אולי מחר הוא יזחל

והרבה תודה על העידוד.
זה עוזר.

לפעמים אני מרגישה שהכעס משתלט עליי. שנמאס לי שהוא ישן כל כך הרבה. שמעצבן אותי שהוא יונק ויונק ועדיין לא מקבל את כל מה שהוא צריך.
אני מרגישה חסרת אונים.
מה שעשיתי עד עכשיו לא היה מספיק (זאת לא אשמתי, אבל זאת השורה התחתונה - לילד יש חוסר).
לא לגמרי ברורה לי דרך הפעולה מכאן והלאה - איך משפרים את הערכים? ניסיתי לברר קצת על חומצה פולית נוזלית, לא כל כך קל להשיג אותה. אני אנסה לבקר בבית מרקחת נצח ישראל (פעם ראשונה שאני שומעת על המקום הזה) אם זה יהיה רלוונטי. לצערי אין לי אפשרות לקנות אונליין.
כנ"ל לגבי B12.
מזל שיש ברזל נוזלי.

דיברתי עם מורה שלי לשעבר, שלמד עם שרון קוצר. הוא ייעץ לי לקחת קומפלקס B, כדי שכמה שיותר ויטמינים יעברו דרך החלב. ובכלל, לאכול כמה שיותר.
אחרי בדיקות הדם שלי אני אתחיל.

קשה לי למצוא עוגן להיאחז בו. עד שלא תהיה בדיקת דם מפורטת אני לא יכולה לעשות שום דבר מועיל.
ועם זאת, אני קצת פוחדת מהתוצאות של אותה בדיקת דם ומהימים שאחריה.

הי ג'וניפר , אולי כתוב בדף , אבל אני לא ראיתי , בקשר לתזונה שלך . אם התזונה שלך מאוזנת ובריאה אפשר להניק עוד אחרי גיל שנה ועדיין לא להוסיף מוצקים .
העובדות אומרות שיש חוסר אצל הילד, כך שהוא צריך משהו חוץ מההנקה.
אני אבדוק בימים הקרובים אם יש חוסר מאובחן אצלי.

ולי הכתובית הצהובה אומרת: הכל נכון - גם פרשנות לקויה.
מה אני אמורה להבין מזה?

בתור אחת שמאד קשה לה להרים טלפון כאשר צריך ואפשר,
ממליצה לעשות משהו לגבי הקושי לטלפן לשרון קוצר, ולנסות בכל זאת לקבל ייעוץ טלפוני

מחזקת את ידייך.
מאחלת שבדיקת הדם תתן מענה שיאפשר להיות רגועים יותר.

יקירה,
רק רוצה לחזק אותך, שמאז שפתחת את הדף הזה חלה התקדמות משמעותית. אמנם עוד אין בידיך את התמונה המלאה של ספירת הדם, אבל כן יש מידע חלקי שנותן כיוון על מקור אפשרי לבעיה.
ונכון שמאד מאד קשה לעשות להם בדיקה שמכאיבה, אבל בדרך כלל האחיות שלוקחות את הדם מאד מיומנות, והרבה פעמים הפחדים שלנו לפני יותר גרועים מאיך שזה באמת. וזה למען מטרה חשובה מאד.

ברור, ברור, ברור שיעלו בך רגשות קשים. זאת באמת התמודדות לא פשוטה, ואת פועלת נהדר. את קשובה לעצמך ולתינוק שלך, ואת משקיעה המון מאמצים כדי לרדת לשורש העניין ולטפל בו. טבעי לגמרי שההתמודדות הזאת מעוררת גם תסכולים וכעסים ופחדים ומה לא.... תני מקום לכל מה שאת מרגישה, זה הכל בסדר. ואת אמא נהדרת.

דרך אגב - בנוגע לאוכל - אני חושבת שמעטים מאד התינוקות שבגיל 10 או 11 חודשים אוכלים מזון מוצק בכמויות שיכולות למלא חוסר תזונתי משמעותי. לפעמים לתינוקות יש חוסרים, מכל מיני סיבות. וזה לא אומר שעשית משהו לא בסדר או לא מספיק. הוא בר מזל שהוא יונק, ויש הרבה תינוקות שעוד לא נוגעים במוצקים בגיל הזה, שוב, מכל מיני סיבות שונות.

גם לי נשמע שהתייעצות טלפונית עם שרון קוצר יכולה לעזור.

שולחת לך הרבה כח

סך הכל עלית כאן על משהו שהוא חשוב. התחלת לפעול. ברגע שתתחילו טיפול הדברים יתחילו להסתדר.
למה את בעצמך צריכה לחשוב מה לעשות? מה אומר הרופא?
מוזר שהוא לא נתן לך שום טיפול..

לגבי המשהו חוץ מההנקה- אם הוא מסרב לאכול אז הוא מסרב לאכול. מה תעשי תדחפי לו בכוח אוכל לגרון? לפחות הוא יונק.
ברגע שהחוסרים יתאזנו זה יתחיל להסתדר. אם הוא לא סופג מהחלב שלך הוא גם לא יספוג מאוכל מוצק. אני ניסיתי להאכיל את הבן שלי בכמויות אדירות של בשר אדום והודו וסלק וכו', לפני שהברזל התאזן. הוא גם לא כל כך אכל את זה וגם זה לא השפיע עליו בכלל- אני לעומת זאת לא אנמית לראשונה בחיי כי אכלתי איתו את האוכל הזה

ושוב- את בדרך הנכונה. גילית בעיה ואת מטפלת. את לא עוצמת עיניים. שולחת חיזוקים...

גם אצלנו היה מחסור חמור בברזל (או יותר נכון המוגלובין נמוך, לא בדקנו מהויריד) וראינו שינוי אדיר אחרי שהתחלנו לתת ברזל.
(מצאנו בבית טבע תוסף שנראה סביר איך שהוא)
לפני - רנצ'ו היה חסר אנרגיה וחלש, עם עיגולים אדומים מתחת לעיניים ונרדם לפעמים בחמש וחצי אחה"צ לכל הלילה...
אחרי- ראית אותו, חודשיים עם ברזל עשו עבודה מצויינת!
אני לא יכולה להיות בטוחה אבל נשמע לי מאד הגיוני ההסבר שמאגרי הברזל מהבטן נגמרים אחרי כחצי שנה, ומכוון שחלב האם דל בברזל (בזה אני כן בטוחה!) צריך להוסיף לפחות עד שמתחיל לאכול מלא.

ג'וניפר כבר אמרה שמהתוצאות של ספירת הדם עולה שהבעיה היא מחסור בחומצה פולית/B12 ולא בברזל.
מצטרפת לחיזוקים.

שחלב האם דל בברזל (בזה אני כן בטוחה!)
אכן?! חלב האם דל בברזל?
מלחיץ! אני לא מוסיפה כלום והילדה שד משחת, לא חשבתי להוסיף לה...

כתבתי כבר למעלה והנה אני חוזרת
ארבעה דברים בפי:

_אני עדיין חושבת שיש אי אלו דברים לעבוד עליהם, כי מי שמתוסכל בסופו של דבר מחוסר היכולת שלו לתפעל את עצמו במרחב זה הוא.

לפעמים (20 פעם ביום) הוא נתקע במן פוזיציית ישיבה עקמומית כזו שהוא לא מצליח לצאת ממנה ומבקש שאזיז אותו לאיזשהו כיוון לא משנה איזה.
הוא מאוד רוצה להתקדם לעבר דברים, לטפס עליי, ולא יכול._
אני חושבת שכדאי שתשתדלי לא "לעזור" לו. "עזרה" במצבים האלה הרבה פעמים היא מכשלה:
התיסכול שלו ביחד עם הרצון להשיג משהו יביאו אותו להתקדמות. התערבות שלנו תחבל בהתנהלות הנכונה ותפריע לו. (זו תובנה מניסיון שלי)

מכירה את "מפלצת האמא המושלמת"? יש כאן דפים בנושא

אין דבר כזה "אמא מושלמת". אפילו הרדיפה עצמה אחריי המושלמות מעידה על חוסר שלמות. הניסיון להיות "אמא מושלמת" מועד מראש לכישלון.
גם אם עושים הכל "נכון", התנהלות המציאות והאינדיבידואליות שלנו - מנצחות כל מתכון מוכתב מראש. למשל לעזור לו להחלץ מהפוזיצייה בה הוא נתקע, שלכאורה מעידה על אמא קשובה ותומכת, היא דוגמה טובה לכך שאמא "מושלמת" לא בהכרח פועלת טוב.
מציעה לך להתמקד בדיוק שלך עם עצמך, בתחושות שלך, ברוגע שלך ולא ב- אני עושה הכל "נכון" ובאיך זה יכול להיות שדברים מתנהלים לא לפי הספר. כלומר, טוב לי שאני מניקה את בני, טוב לי שאני מחזיקה אותו במנשא קרוב אליי וכו'... זה מתאים לי, זה מרגיש לי נכון עם עצמי, זה טבעי לי.....
החיבור הזה לעצמך יעלה בך שוב את הביטחון שלך כאדם וכאמא ליודעת את בנה טוב מכולם

ככל הנראה ללא הנקה החוסרים שלו היו גדולים יותר ולכן תברכי את עצמך, ואת היכולת שלך להניק ושל ילדך לינוק.

שולחת לך חיזוקים

לעשות בדיקת דם מהוריד (אלוהים ישמור, איך עושים את זה לתינוק עוד-לא-בן-שנה?),
לוקחים רסקיו, שמים לו על מקום הדקירה רסקיו. ואני באופן אישי שולחת את האבא, קל לו יותר להתמודד עם זה.

לעשות בדיקת דם מהוריד (אלוהים ישמור, איך עושים את זה לתינוק עוד-לא-בן-שנה?)
עושים. תו"כ הנקה. מתעקשים על זה ושלא יגידו לך שאי אפשר. אפשר גם אפשר, רק שלפעמים צריך קצת יצירתיות. להזכירך, ליותם הוציאו דם מהוריד בגיל 3 חודשים. היה מזעזע. הן (אחות+רופאת הילדים) התעקשו שהוא חייב לשכב על המיטה כדי שיהיה הכי יציב שאפשר. אני מצדי התעקשתי שהוא צריך לינוק תו"כ. פתרון הביניים היה: הוא שכב על המיטה בעוד האחות מחזיקה אותו ומייצבת שלא יזוז מידי, הרופאה לוקחת את הדם, ואני רוכנת מעליו ומיניקה אותו בתנוחה הכי בלתי אפשרית שאת יכולה לדמיין. הן די התפעלו מזה שהייתי מוכנה להיניק ככה.... לא כל כך ברור לי למה. כאב גב לכמה דקות שווה ביותר הרגעה והפחתת כאב של התינוק שלי. את יכולה לברר אם אפשר למרוח אמלה לפני כן על מיקום הדקירה - זה יכול לאלחש קצת. אני יודעת שניתן לפני חיסונים אבל מחט של בדיקת דם החודרת לתוך כלי הדם אני לא יודעת אם כדאי שיחדור גם משאריות האמלה... צריך לברר כאמור.

חלב האם דל בברזל.
אכן, אך ספיגתו מושלמת. ואת זה אי אפשר להגיד על התוספים או על הברזל שבתמ"ל. מה שכן, אין ספק שכדאי לתת מזון עשיר בברזל ברגע שהילד מתחיל לאכול, ולרוב זה יותר קרוב לסביב גיל 6-8 חודשים מאשר לגיל שנה.

ככל הנראה ללא הנקה החוסרים שלו היו גדולים יותר ולכן תברכי את עצמך, ואת היכולת שלך להניק ושל ילדך לינוק.

מניסיון מצטרפת להמלצה על הברזל פרו 15,גם אנחנו עברנו תק' של חולשה ואדישות,עם הקטנה שעכשיו בת שנה כמעט,גם נולדה טיפה לפני הזמן וקטנה(פחות מ2.5 קילו),עברנו בדיקת דם מהווריד פעמיים,היה לא נעים,נורא בפעם הראשונה כי לא יצא לה דם,אבל בפעם השניה הנקתי ממש לפני ומיד אחרי,היא כמעט לא בכתה,והכי חשוב גילינו שיש חוסר חמור בברזל ובויטמין די,עכשיו משלימים.
הילדה התעוררה לחיים...משחקת,צוחקת,עלה התיאבון,גם היא כמעט ורק יונקת אבל לפחות עכשיו אפשר לסקרן אוה קצת באוכל מוצק.
בקיצור בהחלט יכול להיות שקצת חיזוקים כאלה והכל יראה אחרת.

הוא שכב על המיטה בעוד האחות מחזיקה אותו ומייצבת שלא יזוז מידי, הרופאה לוקחת את הדם, ואני רוכנת מעליו ומיניקה אותו בתנוחה הכי בלתי אפשרית שאת יכולה לדמיין
מצטרפת ל רוני של 4. עשיתי בדיוק אותו דבר, בשניידר. וכשקצת גדל, גם ישבנו במעבדה, הוא ינק בישיבה, אני ישבתי מול האח, והאח במעבדה לקח את היד שלו.
אני מתעלפת בבדיקות דם, אז גם היה חשוב לי להתמקד בילד ולא לראות... P-:

היינו היום בהתפתחות הילד. דיברנו קצת באופן בלתי רשמי עם הרופאה שביקשה לבדוק גם תפקודי כבד בבדיקת דם, ועם הפיזיו' שראתה את הילד במלוא קרעכצניותו.
לא היה לנו קל כל כך. אני חושבת שזו הפעם הראשונה שבאמת באתי לשם ואמרתי, קודם כל, כמה קשה לי .
שהוא ישן המון, שכשהוא ער הוא נצמד, ומקטר, ולא עושה דברים שנראה שהוא צריך לעשות, ושבעצם - אני עוברת כאן איזשהו תהליך של פרידה מאיך שחשבתי שהילד שלי והגידול שלו ייראו (להבדיל כמה וכמה הבדלות, כנראה שלי אין ילד עם צרכים מיוחדים, אבל אם מישהי מכירה את 'ברוכים הבאים להולנד' - זה טקסט שעבר לי בראש כמה וכמה פעמים).
אני קוראת במקומות אחרים אמהות ששואלות מה לבקש ליומולדת השנה של הילד. כל ההצעות שם כל כך רחוקות מלהיות רלוונטיות לנו.
במה ילדים בני שנה משחקים? אצלנו הוא בכלל לא מתעניין בהשחלות, או צורות, או כלי מטבח.
למה? אין לי מושג.

מה שכן, הפיזיו' דיברה היום קצת על רגישות תחושתית. עוד מוקדם להגיד הרבה דברים על הנושא, אבל כנראה שאנחנו הולכים להכיר כמה מרפאות בעיסוק. ולא סתם מרפאות בעיסוק, את אלו שמשתייכות ליחידה המובחרת הנקראת "צוות אכילה" (רק לי זה נשמע סיווג כמעט צבאי?).

אני מניחה שסך הכל המצב ממש לא נורא.
זו רק אני שמרגישה כרגע מאוד אבודה, וקצת לבד.
אין לי עדיין תכנית פעולה, לא נתקלתי עדיין במשהו מספיק משמעותי שמרגיש לי נכון ושאני יכולה להיאחז בו.
רק הבדיקת דם הזו (שאני מקווה שתתבצע מהר. מסתבר שרק רופא ילדים יכול לקחת דם מילד בן פחות משנה), שבה אני מקווה מצד אחד שהחוסרים לא ייצאו גדולים מדי, ומצד שני אני כן מקווה שימצאו משהו שהוא מספיק רציני, שאחרי טיפול בו הילד ירביץ קפיצה התפתחותית.

אני מקווה שאנחנו בידיים טובות בקופ"ח, כי הידיים שלי כרגע לא משהו יציבות.

אני גם מקוה שאתם בידיים טובות. נראה שכן..
מה זה צוות אכילה? נשמע שמכל מה שאמרת הכי מטריד אותן שהוא רק יונק?
טוב צעד צעד..רק רוצה להזכיר שזה בדרך כלל לא משתפר בקפיצות אלא לאט לאט הדברים האלה, אז לא כדאי לצפות לבום..
מה עם שרון קוצר? התקשרת לשם? אני מצרפת לך קישור לאתר שלו- אולי יעזור לך לקדם את העניין
http://www.bara.co.il/sections/contact/
בהצלחה. @}

יופי על הצעדים האופרטיביים, זה כמו להתחיל ללכת, שניכם יחד
לגבי אכילה, משהו שמאוד יכול לעזור בגירוי אזור הפה לאכילה, הוא לתת לו לשחק עם כפית פלסטיק פשוטה. לגרות את השפתיים, לגעת בלשון, לתת לו לנגוס בכפית ומעט להזיזה מצד לצד ובכלל לגעת לו בפה באופן שונה ממה שהוא מכיר, כלומר מיניקה. לאחר מתן גירוי רב בפה שמלווה במגע רב בכל הגוף, יש סיכוי רב שהוא יסכים להכניס משהו אחר לפה, מלבד ציצי. שווה לנסות.

מסתבר שרק רופא ילדים יכול לקחת דם מילד בן פחות משנה
אה, גם לי עשו פעם את התרגיל הזה, הלכנו חזרנו הלכנו חזרנו, ובסוף מה? הלכנו לאחות. וטוב שכך. הן מנוסות מאוד וחלקן עדינות להפליא. כבר קראתי קודם ולא אמרתי כלום, אבל מכיוון שאני רואה שזה מטריד אותך: אל תתרגשי מהבדיקה, באמת. זה קצת כואב, אבל הוא ישכח את זה הרבה לפנייך. זו לא אכזריות, זו בדיקה שצריך לעשות. את תגידי לו חמודי הנה נבדוק אותך זה קצת יכאב לך אבל אמא פה אתך וזה בשביל לעזור לך וגמרנו.
בטוחה שהדברים יסתדרו, אפילו שהכל נראה לך עכשיו שחור לגמרי. את יוצאת קצת? נפגשת עם עוד אמהות מכאן?
(לי למשל יש בת שנה וחצי שרוצה לאכול כל דבר אבל יורקת אותו גרוס על הרצפה וזה מטריף לי את השכל! למה לעזאזל היא לא בולעת את האוכל?!?!?!?)

מסתבר שרק רופא ילדים יכול לקחת דם מילד בן פחות משנה
אנחנו הלכנו לאחות והיה קצר ולעניין. נכון, היא בכתה והתנגדה ואני יצאתי קצת בטראומה, אבל בשנייה שזה נגמר היא חזרה לחייך כאילו כלום לא קרה, והאחות הייתה מנוסה וכל העניין לקח לא יותר מעשרים שניות.
התברר שהיא (11 ח') אנמית. התחילה לקבל ברזל. בהתחלה הייתי צריכה למהול את הברזל במים ולתת לה בניגוד לרצונה במזרק לפה, כי היא לא רצתה לאכול או לשתות כלום חוץ מציצי. גם זה היה לי מאוד קשה. אבל תוך יומיים היא פתאום פיתחה תיאבון ענק, ועכשיו, בסה"כ שבועיים אחרי, גומרת את הברזל ובוכה כשאני לא מסכימה לתת לה עוד.
מקווה שגם אצלכם יהיה הפי אנד כזה

את יכולה לפרט את
ישן המון?

מצטרפת למפקפקות בעדיפותם של רופאי ילדים ע"פ אחות מנוסה ועדינה ונחמדה (בעיקר אל ההורים). אותנו שלחו עם תינוק ופעוטה לד"ר הרמן והיא חיטטה וחיטטה - דווקא לפעוטה אם זכרוני אינו מטעני - ולא מצאה את המקום, והקטנה צרחה, ואחר כך התינוק צרח מהלחץ... היה מבאס מאוד.
בקשר לכאב - תחשבי על הכאב שאת מרגישה בבדיקת דם. זה לא כזה נורא, לא? אני לא חושבת שלתינוק כואב יותר. הוא רק פחות מבין. בשבילנו ההורים זה נורא, אבל נראה לי שבשבילם זה לא בהכרח כזה סיוט כמו שאנחנו מדמיינים את זה.

אני פשוט התחלתי לדחוף ברזל כל פעם שלילדים קצת נגמר התיאבון. זה עובד כמו קסם, אפילו כשבדקנו ולא היו חוסרים משמעותיים זה עדיין עבד.

אני פשוט התחלתי לדחוף ברזל כל פעם שלילדים קצת נגמר התיאבון. זה עובד כמו קסם, אפילו כשבדקנו ולא היו חוסרים משמעותיים זה עדיין עבד.
מסוכן ולא מומלץ. ברזל זו מתכת כבדה לכל דבר שגם מעלה את העומס החימצוני, והסיבה העיקרית למקרי הרעלת ילדים בארה"ב.
מתספים אך ורק כשהוכח צורך, בפיקוח ומאוד בזהירות.

_מסוכן ולא מומלץ. ברזל זו מתכת כבדה לכל דבר שגם מעלה את העומס החימצוני, והסיבה העיקרית למקרי הרעלת ילדים בארה"ב.
מתספים אך ורק כשהוכח צורך, בפיקוח ומאוד בזהירות._

מה ההגדרה של מתכת כבדה? אני לא לגמרי בטוחה שברזל הוא מתכת כבדה לכל דבר...
אבל בהחלט אין לי שום כוונה לדחוף לו ברזל אם אין לו חוסר או אם הוא לא בצד המאוד נמוך של הסקאלה. עודפי ברזל לא מופרשים מהגוף בשום דרך, ויכולים לגרום לבעיות משלהם (אגב, אם תשימו לב - בתוספי מזון של זקנים (יש מילה עם קונוטציה קצת פחות מעליבה?) יש מעט מאוד ברזל, יחסית. הגוף שלהם לא מאבד ברזל, ולא רוצים ליצור להם עודף).

צודקת, זו מתכת כבדה רק על פי אחת ההגדרות המקובלות...אבל אני עדיין עומדת מאחורי מה שכתבתי ומסכימה עם מה שאת כתבת.
"לדחוף" לילדים ברזל זו פרקטיקה בעייתית בעיני, ובטח שאחרים לא צריכים לקבל את ההמלצה כפשוטה.

והסיבה העיקרית למקרי הרעלת ילדים בארה"ב.
באיזה מינון צריך לתת כדי להגיע להרעלה? הרי משרד הבריאות ממליץ לתת באופן גורף לתינוקות, ואני שמעתי על המון מקרים של אנמיה אבל עדיין לא שמעתי על הרעלה. (שואלת באמת ולא בקנטרנות חלילה)

לא רוצה להשבית שמחות, אבל אני חושבת שהמצב כמו שאת מתארת אותו יכול להיות גם ילד שמתפתח קצת יותר לאט ופג מאוחר, וגם ילד עם עיכוב התפתחותי. אני גם לא רוצה לפגוע באופטימיות שמשדרים לך פה, כי היא חיובית וטובה, אבל מנסיוני האישי (היתה לנו התחלה מאד לא פשוטה) יש ערך גדול מאד גם לזה שמישהו מאשר את הראייה שלך ומתייחס ברצינות לחששות שלך.
את אמא שלו, את מכירה אותו הכי טוב. אז נכון שיש טבלאות, אבל יש גם אינטואיציה והיא משמעותית מאד פה. יש ילדים שלא מביעים עניין במוצקים עד מעבר לגיל שנה, וזה בסדר, ויש כאלה שלא מביעים עניין וזה לא בסדר. קשה לתת תשובה בשלב הזה, גם לא ל"אנשי מקצוע" (אני שמה במרכאות, כי אין הרבה אם בכלל, שבאמת יודעים משהו משמעותי או שעולמם רחב יותר מעולם נמלה. כל אחד והמשקפיים המאד מאד מאד צרים שלו.)

ממה שאני קוראת בין השורות אני חושבת שכדאי להתחיל לשים סכומי כסף בצד לטובת בדיקות ואיבחונים. מה יכול לקרות? לא תשתמשו? אז תקנו בזה בקבוק שמפניה (אמן)
אני חושבת (וגם עולמי צר, אבל העצה הזאת נשענת על הסתכלות רחבה שתקצר היריעה מלפרט..) שפעילות מים דרך רפלכסים חיונית פה, כי יש רפלכסים חלשים מאד או מעוכבים מאד שצריך לעורר אותם בעדינות ובסביבה תומכת וטבעית לגוף.

לגבי ברזל, הוא מחמצן חזק מאד, ולא מומלץ לתסף סתם, וגם אם כן, אז בקומפלקסים טבעיים כמו פלורויטל או שיקויי צמחים אחרים ולא מיץ ברגים.
לגבי שאר הדברים - מה שאמרו אילה ותמרוש. כל מילה.

אני חושבת שהמצב כמו שאת מתארת אותו יכול להיות גם ילד שמתפתח קצת יותר לאט ופג מאוחר, וגם ילד עם עיכוב התפתחותי.
זו בהחלט אפשרות, היא לא נעלמת לי מהראש.

מציעה לך להתמקד בדיוק שלך עם עצמך, בתחושות שלך, ברוגע שלך ולא ב- אני עושה הכל "נכון" ובאיך זה יכול להיות שדברים מתנהלים לא לפי הספר. כלומר, טוב לי שאני מניקה את בני, טוב לי שאני מחזיקה אותו במנשא קרוב אליי וכו'... זה מתאים לי, זה מרגיש לי נכון עם עצמי, זה טבעי לי.....
ברור שעשיתי את הדברים האלו כי הם הרגישו לי טוב ונהניתי לעשות אותם. עם זאת, האמנתי שאני עושה אותם לא רק בשביל התחושה הטובה שלי או רק כי הם מרגישים לי נכון, אלא שבאמת יש בהם משהו שהוא אובייקטיבית עדיף לילד (ואף למבוגר שייצא ממנו).
ובמצב שבו ההנחה הזו מתערערת, זה מערער את היסודות של מה שחשבתי על הורות ועל איזו אמא אני יכולה להיות.

וקצת צריך לחזק אותם ולבנות את חלקם מחדש.

הוא ינק בישיבה, אני ישבתי מול האח,
נשמע מאוד פסטורלי.

האמנתי שאני עושה אותם לא רק בשביל התחושה הטובה שלי או רק כי הם מרגישים לי נכון, אלא שבאמת יש בהם משהו שהוא אובייקטיבית עדיף לילד (ואף למבוגר שייצא ממנו).
אבל זה שמשהו אולי לא בסדר לא סותר את היתרונות האובייקטיביים שלהם- כמו שכתבו לך, יתכן מאד שללא הנקה/נשיאה וכו' מצבו היה אפילו יותר גרוע, מן הסתם לא יותר טוב. בודאי שילד שלא אוכל מוצקים בכלל עדיף שיחיה על הנקה בלעדית מאשר על סימידרעק...

אני חושבת כמו ניצן- אני לא הייתי נחה ולא שוקטת עד שלא הייתי מגלה האם יש בעיה ומהי ואיך אפשר לטפל. מאד לא מתחברת לגישה של "לכל ילד הקצב שלו", לא כשהקצב איטי ומתסכל לכל הצדדים כמו שאת מתארת.

אבל זה שמשהו אולי לא בסדר לא סותר את היתרונות האובייקטיביים שלהם- כמו שכתבו לך, יתכן מאד שללא הנקה/נשיאה וכו' מצבו היה אפילו יותר גרוע, מן הסתם לא יותר טוב. בודאי שילד שלא אוכל מוצקים בכלל עדיף שיחיה על הנקה בלעדית מאשר על סימידרעק...
ודאי, אני מסכימה. אבל עדיין יש מידה מסויימת של תסכול מעצבן.
זה בסדר, זה יעבור עם הזמן.

אני חושבת כמו ניצן- אני לא הייתי נחה ולא שוקטת עד שלא הייתי מגלה האם יש בעיה ומהי ואיך אפשר לטפל. מאד לא מתחברת לגישה של "לכל ילד הקצב שלו", לא כשהקצב איטי ומתסכל לכל הצדדים כמו שאת מתארת.
גם זה נכון. אבל בעיני, כרגע - שלב שלב.
קודם כל נטפל בחוסרים, נגיע לאיזשהו קו שממנו אפשר להתחיל להשוות (הרי לא הוגן להשוות אתפתחות ילד אנמי לכזו של ילד שאין לו חסרים), ואז נראה מה יש לנו ומה אין לנו. אולי עד אז הילד ישב. או יזחל. או יאכל. או יקבל צו ראשון.
ואז אפשר יהיה לבחון דרכי פעולה.

אולי לא זה המקום לקטע הזה, כי לא אובחנו אצלנו שום צרכים מיוחדים (טפוטפוחמסה), אבל חלקים ממנו עוברים לי בראש לפעמים.

ברוכים הבאים להולנד - אמילי פרל קינגסלי

פעמים רבות אני מתבקשת לתאר את החוויה של גידול ילד בעל צרכים מיוחדים - לנסות לאנשים שלא חולקים את החוויה הזו להבין אותה, לדמיין איך זה מרגיש. זה ככה...

כשהולף להיות לכם תינוק, זה כמו לתכנן חופשה נהדרת - לאיטליה. אתם קונים ערימה של מדריכי טיולים ועושים תוכניות נפלאות. הקולוסיאום. דוד של מיכלאנג'לו. הגונדולות בונציה. אתם אולי לומדים ככמה ביטויים שימושיים באיטלקית. הכל מאוד מרגש.

אחרי חודשים של ציפייה, מגיע היום. אתם אורזים את התיקים וממריאים.
כמה שעות לאחר מכן המטוב נוחת, הדיילת נכנסת ואומרת:"ברוכים הבאים להולנד".

"הולנד?" אתם אומרים, "מה זאת אומרת, הולנד? קנינו כרטיס לאיטליה! הייתי אמור להיות עכשיו באיטליה. כל החיים שלי חלמתי על איטליה."
אבל היה שינוי בתכנית הטיסה. הם נחתו בהולנד, ושם תישארו.

הדבר החשוב הוא שהם לא לקחו אתכם למקום נוראי, מגעיל, מזוהם, מלא במגפות ורעב. זה פשוט מקום אחר.

אז אתם צריכים להמשיך הלאה, ולקנות מדריכי תיירים חדשים. וללמוד שפה חדשה לגמרי. ותפגשו הרבה אנשים חדשים, שלא הייתם פוגשים אחרת.

זה פשוט מקום אחר. בקצב יותר איטי מבאיטליה. פחות נוצץ מאיטליה. אבל אחרי שאתם שם כמה זמן ומסדירים את הנשימה, אתם מסתכלים מסביב... ומתחילים להבחין שבהולנד יש טחנות רוח... בהולנד יש צבעונים. בהולנד יש את רמברנדט.

אבל כל מי שאתם מכירים עסוק בלנסוע ולחזור מאיטליה. ורק מדברים על כמה כיף הם עשו שם. ולמשך שארית חייכם אתם תגידו "כן, זה מה שהיינו אמורים לעשות. זה מה שתכננו".

והכאב הזה לעולם לעולם לעולם לעולם לא יעבור. כי אובדן החלום הזה הוא אובדן משמעותי.

אבל... אם תבלה את חייך אבל על העובדה שלא הגעת לאיטליה, אולי לעולם לא תהיה מסוגל ליהנות מכל הדברים המיוחדים, מכל הדברים הנפלאים... של הולנד.

בכל מיני פורומים תפוזיים שאני גולשת בהם יש דיונים מה לבקש ליומולדת של גיל שנה.
תלת אופן, בימבה, כל מיני משחקים כאלו ואחרים... שרחוקים מאיתנו מאוד. אין סיכוי אפילו למשחק פורה עם כף עץ וסיר.
כתבו כאן למעלה שהילד של השכן ירוק יותר, ואני מניחה שזה נכון, אבל עדיין זה מתסכל לראות את כולם טסים וחוזרים מאיטליה, מדברים על הילד שלהם שזוחל ויושב ועוד מעט עומד או הולך, והילד שלי ישן עלי במנשא.
אני קוראת בכל מיני בלוגים של תפירה איזה דברים מקסימים כל מיני אמהות כשרוניות תופרות לילדים שלהם. ספרונים, בובות ושאר משחקים.
ואני הייתי רוצה להכין לו כל מיני דברים חמודים, אבל עוד לפני שמגיעים לשאלת הכשרון הבסיסי אני שואלת את עצמי מה הוא יעשה עם זה.

וזה די מבאס.

(התנצלותי בפני כל אלו שנכנסו וציפו לקרוא על התפתחות של ילד, ובמקום זה קיבלו קיטורים של אמא)

תמיד תיעבתי את הקטע המתייפייף הזה. מי שכתב אותו אולי הגיע להולנד, אבל אני הגעתי לעזה למשך כמה שנים. מה שעבר עליי בשנים האלה היה לא אנושי. הייתי בהולנד פעם וזה בכלל לא היה ככה.
(סליחה אם זה מדכדך, מוזמנת למחוק כראות עינייך).
אני מאוד מזדהה עם התחושות שלך ומקווה שבקרוב תקטרי על זה שאת צריכה לרוץ אחריו לכל מקום...ובעיניי זה שמצאו חוסרים זה טוב. זה נותן תשובות, אפילו חלקיות, וכיוון לטיפול אפקטיבי. חוסרים זה משהו שקל לפתור.

תמיד תיעבתי את הקטע המתייפייף הזה. מי שכתב אותו אולי הגיע להולנד, אבל אני הגעתי לעזה למשך כמה שנים.
את לא היחידה ששמעתי אותה אומרת את זה. האמת היא שחשבתי כמה פעמים לפתוח דיון על הקטע הזה, ומאיזשהי סיבה השתפנתי (בכלל, אני לא אוהבת לפתוח דיונים. אני תמיד פוחדת שאף אחד לא יגיב, או יגיב בצורה שלא עושה לי טוב, ואני ארגיש קצת כאילו הזמנתי אליי את החבר'ה ואף אחד לא בא).

הלוואי והייתי יכולה לקבל את הילד שלי פשוט כמו שהוא. בלי להרגיש שאני רצה ליותר מדי מקומות בו זמנית, בלי לחשוב מה הבעיה שלו, בלי לחשוב מה יגרום לו לזחול, או לאכול, או לעשות דברים שהוא אשכרה נהנה מהם חוץ מלהיות עליי.
פשוט לקבל את המצב כפשוטו.
אבל אני עדיין מרגישה שעכשיו הייתי אמורה לרדוף אחרי ילד זוחל. לא לתת לו לאכול את האוכל של החתולים.
אני מאמינה שזה יגיע, מתישהו, אבל כרגע אנחנו בסטגנציה.

אני תוהה, אגב, אם יש קשר בין היותה של הכותבת לא-ישראלית לבין השלווה והקבלה היחסיים המורגשים מהקטע הזה.

הכל עניין של גישה. את לא בוחרת את הנסיבות אבל את בהחלט בוחרת איך להתמודד איתן.
ועוד דבר: בגלל שזה ילד ראשון, את עלולה להרגיש כאילו 100% מצאצאייך 'לא בסדר'. אז תזכירי לעצמך שיהיו עוד (כמה שתכננתם, ואפשר גם לשנות), ושהאחרים יבואו עם כרטיס ליעד שגרתי בהרבה. למי מהילדים נקשרים ומסורים יותר? התשובה שבסופו של דבר תתקבל אולי תפתיע לא רק אתכם כהורים, אלא רבים בסביבה ובחברה שלנו.

הנה ציטוט מהורה מפורסם לילדה חריגה:
"הייתי בהלם. כשירדנו מהבמה, הלכנו לילית, הדר ואני לבית קפה סמוך. אחרי עשר דקות של דמעות היה לי ברור שמהרע הזה יצמח טוב. אמרתי לאשתי שהילדה הזו תיתן לנו את רגעי האושר הכי גדולים בחיים שלנו."
(http://www.be-portal.org/htmls/[po]page 515[/po].aspx?c0=13450&bsp=14655)

! אזהרה: המשפט הבא עלול להיות קשה לקריאה עם כל היותו אמת צרופה:
חשוב לזכור (אבל אולי קשה לקרוא) כשרבים מהחברה הכללית (אפילו כמה הורים שכתבו כאן בדף) מדגישים אוטומטית ואולי לא בכוונה את המרחק שלהם ושל ילדיהם מחריגות כלשהי: תאונה אחת קטנה (לא משנה מאיזה סוג) וגם כל אחד מאיתנו, כולל ילדינו ואהובינו הבריאים לפי שעה, יהיה במקום הקשה וחסר האונים הזה של החריג בחברה. ושכל אחד יגזור לו את הציווי המוסרי הפרטי שלו מהאמת הזאת. (ושלא תהיה טעות, ג'וניפר, אני מאחלת לך בכל לבי להיות בצד שגוזר ציוויים מוסריים ולא בצד שחי אותם).

הפכתי להיות אמא מהסוג שמאוד לא רציתי להיות. פתאום אני מוצאת את עצמי נלחמת על הילד עד דמעות (שלו) שיסכים לקחת את התוספתזונה הארור שלו.
ברור שהוא הקיא וירק את הכל, לא חושבת שהוא בלע אפילו מילילילטר אחד.
מנסה לשדל אותו לאכול.
עצבנית עליו באופן כללי.
עצבנית באופן כללי.

הוא צריך לקחת את התוסף הזה. והוא אפילו די טעים (לפחות לדעתי, שתיתי פלורדיקס מהבקבוק כל ההריון).
אבל איך, בשם האלים, אני יכולה לתת לו אותו בלי להרגיש שאני מתעללת בו או משהו?
(איפה סיגל ב כשצריכים אותה...)

אתמול חשבתי לשנות את שם הדף למשהו קצת אופטימי יותר, שאולי יביא איתו דברים טובים. אולי מחר הוא יזחל , או משהו כזה.
או שעדיין מוקדם מדי.

אולי מחר הוא יזחל? ,
רעיון מצוין!

בגלל שזה ילד ראשון, את עלולה להרגיש כאילו 100% מצאצאייך 'לא בסדר'.
תוסיפי לזה שתי הפלות לפניו, והוא עצמו נולד בשבוע 35.
אני מרגישה כאילו אין אצלי דבר אחד שהוא כן בסדר. כלומר, יש לי ילד קיים ומקסים, שזה הרבה, אבל אף פעם לא הצלחתי להגיע ליעד שאליו כל האנשים הנורמליים יותר מגיעים.
ומדי פעם דווקא בא לי להיות נורמלית. קצת.

אני לא מצליחה. זאת ההוויה שמלווה אותי בשבועות האחרונים.
אני לא מצליחה.

_אני לא מצליחה. זאת ההוויה שמלווה אותי בשבועות האחרונים.
אני לא מצליחה._

מזדהה.
לי עוזר לדמיין את חיי כאילו אני נזכרת בהם בגיל 70, ולראות לצד הבכור/ה (אצלי זה בת) גם את שאר הילדים שאכיר רק בעתיד. והם כולם מוקפים אהבה ומקיפים את הבכור/ה באהבה. בשבילם זה יהיה מצב נתון, לא תהיה להם יכולת לדמיין עולם בלי האח הזה, כמו שהוא וכמו שיהיה, לא משנה איך יהיה (ואולי הוא עוד יפתיע בגדול).

_ברוכים הבאים להולנד
פעמים רבות אני מתבקשת לתאר את החוויה של גידול ילד בעל צרכים מיוחדים - לנסות לאנשים שלא חולקים את החוויה הזו להבין אותה, לדמיין איך זה מרגיש_

לא שהייתי שם, אבל אני לחלוטין מזדהה עם תמי.
יש ילדים שמביאים אותך להולנד, ויש ילדים שמביאים אותך לעזה.
או לסומליה
או לאנטרקטיקה.
הכותבת הזאת הגזימה קשות, או שה"צרכים המיוחדים" שהיא מדברת עליהם זה גג פעם בשבוע פיזיו או תקשורת או משהו כזה, למשך שנתיים-שלוש, עם תאריך תפוגה.

אני מכירה כמה הורים שלא הייתי מעזה לקרב אליהם את הטקסט הזה בכלל, מחשש פן יעלו עלי עם מצ'טה. או יותר גרוע, מחשש פן אלבין את פניהם, אזלזל בסבל ובקושי האמיתי שלהם, בנימה של "מה אתה מיילל? כולה הולנד!" כשהילד שלהם אפילו לא יכול לנשום / לבלוע / לחרבן כמו בנאדם. סליחה על הביטוי ועל הבוטות.

בוודאי שלא הייתי מעזה להביא את הטקסט הזה לאנשים שבאמת רוצים או צריכים להבין ולדעת "איך זה".

(הנה, יש לך התחלה של דיון)

_הפכתי להיות אמא מהסוג שמאוד לא רציתי להיות. ..
מנסה לשדל אותו לאכול.
עצבנית עליו באופן כללי.
עצבנית באופן כללי._

אוי, חמודה....

(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())(())
@}(())@}(())@}

את אמא טובה שדואגת לבן שלה.
וזה קשה....
תהיי טובה לעצמך. אל תכעסי על עצמך. גם אם להכריח אותו זו שגיאה (האם זו שגיאה?) ונאחס. הרי את רק רוצה שיהיה לו טוב...

מוזר כל עניין ההולנד הזה כי באמת יש בתל אביב מקום שקוראים לו מרכז הולנד לחינוך מיוחד

נורא רוצה לכתוב משהו מנחם כי הייתי בדיוק שם ואני כל כך מזדהה..
אולי תנסי עם מזרק? כי זה הרי לא הטעם שמפריע,זה נורא טעים הפלורידקס הזה.. צריך רק למצוא דרך בלי מלחמה לתת לו את זה. אולי עם קצת מים, או עם משהו אחר?
לי היה עוזר שהייתי עושה כאילו אני שותה את זה ביחד איתו..

אבל איך, בשם האלים, אני יכולה לתת לו אותו בלי להרגיש שאני מתעללת בו או משהו?
בנושא הזה אני מצטרפת לדברים שאנדלוסיה כתבה לך על בדיקת הדם.
אל תרגישי אשמה על כך שאת מטפלת בו ומיטיבה איתו.
נכון שאפשר לתת את הברזל בכפייה, ואפשר בלי כפייה. אז תמצאי דרך טכנית לעשות את זה בצורה נעימה. אבל הדרך היא רק טכנית. את מבינה?
אין כאן מקום לאשמה. מקסימום לרצון טוב

הי. רק עכשיו ראיתי ואני כותבת בלי לקרא את כל הדף
דבר ראשון - שלחי לי מייל (nederit בגימייל) או מסר בתפוז או כאן או עם יונת דואר. תני לי את הטלפון שלך. נראה לי שהכי קריטי כרגע זה לקלל. הרבה. ובכמה שפות.
אכן לא פייר מה שקורה ואכן לא מגיע לך. זה בדיוק הזמן להרשות לעצמך להתעצבן.
אח"כ להזכיר לעצמך (ולארגן קבוצת תזכורת זמינה) מי את. לא הגיוני שפתאום תתחילי למול ילדים ולתת סימילק כי מישהו אמר שזה יעזור. הילד יקבל את העזרה דרך הפילטרים של ההורים שלו. אממה? זה הזמן לארגן עוד ידע ספציפי לעניין (ולא לשכוח לסנן)

שני הניסים והנפלאות החריגים שלי (איכשהו הפרעת אכילה עוד לא היה לנו. אולי זה הזמן לילד שלישי?) אובחנו על ידי כל מי שאפשר. חלק בכסף וחלק תמורת השתתפות במחקר וחלק כי התחננו וחלק בחינם. אנשים יעזרו לך אם תבקשי. בחיי.
ואת צריכה לבקש.

שגיא (השני. פג. חוסר חמצן שהביא לנזק מוחי) אובחן כראוי ע"י מנהל מחלקת התפתחות הילד כ"ילד חמוד. עזבי אותו. אין לו כלום. הוא יילך" עם המון סמני קריאה
ואובחן בבית של ענת סימון, בתוך מנשא, בלי שמות בלטינית, בצורה אחרת לגמרי.
לכי אליה. בבקשה. תמצאו יחד דרך.

בכל מכון להתפתחות הילד יושבת עובדת סוציאלית שמינה לשיחות עם ההורים. זה חינם וזה מצויין. זה לא הפסיכולוג המכיל שאולי דמיינת אבל זו מישהי שתשב איתך באופן קבוע ותקשיב לך (אם היא בנאדם היא גם תחבק אותך, אם לא - תבקשי הפניה לסניף אחר)

בטח אני תיכף אזכר בעוד.

טלי

מה שהלך אצלי, אחרי אלף נסיונות ותסכולים (במקרה שלי, עם תרופות בטעם ממש גועל נפש) היה לתת לילד ביד -קובית שוקולד או משהו טעים באמת, ואז לטפטף לו על הלשון את הטיפה המגעילה. הילד היה מכין את היד קרוב קרוב לפה, ומיד כשהייתי מטפטפת היה יורה את השוקולד פנימה ומתנחם. זה עבד כל כך טוב, שהאחים שלו ממש קינאו בו!

(גם אמא שלי היתה עושה ככה אתי, כשהייתי בגודל אפס. אני זוכרת

)

(מה שלא הלך אף פעם - להחביא את התרופה במאכלים או במשקאות, כעצת הרופאים. הילד היה טועם ויורק, ואז מביט בי במבט מזועזע של ילד שרימו אותו. מאכלים שלמים נמחקו לי ככה, שאחרי פעם אחת ש"הורעלו" ברמאות, הוא פשוט לא הסכים יותר לגעת בהם גם כשהיו נקיים!)

עוקבת בדריכות ובעצב. מתפללת לטוב.
ובפעם הראשונה מאז שאני באתר הזה:

הי. רק עכשיו ראיתי ואני כותבת בלי לקרא את כל הדף

איזה יופי לראות אותך כאן!

לגבי מתן תרופה
בדיוק נתקלתי בשיטה שכוללת מוצץ- מניחה שאין לכם אבל אולי שווה לנסות? בגדול הרעיון שהילד עם המוצץ בפה (רגוע ומחובק) ומזיזים את המוצץ טיפה בתוך הפה כדי ליצור רווח שאפשר להכניס לתוכו את המזרק. אם את רוצה אמצא את הקישור עם הפירוט המלא.

איזה יופי לראות אותך כאן!

נמצאה הנבלה הראשית - יש חוסר גדול ב-B12 (נמוך מ-113 למי שזה אומר לה משהו).
לפעמים אני מצליחה לתת לו את הפלורויטל, לפעמים לא. אני מנסה עד שאני מצליחה.
חראם על ה-77 ש"ח שהבקבוק הזה עולה עם כל הניסויים שלי, אבל העיקר שהילד מקבל משהו.

אני גם לוקחת בעצמי קומפלקס B. מדי פעם עוברת על המינון המומלץ. ומקווה שכמה שיותר מזה יעבור בחלב.

ביום ראשון תהיה שוב ספירת דם. מהאצבע, לא כואב. עד אז ההמוגלובין אמור להיות לא מושלם, וגם לא מתקרב לכך, אבל כן לעלות קצת ולהראות שכל הויטמינים האלו מזיזים משהו.
נקווה.

אפשר לקטר כאן קצת על אמא שלי?
כלומר, בטח יש איזה דף מיוחד לקיטורים על אמהות, אבל זה גם מתקשר לכאן.

כל פעם שאני הולכת עם הילד לרופא היא מרחרחת מה קורה. תמיד חושבת שמסתירים ממנה משהו ושדברים בעצם יותר גרועים ממה שהם.
ואז דואגת. ואז מודיעה לי חגיגית כל פעם מחדש כמה שהיא דואגת.
דיברתי איתה בטלפון לפני כמה זמן, והיא מתחילה לפרט באזניי את המחשבות שלה (משל הייתי הפסיכולוגית שלה. ויש לה כבר אחת). ברגע שהיא שמעה שזה חוסר בויטמין כלשהו (אז עוד לא ממש ידענו איזה) קפץ לה לראש המקרה של ילדי רמדיה.
נפלא.
בדיוק מה שחלב האם שלי צריך בשביל האגו השפוף לאחרונה שלו.
אבל מילא.
ואז יש את כל השאלות שאני תוהה אם היא המטומטמת שלא יודעת את התשובה, או שאני המטומטמת שהיא בכלל שואלת אותי כאלה דברים:"אז הרופאה יודעת מזה? והתפתחות הילד גם? ועושים עם זה משהו?" כל מיני שאלות שהתשובה אליהן די ברורה מאליה.
והקש ששבר את גב הגמל: "רק תטפלי בזה. אל תזניחי".
כאן כבר אמרתי לה "למה? דווקא התחשק לי להשאיר אותו ככה עוד איזה חודש-חודשיים, בשביל הכיף". והמשכתי - "את חושבת שאם תשאלי מליון שאלות זה ייפתר יותר מהר?"
אין תגובה.
"את חושבת שאם תנדנדי לי אני אטפל בזה יותר טוב? את חושבת שאם תהיי מעורבת אני אטפל בזה יותר טוב?"
"אולי כן.(רוצה לומר - ודאי שכן)"

מה אני אמורה להבין מזה חוץ משבעיני אמא שלי אני מצטיירת כילדה בגיל המנטלי של חמש, בערך, שהיה מאוד לא אחראי מצד בורא עולם לתת לה לטפל בילד בעצמה? ושאם היא לא תפקח עין צמודה מאוד אליי, אני בטח אדפוק משהו, או אשבור משהו, או אעשה כל מיני דברים שמבוגר אחראי לא היה עושה?
ומה אני אמורה לעשות עם אמא כזאת?

גם כן רשת תמיכה.

אני גם לוקחת בעצמי קומפלקס B. מדי פעם עוברת על המינון המומלץ. ומקווה שכמה שיותר מזה יעבור בחלב.
אל תיבהלי אם השתן שלו יהפוך פתאום לצהוב זרחני.

אמא שלך בטוח דואגת מאד וכנראה שאין לה כלים לתמוך. בעסה.

נקווה איתך.

ומה אני אמורה לעשות עם אמא כזאת?
לתת לה את הטל' של אמא שלי כמובן. הן יסתדרו נהדר...

מה אני אמורה לעשות עם אמא כזאת?
לצמצם קצת מגע. רק להפחית, בלי חיכוך.
וגם להגיד: מספיק קשה לי גם ככה. אל תנדנדי.

או, או לאמא שלי.
אמא שלי הסבירה לי פעם, כשהייתי בנסיבות שונות אבל בסיטואצית אם בת דומה.
היא אמרה שהיא אוהבת את הילד כמו שאותנו ילדיה שלה, ושהיא משתגעת מדאגה לו. (התכוונה גם ולא אמרה: אין מי שיתמוך בה בדאגתה שלה, כי כל הרגשות המשפחתיים מופנים אלי, וכך גם מצופה ממנה). ושבניגוד למתי שהיא היתה אמא ויכלה לעשות מה שהיא חושבת לנכון, כאן היא צריכה לסמוך על ההחלטות שלי. וההחלטות שלי הן הרות גורל, וקשה לה, קשה לה, קשה לה לשחרר ולשבת בחוסר מעש, נתונה כל כולה לחסדי הדיווח שכן או לא בא לי לתת.

כשאני בסכנה, או כשאחד מכם בסכנה, האדרנלין שלי בשמים, וכולי משתוללת בהשתדלות ובהתגייסות וכל כולי הלביאה שמגנה על המשפחה שלה (טוב, אני שמה לה מילים בפה, אבל הלך הרוח מדויק). ועכשיו האדרנלין בשמים, והידיים קשורות, והמכסימום שאני יכולה לעשות זה להתקשר לברר, וגם על זה את מתפוצצת (כן, התפוצצתי, כי היא התקשרה ישירות לרופאים והמונופול על חלוקת המידע הופקע ממני).

סתם, נזכרתי במקרה בויכוחים האלו אתמול, ובדיוק כתבת על זה.

אני גם לוקחת בעצמי קומפלקס B. מדי פעם עוברת על המינון המומלץ. ומקווה שכמה שיותר מזה יעבור בחלב.
עובר, עובר. וזה קשור גם לכך, שאם לאם יש מחסור גדול בויטמין B12 (אופייני לטבעוניות, למשל) אז החסר עובר בחלב וגם לתינוק היונק יש חסר.
אז טוב מאוד שתקחי גם את (עשית בעצמך בדיקת דם?) ותאכלי מזונות עשירים בויטמיני B.

ועם הילד - תמצאי שיטה לתת לו את הפלוריויטל, אבל כל יום בלי לפספס. החסרים האלה באמת קריטיים להתפתחות המוח, וכאשר את בעצמך תהיי משוכנעת באופן מוחלט שזה חיוני לו, אוהב או לא אוהב - את תמצאי את הדרך.

אני למשל הייתי נותנת ברזל באמבטיה (כי זה היה דביק נורא, פרו 23 מרוכז, והילד היה לפעמים יורק ולפעמים מהבכי היה נשפך לו מהפה ולפעמים נשפך מהמזרק, וזה מלכלך מעבר לכוחות שלי), כשהוא מחובק ומעורסל ועם המים ברקע (הוא אהב מים, לילד שלא אוהב אמבטיות ומים זו לא שיטה טובה). במזרק קטן, ומה שעשינו היה:

להבטיח שיבלע ומייד אחרי זה יינק (לתינוק בגיל כזה לא הייתי מציעה שוקולד בשום אופן, ולתינוק שלי זו לא היתה אופציה בגלל אלרגיות, אבל מה יותר מתוק ואהוב מחלב אם? הממתק האולטימטיבי).
נתנו במזרק לכל הבובות הקטנות/החיות/חפצים שונים ומשונים לפי בחירתו, קודם להם ואחר כך לו.
אם גם את לוקחת את הפלוריויטל, אז בהחלט - קודם מנה לאמא, אחר כך מנה לחמודי.

(אצלנו זה היה קריטי כי הילד איבד המון דם דרך המעי וחוסר הברזל גרם לעיכוב התפתחותי גלוי).

_מה אני אמורה להבין מזה חוץ משבעיני אמא שלי אני מצטיירת כילדה בגיל המנטלי של חמש, בערך, שהיה מאוד לא אחראי מצד בורא עולם לתת לה לטפל בילד בעצמה? ושאם היא לא תפקח עין צמודה מאוד אליי, אני בטח אדפוק משהו, או אשבור משהו, או אעשה כל מיני דברים שמבוגר אחראי לא היה עושה?
ומה אני אמורה לעשות עם אמא כזאת?_
קודם כל ברוכה הבאה למועדון הבנות. הנה פרח

גם אני בעד לצמצם מגע ובעד להגיד בגלוי "אל תוסיפי לקושי שלי גם את".
אבל את באמת רוצה לדעת מה את אמורה להבין?

את אמורה להבין מזה שאמא שלך בגיל הרגשי שנתיים לכל היותר.
את אמורה להבין מזה שכל השאלות האלה לא קשורות אלייך בכלל בכלל, זה הביטוי של הדאגות והחרדות שלה.
את אמורה להבין מזה שיש לך אמא מאוד חרדתית וגם חסרת כל יכולת להכיל כלום.
את אמורה להבין מזה שאמא שלך מצפה ממך להכיל אותה, לטפל בה, לדאוג להרגיע אותה, להשקיט את החרדות שלה ובאופן כללי גם לעשות מה שהיא חושבת (לא מה ש את חושבת*).
את אמורה להבין מזה שהיא אדם שלא מסוגל לסמוך ולתת אמון ביקום בכלל ובאנשים בפרט.
וכן, את אמורה להבין שאם את רוצה "אמא" במובן של "מישהי תומכת ומכילה שאוהבת אותי ורואה אותי ממטר" אז, אופס, לכי תחפשי (וכל מי שאני מכירה תגיד לך במקהלה: "אין כזאת. תשלימי עם המציאות. ובשלב השני תבני בתוכך את המישהי המכילה, התומכת, שאוהבת אותך, שרואה אותך ממטר ושמאמינה בך לא משנה מה תעשי").

יש גם עוד אפשרות, ואותה את כבר מכירה:

במקום אמא, פותחים דף בבאופן.
מקבלים טונות של תמיכה, אהדה, הזדהות, שותפות, פירגון, עזרה, עצות מעשיות והמון מידע מועיל.

אני לא יודעת מה הרמות הרצויות של B12 בילדים כך שאני לא יודעת מה המשמעות של המספר שציינת. אבל אם אמרו לך שזה נמוך אז זה מאוד נמוך כי המצב כיום הוא כזה (לגבי מבוגרים בכל אופן) שמספרים שבמקומות אחרים בעולם נחשבים למצבי חוסר, בארץ נחשבים לנורמה.
מניסיוני, אני חווה סימפטומים לא טובים בכלל ברמות שנחשבות לתקינות (אפילו לא גבוליות) והתופעות נעלמות כשאני לוקחת כדורי מציצה.

בלי להלחיץ אבל B12 מאוד חשוב למערכת העצבים ואני בכלל לא בטוחה שתוסף התזונה הזה (הפלוריויטל) מספיק. כי כשיש מחסור לפי מה שזכור לי צריך לקחת מינונים מאוד גבוהים. (כדורי המציצה שאני לוקחת מכילים 50,000% מהקצובה היומית המומלצת לנשים).

ממליצה לך לחקור טוב את הנושא הזה. גם דרך האינטרנט ואם את יכולה למצוא איזה רופא שמבין בזה (לא רופא המשפחה המצוי) גם טוב.
בהצלחה.

מצטרפת למעודדות: ברוכה הבאה למועדון הבנות מוכר ומדכדך. במיוחד בתקופות כאלה.
אני בעד להגיד: מספיק קשה לי גם ככה וגם: אל תוסיפי לקושי.
אבל זה הרי לא יעזור. אז להתרחק ולהגן על עצמך.
חזקי ואמצי

_בלי להלחיץ אבל B12 מאוד חשוב למערכת העצבים ואני בכלל לא בטוחה שתוסף התזונה הזה (הפלוריויטל) מספיק. כי כשיש מחסור לפי מה שזכור לי צריך לקחת מינונים מאוד גבוהים. (כדורי המציצה שאני לוקחת מכילים 50,000% מהקצובה היומית המומלצת לנשים).
ממליצה לך לחקור טוב את הנושא הזה. גם דרך האינטרנט ואם את יכולה למצוא איזה רופא שמבין בזה (לא רופא המשפחה המצוי) גם טוב.
בהצלחה._

ומה אני אמורה לעשות עם אמא כזאת?
ג'וניפר יקרה, עד עכשיו אני עוקבת רק בשקט אבל למשפט הזה רציתי לתת תגובה קטנה.
אם כבר שאלת לדעתינו אז הייתי אומרת להציב גבולות יותר ברורים מצידך כדי שתוכלי להיות עם לב פתוח.
תסלחי לי שזה נושא רגיש אצלי כרגע, פשוט אני עצמי איבדתי את אמא שלי רק לפני כמה חודשים ואחד הדברים שהייתי עושה אחרת לו יכולתי זה להיות יותר ישירה איתה.
הייתי שמחה לו היתה לי שוב ההזדמנות לכבד את אמא שלי בכך שהייתי מתייחסת אליה לא כמו ילדה קטנה שלא תוכל לעמוד בדברים שיש לי לומר לה,
אלא כאדם שאני רוצה לנהל איתו מערכת יחסים בריאה ובוגרת.
אני חושבת שברגע שלכל אחד ניתנת האפשרות לבטא בקול רם את צרכיו רצונותיו ורגשותיו מבלי "לדעת" מראש מה תהיה התגובה של הצד השני אנחנו כבר פותחים הזדמנות לקשר אמיתי שבו האהבה יכולה לצמוח באמת.

אני יודעת שאחד הדברים הכי כואבים בחיים זה לב סגור במיוחד במיוחד במיוחד לאמא.
כמה שאנחנו רוצות לזרוק אותן לעזעזל כבר... ככה אנחנו גם צמאות לאהבה שלהן.

אז אני, בניגוד לאחרות פה לא בעד להתרחק וגם לא בעד להתקרב אם זה לא מה שאת רוצה.
אני בסך הכל בעד לבדוק מה עוזר לך לשמור על לב פתוח.

_אני יודעת שאחד הדברים הכי כואבים בחיים זה לב סגור במיוחד במיוחד במיוחד לאמא.
כמה שאנחנו רוצות לזרוק אותן לעזעזל כבר... ככה אנחנו גם צמאות לאהבה שלהן._
כן, זה מאוד נכון.

במקרה שלי, אמא שלי כן מתנהגת כמו ילדה קטנה. לצערי, האבחנה של בשמת היא די מדוייקת. לצערי אני כן יודעת מה תהיה התגובה שלה, כי ניסיתי לדבר איתה לא מעט פעמים.
תקופה ארוכה הייתי בנתק ממנה ומאבא שלי, כי הרגשתי שהקשר איתם גורם לי יותר נזק מתועלת.
אני מדברת, והיא מקשיבה, והמילים שלי משפיעות עליה, והיא מטיחה בי את כל כובד המשקל של ההשפעה הזאת.

אני חושבת שילדתי יותר מדי ילדים בבת אחת.
ילדתי את הבן שלי, שאותו תכננתי ואותו אני אוהבת עד אין קץ. וטוב לי איתו, וטוב לי לגדל אותו.
ומסתבר שילדתי גם ילד אחד בן 34, שהייתי יכולה להשבע שזכרתי שהיה בעלי. אני מרגישה שאני זו שמובילה. אני זו שמעלה את הרעיונות. שמציעה פתרונות. ובד"כ מה שאני רוצה זה מה שייעשה. לא שאני רוצה לריב איתו חו"ח, אבל הייתי שמחה אם הוא היה נושא קצת בנטל ההובלה של חיינו המשותפים. הייתי רוצה שיעלה מחשבה כלשהי, ושאני אמצא את עצמי בצד הנלהב, בצד ההולך אחריו.
וילדתי עוד מישהי בת חמישים ומשהו, ששוב, כנראה שקצת התבלבלתי, כי עד אז הכרתי אותה כאמא שלי. אבל כמו שבשמת אמרה, היא מצפה ממני להכיל אותה, להרגיע אותה, לתמוך בה ולטפל בה. גם אם לא באופן מודע, זה מה שקורה בפועל. לא נדיר שהיא חושפת בפניי מידע שאני לא רוצה לשמוע, מכניסה אותי לעניינים שבנפשה שאני לא רוצה לקחת חלק בהם, זה לא מקומי. היא לא מצליחה לעשות את ההפרדה הזו ולהבין שאני הבת שלה, לא אמא ולא מטפלת.
תשלימי עם המציאות. ובשלב השני תבני בתוכך את המישהי המכילה, התומכת, שאוהבת אותך, שרואה אותך ממטר ושמאמינה בך לא משנה מה תעשי
ועכשיו מסתבר שאני צריכה גם ללדת את עצמי ולטפל בי. אני צריכה להיות האמא של עצמי ולספק לעצמי את מה שהייתי מצפה לקבל מדמות אימהית חיצונית.

וכל אלה נולדו לי פחות או יותר ביחד.
איזה מפוזרת אני, הייתי בטוחה שבאולטרסאונד אמרו לי מפורשות שיש עובר אחד.
לא התכוננתי לכל כך הרבה כאלו ביחד. אני לא בטוחה שיש לי כתפיים מספיק רחבות ורגליים מספיק חזקות לכולם (ואם אין, מי ייפול ראשון?).
זה מתיש נפשית. וקשה לי לקחת מנוחת אחריות מכולם בו זמנית. לא תמיד אני מוצאת בייביסיטר לאחריות הזאת שאני נחה ממנה (ואז חלק מהילדים נכנסים לכל מיני צרות שאני צריכה להתערב בהן אחר כך. תכננתי חינוך ביתי, ולפעמים עם הבעל ועם אמא אני מרגישה כמו בגנון).

פלא שאני מסתגרת בבית? יותר מדי אנשים מחוברים אליי ואני אליהם. לפעמים רק הרעיון של לפגוש עוד מישהו גורם לי לרצות להתחפר מתחת לשמיכה ושלא ימצאו אותי. לפחות עשר דקות.

כמו שכתבתי, ביום ראשון הולכים לעשות עוד ספירת דם, לראות אם יש תגובה וההמוגלובין עולה.
מלחיץ אותי הדד ליין הזה.
אני כרגע לוקחת אחריות פחות או יותר מלאה על הטיפול בילד. אני זו שבחרתי את התוספים (שאינם אלה שהרופאה נתנה לי את המרשם אליהם), אני זו שקובעת את המינון (הרופאה, כאמור, לא מכירה את הסוגים הספציפיים), אם ההמוגלובין לא יעלה הפאשלה כולה שלי. יהיה לי קשה לסמוך על עצמי.
ומצד שני, אני לא יודעת איך אפשר לעשות את זה אחרת.

יש לי הפניות לכל מיני סוגים של רופאים מומחים כאלו ואחרים, שקיבלתי מהרופאה. ואח"כ קיפלתי לארבע, הכנסתי לתיק והשארתי אותם שם.
אולי יש לי למי להעביר את האחריות הזאת, אבל אני לא בטוחה שאני רוצה. אני לא בטוחה שהם באמת יודעים יותר טוב ממני. שהם באמת יוכלו לעשות משהו שאני לא יכולה, ושזה ייעשה בעדינות ובטוב (אפשר לחשוב כמה עדינות וטוב אני כבר הצלחתי לגייס, כשטפטפתי לילד את הפלורויטל בצהריים תוך כדי צרחות. שלו. בעצם אולי גם כמה שלי. מאיפה זה בא לי, בשם האלים?).
אני לא רוצה שזה יגיע לזה. מפחיד אותי.

_לא התכוננתי לכל כך הרבה כאלו ביחד. אני לא בטוחה שיש לי כתפיים מספיק רחבות ורגליים מספיק חזקות לכולם (ואם אין, מי ייפול ראשון?).
זה מתיש נפשית. וקשה לי לקחת מנוחת אחריות מכולם בו זמנית._
הכי הכי חשובה - האמא שבתוכך. שאת תגדלי בשביל עצמך, שתכיל אותך, תאהב אותך ותטפל בך.
היא גם תעזור לך לטפל בילד.

לגבי הבעל והאמא - לעזוב.
מהאמא, נשמע שהכי טוב כרגע לתפוס מרחק. לא לענות לטלפונים למשל. פשוט יש עלייך עומס גדול מדי, אז לדלל מה שאפשר.
לגבי הבעל - יש פה כמה מדריכות מדהימות באתר, שיכולות לעזור לך ללמוד איך להוריד אותו מהכתפיים שלך. זה דורש ללמוד פתרונות חדשים ולא להיכנס לדפוסים שגורים. לא רוצה להעליב אף אחת, אז אני רק אכתוב שלושה שמות שלגמרי חשופים פה (הכוונה: בשמן האמיתי, ומזדהות גם בעבודה שהן עושות): חני בונה, עירית לוי, אורנה שפרון, לפי סדר האלפבית.
זה חד משמעית משהו שאפשר ללמוד די מהר.
דברים שכתבת גורמים לי לחשוב, שעם הבעל שלך אפשר לעשות את זה לא בקושי רב. ניחוש שלי. אולי אני טועה (הרי אני בכלל לא מכירה אותך), אבל כל אחת מהמורות שציינתי יכולה לעזור לך מאוד.

_אני זו שקובעת את המינון (הרופאה, כאמור, לא מכירה את הסוגים הספציפיים), אם ההמוגלובין לא יעלה הפאשלה כולה שלי. יהיה לי קשה לסמוך על עצמי.
ומצד שני, אני לא יודעת איך אפשר לעשות את זה אחרת._
תוך שבוע לראות הבדל?! זה לא קצת מהר מדי?
כמו כן, אני לא יודעת אם הפלוריויטל עובד כל כך מהר. אולי כדאי לתת גם זה וגם B12 למציצה?

אני פה בשביל להגיד:
נגיד שתמדדו ולא יעלה. מה פתאום פאשלה. לא פאשלה (יוווו כמה את מחמירה עם עצמך, כמה את קוטלת את עצמך! אם יש לך זמן אני ממליצה על הדף עוברת אורח מהגגת, קורס יסוד). אז אולי צריך להתאים את המינון. אולי צריך לשלב עם טבליות. לא ביג דיל. בדיקת הדם היא בסך בדיקה: עוזרת לנו לראות איך לדייק את הטיפול.

יהיה לך קשה לסמוך על עצמך?! נראה לי שאת לא ממש סומכת על עצמך. את כל הזמן מבקרת את עצמך, מוצאת את עצמך חסרה, תמיד יש לך משהו רע לבקר עליו את עצמך, המון האשמות וביקורת (גם דברים שלא רלבנטיים בשום צורה, הכל את חושבת שהוא באשמתך).
נו, הפנמת את אמא שלך. זה בתוכך כבר, ה"עשית את כל מה שצריך?" וה"בטח לא עשית משהו בסדר! בטח שכחת את הדבר הכי חשוב!"
חלק מהמשימה שלך יהיה להחליף את הטיפוסה הזאת שקוטלת אותך שם בפנים, ביישות אמהית, רכה, אוהבת ומכילה.
ו אורה גבריאלי היתה מתקנת פה: "לא להחליף, גם לה יש מקום, היא עוד דמות אחת במארג הדמויות שלנו. פשוט לא לתת לה להשתלט, ואחרי שהיא גומרת לדקלם את הטקסט השגור שלה לא-עשית-כמו-שצריך-בלה-בלה-בלה, אומרים לה יפה תודה, ועכשיו אנחנו מעוניינים להאזין לחברה שלך, הפיה הטובה מסינדרלה, ולשמוע מה לה יש לומר על ג'וניפר".

אני לא הייתי בוחרת לפעול בניגוד להוראות הרופא ללא יעוץ וליווי צמוד של מטפל אחר עם נסיון בטיפול במצבים דומים.

אני כרגע לוקחת אחריות פחות או יותר מלאה על הטיפול בילד
אחריות מלאה יש לך ולבעלך בכל מקרה. גם אם את מקבלת את המלצת הרופאים וגם אם עושה דברים אחרים.
אני לא נגד להחליט בניגוד לרופא, השאלה היא על סמך מה את עושה את זה. לא מספיק כאן איטואיציות של אמא. יש כאן בהחלט מקום למחקרים רפואיים וללמוד מהידע שכבר קיים בעולם ולהתייעץ עם אנשים עם נסיון.

אני חוזרת על מה שאמרתי, מחסור ב B12 זה רציני מאוד מאוד. אפילו שנדמה שזה רק חוסר בויטמין ולכאורה הכי קל לטפל בזה, כי אם לא מטפלים כראוי ובזמן יכולות להיות פגיעות נוירולוגיות קבועות.
אם אמרו לך שזה נמוך תהיי בטוחה שזה מאוד נמוך. אני לא יודעת מה המספר הזה אומר לגבי ילדים, לגבי מבוגרים זה חמור.

מה לגבי זריקות? אם קשה לילד לקבל, ויש אפשרות שהוא אולי פולט גם את מה שמקבל, עד כמה שאני יודעת מאד מקובל לתת זריקות של ויטמין B12. לא יודעת לגבי תינוקות, אבל כדאי לברר על האופציה. זה עשוי להיות קל ויעיל בהרבה.

וגם, יש מצבים שאין ברירה אלא לסמוך על רופאים. בררי על שמות, כל הארץ פרוסה לפניך, קופות החולים בדרך כלל מממנות מספר התייעצויות מומחים בשנה. זה יעלה לך רק סכום סמלי ואולי תמצאי את האדם בו תוכלי לשים את אמונך.

אני לא הייתי בוחרת לפעול בניגוד להוראות הרופא ללא יעוץ וליווי צמוד של מטפל אחר עם נסיון בטיפול במצבים דומים

אז זהו, שזה לא ממש בניגוד. זה ליד.
אני מיידעת את הרופאה מה אני עושה ולמה. אני ממש לא רואה את עצמי מצליחה לתת לו טבליה של B12. נוזל זה מספיק בעייתי. אז אני נותנת לו את הפלורויטל.
ולוקחת בעצמי קומפלקס B (שאת זה הרופאה לא ביקשה. אבל זה לא יזיק).
אתמול אמא שלי מצאה ויטמין b12 בנוזל. כנראה שזה יחליף את המרשם של החצי כדור שהרופאה ביקשה.

האם זה מספיק? אני מקווה שכן.
בעיקר כי אני יודעת שזו האפשרות היחידה שלנו פחות או יותר, כרגע.
כי יש גם את הילד, שגם הוא צד בעניין. ואם הוא לא רוצה שמשהו ייכנס לו לפה - הוא לא יכניס אותו לפה (או יירק אותו. או יקיא אותו). נו, בטח בגלל כל המנשא והידיים הוא יצא מפונק.
מבחינתי - אני עושה כרגע את המקסימום.
אבל אולי כדאי באמת שאני אשאל את אחת המורות שלי לשעבר אם המחשבה שלי נכונה.

מה לגבי זריקות? אם קשה לילד לקבל, ויש אפשרות שהוא אולי פולט גם את מה שמקבל, עד כמה שאני יודעת מאד מקובל לתת זריקות של ויטמין B12. לא יודעת לגבי תינוקות, אבל כדאי לברר על האופציה. זה עשוי להיות קל ויעיל בהרבה.
זריקות b12 כואבות כמו הגיהנום.
בעלי קיבל כאלה.
שאלתי את הרופאה על האופציה הזו. היא לא ממש ידעה מה להגיד לי, קודם כל כי הבן שלי הוא אולי התינוק השני או השלישי שהיא פגשה עם אנמיה בגלל ויטמין בי-12. אז צריך לבדוק אם זה אותו המינון.
ואיך מזריקים לו בכלל. קשה לי לדמיין אותו משתף פעולה (זריקה לעכוז, לשריר, והחומר עצמו קצת כואב כשהוא נכנס לגוף).
אולי זה יהיה יעיל באופן תיאורטי, אבל זה ממש לא יהיה קל. אני מקווה לא להגיע לשם.

אני מקווה לא להגיע לשם.
את כבר שם.
לא במובן שאת צריכה לארגן לו זריקות כי אני לא יודעת אם בכלל נותנים לתינוקות זריקות B12. גם לא בטוחה שהמינונים הגבוהים בכדורים של המבוגרים מתאימים בכלל לתינוקות, אבל את כבר שם במובן שיש לך ילד עם חוסרים ברמה שבאים לידי ביטוי בעיכוב התפתחותי.

את צריכה לוודא שאת נותנת לו תוסף שהוכח כעובד במינון שמתאים לו ובצורה שמתאימה לו.

תחקרי טוב טוב. הרופאים בקופות לא מודעים לקריטיות של B12. לא מודעים לזה שיש סימפטומים גם ברמות שנחשבות לתקינות. לא מודעים לזה שיש הרבה סימפטומים שמופיעים לפני האנמיה. שיש המון סימפטומים מעבר ל"עייפות" שזה בערך מה שהרופאים חושבים שחוסר בB12 עושה, נותנים כדורים בבליעה בלי לדעת האם החוסר הוא בגלל ספיגה לקויה ואז הכדור לא עובד או חוסר בתזונה. יש המון מחלות ובעיות רפואיות שהן בעצם מחסור בB12. קראתי שמצאו שהרבה מבוגרים שאובחנו כחולים באלצהיימר הם בכלל אנשים עם חוסר בB12 ועוד כהנה וכהנה.

תעשי חיפוש באינטרנט עם המילים האלה
b12 deficiency developmental
b12 deficiency babies

וקחי גם את B12 תחת הלשון כי סביר שאם לו חסר אז גם לך.

סליחה על הבוטות אבל זה נכתב מנסיון אישי ובדאגה ואכפתיות לך ולתינוקך.

את צריכה לוודא שאת נותנת לו תוסף שהוכח כעובד במינון שמתאים לו
אם יש לך רעיון למישהו שיכול לתת הצעה לתוסף שהוכח כעובד - אני אשמח לשמוע. כמו שאמרתי, חסר כזה הוא נדיר אצל תינוקות. לא הרבה רופאים פגשו בו.

ובצורה שמתאימה לו.
איך שאני מכירה את הילד ומהנסיון שלי איתו, זה רק הצורה הנוזלית, כרגע. כך שאין לי יותר מדי אופציות לתמרון בין תוספים.

תוך שבוע לראות הבדל?! זה לא קצת מהר מדי?
אמור להתחיל ייצור של כדוריות דם חדשות ברגע שהגוף מסוגל לכך, ואז ההמוגלובין יעלה. קצת. שוב, זה לא שיראו שיפור מדהים, אבל יראו התחלה. לפחות ככה הרופאה אומרת.

שליחה על ידי אוליב* » 03 מרץ 2010, 10:09

קראתי את כל הדף.
לגבי זריקות B12 - הן לא חייבות לכאוב כל כך. זה מאד תלוי במיומנות של המזריק (מנסיון).
אני מקווה שלא תצטרכו, אבל אולי הדבר הזה הוא מה שצריך כדי להעלות אותו על דרך המלך?
גם בעיני תוך שבוע לראות הבדל זה נראה קצת מהר מדי.

ולגבי העיכוב ההתפתחותי - אני יכולה רק לספר מנסיוני. הבכור שלי בגיל 11 חודש לא ישב, לא זחל ולא התעניין במוצקים. בדיקות הדם שלו היו תקינות לגמרי. אחרי חודש וחצי -חודשיים הוא עשה את הכל בבת אחת, ובגיל שנה וארבע כבר הלך.
אז בבקשה, לא להתיאש כל כך מהר, ולא להחמיר עם עצמך כל כך, טוב?

חסר כזה הוא נדיר אצל תינוקות. לא הרבה רופאים פגשו בו.
זה שרופאים לא פוגשים אותו הרבה (אם ההצהרה הזו נכונה בכלל) זה בעיקר כי לא בודקים את זה. אם תקראי קצת על הנושא תראי כמה שהחוסר בויטמין הזה הוא נפוץ וכמה הוא לא מאובחן וכמה סימפטומים שונים יש לו. כמה אנשים עם בעיות לב מופנים לבדיקת B12? ומחסור ב-B12 גורם לעלייה ברמת ההומוציסטאין שקשור לבעיות לב. כמה אנשים עם דיכאון וחרדה נשלחים לבדיקה הזו? נשים עם הפלות טבעיות מופנות לבדיקה?
לא בודקים, בגלל זה זה נדיר. המחקרים מראים שיש אחוז גבוה של חוסר באוכלוסיה.

אני חושבת שילדתי יותר מדי ילדים בבת אחת.

ילדתי את הבן שלי

ומסתבר שילדתי גם ילד אחד בן 34

וילדתי עוד מישהי בת חמישים ומשהו,

ועכשיו מסתבר שאני צריכה גם ללדת את עצמי ולטפל בי.

_וכל אלה נולדו לי פחות או יותר ביחד.
איזה מפוזרת אני, הייתי בטוחה שבאולטרסאונד אמרו לי מפורשות שיש עובר אחד._

מקסים @}

נכון, יש אחוז גבוה של חוסר באוכלוסיה, אבל בד"כ לא בתינוקות. רובם מקבלים אותו מאמא או מהפורמולה.
אני יודעת של-30% מהאוכלוסיה בערך יש חוסר בויטמין. אבל מסיבות קצת אחרות. כל אחד והפתולוגיה שלו.
והאמת היא שהרוב המוחלט של מי שהולך לעשות בדיקת דם, יכניסו לו על הדרך גם את הבדיקה הזו. לי ולבעלי בודקים באופן קבוע ותמיד חשבתי שזה בגלל שאנחנו צמחוטבעונים, אבל גם לאבא שלי הקרניבור בדקו, ומצאו חוסר. שטופל.
לא הרבה אנשים אוהבים לעשות בדיקות דם, ומוכנים לפנות לעצמם שעה מהלו"ז (בשעות הבוקר הלחוצות) כדי לעשות את זה.
וחבל, כי אצל מבוגרים זה מה זה פשוט לטפל.

_זריקות b12 כואבות כמו הגיהנום.
בעלי קיבל כאלה._
לא נכון.
אני לוקחת, ויותם מקבל כבר שנים.
אם הן כאבו, מי שנתן לא עשה את זה נכון.
לגבי זריקות B12 - הן לא חייבות לכאוב כל כך. זה מאד תלוי במיומנות של המזריק (מנסיון).
אה, כבר כתבו את זה.

ג'וניפר, בבקשה בבקשה דברי אתי.

לא התכוננתי לכל כך הרבה כאלו ביחד. אני לא בטוחה שיש לי כתפיים מספיק רחבות ורגליים מספיק חזקות לכולם

חפשי בפנים - יש לך רזרבות של כוח שלא תאמיני. כשתדלי מהן תרגישי איך את נהיית ענקית. כמובן שאף אחד לא רוצה להיכנס למצבים האלה בשביל זה! אבל רק במצבים כאלה הן משתחררות. בהדרגה דברים קטנים ומעצבנים מתחילים להתגמד, את מגדלת סבלנות ושיווי משקל יציב יותר. וחוץ מזה, את אמא - יש לך סיבולת של אצן למרחקים ארוכים.

ועוד משהו - כתבת שגם בעלך קיבל זריקות B12 - אם הוא לא צמחוני ותיק מאוד (וגם אז) כדאי לבדוק עניינים תורשתיים של ספיגת ויטמינים וכאלה. בלי להבין כלום בכלום, נניח, לבדוק צליאק (רגישות לגלוטן) ועוד בדיקות מטבוליות. אולי הילד ירש איזו בעיה במיצוי ויטמינים מסויימים.

תמי, את נפלאה. אם היית לידי כרגע הייתי נותנת לך חיבוק ענקי.
מרגישים שאת משקיעה מהנשמה שלך מכל תשובה כאן. המון תודה על כל מילה שאת כותבת לי.

אני אנסה קצת לפרט איפה אני חושבת שאנחנו נמצאים כרגע:
יש בעיה, מאובחנת. שכנראה גורמת ללא מעט בעיות אחרות.
אני מרגישה שרק כשנטפל (בהנחה שנצליח לטפל, וכרגע אין סיבה שלא) בחוסר הזה, אז נוכל לראות מה נגרם כתוצאה ממנו ונפתר מעצמו ברגע שהערכים עלו, ומה נשאר ודורש טיפול.
אי אפשר לצפות מילד אנמי מאוד את מה שמצפים מילד רגיל. אבל גם אי אפשר לצפות ממנו לאותם דברים כמו ילד עם אבחנה אחרת, קבועה.

ברגע שפותחים דף בבאופן עם בעיה כלשהי (או בכלל, פותחים את העניין לציבור הרחב) כל אחד תורם את הנסיון שלו ומפנה למומחים שעזרו לו מאוד ומספר על הדרך שעשה ומה שלמד ממנה.
ואני שומעת את כל הסיפורים האלה, וצריכה להפעיל את המסננת ולהחליט מה רלוונטי לי מאיזה סיפור ולבנות לי מפה עם דרך משל עצמי (הרי אין סיכוי שאלך במדוייק בעקבותיו של מישהו אחר, כי אין סיכוי שאנחנו במצב שמישהו אחר היה בו בדיוק).
אני צריכה להסתכל על הילד שלי ועל עצמי ולראות מה מבין שלל העצות שכאן (שחלקן סותרות אחת את השניה) נכון לו.

וכרגע, אני מרגישה שהכי חשוב זה לטפל בחוסר. להביא את רמות הויטמין בדם לנורמה ולראות אז מה קורה.
האם גם אחר כך הוא יישן כל כך הרבה? האם גם אז הוא יהיה עצבני?
אני לא יודעת.
אני מרגישה שלא נכון לדרוש ממנו עכשיו עבודה קשה. הוא לא יכול.
כמה שניכר מהדף הזה שקשה לי - לפחות ככה קשה גם לו.

אז כרגע אני לוקחת את זה שלב שלב. יכול להיות שטיפול מאוחר יסתבר כטעות רצינית, אבל כרגע מוקדם לשנינו.
זה לא בא ממקום של חסכון, אני פשוט צריכה לקלוט את כל המידע ולהחליט על אסטרטגיה.

(ורק עכשיו עליתי על זה שאת בחו"ל, ולטלפון שלי אין ממש משמעות... אבל תרגישי חופשי לכתוב לי למייל, אני בהחלט עלולה לכתוב לך גם קצת.)

ומצטערת אם כל הטקסט הזה יצא קצת מוזר, לא הצלחתי לכתוב אותו בצורה רציפה (כמה טלפונים וילד באמצע).

אני יודעת של-30% מהאוכלוסיה בערך יש חוסר בויטמין. אבל מסיבות קצת אחרות. כל אחד והפתולוגיה שלו.
אכן. המועדים לחוסר בוויטמין B 12 הם: צמחונים/טבעונים (מי שלא אוכל כלל בשר וביצים. מוצרי חלב לא מאוד נחשבים לעניין זה), אלכוהוליסטים, אנשים שעברו ניתוח לקיצור קיבה, וגם אנשים עם בעיות בספיגה במעי - חולים במחלת קרוהן או דלקות במעי.
הסיבה שלא מאבחנים בד"כ את החוסר היא שלא חושדים בו מלכתחילה - אין בד"כ תופעה אחת מוצקה וקבועה כתוצאה מהמחסור, אלא אוסף של סימפטומים, שכל אחד מהם יכול להתקשר גם למחלות או חוסרים אחרים. דיכאון, דכדוך, פגיעה בזיכרון, אנמיה, חרדות, חוסר ריכוז, בחילות, עצבנות, אפילו נימול (אצל אלכוהוליסטים) ועוד.
עם זאת אצל קשישים, זו הבדיקה הראשונה שעושים, כשמופיעות תלונות על פגיעה בזיכרון למשל.

<מידע מתוך עבודה שעשיתי לאחרונה>

לי ולבעלי בודקים באופן קבוע ותמיד חשבתי שזה בגלל שאנחנו צמחוטבעונים.
בדיקת רמת הויטמין עצמו בדם היא בדיקה לא מדוייקת. רמות גבוהות של הויטמין בדם כנראה מעידות שאין חוסר אבל רמות גבוליות, כאלה שהן בטווח הנורמה אבל בגבול התחתון שלה יכולות להיות false normal. כלומר מבחינת הרופא אין חוסר אבל בפועל יש. הבדיקה הכי אמינה היא כנראה בדיקת שתן (לא זוכרת מה בודקים שם).

אני הייתי צמחונית הרבה שנים ומעולם לא נשלחתי לבדוק B12 וכשכבר בדקתי קיבלתי ערך בנורמה והרופאה אמרה שאין בעיה. לקחתי את התוסף בכל זאת. חלק מהסימפטומים נעלמו מיד וחלק בהדרגה.
זה מסובך.

ג'וניפר, יכול להיות שהבנתי את תמי לא נכון, אבל לי נדמה שהיא אומרת לך לברר אצל האנשים שנתנה לך את שמותיהם לגבי ויטמין B12.

זה כרגע הכי קריטי, לתת לו כמה שיותר, אבל במקביל לבדוק אם הבעיה היא שחסר או שאין ספיגה. יכול להיות שהבעיה היא בכלל בספיגה, ובמקרה כזה מה שאת נותנת לא יעזור. לא מפני שזה לא התכשיר הנכון, אלא מפני ששום תכשיר לא ייספג.
בקיצור, אפילו בשביל הבעיה המיידית, הממוקדת והצרה של מחסור בויטמין B12, תמי ממליצה לך להשקיע במסלול ישיר למומחים במקום לבזבז את זמנך על רופאים שאין להם שמץ של מושג (הרופאה שלך, למשל. ניכר שהיא בכלל לא מתמצאת).

וכשכבר בדקתי קיבלתי ערך בנורמה והרופאה אמרה שאין בעיה. לקחתי את התוסף בכל זאת. חלק מהסימפטומים נעלמו מיד וחלק בהדרגה.
אכן. ד"ר מרקולה כותב, שהדרך הכי טובה לברר אם יש לך מחסור בויטמין הזה היא... לקחת אותו ולראות מה קורה P-:
אם יש שיפור, היה לך מחסור. אם אין שיפור, לא היה לך מחסור...

_אכן. ד"ר מרקולה כותב, שהדרך הכי טובה לברר אם יש לך מחסור בויטמין הזה היא... לקחת אותו ולראות מה קורה tongue
אם יש שיפור, היה לך מחסור. אם אין שיפור, לא היה לך מחסור..._
ועם זאת, יש עם זה אי אלו בעיות. כי גם עודף בויטמינים או מינרלים מסויימים זה לא פיקניק.

תמי ממליצה לך להשקיע במסלול ישיר למומחים במקום לבזבז את זמנך על רופאים שאין להם שמץ של מושג (הרופאה שלך, למשל. ניכר שהיא בכלל לא מתמצאת).
רגע. עוד לא. בינתיים - לי יש מושג מה אנחנו עושים.
בנוסף, גם יישמתי את ההודעה לעצמי ממקודם והתקשרתי לאחת ממורותיי לשעבר, שהיא נטורופתית ותיקה שאני סומכת עליה והיא אישרה לגמרי את כל מה שאמרתי לה לגבי התוספים שבחרתי.
כרגע, כמו ששאקטי ניסחה, הילד יקבל את העזרה דרך הפילטרים של ההורים שלו.

אני מאמינה שלמרות שזה לא מהיום למחר, אנחנו חוזרים לפסים.

כל כך הרבה קיטרתי, אז כדאי שאני אעדכן גם כשדברים יותר טובים קורים (למרות שזה הרבה יותר מפחיד - בכל זאת, האתר פתוח לכולם וגם למרפי).
פחות משבוע אחרי שהתחלנו לתת את הפלורויטל וה-B12, ואני מרגישה שאני מקבלת את הילד שלי בחזרה.
פתאום הוא חוזר לעשות דברים שהוא עשה והפסיק.
פתאום הוא קצת משחק לבד עם כל מיני דברים (לא לאורך זמן, אבל הבנתי עם מי יש לי עסק כבר מהלידה).
פתאום הוא מחייך. המון! וצוחק!
אם הייתם אומרים לי לפני שבוע שהילד שלי חייכן הייתי אומרת שאתם סתם מתחנפים עם משפט לא מוצלח במיוחד.

אני מקווה שהוא יגיע מהר לנקודה שבה הוא היה, וימשיך להתקדם משם. ושימשיך עם הצחוק הזה.
מן הסתם הוא לא יהיה באקסטזה 24/7, אבל אחרי שראיתי כמה החיוכים האלה לא מובנים מאליהם, כמה הצחוק הזה בעצם די שברירי, כל קרעכץ קצת מלחיץ אותי. גורם לי לחשוב שאולי זה היה רק זמני. גורם לי לחשוב מאיפה זה מגיע, מה קרה, מה לעשות. בעוד שבעצם, רוב היום הוא חייך ושיחק ורק בדקה האחרונה הוא לא מרוצה ממשהו. הפרופורציות שלי קצת בכאוס.
בכלל, אני מנסה להבין מה לעזאזל עברנו, ואיפה אנחנו נמצאים עכשיו.
אני מרגישה כמו אחרי סיבוב ארוך במיוחד על אחד המתקנים בלונה פארק, כשהרגליים לא רגילות ליציבות של הקרקע והשיער מבולגן לכל הכיוונים (אל תדאגי, פרח הלימון, זו רק מטאפורה).
ועוד מעט עולים לעוד סיבוב - יש עוד הרבה עבודה לפנינו.

ואו, איזה יופי. אני כל כך שמחה לשמוע.
(יש אייקון של אוף אבל אין אייקון של phew!)
יאללה, טעים לא טעים, תני לו בראש!

וואו ג'וניפר, איזה יופי! כייף לשמוע על כל השיפורים המהירים. הלוואי עלינו. מקווה שמיום ליום תמשיכו להתחזק ולחזור למסלול. תודה שעדכנת אותנו!

וואו ג'וניפר, איזה יופי! כייף לשמוע על כל השיפורים המהירים. הלוואי עלינו. מקווה שמיום ליום תמשיכו להתחזק ולחזור למסלול. תודה שעדכנת אותנו!

בשעה טובה ובהצלחה!

נהדר! עדכון משמח.
(ואל תשכחי להשלים גם את החוסרים שלך)

אחת מתופעות הלוואי של כל השיפורים האלו היא שהילד מלא מרץ גם בלילה. אני לא יודעת אם זה באמת מרץ או שבגלל שהוא חזר לחלות עניין בדברים מסביבו הכל נראה לו מעניין גם בארבע בבוקר, אבל הוא ער.
שיהיה, זה בסדר מצדי. הזהירו אותי שזה יכול לקרות כשרציתי ילד.

יאללה, טעים לא טעים, תני לו בראש! happy
עם כל הערכתי לרצונות שלו ולהתנגדות שלו, זה מה שקורה. היום הוא כבר לא בכה. והייתי צריכה קצת פחות שירים. (אני מקווה שזה בגלל שהוא מבין שזה עושה לו טוב, ולא בגלל שהוא התייאש ממני)

(ואל תשכחי להשלים גם את החוסרים שלך)
זה חלק מהטיפול. אני גם לוקחת קפסולות, ומאמינה שגם זה עובר אליו דרך החלב.

והמון המון תודה לכל מי שקורא את הדף וחושב מחשבות טובות בכיווננו.
זה מרגש וזה עוזר.

שליחה על ידי אוליב* » 08 מרץ 2010, 09:29

ממש שמחה לקרוא.
(ואני בטוחה שאת יותר שמחה לכתוב את זה).

שמחה מאד מאד לקרוא!

איזה יופי! התרגשתי לקרוא!