שני הסרטים היו קשורים גם לתקופה של ראש השנה.
השילוב של תוכן שני הסרטים (הודו - וחב"ד + ראש השנה), מזכיר לי משהו שרציתי לכתוב כאן על
הראש השנה שהיה לי בבית חב"ד בהודו.
זה היה לפני 6 שנים.
אני
הגעתי לדלהי אחרי תקופה של כמעט שנתיים בהודו, על מנת לטוס משם לארץ מס' ימים אח"כ.
הטיסה שלי נקבעה ליומיים אחרי ראש השנה, כך שהגעתי לדלהי ממש
יום לפני ראש השנה במגמה כבר לחגוג שם את החג.
זה היה בדיוק
אחרי תקופה קשה מאוד מאוד שהייתה לי בהודו, שבגללה החלטתי לחזור לארץ.
בעיות פיזיות, שנגררו גם לאיזושהי קריסת מערכות נפשית.
פיזית - היה נדמה לי שאני כמעט עומדת למות (ואולי באמת הייתי קרובה לזה). ונפשית - זה אולי אחד הזמנים הכי נוראיים שהיו לי.
הרגשתי כמו צל של עצמי. הייתי בחרדות. העולם הפנימי שלי היה מסויט. לא מצאתי לי אחיזה, ולא מצאתי לי מנוחה.
כמעט חודשיים הייתי במקום מרוחק בקרלה, בלי שום ישראלים ובלי שום תיירים, ושם חוויתי את הסיוט הפיזי שגרר את הסיוט הפנימי שלי (או רק עורר אותו). ואז הגעתי לדלהי. שלד עצמות, חלשה מאוד פיזית, ועדיין מסוייטת.
כשהגעתי לדלהי ופגשתי פתאום ישראלים - הרגשתי כמו טובע שמוצא פתאום קרש להיאחז בו.
הרגשתי כאילו הגעתי לעולם אחר. עולם שהוא מחוץ לסיוט. זה היה מעבר מטורף.
הרגשתי
כמו מישהו מהשואה, שפתאום שולפים אותו מהמחנה ריכוז ומעבירים אותו במנהרת-זמן, לאיזה פסטיבל בארצות הברית. והוא לא מבין איך זה שכולם חוגגים ונהנים מהחיים, כשהוא רק עכשיו היה בתופת.
ואף אחד אפילו לא רואה עליו שהוא בא מהתופת, ושהוא בעצם עדיין בתופת. חושבים שהוא סתם עוד אחד מהחוגגים.
כל כך הייתי זקוקה לאחיזה הזו. לקרש ההצלה הזה. להיזכר שיש עולם 'נורמלי' שם בחוץ, עולם חף מסיוטים (נניח...

). להיות עם ישראלים. לגעת במשהו מוכר. רק לא להיות לבד עם עצמי.
וההזדמנות בדיוק להיות בבית חב"ד (בגלל שהיה ראש השנה), באה לי ממש במקום. הייתי צריכה משהו שיחזיק אותי. הייתי צריכה מקום להיות בו. מקום מוגן. הייתי צריכה את הנחמה הזו.
ישראלים מסביבי. אוכל ישראלי מוכר. תחושת בית. חב"דניקים שרק רוצים לעזור לך. ואם אתה צריך - אז כמובן שהרבי יעזור. ויש את ה'אגרות קודש' כמובן. אתה לא לבד.
הרגשתי אבודה לחלוטין, וחיפשתי לי נחמה בבית חב"ד.
ומצד שני,
המפגש עם בית חב"ד, כמו בכל פעם אחרת בטיול שזה קרה - היה גם הוא קשה מאוד לנפשי, ומעורר כל פעם מחדש את השדים הפנימיים.
בגלל שבאתי ממשפחה דתית, זה אף פעם לא עזב אותי.
תמיד היה לי הרומן הזה עם היהדות - מצד אחד משיכה, מצד שני רתיעה עד כדי שנאה ממש.
מתקרבת מתקרבת מתקרבת - עד שהייתי דופקת את הראש בקיר.
כמו היה קיר בלתי עביר.
וכל פעם מחדש כשהייתי מגיעה אליו, הייתי נחבטת ומועפת הרחק הרחק כמטחווי קשת.
השאלות הלעולם בלתי פתורות, שהתשובות עליהן מרגישות תמיד כל-כך דחוקות. ולמולן - רגשי האשמה הנוראיים, המאכְּלים ממש כגידול ממאיר ההולך ומתפשט בגוף. תחושת ה'חוטאת' התמידית, פחד העונש, תחושת הנרדפות. ו'אלוהים' הרע הזה שתמיד מאיים ותובע ואין בו רחם.
אז אמרתי לעצמי אתנתק ודי. די לי כבר מזה. די.
אבל כמה שרציתי להתנתק וכמה שניסיתי להתנתק - לא הצלחתי. הרגשתי רדופה. שנאתי את הדת, רציתי להיות לא יהודיה ורק שיעזבו אותי כבר בשקט, אבל כל פעם שהיהדות הזו הופיעה לנגדי, לא יכולתי לעמוד מולה, והייתי נמשכת כבחבלי קסם. וחוזר חלילה.
ועכשיו, בבית חב"ד, שוב נמשכת, בלי שרוצה באמת, ובעצם זקוקה לנחמה של המקום הזה, אז כמו אין לי ברירה אלא להיות שם, אבל השאלות הישנות עולות והן מכרסמות בי כמו עכברושים הטורפים את מעיי מבפנים, ואני רק רוצה לצרוח מרוב כאב ומרוב זוועה.
היום הראשון של ראש השנה הוא שבת, ולכן אין תקיעות, אני חולה עם חום גבוה וכמעט מדמדמת.
אני נכנסת אחרי הצהריים לבית חב"ד ויושבת בוהה עם עיניים מבריקות מחום, ולא יודעת את נפשי. למביט מן החוץ אני ודאי נראית מסוממת.
שם יושב בחור חמד אחד שקולט אותי, 'איך זה בחורה יפה כמוך ואף אחד עוד לא תפס אותך?'
משפט דבילי, אבל הוא תופס אותי. כשאת באה מן התופת, הדבר האחרון שתחשבי עליו זה אם את יפה. זה כמו מחזיר אותי אל המציאות ה'נורמלית'. אני כ"כ זקוקה לזה.
החיזורים שלו עוזרים לי למצוא מחדש אחיזה בחיים. גם בחיזורים האלה יש משהו מנחם.
אומרים לנו בבית חב"ד שיש
מנהג לא לישון כל הלילה שבין היום הראשון של ראש השנה ליום השני (לעשות את שני הימים ליום אחד ארוך).
וכך אנו מוצאים עצמנו יושבים עד מאוחר מאוד בלילה בבית חב"ד (עם כל מיני נשנושים ליליים) ואחר כך הולכים לחדר שלו במלון (הבית חב"ד נמצא באותו מלון).
כל הערב והלילה אני עם מיגרנה, אבל היחד הזה כנראה כ"כ עושה לי טוב. עד הבוקר כבר חלפה המיגרנה.
אני רחוקה מאוד מלרצות סקס. אני כל-כך זקוקה לאהבה.
הבחור אינו דתי אבל 'מתחזק'. כל התרמילים שלו מלאים ספרי קודש, טלית ותפילין, ואפילו - שופר !
הוא מספר לי שהוא אוהב ללכת ליערות ולתקוע בשופר.
זה תופס אותי.
מוזר. כמה שהייתי כאילו רחוקה מהיהדות, הדברים האלה היו תופסים אותי.
דווקא בגלל שהיה כזה 'צדיק' התעוררה בי המשיכה אליו.
אינני זוכרת אם כבר באותו לילה או למחרת נגענו. אבל לא שכבנו. הכול עדִין, עם לבוש מלא, אני מרגישה רחוקה כ"כ מאנרגיות מיניות. אני רוצה שזה יהיה קדוש. שהכול בינינו יהיה קדוש.
רק ליטוף עדין ביד, וזה עושה כזה ריגוש.
ולא ישנו כל הלילה. ובבוקר התייצבנו בבית חב"ד לתפילת ראש השנה עם התקיעות (נדמה לי שאנחנו היחידים שהגענו, מלבד החב"דניקים).
החב"דניק שמח לראות אותנו. כבר באותו בוקר (או בהמשך היום?) שואל מתי החתונה.
וזה מה שקרה, שבעצם מלכתחילה רציתי לספר (ונשאבתי לכל הסיפור הארוך הזה):
באמצע התקיעות הרגשתי שאני לא יכולה יותר.
אני לא מתחברת ליהדות. מה היהדות הזו רוצה ממני? לא יכולה להחזיק מעמד בתפילה, וכל כך רע לי בפנים, אני לא יכולה להיות שם אפילו עוד רגע אחד.
יצאתי באמצע התקיעות (למרות שלפי היהדות מאוד חשוב לשמוע את התקיעות מהתחלה עד הסוף), והלכתי לחדר שלי במלון (הכול באותו המלון).
נכנסתי לחדר, כרעתי על הרצפה עם הפנים למיטה, והתחלתי לבכות. לבכות מאוד מאוד מאוד.
פתאום שמתי לב שאני בוכה כמו השופר: אחד ארוך, שלושה ארוכים, והרבה קצרים מקוטעים, ושוב געייה אחת ארוכה. וחוזר חלילה....
פתאום הבנתי למה אומרים שתקיעות השופר הן כמו בכי. הרי זה ממש כמו בכי !
באופן טבעי, ובלי שחשבתי על זה בכיתי תקיעה-שברים-תרועה-תקיעה.
הבנתי שאני לא צריכה להיות בבית הכנסת עכשיו. זה בסדר.
תקיעות השופר שלי הן כאן. והן עולות אל השמיים לא פחות.
********
האמת, החלק האחרון זה עיקר מה שרציתי לספר.
אבל אם כבר התחלתי... אז באמת
הבחור הזה ואני התקרבנו שם מאוד באותו ראש השנה, וממש הייתי צריכה את זה, במידה שלא תתואר.
הרגשתי גם שהוא מבין אותי ונורא תומך. ויותר מאוחר באותו יום, כשממש קרסתי בבכי נורא, אחרי איזו שיחה עם החב"דניק של הבית חב"ד שהדברים שלו נראו לי חסרי הגיון לחלוטין ובאותו זמן תובעניים במיוחד באופן בלתי נסבל (החב"דניק הזה באמת היה מעצבן במיוחד, ולא יותר מדי אינטליגנטי בעיניי, עם כל מיני תשובות שטאנציות לחלוטין, אבל הוא לחץ לי על כפתורים ישנים מאוד כואבים) - אז הבחור הזה היה איתי וניחם אותי, וממש הרגשתי שהוא מעלה אותי ממצולות.
זה היה מדהים שכבר על ההתחלה הרגשתי כך נוח לבכות לידו. מה לבכות, להתפרק.
התברר שהוא היה אמור לטוס לארץ יום לאחר ראש השנה, שזה אומר יום לפניי - שזה בפני עצמו היה צירוף מקרים מדהים. איך שהתחברנו - ובדיוק שנינו טסנו לארץ.
וזה מה שגרם שאז בארץ הקשר נמשך.
אבל בעצם ההמשך היה רע מאוד.
כבר בדלהי התברר שהוא מעשן סמים לא קטן (בעיקר בנגים). אבל לא ידעתי עד כמה. הוא הבטיח לי שזה קצת, ושהוא יכול להפסיק מתי שהוא רוצה. ואני הייתי מאוד תמימה.
היה לו חומר שהוא רצה להבריח לארץ, ואני ממש לחצתי עליו לזרוק אותו לשירותים. בסוף הוא זרק אבל לא הפסיק להתחרט על כמה שהחומר הזה היה שווה. והתברר ששמר לו בכל זאת חתיכה קטנה כדי להבריח בתוך הפה.
בארץ הוא כל הזמן הסתובב עם חבר'ה סטלנים, והיה עבורם כתובת מאוד מבוקשת כשהיו מחפשים משהו לעשן (לא נתְנו לנו רגע לבד, ורק מזה הייתי יכולה להתחרפן). והוא לא היה יכול לעשות שום פעולה בלי לעשן קודם. אם בכלל הוא עשה איזושהי פעולה.
אבל כן הוא המשיך להתחזק בדת, וזה עורר בי תקוות, ואיכשהו היה קשה לי לנתק.
(תכף יובן למה היה לי חשוב שהתחזק בדת....)
*********
כי מה שקרה,
שיום אחרי ראש השנה, כשהבחור עזב, ונשארתי פתאום לבד, צריכה לארגן את התרמילים לטיסה שלי למחרת, לא ידעתי את נפשי מרוב בדידות וחרדה וחוסר יכולת לתפקד.
זה כבר זמן רב
שהתעסקות עם תיקים וחפצים הייתה מעוררת בי בחילה, עד אימה. והפעם הכל היה מועצם שבעתיים. פשוט ישבתי מול תוכן התיקים השפוך, ולא הייתי מסוגלת לשלוח יד ולגעת באחד החפצים. והזמן חולף, ואני צריכה להיות מוכנה לטיסה, ואני פשוט לא מסוגלת.
עד שמצאתי עצמי
יוצאת מהחדר בבכי היסטרי, וזה מעט מאוד קרה לי בחיים, להניח לעצמי כך לאבד את העשתונות מול אנשים, במצב שהרגשתי שאני ממש עוד רגע תולשת את שערותיי, ולא כמטאפורה. התהלכתי במסדרון הלוך ושוב, כמו ארי בסוגר, ולא יודעת מה לעשות עם עצמי.
רק אדם אחד ראה אותי בכך. בחור ש'פטפט' איתי יומיים קודם (אני לכאורה, כלפי חוץ, אכן 'פטפטתי'). הוא עבר, שאל מה נשמע, ראה שמשהו לא בסדר, שאל מה קרה, נבהל ונעלם. (אחר כך התברר לי שהוא הלך למנהל הבית חב"ד להגיד לו שאני צריכה עזרה. כנראה שלא הרגיש יכולת להתמודד בעצמו).
בסוף מצאתי עצמי כמובן שוב הולכת לבית חב"ד. ידבר נא החב"דניק שטויות כאשר ידבר, אבל אני הייתי חייבת
משהו !!!
הייתי כל-כך נואשת ואבודה, שהסכמתי למסור את עצמי לידיו של החב"דניק המסור
ולפתוח ב'אגרות הקודש'.
(למי שלא יודע, זאת סדרה מרובת ספרים, המכילה לקט של מכתבים שהרבי ענה לפונים אליו, וכיום, מי שרוצה לבקש איזו ישועה או לשאול שאלה, פותח אחד הספרים באקראי ומכניס לתוכו את השאלה הכתובה, ופעמים רבות נטען שאכן נמצאת שם תשובה מוחצת).
אחד הדברים הכתובים שם זעזעו אותי בכמה שהתאימו בדיוק לשאלתי, בפרט שהיה זה סוד לכאורה 'נורא' שסחבתי איתי ושכמעט אף אחד לא ידע עליו.
ואחד הדברים האחרים שהיו כתובים שם, עשה לי איזה שינוי בגישה שלי ליהדות, עד שיכולתי לומר בדיעבד שהוא היה אחת הסיבות החזקות לתהליך החזרה בתשובה שעברתי עם חזרתי לארץ. תהליך שכנראה התחיל מאותו הרגע, אם כי באותו רגע לא הייתי מודעת לכך, ולקח לי עוד כמה שבועות או חודשים להודות שבעצם אני 'חוזרת בתשובה'.
וכך קרה, גם בשל בית חב"ד והאגרות קודש, וגם בשל הבחור הזה שנקשרתי אליו, שנכנסתי אז לתקופה של חזרה בתשובה, שארכה כשנתיים.
בסופו של דבר
נפרדתי מאותו בחור אחרי כחצי שנה 'ביחד' - שרובה התנהלה בעיקר בקשר של חליפת מכתבים וטלפונים, מפני שחזר פעמיים לכמה חודשים בהודו לצורכי מסחר (עקר למדי), וכל פעם פשוט ישבתי וחיכיתי לו, נשבעת לעצמי אלף פעמים שהפעם אגמור עם זה. אבל לא היה בי האומץ. וכמובן שהמשיך עם הסמים למרות הבטחות חוזרות ונשנות.
אני כבר הייתי 'קדימה' מאוד עם החזרה בתשובה, וכל העסק הזה כבר לא התאים לי. ובסוף בחסד אל הצלחתי סוף סוף לנתק את החבל הזה סופית.
מה שבכל זאת היה יפה, שבכל הפגישות שלנו לפני הנסיעה הראשונה למרות הרבה התלטפויות - תמיד נשארנו עם בגדים. ובין הנסיעה הראשונה לשנייה, אמנם זה התחיל 'להתקדם', אבל לא שכבנו. זה מסוג הדברים שלא קרו לי הרבה עם גברים.
רק בפעם האחרונה לפני הנסיעה הוא לא התאפק ונכנס אליי לרגע מבלי שפיכה. והוא כנראה נגעל מעצמו ששכב איתי במחזור, עד שמיד עם צאתו מתוכי, טרח לציין באזני את האבחנה שלו ש'מה קרה לך, תסתכלי על עצמך איך השמנת, את נראית כמו חבית'. (כמובן שכשפגש אותי בדלהי, אחרי המשבר הגדול, לא עלה בדעתו שהרזון 'היפה' שלי נבע מנסיבות קשות, ושתוך חודשים ספורים אדביק חזרה את משקלי הרגיל).
בגלל שהייתי בתשובה, לאחר הניתוק איתו טרחתי לא לשמר אותו כידיד. וזה, לדעתי, הציל אותי.
מאז, עד החזרה בשאלה כעבור שנה וחצי, לא נגעתי עוד בגבר, אפילו לא בקצה הציפורן. ואפילו שכחתי מה זו אורגזמה. (לא עלה בדעתי אפילו לעשות דבר ביני לביני).
*********
שנתיים בהודו. שנתיים חזרה בתשובה.
תודה לאל שיצאתי מזה. (מהחזרה בתשובה, לא מהודו)
תודה לאל גם שיצאתי מהמקום הנפשי המסויט ההוא.
תודה אלוהים הרחום שחמלת על נשמה אבודה שכמוני !!!!!!!!!!!! והוצאת אותי מחושך לאור !!!!!!!!!!
אינסוף תודה.....................................................................
ותודה גדולה גם על כך
שגילית לי שיש לי 'תקיעות שופר' משלי ושחררת אותי מעוּלן של קרניים.