אום שלום מגשימה חלום

[אום_שלום*]

ההנקה ממש השתפרה ופיצי (שמלכתחילה שקלה כמעט ארבעה ק"ג) כבר עברה את משוכת ארבעת הקילואים אז לפחות הדאגה שמא היא לא אוכלת מספיק חלפה לה.
שעות היום שלנו בדרך כלל נעימות מאוד וכל יום איזה סבא/סבתא/חברה מבלים איתנו ואז הכל נראה כמעט מושלם,
בדרך כלל אחה"צ מצב הרוח שלי מתחיל להתקלקל, לפעמים משתפר חזרה לקראת הלילה, לפעמים לא. היום בכיתי בערך מחמש עד תשע ברציפות (עם שינה של חצי שעה באמצע). אלה השעות שבהן אני מרגישה את כובד האחריות ומתחילה לחשוב על עצמי שאני אמא רעה ואגואיסטית שרק רוצה שהילדה שלה תישן כבר כדי שהיא תוכל גם לישון ואם אפשר בדיוק בין שתיים לארבע כי זה שעה קלאסית לשנ"צ...
טפו טפו טפו חמסה חמסה הילדה מדהימה וישנה 5-6-7 שעות רצוף בלילה, לכן גם בשעות הערב יונקת כמעט ברציפות וזה מתיש ומתסכל לפעמים.
רוצה לכתוב עוד המון, לספר על חוויות הפשפושים המפתיעות שלנו וגם על הלידה אבל חבל לבזבז שעות שינה יקרות כשהגור ישן.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

לא רחוק היום שבו תוכלי להרגיל אותה לישון בין שתיים לארבע, אבל סך הכל את ברת מזל עם השינה בלילה (גם אצלי היה ככה, אבל פה באתר התוודעתי לכל מיני תופעות לא פשוטות של תינוקת)

[אום_שלום*]

רגעים של נינוחות יחסית- הגורה מנמנמת במנשא ואני בענייני או שפתאום אני מצליחה להניק בתנוחה משוחררת יותר, טיולים במנשא או בעגלה. סבתא או חברה באה לעזור, מנקה, מסדרת, מחזיקה את הגורה ואני יכולה לשתות קפה. אבא לרדים את הגורה על הבטן שלו באמצע הלילה, מאפשר לי לישון בשקט.
ומולם רגעי אימה פנימית- תחושה של אובדן, של פעולות אוטומטיות והלך רוח השרדותי, חוסר אונים מול היצור הזה שלא ברור לי תמיד מה הוא רוצה.
ממתינה בקוצר רוח לרגעי האושר, להצליח באמת להנות מהסטטוס האמהי החדש, להרגיש אהבה אדירה מפעמת בתוכי. אני עדיין לא שם.
הגורה ישנה כבר כמעט שעה אז כדאי שגם אני אזדרז לישון.

[מי_מה*]

שיואו איך אני מכירה את ההרגשה הזאת! גם אצלי , עם הבכור, היה בול ככה, הייתי קמה לבקרים מלאת אופטימיות ואיך שהיה נוטה היום לערוב היתי מתחילה ליבב. זה זמני , זה חולף. זה לא יעזור לך בשיט לדעת את זה עכשיו כי את בכל זאת תמשיכי ליבב אבל אני חייבת לכתוב את זה. האהבה האדירה היא נצחית, היא כבר שם ולא חייבים להרגיש אותה מפעמת, זה בונוס שבא מדי פעם לאורך החיים. בשאר הזמן יש פשוט דברים שצריך לעשות. אבל השבריריות הזאת של השבועות הראשונים היא בת חלוף וזה בדוק. את עוד תבכי הרבה אבל גם עוד תשמחי הרבה והסטטוס האמהי יביא לך גם הנאה , אבל בעיקר צמיחה, גדילה ולמידה כומ ששום קורס אחר לא יודע לתת.
חיבוק גדול אהובה ושבוע טוב.

[אום_שלום*]

הייתי קמה לבקרים מלאת אופטימיות
אכן הגיע הבוקר ואיתו אור היום והאופטימיות, כן, אני יודעת שזה ככה, לא צריך להיות אמא טריה בשביל להכיר את דכדוך שעות החשכה ובכל זאת כשזה מגיע נדמה שאף פעם לא הרגשתי אחרת.
הלילה בשלב די מוקדם הגורה צייצה מתוך שינה ואני העברתי אותה מהעגלה שבה היא ישנה לצד המיטה אל המיטה לידי. ישנתי הרבה יותר טוב וגם היא ישנה שבע שעות ברציפות. אני מגלה יותר ויותר את חשיבות הקרבה הפיזית בשבילי (בשבילה החשיבות ברורה לי), רגעי החיבוק במנשא או השינה הקרובה הזאת הם הרגעים שאני מרגישה שאנחנו מתקרבות הכי שאפשר, יותר מבהנקה שבינתיים אני יותר סובלת ממנה מנהנית (ולא רק בגלל הכאב שהוא כבר הרבה יותר נסבל).

[ים_של_טורכיז*]

אום שלום את מרגשת! מקווה שיהיו לך ימים ורגעים נפלאים עם הקטנה.
למרות תיאור רגעי הקושי, את עושה לי חשק שהוא כבר יהיה לצדי...(אני שבוע 14 )

[מתחדשת*]

שאני מרגישה שאנחנו מתקרבות הכי שאפשר, יותר מבהנקה שבינתיים אני יותר סובלת ממנה מנהנית (ולא רק בגלל הכאב שהוא כבר הרבה יותר נסבל).

אז מה בהנקה גורם לך סבל? (בטח יש לזה פתרון, את יודעת)

[אום_שלום*]

אז מה בהנקה גורם לך סבל?
לפעמים זו התחושה הכבולה, חוסר היכולת לעשות דברים אחרים (וזה משתכלל בעצם מדי יום), לפעמים הכאב או אפיל ולא כאב אלא אי נוחות, מעטות הפעמים שאני מרגישה שמצאתי תנוחה נוחה ואת תחושת המציצה היניקה עצמה בינתיים אני לא אוהבת גם כשלא כואב.
הרבה פעמים אני מרגישה שנגמרה לי הסבלנות, בעיקר בערב המאחר או באמצע הלילה, מעצבן אותי להניק 40 דקות רצוף או אפילו יותר.
ולפעמים זו התחושה שכל האחריות להזנה שלה עלי וזה כבד לשאת את זה.

[מתחדשת*]

אז ככה...

לפעמים זו התחושה הכבולה, חוסר היכולת לעשות דברים אחרים
עם הזמן קורים 3 דברים: 1. מתרגלים; 2. מוצאים בזה יתרונות (לנצל את זה כזמן למנוחה, למשל, שהרי אי אפשר לצפות ממך לעשות משהו בזמן הזה... ); 3. לומדים לעשות עוד ועוד דברים תוך כדי הנקה (קראת?)

לפעמים הכאב או אפיל ולא כאב אלא אי נוחות
גם זה משתפר עם הזמן. היא בקושי בת 3 שבועות, לא? לדעתי זה עוד זמן סביר. תוך שבוע שבועיים הפטמות שלך יתרגלו. (אני יוצאת מנקודת הנחה שווידאת שאת מיניקה נכון)

מעטות הפעמים שאני מרגישה שמצאתי תנוחה נוחה
יש לך סביבת הנקה מוצלחת? אני מתכוונת לכורסה, כרית וכאלה.

ואת תחושת המציצה היניקה עצמה בינתיים אני לא אוהבת גם כשלא כואב
למיטב זיכרוני זו תחושה שמשתנה כשהפטמות מתרגלות.

הרבה פעמים אני מרגישה שנגמרה לי הסבלנות, בעיקר בערב המאחר או באמצע הלילה
טוב, לי זה לא עבר. בגלל זה גמלתי בסופו של דבר (בשנה ועשר...)

מעצבן אותי להניק 40 דקות רצוף או אפילו יותר.
הזמנים ילכו ויתקצרו עם הזמן.

ולפעמים זו התחושה שכל האחריות להזנה שלה עלי וזה כבד לשאת את זה.
טוב נו, לזה אין פתרון חוץ מאשר לשלב בקבוק. ואגב, זה ממש בסדר בעיניי.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

לגבי המסירות, הקושי, ההנקה.
גם אני הייתי בהתחלה בשוק מרמת המסירות שזה דורש ממני. בחודש הראשון ואולי אף יותר, לא הצלחתי לשתות קפה חם. זה ממש תסכל אותי. אבל כשנולד השני, ניסתי להיזכר מה הייתה הבעיה שלי בדיוק ולמה לא יכולתי לשתות קפה ולא הצלחתי להיזכר. נראיתי לעצמי פתאום דבילית לשעבר. טוב, זהו חוסר נסיון ואת עכשיו צוברת אותו.

ולגבי חדוות האמהות, אני לא יכולה לענות או לעזור, מפני שאצלי זה היה שונה. משערת שכל אחת חווה דברים/שלבים/תקופות באופן קצת שונה.

[רסיסים_של_אור*]

ילדתי לפני שלושה ימים תינוקת מהממת וענקית. מסתגלים לאט למהפכה הגדולה של חיינו.
טוב רק עכשיו הגעתי לכאן ולקרוא את זה אז הרבה הרבה מזל טוב !!! ניצלתי כבר את ההזדמנות והמשכתי לקרוא ורציתי להגיד לך שאני ממש לא אמא טריה, וגם הפעם, למרות הכל, אני מזדהה עם המון ממה שכתבת ובאמת שזה הולך ומשתפר (בעיקר הקיצור המדובר במשכי ההנקה, שבחיי שלא זכרתי שזה מתחיל כל-כך ארוך ומרוב שלא זכרתי את זה לא האמנתי לכל מי שהטיח לי שזה יתקצר !!! זה לקח כמעט שלושה חודשים אבל זה ממש ממש ממש התקצר ! ) ומזדהה כל-כך עם האופטימית בבוקר והדעיכה לקראת אחר הצהריים. תודה שכתבת על זה ועזרת לי להרגיש יותר שפויה !
אל תבהלי מזה שלא כל הזמן נהנים מזה, בחיים כמו בחיים יש שמחה ועצב, אושר וקושי ...

[אמא_ללי*]

אוי, איך הזכרת לי את הדמעות שמגיעות עם רדת החשיכה.... הייתי פשוט מתחילה לייבב כשהחושך היה מגיע.
מצטרפת למזכירות שזה אכן חולף, למרות שכרגע זו המציאות.
נהדר שיש לך הרבה עזרה ותמיכה

[יעלפו_מהמושב*]

טוב, לי זה לא עבר. בגלל זה גמלתי בסופו של דבר (בשנה ועשר...)
ולזה את מתייחסת כנגמרה לך הסבלנות?! מעריצה אותך פה מהיציע (אמא לזאטוט בן שלושה חודשים, וי על הנקה מלאה, וי על חוסר סבלנות)

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אני מיבבת בבוקר ומהשעות בהן השמש נהיית בצבע אחה"צ אני מתעוררת לחיים (-:
ציפור לילה מובהקת

[אשה_שמחה*]

מזל טוב (באיחור קל P-: ) גם ממני!

מצטרפת למחזקות ולמזדהות (הקטע עם אחר הצהריים והדיכאון..העלית בי נשכחות).


ממתינה בקוצר רוח לרגעי האושר, להצליח באמת להנות מהסטטוס האמהי החדש, להרגיש אהבה אדירה מפעמת בתוכי. אני עדיין לא שם.

גם לי זה לקח זמן. אבל זה כל כך חזק, כל כך טבוע בנו, שבשלב מסויים זה פשוט קורה.
נדמה לי שאי אפשר לשים את האצבע על הרגע המדוייק שבו זה קורה, כי אין בהכרח רגע כזה. כמו הרבה דברים בחיים- זה בא בשברירים, בחלקיקים, ולפעמים אפשר לקלוט את זה רק בדיעבד.

[אום_שלום*]

הגורה הקטנה בת חודש היום, שוקלת קרוב לחמישה ק"ג והיא כבר ממש בת אדם מושלמת.
ההנקה הסתדרה לחלוטין, לא האמנתי שאי פעם לא יכאב לי אבל יום אחד זה פשוט עבר ובמבט לאחור זה קרה למעשה די מהר. אני עדיין לא יכולה להגיד שאני ממש נהנית מזה אבל לפחות לא סובלת, מה גם שכנראה בזכות משקלה המכובד ההנקות די קצרות ביחס לגילה הפעוט.
גם רגעי האושר_ הגיעו ובעיקר אני מצליחה _באמת להנות מהסטטוס האמהי החדש, להרגיש אהבה אדירה מפעמת בתוכי , לפחות רב הזמן.

עכשיו היא ישנה עלי במנשא ששתינו מאוהבות בו לגמרי ויש לה שלל פירורי קרקרים על הראש כי אני מנצלת את הזמן לנשנש.

הגורה הקטנה עושה קקי בכיור או באסלה ב- 95% מהפעמים. אני זוכרת שבהריון חשבתי לעצמי שפשפושים זה רעיון נהדר אבל בטח יקח לי המון זמן להתפנות לשים לב לזה ואז בערך ביום החמישי לחייה ראיתי אותה בהבעה מרוכזת ועיניים פעורות לרווחה ואמרתי: "נראה לי שהיא צריכה" הלכתי לנסות והפלא ופלא יצא לה. מאז אני כבר לא יכולה להתעלם, אפילו שיש פעמים שאני ממש רוצה (למשל באמצע הלילה). פיפי אני עדיין לא קולטת, נראה לי שיותר קל לקלוט כשמסתובבים בלי חיתול בכלל ואני בינתיים לא בשלה לזה, למרות שהחורף מסרב להגיע נראה לי שקר מדי בשביל להרטיב מכנסיים כמה פעמים ביום, מה שכן אני שואפת לעבור לרב פעמיים בקרוב, בעיקר כשאני יודעת שלא תהיה לנו בעיית ניקוי קקי.

[מי_מה*]

אלופת ישראל!

[הגבירה_בחום*]

שלום יקירה!!
מזל טוב (באיחור קל ) גם ממני! - חוץ מהקטע של הקל
כמובן שאין לי עיצות חכמות לתת לך, או עיצות בכלל אז אני פה בשביל ה-(())(())
ורק לומר שאני מזדהה עמוקות עם אופטימיות הבוקר ויאוש אחה"צ, גם בלי לידה (-:
נשיקות ושבת שלום @}

[אום_שלום*]

אנחנו אחרי יומיים של בילויים ושוטטות רבה מחוץ לבית.
אתמול בערב התדכדכתי קצת מהידיעה שמה שעושה לי טוב (לשבת בבית קפה, לקנות בגדים, לראות אנשים) לה פחות מתאים.
אני לגמרי מבינה את זה. זוכרת שלפני שהפכתי לאמא הייתי מסתכלת על אמהות בבית הקפה הקבוע שלי ותוהה למה הן מביאות תינוק כל כך קטן לעומס הגירויים הזה והנה עכשיו אני מאלה.
אז בעוונותי הגורה הקטנה היתה ביומיים האלה בשני בתי קפה ובקניון הומה של חופש חנוכה רחמנא ליצלן.
כמובן שעם עומס הגירויים גם אני הייתי פחות קשובה אליה ולכן היא לא ממש ינקה ברגע שרצתה, ופספסנו הרבה קקי (כרגע מתפשפשת רק לקקי, פיפי אני ממש לא מזהה). לעומת זאת לעיתים היה נדמה לי שהיא ישנה אפילו חזק מתמיד, כאילו היא אוטמת את עצמה לכל העומס הזה. ואולי זאת סתם פרשנות שלי.

[אום_שלום*]

וואו,לא כתבתי כבר יותר מחודש! הגורה שלנו גדלה כל כך, כבר בת חודשיים וחצי.
ילדה יקית נולדה לי, מחובר לה שעון לטוסיק, ישנה 7-8 שעות בלילה (כפרה עליה, טפו, טפו), מתעוררת בשעה קבועה לינוק, חוזרת לישון, מתעוררת שוב וחוזר חלילה והכל בשעות קבועות. בבוקר אוהבת לישון (בת של אמא שלה...), בשעות הצהריים מתחילה לרווח קצת יותר בין שנ"צ אחד למשנהו ובערב יכולה להיות ערנית גם 3-4 שעות רצוף. כל היום היא מדברת, צוחקת לבובות, לסבים וסבתות, לאמא ואבא ויותר מכולם היא מאוהבת במטענים שמחוברים לשקעים מעל הספה, היא יכולה לשוחח איתם דקות ארוכות ולחייך אליהם חיוכים ממיסים.
אוהבת אמבטיה ואת המסאז' שמגיע אחריה, אוהבת נורא להיות ערומה (כמה חבל שחורף),
אוהבת לשיר שירים עם סבתא ולרקוד עם סבא, מתעצבנת אם הם מעיזים להפסיק.
אנחנו יוצאות לטיולים במנשא טליה המאמם שלנו עם כיסוי חיבוקילה הגאוני וכל הסבתות של הקיבוץ מתמוגגות ומצטערות שהן לא חשבו על הרעיון הזה כשהיו אמהות צעירות.
באופן כללי הבחירות ה"באופניות" שלנו מתקבלות באהדה כמעט מחשידה. כולם נלהבים מהלידה מחוץ לבית החולים (אפילו הרופא שליווה אותי בהריון ולא גיליתי לו מחשש שיציק לי הביע התלהבות רבה בביקורי אצלו אחרי הלידה), מהשינה המשותפת והנשיאה במנשא.

השבוע הייתי חולה וזה היה קשה, מזל שיש לנו המון עזרה מכל הכיוונים.
דווקא בזכות המחלה והעזרה שעות רבות ביום פתאום הגעתי לעשות דברים שלא היה לי זמן או שלא הרשיתי לעצמי כמעט מאז הלידה.

ההנקה שבהתחלה היתה עקב אכילס שלי הפכה לטבע שני, כל יום אני מוצאת את עצמי מניקה בתנוחות יותר ויותר משונות ובסיטואציות יותר ויותר הזויות, כמו למשל הנקה בשכיבה אבל מהשד הרחוק (כמעט בשכיבה על הבטן) או לשלוף ציץ באמצע טיול בכביש ההיקיפי של הקיבוץ (ואז לגלות את מה שממילא היה די ברור שהיא בכלל לא רעבה אלא עייפה וזה רק מעצבן אותה יותר).

אני נהנית מהאמהות מאוד ומהשהות איתה ובכל זאת כל פעם שמישהו מציע להיות איתה, בין אם זה חמש דקות לבדר אותה ובין אם זה לקחת אותה לטיול של שלוש שעות בעגלה אני קופצת על ההצעה בשמחה ומשחקת ב...איך נראו חיי לפני שהפכתי לאמא.

[אום_שלום*]

אה, ועוד דבר, מה שנקרא, נפל דבר בישראל. הצטרפתי לשורות הפייסבוק האיום.
בדיוק כפי שידעתי מהכרותי רבת השנים עם עצמי, זה לא היה צעד חכם, עכשיו אני מבלה את מרבית זמני הפנוי בשיטוט חסר תכלית וצפיה בתמונות חתונה של אנשים שלמדו איתי בבית ספר יסודי וחיפוש אחר אקסים (באורח פלא כמעט אף אחד מהאקסים המשמעותיים שלי לא נמצא עדיין).

[מי_מה*]

כולה פייסבוק, לא צריך לעשות מזה ענין. טוב שאת שם. זה טוב לעסקים. ועל כל השאר נדבר בפעם הבאה שתחליטי להוציא את האוצר שלך לבית קפה וגם יסתדר לי. בתי הקפה בערי המחוז שלנו לא כאלו הומים.
שבת שלום שלווה ואהבה

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

(כפרה עליה, טפו, טפו),
זהו, את אמא, לא יעזור כלום.
הכל נשמע כל כך נפלא. איזה יופי!שימשיך כך אמן.
ולגבי זה:

באופן כללי הבחירות ה"באופניות" שלנו מתקבלות באהדה כמעט מחשידה.
צ'מעי, זה ממש ממש נפלא. מה? אפשר לאמר שהגידול הבאופני הולך ונכנס למיינסטירם? אולי רק בקיבוצך? באמת מדהים וגם משמח.
@}

[אמא_ללי*]

איזה כיף לקרוא. באמת שימשיך ככה אמן.

[רוקדת_לאור_ירח*]

איכשהו הצלחתי לדלג על כל הלידה שלך עם מה שבא אחריה, לא ברור איך (אולי כי מיעטתי להיות בבאופן).
נשמע שטוב, כיף לקרוא, שימשיך להיות כיף.
ובקשר לתהיה שלך אם היא ישנה יותר בגלל עודף גירויים אז כן, התשובה היא כן. לי היתה תינוקתשלא ישנה בכלל, אבל כשסחבתי אותה לכל מיני אירועים הומי אדם: חתונה בשישי בצהריים, בר מיצוה בדשא של קיבוץ יזרעאלי, היא ישנה רצוף במנשא. תינוקות מכבים את עצמם כשיש עודף גירויים. בדיעבד, אני ממש מצטערת שלקחתי אותה למקומות כאלה בגיל כה רך, לדעתי זה עשה נזקים לטווח ארוך. מכירה תינקות שלא עשה להם כלום וכמובן גם תלוי במינונים ובמקומות - כמו ש מי מה אמרה בתי הקפה במקומותינו לא כאלה הומים, אבל בגדול, זה נכון, לא מתאים לתינוקות כל הבלגן הזה.

[אום_שלום*]

בתי הקפה במקומותינו לא כאלה הומים
טוב... במקרה בית הקפה שאבא שלה מנהל הומה כמעט תמיד.
היום שוב פעם עשיתי את הטעות הזאת- כל כך רציתי לצאת קצת מהבית ולהפסיק להרגיש חולה אחרי שכמעט שבוע לא יצאתי ממנו, אז נסענו, והיא היתה חסרת מנוחה וחזרתי עצבנית, מלאת ייסורי מצפון ובלי שמילאתי את המשימות שקיוויתי למלא.

יש ימים כמו היום שבהם אני רוצה שמישהו יבוא ויספר לי שבשבוע הבא יש לי איזה יום חופש מהאמהות. ימים שהכל נראה יותר מדי, שחוץ מלהחזיק כל היום על הידיים אי אפשר כלום, והבית מטונף, ואין מה לאכול ואין מתי להתקלח ועוד צריך ללמד בערב.
ובכל זאת אמא שלי היתה פה שעה ותקתקה את המטבח והגורה פתאום נפלה לשינה של שעתיים אז גם הכביסה קופלה.
וכשהנקתי אותה לפני שהלכה לישון את שנת הלילה נזכרתי גם לומר תודה על כל מיני דברים.

[אמא_ללי*]

יש ימים כמו היום שבהם אני רוצה שמישהו יבוא ויספר לי שבשבוע הבא יש לי איזה יום חופש מהאמהות.
המממ.... הם לא מפסיקים להגיע, הימים האלה אבל התדירות שלהם פוחתת כשאין תינוק בבית. ואז מתגעגעים.

[אילה_א*]

אני רוצה שמישהו יבוא ויספר לי שבשבוע הבא יש לי איזה יום חופש מהאמהות.
גם אני
אבל אני מעדיפה שבוע

[אום_שלום*]

תיכף נעצמות לי העיניים ואני עוד מכרחה להתקלח.
רק רציתי לכתוב שלא אשכח- הגורה שלנו בת שלושה חודשים היום.
בהנקה שלפני השינה היא מלטפת אותי ואני מסתכלת עליה ופתאום מבינה, באיזה אופן ברור יותר, שיש כאן אדם שלם ומושלם שאני ממש חלק ביצירה שלו.

[אום_שלום*]

סיפור הלידה של גור גורה קטנה גדולה

[אום_שלום*]

אתמול התחלנו לתת לגורה בקבוק סימילאק לפני השינה.
יש לי המון מה לכתוב על זה אבל עדיף שאלך לישון.
משאירה כאן כתזכורת לעצמי להמשיך...

[קרן_שמש_מאוחרת*]

מחכה להמשך בעניין רב....

[אום_שלום*]

טוב, ממשיכה...

עד גיל שלושה חודשים לערך הגורה שלי ישנה לילה שלם, או לכל הפחות 5-6 שעות רצופות ואז הלילות החלו להתקצר וההתעוררויות הפכו תכופות יותר ויותר.
התחלנו עם התעוררות בשלוש, המשכנו לשתיים, לאחת וכו'.
בגיל חמישה חודשים הגענו למצב של בין חצי שעה לשעתיים שינה רצופה ושני הורים קורסים מעייפות.
אני כל הזמן ניסיתי להבין מה קרה אבל גם אמרתי לעצמי ולסביבה שככה זה, תינוקות עוברים שלל שינויים בתקופת חייהם הראשונה.
חשדתי בשיניים, חשדתי בעודף גירויים במהלך היום שגורם לאי שקט בלילה,
חשבתי היא לא ישנה מספיק קרוב אלי (במיטה הצמודה) וישנתי כשהיא בבית השחי שלי במשך כשבועיים.
גם במהלך היום היא היתה הרבה פחות רגועה, רוטנת הרבה, יונקת לעיתים קרובות מאוד.

ואז- הלכנו להשקל, לכבוד יום הולדת חמישה חודשים הגורה עלתה 100 גרם בלבד.
ופתאום הבנתי, הילדה רעבה.
בלב כבד אבל גם עם תחושת מה של הקלה ביקשתי מהאיש שיקנה סימילאק ומאז היא גומעת בקבוק אחד ביום, לפני השינה וישנה יותר טוב, וגם אנחנו.

כל הסיפור הזה הביא אותי לחושב הרבה על הפער בין פנטזיית האמהות שלי לבין המציאות ומי שאני.
מה אני רוצה להגיד:
יכול להיות שיכולתי, תאורתית, לא להוסיף תמ"ל ולהצליח לתגבר את החלב שלי שעד גיל שלושה חודשים השפריץ לכל עבר.
רציתי להחשיב את עצמי כאמא שמניקה הנקה בלעדית ולא לתת לקופסת הפח העגולה לחצות את סף ביתי.
אבל גיליתי שמשהו ב"הכרח" לתת עכשיו תוספת כדי שהילדה לא תרעב, שחרר אותי, אפשר לי לשמוח בשנת לילה טובה יותר, אפשר לי להנות מכמה רגעים של שלווה כשאבא מאכיל לפני השינה.

ובכלל אני מרגישה שיש לי הרבה דיונים פנימיים בין ה"באופניות" ל"מיינסטריומיות" אם כי אני לא משתגעת אחרי ההגדרות הללו.
חשבתי שתמיד אשא במנשא אבל גיליתי שהרבה פעמים יותר מתאים לי לצאת מהבית עם עגלה ושהגורה ממש אוהבת את זה, בעיקר מאז שעברנו לעגלול.
חשבתי שתינוקת בגיל הזה הכי זקוה לאמא שלה ושהכי טוב להיות שתינו יחד בבית. גיליתי שהיא הרבה יותר שמחה ורגועה כשאנחנו בחברת אנשים נוספים ושהיא מאוד אוהבת להיות עם סבים/חברים/דודים.

יש לי כמובן עוד הרבה בנושא אבל עם כל הכבוד לשנת הלילה בנינוחה יותר שלנו עדיין ראוי שאלך לישון כבר.

[קן_לציפור*]

אום יקרה, מזדהה מאד עם הפוסט האחרון. הפער בין הפנטזיה ובין המציאות מחזיר אותנו לסוג של ענווה.
לא הכל יודעים מראש, לא הכל יודעים אפילו תוך כדי.
הגילוי, והדיוק תוך כדי תנועה, עושים את זה לאמיתי יותר.
(ולא משנה מה זה האמיתי הזה)

[סאלי_תדמור*]

טוב לקרוא אותך @}

[אמא_ללי*]

ובכלל אני מרגישה שיש לי הרבה דיונים פנימיים בין ה"באופניות" ל"מיינסטריומיות" אם כי אני לא משתגעת אחרי ההגדרות הללו.
כמה מוכר. נראה לי שזה חלק בלתי נפרד מהמעבר לאמהות - למידה של החיים החדשים האלה, ללמוד אותה, ללמוד את עצמך במצב החדש. והמציאות תמיד הרבה יותר מורכבת ורבת גוונים מ"קו" כזה או אחר של הורות. נהדר שאת פתוחה וקשובה ולא דובקת רק בפנטזיות...

טוב לקרוא אותך

[קרן_שמש_מאוחרת*]

איך הולך? מזמן לא כתבת.... חושבת עלייך @}

[אום_שלום*]

הי יקירה,
תודה שהזכרת לי שהדף הזה קיים. בא לי בול ברגע מתאים.

הגורה מתוקה ומדהימה. אתמול חגגה חצי שנה להיווסדה.
זוחלת על ארבע כבר כמעט בחופשיות, מגלה את העולם בהתלהבות, הטעם של הדשא, המרקם של האדמה, כל מיני קולות ורחשים.
לא יאומן איך ליצור כל כך צעיר יש כל כך הרבה אופי. לפעמים אני מתפלאה שהיא לא מדברת ובעצם אומרת לי כל כך הרבה דברים.
התקפי ג'ננה שבהם היא זורקת את עצמה כמו ילדה בת ארבע, חיוכים ממיסים, ריכוז עילאי בנסיונות להתיישב, משמיעה קולות, ציקצוקים, צווחות התלהבות.
לאכול זה לא כל כך הקטע שלה ואכן המשקל קצת מקרטע- היא נולדה ענקית, עלתה המון בחודשיים הראשונים ומאז ממש מעט.
הנקות שאינן מתוך שינה הן לא יותר משתיים-שלוש דקות כשבאמצע המון הפסקות לבדוק מה קורה מסביב (גם כשיש חושך, אף אחד לא מדבר והיא ממש רעבה). ירקות ופירות היא התחילה לטעום בדגש על לטעום, אבל כאן אני מרגישה שגם אני אשמה כי העצלות שלי גורמת לזה שהיא אוכלת בעיקר בננה (זה קקל ולא דורש הכנות) ובכלל לא כל יום.
עדיין אוכלת בקבוק סימילאק ביום, בדרך כלל לא יותר ממאה מ"ל.
אני בסרטים שאין לי חלב.

חוץ מזה אני עייפה, לא כל כך בגלל מחסור בשינה אלא יותר מהעומס שיש לי בראש.
המון דברים שצריך לעשות, ברובם אני נזכרת בחצות הלילה ודוחה למחר וכך עוד יום ועוד יום.
העסקים בתקופה קצת מתונה מדי. אני יודעת שזה בא בגלים, כבר כמה שנים שזה ככה, ובכל זאת מרגישה שאני לא משקיעה את האנרגיה הדרושה כדי שזה יקרה, לאו דווקא מבחינת זמן או עשיה פרופר אלא יותר התכוונות פנימית. הלב שלי לא שם עכשיו אבל הראש כן והפער הזה יוצר איזה משהו לא מיושב בעניין.
הבית מצליח להראות סביר בקושי רב. אני משוועת למנקה אבל שוכחת לחפש.
עוד לא הגשתי דו"ח שנתי ועוד רגע מתחיל מאי.
מתגעגעת לזמן פנוי, לרביצה מול הטלויזיה, ללכת לישון מאוחר בידיעה שאפשר לקום מאוחר.

[אום_שלום*]

וגם, כל הגוף כואב לי.
מרגישה שנזקי ההריון והלידה בעצם מתגלים רק עכשיו.
רצפת האגן ידידתי הטובה חלשה יותר משהיתה שבוע אחרי הלידה (או שנדמהלי), עצמות האגן כואבות, השכמות, הזרועות. אני קצת מתפרקת בגדול.
והבטן מסרבת לזוז שזה לא מפתיע בהתחשב בכמות העוגות והלחם שאני אוכלת. נשבעת שהיתה לי בטן קטנה יותר למחרת הלידה.
באמת כדאי שאלך לישון עכשיו...

[מתחדשת*]

_אני בסרטים שאין לי חלב.
חוץ מזה אני עייפה_

קשור מאוד (קשר דו כיווני הייתי אומרת).

[קרן_שמש_מאוחרת*]

לא סתם רציתי שתכתבי - מזדהה עם הרבה ממה שכתבת. העייפות, הגוף שקצת מתפרק לי אחרי הלידה (איכשהו נראה לי שזה משהו שלא כ"כ מדברים עליו. אני לפחות לא זוכרת חברות שלי מדברות על הפן הזה והוא כ"כ משמעותי בעיני), הפער בין הראש ללב בענייני חזרה לעבודה וגם חוסר ההתלהבות ממוצקים. איך זה שבת שלי לא מתנפלת על אוכל? תמוה בעיני
נו שוין. צרת רבות... @}

[שמחת_ציון*]

איך זה שבת שלי לא מתנפלת על אוכל
סבלנות זה יקרה בקצב שלהם
אצלנו נרשמה התלהבות רק בגיל 8 חודשים

[אום_שלום*]

עייפה, עייפה, עייפה.
לילות מאוד לא רצופים עוברים עלינו לאחרונה ואני לא מקלה על עצמי וממשיכה ללכת לישון מאוחר מדי.
פעם הייתי הולכת לישון בשתיים-שלוש בלילה, אח"כ קבעתי לעצמי דד ליין של חצות וחצי, מאז הלידה אני לרוב נכנסת למיטה עד אחת עשרה וחצי.
בשביל באמת לישון מספיק הייתי צריכה ללכת לישון עם הגורה אבל אני לא מסוגלת בלי זמן לעצמי וזה הזמן היחיד שיש לי.

המוני המונים של סידורים וטלפונים מחכים שאעשה אותם ואני פשוט לא מגיעה לזה.
מוצאת את עצמי חולמת מעת לעת על פעוטון 7.00-16.00 ונגמר הסיפור.
טוב, לא באמת, אני לא מסוגלת לעשות את זה ואין שום סיבה שאעשה את זה אבל מטפלת לכמה שעות בשבוע בהחלט תעזור.
מרגישה שאני סתם רודפת אחרי הזנב של עצמי.

מצד אחד ימים שבהם רק שתינו בשקט בבית רוב היום הם הימים שהיא הכי סבבה בהם. אוכלת כשרעבה, ישנה כשעייפה, ואני מספיקה יותר דברים וגם לנוח.
מצד שני אני מרגישה כמה לי הרבה יותר שפוי להיות עם אנשים. אני שיכולתי להעביר ימים על ימים לבדי מוצאת את עצמי נושמת לרווחה כשבאה עוד חברה עם תינוקת או כמו היום, שהעברתי את רובו אצל אמא שלי והגיעו דודות ואח שלי וכולם רק רוצים לשחק עם הגורה ולטייל איתה ואני יושבת ושותה קפה עד תחתית הכוס וישנה שנת צהריים, ולא בגלל שקשה לי איתה, היא נהדרת ומקסימה ובאמת שלא דורשת משהו שאני לא יכולה לתת אבל אני המון מחפשת את החופש שלי.

[מנסה*]

מזדהה.. בקרוב קרוב יהייה יותר שפוי!

[אום_שלום*]

הנה כבר קצת יותר שפוי,
התעוררתי מלילה יחסית ארוך שהיו בו רק שתי הנקות והעולם נראה אחרת.

[קרן_שמש_מאוחרת*]

.לא נעים לי להגיד לך מתי אני הולכת לישון (מאוד מוקדם). עייפות היא אויבת האנושות מבחינתי. כשעולות לי מחשבות כפירה באימהות או סתם מחשבות דיכאוניות זה בדרך כלל קשור לעובדה שאני פשוט מותשת. חוצמזה שגם לי הרבה יותר קל כשאני עם עוד (א)נשים. מאז שהפכתי לאמא אני יותר ויותר רואה כמה נועדנו לחיות בשבט וכמה שהחיים המודרנים מנוכרים.

[אמא_ללי*]

היא נהדרת ומקסימה ובאמת שלא דורשת משהו שאני לא יכולה לתת אבל אני המון מחפשת את החופש שלי.
ברור ברור ברור.

פתאום חשבתי על זה כשקראתי את מה שכתבת איך התלות הזאת בין אמא לתינוק היא לגמרי הדדית... הם תלויים בנו בשביל לאכול, לישון להירגע וכו', אבל גם אנחנו לגמרי תלויות בהם - מספיקות לישון ולהרגיש קצת את עצמנו רק כשהם ישנים מספיק, אוכלות מתי שהם מאפשרים ולא בדיוק מתי שאנחנו רעבות, רגועות רק כשהכל בסדר איתם...

[רסיסים_של_אור*]

פתאום חשבתי על זה כשקראתי את מה שכתבת איך התלות הזאת בין אמא לתינוק היא לגמרי הדדית... הם תלויים בנו בשביל לאכול, לישון להירגע וכו', אבל גם אנחנו לגמרי תלויות בהם - מספיקות לישון ולהרגיש קצת את עצמנו רק כשהם ישנים מספיק, אוכלות מתי שהם מאפשרים ולא בדיוק מתי שאנחנו רעבות, רגועות רק כשהכל בסדר איתם...

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

מאז שהפכתי לאמא אני יותר ויותר רואה כמה נועדנו לחיות בשבט וכמה שהחיים המודרנים מנוכרים.
נכון.
אם כי אני אומרת נכון בזהירות. לפעמים דווקא אין לי כוח לקהילה/אנשים סביבי.
אום שלום, נראה לי שזה נורא קשור לצורת חשיבה. ומאיך שאני רואה את זה - את עושה את הדבר הכי חשוב ומדהים שאפשר לעשות. זה משתנה. היא גדלה וזה לא יישאר ככה לנצח.

[אום_שלום*]

איך שהוא פספסתי את התגובות האחרונות, אז תודה וחיבוק חם לכל המגיבות.
שוב באתי להתבכיין.
דווקא ממש נינוח עם הגורה בתקופה האחרונה. היא כבר פעוטה בצורת תינוקת, זוחלת בכל הבית, יושבת, עומדת, צוחקת וצועקת.
אבל אני רגזנית וכעוסה, בעיקר על האיש (נו מה...), שעבר לגור בעבודה פחות או יותר וגם כשהוא בבית הוא ממוטט מעייפות וזה מטריף אותי, מעצבן אותי לראות אותו ישן על הספה ולשמוע כמה הוא עייף כל הזמן.
חוצמזה הגוף שלי דואב, האגן מפורק לגמרי ואני ממש חייבת לטפל בזה ולא מגיעה להרים טלפון לאוסטאופטית שאני רוצה ללכת אליה. מה גם שכל תוכנית כזאת (ללכת לאוסטאופטית, לשיאצו, לרו"ח לסדר את עניייני הכספיים, לבנק וכו') מלווה בחישובי חישובים מי יוכל להיות עם הקטנה.
ברור שלטיפול כלשהו לא מתאים לבוא איתה כי אז לא אוכל להתמסר לטיפול אבל גם לסידורים אחרים זה הרבה יותר קשה איתה, בעיקר בגלל שכבר אין מצב לשבת בשקט במנשא, היא רק רוצה לזחול כל הזמן.
אני זקוקה ליום חופש, דחוף!!
גמרתי להתבכיין לבינתיים, סליחה ותודה מראש.

[אום_שלום*]

אה, ושכחתי כמובן שאני חייבת שמישהו ינקה לי את הבית כי דרוש כאן ניקיון רציני ואני מגיעה מקסימום לניקיון האסלה וסמרטוט על הרצפות פעם בשבועיים. אוף!

כדי שלא תשרור אוירת נכאים כבדה מדי בדף הזה אני מפרגנת לכל האחלה חמודות אחלה שיר

[אום_שלום*]

עייפה, עצובה, מוטרדת. כך עובר עלי חלק ניכר מהזמן בימים האחרונים.
משוועת לזמן לעצמי. לא מצליחה להעזר במי שהייתי רוצה להעזר. לפחות לא במידה שהייתי רוצה.
המוני שאלות ותהיות. איך להקל על ההרדמה? איך לעזור לכולנו לישון יותר משעתיים ברציפות? איך לייצר שגרה כשלי עצמי אין שגרה?

יש לי גורה קסומה ומדהימה.
בת 8 חודשים, זוחלת במרץ, עומדת, רוקדת, עקשנית כפרד, צוחקת, אוהבת להיות בחוץ (אבל כל ךכ חם...), אוהבת דגדוגים בבטן ונשיקות בפה.
לא ככל כך אוהבת לאכול אוכל שאינו חלב של אמא. יונקת בצורה שיכולה להוציא מהדעת וגם עושה את זה לא פעם, עם הפסקות כל שתי שניות.
כל דבר מסיח את דעתה, כלום לא נסתר מעיניה.
נרדמת תוך כדי הנקה, אם לא אז בנדנוד אינטנסיבי על הידיים כשרוב הזמן היא דוחפת אותי בעוצמה, אם לא אז בערסל.
אין מצב שהיא שוכבת בשקט במיטה, שכיבה זה רק בשינה עמוקה, כל מה שהוא לא שינה עמוקה מתרחש בעמידה או זחילה.

כל סוגיה של קושי שאני מספרת לאמא שלי הופכת להרצאה בשבחי הפעוטון (זה יקנה לה סדר יום, היא תלמד להרדם, היא תלמד לאכול וכו') וכשקשה לי אני מתחילה לחשוב שאולי זה רעיון טוב. הרי זה ייתן לי קצת זמן פנוי שאני כה מייחלת לו.

[מתחדשת*]

נושקי היה ממש כמו שאת מתארת. זה נורא מתיש. אני כל כך מבינה על מה את מדברת.
יש לך למי עוד לשפוך חוץ מלאמא? לא בווירטואלי.

[אום_שלום*]

יש הרבה למי לשפוך ואני גם עושה את זה אבל אני כרגע מחפשת עצות חכמות ולא מיועצות שינה בחמש מאות ש"ח לפגישה.
עצות חכמות ולא מתנשאות וחטטניות בסגנון "אמרתי לך שזאת טעות לישון עם הילדה במיטה".
אני בטוחה שכאן באתר יש הרבה כאלה אבל לא מוצאת זמן וכוח לחפש את הדפים המתאימים.
תודה על החיבוק. בחזרה

[מתחדשת*]

הלוואי שהיתה לי איזו עצה חכמה מעבר ל - זו תקופה קשה וזה יעבור.
האמת שזה יעבור ולא יעבור, הורות זה מעייף, נראה לי לכל החיים או משהו כזה.
זמן לעצמך זה חשוב גם. חלק אינטגרלי מהבריאות הנפשית, בשבילי.
מצד שני גם שינה משותפת, בגיל הזה בטח. בשבילי.

אני בטוחה שכאן באתר יש הרבה כאלה אבל לא מוצאת זמן וכוח לחפש את הדפים המתאימים
א-פרופו מהי מהות האתר. דוגמה מדויקת לאבסורד של מה שנהיה פה.
אין לך סיכוי למצוא את הדפים המתאימים.

[קרן_שמש_מאוחרת*]

רוצה להגיד ששוב אני מזדהה כמעט עם על מה שכתבת (צרת רבות, חצי נחמה?).
קראתי לאחרונה את "לישון בלי לבכות" של אליזבת פנטלי כדי לנסות לחשוב איך לשפר את איכות השינה שלנו. יש שם כמה עצות חכמות לטעמי. לא בטוחה שהשיטה שלה ישימה לגמרי במקרה שלנו אבל נתן לי כיוון. חוצמזה מזכירה לי ולך שהכל משתנה ודינמי כל כך שכרגע נראה לי שעד שנמצא את הפתרון כבר לא תהיה בעיה. יכולה להגיד לך שמה שהיה נכון לגביה בגיל 8 חודשים כבר לא רלוונטי היום בגיל 10 חודשים. למשל, כל מי שאמר לי שהיא תתרגל לישון במנשא ויהיה לי קשה להרדים אותה אחרת - היום נרדמת בקלות במיטה (נכון לכרגע, ישנה כבר שעה וחצי במיטה, נרדמה בהנקה ועוד ידה נטויה, לא היה קורה לפני חודשיים).
לגבי ענייני אימהות - אופ כמה שזה מעצבן! אמא של הייתה פה לביקור וקצת התפרצתי עליה על זה שעל כל דבר שאני עושה (לינה משותפת, מנשא, הנקה לפי דרישה, זה שהילדה עוד לא במסגרת בגיל המופלג של עשרה חודשים רחמנא ליצלן, יש לה מה להגיד). בדיעבד, אני חושבת שאני צריכה ללמוד להתמודד עם תגובות הסביבה וגם להיות מודעת לכך שהרבה פעמים הבחירות שלי פשוט נוגעות בעצבים חשופים של אחרים (במקרה הזה במקומות שאמא שלי אולי היתה רוצה לתקן באימהות שלה).

[אום_שלום*]

לראשונה מזה הרבה מאוד זמן מתחשק לי סיגריה. אוף.

יש שם כמה עצות חכמות לטעמי שתפי

[אמא_ללי*]

קודם כל, כל מילה של מתחדשת.

חוצמזה, אני זוכרת את השלב הזה בדיוק עם שירה, והוא באמת היה מאד קשה. הצורך בעצמאות ובקצת חופש, התנועתיות שלה שגם דרשה יותר אנרגיות ממני וגם גרמה לי להרגיש שאולי היא כבר יכולה להיות קצת פחות תלויה בי... מה שבפועל עוד לא היה נכון בכלל כמובן.

אני חושבת שבייביסיטר לשעה שעתיים, פעם או פעמיים בשבוע, יכולה לגרום להבדל של שמיים וארץ בתחושה. הזמן הזה לעצמנו הוא כל כך חיוני (לפחות בשבילי), והידיעה שיש משבצת זמן שלי בשבוע שהיא קבועה ומובטחת, עד כמה שמשהו יכול להיות מובטח עם תינוק קטן ובכלל, היא מאד מרגיעה ומחזקת. במקום לשבור את הראש על כל דבר שאני רוצה לעשות אני יודעת שיש את הזמן הזה, גם אם הוא קצר... זה מאד משמעותי.

בכל מקרה תקטרי חופשי וכמה שיותר, זה ממש חשוב. והרבה פעמים גם מתוך הקיטורים הצורך מתבהר בצורה יותר ברורה ואז אפשר להבין יותר טוב איך לתת לו מענה.

[אום_שלום*]

השבועות האחרונים מלאים בתובנות ועדיין אני מרגישה שמגלה רק את קצה הקרחון הזה שנקרא הורות.
אחרי תקופה ארוכה של התבחבשות עם ענייני אוכל, שינה וסדר יום שעל חלקם שיתפתי כאן בניתי לנו סדר יום והימים שלנו נהיו הרבה יותר נעימים לשתינו.
היתה לי כל העת התנגדות פנימית ליצירה של משהו "מלאכותי", חשבתי שהדברים צריכים לקרות מעצמם ורק אחרי שעבר בסך הכל יום אחד שבו הונהג סדר היום החדש הבנתי שבעצם זה הדבר הטבעי לנו ושה"זרימה" שאפיינה קודם לכן את הימים שלנו היא זאת שהפכה את הימים לקשים ומלאי סיטואציות שדורשות התערבות.
באופן לא מפתיע מסתבר שגם לי, שאוהבת להצטייר בעיני עצמי כמלכת הספונטניות והגמישות הכי טוב בתוך מסגרת מסודרת ואם כבר מסגרת אז פתאום נדמה שהגן הרבה פחות נחוץ, לפחות אם אני מתייחסת לפחד שלי מזה שלא אצליח לארגן את שעות השינה והאוכל של הגורה ולצורך שלי בזמן לעצמי.

אחרי שהגעתי לאיזה שהוא חוף מבטחים מבחינת היומיום שלנו הגיע הזמן להעמיק את המחשבה על העתיד של שתינו בבית ואז אני מגלה בתוכי הרבה קולות מפתיעים. למשל:

• הקול של בוגרת החינוך הקיבוצי שבעצם עמוק בתוכה מאמינה שילד צריך להיות במסגרת, שבעצם אני מסוגלת לדמיין את התקופה הקרובה עם הגורה בבית אבל כל זה תחת ההבטחה שיום אחד זה ייגמר ו"אקבל" בחזרה את הזמן שלי לעצמי.
• הבנה שבעצם הבהילות הזאת לזמן לעצמי היא סוג של נסיון להחזיר את הגלגל לאחור.
• מחשבות על אופי החיים עם ילדה שנמצאת עם אמא בבית, דברים שבטוח נכתב עליהם באתר מאות פעמים אבל אני עוד לא התפניתי לקרוא. הפחד מלמשוך אותה לעיסוקים שיותר מתאימים לי אבל פחות לה וגם הפחד ההפוך.

יש עוד הרבה מחשבות, חלקן מעורפלות מדי כרגע ובטח יכתבו בהמשך.

[רוקדת_לאור_ירח*]

מניסיוני בתור ספונטנית זורמת (תודי שזה נשמע הרבה יותר טוב מאשר "קשיי התארגנות") , סדר יום פשוט עוזר ונותן איזה שקט. אני עדיין נופלת בפח של "נו נעביר את אוגוסט בזרימה נעימה בין בית, בריכה וחברים" ומתפלאת למה זה לא עובד ויש חוסר שקט. סדר יום יכול הרבה פעמים ליצור בהירות ובעיני הבהירות היא זו שנותנת את הנעימות והתחושה הנינוחה יותר.

[מנסה*]

מזדהה.. אני מרגישה את הבעיתיות עם ה"זרימה" גם בענייני אוכל- מה, שאני אעשה דיאטה בורגנית מסודרת? שיהיו לי כללים? אני רוצה לאכול בגמישות, ברכות..
אבל כשיש לי סדר ותכנון, אפילו מינימלי, עם מקום לספונטניות, הולך לי הרבה יותר טוב.
ועם הקטנים על אחת כמה וכמה- הרי גם ככה הקטנטנים שלנו סובלים (יותר נכון- אנחנו סובלים..) מהפרעת אישיות גבולית (-;
גם ככה הם נעים בקיצוניות בין מצבי רוח, בין רוגע להתפרצויות, אז אם אפשר מעט לעשות סדר בגבולות החיצוניים אז מעולה!
בהצלחה, אשמח לקרוא עוד!

[מנסה*]

היי אום יקרה,
מה שלומך ומה שלום הקטנה שלך?
מזמן לא כתבת לא פה ולא אצלי אז חשבתי לקפוץ לשאול לשלומך
מקווה שהכל (טוב נו, לפחות הרוב) טוב. אשמח לשמוע מה קורה איתך, אם תרצי כמובן

[אום_שלום*]

אוי, כבר זמן מה לא ביקרתי כאן. אני דווקא רוצה אבל זה לא יוצא. את מעט הזמן הפנוי שלי לגלישה חסרת טעם באינטרנט המרתי בפייסבוק יימח שמו.
יש לי המון מה לכתוב, הרבה דברים קורים עכשיו, הרבה תובנות ויחד איתן הרבה בלבול חדש וחוסר ודאות.
בינתיים הגורה ואני חולות. כשנחלים מקווה להתפנות לכתוב באריכות.

[אום_שלום*]

"יום אחד זה יקרה, בלי שנרגיש, משהו ישתנה..."
אני רואה פה שכתבתי לפני כמעט חודש, ספיחי המחלה עדיין נוכחים בחיינו מה שמעיד על מערכת חיסון מאותגרת משהו ויותר מזה על ביקורים תכופים בגן הילדים.

אחרי לבטים רבים הגורה נכנסה לפני חודש בערך ל"חינוך המשותף" כמו שאומרים הורי למרבה הפלצות, כינוי מזעזע אבל נעזוב את זה כרגע.
בינתיים עושה רושם שהיא נהנית מאוד ואני התפניתי למלא את הימים שלי בדברים אחרים ולהמשיך להתלונן שאין לי זמן לכלום בעודי ממשיכה לפנטז על היום שאתעורר מין אמא תקתקנית כזאת שמספיקה להבריק את כל הבית ולהעמיד סירים על הכיריים עוד לפני ששאר בני הבית מתעוררים. כמובן שבפועל אני מתעוררת אחרונה בדרך כלל, האיש כבר בעבודה והגורה מרביצה לי קלות כדי שאועיל בטובי לארגן אותה לגן וכשאני חוזרת אני מבזבזת כמה שעות בפייסבוק יימח שמו, מספיקה לדחוף איזה מכונת כביסה שלוקח לי שבוע לקפל חזרה לארון, לחטוף איזה טוסט לאכול וללכת שוב לגן לקחת את הגורה.

[הגבירה_בחום*]

פייסבוק יימח שמו
זאת המסקנה!

[אום_שלום*]

אני חוזרת קצת לדברים שכתבתי לפני כמה חודשים:
הקול של בוגרת החינוך הקיבוצי שבעצם עמוק בתוכה מאמינה שילד צריך להיות במסגרת, שבעצם אני מסוגלת לדמיין את התקופה הקרובה עם הגורה בבית אבל כל זה תחת ההבטחה שיום אחד זה ייגמר ו"אקבל" בחזרה את הזמן שלי לעצמי.
אני כבר לא יודעת להגיד אם ילד צריך מסגרת או לא, אם הילדה הספציפית שלי צריכה מסגרת, מה שכן כנראה שאני הייתי צריכה שהיא תהיה במסגרת ואני צריכה להודות שסדר היום המובנה של הגן נמשך אח"כ לסדר יום הרבה יותר מובנה גם בבית ומכניס נינוחות גדולה יותר לחיים שלי.
אני עצמי וכל מי שנמצא סביבי תוצרים של מערכת החינוך הקיבוצית ואני ממש מרגישה איך זה מוטבע עמוק בתוך הראש שלי, אל מול הפנטזיה שאולי עוד תתממש פעם של חינוך ביתי אני מנחמת את עצמי שהילדה שלי זכתה להיות איתי בבית בשנה הראשונה לחייה, לעומתי שנכנסתי לבית התינוקות בגיל ששה שבועות ולעומת ההורים שלי שנכנסו לבית התינוקות בשובם מבית היולדות.
אני משתדלת לא להיות שיפוטית אבל אני רואה איך אני מתייסרת על פעם בשבוע שהאיש לוקח את הגורה מהגן ב- 12.30 ואני שבה מלימודים רק בארבע לעומת אמהות שטסות לשבועות לחו"ל ומשאירות בבית ילדים רכים.

הבנה שבעצם הבהילות הזאת לזמן לעצמי היא סוג של נסיון להחזיר את הגלגל לאחור. ההבנה הזאת התבהרה עוד יותר מרגע שנהיה לי זמן לעצמי כי פתאום הבנתי שלא משנה כמה זמן לעצמי יהיה לי אני תמיד ארגיש שאין לי מספיק ממנו, ושבעצם אני צריכה למצוא דרך לממש את הרצונות שלי בתוך מציאות החיים החדשה.

מחשבות על אופי החיים עם ילדה שנמצאת עם אמא בבית, דברים שבטוח נכתב עליהם באתר מאות פעמים אבל אני עוד לא התפניתי לקרוא. הפחד מלמשוך אותה לעיסוקים שיותר מתאימים לי אבל פחות לה וגם הפחד ההפוך.
אחזור למשפט הזה בהמשך.

[אום_שלום*]

_פייסבוק יימח שמו
זאת המסקנה!_
אני כל כך ידעתי שזה מה שיקרה לי כשהוא יכנס לחיי.
אישיות התמכרותית שכמוני משוטטת שעות באלבומי תמונות של אנשים שאני לא מכירה, צופה בקליפים באיכות עלובה וקוראת סטטוסים לא מעניינים ולא מצחיקים.

[אום_שלום*]

עניינים שאני רוצה לנסות ללבן עם עצמי כאן בעתיחד הקרוב:

• הנקת לילה- מה יהיה?
• חיזוק מערכת החיסון

[אום_שלום*]

עברו כמעט חודשיים והנקודות שרשמתי לעצמי עדיין רלוונטיות אבל לא אכנס לזה כרגע.
באתי לכתוב כאן כי אני מוכרחה לכתוב קצת, להתניע משהו בתוכי.
המון זמן ייחלתי לזמן לעצמי, כל עוד הגורה היתה איתי בבית אמרתי שמספיקות לי שעתיים חופשיות פה ושם בשביל להספיק המון והנה, הפלא ופלא, היא כבר שלושה חודשים בגן ואני נהיית רק פחות ופחות פרודוקטיבית.
מרגישה כל כך עצלנית וחסרת משמעת עצמית.
מכלה את זמני בין הפייסבוק לטלויזיה, מדי פעם מצליחה להרים את עצמי להכניס איזה מכונת כביסה, לפנות את המדיח ואולי אפילו לשטוף את הרצפה (פעם בשבועיים בערך...) אבל לא מגיעה בכלל לענייני המשרד של העסק, לשיעורי הבית מהלימודים שלי ולפרוייקטים שתכננתי לעצמי בבית.
ככל שעומד לרשותי יותר זמן כך אני מרגישה יותר בלחץ.
מחפשת כל הזמן החוצה, לצאת, לבלות.
ובעיקר לא מצליחה לייצר לעצמי סדר יום שפוי.

כל תחילת שבוע אני יושבת ועורכת לעצמי לו"ז שבועי, כל פעם אני מכניסה ללו"ז הזה עבודות בית, לימודים, תרגול יוגה לעצמי, הליכות ובכל שבוע מדלגת בנונשלנטיות על כל הנקודות האלה.

באתי לפרוק קצת תסכול, רעיונות למישהי?

[אום_שלום*]

החלטתי שאני נותנת מקום לעצלות והכבדות, עד הסוף.
מה כבר יקרה? הכלים יישארו בכיור עוד קצת? הבלאגן בשולחן העבודה יחכה עוד יום? בסוף הכל קורה.

[אמא_ללי*]

אוי, כמה אני מזדהה.

קודם כל, נראה לי שמה שאת עושה היום זה רעיון מצוין. אולי אפילו להכריז על שבוע של חופש מוחלט, שבו את עושה רק את מה שבא לך (לא אוהבת את המילה עצלות, היא שיפוטית בעיני). ואחרי מנוחה מלאה לבדוק מה קורה שם בפנים. אם יש איזה התנגדות שווה להקשיב לה, להבין מאיפה היא באה. כשמנסים בכח זה רק מייצר עוד התנגדות...

[אמא_ללי*]

וחשבתי גם על עוד משהו.
אולי את עייפה?
יש לי לפעמים מצב כזה שמצד אחד אני עייפה מידי בשביל לעשות משהו פרודוקטיבי ואז אני נתקעת שעות מול המסך, כי לא עולה על דעתי ללכת לישון, או שזה נראה לי בזבוז זמן לישון בשעות החופשיות שלי. ודווקא שינה לבד בשעות הבוקר היא לפעמים כל כך מתוקה.... גם נורא כיף לישון לפעמים בלי גורים, וזה גם ממלא אותי בשמחה כזאת שאני מטפלת בעצמי היטב וישנה כשאני עייפה.
בקיצור, כיוון למחשבה.

[אום_שלום*]

עייפה ללא ספק ואני יודעת גם כמה זה משפיע וגם על זה מלקה את עצמי יותר מדי. כי אמנם מעירים אותי די הרבה בלילה אבל אני מצידי הולכת לישון מאוחר למרות העייפות ולא משלימה שעות שינה גם כשיש מתי.

[אמא_ללי*]

אבל אני מצידי הולכת לישון מאוחר למרות העייפות ולא משלימה שעות שינה גם כשיש מתי.
ברור! כי הצורך הזה בזמן לבד בשקט הוא לא פחות קריטי מהצורך בשינה, יש תקופות שאפילו יותר. לקח לי שלושה ילדים כדי להפסיק להלקות את עצמי על זה (בשיא הרצינות. אני זוכרת את עצמי בכל כך הרבה לילות יושבת מניקה וקרועה מעייפות באמצע הלילה וכועסת על עצמי על זה שלא הלכתי לישון מוקדם יותר).
כטבעם של הדברים האלה, מאז שאני חיה בשלום עם זה שלפעמים אני הולכת לישון מאד מאוחר למרות שאני ממש עייפה, גם נהיה לי הרבה יותר קל להרפות ופשוט ללכת לישון מידי פעם למרות שהייתי יכולה להיות עכשיו בשקט לבד....

[קן_לציפור*]

הי אום, מנסיון, מאד עוזר (אחרי שצוברים כמה שעות שינה כמובן) לחבור לעוד אמא כדי לעשות דברים שרוצים (תרגול יוגה בסלון של אחת מכן, הליכות וכו')
מאד עוזר להתחייב...

[אום_שלום*]

תודה בנות. מדהים שלמרות הכרות ארוכת שנים עם האתר והכרות אישית עם חלק מהכותבות אני עדיין בטוחה שיטיפו לי מוסר אחרי כל פוסט כזה...

[פלוני_אלמונית*]

לא אוהבת את המילה עצלות, היא שיפוטית בעיני
שום הטפות מוסר, מה נהיה?
הרעיון של קנג'י מאוד מוצלח. יש לך מישהי כזאת? אפילו מישהי שכבר לא בשלב התינוקות. יש לי חברה שהמשיכה ללדת תינוקות אחרי ששלי כבר מזמן גדלו והייתי 'מוציאה' אותה להליכות כי זכרתי כמה קשה להתגיס לזה לבד.
אם אין אפשר לחשוב כאן ביחד על עוד רעיונות ובינתיים בלי הטפות מוסר מבפנים או מבחוץ. ולנו יש עוד איזה קפה שצריך להישתות ביחד

[מי_מה*]

זו הייתי אני. המחשב כנראה איתחל ת'צמו או משהו

[אום_שלום*]

מימוש, אז מה קורה עם הקפה?

[מנסה*]

בכל יום שאני עם הילדים אבל מפנטזת על זמן פרטי אני מנסה להזכיר לעצמי שזה לא כזה פשוט..

בפנטזיה אני קמה בבוקר מנקה את כל הבית, משלמת חשבונות, מתקלחת ויוצאת בבגדי ספורט נאים להליכה נמרצת, יוצאת להשלמת קניות, מבשלת, עובדת על כל מיני פרויקטים שאולי יכניסו כסף, מגשימה חלומות, קוראת ספר טוב בנינוחות, משלימה שעת שינה במיטה שמצעיה חדשים ומוחלפים כמובן בתדירות גבוהה, מטלפנת לחברות נשכחות, מטלפנת לעבודה של הבעל רק כדי לשאול לשלומו, מסדרת ארונות ומגירות חבויות, מגיעה לכל מחויבות ועניין..

וכשיש לי באמת זמן פנוי אני אוכלת ורואה משהו במחשב.
ברור שלא ישנה- זה בזבוז זמן משווע (-;

אבל, כמו שכתבת, כשאני מרפה מזה ורק מנסה בכל פעם משהו קטן אז דברים נעשים מעצמם ולפעמים אפילו הרים זזים בלי כוונה
בהצלחה!

[אמא_ללי*]

לא אוהבת את המילה עצלות, היא שיפוטית בעיני
אם המשפט הזה הובן כהטפת מוסר אני מצטערת, הכוונה היתה לגמרי הפוכה - להסתכל על זה כעל חופש ולא כעל עצלות, כדי להרחיב את הלגיטימציה הפנימית למצב הקיים.

[מי_מה*]

נקבע טלפונית

[לילה_טוב*]

אני עצמי וכל מי שנמצא סביבי תוצרים של מערכת החינוך הקיבוצית ואני ממש מרגישה איך זה מוטבע עמוק בתוך הראש שלי
מעניין מה שאת אומרת. את יודעת שיש המון קיבוצניקים לשעבר בחינוך הביתי.

[אום_שלום*]

_המון זמן ייחלתי לזמן לעצמי, כל עוד הגורה היתה איתי בבית אמרתי שמספיקות לי שעתיים חופשיות פה ושם בשביל להספיק המון והנה, הפלא ופלא, היא כבר שלושה חודשים בגן ואני נהיית רק פחות ופחות פרודוקטיבית.
מרגישה כל כך עצלנית וחסרת משמעת עצמית._
הציטוט הזה מתוך פוסט שכתבתי ב- 18/1, ע"פ חשבוני ימים ספורים אחרי שהתעברתי, כנראה שהיו לי הרבה סיבות להיות עייפה ולא פרודיקטיבית.
כמובן שהמצב בתחום הזה רק החמיר מאז (-:
אז הנה אני מגשימה חלום בפעם השניה, חלום שהפעם היה נדמה רחוק והגיע מהר מכפי שחשבתי או תכננתי אבל כתמיד כנראה בזמן המתאים לו...
אני בשבוע 13, מתחילה להרים את הראש מהאסלה ואת שאר הגוף מהספה.
שליש ראשון קשה מנשוא עבר עלי, ממש לא תפקדתי לכל אורכו ברמה שלא לימדתי, לא טיפלתי בילדה שלי, לא נקפתי אצבע בבית ולא ממש תקשרתי עם העולם. ואגב, השבועיים הראשונים של חוסר התפקוד הזה עברו עלי ב"נופש" בתאילנד. זוועה.

אני מרגישה שהגיע הזמן שלי לכתוב קצת ולתת מקום להריון הזה בחיים שלי.
כשרק גיליתי את ההריון די נדהמתי, לא שלא חשבתי שיש אפשרות שזה יקרה, ולא שעשיתי משהו כדי למנוע אפשרות כזאת ובכל זאת, אני מרגישה כאילו רק אתמול ילדתי אז איך כבר...
מרגישה אמא כל כך טריה, רק לומדת איך להתנהל בתפקיד המשונה הזה,
רק עכשיו הלילות נהיו סבירים (עדיין מתעוררת אבל לא המון ולא בשביל להניק), רק חזרתי ללמד בצורה מסודרת.
עוד לא הורדתי את הבטן של ההריון הקודם וכבר יש לי בטן חדשה (נראית בשבוע 20 בערך).
והנה בעוד חצי שנה אכנס מחדש למעגל...

[מנסה*]

אחותי היקרה לשמחות ולקשיים,
הנה עכשיו אני פה אצלך, מזדהה איתך עד מאד (למרות שאצלי זו הפעם השלישית..)
כל הקלישאות נכונות- אחים צמודים זה נהדר כשהם גדלים, עכשיו תהיה תקופה מורכבת ואינטנסיבית אבל הכל יעבור מהר משחשבת וכו' וכו'
אומרת גם לעצמי ושולחת לך נשיקות והמון כח לדרך.
@}

[קרן_שמש_מאוחרת*]

וואו!!!!
מברוכ.. עוד לא שם אבל מזדהה כרגיל עם התחושות שאת מיטיבה לנסח.
חוצמזה, איזה כיף לך!
שיעבור בכיף ובקלות.

[אום_שלום*]

וואו. לא יאמן כמה זמן לא כתבתי.
עוד שלושה ימים לתל"מ. פתאום אני מוצפת פחדים.
אולי התינוקת נורא גדולה, אולי הלידה תסתבך, אולי היא תיוולד לא בסדר.
יודעת שהפחדים שצפים הם עוד שלב בדרך ובכל זאת מוצאת צורך לפרוק אותם וחוזרת לאכסניה המוכרת והבטוחה של הדף הזה.רוצה לשתף עוד אבל עייפה מדי ומקלידה במחשב לא נח אז אלי עוד אשוב לכאן בקרוב.
אם לא אלד בינתיים...

[אמא_של_נושקי_וטלהצ'וק*]

לידה טובה מאוד מכל הבחינות!

[y*]

תזכרי שאת בחרת ויצרת את זה מהעומק
שזה הכל מדוייק להפליא
יש לך כוחות מדהימים של לביאה
את יודעת שנוי
לזרום
לקבל ולנוע עם התנועה ם הצירים עם העוברית
עם הלב
פשוט לסמוך
לנוע ברגע
באהבה
למי שאת ולמה שאת יוצרת שהוא מושלם מושלם
איזה יופי שיש בך
ממש מדהים
תבורכי באהבה
ושלוה תשרור בכל
בכולך
בכל כולכן

לידבה מבורכת
חג
חגיגה שמחה!

[אום_שלום*]

תודה @}