מתי לנסוע בלעדיהם

אנונימי

^{ראו גם חופשה בלי ילדים}

הערות, הארות וטיפים יתקבלו בברכה.
יש לי כנראה הזדמנות לנסוע לכנס בארה"ב בקיץ. הקטנצ'יק יהיה אז בן שלוש כמעט (טפו3X), הבכורה - שש וקצת. הכנס נמשך 4-7 ימים (תלוי אם אני נוסעת למתכונת הארוכה או הקצרה).
מתלבטת אם לנסוע...
בן זוגי לא יכול לקבל חופש מהעבודה, אז אי אפשר חופשה משפחתית.
לקחת אותו (או את שניהם) איתי - הרבה כסף, נסיעה ארוכה, לא בטוח שיסכימו לבלות את היום בלעדי (אחותי מוכנה לבוא מקנדה לבלות איתנו ולעשות בייביסיטר).
הוא (כמובן) קשור אלי מאוד. עוד לא בילה לילה בלעדי. הבכורה - מקסימום שני לילות.
חבל לי לוותר על ההזדמנות, מצד אחד; מצד שני, מפחדת שיהיה לו קשה מדי (לה אני לא ממש דואגת - נראה שהיא מספיק בשלה לזה).

מה עם לקחת רק אותו?

יקר (60-75 אחוז ממחיר כרטיס מלא). נסיעה ארוכה מאוד, לצורך שהות קצרה. צעיר מכדי להעריך את נפלאות חו"ל. לא בטוח שיסכים להישאר עם אחותי. די בטוח שלא יאפשר לי להיות בקשב בזמן הכנס, אם יצטרף אלי. בקיצור, הרבה טוב לא נראה לי שייצא לו מזה.

...נדמה לי שבכך כבר קיבלת החלטה וכעת את זקוקה לחיזוקים....

אז בכל זאת?
יופי.
בן שלוש כמעט - זה כבר ילד גדול.
חוץ מזה יש לו גם אחות.
ההנקה לא תינזק מזה, לדעתי, אם הוא עוד יינק אז.
סעי לבד, תדאגי שסדר היום שלהם ישתנה רק לטובה (ימי כיף עם סבתא אהובה? אבל בבית כרגיל), תשאירי טבלת ייאוש גדולה ומצויירת שעליה תעבדו מראש, שבה הוא יסמן את הימים, תשאירי מתנות קטנטנות שמישהו ייתן לו כל יום ממך (זה טיפ שאני פחות אוהבת, יש לי משהו נגד מתנות, אבל ציור ממך או משהו כזה יכול להיות מוצלח), תתקשרי בטלפון לפחות פעם ביום, בשעה שתהיה טובה לו - להתעורר איתך? לפני השינה ירגש אותו מדי והוא לא יוכל לישון? תבדקי.
אם את מצרפת:

רק הטיסה תעלה, כי הוא לא ממש תופס מקום ואוכל.
בגיל כזה, למה שלא יסכים להיות עם אחותך?
הוא יספוג חו"ל - בתי נהנתה בגיל 2.5.
טיסת לילה, ולספר לו מראש שהוא יינק ויישן...
לוקחים אותו לא בשביל החוויות שלו אלא למנוע פרידה. בעיקר בלילה.

אני מציעה שכבר עכשיו תשאירי אותו לילה אחד עם מישהו אחר, לניסיון. אם זה הולך טוב, אפשר לנסות לזמן ארוך יותר. אם לא, כנראה שהוא עדיין לא בשל לזה.

...נדמה לי שבכך כבר קיבלת החלטה וכעת את זקוקה לחיזוקים....
תתפלאי, אם בשמת היתה נוזפת בי שבולבי קובע חד משמעית שזה עושה נזק לכל החיים, הייתי מבטלת מיד (-:
אני פועלת כאילו אני כן נוסעת, תוך השארת מרחב לביטול.

בגיל כזה, למה שלא יסכים להיות עם אחותך?
למה הם לא מסכימים לפעמים, בגיל כזה, ללכת לגן? (-;
אל תשכחי שהוא רואה אותה פעם בשנה-שנתיים, והוא גם ככה ינחת לתוך סביבה מאוד לא מוכרת. ואם היא תצטרך להיכנס להרצאות להשגיח עליו שם, יהיה צורך לשלם גם על ההשתתפות שלה.

רק הטיסה תעלה, כי הוא לא ממש תופס מקום ואוכל.
במסעדה של מלון כבר צריך לשלם עליו, ככל הידוע לי. אבל גם הכרטיס זה כמה מאות דולרים.

לוקחים אותו לא בשביל החוויות שלו אלא למנוע פרידה. בעיקר בלילה
כן כן, זו ההתלבטות הגדולה.

אני מציעה שכבר עכשיו תשאירי אותו לילה אחד עם מישהו אחר, לניסיון. אם זה הולך טוב, אפשר לנסות לזמן ארוך יותר. אם לא, כנראה שהוא עדיין לא בשל לזה.
רעיון מצוין. חשבתי על זה. השאלה איך מגדירים "הולך טוב". יצא כבר שהוא בילה עם אבא שלו שעות ארוכות בלילה. אין בעיה בכלל עם ההשכבה, אבל אחר כך, בהתעוררויות, הוא בוכה לפעמים. מצד שני, זה לא מנע ממני עד היום לצאת לפעמים- להתעמלות בשעה מאוחרת, לפגישות עם חברים וכו'. אז איפה הגבול - בכי אחד בלילה, פעם בכמה חודשים, זה בסדר? ומי יודע, אולי בלילה הראשון הוא יבכה, אבל בלילות הבאים כבר יירד האסימון והוא יישן בשקט?
בכל מקרה, ננסה. יש עוד חצי שנה...
תודה רבה לכולן, עוד הערות והצעות יתקבלו בברכה.

אני מציעה שכבר עכשיו תשאירי אותו לילה אחד עם מישהו אחר, לניסיון
את רוצה שאני אהיה אחראית על הפעם השלישית שאת עוזבת אותו ללילה?

לקחת בחשבון שחצי שנה זה ה..מ..ו..ן זמן וזה מאפשר גם הבשלה, גם התנסות בזה "על יבש" ללילה או שניים וגם, קצת לפני הנסיעה זמן לעבד את זה איתו/ם לדבר, להתכונן ביחד- ברוח טובה עם תוכניות מרגשות ונעימות לזמן הזה וגם עם מתן מקום להביע את הדאגה שלו, כמובן כשזה יותר קרוב למועד הנסיעה. לדעתי היחס שאת תגבשי כלפי הנסיעה הזו יהיה משמעותי מאוד לגבי איך שהוא יתפוס את זה.

את רוצה שאני אהיה אחראית על הפעם השלישית שאת עוזבת אותו ללילה?
ומה? הרי יש לך כבר ניסיון בזה (-:

קצת לפני הנסיעה זמן לעבד את זה איתו/ם לדבר, להתכונן ביחד-
זה מצטרף לעוד אחד מן הדברים שמדאיגים אותי. רמת השיח שלו רחוקה מלאפשר את זה כיום, ואני תוהה עד כמה היא תבשיל. אי אפשר לדבר איתו על "אתמול" או "מחר" - ניסיתי ואין לו מושג מה אני רוצה ממנו. לא קשור לנושא הדף, אבל יפעת, נראה לך שזה עיכוב התפתחות רציני? המטפלת טוענת שהוא הכי מתקדם, לשונית, בקבוצה שלו (מצד שני, הוא גם הכי גדול שם). נו טוב, מחר ממילא אני רוצה לקבוע לו תור לאבחון (בהמלצת מיכל דנקנר), כי הוא מגמגם קצת... צרות, צרות...

מסעדה, גם הבכורה שלי הבינה את מושגי הזמן האלה בין גיל 3 ל-4, ואני ממש לא חושבת שיש לה בעיה התפתחותית במה שקשור לשכל...

לדעתי היחס שאת תגבשי כלפי הנסיעה הזו יהיה משמעותי מאוד לגבי איך שהוא יתפוס את זה.
מסכימה לגמרי עם יפעת.
אם תהיי לגמרי שלמה עם זה, הוא יקבל את זה.
הכנה ארוכה לא עושים בגיל הזה, כמו שגם הריון לא היית מגלה לו מוקדם, אני מניחה.
בשביל מושג הזמן עושים טבלת ייאוש מצויירת לילד, ועובדים עליה איתו בשלושה השבועות או משהו כזה האחרונים לפני הנסיעה.
מספרים מה את תעשי שם כל היום, ומספרים לו מה הוא יעשה כאן ועם מי הוא יהיה.
שוב, יש הבדל בין בכור יחיד לבין ילד שני בנסיעה כזאת.
לא יודעת מה בולבי היה אומר במקרה כזה, למען האמת. שלוש השנים הראשונות הן המכריעות, ועד גיל 5-6 הילד זקוק לאמא צמודה. אבל כאן יש לו גם אבא ואחות צמודים, ואת הרי לא תיעלמי מהשטח - את תהיי נוכחת בטלפונים משם, ובדברים שהשארת בארץ בשבילו, כמו טבלת הייאוש שהולכת ונמחקת, ועוד.
מה שכן, אם את נוסעת בלעדיו, יכול להיות שעדיפה השהות הקצרה על פני הארוכה.

לגבי אחותך: האמת, את צודקת. את רואה כמה מהר שוכחים? יש לי כבר ילדה גדולה, בת כמעט חמש וחצי, אז שכחתי איך בגיל שלוש אפשר היה להשאיר אותה לבד רק עם הבייביסיטר שלנו (שהיתה איתנו יחד כל היום) או עם ההורים שלי או עם אמא שלו, ואותם היא ראתה כמה פעמים בשבוע.

מסעדה, יש הבדלים גדולים מאד בין ילדים בגיל הזה וטווח ה"נורמה" הוא רחב ושוב - חצי שנה זה המון זמן גם בהקשר הזה. בעניין האבחון והגמגום - אם המסקנה תהיה לא לטפל בגמגום עצמו, לגבי דברים אחרים רצוי לדעת שטיפול בדיבור (היגוי, שפה..) עלול להגביר קשיים בשטף הדיבור ואם יש משהו כזה לשקול אם לא לחכות קצת עד שהקושי בשטף, שהוא הרבה פעמים התפתחותי וחולף בשלב הזה, יחלוף. בהצלחה !

שליחה על ידי א* » 30 ינואר 2003, 16:43

מסעדה יקרה!
קודם כל איזה כיף לך אם תוכלי לנסוע!!!!!!!!!!!!!
יש יתרון גדול גם לכך שמושגי הזמן של בנך עוד לא בשלו לגמרי. הוא יכול לחשוב אמנם ששבוע זה מלא זמן, אבל גם ששבוע זה לא הרבה.
אנחנו עשינו זאת פעם אחת ביחד שנינו, לקח לנו עצמנו יום להתאפס ואז נרגענו... התברר שלהם זה כלל לא הפריע. אחרי כמה שנים אני נסעתי לבד , מטעם העבודה, והשארתי את כולם כולל ילד בן כמעט שנתיים יונק, והמשכתי להניקו יותר משנה אח"כ...ועד בכלל...
הרעיון שגרם להצלחה, גם כשאני שמרתי על ילדים של האחים שלי, באופן דומה הוא: הסביבה הטבעית שלהם.
כלומר: ליצור ממש לוח שבו הסבא וסבתא (המקומיים...)לוקחים לגן והאבא מחזיר (או הם, או בייביסיטר מוכרת ואהובה- כמו שבשמת סיפרה). הכל צריך להיות ויזואלית ורגשית מוכר, זה נותן ביטחון.
בן זוגי היה מקסים בשבוע שלא הייתי, והצליח להגיע בשעות שבימים רגילים מעולם לא נראה זיו פניו בבית...(אור יום, טוב הגזמתי , אבל מוקדם אחה"צ) וזכר את כל החוגים, והכין אוכל,וטיפל כמו"אמא טובה", כלומר : כמו אבא טוב! (למען הפמיניזם)
הוא קיבל כל כך הרבה פידבקים חיוביים מהסביבה ועל התפקוד שלו בזמן היעדרי ובעצמו הרגיש מצויין עם זה וזה מאוד העצים אותו. גם זה יתרון.
בכל מקרה אני חייבת להציע גם עזרה מעשית- אנחנו נהיה כל המשפחה שם, ועוד בן אצלנו זה משתלב יפה...אז נוכל לעזור לך אם תחליטי אחרת.

שוב עלה הנושא. בןזוגי רוצה מאוד לנסוע לנופש. יש לנו שבעה לילות בשנה. הצבא משלם על הרב. רק לנסוע.
אבל הוא רוצה לנסוע בלי הילדים. הפשרה, מבחינתו, היא לנסוע למרכז, להשאיר את הילדים אצל הוריו/אחיו. אם תהיה בעיה, אנחנו במרחק חצי שעה נסיעה. בלילה, הם יוכלו להביא את הילדים למלון. או שלא.
אני לא מסכימה. הילדים עדיין לא בני שלוש. הטיעון המנצח הוא ש אני לא אהנה מהחופשה בלעדיהם ואדאג להם כל היום. חוץ מזה, אם אנחנו בנופש אז מה הילדים, בעונש? אנחנו משפחה ומבלים כמשפחה. גם אם חשוב "לחזק את הזוגיות" אפשר לצאת להופעה ביחד, לאכול א. בוקר בבית קפה, רק שנינו, וכדו'. (אנחנו כמעט לא יוצאים "לבלות"). למה כל הטררם? ולמה לילה בלעדינו?
אציין עוד מספר נקודות:
לפחות פעם בשבוע מבלים הילדים אצל הוריו של בןזוגי. מאחת בצהרים ועד הלילה. הם מאוד נהנים שם. לעיתים יש בכי, בעיקר אחרי התעוררות שנת צהרים או לפני שנת הלילה אבל חוץ מזה הכל בסדר. פעם בשבוע אמו של בןזוגי מגיעה אלינו לכמה שעות.
הילדים אינם הולכים לגן. אני איתם עד שעות הצהרים המאוחרות וחוזרת בערב. אני יכולה לספורלספור על אצבעות יד אחת את מספר הפעמים שעזבתי אותם ליותר משמונה שעות.
הם נרדמים בערב בהנקה (אבל יכולים גם בלי) בבוקר הם מבקשים לינוק (אבל לפעמים מסתפקים בטלויזיה או קורנפלקס) לעיתים מתעוררים בלילה ובאים אלי למיטה או מבקשים לינוק.
הדיון עלה משום שחברים, להם ילד בן שנתיים, נסעו לבית מלון ל24 שעות והשאירו את הילד עם סבא וסבתא. היום, בזמן דיון (כמעט ויכוח) אמר אחד מהם, בטעות, את המילה "קיצוניות". בעדנא דריתחא אמרתי שגם לשלוח ילד בן שנתיים לגן, זו קיצוניות.
בקיצור, זקוקה לעצתכם.

אפשר לצאת להופעה ביחד, לאכול א. בוקר בבית קפה, רק שנינו, וכדו'. (אנחנו כמעט לא יוצאים "לבלות"). למה כל הטררם
אז מה שאת אומרת, אילת, זה שלמרות ש"אפשר" לעשות את כל הדברים האלה, אתם בעצם לא עושים אותם - או שאת מתכוונת ש"לבלות" זה משהו פרט לאפשרויות האלה? אני לא בטוחה שהבנתי.

מה לגבי חופש עם ילדים ועם שמרטף? הילדים יבלו רוב היום עם השמרטף, אתם תבלו רוב היום רק שניכם, ובלילה תוכלי לישון בשקט כשהם איתכם.

מה עם לנצל רק חלק מהזכאות? (נדמה לי שגם מותר לכם לחלק לפעמיים). שבוע שלם זה באמת המון זמן בגיל הזה, ובמיוחד שזו פעם ראשונה (אבל גם אם לא), אבל לילה אחד או שניים, יכול להיות בסדר. אפשרות נוספת - לצאת לנופש ביחד, אבל בלילה (אחד או שניים. שוב - לא כולם) להשאיר אצל הסבים ולהרגיש קצת רווקים.
הייתי שמחה לשמוע פה דעת גבר, כי איכשהו יש לי הרגשה, שלגברים (ואני חוטאת פה במגדריות שאני כל כך מתנגדת אליה, וכמובן גם בהכללה פושעת) יותר חשוב לשמור על "חיהם הקודמים" (טרם הילדים), וההתאוורות מהם מפעם לפעם היא יותר צורך שלהם, בעוד האשה יותר בקלות מוותרת על התענוגות, בשביל להשאר עם הילדים.
יתכן שיש טעם בללכת לקראת הצורך הזה, מבלי לפגוע בילדים, כמובן, אבל אני חושבת שלילה או שניים במקום אהוב ואוהב, עם אופציית ביטול, לא יזיקו לילדים בגילם. ואל תשכחי שהם שניים. זה מאד עוזר.

אילת - לא הייתי זזה לפני שהייתי מנסה לילה אחד בו הילדים ישנים מחוץ לבית, ואתם בבית (או להפך). אצלינו, להרגשתי, זה כבר כמעט אפשרי.
כרמית - לגבי גברים נאחזים בחיי הרווקות - אני לא יודעת. לא בטוחה שזה נכון.

אילת, גם אני כמוך.
לא רוצה להשאיר את הילדה כי אני לא יוכל להנות בלעדיה, היא תחסר לי בחופשה.
ניסיתי, השארתי אותה ללילה אצל ההורים (בגלל מסיבה למבוגרים שנערכה אצלי בבית) ולא ישנתי טוב כל הלילה, כבר בשבע בבוקר התייצבתי אצל ההורים שלי לחבק את הקטנה.

גם לבעלי חסרות היציאות האלה לבד והוא מרגיש שהוא מחמיץ אבל הראיתי לו שגם לפני הולדת הקטנה לא היינו בליינים במיוחד, ובחופשות, אחרי שהיא נרדמת אנחנו מבלים בחדר (יש מרפסות עם נוף, אפשר להזמין ארוחות יין וכו' ).

הסברתי לא טוב. בכל מקרה מדובר על לילה או שניים. לא יותר. תחושת ה"בזבוז" נובעת מהעובדה שיש לנו שבעה לילות ואנו לא מנצלים אפילו אחד. לגבי "לבלות"- אנחנו לא עושים את זה יותר מידי. או בכלל לא. זו אחת הסיבות שאני לא מבינה את הצורך בנופש. בו נתחיל בסרט, בא.בוקר.
יונת, זו האפשרות שעמדה על הפרק. לקחת מקום קרוב, ביום לדאוג שמישהו יהיה עם הילדים ובלילה נישן יחדיו. כאן עולות שתי שאלות. למה לצאת לנופש אם הוא קרוב לבית או שהוא בעיר שברחנו ממנה לא מזמן? ויותר מזה, בןזוגי מנסה להתחיל כך ואז לעבור ל"אולי הם לא יבואו בלילה...".
האם זהו רק הצורך שלי או שאכן, אם אעדר לכ"כ הרבה זמן אני עושה בכך עוול לילדיי?

אילת - למה שתדאגי כל היום? את דואגת כשהם עם הסבים מאחת עד הלילה? הם נרדמים שם ואז את לוקחת אותם? אני לא רואה מרחק גדול בין זה לבין להשאיר לילה.
הפשרה של בן זוגך נשמעת סבירה מאוד. אני חושבת שכדאי שתלכי על זה - אפילו אם לך זה נראה טררם. ואם הוא גם מוכן לאפשרות שיבואו לישון איתכם - על אחת כמה וכמה (no pun intended). וזה לא סותר את עניין הסרט וארוחת הבוקר, אבל יכול לשמש כתמריץ.
אפשר ליהנות מכל העניין, לא לראות אותו כפשרה וכבזבוז אנרגיה. מה כבר יש לך להפסיד? לילה או שניים בהחלט נשמע סביר בעיני, בפרט שמדובר בשניים.
אגב, הקטנצ'יק נולד כשהבכורה היתה בת שנתיים ותשעה חודשים. נכון שהיא הבינה הכל - אני פשוט מופתעת כל פעם מחדש כשאני קולטת כמה הוא רחוק בהתפתחות החשיבה המופשטת ממה שהיא היתה - בכל אופן, הלילה שבו הוא נולד היה הלילה הראשון שבו ישנה בלעדי, וזה עבר בסדר גמור. ועל חוויית הנסיעה שלי, שבגללה פתחתי את הדף הזה, את יכולה לקרוא בדף צ'או קוקו וצד שני - גם היא עברה בשלום רב - הרבה יותר טוב משיכולתי לשער.

אני נסעתי לראשונה בחיי בלי הילדה ובלי הבעל,
לחופשה טוטאלית בת 5 ימים בברצלונה, עם חברה ועל חשבונה.
הילדה הייתה בת 5.4 הבעל בן 35...

ההזמנה הנדיבה הייתה בתוקף כשנתיים לפני שמימשתי אותה,
ואני חיכיתי עד שיגיע "הרגע הנכון".
יש לציין ש"הרגע הנכון" הוא אישי ביותר, אין חוקים.
מה גרם לרגע להיות "הנכון"?

העובדה שהילדה שלי החלה לרצות לישון אצל הסבתא בלעדי וממש להנות מהניתוק ממני
אצל אנשים שלא הייתה לה אפשרות לינה היא התחילה לרצות להשאר "מהבוקר ועד שיהיה חושך".
העובדה שכל גילויי העצמאות המבורכים האלה באו ממנה לגמרי, לא היו אילוצים, זו הייתה בחירה חופשית...

וגם מהצד שלי- פתאום רציתי מאוד מאוד מאוד לנסוע.
רצון שלא היה קיים בי קודם. והייתה לי תמיכה מכל הכיוונים.

אני חושבת שיפה לעבור תהליכים כאלה, ולהשתנות.
וכשזה נעשה "ברגע הנכון" הזיכרון שנשאר מהחוויה הכוללת הזו, ממשיך ללוות ביופיו...

ציפור - איזה יופי של תיאור נכון!

הנה הסיפור שלי בנושא הזה: אני אמורה לנסוע ליפן לבד (לראשונה בחיי ההוריים) בעוד שבוע וחצי. כשהציעו לי את זה בטלפון, עם מימון מלא והכל, כל כך התרגשתי שמיד אמרתי כן. אחרי כמה שעות התחילו ההתייסרויות... איך אוכל לעזוב את ביתי מעיין בת השנתיים לבד? (כלומר, עם אביה, סבתה, דודיה...) אחרי כמה ימים של חיבוטי נפש וחלום בלהות אחד שבו חלמתי שאני רואה את מעיין נסחפת בזרם של מיים שחורים ואיני יכולה לעזור לה, התקשרתי לדחות את ההזמנה. האשה שהזמינה אותי היתה מאוד נחמדה, וסיפרה לי (אחרי שהתוודיתי על הסיבה לביטול) על הפעם הראשונה שעזבה את ביתה לכמה ימים לבד. היא שכנעה אותי שלא כדאי לוותר על הזדמנות כזו ושביתי תגלה שהיא יכולה גם בלעדי, ומה שלא פחות חשוב - שלטווח קצר אני אזכר שיש לי משמעות קיומית גם בלעדיה.
לבסוף החלטתי לנסוע, תוך התפשרות על כך שאסע לתקופה הקצרה ביותר שאפשר: רק ליומיים כנס, והשאר זה נסיעות לשם וחזרה - בסה"כ 5 ימים. ברגע שהגעתי להחלטה, אחרי שבועות של התלבטויות, הדחקתי את כל העניין, עד... עד עכשיו. ברור שעכשיו מאוחר מכדי לבטל, ואני עסוקה עכשיו בעיקר במחשבות איך להקל את הפרידה על מעיין ועלי, אבל זה מתחיל מאוד להבהיל אותי. נניח אפילו שהיא לא תתרגש מדי מהפרידה (וזה יתכן; היא ילדה עליזה וחייכנית, אוהבת את העולם ומסתדרת טוב) אבל מה איתי? אני מתחילה להרגש כמו שהרגשתי לפני טיולים שנתיים בכיתה ו' או ז'. סבלתי אז מאוד מגעגועים הביתה, שלעיתים חייבו אותי אפילו לחזור מטיולים באמצע. לפני טיול הייתי די מבוהלת. ידעתי שיהיה כיף אבל גם ידעתי שבשלב מסויים ישתלטו עלי הגעגועים ואז לא תהיה לי תקנה מלבד לחזור הביתה. אמנם עברו מאז עשרים שנה והבעייה של homesickness נפתרה מזמן, אבל עכשיו לקראת הפרידה ממעיין אני תוהה אם היא לא מתחילה לחזור... והבעייה היא שיפן קצת יותר רחוקה מהגליל.
כולם אומרים לי: מעיין תשקף את היחס שלך לנסיעה הזאת. אם את תהיי רגועה, גם היא תהייה רגועה. אני מבינה זאת אך תוהה איך ליישם בפועל את שינוי העמדה שלי כלפי הנסיעה. כל כך בא לי להנות מההזדמנות הלא צפויה הזו, ואני חוששת שאבלה חמישה ימים בחרדה וגעגועים. רעיונות להתמודדות מנטלית יתקבלו בברכה.

לפני שהחלטתי לנסוע, שאלתי חברה שנסעה כבר כמה פעמים והשאירה ילדים בגילים דומים בבית, אם היא הצליחה ליהנות. היא אמרה לי שברגע שעלתה על המטוס - זהו, היא כבר "בתוך" הנסיעה. אני לא זוכרת את הניסוח המדויק שלה, אבל את רוח הדברים - מאוד. היא מתקשרת, היא מדברת איתם, היא תומכת במי שקשה לו - אבל היא נהנית לגמרי מהחוויה שלה. איכשהו הדברים שלה שחררו אותי ליהנות גם כן.

גם אני חוויתי את זה כך - מרגע שאני נוסעת, נסעתי, ואני יכולה להנות בלי שום בעיה. הגעגועים מציפים אותי תמיד עד דמעות בדיוק כשהמטוס נוחת חזרה בבן גוריון, ועד שהמזוודות מגיעות נדמה לי שאני מתעלפת. ואז, לפגוש אותם שוב.... רק בשביל זה שווה לנסוע.

הגעגועים מציפים אותי תמיד עד דמעות בדיוק כשהמטוס נוחת חזרה בבן גוריון
אבל זה גם בלי ילדים.
> מתוודה <

אתמול דיברנו על זה. אף פעם לא נפרדנו מבן השנה ועשר ללילה. חברים שלנו נוסעים לצלילה בסיני. נראה לי מזעזע לנסוע בלעדיו ולבן זוגי גם. ואז שאלנו: האם יש גיל שממנו זה לא גורם נזק לילד? או שאולי זה רק אצלינו בראש שקשה להיפרד ולנסוע בלי. תמיד אמרתי שאני רוצ ה שנבלה לפחות לילה אחד רק שנינו (לישון לילה רצוף;-) ) לפני שיהיה לי עוד ילד. עכשיו זו נראית לי אמירה משונה. בעלי אמר שאנשים מסביבינו נוסעים כל הזמן בלי הילדים. אמרתי לו שאנשים מסביבינו גם משאירים לבכות בלול ונותנים רמדיה צמחית, אז מה? (הגירסא החדשה ל"אם כולם קופצים מהגג?"

)

הדוגמה של הרמדיה, כוונתה שהורים נותנים\עושים משהו ובסוף מתגלה שזה גורם נזק. התהיה שלי אם מגיל מסויים לילדים פחות משפיע אם ההורים נוסעים.

מונונקי, אני מציעה לנסות בהדרגה: תתחילו מלהשאיר אותו לילה אחד כשאתם זמינים למקרה הצורך, ואם זה ילך טוב אז תוכלו לחשוב על חופשה ממש.

ליונת,
אנחנו לא חושבים להשאיר אותו כרגע. רק תוהים בינתיים אם יש גיל שזה נהיה יותר קל.

בטח שיש! רק שהוא שונה אצל כל אחד...

נניח, אין לי ספק שכש(צעיר )הילדים בני 15 אין שום בעיה שיסכימו להשאר לבד

בטח - הבת שלי למשל, מבקשת להשאר ללילה אצל הסבים כמעט כל פעם שאנחנו שם (בדרך כלל לא מתקיים מסיבות התארגנות, אבל מדי פעם אנחנו עושים את זה, להנאת כל הצדדים).
קשה מאד למדוד האם נגרם או לא נגרם נזק. אני מאמינה, שכשעושים במידה ובצורה מחושבת, גם אם נוצר קושי, זה לא משהו מעבר ליכולת ההתמודדות. לא צריך ליצור במכוון, אם לא מרגישים צורך, אבל גם לא נורא לעזוב בן שנתים במקום אהוב, אוהב ומוכר ללילה או שניים (אם יש אחים, זה עושה את הכל קל יותר).

גילה - הרבה הרבה קודם, ואני חושבת שאצל תאומים זה עוד יותר מוקדם, בגלל הבטחון שהם נותנים אחד לשני.

צחקתי. ברור לי שאנחנו (3 ורבע) מאוד קרובים לשם.

יש לי 4 ילדים בגילאים 11, 10, 7, 4.5 . כמובן שלא נסענו לחופשות כשהם היו בני חודש, זה משתנה מילד לילד. וממשפחה למשפחה.
זה תלוי עם מי משאירים את הילדים, אף פעם לא השארתי אותם עם בייבי סיטר שהם לא מכירים, תמיד עם בני משפחה קרובים מאוד.זה היה חשוב לי מאוד.

ברוב המקרים הורים נוסעים לחופשה בלב כבד , מה יהיה עם הילד , וכשהם חוזרים רואים שבעצם הוא נהנה להיות עם סבא וסבתא או מישהו אחר שהוא אוהב והוא מספר שהוא עשה חיים משוגעים, גם זה קורה.

במקרה הספציפי שלי, הילדים שלי לא סובלים, כשאנחנו נוסעים זאת הופכת להיות גם חופשה בשבילם, הם הולכים לישון אצל סבתא זה שינוי אווירה וכיף להם,
בשביל זה צריך משפחה שעוזרת ותומכת.

{

היי,
בני בן שנתיים עדיין יונק בבוקר לפני שנת הצהריים ובלילה. הוא ישן איתנו במיטה ולא נפרד ממני ליותר מכמה שעות. אביו מטפל שותף מלא. יש לי הזדמנות לנסוע ל-4 ימים כלומר לשלושה לילות עם חברותיי לפריס. אביו נשאר איתו בכייף כלומר שגרת חייו לא תשתנה וזה גם בסופשבוע כך שהם יבלו זמן רב יחדיו. בכל זאת אני קצת חוששת מזה שנאי נעלמת לשלושה לילות. מה אתן אומרות?
יש לי יום להחליט אודה לכם אם תכתבו כאן מהר ככל האפשר.
טותי

נסעתי בלי בתי (כשהיתה בת שנה) ל- 6 ימים. נהניתי, נחתי, כייפתי. בזמן זה שאבתי על מנת לא לפגום בהמשך הנקה והיא קיבלה שקדיה.
כשחזרתי קיבלה את פני בחיוך גדול, וחזרה לינוק כרגיל. הזהירו אותי מכעס אפשרי שלה עלי, אבל היא לא הביעה שום כעס, וגם בהעדרי לא הרגישו בן זוגי והמטפלת שלה בתגובות יוצאות דופן.
אמרה לי מישהי שאחת הבעיות עם אמהות שנוסעות לכמה ימים זה שהן מכניסות את רגשי האשמה שלהן לתוך מערכת היחסים עם הילד (ואת זה היא אמרה מנסיון עם בנה שכעס עליה), ואז הילד מרגיש את זה ומגיב בהתאם. לי זה נשמע הגיוני.

טותי, האם בנך נשאר לילה בלעדיך? אותי היה מפחיד להשאיר אותו ל 3 לילות, בלי שראיתי שהוא ואבא מסתדרים לילה אחד בלעדי.

גילה, טותי

בתי מעולם לא נשארה לילה בלעדי לפני הנסיעה שלי. חשבתי לנסות להשאיר אותה עם אבא - אבל במחשבה שניה זה נראה לי לא שייך, פשוט נסעתי. אני מודה, עד שעברנו לילה ראשון בלי אמא והתקשרתי בבוקר ודווח לי שהכול בסדר היו עוד כמה פירפורים, אבל אחר כך כבר לא.
טותי, ממליצה לך לנסוע- אם את רוצה לנסוע אז למה לא. להיות אמא אין פרושו תמיד לצאת עם הילדים...
ואת יודעת מה, במקרה הכי הכי הכי גרוע יעברו על הנשארים בבית כמה רגעים קשים, ואולי תקבלי קצת פרצופים בחזרה, אבל זה לא שווה את הנסיעה? (ואני מניחה שאם את חושבת שזה לא שווה אז כדאי שתשארי בבית בכייף

)

רק תוהים בינתיים אם יש גיל שזה נהיה יותר קל.
הכוונה שיש שני סוגים של קושי: להורים ולילדים. לכ"א יש להתייחס בנפרד.

איך נפרדים פעם ראשונה ללילה?
או יותר נכון האם ואיך...
האפרוח הגדול בן שנתיים וחצי. מרגע היוולדו בילינו כל לילה יחד, ובכלל, הכי הרבה שלא התראינו היה בערך שמונה שעות, וגם זה לא קרה הרבה בחייו.
עוד חודש מתקיים השאקטי ומאוד מתחשק לי להשתתף. האפרוח הקטן בן שבעה חודשים ולגביו אין בכלל שאלה. לבכור זה ממש לא מתאים וגם לי לא מתאים שיהיה איתי שם.
אני משתפת את הסביבה בלבטים שלי והרוב ממש לא מבינים על מה המהומה, טוענים שהגיע הזמן (כבר מזמן) שניפרד. ואני חושבת, למה? מי אמר שצריך בכלל?
אז נכון, אני מאוד רוצה לנסוע ולחוות משהו שהוא יותר שלי כאשה, לא רק כאמא (למרות שהצמוד ציצי יהיה איתי) אבל משהו בי עוצר והמחשבה להיות לילה בלעדיו (בטח ובטח ששניים) קשה לי, קשה לי מאוד אפילו.
אני יודעת שאם אחליט לנסוע יכולים לקרות דברים טובים. לי, לקשר של האפרוח ושל אבא שלו ואולי גם לקשר שלי עם האפרוח. ובכל זאת, מתקשה לעשות את ההחלטה.

אנונימי

רק רוצה לתת

ולהגיד שמאז שיחתינו בצהריים, אני לא מפסיקה להזכר בפרידה הראשונה שלי ממנו בגיל שנתיים וחצי.
בהצלחה{@

שנתיים וחצי - נראה לי קצת צעיר מידי להפרד ללילה...
אבל מצד שני אם יש בחייו עוד מבוגרים מאוד דומיננטים כמו סבתא, דודה שהוא קשור אליהם מאוד,
אולי זה פחות נורא.

הוא יונק?
מי אמור להרדים אותו במקומך - אבא?
איך הקשר ביניהם?

הילה, תודה (-: אני ממשיכה לחשוב. מילותייך עוזרות.

שנתיים וחצי - נראה לי קצת צעיר מידי להפרד ללילה
גם לי. ואני לא מצליחה לחשוב כרגע על איזה גיל הוא לא צעיר מדי. ואני בכלל לא רוצה להיפרד. אוף! השאקטי הזה. לא יכולתי להתוודע אליו כשהייתי צעירה ורווקה?

אם יש בחייו עוד מבוגרים מאוד דומיננטים כמו סבתא
יש. אבא וסבתא שגרה צמוד.

הוא יונק?
לא. וגם לא מתעורר בלילה (כן, אני השכנה

).

מי אמור להרדים אותו במקומך - אבא?
כן. הוא מרדים אותו כל לילה בזמן שאני מניקה-מרדימה את אחיו הצעיר.

איך הקשר ביניהם?
נפלא. אהבה גדולה. אבל הוא אבא הי-טק. משקיע, משתדל, רגיש ואוהב ועדיין בגבולות ההי-טק.

אם ככה, נשמע לי שזה יכול לעבור חלק, אם תהיי שלמה עם זה.
כלומר זה תלוי בך (בכם) ובמה שתשדרי(ו) לו.

אנונימי

אני מניחה שהוא עדיין ישן בצהריים, אז בעצם מדובר על אחה"צ חמישי ואחה"צ שישי ושבת מלאה.

חמישי אחה"צ סבתא יכולה לבוא עד שאבא יחזור מההי טק שלו. נניח אפילו שאת תרדימי אותו בצהריים, ואז תסעי. כך שזה יהיה יום בכלל לא בעייתי.

שישי בבוקר גן, צהריים שינה (עם אבא). אחה"צ ושבת - למצוא תעסוקה שהוא אוהב במיוחד ויש לאבא זמן איכות 1 על 1 שלא יסולא בפז.

כאשר את יכולה (בשביל להרגיע את עצמך) להגיד לעצמך שאם שבת בבוקר, את רואה שהמצב קשה - את חוזרת הביתה. או לחילופין, הם באים לבקר בהפסקת צהריים או משהו כזה.

ואם תחליטי שכן - תוכלי למצוא בקישורים (ותוכלי לבקש וניתן) טיפים איך לעבור את זה בצורה הכי טובה.

אני מניחה שהוא עדיין ישן בצהריים
כבר לא, די הרבה זמן. לפעמים בסופ"ש אנחנו נהנים משנת צהריים משותפת אבל זה נדיר. בעיני זה דווקא מקל על העניינים כי בערב הוא נרדם מהר מאוד.
אני באמת חושבת מה הבעייה ונראה לי שבעיקר הלילות (כדי להקשותעל ההחלטה שלי, בשני הלילות האחרונים הוא התעורר וחיפש אותי).
חוץ מזה שאני תוהה איך יהיה לי להיפרד ממנו לזמן ארוך כל כך. וגם לו...
עדיין חושבת על זה.

אם זה עוזר לך - שאקטי אינו אירוע חד פעמי

כן אני יודעת. אבל אני מקווה שגם ההריונות והלידות שלי הן לא. אולי אני אגיע אליו בגיל 45, כשהקטן ביותר יהיה בן 5...

אם זה עוזר לך - שאקטי אינו אירוע חד פעמי והנה זה שוב מגיע.
הילה מתריעה בככר שזה היום האחרון להרשמה מוקדמת ואני כבר נלחצת. אני יודעת שאין שאלה, הפעם אני מגיעה לכל הפסטיבל (בחורף הגעתי רק ליום האחרון, כך שלא נפרדנו ללילה..).
מצד אחד, אני מרגישה בשלה להיפרד, אפילו מהקטן שיהיה בן שנה וחודש. מצד שני, לא. פשוט לא יכולה לחשוב על זה.
אני לא דואגת להם (טוב נו, אולי קצת לקטן, בכל זאת ציצי..). האבא נפלא ואוהב ומחבק ונמצא.
בקיצור, אני מבולבלת מאוד.

הי משפחת אושר @}
אני מאוד מזדהה עם הקושי להפרד מהקטנים ללילה, שלא לדבר על שניים...
בהקשר של שאקטי, ובכל הקשר אחר בעצם, הפתרון שלי הוא למצוא דרך בה הבן שלי נמצא בקרבת מקום,
וכך אני יכולה לעצור הכל וללכת להיות איתו כמה פעמים ביום, לפי הצורך.

אני יודעת שבשאקטי חורף רציתם לבוא כל המשפחה ולשכור חדר בבית ההארחה,
אבל זה לא הסתדר בגלל שבלתי אפשרי להכניס גברים למתחם הפסטיבל.
אם היו לכם חברים או קרובים באיזור בית אורן, הייתי מציעה לכם שהאיש והילדים יהיו שם, ואת תגיעי לשם בלילות ותהיי איתם.
על כל פנים, בקיץ יש גם אפשרות שהם יקימו להם אוהל באיזור מרוחק מההתרחשות של הפסטיבל.
ביער שמקיף את בית אורן לא חסרים מקומות לקמפינג!
אם יתארגנו להן כמה משפחות, אפשר יהיה לעשות את זה ביחד, ולייסד מאהל תומך לאמהות באופניות כמונו שרוצות לבוא לפסטיבל ונתקלות בקושי.
האיש שלי הצהיר שהוא מוכן להרים את הכפפה וליצור מעגל של גברים וילדים שיטיילו ויבשלו ויסתלבטו ביחד בעוד הנשים שוהות בפסטיבל.
מה את אומרת? נשמע לך? דסקסי עם האיש שלך, והעיקר - אל תלחצי!

אפשרות נוספת היא לגייס לעזרתך בייביסיטר ממין נקבה שתבוא איתך לפסטיבל ותהיה עם הילדים חלק מהזמן.
את יכולה לתגמל אותה בכך שתקני לה כרטיס לפסטיבל, ובשעות שאת תהיי עם הילדים היא תוכל ליהנות ממנו.
הכי טוב אם זו מישהי שהילדים כבר מכירים, או מישהי מהמשפחה.
בשאקטי לפני שנתיים אמא שלי בילתה עם בני שהיה בן שמונה חודשים שלושה ימים נפלאים,
ועל הדרך גם התאהבה בשאקטי (לפני זה כל העסק לא ממש עניין אותה).
ה"חסרון" של זה היה שבשנה שאחר כך היא רצתה לבוא כמשתתפת מלאה בפסטיבל, וסירבה לשחזר את הבייביסיטר