כבר המון זמן אני רוצה לכתוב את זה אני חושבת שזה אחד מהנרטיבים המעיקים של חיי. סבתא שלי.
וכיוצא מזה גם אבא שלי (שנפטר לפני כמה שנים) שהיה טיפוס עצבני, קריזיונר, לא צפוי, מתעלל רגשית, קר ומנוכר, צועק, צועק צועק!!!!כל הזמן הוא צועק – “בבקשה תפסיק לצעוק" היינו מתחננים, זה פוגע בנו מקטין אותנו זו התעללות והוא בתגובה תמיד היה אומר – “זה הקול שלי!”.
אפילו פעם אחת אבא שלי לא אמר לי שהוא אוהב אותי, שהוא מתגעגע, שאני חשובה לו, שאני משהו משמעותי עבורו, שטוב לו איתי, שאני מקור לשמחה ואור. תמיד הייתי ילדה טובה לא הסתבכתי בצרות לא נכנסתי להריון לא רצוי, לא עישנתי סמים, לא איכזבתי אותם, מילאתי את חובותיי – שירתי בצבא, למדתי תואר, עבדתי, תמיד ניסיתי בכל כוחי לגרור פיסת תשומת לב חיובית ורק קיבלתי ביקורת, האשמות, התעלמות וביזויוכל זאת תוך דאגה למשפחה ודאגה לו מבחינה רפואית ונפשית כשהיה על ערש דווי….פשוט פגיעה מתמשכת גם עכשיו שנים לאחר מותו.
אני כרגע בטיול אבל מה זה משנה? הכאב הזה מלווה אותי כל חיי, רוב חיי ובמהות גדולה לחיי.
לשים גבולות? הצחקתם אותי, אי אפשר לשים לפסיכים גבולות רק לנתק קשר או להיות שם ב5% בלבד בכל הקשר, לא לספר כלום, לא לשתף בשום דבר, לא לייצר שום הזדמנות לביקורת או שיפוט, לא לבקש דעה. בקיצור- גבולות של שיתוף – לא לתת, לא לאפשר לשים מחסום.
עבורי זה נוראי הייתה לי פעם חברה מתעללת כזו שהעפתי בסוף לכל הרוחות, אם אני צריכה לפחד בכל צעד מולה – למה להיות בקשר בכלל?
מעבר לזה שהיא דימנטית בהדרדרות איטית מה שאומר שהיא לא מחוברת למציאות היא עדיין מתווכחת ועומדת על שלה בצורה בלתי רגילה בעוד שהיא בקושי מתפקדת ללא עזרה! ברמה שהיא לא יכולה ללכת לשירותים והיא צריכה שיגישו לה אוכל ויקלחו אותה, תשחררי כבר את השתלטנות! את בקושי זזה!.
דוגמה לדימנטיות: “תזכירי איך קוראים לבעלך?” היא בקושי יודעת אפילו איך קוראים לבעלי שאני איתו כבר כמעט 7 שנים אבל בהחלט יודעת להגיד לנו איך לחיות!
דוגמאות של התנהגויות הזויות ומתעללות:
היריעה קצרה מלהכיל את הכל וכמובן שיש המון המון המון זיכרונות אבל בעיקר הנרטיב דומה, מספרים או אומרים לה משהו משתפים או מנסים טיפה לתת לה תחושת שייכות והיא תוקפת ומשתלטת.
היא תמיד צריכה "קורבן" כדי להראות לסביבה שהיא הבוס והרגשתי שבפעמים האחרונות בגלל שהמטפלת שלה התחילה לצאת עליה בחזרה היא פשוט נטפלה אליי עד ששמתי לה גבול בשפה שהיא מבינה – צעקות, צרחות ועצבים! ואני ממש ממש לא אוהבת להתנהג ככה!.
1 – שישי לפני שנפגשתי עם חברה – היא מתקשרת אליי בעצבים וכמובן מתחילה לחקור אותי ולהצליב גרסאות, איפה אני מתי דיברתי לאחרונה עם אמא ומה אני עושה. אחרי כמה דקות ספורות מתחילה לצעוק עליי בגלל אחותי שאמרה שהיא תבוא אולי לבקר אצלה עם הילדים, אז הפעם פשוט לא שתקתי ו-צעקתי עליה בחזרה! הטרור הפסיכי הזה לא יכל להמשך יותר! ואני חושבת שזה קרה כשהייתי בת 34 וזו הייתה הפעם הראשונה שהצלחתי להסיר מעליי את הטירוף המתעלל הזה!.
חנוכה – יושבת עם הגב אליי, מדברת אליי מגעיל, מתריסה , חוזרת על דבריי בצורה מעליבה, עוקצת אותי – הייתי באותו ערב "הקורבן"… בעלי היה אמור להגיע אז לשם לבקר גם והוא איחר בגלל העבודה (הוא עובד בהייטק במקום תובעני ואני מאוד תומכת בו ומפרגנת לו, הוא עובד קשה והמון כדי לפרנס אותנו בכבוד!) ואז היא אומרת לי בקול מתריס ומגעיל "אה הוא בעבודה...אה הוא בעבודה" חוזרת על דבריי בצורה מעליבה ופוגענית, אמרתי לה – כן הוא שם!. כמה את עוד רוצה לחנך?
ריטואל שחוזר על עצמו בשיחות טלפון (שאני בקושי מאפשרת כי אני פשוט כבר לא עונה),
איפה X? מה הם עושים, איפה הם מה הם עושים? - חקירה צולבת איפה אחים שלי מה הם עושים למה הם לא מתקשרים למה הם לא באים, אמרתי לה שאני לא אחראית למעשים של אנשים בני כמעט 40 והיא ממשיכה וממשיכה הבעיה שהיא פשוט מאשימה כל מי שעונה לה.
גם בפעם האחרונה שדיברתי איתה אחרי שאמרתי לה מה נשמע ומה שלומה, היא התחילה במסיכת של האשמות שלא באים שהיא ככה וככה רציתי לשאול אותה "אולי יש סיכוי שאת אשמה בזה שאף אחד לא פותח את הדלת? שכל מי שבא הוא פשוט קורבן להתעללות ושאת בלתי נסבלת וחצופה?”.
התקשרתי אליה ליום הולדת לפני כמה שנים, במקום לענות בצורה לבבית ואוהבת היא התחילה לצעוק עליי "כן! יש לי יום הולדת! אני מחכה לטלפונים אף אחד לא מתקשר"! בצעקות היסטריות ובהאשמה, אה כן שכחתי אני אשמה בכך שאיש לא מתקשר לאחל לך מזל טוב אני אשמה בזה שבודדת את עצמך מהעולם התווכחת עם כל אחד שאמר לך לרדת מקומה 4 בגיל שאת עוד זזה והולכת וכעת את תקועה שם, צורחת צועקת יורדת ועוקצת כל מי שרק מנסה לעזור העיקר כדי להיות "המחליטה" אז שיבושם לך, אנחנו עייפים מזה וממך. תנהלי את המקום אליו הגעת – לבד.
אצלה בבית לקפה – מוזגים מים עם המטפלת שלה (שהיא מאוד חמודה דרך אגב) , פחדתי שיישפך מעט בצד אז היא חייבת לצעוק עלייה "אעעהעהעה" , היא תמיד מחזיקה קצר ועל ביצים, היא תמיד צועקת והפעם – פשוט הפעם לא נתתי לה, צעקתי בחזרה עליה. לפעמים – בא לי לשפוך עליה פשוט את הכוס!
תמיד היא צועקת תמיד מתעללת, תמיד צריך שיכבדו אותה תמיד היא מרוצה מעצמה.
היא משתמשת בשואה בתור קלף – בואו תראו איזו גיבורה אני איזו מסכנה אני.
גאוותנית מגעילה וכפויית טובה!
גם כשקונים לה מביאים לה או הופכים עולמות, מזמינים עבורה הסעה מיוחדת או כל דבר – היא לא תגיד תודה היא לא תעריך יש לה משפט קבוע "נו בטח!”. היא מאוד דרשנית, מגיע לה, זה ברור שיביאו לה ברור שיעשו בשבילה. מזעזע נמאס! לא מעריכה כלום. כולם חייבים לה.
ומה היא גידלה?
פסיכופט מתעלל עם פיוז קצר (בבית) וחוסר עמוד שדרה ואופי (בחוץ) שלא מראה רגשות שלא דואג ולא אוהב – משתלט, מתווכח, מערער, מעליב, פוגעני ואלים שנכנ סלחובות מסבך את כולנו, לקח ממני את הילדות שלי בה אפילו לא היה כסף לקנות עבורי חולצה נורמלית שלא לדבר על משחקים, שלוקח עוד משכנתא כי הוא חלה ולא היו לו שום חסכונות או ערבונות, הגענו למצב שרווחה מביאים לנו שקיות של אוכל, שמנתקים לנו חשמל ומים בבית. כל החיים – האשמות והטחות של עלבונות ואשמה על האחר.
כל הילדות שלי היא פצע מדמם מתמשך וכואב של בכי, כאב, השפלות וכעס. עם שני אחים גדולים שרק התעלמו ממני, התייחסו אליי מגעיל ואח דוחה אלים מתעלל שרמס כל חלקה טובה שנפש שלי וירד עליי בצורה מזעזעת ופוגענית.
ועוד אחד (דוד שלי הבן השני של סבתא שלי)– שבכלל ברח לארה"ב בגלל חובות, שקרן כפייתי, נוטש וחלאה – לא הגיע להלוויה של הבת שלו שנפטרה מסרטן.
חולת שליטה -
אין סיכוי שתצליחי לקחת כוס בבית שלה למזוג מים או בעצם לקום מהכיסא בלי להתקל במסכת צעקות והוראות. כל "ניצחון" שלה על פני האחר\החלש הוא בוסט אימתני לאגו. היא לא רוצה להיות מעורבת היא רוצה לשלוט.
בשבעה של אבא שלי היא ממש התווכחה וצרחה על כך שהיא לא מסכימה שהמטפלת שלה תתקלח אצלינו בבית! והיה מדובר על שבוע שלם ומתיש והיא גם הייתה עושה לה את זה בבית שלה. אמא שלי התחילה ממש לצאת עליה משהו שהיה מאוד מאוד לא סביר בזמנו.
המטרה היא פשוט לשלוט – אני ניצחתי אני אמרתי את המילה האחרונה אני המחליטה אני קובעת אני אומרת אני מנהלת. יש להנהיג ויש לנהל היא מנהלת ביד רמה , בעצם לא מנהלת אלא מפקדת – טרוריסטית שמתפוצצת כאשר לא עושים מה שהיא אומרת או רוצה – סיוט!.
התקרבנות וקורבניות – כן יש הבדל בין שניהם אך היא בהחלט ממלאת את שתי המשבצות האלו!
התקרבנות היא האשמת האחר גם אם הוא לא אשם וכך נוצר מעגל שהמואשם (שלדעתי הוא הקורבן האמיתי במקרה הזה) נכנס ללחץ היסטריה ולמעגל של ריצוי רק כדי שהקורבן המאשים (והאלים מאוד מילולית במקרה שלה) יפסיק לחוש ככה והמואשם יפסיק לחוש אשמה.
מידי פעם אני קמה בתחושת אשם עם הקובץ הזה שאני כותבת עליה, אבל אני מנסה להבין...איפה התחושת אשם שלה? של ההורים שלי? של המשפחה? של העולם הזה לגבינו ילדים שגדלים תחת משטר דיקטטורי אלים ומתעלל?.
חושבת שאכתוב עוד ועוד עליה, כל הזיכרונות הכאב והתפיסה
נמאס ומכאיב!אם קראתם עד לכאן - אני מודה לכם מקרב לב
אם קראתם והזדהתם (לצערי) אני מחבקת אתכם ואומרת לכם - אנחנו לא לבד...אנחנו ילדים פצועים ופדועים ממשפחות מגעילות מרירות ורעילות.