירו. אבל - בפעם האחרונה, איפה שטיפסה על גבי ההרגשה שדי וזהו זה - זה היה בפתח של בית קפה בעיר שצמודה למושב שלי, בית קפה בו אני עצמי מילצרתי לפני כעשור, בית קפה שלידו גרתי שנים והוא חצי בית בשבילי. פתאום לא יכולתי להכנס איתו לשם. עצרתי את כל הסיפור שם, בפתח. וכן, העיר שלי היא העיר שבה חיים זיכרונות הזוגיות שלי עם האקס. אני לא יודעת מה מתערבב עם מה. אבל למשל הבחור שיצאתי איתו בספטמבר - רק ייחלתי לזה שייראו אותנו יחד. כל כך התגאתי בזה שאני יוצאת עם יפיוף כזה שרק רציתי להכיר אותו לכולם ולהביא אותו להורים.. ופה - לא! להיפך, בגלל שהוא מדבר את השפה שלי שאותה למדתי להסתיר ולהתבייש בה שנים ארוכות, ואת הוריי הכרחתי לא לדבר בה כשהם באים לאסיפות הורים בבית הספר. והוא מדבר עברית עם מבטא - משהו שאני עבדתי בפרך כדי למחוק. אני חושבת שהבושה מתלווה לזה! ואולי גם הכובד שאני חשה איתו קשור לזה. אבל לא רק לזה.
כל אלה מרכיבים את חווית הרתיעה שהייתה לי.
גם - כמה שההורים שלי יהיו שמחים שסוף סוף מצאתי לי בחור שיכול לדבר עם סבתא שלי חופשי. עד כה בני הזוג שהבאתי אליהם (לא היו רבים שהכרתי להם, רק הרציניים) - לא הבינו את שפת אימי ואבי וסבתי. והנה - המרד שלי נכשל. מה שהחל כמרד- להתרחק מהם כמה שיותר, להבלע בשוני של הישראליות - הפך כבר לזהות. דרך המפגש עם הבחור הזה הבנתי כמה אני ישראלית. זה בדמי. גדלתי כאן. בגרתי כאן. ולמדתי לדבר את שפת הרגש כאן, בעברית, ולא עם הוריי. אז כמה שלא אנסה למחוק את זה עכשיו, כמו הנסיונות לחזור אל שמי המקורי שהוריי נתנו לי - זה לא הולך. כי עינת זה כבר אני. והזהות שלי היא כבר מכאן. זה כבר לא הדווקא. זה אמיתי.
אז זה עונה על השאלה
-תארי לך לרגע שאת מחליטה כעת לחזור וליצור קשר עם אותו בחור - איזו תחושה עולה לך כאשר את חושבת על זה?
זוהי הקשת הרגשית שקשורה לזה.

ואחרון:
-תארי לך שאת משוטטת כרגע באתרי היכרויות - מהי התחושה שעולה?
אין. לא מתארת. הורדתי את עצמי. זה עושה לי בחילה.

הבנתי שלפני שאני מציעה את עצמי לעולם בתור רווקה פנויה - אני צריכה להכנס פנימה ולבדוק מה בדיוק עלה לי בקשר הקצר הזה, איפה זה נגע, מה מוכן בי ומה לא מוכן. ואם וכאשר אהיה מוכנה לקשר חדש זה לא יבוא בדרך הזו. כך אני חשה כעת. שלפרם עצמי באתרים זה לא לפגוש את עצמי ולא להתעמת עם החלק שבי שבכלל מסרב עכשיו להכיר להפתח ולאהוב. זה לדלג על השלב הזה. אבל השלב הזה יגיע כך או אחרת.

יש לי הרגשה שזה ייקח עוד שנים עד המערכת יחסים הרצינית הבאה והמחשבה הזו מאד מאד מתסכלת.

עירית_לוי

אוקיי, מכל מה שאת מתארת עולה חוויה רגשית של פחד גדול, של דחייה של החוויה, של בריחה ממנה.
הימנעות גדולה ממשהו שהוא מבחינתך כרגע ברמה של "בלתי נסבל". של "אין מצב אפילו שאני מתקרבת לשם, ואני עושה ה-כ-ל כדי שלא אחווה את הדבר הזה".

בואי נמשיך למקד את החוויה ההיא, כדי שתוכלי לעבוד מולה. כדי שיהיה לך משהו קונקרטי להתייחס אליו: כדי שיהיה לך משהו שאת יכולה להישיר אליו מבט, משהו עם שם וכתובת.

לשם כך,
כווני את עצמך לענות על השאלות הבאות,
לא מהראש אלא מהבטן, כלומר בלי מסננות, לפני שההיגיון וההבנה נכנסים לתמונה:
מה הכי מפחיד אותך כעת? מה הכי הכי מפחיד בלהתמסר לגבר חדש? מה הכי נורא שיקרה אם תתאהבי? מה בלתי נסבל שיקרה לך?

יש לי הרגשה שזה ייקח עוד שנים עד המערכת יחסים הרצינית הבאה והמחשבה הזו מאד מאד מתסכלת.
זו מחשבה שעולה באופן אוטומטי, והבעיה איתה היא שהיא מאוד מייאשת.
היא מוציאה לך את האוויר מהבלון, שגם ככה הוא לא במיטבו כרגע.
מחשבות מסוג כזה אני מציעה לעצור. מיד. בלי יותר מדי סנטימנטים.
למה? כי נורא קל להתמסר להן, להתרפק עליהן או לזלוג לתוכן. כי הן כביכול שואבות אותן לשם ללא שליטה שלך. וכי הן גורמות (או מאפשרות, תלוי) לך להישאר פסיבית במידת מה. ובעיקר כי הן לא אמיתיות.
נסי להתייחס אל המחשבות הללו כמו אל התפוח המורעל של שלגיה: הוא מאוד מפתה אבל בסופו של דבר מזיק ורעיל. לזהות אותן ככאלה ואז - בכל הכוח - להימנע מלקחת מהן את הביס.
למרות שנדמה שלא כך הוא הדבר - בהחלט יש לנו שליטה על מחשבות מסוג כזה. יש לנו שליטה על האם להתמסר ולהתרפק עליהן כשהן צצות פתאום, או על לעצור אותן.

מה, האם כל מה שכתבתי לא שיכנע אותך שזה פשוט לא הגבר הנכון?!
גם את עצמי אני שואלת.

מה הכי הכי מפחיד בלהתמסר?
שזה טעות.
שאני שוב אעשה טעות.
שאני אמצא את עצמי עד מעל הראש בקשר שפשוט לא נכון לי.
מה גם שעכשיו יש עליו את הנטל הבא : הקשר הבא מצופה ממנו שיהיה ה-קשר. שיהיה אבי ילדיי. מה שאומר שהכל בזכוכית מגדלת. כל פגם, כל חסר.
שאמצא את עצמי הולכת איתו ברחוב, פוגשת איזה מכר ותיק שתמיד חשקתי בו ומתבאסת שאני לא פנויה, שאני לא יכולה לממש את התשוקות שלי, שאני כלואה עם הבחירה שלי, הלא מספקת. אני מפחדת שהאישה החושנית שבי לא תבוא לידי ביטוי כפי שזה קרה בקשר האחרון. והיא, האישה הזו, זו שכל החיים נאבקת על חייה וסובלת ממני, תהיה שוב כבוייה, מתוסכלת, דחוקה לפינה.
מפחיד אותי הכלא של הבחירה.
אני לא מפחדת להתאהב!
אני מפחדת שלא להתאהב.
אני מפחדת לחלוף על פני האהבה כשידיי כבולות בתוך פשרה כואבת.
אני מפחדת שאכנס לקשר חדש מבלי שעשיתי בתוכי את העבודה של המיזוג, של מתן רשות לתשוקות שלי, למיניות שלי, של החיבור את זה לאשה האחראית המסורה הטובה שבי, שמקבלת ביטוי כל כך נאות בקשרים זוגיים המעטים שהיו לי. אני מפחדת לבוא לא שלמה, ולקבל בתמורה משהו לא שלם.
ולכן אני חושבת וחוששת שאולי צריכות לעבור עוד שנים עד שאהיה מוכנה למה שאני באמת רוצה.

כמובן שה אני שכתבתי ממחשב של חברים.

הימנעות גדולה ממשהו שהוא מבחינתך כרגע ברמה של "בלתי נסבל". של "אין מצב אפילו שאני מתקרבת לשם, ואני עושה ה-כ-ל כדי שלא אחווה את הדבר הזה".
עירית, האם זה רק זה או שיש כאן גם רתיעה ספציפית? ממנו? הרי אני כן מרגישה שיש גם דברים נקודתיים שקשורים אליו.
הלוואי וזה היה רק פחד, משהו שאפשר להגדיר אותו כ"זה שלי" אבל נראה לי שבפועל - זה אולי גם פחד וגם רתיעה מוצדקת, כלומר משהו בכימיה, במפגש לוקה בחסר.
אני מנסה להגיד לעצמי - "תרגיעי, תהיי לבד". ולמה זה כל כך מבאס אותי?
חוץ מזה המחשבה שזה ייקח עוד שנים נראית לי מציאותית. לא רק כאיום על עצמי, משהו לדכא ולבוריד את עצמי אלא אולי כמו עצה טובה שאני יכולה לתת לעצמי (הפתייה, והסרבנית) - שבי בצד, תלמדי את השיעורים שלך. אחר כך כשתהיי מוכנה זה ייקרה. עדיין לא למדת לבקש משהו אחר ממה שהיה לך. עדיין אינך יודעת מה מגיע לך. כמה טוב מגיע לך. ועד שלא תלמדי לבקש את זה - התאפקי, הרגעי.
זה כמו שאתמול אל מול כל האמהות עם התינוקות שהיו ביום ההולדת התחלתי לבכות. לא ידעתי אפילו למה אני בוכה כי את הכמיהה לילד הפסקתי להרגיש לפני כמה חודשים. אבל כן בכיתי. ואז חברתי כלת יום ההולדת שילדה לפני כמה חודשים, אמרה לי - זה יגיע בדיוק בזמן הנכון. ואת תדעי שלפני זה את לא היית מוכנה. לא מש. לא כמו שתהיי מוכנה כשזה יגיע.
אולי באותה מידה - זוגיות נכונה ומדוייקת זה לא מה שאני אצלול לתוכו עכשיו. בגלל שעוד לא עבר מספיק זמן, לא מספיק הפנמה, לא מספיק למידה מה אני לא רוצה יותר. אם עדיין בליבי אני כמהה לאקס שלי זה אומר שעדיין לא הבנתי כמה לא מדוייק הוא היה לי.
וליבי מבקש אהבה. אבל קול אחר אומר לו לחכות.

חלמתי הלילה חלום. חלום מורכב וארוך שאת כולו רשמתי אחר כך. אביא כאן קטע ממנו בקצרה. אני הולכת עם הבחור שאיתו יצאתי עכשיו, אני הולכת איתו ברחוב שנראה קצת כמו הנוף של עיר ילדותי. ויש לי האפשרות להמשיך ללכת איתו למסלול שחשבנו עליו. ואני במקום זה בוחרת ללכת לבית שלי שבו נמצא האקס שלי. (זה בית שהוא חצי שלי, כמו בית ביניים כזה לא לגמרי ברור, אבל מה שברור הוא שהאקס שוהה שם בתקופה זו). אני מרגישה צורך לגעת בזה, לראות אותו, אולי בתוכי רוצה לקבל ממנו אישור להמשיך בקשר האחר, גם אם לא אבקש ממנו במילים אישור זה. בעצם זה שאני רואה אותו כשבעצם יוצאת עם אחר באותו זמן. ואז הבחור החדש מתלווה אליי לשם. אנחנו עולים במדרגות הבית והתוכנית היא שהוא יעלה למעלה לקומה אחרת ויחכה לי בזמן שאני נכנסת, סוגרת שם משהו, נוגעת בקשר הישן, ויוצאת להמשיך איתו. אבל כשאנו עולים, הוא כמו במתכוון, במגושמות מכוונת פוגע במשהו בחדר המדרגות, והאקס שלי פותח את הדלת, ואנו נחשפים ביחד שלנו, אני והבחור. ואז הבחור גם נכנס אל הבית פנימה. והאקס שלי כועס עליי. בגלל שהסתרתי ממנו שיש לי מישהו. בברור שערכתי עם עצמי כשהתעוררתי לא הבנתי אם הייתה שם קינאה או שבעצם להיפך - הוא מבין שזה שהסתרתי ממנו בחור חדש מעיד על כך שעוד לא התגברתי עליו, ועל זה הוא כועס. או שהוא כועס שאני באה לשם עם הדייט שלי, כאילו רוצה שהוא ייקנא, שאני מערבבת. ואז הוא גם אומר שגם לו היו נשים, וגם בהודו כשהוא היה, הייתה מישהי שהוא אמר לה שהוא אוהב אותה. ואני מתחילה לבכות למשמע המילים האלה. זה מכאיב לי נורא. ואחרי העימות הזה אני לא מסוגלת ולא רוצה לצהמשיך עם הבחור החדש.
חזק לי מאד בדיעבד, שהבחור הזה, כמו במתכוון רוצה להפגיש בינו לבין האקס. זה נראה שהוא הראשון שהגיע אליי פנימה, אחרי הקשר הישן, שהגיע אל השיכבה בה חי עדיין הקשר הקודם, ומבקש ממני לעשות שם משהו, להפגיש בין ההאחזות בישן לבין הצורך בחדש, באחר. ולא פלא שבהתחלה מה שקורה שם זה מריבה, זה התנגדות, זה הכעס של הישן וחוסר הנכונות שלו להרפות ממני. וגם ההאחזות שלי בו. הבחירה המודעת שלי כרגע להשאר שם, עם הישן, במעמקי האדמה, ולהשליך את החדש החוצה. אבל לראשונה מתקיים עימות, מפגש. כנראה עד כה כל מי שפגשתי לא גירד את השיכבה הזאת בכלל, היה על פני השטח.

עירית_לוי

_מה, האם כל מה שכתבתי לא שיכנע אותך שזה פשוט לא הגבר הנכון?!
גם את עצמי אני שואלת._
אין לי מושג אם הוא הגבר הנכון או לא, אבל לדעתי זו לא הנקודה. נדמה לי שכרגע אין "גבר נכון" מבחינת המערך הרגשי שלך. כרגע המערך הרגשי שלך נמצא בסוג של מגננה כי כל גבר עלול להיות "מסוכן" עבורו במידה כזו או אחרת. כך שלא מדובר פה רק בשאלת "הגבר הנכון", אלא גם בשאלת "הנכונות שלך" להישאר פתוחה, להשאיר את הדלת פתוחה, להתנסות, להשתכשך בעולם של יצירת זוגיות.

שימי לב שמיד אחרי שהחלטת שהוא אינו האיש המתאים, באותה נשימה גם סגרת את הדלת של אתרי ההיכרויות וההיכרויות האקראיות. כך שיש כאן משהו מעבר ל-רק להחליט שהוא לא מתאים. את לא רק שללת את האופציה שלו. זה לא שאמרת - הוא לא, בואו נראה מי כן. את שללת באופן אוטומטי לגמרי גם את כל האופציות האחרות, ונמלטת מהן אל עבר הזיכרון המנחם של האהבה הגדולה האחרונה.

לכן, יכול להיות שהוא כן מתאים ונכון, אבל מבעד לפילטר הנוכחי מבעדו את מביטה כרגע על העולם הגברי בכלל לא ניתן לראות את זה, לזהות את זה. אבל גם אם במקרה הוא הנכון, ואת כרגע לא מוכנה, זה ממש לא משנה מה הוא כן או מה הוא לא.

זו תחושתי. אבל - יקירתי, תבדקי את תחושתך שלך. זה הכי חשוב.

וכמובן – אל תשכחי - להסתכל על זה מנקודת מבט של אין-פה-משהו-שהוא-לא-בסדר. הכל בסדר: כרגע עולה פחד. פחד מנטישה. וגם פחד מלאבד את עצמך בטעות תוך כדי ניסיון הימנעות מלחוות נטישה. פחד מהלא ידוע וכמיהה אל המוכר והידוע. אין נכונות מלאה ופתוחה לרווחה. היום לא. אולי מחר כבר כן. כנראה שזה מה שאת צריכה לעבור עכשיו.

וזה מה שאת בעצם עושה, לתחושתי, תוך כדי החיים, ובכל הפוסטים האחרונים שלך בדף הזה. מכוונת את עצמך לקראת מוכנות ונכונות. עוצרת את המסלול האוטומטי של ייאוש, ויוצרת מסלול של התפתחות והבשלה.

עיריתוש, תודה!
בהחלט המילים שלך קולעות. במיוחד זה:
פחד מהלא ידוע וכמיהה אל המוכר והידוע.
רוצה לשאול למה התכוונת במשפט הבא:
וגם פחד מלאבד את עצמך בטעות תוך כדי ניסיון הימנעות מלחוות נטישה

אני מרחיבה כעת את הגבולות שלי. חידשתי את הקשר איתו נכון לעכשיו. נפגשנו אתמול והיום ואני מרגישה הרבה אהבה אליו. אז למה יש שם כל כך הרבה פחד?!

אני מבינה כעת שהבחירה להיות עם בן זוג שהיה זקוק כל הזמן למרחק, הגנה עליי ועל הפחד שלי מקירבה. תובנות באות בזו אחר זו.

עירית_לוי

_רוצה לשאול למה התכוונת במשפט הבא:
וגם פחד מלאבד את עצמך בטעות תוך כדי ניסיון הימנעות מלחוות נטישה_
זו חוויה שאת מכירה ואף תיארת אותה.
הכוונה היתה לנטיה לוותר על דברים שחשובים לך כדי שלא לחוות סיום של קשר. לדכא קולות פנימיים שאומרים לך שמה שיש הוא לא מספק, להסכים להישאר בכל מיני סיטואציות שלא טובות לך או שלא עונות באמת על הצרכים העמוקים שלך - ורק כדי שלא לחוות פרידה או נטישה. מה שנקרא - לעשות הכל, למכור את נשמתך, לאבדי את עצמך ואת הקשב שלך לעצמך - רק לא להיקלע לסיוט הפנימי ההוא שלך.

ואז, בכדי לא להגיע למצב המפחיד הזה של איבוד של עצמך, את עלולה להימנע מקשר זוגי. להימנע מקשר כדי להימנע מאיבוד עצמך.

ולכן האתגר הוא לחזק את החוסן הפנימי, ואת המקום שמסכים עקרונית לסיים מערכת יחסים אם יתגלה שהיא לא מספקת.
כדי שתהיי במצב שבו את סומכת על עצמך שתישארי קשובה לעצמך, ולא תלכי לאיבוד לעצמך.
כדי שתסכימי להתנסות בזוגיות.

אני מרחיבה כעת את הגבולות שלי. חידשתי את הקשר איתו נכון לעכשיו. נפגשנו אתמול והיום ואני מרגישה הרבה אהבה אליו.
איזה יופי!

אז למה יש שם כל כך הרבה פחד?!
כי זה מפחיד.
כי זה מעורר את השדים הכי עמוקים שלך.
מותר לך לפחד מהם. יותר מזה, נדרש ממך להסכים לפחד. כי עבורך - יצירת מערכת יחסים זוגית כרוכה בהצפה של הפחד הזה, כרוכה בלפגוש אותו. הסכימי לו. אין מה לעשות, בשלב הנוכחי הוא חלק מהעיסקה...

. כלומר, אם את בוחרת ליצור זוגיות - ולא סתם זוגיות אלא זוגיות בריאה שמיטיבה איתך - נדרש ממך לצלוח את הפחד הזה. אין מה לחכות שתגיעי למצב בו כבר לא תפחדי.

נדרש ממך להסכים לפחד
תודה עירית, לקחתי גם מפה

עינת, גם אני מעודדת אותך לצעוד יד ביד עם הפחד, אבל שאת תובילי את הטיול הזה, לא הוא. ותהני עם החדש!

עינת!
איזה כיף לקרוא שחידשת את הקשר עם הבחור.
היית כל כך עסוקה בשאלה, זה הוא או אני? אנחנו באמת לא מתאימים או שרק היה נדמה לי. רציתי לומר לך. אם את רוצה לדעת - אז תבדקי! תני צ'אנס. הרי עצם זה שאת נעלמת עוד לפני שנתת לעצמך ולו הזדמנות לבדוק אם זה באמת מתאים או שהסמסים המליציים באמת מלמדים איזה משהו מאוד משמעותי עליו (וקשה להאמין שעל זה יקום ויפול קשר) מעיד על זה שזה לגמרי לא קשור אליו! אני שמחה בשמחתך ומברכת אותך על הצעד הנועז.
את כותבת באותה נשימה ש"הבא בתור צריך להיות הדבר האמיתי" וגם שמרגיש לך שיעברו עוד הרבה שנים עד שתמצאי את האחד. אז אם זה במילא יקח עוד הרבה שנים, אולי אפשר להניח ל"הבא בתור יצטרך להיות הדבר האמיתי" ופשוט לנסות ולהתנסות עם מי שבא בדרך? אני יודעת, את תגידי שאין לך את האנרגיות לבזבז על קשרים שהם לא הדבר האמיתי. אז קודם כל, זה שוב מוכיח שההסתלקות מהקשר היתה קשורה רק אליך. ודבר שניאין לך כל כך ברירה כי אין לך אפשרות לדעת אם מישהו הוא mister right או לא בלי להתנסות בקשר איתו. תמיד יצוצו דברים קצת מחשידים וצורמים בבן אדם אחר. כי הוא לא את. הוא מישהו אחר. עם הזמן לומדים להתאים זה לזה. מקבלים את מה שלא קיבלנו כשהרגשנו זרות מאותו אדם שכעת אנחנו מרגישים כלפיו קרבה ואינטימיות. דברים מיותרים לאחד הצדדים (כמו סמסים מליציים) נעלמים מהקשר.

אום, את לגמרי צודקת.

עם הזמן לומדים להתאים זה לזה. מקבלים את מה שלא קיבלנו כשהרגשנו זרות מאותו אדם שכעת אנחנו מרגישים כלפיו קרבה ואינטימיות. דברים מיותרים לאחד הצדדים (כמו סמסים מליציים) נעלמים מהקשר.

מכירה את זה מהעבר.

אני אחרי סופשבוע במחיצתו. ויש תמונה מורכבת. רואה את הדברים שהרתיעו אותי, רואה ממה הלכתי קודם, אבל רואה עוד דברים. אני באמת מרגישה שאני מסכימה כרגע לא לדעת מה יהיה. להשאר ולחוות את החוויה. ויש לי משהו אחד להאחז בו בתוך חוסר הודאות: אני מרגישה אהבה אליו. ובזה יש סוג של שקט כי זה לא נתון בספק. השאר - מה שיהיה יהיה.

ותודה לכן יקרות..

עירית_לוי

אני באמת מרגישה שאני מסכימה כרגע לא לדעת מה יהיה. להשאר ולחוות את החוויה.
נהדר!
יצירת זוגיות דורשת ממך לבחור להתנסות בכל מיני סיטואציות שבאופן אוטומטי את נמנעת מהן. כאלה שאת לא תמיד זורמת לתוכן בשמחה אלא נזהרת מפניהן ומגינה על הנפש שלך מפניהן.
משום כך נדרשת בחירה בכל פעם מחדש, בייחוד כאשר את נקלעת לחוויה שמבעיתה אותך. לפני, אחרי, תוך כדי.
לכן הבחירה וההסכמה שלך כעת כל כך חשובות.
לכן כתבתי ש"נהדר!"

שיהיה בהצלחה,
וגם בהנאה (מרוב בהלה ומגננה אפשר לפעמים לשכוח את החלק הזה

).

משלימה פערים ומברכת גם אני על הקשר החדש.
כרגיל אני מאוד מזדהה עם מה שאת עוברת ומה שכותבים לך כאן, וגם הקשר הזוגי הנוכחי שלי התחיל מהיכולת לאפשר משהו שעל פניו נראה ממש ממש לא אפשרי...
ובכן, יכולה רק לומר לך, שמקץ שנה, אני עדיין מאפשרת לדברים להיות ולקרות ועדיין מלמדת את עצמי להסכים להיות במצב שבו העתיד אינו ברור לי, אבל לגבי ההווה משתדלת להיות מאוד ברורה עם עצמי ואיתו.

בהרגשה שלי
הוא האמיתי
הוא בחוסר השלמות שלו
בשפת האם ברוך הזר המוכר
יכול למלא מרחבים חדשיפ מוכרים
מלחת לך לנשום לאפשר לו ולך לאהוב ברגע

אוי, אהובות, תודה..
כמה זה מורכב, לא פשוט.
כל כך פשוט לי לישון לידו. פחות פשוט להתעורר. כל כך לא פשוט לי לחשוב על להכיר אותו לחבריי, להוציא את זה מהארון.
כל כך הרבה תחושות, הרגשות. אתמול מהבוקר עד חמש לא כתב ולא התקשר ונהניתי, באשכרה צפיתי בתענוג לראות את חרדת הנטישה שלי מרימה ראש. זה הראה לי שאני רוצה. וגם רציתי שייסוג קצת, שייתן לי לרצות אותו, להתרחב אל החלל הריק עם הכמיהה שלי. ראיתי בחיבה את עצמי המשקשקת שלא יאהבו אותה. ראיתי את זה כמו שד שיוצא. ויכולתי להתבונן בו,בשד, להיות במרחק ממנו, לא להזדהות. והבחור, בגלל שמרשה לעצמו להיות חשוף בפחד נטישה שלו עצמו - מאפשר לי לפתח חמלה כלפי זה, ואז לפתח חמלה כלפי זה בתוכי. לא לפחד כשזה בא.
והמורכבות במפגש. אני מצפה לזה, לא ישנה בלילה ממחשבות עליו. אבל כשהוא בא אני מתמלאת ביקורת, לא מישירה מבט. זה לא כמו שצריך, וזה לא כמו שצריך. ואז מול הביקורת הסמויה, הוא גם מתכווץ, מאבד ביטחון, ואני יודעת כבר שזה רק שיקוף לי להתסכל פנימה - למה אני קוטלת ככה? ואז יש רגעים של רוך והתמוססות ואז פתאום כל מה שהוא עושה ואומר - נכון, מדוייק, חכם, רגיש ורואה אותי. אז הוא חבר אמיתי. כמה מבלבל הכל..

מדהים כמה שזה פשוט ואמיתי ומחפשים פוזות של חיצוניות ואיך נראה וכו.
אני אוהבת אותו ממש מהסיפורים שלך הרכות הכנות ההתמסרות.
אני היום מעריכה יותר הרבה יותר גברים שמרשים לעצמם להראות את נק החולשה שלהם שהם פשוטים לאהבה
ולא מלאים בעצמם.הלואי שיהיה חכם מספיק שלא תצליחי לקלקל .
מאחלת לכם אושר פשוט
לחזור הביתה אליך ולמצוא שם את מה שטהור ומתאים בלב

עינת יקרה,
כל מה שאת מתארת כל כך מוכר. זה הטנגו של שני אנשים שמכירים ומצד אחד כל כך רוצים להיות נאהבים ומצד שני כל כך מפחדים לפתוח את הלב ולגלות שהצד השני לא מחזיר באותו מטבע. ואז המיינד ממציא לעצמו כל מיני תירוצים, אמיתיים ומדומים ללמה זה לא זה, ומרגישים משיכה ובחילה לחילופין. הבחילה נובעת מאינטימיות עם אדם זר. זה באמת דבר מוזר מהיות באינטימיות עם אדם זר! להכיר את כל המניירות שלו, שחלקן ממש לא סקסיות וההיפך, אבל אנושיות להפליא. לאט לאט זה מתרכך. האמפליטודה של התנודות בין משיכה לבחילה הולכת וקטנה. גם של התנודות בין אני פותחת את הלב לבין אני שומרת על ליבי מכל משמר. צד אחד מאותת שהוא בעניין ואז הצד השני מתקדם עוד מילימטר וכתוצאה הראשון מתקדם עוד מילימטר וכן הלאה. נו, אני מברברת פה כמו איזה סבתא. את יודעת את כל זה מקשרים קודמים. ככה זה. הכל בסדר.
ושוב, לא משנה אם הוא "האחד" או לא. מה שעובר עליך עכשו לגמרי רגיל, לפחות אצל אנשים שליבם כבר נפגע בעבר.
יהיה נדוש להקדיש שיר עכשו? בכל זאת - the first cut is the deepest
http://www.youtube.com/watch?v=aBccr-aLu4I

בהצלחה רבה מכל הלב

עירית_לוי

איזה יופי שאת מרשה לעצמך להיות בתוך החוויה הזאת, להתנסות, להרגיש מגוון רחב של רגשות (נעימים יותר או פחות), להיפתח, ליהנות.
להיות בתוכה על כל מה שכרוך בה. בגמישות ולא בנוקשות.
נראה לי שממש יצרת בתוכך הסכמה לחוות את כל מה שתהליך של בניית קשר זוגי דורש ממך לחוות ולהתנסות בו. שעברת בתוכך את המחסום ההוא. ושהבשלת להסכמה הזאת.
הלב שלך כבר פתוח בפני החוויה ולא סגור ומתגונן.
וזה מאוד מרגש לחזות בזה קורה

.

אום, איזה תיאור יפה! לא האמנתי שמותר להשתמש במילה "בחילה" בהקשר הזה. הרי בהתחלה אמורים להתהלך מאוהבים ומאושרים עד הגג לא? אבל במציאות, בניגוד לסרטים, מה שאת כותבת זה בדיוק מה שקורה - חשיפה של האנושיות, טפח אחרי טפח כמו שאמר לאונרד כהן:
love is not some kind of victory march but a sad and a very broken halleluya
משהו כזה.

עירית,
נראה לי שממש יצרת בתוכך הסכמה לחוות את כל מה שתהליך של בניית קשר זוגי דורש ממך לחוות ולהתנסות בו. שעברת בתוכך את המחסום ההוא. ושהבשלת להסכמה הזאת.
אני לא בטוחה כמה זה נכון.. אמרו לי היום בגן - שאני מתמקדת כל הזמן בשלילי. שאני יוצרת סביבי דבר מדהים אבל משהו בי מסרב לראות את זה, לראות מה שיש ולא את מה שאין. והנה גם עכשיו אל מול המילים המפרגנות שלך - אני ממהרת להתערב ולתקן. לאמר לך - לא! זה לא הטוב שאת חושבת. זה לא הטוב והנכסף שבטעות בלבלת אותי איתו. זה הרי אני. ואני סבוכה ומסובכת. ואצלי שום דבר הוא לא רק "טוב".
אז הנה, היום אני באמת בבלבול. אולי כבר לסיים את זה ודי? אם זה לא מרגיש כמו כן אז אולי זה לא? מנסה לערוך חשבון. בודקת את הסימנים. עייפה מעצמי.
משהו בי מתנגד, ואומר - מגיע לך טוב מזה, מגיעה לך התחלה חלקה יותר, משהו פשוט יותר, מישהו שלא תהיי נבוכה להוציא אותו אל האור, להתהלך איתו ברחוב. למה את כל הזמן מתפשרת? אל תסתפקי בזה. אל תהיי פראיירית. אל תבזבזי את הזמן. אם הלב אומר לך "לא" ו"די", אז אל תקשיבי לדבר מלבדו.
ואני, רואה עצמי בכל הרבה סיטואציות, רוצה ללכת. ואז קורה איזה פלא ופתאום אני יכולה להיות, יכולה להשאר. בדרך כלל במערכות יחסים זוהי כנות. הנכונות להשיל לגמרי את הציפיות לעתיד, ואז האומץ לדבר את הדברים ככה, כמו שהם. ואז פתאום יש מקום לנשום והיכן שכבר היה נראה שאין פירצה, נפתח פתח, ויש קירבה, ואהבה ואפשרות.
אבל עכשיו משהו בי נעול ולא רוצה להיפתח. אוף.

אני מזהה כאן שני דברים שהם בהחלט שלי ואינם קשורים למי עומד מולי והם:

הצורך לדעת כאן ועכשיו האם זה מיסטר רייט או לא. כי אם לא - אז אני רוצה מייד לסיים את זה, כדי לא להיקשר. כי כשאני נקשרת זה עלול להיות יותר קשה גם לסיים וגם להסכים להודות שזה לא זה. לכן אני רוצה לזהות את זה כמה שיותר מוקדם ולחתוך במידת הצורך. יש גם פחד להיפגע, גם פחד לפגוע, גם פחד עצום לשקר לעצמי, להיות בשקר, "לבזבז את זמני" היקר, ואת כוחותיי על מה שלא זה. יש לי אמירה פנימית שגורה שנשמעת כך:"איזו מטומטמת הייתי" - אמירה זו מיוחסת בדרך כלל למצבים בהם האמנתי בתמימות למשהו שהתברר כלא נכון. אני חושבת שהבוז לתמימות החל אצלי אחרי העלייה לארץ בגיל 11. זה היה זמן בו האמנתי בתמימות שאני הולכת למקום טוב, יפה, שייקבל אותי בזרועות פתוחות. רציתי לעלות כי האמנתי להוריי ולסיפורים שיהיה לי טוב פה. ואז הגענו וזו הייתה התרסקות, התבגרות מואצת, וראייה כל פעם מחדש, אחרי שפשוף העיניים והרצון לראות שהתבדיתי ואולי כל זה היה חלום רע - הראייה כל פעם מחדש כמה קשה לי פה, כמה לא יפה לי פה, כמה שונה פה מכל החלומות הילדיים של ילדה בת 11. אכזבה עמוקה. ואז - איזו מטומטמת הייתי.. - האמונה הזו. אז אני מפחדת להתפס על חם. מתלהבת ממשהו שהוא לא זה. מקשר שהוא לא ה-קשר. ומפחדת לאמר בידעבד - איך לא ראיתי מהתחלה ש.. בלה בלה בלה.. בקיצור - הפחד שייכאב לי. (ובנוסף לכך שייכאב לי אני גם אלקה את עצמי על זה)

אילו רק יכולתי לעשות עם עצמי איזה הסכם שאם ייכאב - אז רק ייכאב. ואני בתוך הכאב אחבק את עצמי, אכבד את עצמי על עצם הניסיון, אבין למה ניסיתי, למה האמנתי, ואמשיך לאהוב את עצמי בכל מקרה.

הדפוס הישן נושן שקוראים לו: ספק.

יש לי נטייה ליפול להתלבטויות ששיר הנושא שלהן הוא ספק קיומי עמוק ומכאיב. כזה שמדיר שקט מנפשי, מטיל עליה אחריות עמוקה, וניסיון נואש להבין מה נכון, מתוך ידיעה שיש נכון, תחושה שהלב שלי כבר יודע מה הנכון, ואני רק מסרבת לראות, בגלל פחדנותי. באותו הזמן אני מאמינה שהנכון הזה הוא גם מכאיב. תמיד מכאיב. הוא תמיד האופציה הקשה.
זוהי האובססיה לספק. אפילו בדף הזה ניתן לראות כמה פעמים שנכנסתי לתוך הבור העמוק הזה. לפני ההחלטה לקחת את העבודה שהיום אני עובדת בה. וכשחשבתי לעבור דירה. ובקשר הקצר של ספטמבר. והיום. בכולם חשתי את החרדה הזו מפני טעות. היכן שעניתי "לא" - הדבר חלף ונגמר. היכן שעניתי "כן" - כמו למשל במקרה של העבודה - השאלה המשיכה לרדוף אותי. בכל פעם שקשה לי שם, בגן, אני חוזרת אל נקודת האפס, אותה נקודה בה הייתי לפני שהחלטתי, וחושבת שאולי טעיתי. וזה מכאיב נורא. אני לא מסכימה לקבל את ההחלטה שלי, להבין את המשמעות שלה, ולהבין שפשוט יש קשיים היכן שאני נמצאת. אם יש קשיים בודאי נפלה כאן טעות, כך אני חושבת. החלטה שגויה. ואיך אני יכולה לתת אמון בחיים ובעצמי אם בכל מקום בו יש קשיים נדמה לי שלא בחרתי נכון?! אני משדרת לי את המסר: עדיף להמנע. כך לא כואבים, ולא טועים.

אני רוצה לשנות את המסר הזה! אני רוצה להרעיד את האדמה, לשחרר החוצה את כל האמונות המגבילות והמכאיבות שלי, ולצאת לחופשי מהרודנית הזו בתוכי. לצאת לחופשי ממני. אני רוצה להיות החברה של עצמי בגלל שאני מה-זה צריכה את עצמי לצידי עכשיו! יש יותר מדי דברים שאם גם אני נגדי - לא אצליח לצלוח אותם. אני רוצה לאמר לעצמי שמותר לעשות טעות. מותר לא לדעת. מותר לתת את הלב שלי למישהו, גם אם זה לא יהיה בעלי בסוף. דרך כל זה אני לומדת. ולא רק לומדת מה לא. אלא לומדת הרבה גם מה כן. זה כן. לומדת לאהוב. שמותר לי לאהוב. ומותר לי להיפגע. ומותר לי להיות מטומטמת.
אני רוצה לחיות.

_שמותר לעשות טעות. מותר לא לדעת. מותר לתת את הלב שלי למישהו, גם אם זה לא יהיה בעלי בסוף. דרך כל זה אני לומדת. ולא רק לומדת מה לא. אלא לומדת הרבה גם מה כן. זה כן. לומדת לאהוב. שמותר לי לאהוב. ומותר לי להיפגע. ומותר לי להיות מטומטמת.
אני רוצה לחיות._
אמן ואמן ואמן!

ואז מדברת איתו בטלפון והוא פשוט ומתוק וכנה ואמיתי...

קרובה מאד ללהרים ידיים מהאיש החדש. תחושה של "כן" אינה מתקבלת.
מתגעגעת לאקס שלי.
חברה כתבה לי עכשיו "אולי X (הבחור החדש) הוא לא בשבילך, כי אהבה חדשה אמורה לשים את האקס באור מצחיק". ואצלי הוא לא מתגמד אלא גדל. לא ייתכן שצריך כל כך הרבה דחיפות במעלה הדרך. זה לא אמור ללכת בכוח. צריך להיות אלמנט מסויים של פשטות. זה צריך באיזשהו אופן להרגיש בבית.
אני רואה מה מרתיע ומה מרחיק.
אני רוצה לתת לעצמי רשות להיות סלקטיבית. אני רוצה לסמוך על עצמי.

עירית_לוי

אני לא בטוחה כמה זה נכון.. אמרו לי היום בגן - שאני מתמקדת כל הזמן בשלילי. שאני יוצרת סביבי דבר מדהים אבל משהו בי מסרב לראות את זה, לראות מה שיש ולא את מה שאין. והנה גם עכשיו אל מול המילים המפרגנות שלך - אני ממהרת להתערב ולתקן. לאמר לך - לא! זה לא הטוב שאת חושבת. זה לא הטוב והנכסף שבטעות בלבלת אותי איתו. זה הרי אני. ואני סבוכה ומסובכת. ואצלי שום דבר הוא לא רק "טוב".
לדעתי זה קשור לערך העצמי שלך, ולהסכמה שלך להכיר בו ולעמוד מאחוריו: להכיר במלוא עוצמתך, ביכולות שלך ובאיכויות שלך.
זה בעצם לעמוד מאחורי מי שאת.

זה דורש מידה מסויימת של נכונות לקחת אחריות על מי שאת. להגיד - זו אני. לעמוד מאחורי מי שאת הינה.
נכון, מי שאת היא לא מושלמת. היא בדיוק מי שאת, לא יותר ולא פחות. יש לך את הנקודות החזקות שלך, ואת נקודות התרופה שלך.
ומי שאת, כלומר הערך שלך, אינו תלוי במה שהשגת ומימשת כבר ובמה שאת עומדת לממש. הערך שלך הוא בלתי תלוי. ובזה נדרש ממך להכיר. להכיר ולהצהיר ולעמוד מאחורי זה.

לקיחת אחריות שכזו היא עמדה מחייבת. זה אומר שאת מכירה בערכך, ביכולותייך, בכוחותייך, ומסכימה להישען עליהם ולהשתמש בהם בעת הצורך.

לעמדה האחרת, זו שמסרבת להכיר בטוב שבך, יש חיסרון ויש גם "יתרון", או "רווח". במרכאות.
החיסרון הוא שהיא משאירה אותך בתחושה ובחוויה מתמשכת של חולשה, חוסר מסוגלות וחוסר אונים. ומקבעת אותך בדפוסים שלך.
במקביל לחיסרון יש גם כאמור "יתרון", והוא - שהעמדה הזו נוחה. היא לא דורשת מאמץ ובעיקר אינה דורשת סיכון. היא לא דורשת להעמיד את עוצמתך ויכולותייך במבחן המציאות. היא לא דורשת את ה"סיכון" של לא להצליח, שהוא בעצם סיכון של פגיעה בערך העצמי.

אם אני אצהיר על עצמי כ"מישהי" - זה מחייב. לכאורה מעתה אהיה חייבת להצדיק את הטייטל שלקחתי על עצמי.
אם אני אצהיר על עצמי כ"מישהי שהיא לא משהו" אני לכאורה לא מחוייבת לשום דבר. אני לא מסתכנת במטחי עגבניות שיופנו לערך העצמי שלי (על ידי אחרים ובעיקר על ידי עצמי) אם לא אצליח או אם אכשל.
זו הנקודה החשובה כאן בעיני.

זה דפוס שכמובן חולש על כל תחומי החיים. כפי שתיארת, את פוגשת את חוסר הנכונות שלך להכיר במי שאת גם בעבודה. זה דפוס מחליש. הוא באופן קבוע מוציא לך את האוויר מהמפרשים.

האם את מתחברת לתיאור הזה?

אם כן, את יכולה לעבוד עם השאלה הבאה:
האם אני מסכימה להכיר במי שאני? במלוא עוצמתי ויכולותיי? האם אני מסכימה לקחת אחריות ולעמוד מאחורי מי שאני הנני?
מפגש מתמשך עם השאלה, כהרגלנו

, יכול ליצור בתוכך ו"לבשל על אש קטנה" את אותה הסכמה.

...

מה שעוד עולה באופן ניכר מתוך מה שכתבת זה הצורך המאוד חזק שלך כרגע בוודאות.
זהו צורך שעולה באופן טבעי ומובן, ואל לך להתנגד לו כמובן.
הפחד הענקי מבקש לייצר מנגד חוויה של ביטחון.
ומהי תחושת הוודאות אם לא תחושה של ביטחון, של שליטה, של קרקע יציבה?
את מרגישה שאת חייבת לדעת.
שאת חייבת להגיע לשורה התחתונה. ועכשיו.
והמנגנון האוטומטי הזה שמחפש ביטחון - ודוחף אותך להגיע לשורה התחתונה - לא מאפשר לך להיות באמת נוכחת עם האיש הזה. או באמת נוכחת עם עצמך. ליהנות. לחוות. לבדוק, להתנסות, לתת לזה צ'אנס אמיתי של יותר מחמש דקות.

זו, לתחושתי, הסיבה שאת מיטלטלת בכזאת עוצמה ובכזו אינטנסיביות בין 'כן' ו'לא'. רגע אחד את פה וברגע שאחריו את שם.

אני מרגישה שזה האתגר שלך כרגע:
ללמוד להכיל חוסר וודאות,
ולהישאר מחוברת לעצמך ולעוצמה/לחוסן שלך בתוך חוויית חוסר הוודאות.
לנשום, לחכות רגע, להסכים לתת צ'אנס, להסכים לא לדעת כדי אולי-אולי להיות מופתעת.

תראי, החיים יביאו בפנייך עוד אינסוף סיטואציות שיהיה בהן אלמנט של חוסר וודאות. אלה הם למעשה החיים.
ואת נדרשת ללמוד להיות גמישה מול מה שהחיים יביאו לפיתחך. גמישה ומגיבה נקודתית בכל רגע ורגע נתון, לעומת נוקשה ומכווצת.

יציבות רגשית ונפשית הינה, בעיני, היכולת לשהות בתוך מצב שהעתיד בו אינו ברור.
חוסן נפשי, הדבר הזה שאת כל הזמן מכוונת אליו, יאפשר לך לשהות בתוך הרבה סיטואציות עתידיות ולא ידועות, מבלי להתמוטט רגשית. מבלי שכל טלטלה תשתק אותך או תזלול ממך כל כך הרבה אנרגיה.

ואם החלק הזה מדבר אלייך,
את יכולה לעבוד מספר פעמים עם השאלות הבאות:

האם אני מסכימה להרחיב בתוכי את יכולת ההכלה של מצבים של חוסר וודאות?
האם אני מסכימה להכיר בכך שהחוסן הפנימי שלי יאפשר לי לצלוח את ההתנסויות שאני מזמנת לעצמי?
האם אני סומכת על החוסן הפנימי שלי שיאפשר לי לצלוח את ההתנסויות שאני מזמנת לעצמי?
האם אני מסכימה לא לדעת מה יהיה מחר?
האם אני מסכימה להישאר "חדשה" ומופתעת מול החיים?

אולי X (הבחור החדש) הוא לא בשבילך, כי אהבה חדשה אמורה לשים את האקס באור מצחיק
עינת יקרה, אין כזה דבר "אמורה". אהבה חדשה היא מה שהיא.
בלי מה שהיא אמורה או לא...
תהיי סלקטיבית, תסמכי על עצמך.
מהמקום הנכון.
אנחנו איתך.

_אני מרגישה שזה האתגר שלך כרגע:
ללמוד להכיל חוסר וודאות,
ולהישאר מחוברת לעצמך ולעוצמה/לחוסן שלך בתוך חוויית חוסר הוודאות.
לנשום, לחכות רגע, להסכים לתת צ'אנס, להסכים לא לדעת כדי אולי-אולי להיות מופתעת_

כן, זה בהחלט נכון. ובהחלט קשה ביותר. ניסיתי בסופשבוע לנשום אל תוך חוסר הודאות. יצא לי מזה טיול נעים בעיר הגדולה, עם הבחור, וארוחה נעימה במסעדה מקסימה, ואחר כך התהפכות, לחץ, ואחר כך - ביתו כבר פחות מפחיד אותי מבעבר. ואחר כך - בוקר. נסיעה ארוכה אל העבודה ובתוכה מחשבות שאני כן רוצה שזה יצליח. ויום נעים בעבודה ואפילו כשחזרתי הביתה - ישבתי לצייר במקום להיות מוטרדת מול המחשב או הטלפון. כן, לצייר. משהו שאני עושה משחר ילדותי, אבל מאז בגרתי זה שמור לרגעים שבהם אני באמת שלווה. ואני יכולה להגיד שבשנה האחרונה לא ישבתי לצייר אפילו פעם אחת! והנה - זה קרה. ואחר כך - התהפכות שוב, מתעוררת מהשינה ומרגישה - לא, לא, לא זה לא זה, צריכה לגמור את זה, וגוש בסרעפת, מחנק בגרון. ולבטים וסרטים כל היום. ופחד. פחד גדול לנטוש אותו - כמו שעירית כתבה פה פעם - מי שמפחד להינטש פוחד גם לנטוש בגלל שעבורו החוויה הזו מתפרשת בכל מקרה די אותו דבר לא חשוב מאיזה צד היא נגרמת. ושיחה ארוכה איתו בטלפון כעת והוא כל כך מבין רואה ותומך, אומר - אני איתך בכל מה שתחליטי, אומר - זה מאתגר אבל אני לא מפחד. אומר - אם זו הייתה מישהי אחרת אולי לא הייתי נשאר עם כל האתגרים האלה אבל בגלל שזו את - אני רוצה כן.
ואצלי - גוש בסרעפת. חושבת שאולי ארגיש הקלה אם אשחרר את זה ממני, כאילו משא גדול ייפול מכתפיי. אז למה אני לא עושה את זה?!!

רוצה למצוא את המרכז שלי בעין הסערה. רוצה לדעת איך לחזור הביתה אל תוכי בלי קשר למה ייקרה בינינו. איך למצוא שלווה בכל מקרה. אני חושבת שזה כבר ייתן לי הרבה תשובות, וכוח, ושימחה.
כי כשכל כך הרבה מוטל על הכף - איך אפשר להירגע, ולהנות, פשוט לשמוח?
כשכל הזמן צריך להכריע בעיניין וכל הגורל שלי תלוי בכך?!

ומה עוד אני חושבת - מרגישה את האקס. המקום לא פנוי. איך בכלל מישהו יכול לתפוס את מקומו?! היום נסעתי באוטו וצרחתי חצי מהדרך. קיללתי אותו. הרגשתי המון כעס, ממש זעם עליו. "איך עזבת אותי? שתצטער על זה כל החיים!" ועוד כל מיני דברים לא רציונלים וילדותיים. דקרתי את עצמי שוב ושוב עם המחשבה על כמה טוב לו בלעדיי, וצעקתי אל תוך זה. צעקתי את מה שצועקת השנה בלי מילים הבדידות שסגרתי עצמי בתוכה. רוצה לצאת!! רוצה לצאת מההסגר!

בזדמנות זו, רוצה לאמר כמה טוב לי לבוא לפה, לדף הזה, שסופג פה את הדרך שאני עושה. ואל האנשים היקרים שפה איתי. תודה לכם על שהינכם.

מותר לי לא לדעת מה יהיה.
מותר לי לרצות לשחרר את הקשר.
מותר לי לרצות לשחרר את הקשר ובכל זאת לא לשחרר.
מותר לי לפחד מנטישה ופרידה.
מותר לי לעשות הכל בשביל שנטישה ופרידה לא ייקרו.
מותר לי לפחד שאעשה הכל בשביל שזה לא ייקרה ואז אאבד את קולי האמיתי.
מותר לי לאבד את קולי האמיתי.
מותר לי להתלבט.
מותר לי להיות בקשר שהתחיל וממשיך ממש לא פשוט, אפילו ש"קשר חדש אמור להתחיל פשוט".
מותר לי להיות בקשר חדש אפילו שעוד לא שיחררתי את האקס עד הסוף.
מותר לי לתת למישהו אחר לגעת בי, להכנס לי ללב, להתרגש ממני, להתאהב בי.
מותר לי שייכאב לי בסרעפת ולא אדע ממה זה אבל אחשוד שזה בגללו, ובכל זאת - לא לסיים את הקשר.
מותר לי להרגיש בכלא.
מותר לי לפרוץ את הכלא.
מותר לי לא לדעת כיצד לפרוץ אותו או להתנגד ללפרוץ אותו.
מותר לי לדעת מהו הכלא ובכל זאת לא לפרוץ אותו.
מותר לי להיות בדיוק בדיוק מי שאני עכשיו.

מותר לך בהחלט.
מותר לך, מותר לך, מותר.
_מהמקום הנכון.
אנחנו איתך._

עירית_לוי

עינת יקרה, מילותייך נוגעות בליבי ומוכרות לי כל כך. אולי בגלל שהן מוכרות אני רואה את הדברים בצורה שרואה אותן. מתוך ניסיון דומה, חוויות דומות. לפעמים ניתוחים מעמיקים מקשים עלינו נורא, לפעמים האמת כה פשוטה, היא ממש מונחת לפנינו, אנו רואים אותה אבל מפחדים לגעת בה. שמתי לב שבכל פעם שאת מנתחת את עצמך ואת מניעייך וחושבת בצורה רציונלית את נוטה להישאר עם הבחור, וכשהמיינד עוד לא מתעורר לפעולה, כמו בהתעוררות משינה, את נוטה לחשוב שצריך לסיים את הקשר.
אני כל כך מרגישה מהמילים שלך שאת מבקשת אישור, מבקשת שמישהו יגיד לך מה לעשות, שמישהו יחליט בשבילך. יקירתי, כמו שכתבת, מותר לך, מותר לך להרגיש את מה שבפנים ולהחליט לבד. מותר לך גם "לנטוש" אם זה מה שאת מרגישה. לדעתי, עזבי רגע בצד את כל הניתוחים וכל השיעורים, תסתכלי למציאות בעיניים ותתחברי למה שאת מרגישה, לא למה שאחרים חושבים.
יכולה לספר לך שהייתי פעם בקשר כזה, שיש בו אהבה גדולה והתחברות מטורפת, אבל יחד עם זאצ דחייה ורתיעה ופחד לעזוב, לפגוע בשל כך. אולי להיות בצד שלא רוצה כשהצד השני כל כך רוצה אותך ומוכן אפילו "לסבול" את חוסר ההחלטיות שלך, לא כל כך מושך אותך ואפילו הייתי אומרת דוחה. ואז לעזוב מישהו כזה זה פחד גדול. זו פגיעה נוראית, כי יש אהבה וקרבה ולכן איכפתיות ובכל זאת חסר משהו.
תקשיבי לעצמך, רק לעצמך עכשיו. מותר לך הכל. כל מה שאת.

הבית שלי מבולגן ואני לא רוצה לסדר. לא מרגישה שיש לי בשביל מי, בשביל מה. בשני הלילות האחרונים אני נרדמת חצי בישיבה בסלון, עם הבגדים, לא אוספת כוחות לקום, להתקלח, להכניס את עצמי למיטה החמה, להשכיב את עצמי לישון. אני מתעוררת בבוקר, נזכרת במצב הכלכלי שלי ופשוט מתבאסת לקום. והבוקר - הבוקר יש לי חופש, שישי פעם בחודש הגן משחרר אותי. אני מחכה ליום הזה. אבל היום מרגישה כמו מסך מול עיניי שמפריד אותי מהכל. בחוץ, במושב, השקדיות פורחות, וגם בחלון שלי השמיים כחולים ועץ שקדייה ממלא את רב החלון, משהו קטן, חדש, משמח. ואני תוהה - חוסר האיזון של השנה הזו, התשישות, הבדידות, עד מתי? מתפללת לחסד. כי אני קטונתי מלהבין כעת.
ביום רביעי חשתי באופן די חד משמעי שהלבטים שלי מעידים על משהו, שאני נורא לא שקטה בקשר לקשר הזה, ואני לא רוצה להמשיך ככה. גם הקשבתי למילות "בתנועה גלית" פה, תודה לך יקירה, זה היה לי חזק. ובדיעבד באמת מרגישה שטוב שהקשבתי לעצמי. שנכון ככה. נראה ברור שבן זוג לתווך רחוק, לחיים הוא לא יהיה. עם זאת - יש שם מערבולת של רגשות. גם - הפחד להיות לבד. הקושי להרפות מזה שלרגע כן היה לי עם מי לחלוק על מי להשען ולמה לצפות. שימחת ההתרחבות. גם - כן קשר עמוק ברגש, תחושת הכרות עמוקה, וגעגוע.
הייתי רוצה שבן זוג לחיים יופיע בחיים שלי בזמן שאני שמחה יותר, יותר מבינה מה הכיוון שלי, ובסך הכל יותר מרוצה ושלמה עם החיים שלי. השנה אני נמצאת בנקודת חולשה. מצד אחד אני בונה בי הרבה כוח, מהלבד, העצמאות, התפקיד המוביל בגן. מצד שני החיים שלי בודדים ונטולי שימחה וקלילות. ודבר אחד חשוב מאד נוסף, שמתברר לי ביתר עוצמה מהמפגש עם האיש שעכשיו: אני לא שיחררתי אותו. את האקס. אני לא יודעת איך לרצות לעשות את זה. אני מרגישה שזה נקטע באמצע ושהוא אוטוטו צריך לחזור. אני לא רוצה אנשים אחרים שיימלאו את המקום הזוגי. אני רוצה רק אותו. את זה שנטש. אני יודעת גם מהעבר שלוקח לי הרבה זמן להתגבר על פרידות. עברו שנה ושלושה חודשים. ויש משהו שהזמן לא מרפא. יש משהו שאני תקועה עליו, כנראה מתוך בחירה לא מודעת. ושם אני זועקת לשינוי, לעזרה. אבל אולי הזעקה הזו צריכה להתחזק עד שרק אותה אני אשמע. אני לא יודעת.

אוף, אני רוצה לסיים את תקופת האבל. אצלי, בתוך השקט החיצוני של המושב, במפגש אחד על אחד עם עצמי, משתחזרת שוב ושוב ושוב החוויה של הנטישה, האובדן והכאב, של הלבד וה"מגיע לי להיות לבד". של הקושי אפילו לשאוף למשהו אחר, לבקש מוצא מזה. וגם הקושי להאמין, שלכל הדבר הזה יש סיבה, שהכל צריך להיות ככה בדיוק, כפי שהוא.

עינת, איך היתה ההתחלה עם האקס המיתולגי? גם מלאת תחושות קיצוניות?
אולי לא רק הפרידות קשות לך אלא גם ההתחלות? בלי קשר לבחור הנוכחי שיכול להיות שזה לא זה, אבל יכול להיות שבגלל הרגישות שלך את תמיד מיטלטלת בהתחלות ובסופים (מוכר אגב) אולי לא. סתם כיוון למחשבה.

הי עינת,
אני מרגישה ממלותיך שאת מרגישה כישלון על הקשר הזה. אולי בשביל להרגיש יותר טוב תנסי לחשוב מה קיבלתם זה מזה בתקופה שהייתם ביחד. כל בנאדם שנכנס לחיינו תורם משהו להתפתחות שלנו. כל קשר מקדם אותנו, גם אם הוא לא נגמר בחתונה. נראה לי שהרווחת כאן כמה דברים. קודם כל, את התחושה של להיות רצויה ואהובה. שנית, הבחור עזר לך ב"שלב ניקוי" נוסף מהאקס, באותו ערב הילינג, או לחילופין גרם לך לראות כמה את מתנקה מהאקס. אולי גם פתח לך משהו או חיבר אותך לאיזה חלק שבך ששייך לחייך הקודמים במולדתך, ומתוך כך עזר לך להתקרב אל עצמך. אני בטוחה שאת יכולה לחשוב על עוד דברים שקיבלת ממנו. האם את יכולה לראות מה הוא קיבל ממך? נראה שנשארת מבולבלת, אבל לטעמי טוב שהקשר היה על אף שנגמר.
וכמו שאמרתי בעבר, עדיף להתנסות בדרך לאחד האמיתי ולא להתנזר, כי אז מתוך שמתאמנים יותר מדייקים.

עירית_לוי

עינת יקרה, אני קוראת אותך בהבנה רבה ובאהדה גדולה.

יש משהו שאני תקועה עליו, כנראה מתוך בחירה לא מודעת. ושם אני זועקת לשינוי, לעזרה. אבל אולי הזעקה הזו צריכה להתחזק עד שרק אותה אני אשמע. אני לא יודעת.
לא היה ברור לי אם את רוצה להיכנס כאן כרגע לשיחה בעניין הזה, או לתת לדבר הזה לקרות באופן טבעי בתוכך.
אם כן, רק תגידי, וכמובן, תתארי איפה את נמצאת ביחס לזה כרגע.

חיבוק

אבל איזו פרידה אחרת.
בשבת נפגשנו, אני והבחור. אני - מתוך הבנה ברורה שזוגיות זה לא יהיה. רציתי לפגוש אותו ממקום חברי, וכך הבהרתי לו לפני. הסתובבנו, ישבנו בבית קפה, ראינו סרט. ובתוך זה הוא נתן פתח - פיתחון קטן לעצמו לבטא מה הוא מרגיש - את המירמור, את הכעס, את הרצון. כל כך פחד מזה ואני עזרתי לו, ממש יילדתי את זה ממנו. עד ששנינו ראינו מה יצא והבנו שהוא רוצה ולא יכול להתאים לו עכשיו לפגוש אותי ככה באופן החברי הזה, נטול הקשר זוגי. הרגשתי בשיחות האחרונות שאני מתייצבת מול השדים שלו במערומיי, שהאהבה והכנות מגנות עליי ואני מישירה מבט. לכן עבורו היה בזה מן הגאולה. איש לא דיבר אליו ככה בעבר, בישירות כזו, ישר אל תוך מנגנוני ההרס, אל הפצע. והיפה הוא שהוא נפתח ואיפשר לזה להיכנס. אני שמחה שנגעתי, שלקחתי חלק בריפוי, שהבאתי אהבה למקומות החשוכים אצלו.
ואצלי? כן - טוב להיזכר שאני יכולה להיות רצויה, שאני יכולה להיתפס כאישה חזקה. וכן, הגעגועים שאני מרגישה הם סימן שאיפשרתי לו להתקרב, להיכנס לי ללב, לגעת. כשאמרתי לו בשבת שאני אוהבת אותו - הייתה שם אמת. וזה טוב לראות שאני כן מסוגלת לאהוב ולהתקרב שוב.
וכמובן יש עצב, בלוותר על האפשרות של זוגיות שוב. אתמול בערב הייתי בהרצאה - והיו שם הרבה אנשים שאני מכירה. ראיתי איך כל אחד חוזר מהערב הזה אל חיק המשפחה או הזוגיות החמימה, מחובק. ונורא לא רציתי לחזור אני אל הבית הלבד במושב, אל המיטה לבד, אל חיי המרוחקים. התגעגעתי פתאום לסתם תחושה של מישהו בבית. ההרצאה הייתה בעיר, בשכונה בה גרתי שנים רבות, ברחוב עם כל הבתי קפה בהם תמיד הייתי יושבת, ואפילו פגשתי שם את מי שהיה אחד מהשותפים שלי לדירה באותו זמן. אחר כך עברתי בדרך אל האוטו מול ביתי הישן, ראיתי שאין אור בחלון שהיה שלי, שהמרפסת ריקה, דמיינתי איך אני נכנסת לכאן עכשיו וכלום כאילו לא היה. כאילו לא אספתי יום אחד את חפציי מפה ועברתי לגור איתו, עם האקס שלי, ולא עזבנו את העיר אחר כך יחד, ולא הלכתי לעבוד בגן רחוק ואחר כך בגן עוד יותר רחוק. שאני עדיין גרה במיקום מרכזי בעיר שגדלתי בה, והכל קרוב אליי ונגיש, והחברות גרות מרחק הליכה, מרחק נגיעה ממני. ודמיינתי כאילו אני עדיין בקשר איתו, עם האקס שלי כפי שזה היה כשגרתי בבית הזה והוא בא לישון אצלי כאן לפעמים ואני אצלו, מתחת לבית הוריו. וראיתי כמה ילדית הייתה אז האהבה בינינו. כמה אני במקום אחר היום. ואני משערת שגם הוא. קשה להאמין כמה דברים הסתיימו להם מאז.
אצל חברותיי הרווקות פורחת אהבה חדשה עם בוא האביב. אני מקנאה. אני רוצה גם!

לא היה ברור לי אם את רוצה להיכנס כאן כרגע לשיחה בעניין הזה, או לתת לדבר הזה לקרות באופן טבעי בתוכך.
בטח שאני רוצה להיכנס לשיחה!
היכן אני תקועה?
קודם כל יש בי ויתור מסויים על החיים. כשאני קצת יוצאת אני רואה כמה החיים שלי מבודדים. אני חושבת שיש שם בחירה לא מודעת. להסתתר כי כואב לי.
משהו שאומר "תעזבו אותי בשקט". אני רוצה לפרוץ את זה אבל הדפוס מושך אותי חזרה אל תוך עצמי.
דבר נוסף - אני חושבת שהבחירה באומללות, בדיכאון היא קשורה לאיזה דפוס שספגתי ביילדותי. אמא שלי לא הייתה אשה שמחה בשנים שהיא גידלה אותי. אני חושבת שהיום היא יותר מרוצה מהחיים אבל באופן כללי יש שם משהו מדוכא ולא מבוטא. לא מסופק, לא מאמין בעצמו. ואני לא יודעת אם אני חיה כיום את חוסר הסיפוק שלה ואת הדיכאון שלה. יש בי המון שימחה, והומור שמסתתרים בפנים. אבל המחשבות המדכאות שלי והדימוי העצמי הנמוך שלי לא נותנים לזה להיות.
וגם בקטע הזוגי - למה אני מאמינה שאני צריכה להתפשר? כרגע העמדה שלי היא שאני לא יכולה שיהיה לי את מה שאני באמת רוצה. זה לא מגיע לי. לכן אני תמיד צריכה לשאוף לפחות. רק מישהו שיזדקק לי כי הוא פצוע ואני יכולה לרפא - רק כך אני מרגישה שאני מצדיקה את האהבה אליי. אפילו במראה החיצוני יש לי שם דיון בלתי פוסק - למה שמישהו שנראה טוב בעיניי - יירצה אותי. זה למרות שאני מקבלת פידבקים שאני יפה או לפחות נראית טוב. אבל ברור לי במפגש חברתי שאני צריכה לשאוף לפחות - שהטובים מגיעים לטובות ואני לא אחת מהן. כל הדבר הזה יש לו שורשים עמוקים. אני ממש רוצה לשחרר את האמונות האלה.
ואני רוצה להבין איך לגרום לשנה הבאה להיות יותר חומלת, טובה, נוחה, משמחת מאשר השנה הזו. ובשביל זה אני צריכה להיחשף לטוב, לכיף, ולהאמין שמגיע לי.
ועוד משהו שחברה אמרה לי אתמול שהיה מנחם: לא הכל בידיי!! די לקחת אחריות על כל קושי שנקרה בדרכי. אני צריכה לעבור דרכו אבל זה לא אשמתי שהוא בא

עירית_לוי

עינת,
אל מול הדברים שכתבת, אל מול כל הדרך שעברת, אל מול המקום בו את נמצאת היום,
אני מחברת הכל הכל יחד לשורה תחתונה - ומציעה להתמקד כעת בשני דברים: שחרור של זהות ישנה, ואימוץ של זהות חדשה.

שחרור של החלק הזה בתוכך שמדוכא, ולא מסופק. החלק שנצמד לקַטנוּת ולחולשה.
ממש פרידה מהמרכיב הזה בזהות שלך. ממש ממש ממש לעזוב אותו. לפתוח דף חדש. אפילו לעזוב את הדף הזה בו את כותבת וממש בפועל לפתוח דף חדש לכתוב בו. דף שלא משַמֵר בשם שלו את המצב הקיומי המתמשך של קַטנוּת וחולשה. זה אמנם יהיה אקט טכני אבל סמלי מאוד ותהיה לו השפעה, גם ברמת האנרגיה, כך אני מאמינה.

ובמקביל יצירה של מרכיב חדש בתוך הזהות, של חלק חדש בהוויה, שנקרא לו "אני ראויה לטוב", או "אני ראויה להכי טוב", או "אני ראויה שכל מה שאני רוצה וצריכה יגיע אל סף דלתי".

אני מרגישה שהשחרור של המרכיב ההוא בזהות הוא קריטי על מנת לפנות מקום למרכיב החדש.
המרכיב הישן יוצר בתוכך חוויה קיומית של קוֹרבנוּת, חוסר אונים, ואוזלת יד – ואילו המרכיב החדש ייצור בתוכך חוויה של חיבור לעוצמה וליכולות שיש בתוכך. המרכיב הישן לא מאפשר לחדש הספציפי הזה לנבוט ולצמוח כמו שצריך. ברגעי חולשה, ברגעים בהם את יוצאת מאיזון - הוא משתלט ומאפיל על כל ניצוץ של עוצמה או שמחה שאת כן מצליחה למצוא בתוכך.

המשמעות של זה תהיה להיפרד מתחושת מסכנות, פאסיביות וחולשה ולהתחבר ל-תחושת מסוּגלוּת, אקטיביות ועוצמה.
במקום "אני לא ראויה, לא מגיע לי, אני לא יכולה" – "אני ראויה ומסוגלת". להתחבר למקום חדש ולאט לאט להתמקם בו עד כדי כך שיהיה לך ברור ומובן מאליו שמגיע לך ושאת ראויה. שלא יהיה שם סימן שאלה מתנדנד ומאיים.

ושוב – על מנת שזה יתאפשר, אני מרגישה שנדרשת ממך כאן הסכמה עמוקה ובסיסית להיפרד מהמרכיב האחר בזהות שלך.

אם זה כיוון שנכון עבורך, כתבי מה עולה בך מול זה ונמשיך משם. פה, או בדף חדש...

(כמובן שעניין הדף הוא החלטה שלך. אני רק מציעה. כרגיל, הקשיבי למה שטוב ונכון עבורך. את יודעת הכי טוב).

ושוב – על מנת שזה יתאפשר, אני מרגישה שנדרשת ממך כאן הסכמה עמוקה ובסיסית להיפרד מהמרכיב האחר בזהות שלך.
עירית יקרה, שואלת עבורי ואולי עבור עינת. הסכמה עמוקה ובסיסית, יכולה להיות רק בראש, רק במשפטים כמו "אני ראויה לטוב", או "אני ראויה להכי טוב", או "אני ראויה שכל מה שאני רוצה וצריכה יגיע אל סף דלתי". אבל בפועל יתכנו מרכיבים עמוקים שלא מאפשרים את זה ואנחנו לא ממש יודעים מהם, אלא אם כן הם נחשפים ברגעי משבר.
אני לא רוצה להוריד את המורל, ואני בעצמי עשיתי חלק מהדרך שאת מתארת, אבל איך מסכימים מבפנים באמת, מהעומק - מבלי שזו תהיה הסכמה של הראש, של הקוגניציה בלבד... מתכוונת לשאול, איך באופן מודע את ממליצה לעשות זאת?

עירית_לוי

_עירית יקרה, שואלת עבורי ואולי עבור עינת. הסכמה עמוקה ובסיסית, יכולה להיות רק בראש, רק במשפטים כמו "אני ראויה לטוב", או "אני ראויה להכי טוב", או "אני ראויה שכל מה שאני רוצה וצריכה יגיע אל סף דלתי". אבל בפועל יתכנו מרכיבים עמוקים שלא מאפשרים את זה ואנחנו לא ממש יודעים מהם, אלא אם כן הם נחשפים ברגעי משבר.
אני לא רוצה להוריד את המורל, ואני בעצמי עשיתי חלק מהדרך שאת מתארת, אבל איך מסכימים מבפנים באמת, מהעומק - מבלי שזו תהיה הסכמה של הראש, של הקוגניציה בלבד... מתכוונת לשאול, איך באופן מודע את ממליצה לעשות זאת?_
לא. כמובן שזה לא מספיק.
ההסכמה העמוקה צריכה להתרחש ללא ספק גם מחוץ לגבולות הראש והחלק הרציונלי שלנו.
אני מאמינה ששחרור עמוק ואמיתי של משקע שכזה נכון שיתרחש בכמה רבדים.
אני באופן אישי בעבודה שלי עם עצמי, ועם אחרים, מכוונת ליצירה של השינוי בשלושה רבדים: ברובד הרציונלי, ברובש החווייתי-רגשי, ולעיתים גם ברובד הפיזי (שם, לדעתי, מגולם המשקע בצורתו הגולמית ביותר שלו).

כאשר שחרור כשזה נעשה רק ברובד הרציונלי, רק בראש, מתחיל להיווצר פער הולך וגדל בין הרובד הרציונלי לרובד הרגשי. ואז את עשויה למצוא את עצמך אולי ברגעים מסויימים יודעת שאת ראויה, אבל לא תמיד מרגישה ראויה, או לא תמיד מתנהלת בכל מצב כמישהי שהיא ראויה.

את ההסכמה הזאת מכוונים בתחילה אל שני הרבדים: הרציונלי והרגשי כאחד.
ברובד הרציונלי השינוי יכול, מנסיוני, לקרות הכי מהר. ברובד הרגשי נדרש מההסכמה להבשיל ויש כל מיני דברים שניתן לעשות בתוך תהליך כדי לסייע להבשלה הזאת לקרות, עם הרבה סבלנות ואורך רוח.

אחד הדברים שצריכים להתרחש בתהליך ההבשלה ברובד הרגשי הוא שחרור של כאבים שיושבים שם.
יש אינסוף סוגים ותת-גוונים של כאבים. למשל כאב ה"אני לא ראויה".
את הכאב נדרש לפגוש באופן נכון, על מנת שהוא באמת ישתחרר ולא סתם יגרום לך סבל בעת המפגש עימו. כלומר באופן שגם יעמת אותך איתו אבל גם ישחרר אותו ולא יהפוך אותך לקורבן שלו. תפיסת העולם הזו שלי של תהליכי שחרור שפרושה פה על אי אלו דפים מתארת בדיוק כאלה מהלכים, וגם תרגילים שתומכים בדבר הזה לקרות. ואני אשמח להמשיך ולתאר וללוות מהלכים ספציפיים ככל שניתן.

אז בגדול התשובה ל"איך" היא להסכים לפגוש את הכאב שמרכיב את אותו המשקע.
לגבי "איך" ספציפי, זה מאוד מאוד תלוי בנקודה הספציפית שבה האדם הספציפי נמצא. זו הסיבה למשל שבגללה שביקשתי מעינת לתאר כיצד הדברים שכתבתי פוגשים אותה. כאשר היא מתארת - אני יכולה להציע מהלך ספציפי שנראה לי שנכון לה בנקודה שבה היא נמצאת.
(ואם תרצי התייחסות מאוד-ספציפית שלי לנקודה שבה את נמצאת, כמובן שבשמחה ובאהבה).

תודה עירית יקרה. כן, אני פוגשת את המהלכים שאת מכוונת אליהם ואף משתמשת בהם.
תודה על הפירוט.

הצורך לדעת כאן ועכשיו האם זה מיסטר רייט או לא. כי אם לא - אז אני רוצה מייד לסיים את זה, כדי לא להיקשר. כי כשאני נקשרת זה עלול להיות יותר קשה גם לסיים וגם להסכים להודות שזה לא זה. לכן אני רוצה לזהות את זה כמה שיותר מוקדם ולחתוך במידת הצורך. יש גם פחד להיפגע, גם פחד לפגוע, גם פחד עצום לשקר לעצמי, להיות בשקר, "לבזבז את זמני" היקר, ואת כוחותיי על מה שלא זה. יש לי אמירה פנימית שגורה שנשמעת כך:"איזו מטומטמת הייתי" - אמירה זו מיוחסת בדרך כלל למצבים בהם האמנתי בתמימות למשהו שהתברר כלא נכון. [...] אז אני מפחדת להתפס על חם. מתלהבת ממשהו שהוא לא זה. מקשר שהוא לא ה-קשר. ומפחדת לאמר בידעבד - איך לא ראיתי מהתחלה ש.. בלה בלה בלה.. בקיצור - הפחד שייכאב לי. (ובנוסף לכך שייכאב לי אני גם אלקה את עצמי על זה)

בכולם חשתי את החרדה הזו מפני טעות. היכן שעניתי "לא" - הדבר חלף ונגמר. היכן שעניתי "כן" - כמו למשל במקרה של העבודה - השאלה המשיכה לרדוף אותי. בכל פעם שקשה לי שם, בגן, אני חוזרת אל נקודת האפס, אותה נקודה בה הייתי לפני שהחלטתי, וחושבת שאולי טעיתי.

ואיך אני יכולה לתת אמון בחיים ובעצמי אם בכל מקום בו יש קשיים נדמה לי שלא בחרתי נכון?! אני משדרת לי את המסר: עדיף להמנע. כך לא כואבים, ולא טועים.

אפילו במראה החיצוני יש לי שם דיון בלתי פוסק - למה שמישהו שנראה טוב בעיניי - יירצה אותי. זה למרות שאני מקבלת פידבקים שאני יפה או לפחות נראית טוב. אבל ברור לי במפגש חברתי שאני צריכה לשאוף לפחות - שהטובים מגיעים לטובות ואני לא אחת מהן.

הזדהיתי לגמרי עם כל מילה לעיל.

ודרך אגב, אם הקשר עם הבחור באמת נגמר לגמרי - אולי תכירי לי אותו?

(שואלת בחצי צחוק, אבל ברצינות)
(אבל אם לא מתאים, אז תשכחי מזה...)

עירית_לוי

עינת, את פה? מה שלומך?

שליחה על ידי עינת* » 13 מרץ 2011, 23:36

עיריתוש, קראתי את דברייך ואני מאד מסכימה. ככל שעובר הזמן אני מסכימה איתם יותר.
אולי זו גם הסיבה שפחות הייתי פה.
בהחלט מסכימה גם לגבי דף חדש, תרתי משמע, ושם חדש לדף.
אבל בינתיים - הפוגה קלה.
תודה יקירתי, נתכתבה.
נשיקות

עירית_לוי

טוב לשמוע. בהצלחה

שלום לכולם..
קודם כל הייתי רוצה ליישם את עצתה של עירית ולעשות דף המשך לדף הזה, כדי לשחרר את הקונטקסט, ולשנות את השם.
מאד הייתי שמחה שמי שקרא וליווה אותי כאן יבוא לקרוא ולכתוב גם בדף החדש.
חשבתי הרבה בזמנו על שם חדש לדף ולא הגיע שום דבר שהייתי שלמה איתו.
עכשיו כשעלה בי הצורך לכתוב כאן שוב, אני חושבת שההמשך יהיה מאד פשוט:
עינת המשך המסע.
בלי יומרות. פשוט המשך. וגם מתוך רצון לראות את השנים האלה ואולי את כל החיים האלה כמסע. זה נותן לזה הקשר של הרפתקה.
אז אפתח אותו כעת ואתם מאד מוזמנים.