רציתי להגיב באתר שלך על מאמר נחמד על מחמאות לכישורים מול מחמאות לחוכמה. ואז נתקעתי. אתחיל בזה שלא ראיתי אפשרות להוסיף תגובה. אחר כך נזכרתי בכך שיש לי חסימה של פייסבוק ודומיו, וביטלתי אותה. ואז נתקלתי בעוד בעיה - אין לי פייסבוק. וגם לו היה, יש לי כמה וכמה התנגדויות לתגובות בפייסבוק. אחת מהן היא מדינויות הפרטיות של פייסבוק. סיכום לא רע של השניה:
http://www.ybpmedia.com/blog/?p=1172 <הוספת תגובות של פייסבוק לאתר – בעד ונגד>
אז התחלתי לרשום לך ב"צור קשר" <למה צור ולא צרו, או כל ניסוח לא גברי אחר?> ואז רשמתי על האפשרות לתקשורת באמצעות באופן, והחלטתי שפרודוקטיבי יותר להגיב כאן.
בנוגע למחמאות על חוכמה - אני הייתי ילדה שמקבלת באופן קבוע מחמאות על חוכמה, ואני זוכרת את זה בתור זיכרון טוב ומעצים. הסיבה לכך פשוטה - אני באמת מוכשרת במקצועות הריאליים יותר מהממוצע, אובייקטיבית. יותר מזה, להחמיא לי על המאמץ היה שקר, ואני לא מאמינה שלשקר זה טוב. לא התאמצתי. כבר סיימתי בית ספר תיכון ובמה שקשור למתמטיקה לא התאמצתי. לא הכנתי שיעורי בית כמעט. אם עשיתי זאת עשיתי זאת מרצוני החופשי. לפעמים דרש קצת קצת קצת מאמץ לעזור לאחרים - היו מתקשרים עליי ומבקשים עזרה בשאלה מסויימת משיעורי הבית. הייתי פותחת את הספרים ובהם השאלה, קוראת אותה, פותרת, ואחר כך מנסה להסביר את זה בטלפון למישהו שלא רואה את הפתרון מהשנייה הראשונה. אבל גם זה לא היה מאמץ - נהנתי מזה מאוד, והתגאתי בכך שאני טובה במתמטיקה. הרווחתי מזה את הגאווה, את התחושה הטובה שעזרתי למישהו. קיבלתי לא פחות משנתתי. לא התאמצתי גם פה.
להחמיא על המאמץ נכון למי שמתאמץ. למי שהחומר של משרד החינוך <ואת דעתי עליו אין צורך להגיד, לא באתר של חינוך ביתי> קל, זה שקר להחמיא על המאמץ. אולי על המאמץ לא למות משעמום.
לא אמרו לי שאני חכמה מכולם. להפך, הזהירו אותי שבעתיד אתקל בילדים/נערים שחכמים כמוני ואף יותר. אמרו לי את זה במעבר לחטיבה, ולתיכון. זה התממש רק בצבא. וכלל לא הרגשתי צורך להוכיח את החוכמה שלי. גם כשקיבלתי ציון שלילי במבחן מסויים במתמטיקה. כי ידעתי, בוודאות, שגם אם אתלה את המבחן על לוח מודעות, כולם עדיין יחשבו שאני חכמה. זו סטיגמה שלא תלויה במציאות - היא נוצרה בהתבסס על העובדות, אך כעת היא כבר לא תשתנה. כי ידעתי שאת ההבנה האינטואיטיבית שלי במתמטיקה ובתכנות אף אחד לא יקח אותה ממני. אם החוכמה שלי היא חלק בלתי נפרד ממני - מה צריך להוכיח? אני לא צריכה להוכיח שיש לי יד - זו פשוט עובדה אובייקטיבית.
רשמת במאמר שלך
טין דבר כזה כשרון. יש אהבה לתחום, יש עניין, יש רצון ויש תרגול והשקעה.
אבל זה שקר! יש דבר כזה כישרון. יש מי שמבין מה זה קינון לולאות רק אחרי ההסבר העשרים, ויש מי שמבינה את הקונספט לפני שמתחילים להסביר, ורק רוצה לדעת מה הסינטקס שמאפשר לממש את זה.
זה לא אומר שהשקעה, עניין, תרגול, רצון - לא חשובים. אבל ראיתי בברור את ההבדל ביני לבין כמה נערים ונערה שהשקיעו, השקיעו הרבה יותר ממני, אהבו והתאמצו - אבל פשוט היו פחות מוכשרים. והם הצליחו. אבל הם היו צריכים להתאמץ כדי להשיג את מה שהיה שלי בלי להתאמץ.
אמא נהגה לומר לי שמי שמוכשר במשהו קל לו יותר, אבל גם מי שלא מוכשר יכול להצליח, הוא פשוט צריך להתאמץ יותר. לדעתי זו גישה שלמה יותר מהכחשת קיומ של הכישרון.
מעתיקה את כל הפסקה האחרונה של המאמר:
_אני רוצה שהילד שלי ידע שהוא חכם”
כך אמרו לי לפחות חמש אימהות. תשובתי? אני לא רוצה שילדי ידעו שהם חכמים. ממש לא._
גם אם הם חכמים? גם אם, בתרגום למונחים מדוייקים קצת יותר, יש תחום מסויים שבו הם טובים מהמוצע בצורה ברורה? וזה לא משנה איזה תחום - כישרון לשפות, חשיבה מתמטית, יכולת כתיבה, כישרון בנגינה, קוארדינציה, רקמה?
אני רוצה שהם ידעו אלף דברים אחרים. שידעו, שמהשקעה מתקדמים. שיתעניינו. שיסתקרנו. שיחקרו. שיפרגנו לאחרים. אי אפשר להתחמק מהבור הזה. אם יש חוכמה, יש גם טיפשות. אם הם יכולים להיות חכמים, הם יכולים להיות גם טפשים.
ומה הבעיה בזה? לדעתי, בגלל המשמעות הרגשית שקשורה למילים האלו, בחרת לוותר עליהן. אבל כשוויתרת על המשמעות הרגשית וויתרת גם על ידיעה שלא כוללת שום מרכיב רגשי. הייתי פחות טובה באנגלית מבני כיתתי. משום שהם צפו בטלוויזיה ואני לא. משום שהם הלכו למורים פרטיים ואני לא. בגלל שלא הייתה לי סיבה טובה מספיק ללמוד אנגלית. לא הרגשתי טיפשה. הידיעה הזו הייתה בלתי תלוייה בהערכתי העצמית. זו פשוט עוד עובדה עליי. אני
אישה במסע, אני בת עשרים, אני חיילת, הגובה שלי הוא X, מידת הנעליים שלי היא Y. עובדות פשוטות, בלי מעורבות רגשית.
אני רוצה שילדיי, כשיהיו, יוכלו ללמוד על עצמם עובדות מסויימות בלי להיקשר עליהן רגשית. אם הם מוכשרים במשהו - שיתגאו בכך. זה לא רציאונלי, אבל מאוד טבעי להתגאות בתכונות חיוביות מולדות. אם הם לא מוכשרים במשהו - שלא יכחישו זאת. שידעו זאת. ושזה לא ישפיע על הערכתם העצמית. היחס הנייטרלי הזה נראה לי משמעותי מאוד.
מה אם יגיעו למבחן קשה מאוד, כמו “תלפיות” בצבא, או משהו כזה, ולא יצליחו בו? אז הם לא חכמים? אי אפשר לצאת טוב מהתפיסה של חכם/טיפש. כמו שאני אוהבת לומר, “אי אפשר לרקוד על כל הקצוות של העוגה”.
למה לא? אפשר ליצור מערכות צירים, רבות כרצוני, ולמצוא את המיקום שלי בכל אחת מהן. לדעתי בעייתי אם אדם מבסס את הערכתו העצמית על מיקומו בצירים אלו. אבל הכחשת קיומם של הצירים, הכחשת קיומם של מדדים אובייקטיביים לכל מיני יכולות - בשביל מה?
הדרך הטובה לתפוס את הציר של טיפש-חכם <שביתר דיוק לרוב מודד כישרון במקצועות ריאליים, או מיומנויות הישרדות במערכת החינוך> היא לקבל כל מציאות ללא היקשרות רגשית. נניח ימצא מבחן שבודק את יכולות התכנות שלי וממקם אותן בציר ביחס ל<אוכלוסיית המתכנתים בישראל? אוכלוסיית המתכנתים בני גילי?> - אני צריכה לא להסתכל על התוצאות? להכחיש אותן? להתעלם מהן? לסרב להסתכל? מוטב להסתכל. ומוטב להיות יכולה להעריך הערכה מציאותית את יכולתיי, גם אם יכולת התכנות שלי ב #C נמוכות מהממוצע.
עצימת עיניים היא לא דבר בריא. ליתר דיוק - היא בריאה אם אדם יודע מראש שהוא לא מסוגל להתמודד עם מה שהוא עלול לראות. אדם עם הערכה עצמית בריאה לא יפגע מהידיעה שהוא לא מוצלח בתחום X, ולכן אין סיבה להכחיש זאת.
אי אפשר גם שהילד ישמע כל הזמן שהוא חכם, וגם שידע שמה שיקדם אותו בחיים היא השקעתו, ולא תכונותיו. למעשה, אי אפשר באמת לדעת שאתה חכם. אין דבר כזה. מה שאפשר לדעת הוא שאתה מסוגל לפתח כל יכולת שתשקיע בה.
אפשר. הפרכתי את טענתך בדרך הפשוטה ביותר - דוגמא נגדית. אני יודעת שאני חכמה. ואני יודעת שהשקעה משפיעה על ההצלחה בחיים הרבה יותר מחוכמה.
יש גם קורס התמקדות שמתחיל בימי שישי עוד מעט - יש שם אנשים כל כך מקסימים שממש עצוב לי אם יהיה מקום ריק ומישהי יכלה להיות גם היא איתנו. וגם בוסטר בחיפה, שזה לא קורה הרבה שיש מפגש פיזי, ממש כיף. נעשה עבודה נפלאה לצאת מסטרס.
נוראי. אני ממש עוצרת אנשים ברחוב ובעוד מקומות (ליד בריכת השחיה) ובעדינות מנסה לבקש מהם לא לקרוא לילד בשמות גנאי, ולא להגיד לו דברים שליליים על עצמו (אפשר על המעשה אבל לא על הילד). זה קטלני. אני אפילו נתקלת בזה בסביבה הממש קרובה אלי. יש סגנון רוסי כזה (הכללה, אבל לא מופרכת) של לנזוף הרבה בילד ככלי כדי לדחוף אותו קדימה. מין עקיצות קטנות כאלה כל הזמן. ואני יוצאת נגד זה בכל הזדמנות. זה ללא ספק מזיק יותר מאשר מחמאות.