מרחב משלך

אני רוצה לנסות לעשות הקבלה בין לידה טבעית לגידול ילדים. מי שקורא/ת על הנושא או ילדה כך מבינים, נדמה לי, שעיקר העניין הוא שהאישה יולדת בסביבה כזו ( - בית או בית חולים עם תנאים מתאימים), שמאפשרת לה ומעודדת אותה לפעול כרצונה. להקשיב כמיטב יכולתה לצרכים של עצמה, ובהתאם לכך לבחור – תנוחות, נשימות, מוסיקה, מים וכדומה.

אני מנסה להעלות כאן לדיון את הטענה ש זה בדיוק מה שכל אמא צריכה. בראשית דרכה ועם תינוק רך בעיקר, אבל גם אחר כך. היא צריכה סביבה שמאפשרת לה ומעודדת אותה לפעול כרצונה. היא צריכה מרחב משלה, שבו תוכל להקשיב לעצמה.

נדמה לי שהטענה הזו לא נשמעת בקול רם מספיק, אם בכלל. שאנחנו, האמהות, לא ממש בטוחות שזה לגיטימי לבקש כל כך הרבה...

למה אני מתכוונת? מכירות/ים את מאות ההחלטות הקטנות ביום? מה להלביש, מתי צריך כובע ומתי לא, מתי גרביים, מתי שמיכה כזו, ועכשיו לא צריך אותה, מתי להחזיק את התינוק עם הפנים כלפי העולם, מתי לזוז איתו, מתי אפשר לשבת איתו ומתי חייבים לעמוד, מתי יש לו שמש בעיניים, מתי יוצאים מהחדר עמוס האנשים כי זה יותר מדי בשבילו... מבינות/ים אותי? נקרא לכל הפעולות האלו "אינטואיציה", מה שהאמא פשוט מרגישה שהיא צריכה לעשות (ואכן זה תפקידה החשוב), או לפחות לנסות, לטעות, לנסות משהו אחר וכו' וכו'.

ומה קורה הרבה פעמים? אומרים לה מסביב – די, תרגעי, בכלל לא קר/ חם. תפסיקי להיות כזו לחוצה. היא לא רוצה לתת את התינוק לידיים אחרות, ואומרים לה שהיא תלותית ושכדאי לה להיות פחות היסטרית. היא לא רוצה לפגוש שלושים אנשים בברית-של-הבן-של-האח-של-גיסתה, אבל אומרים לה שתפסיק להיות כזאת כבדה. בכלל, שתפסיק לעשות מזה כזה עניין! כולן יולדות, מגדלות, מה הסיפור בעצם???

הסיפור הוא, לתחושתי, שהאמא הזו מרגישה שהיא פשוט חייבת לעשות את כל הדברים הקטנים האלו, והיא צריכה סביבה תומכת. קשה לה מאוד להדוף את כולם והיא צריכה עזרה. היא בכלל לא בטוחה שמה שהיא עושה זה טוב, וכל הקולות האלו גורמים לה לאבד בטחון בעצמה לחלוטין. היא צריכה להקשיב לעצמה ולאט לאט לגלות וללמוד מה טוב לתינוק שלה, ולבנות את עצמה כאמא.

(בל נשכח גם את נותני העצות, כמו "תשימי לו גרביים, נורא קר", או "למה את לא מכסה אותה?", או "תני לו מוצץ/ בקבוק" וכו' וכו'. ואם כבר מדברים על מרחב משלך, גם המוני טלפונים וביקורי דודים הם חדירה למרחב והפרעה).

הנה לקט של משפטים מתוך "תינוקות ואמותיהם", ספרו של ויניקוט ("נחשב לאחד מבכירי הפסיכיאטרים בדורנו"), שנראה לי שתומכים בטענה/ תחושה הזו שלי. הוא פונה בעיקר אל רופאים ואחיות - שלא יפריעו לאמהות ע"י מתן אינפורמציה ופגיעה בקשר האינטימי בין האם לתינוק; וגם אל האמהות עצמן - שיגנו על המרחב שלהן (ההדגשות הן שלי).

"...האם והתינוק אינם זקוקים לעצות, אלא למשאב סביבתי המעודד את האם להאמין בעצמה.

אני רוצה להדגיש שמישהו צריך לדאוג לדברים האלה כדי שלא נשכח את חשיבות היחסים המוקדמים הללו ונתערב בהם בקלות יתרה. עלינו להמנע מהתערבות בכל מחיר. אל לנו להתערב כאשר לאם יש יכולת פשוטה להיות אם. היא לא תוכל להגן על זכויותיה משום שלא תוכל להבין, אך היא תרגיש נפגעת, והפגיעה שלה משמעה אינה עצם שבורה או פצע בזרוע, אלא אישיותו הפגועה של התינוק.

ברצוני כי תרגישי בטוחה באשר ליכולתך וכי לא תרגישי שאינך יודעת איך להחזיק תינוק משום שאינך יודעת על הוויטמינים. (...) את פשוט (...) נעה מעט ואולי משמיעה קולות, התינוק חש את נשימתך. (...) אם את מטפלת היטב בתינוק שלך, רצוי שתדעי שאת עושה מעשה שחשיבותו רבה. (...) כל זה ברור ומובן מאליו. אך הבעיה מתעוררת כשאינך יודעת זאת ואת עלולה לבזבז את יכולתך הגדולה, משום שלא יעלה בידך להסביר לשכנייך ולבעלך כמה חשוב שיהיה לך מרחב משלך, שבו תוכלי להתחיל לתת לתינוק שלך יסוד טוב לחיים.(...).

... אתן מומחיות בתחום המיוחד הזה של טיפול בילדיכן. אני רוצה לעודד אתכן לשמור ולהגן על המומחיות הזאת. היא אינה נלמדת. אחר כך תוכלנה ללמוד ממומחים אחרים. (...).

לאבות היה תפקיד מוגדר לפני שנטלו אותו על עצמם הרופאים ומדינת הרווחה: (...) הסיטו הצדה הפרעות חיצוניות ובלתי צפויות ואפשרו לאם להקדיש את עצמה לדבר אחד ויחיד – התינוק המצוי בגופה או בזרועותיה.(...)."

ולמה אני כותבת על כך כאן? כי לאחרונה פגשתי כמה אמהות טריות, וראיתי את המצוקה שלהן. האמהוּת שלהן, שלנו, היא כמו נבט רך, של צמח גדול ורם ופלאי. ויניקוט כתב "יכולתך הגדולה" והיא אכן גדולה. והנבט הזה נרמס בקלות רבה מדי על ידי הסביבה. לפעמים על ידי המעגל הקרוב - אמא, חמות ואפילו הבעל; גם על ידי הרחוק יותר - שכנים ו"דודות" מלאי כוונות טובות; וכמובן על ידי ה"קונצנזוס", הרומס הותיק. אני כותבת כי אני חושבת שהנבטים האלו ראויים לרגישות, לכבוד. שצריך להשקות ולטפח אותם, לשמור עליהם, לגדר, לעשב סביבם, ולתת להם, לנו, לי - מרחב לגדול, לגדל ולפרוח בו.

נפלא!

ואחרי שכתבתי כמה זה נפלא, רציתי לדעת על מה הדיון. זה כל כך ברור מאליו (לי) שככה זה צריך להיות, ואני משתדלת להרחיק כל מיני אנשים שמפריעים לי...

זה מאוד מדבר אליי.
תמיד כשמעירים לי "שימי לי כובע" ואפילו כששואלים אם נוח לו במנשא (בערך 19 פעמים בכל טיול, מכל זקנה וכל נהג מונית שעברו מולי ברחוב) תמיד אני יוצאת מתוך הנחה שהם בטח צודקים ואולי אני עושה טעות.
כנראה הידע הפנימי שלי בכל זאת חזק מספיק, כי עובדה שאני ממשיכה לעשות זאת בדרכי, אבל מה שאת כותבת מחזק בי את ההרגשה שאם לא שמתי לו כובע, למשל, זה כי ידעתי שלא צריך.

כשהייתי אמא טריה ואנשים פלטו סביבי הערות כאלה, חמותי הייתה אומרת "יש לו אמא" (ומטון הדיבור שלה נשמע גם "והיא יודעת מה הוא צריך"). זה היה מאוד מעצים.

כמו שגית. כל מלה.

יונת, וואו. אכן אמנות גדולה היא לבחור חמות מעצימה!

רב תודות! התגובות שלכן יקרות מאוד לליבי!

מצטרפת.
זו בדיוק הסיבה שלא רציתי שאמי/חמותי יהיו אצלינו בבית בימים שאחרי הלידה.
הרגשתי שזה יהיה כמו לכתוב בחינה על השולחן של המורה, כשהוא מסתכל על הדף שלי.

מיכל-
כל כך מבינה וכל כך מזדהה.
הבקורת המושמעת וזו שלא מושמעת אבל היא שם כל כך פוגעות במרקם העדין שביחסי אמא-תינוק והלאה..

יונת -
איזו חמות נבונה!

מסכימה עם כל מילה. יונת - איזה כייף לך!!! אצלי זאת היתה מלחמה של שנים. מזל שיש לי אמא תומכת לעומת זאת (אם כי גם לה יש מה להגיד כשהיא שבוייה בחרדות שלה) ושיש את הקהילה הזאת, שהיא מעין תחליף לשבט שכ"כ חסר לפעמים.

היום אני יודעת שהחמות/אמא לא מפריעות לי. הן גם לא כל כך מעצימות כמו זו של יונת, אבל לפחות לא מפריעות.

שגית, גם לא כשאחת מהן מציפה לך את הילדים בשוקולד?

אני מתכוונת על הדברים שקורים בגיל הצעיר:
יש/אין חלב, קר/חם לו, מסוכן מדי וכו.
השוקולד זה סיפור אחר לגיל מאוחר יותר, שדורש ממני התמודדות אחרת.
וההפרעה מבחינתי היא בדרך הגידול.

כבר עכשיו, כשביתי רק בת שבע אני מזכירה לעצמי לאהוב אותה בשקט. כלומר, שתגדל את עצמה להבין ולהתנסות
ולחזק את הבטחון שלה במחשבות והרגשות וההצלחות והטעויות שלה. אני מדמיינת אותה כאם חדשה ואותי כסבתא שבאה לבקר. מבשלת ומנקה ועוזרת רק איפה שמבקשים. סבתא אידיאלית שנושכת את הלשון עשר פעמים בדקה.
וזאת אחת התוצאות של ילדותי (בית תינוקות מגיל 3 ימים) וראשית ההורות שלי שבה לא רק שלא היתה סביבה תומכת - לא היתה סביבה בכלל.
אפילו הערה של בעלת הבית שלי "למה הוא כל הזמן על הידיים הוא יצא מפונק" היתה גורמת לי לנסות "להרגיל" את בני "לשחק לבד" בגיל 5 חודשים. כשזה "נכשל" אחרי 5 דקות, הרגשתי כזאת לא יוצלחית.

בתור אחת שהמרחב הזה נורא חסר לה (היחיד שנותן לי אותו זה בעלי שיחיה, מכל המשפחה והסביבה) ובתור אחת שנורא זקוקה לו (ילדה ממושמעת של ההורים שתמיד חושבת שהיא טועה וכולם צודקים, עד היום זו התגובה האוטומטית שלי) אני ממש מתרגשת לקרוא את זה כאן, כמה שזה מוגדר יפה. מיכל, תודה.

יונת, בהעדר חמות כזו אני אומרת בעצמי "יש לו אימא". כשאני זוכרת להיות אסרטיבית, כן...

אני מדמיינת אותה כאם חדשה ואותי כסבתא שבאה לבקר. מבשלת ומנקה ועוזרת רק איפה שמבקשים. סבתא אידיאלית שנושכת את הלשון עשר פעמים בדקה.
גמני, גמני! מתאמנת להיות אימא וחמות כמו שיש ליונת. מעצימה, לא מתערבת, לא מנחה, רק עוזרת ותומכת.
כמה שזה קשה...

וואוו, תודה על הדף.
כל כך מדוייק ובמקום.
אני כל הזמן חושבת איך להצליח להחזיק בהרגשה של: "אני טובה בשביל התינוקת שלי, יש לי טוב לתת לה".
יודעת שאם רק אצליח לאחוז בתחושה הזו באמת יהיה בי טוב עבורה.
אבל כל כך הרבה אנשים סביב, כל כך הרבה קולות. כל כך מעט מרחב.
"תמיד היא בוכה כל כך הרבה?" (אמא שלי)
"איך את לט נותנת לה מים בחמסין הזה" (חמותי)
"היא מצליחה לנשום במנשא הזה?... זה לא טוב שהיא ישנה איתכם במיטה....היא תתרגל להרדם על הידיים" ועוד ועוד.
ואצלי הספק מתעורר: אולי הם צודקים, אולי אני לא יודעת, אולי אני לא טובה בשבילה.

ויש את הימים האלה (כמו היום למשל) שזו רק אני והיא, שקט סביב, אני קשובה רק פנימה, אף אחד להשוות מולו, אף אחד שמעיר, ואני כולי איתה, קשובה רק אליה,
ימים קסומים,
ימים שאני יודעת בהם כמה אני אמא טובה,
כמה יש לי את היכולת.
כן ירבו.

ורוצה להוסיף עוד תודה גדולה: שנזכרתי לחזור לוויניקוט (שדי שכחתי מתקופת הלימודים), שהבנתי למה כל כך קשה לי עם כל העצות סביבי, שגם היום לא מחזירה לאף אחד טלפונים, נשארת עם עצמי.
תודה תודה תודה

_ימים שאני יודעת בהם כמה אני אמא טובה,
כמה יש לי את היכולת.
כן ירבו._

@}

@}

יש פה אולי סבתא שתספר לי אם להפוך לסבתא זה כמו להפוך לאם? (כלומר,הפתעה מוחלטת על איך הפנטזיה נראית במציאות). בגילי אני מתקרבת לסבתאות אבל בגיל ילדי אני ממש צעירה. ואני (במבטא פולני כבד) לא רוצה אפילו לפתוח פה על 'חמותיות'.

In our house growing up the phrase "s/he has a mother" was also heard quite often! I now realize how wonderful that is for the mother...

אני מתייחסת ככה לחברות שילדו אחרי ושואלות שאלות "מניסיוני", התשובה הקבועה "את האמא, את יודעת הכי טוב מה נכון לכם" "תסמכי על עצמך".
ובקשר להערות ברחוב - טוב נו זה בגלל שכולם משלמים מיסים שאח"כ מגיעים אלי (קצבת ילדים)

ההערות על המנשא היו הכי רבות והכי מעצבנות:-(

טוב נו זה בגלל שכולם משלמים מיסים שאח"כ מגיעים אלי (קצבת ילדים)
D-:

מיכל מ , אמנם כתבת לפני יותר משנה, אבל הדף הזה צץ ב מה חדש בדיוק מתי שהייתי זקוקה לו, אחרי לילה שבו התינוק שלי ישן (!!) אבל אני לא (!!) מרוב טרדות ומחשבות על הנושא הזה בדיוק...
תודה!

ושאלה:
אבל איך עושים את ההבדלה בין עזרה לבין חדירה למרחב שלי?
קשה לי להרחיק את כל נותני העצות וההפחדות ומצד שני לבקש עזרה בלהחזיק לרגע את התינוק או לעזור לי עם כביסות...

<תמר עדיין עובדת די קשה על מנטרת ה"אני האמא, אני מרגישה מה נכון" וכו'>

אני איבדתי, חברת נפש על הרקע הזה. החברות שלנו נמשכה שנים רבות ושרדה הרבה מאד תהפוכות בחיי שתינו אבל לא החזיקה מעמד כשהפכתי לאם. הרגשתי שאני מכווצת פגועה ומבולבלת לידה (היא הפכה לאם לפני). כל פגישה הפכה להוראות הפעלה, עצות לשיפור וביטול הקצב והרעיונות ה"מוזרים" שלי. לקח לי זמן לעכל ולהבין מה קורה, היא כמובן יודעת טוב ממני...
מצאתי את עצמי דוחה פגישות ושיחות איתה ומאד נלחצת לקראתן. השיחות בנינו הפכו להחלפת אינפורמציה יבשה וכשהסתרתי ממנה שרשמתי את בני לגן אנטרופוסופי כדי לא לעמוד מול פרץ ביטול וליגלוג, הבנתי סוף סוף שהסיפור הזה נגמר. שאין לי מקום שם.
זה כואב אבל כנראה שהרגש האימהי והרצון להתחזק וללכת בדרכי הצנועה גברו על חוסר הבטחון. מה שעדיין מדהים אותי הוא ששום אסון לא קרה. להיפך. גיליתי שיחד עם בני נולד בי גם הצורך לקבל את עצמי וללמוד את עצמי, בקצב שלי, כאם.

למה לא ללמוד, לחקור ולראות ממי שכבר היה שם לפנינו?
כשאני נוסעת לארץ זרה אני מחפשת כמה שיותר מידע. לפני הבכורה המגע שלי עם תינוקות היה מינימלי. אין לי אחים קטנים ואז לא היו לי אחיינים (בעצם גם עכשיו לא, האחיין הראשון בהתהוות כרגע). מעט השמרטפות שעשיתי היתה עם ילדים בני שלוש לפחות. עד שלא הראו לי, לא חשבתי בכלל לנסות להחזיק את התינוקת על האמה - חשבתי שתינוקות מחזיקים בתנוחת הערסול או על הכתף. לא חשבתי לנסות ללבוש אותה בתינוכיס, לא העליתי על דעתי כל מיני tricks of the trade שנראים לי מובנים מאליהם עכשיו.

נכון, אני האמא, ולא תמיד יש לי מושג ירקרק מה נכון, ולפעמים מה שאני בטוחה שהוא נכון לא עובד כלל. הדבר החשוב ביותר שלמדתי, דווקא בפגיה - תסתכלי על הילד ולא על המוניטור - הוא עצה מועילה תמיד. יכולת ההתבוננות שלי משתפרת מיום ליום, דברים שהיום נראים לי ברורים היו פעם תעלומה.

מחזירה למה חדש תודה מיכל מ

אני מאוד מסכימה עם הצורך למרחב - וחושבת שאין אותו. בכלל. לא רק בגידול תינוקות. אלא כמעט בכל דבר בחברה הישראלית. כולם אבל כ-ו-ל-ם יודעים יותר טוב ממך ומביאים את דעתם על כל דבר. אבל כשזה מגיע אלינו ולילדנו זה כבר מפוצץ. בגלל הרגישות של הנושא, הרגישות שלנו וכו'. אני למשל "מאוד נלחמת" על המרחב והדבר גוזל ממני המון אנרגיות. הלוואי והייתי יותר קלילה. לפעמים גם לענות לחמות (שהיא אישה מאוד נחמדה בסך הכל ולא מתערבת) על אותה שאלה שלה/עצה בפעם המאה בצורה מנומסת ולא לאבד שלוות נפש זו מלחמה בשבילי - ודורש כוחות. הוריי גרים רחוק ממני כך שאנו מתראים אחת לשבועיים, שלושה. למרות שבסך הכל יחסיי עם הוריי טובים וחמים, מאוד קשה לי להיות איתם ועם הילד לבד לזמן ממושך. אני ממש צריכה את בעלי שם. יש המון ביקורת (גם אם היא סמויה) שאלות והערות לא לעניין, וקפיצה לכל מיני מסקנות. "למה הוא עוד לא יושב?" "למה את עושה ככה? למה את מאכילה ככה?" לפעמים/תמיד אחרי מטח הערות אני מאבדת את הסבלנות ואז מגיעים המשפטים "את עצבנית.. אין לך סבלנות... " או לחילופין: מבטלים את דעתי. "תפסיקי לדבר שטויות!" אבל הרי הוא הילד שלי! אתם לא מגדלים אותו! אין לכם כמעט מושג לגביו! אני רוצה לצעוק. יש לי אחיין שגדול מבני בחצי שנה ומאוד שונה ממנו באופיו. (גם גישתי לגידול בני מאוד שונה מגישת אחי וגיסתי לגידול בנם) אימי מטפלת בו לעיתים דחופות ולמרות שהורי מכחישים את זה הם משווים בניהם. (רק שוכחים שיש בניהם חצי שנה) וגם משליכים ממנו לבני ומגיסתי אלי.
והכי מצחיק/עצוב זה, שכשאני כבר משתפת את אימי במשהו שבאמת אני רוצה בו עיצה/אוזן קשבת, כמו למשל: בעית שינה קשה שהתמודדנו איתה כשחזרתי לעבודה, שמעתי ממנה "את עושה סתם עניינים.... אין שום בעיה."

שליחה על ידי יעלה* » 02 מרץ 2005, 12:13

מזדהה!!!

הטקסט בפתיחת הדף מענין מאוד.
התכוונתי לכתוב שגם מי שלא ילדה בלידה טבעית עשויה בהחלט להיות קשובה לעצמה בגידול ילדיה, אבל אז ראיתי בפתיח את הניסוח "מי שקורא/ת על הנושא או ילדה כך". ונחה דעתי.

יש לי חשק לקרוא סוף סוף את וויניקוט, שכבר שנים אני נתקלת בציטוטים יפים שלו.

תודה לאל יש לי מרחב לגדל את בני כפי הבנתי, וכאשר מישהו מפריע לי אני לא מהססת לומר מה עמדתי.

למרות זאת, גם אני מעירה (לעיתים רחוקות) הערות דודתיות כאלה, אבל בלי לתת הוראה.
למשל, השבוע ראיתי אב עם פעוטה בעגלה. השמיכה כיסתה את פניה. לא הייתי בטוחה שהאב שם לב לכך, ואמרתי לו, "השמיכה מכסה את הפנים שלה". (ולא, "תוריד לה את השמיכה מהפנים").
הוא אמר, "קר לה". ובזה הסתיימה השיחה.
לדעתי אין כאן חוצפה מצדי, כיוון שאני מקבלת את העובדה שהוא מחליט אם זה בסדר שהשמיכה מכסה את פניה. אבל רציתי ליידע אותו.
גם בהערות הדודתיות יש ניואנסים.

"את מניקה יותר מדי"
"שוב היא יונקת ?רק לפני חמש דקות...."
"למה אין לכם עגלה - תקנו עגלה עם גלגלים גבוהים!!!!!!!!"
"מה אתם לא חופפים לה את הראש"
"את צריכה לספר אותה- השיער נכנס לעיניים"
"היא עשתה פיפי על הסדין ושוכבת עליו- תחליפי!"
"למה אין לה מוצץ?"
"יש לה נזלת"
"זה נורא שהיא נרדמת רק עם ציצי"
"את ממש כבולה אליה"

אז חברים היא הבת שלי ואני כבולה אליה ומניקה אותה ומרדימה אותה על הידיים או במנשא ואני אוהבת לראות את השלולית של הפיפי שלה -
ולא היא לא אוהבת מוצץ - וכן היא יודעת מה היא רוצה אפילו שהיא רק בת 4 5 6 חודשים ואת השיער אנחנו מאריכים לקוקו..אתם יודעים לפני החגים....

מחזירה למה חדש...

הסיפור הוא, לתחושתי, שהאמא הזו מרגישה שהיא פשוט חייבת לעשות את כל הדברים הקטנים האלו, והיא צריכה סביבה תומכת. קשה לה מאוד להדוף את כולם והיא צריכה עזרה. היא בכלל לא בטוחה שמה שהיא עושה זה טוב, וכל הקולות האלו גורמים לה לאבד בטחון בעצמה לחלוטין. היא צריכה להקשיב לעצמה ולאט לאט לגלות וללמוד מה טוב לתינוק שלה, ולבנות את עצמה כאמא.

חייבת לציין כשהגעתי לדף הזה עכשיו, אז חשבתי על משהו אחר אך זה בכל זאת מתחבר לי.
אמנם עכשיו כבר אין לי תינוקות אבל הצורך הזה עדיין קיים בי. קיים מול גידול הילדים גם כיום.
בעיקר עם החינוך ביתי.
יש כל כך הרבה הערות ועצות ושאלות שלפעמים השדים הקטנים הלוו מתעוררים ומערערים אותי. ואז אני מחפשת את הסביבה התומכת שלי " אימהות נוספות בחינוך ביתי, האתר הזה , ספרים, בן זוגי וכ'".
מצד שני אני צריכה להרבה שקט כדי לשמוע את הקול שלי. שלפעמים הוא נחלש מכל הרעש בסביבה.
ואז אני זקוקה למרחב פיזי משלי. כדי לחשוב להרהר לבדוק לשים לב. ובתוך בית קטנטן כשכל חלל מלא ומיכיל את כולנו .. לפעמים זה חסר לי.אז אני מוצאת זמנים כאלו שבהם לא אצתרך להרגיש כאלו :
לכתוב בחינה על השולחן של המורה, כשהוא מסתכל על הדף שלי.
למשל: אחרי שכולם ישנים, במקלחת, בעבודה בגינה, מוקדם בבוקר, בזמן ההמתנה לחוגים..

שליחה על ידי אמא* » 14 יוני 2010, 20:22

דף מדהים. הייתי צריכה לקרוא אותו לפני כחודש, שלא הבנתי מה קורה לי , הרצון העז הזה להגן על הטריטוריה שלי אחרי הלידה. הולכת לפתוח ספר של וויניקוט ששוכב אצלי בספרייה מאז הלימודים.

מיכל יקרה, לא יודעת אם את עדיין מסתובבת פה אבל יערת דבש הפנת אותי חזרה אל הדף הזה (שאני כבר מכירה ובכל זאת...) והוא מדויק וממלא ומעניק ותומך להפליא. תודה

כל כך מדויק. כבר חמישה חודשים מאז שהיא נולדה, חמישה חודשים שאני מנסה להסביר לעצמי מה עובר עלי, למה אני מרגישה כל כך במגננה, למה העצות, ההערות, הפרצופים מרגישים לי כחדירה כל כך גסה למרחב... למה אני פתאום רכושנית כל כך כלפיי התינוקת שלי, "עושה סיפור" מכל דבר קטן. כבר חמישה חודשים שאני מנסה להאשים ולשפוט את עצמי, מנסה להשתנות ולא מצליחה. והנה פתאום מצאתי את הדף הזה, מישהי ניסחה אחד לאחד את מה שעובר עליי. הייתי צריכה את זה. הייתי צריכה לשמוע מבחוץ את מה שעובר עליי כדי לתת לעצמי לגיטימציה. כל כך מחזק.
השאלה היא רק מה עושים עכשיו? את הסביבה אני לא יכולה לשנות, איך אני מחזקת את עצמי? את האמונה באימהות שלי? איך אני הודפת את ההחלשה מהסביבה? נמאס לי להרגיש במגננה, אני רוצה"לזרום", אני רוצה לנוח, למצוא שוב את המרכז שלי, זה שהתפזר לו מאז הלידה. אני צריכה עזרה.

את יכולה לכתוב כאן ולקבל תמיכה (לפתוח לך דף בית אישי ולכתוב בו)

כשאת לא בטוחה איפה את, תתחילי לשים לב לנשימה. איך את מגיעה למקום/ מצב בו את נושמת באופן נעים ומשחרר.
היכן העיניים שלך יכולות לנוח. איפה הכתפיים משתחררות לאחור וזוקפות גו.
הגוף יכול להתחיל לכוון אותך

הקריאה כאן באתר ובמקורות נוספים באותה הרוח מאוד מחזקים אותי. אני חשה רצון עז ובלתי נשלט להדוף את שלל העצות (מההורים, חמים, שכנים וכו') שהוטחו לעברי עם הולדת התינוקת שלי. מרגישה שהדעות שמושמעות לי מכל עבר מנוגדות לקול הפנימי שלי, פוגעות בו ומשקיטות אותו. בהתחלה שפטתי את עצמי על ההסתגרות הזו - מה איכפת לי הרי רק לשמוע? בסוף אוכל להחליט מה שארצה.. עכשיו אני מבינה שמטבע הראשוניות שבהורות שלי, יש בי הרבה ספקות, יש התנדנדות פנימית - ולכן ידע שאינו תומך בנטייה הבסיסית הטבעית שלי, בגישה שאני מתחברת אליה - רק יגביר את ההתנדנדות, יצור חוסר שקט במערכת שלי, יגרום לי להאמין פחות בעצמי. אני מבינה כעת ומקבלת שאין לי כרגע מספיק יכולת, ביטחון ומקום פנימי להכיל עצות ודעות שמנוגדות לתפיסה הבסיסית שלי ולכן בשלב זה איני מעוניינת לשמוע ולקבל אותן.
בהתאם לזאת חשוב לי להפנות אליכן/ם שאלה - העצות ההרסניות האלה (הרסניות עבורי, אפילו שאני יודעת שמגיעות מכוונה טובה) ימשיכו הרי להגיע לעברי. אין לי דרך לשלוט בכך ולשנות את הסביבה שלי. זאת גם הדרך של הסביבה (ובעיקר של החותנים וההורים) להרגיש חלק. איך אני מגינה על עצמי מפניהן ועדיין שומרת על יחסים טובים עם נותני העצות?
אשמח לעצות (לשם שינוי

איך אני מגינה על עצמי מפניהן ועדיין שומרת על יחסים טובים עם נותני העצות?
באתי לרגע:
אני חושבת שהתשובה שטובה לך תלוייה בהגדרה שלך מהם יחסים טובים עם נותני העצות.
אם יחסים טובים - הם יחסים עד כמה שאפשר נטולי קונפליקטים, נטולי מתח, נטולי גרימת הרהור לא נוח למי שמתעקש על זכותו לא רק לחשוב אלא גם להגיד - זאת תשובה אחת.
אם יחסים טובים הם יחסים שטובים לך, שנעימים לך, שעושים לך טוב על הלב, שמכבדים אותך, שעשים לך חשק לעוד מהיחסים האלה - אז התשובה היא אחרת לגמרי.
<לשרוד בתוך הנורמה או לעצב אותה מחדש, לקבוע את התגובות של מה את מוכנה לקבל בהתייחסות כלפייך ומה את לא מוכנה לקבל>
<אני עצמי בלמידה של הנושא, בהיבטים אחרים, ופתאום קוראת אותך וקולטת - עד כמה "יחסים טובים" הוא לא רק מושא-רצונות, אלא - לפחות אצלי - סוג של ערך, והשאלה - למה?>
<או בקיצור: כותבת גם בשביל עצמי, שגם אני אשמע...>

אני חושבת שהתשובה שטובה לך תלוייה בהגדרה שלך מהם יחסים טובים עם נותני העצות
איזו הודעה גאונית!

אז מה את רוצה, אם טרייה? המטרה מכתיבה את האמצעים. <מבחינתי יחסים בהם אנשים מרשים לעצמם לדחוף את אפם לענייני הם לא טובים, בהגדרה>

תודה רבה על החיזוק ועל המילים החכמות.
אני מתחבטת בנושא ונותנת לו להטריד את מנוחתי כבר זמן רב. אני מניחה שאכן מונח ביסוד העניין רצון עמוק לרצות ולהיות נאהבת, ושעיקר העבודה שלי צריך להיות על המקום הזה.
יחסים טובים בעיני - נטולי מתח וקונפליקטים, אך עם זאת טובים ונעימים לי. כנראה שבמקרה הזה השילוב הזה לא יתכן. הניסיון שלי להישמר מפני השפעה שהיא שלילית בעיני גרם לי להיות במגננה בתקופה האחרונה, בסביבת האנשים הללו. מכיוון שמדובר במשפחה קרובה, אין באפשרותי להתנתק לחלוטין, אפילו שבאיזשהו מקום זה מה שהייתי מעדיפה כרגע. נוצר מצב בו אנו מתראים רק לעיתים רחוקות, מה שרק מגביר את המתח סביב כל מפגש. מבחינתם - זוהי הנכדה שלהם וחשוב להם "להינות ממנה" כמה שיותר בזמן שיש להם איתה. חוסר המוכנות שלי לא רק לקבל אלא גם לשמוע את העצות שלהם גורמת להם לחוש שהם "הולכים על ביצים" לידי (לדבריהם). מצד אחד - אכן ישנה בעייתיות מסוימת ביחסים בהם שני הצדדים לא יכולים להתבטא בחופשיות - זה יוצר ריחוק וחוסר נוחות עבור הצד שלא מורשה לבטא את עצמו. מצד שני - ישנה בעיה בתקשורת, אנו לא "דוברים את אותה שפה" ומצויים בגישות הפוכות לחלוטין לגבי טיפול בתינוקות (ולגבי כמעט כל נושא אחר בעצם). ברור לי שבמצב האידאלי, הייתי מספיק שלמה עם עצמי ועם החלטותי, מגובשת וחזקה כדי להקשיב לכל דעה ורק לצאת מזה מחוזקת. אך אני לא במקום הזה.
אני חולמת על יחסים שטובים לך, שנעימים לך, שעושים לך טוב על הלב, שמכבדים אותך, שעשים לך חשק לעוד מהיחסים האלה אבל איך מגיעים לזה? ההתעקשות שלי לסגור את הדלת בפני מה שהם רוצים להביא לאימהות שלי בינתיים רק יוצרת ריחוק וניכור...

אשתף אותך -
אני מרגישה לעתים קרובות מידי,
ש"חיזוק מחזק" יריץ אותי קדימה מהר מידי ורחוק מידי למקום שאני רוצה להיות בו, אבל הוא עדיין לא שלי, ולא נוח לי בו כי לא מרגיש לי "בבית" בתוך עצמי.
[נגיד - להיות במקום שאני חווה את עצמי לגמרי לא מרצה אף אחד, יכול לקחת לתחושה של היי מופלא משולב בחוסר נוחות קיצוני כי זה לא ה"בית" הרגשי והמוכר שלי]
מהצד השני, תגובה של אנשים אחרים שמשאירה אותי בדיוק איפה שאני נמצאת, מן משהו שמשקף לי שמקומי הנוכחי מושלם, לא נותנת לי את הדלק לעשות את הצעד שכן בא לי לעשות קדימה.

אז אם האוזניים שלי שומעות מדוייק -
אולי את פשוט מבקשת לעצמך חיזוק עדין, כמו מן נבט כזה שמרשים לו לגדול לאט,
בלי להבהיל אף אחד [אף אחד - כלומר,את עצמנו] בשינויים חדים מידי.

אם זה ככה, אז פשוט קחי לך ת'זמן.
זה נושא כל כך מהותי, ממילא זה תהליכים של שנים.
שימי יעד, איזו מן "את" את רוצה להיות ביחס לאחרים, ואל תנסי להגיע אליו.
רק לראות אותו בבירור.
זה לגמרי מספיק בתור התחלה. בעיני.

ושעיקר העבודה שלי צריך להיות על המקום הזה.
מעולה. הנה מיקדת.

שבאיזשהו מקום זה מה שהייתי מעדיפה כרגע.
מעולה גם. יש לך תחושה באיזהשהו מקום מה היית מעדיפה לו יכולת.
את יכולה לחדד את התמונה הזאת, לפנטז עליה.
ולראות מה את מרגישה. מה טוב לך. או חסר לך. או נפלא לך. לנסות תמיד אפשר, בדמיון.

נוצר מצב בו אנו מתראים רק לעיתים רחוקות, מה שרק מגביר את המתח סביב כל מפגש.
מכירה, מכירה...
ביחס לשיחות טלפון - שזה משהו שהיה רלבנטי אצלי = איש חכם אמר לי פעם: להתקשר ביוזמתי כל פרק זמן קבוע, וברגע שהשיחה מגיעה לפסים שלא נעימים לי - להגיד שאני חייבת לעשות משהו עכשיו וסליחה ולנתק.
המסר מובן מצויין, גם בלי הסברים.

אם טרייה

יחסים טובים בעיני - נטולי מתח וקונפליקטים, אך עם זאת טובים ונעימים לי. כנראה שבמקרה הזה השילוב הזה לא יתכן.

באילו מקרים זה ייתכן? היחסים הטובים ביותר בחיים אמורים להיות עם בן הזוג והילדים, לדעתי. האם יחסים אלו יכולים להיות נטולי קונפליקטים? בעוד שעל המתח הייתי שמחה לוותר בחיי, הרי שהקונפלקטים הם בלתי נמנעים, ואף רצויים בעיניי.
יחסים נטולי קונפליקטים הם לא יחסים טובים בעיניי, הם יחסים שהם בעצם לא יחסים - אנשים שאני למשל עובדת לידם, אבל לא קשורה אליהם רגשית. יחסים רדודים. אז הקשר יכול להיות נטול קונפליקטים <אבל לא רצוי בעיניי, אני לא מהחסידות של קשרי ידידות כאלו>. אבל זה לא אומר שאין אי הסכמות. אבל אי ההסכמות לא דורכות על נקודות רגישות, ולכן גם אם יש אי הסכמות <למשל, בנושאי פוליטיקה> הן לא הופכות לקונפליקטים, ולא מעוררות מתחים.

בנוסף לנקודה שהעלית כבר - אהבה עצמית, והייתי אומרת השלמה וקבלה מלאה של הבחירות שלך - כדי שהערות שלהם לא יפגעו בך, אני מעלה את שאלת חשיבות היחסים ביניכם והמוערבות הרגשית שלך. למה אכפת לך שהם מבקרים אותך?

מהבחינה הפרקטית יותר אני מציעה לך את גישת בשמת לאי הסכמות וביקורת מקרובי משפחה ולא רק. השיטה כוללת שתי דרכי תגובה עיקריות, בהתאם לסיטואציה. למען האמת, אני לא מייצגת טובה שלה. אני מצליחה ליישם אותה בחיי לעיתים נדירות יחסית עם קרובי משפחה <עם זרים זה קל>

הראשונה - להקשיב ולשקף. נניח,

"הילדה צריכה לנעול סנדלים! אם היא הולכת יחפה היא עלולה לדרוך על זכוכית ולהיפצע"
"את דואגת לכך שהילדה עלולה להיפצע משום שהיא יחפה"

השנייה - לענות תשובות קצרות ולא להיכנס לוויכוח.

"הילדה צריכה לנעול סנדלים! אם היא הולכת יחפה היא עלולה לדרוך על זכוכית ולהיפצע"
"לדעתי עדיף שהיא תהיה יחפה"
"אבל היא תפצע!"
"לדעתי עדיף שהיא תהיה יחפה"

או - "ככה החלטנו, ככה נכון לנו".
ולכל תגובה נוספת - אותה תשובה, כמו תקליט שבור. אי אפשר להתווכח אם את מסרבת לכך.

נקודה נוספת - למה בכלל את צריכה לתקשר עם משפחת בעלך? אני מאמינה שכל צד צריך לדאוג להורים שלו <ויש לא מעט סיפורי חמיות באתר הזה, ובכלל. למשל חמותי ואני >. למה שהבן שלהם לא יבוא לבקר אותם עם הילדים, בלעדייך? <בהנחה שהם לא עושים עם הילדה שום דבר שלא מקובל עלייך>

עוד דבר - עוד מההודעה הקודמת:
העצות ההרסניות האלה ימשיכו הרי להגיע לעברי. אין לי דרך לשלוט בכך ולשנות את הסביבה שלי.
את בטוחה? אין דרך לשלוט בסביבה, אבל את יכולה לשנות את עצמך. להגיב בצורה ברורה ומציבה גבול, כזו שלא פותחת פתח לדיאלוג. אם תגיעי למצב הזה, אז מלכתחילה יפנו כלפייך פחות הערות, ומהמעטות שיופנו תוכלי להתעלם או להגיב בקצרה מאוד.

ועוד נקודה, אחרונה בהודעה, אבל הכי עקרונית ובסיסית, לדעתי:
כיוון שמדובר במשפחה קרובה, אין באפשרותי להתנתק לחלוטין, אפילו שבאיזשהו מקום זה מה שהייתי מעדיפה כרגע.

מובן שאת יכולה! אף אחד לא יגרור אותך אליהם בכוח. כנראה שהניתוק הזה יגרום לתוצאות שליליות, אבל את יכולה להתנתק לחלוטין. באמת! גם אם את חושבת שהמחיר גבוה ולא שווה את זה, ולכן בוחרת להיות איתם בקשר. לדעתי זו נקודה מאוד מהותית - נקודת המוצא ממנה את באה.

תודה רבה לשתיכן על העצות הטובות

מה שהכי עזר לי: _ממילא זה תהליכים של שנים.
שימי יעד, איזו מן "את" את רוצה להיות ביחס לאחרים, ואל תנסי להגיע אליו._ - נראה לי שניסיתי מידי למצוא פיתרון קסם, לפתור את הבעייתיות במצב מייד, באותה מהירות שבו הוא נוצר, וזה רק גרם ליותר תיסכול עבורי

אני מאמינה שכל צד צריך לדאוג להורים שלו. - אולי באמת לקחתי על עצמי יותר מדי, טיב היחסים, הגישור על המרחק המנטלי וכו' - זה שלו. אני רק צריכה להתמקד בלהיות אני...

בטוחה שיקח לי עוד המון זמן לפתור את העניינים האלו, אבל מרגישה שאני בכיוון
בין כל הקשיים שצפיתי שיהיו לי לאחר הלידה, לא חשבתי לעצמי שההתמודדות עם הסביבה תהיה הקושי המשמעותי ביותר... מנסה לראות את זה בתור הזדמנות לתיקון

לא יודעת איך התגלגלתי לדף הזה בדיוק עכשיו
אבל הוא בא לי בדיוק במקום
אמש ניסיתי להסביר, באריכות מתישה, לבן הזוג, למה הערות מהערות שונות ומשונות על טיב הטיפול שלי בילדה מציקות לי
הוא הסביר שזה ממש מצחיק אותו, עד כדי גחוך
ואני התפתלתי, הבהרתי, ביותר מילים, ביותר תיאורים
ולא הצלחתי
בקושי הבנתי את עצמי,
מה אני רוצה ממנו?

ופתאום, הבוקר, הדף הזה קפץ לי בגריין, והפיל למקום כמהתובנות על הבטחון שלי בהורות והמרחב שאני כל כך צריכה
אני נוטעת חזון לתקשורת טובה יותר עם ההורים, כזו שתומכת בהורות שלי, כפי שהיא, ולא מערערת אותה
בטוחה שעוד אחזור לדבר על הנושא הזה,
ו...תודה ענקית ל מיכל מ על המילים הטובות הללו, שהשארת פה בשבילי

_בקושי הבנתי את עצמי,
מה אני רוצה ממנו?_
שיגיד שהוא מבין שקשה לך ויחבק אותך?

אני לא יכולה לתאר מצב בו אני מספרת למישהו ש-X קשה לי, ואני ארגיש נתמכת אם הוא יגיד ש-X קל לו עד גיחוך.

אני זוכרת שאותי זה פשוט התיש, כל ההערות והשאלות והביקורות. כי גם ככה הייתי עייפה, וגם ככה התלבטתי אל מול עצמי באותן שאלות - אבל כשמישהו אחר שואל, ועוד בקצב של אוטוסטראדה, אז צריך להפנות את השאלה אל המוח, לנסח תשובה, להחליט עם עצמי שזו אכן התשובה הכנה שלי, ואז לתמלל אותה. בכל נושא שבעולם זה סביר להניח היה מעייף אותי - גם אם אלו היו שאלות והערות על אופן התרחקות היבשות והפעילות הטקטונית, זה פשוט הרבה יותר מדי מלל שדורש חשיבה בתקופה שבה אני רוצה שקט, או תמיכה. בשלב מסויים כבר היייתי מבקשת הפוגה מכל המידע\שאלות\הערות, ונתקלת בתגובות מאוד מופתעות...אולי היום הייתי מגיבה ביותר תגובות שלא מזמינות המשך דיון כמו "ממממ..." במקום שבו זה מתאפשר או "כי ככה אני חושבת לנכון" אם ממש חייבים לענות על שאלה - ואם לאחר מכן מגיעה ביקורת אז אפשר גם לחתום ב"או.קיי".