סוף סוף התחלה

המילים של הגבירה בחום והשיעור שלה מהדהדים לי בראש כל היום. כמה יפה כתבת. העתקתי אלי (מקוה שזה בסדר)

כפרה עליך!!
אם מתוך המערבולת שלי, את מצליחה לקחת משהו להיעזר בו במערבולת שלך, אז הופך את המערבולות של שתינו לבעלות משמעות גדולה יותר לשתינו (-:
וחוץ מזה, מכיוון שאני עוד לגמרי בלמידה של השעור הזה, טוב שהוא מוזכר בעוד מקומות כדי שאזכר בו גם אני לעתים קרובות יותר.

"היה לנו נס"
לגמרי היה לכם נס מותק. what good luck!! @}

מילים לחוד ומעשים לחוד. יום ראשון של מחזור מציף ומעלה את הקושי וחוסר הרצון והיכולת להתמודד...
עוד אינצידנט מתיש עם סוכן הביטוח המנייאק שתפקידו להקשות עלי את החיים ולגרום לי להרגיש כמו מקק הפוך על הגב.
הילדים מתרוצצים מסביבי, הופכים את הבית ואין לי כוחות. ההורים נוסעים עוד יומיים וכבר מסתמנת תחושה של געגעוע ועצבות.
העין קופצנית עדיין (זה טיק כזה פנימי, כמו קירקורי בטן- למזלי לא משהו שאפשר לראות). קבעתי תור ליום חמישי למסאז'.
כאבי בטן של מחזור. הולכת לבלוע כדור.

ולגרום לי להרגיש כמו מקק הפוך על הגב
אוי לי ואבוי לי, איזה דימוי. יש לנו סרט עם זה. אני שוקלת ברצינות לחזור לחיות עם גבר (שיתמודד במקומי).
(נסיונות להפעיל סחטנות רגשית על האפרוח זכו לתגובה המוחצת ש"אין מה לעשות, את האמא").

צודק הבחור, זה באמת נס.
(צודקת הלימונדה, היריקות הם לא גשם..)

וחיבוק.

הפרק ובו לימונדה נוקמת בסוכן הביטוח המנייאק
האינטראקציה המזעזעת עם סוכן הביטוח הגיעה לשיאה בימים האחרונים.
כל פעם שהתקשרתי לשאול משהו קונקרטי לגבי ההתפתחויות מהמוסך, או העלתי שאלות לגבי המשך המהלך עם התאונה ואחוזי ההשתתפות ושאר עינינים, הוא היה סופר קצר וחסר סבלנות.
כאילו שאני מפריעה לו... באיזשהו שלב נמאס לי מהיחס האנטיפטי שלו ואמרתי לו בטלפון שאני קליינטית שלו. כל חודש, במשך שלוש שנים, יורדת בוחטה קטנה בהוראת קבע, על כל הביטוחים השונים. בצרפת יש חוק חובה לעשות המון ביטוחים (פה חייבים לבטח כמעט הכל. את הבית. את הילדים בבית ספר. את העסק של הבחור וכמובן שאת שתי המכוניות). כל התיקים שלנו מרוכזים אצלו.
עכשיו, פעם ראשונה שאני צריכה אותו, הוא לא מתפקד. כלומר, חסר סבלנות, לא מסביר לי את הדברים, ומתעצבן שלוקח לי זמן להבין את הניואנסים בצרפתית.
הוא אמר לי משהו כמו "אני לא עובד בשבילך בשביל להסביר לך הכל".
הוא מצידו... התעצבן עלי, כי באותו יום למחרת התאונה, התקשרתי אליו וביקשתי עזרה בניסוח החוזה עם השכנים (חוזה שאני לא מכירה), הוא אמר לי לבוא אליו למשרד.
אני מצדי אמרתי שאין לי רכב, אז הוא אמר שבאופן חריג הוא יעשה את ההשתדלות והגיע אלי הביתה. כשהוא הגיע בדיוק השכנה התקשרה ואני שאלתי אם הוא ירצה לבוא לדבר איתה.
הוא מצידו הסכים ונסחב איתי (את המאה מטר) לראות את הסימנים על הכביש, ולשוחח עם השכנה.
בסיטואציה הספיציפית עם השכנה הוא היה יוסלס וכל הזמן אמר שאין לי ברירה אלא ללכת על חמישים חמישים ואני לא הסתרתי את זה שהתבאסתי עליו.
כנראה שזו היתה חריגה מתפקידו לעזור לי עם החוזה ולהתלוות אלי לשכנה והוא חושב שאני התנהגתי בזלזול ובכפיות טובה.
האינטראקציה איתו היא תמיד היתה מוזרה, הזויה ובלתי נעימה והרגישה כאילו הוא מין שחקן ליגה ז' שמשחק סוכן ביטוח מניאק שמתעלל בקליינטים.
אה...הוא גם מאד נמוך. צ'ופצ'יק מזיק במיוחד.
לפני יומיים קיבלתי מכתב חשוב מחוקר התאונה עם הממצאים לאחר שבדק את הרכב, אני אמורה לתת את המכתב לסוכן חתום.
ניסיתי להבין במה מדובר עם הסוכן בטלפון וכשלא הצלחתי אז הוא אמר לי לבוא אליו למשרד. בגלל שאין לי אוטו והילדים היו בבית לא יכולתי לבוא.
בדיוק גיסי הצרפתי עבר, ושאלתי אותו אם איכפת לו ללכת בשבילי להראות לסוכן את המכתב ולהבין במה מדובר.
היה לו את כל הרקע לזה שהבן אדם טיפוס מתועב ומנייאק.
איכשהו, כשהוא היה אצלו הם הגיעו לידי קטטה שכמעט הלכה לכיוון של תיגרה ואחרי זה הגיס שלי היה כל כך מזועזע שהוא פנה לשוטר להתלונן. התברר שהוא גם פסיכופט.
בקיצור נשרף הסיפור עם הסוכן. וטוב שכך.
הוא עובד באחת הסוכנויות הגדולות בצרפת ויש עוד סניף בעירה הקרובה. היום הלכתי לסניף האחר, התלוננתי עליו וביקשתי לעבור.
הסוכנים היו אמפתים ומקסימים במיוחד, אבל בגלל הפוליטיקה הפנימית בין הסוכנויות, אני צריכה לעבור דרך הבוס של הסוכן שלי בשביל שהמשרד השני יוכל לקחת את כל התיקים.
בכל מקרה זה היה משחרר להיפטר מהמקק (ומאד מקוה שברגעים אלה הוא באמבטיה הפוך על הגב).
וחוץ מזה שבסופו של דבר אני רשאית ללכת לאן שאני רוצה. it's a free world
ממש מרגישה את זה שעברתי משהו קיצוני בימים האחרונים. העין עדיין קופצת.

ההורים נסעו בבוקר. אני עוד לא מעכלת. מאד עצוב לי שהם כבר לא פה... )-:
יום קצת סגרירי. הבחור עם החץ וקשת בחוץ יורה עם הילדים על צעצועים. הילדים מתרוצצים ומדברים במיקס עברית צרפתית.
הולכת לעשות טיול עם הכלב @}

אויש.... כמה פרוצדורה ובירוקרטיה... מסכנה שלי.
אני מתייאשת כשזה קורה לי כאן, בארץ, בשפה שלי, כשכולם בעצם נחמדים מאוד וגם יש לי עזרה עצומה מגיסי שפשוט מלהטט בעניינים האלה
אני רק יכולה לדמיין מה את עוברת.
כמה טוב שעברת סוכן, אני מניחה שכבר זאת תהיה הקלה בפני עצמה.

_ההורים נסעו בבוקר. אני עוד לא מעכלת. מאד עצוב לי שהם כבר לא פה...
יום קצת סגרירי. הבחור עם החץ וקשת בחוץ יורה עם הילדים על צעצועים. הילדים מתרוצצים ומדברים במיקס עברית צרפתית.
הולכת לעשות טיול עם הכלב_
מצליחה לראות תמונה של זה בראש.
טיול נעים שיהיה, מקווה תחזרי אחריו בתחושת התרחבות וקלילות.
@}

מה שלומך היום?

_לגרום לי להרגיש כמו מקק הפוך על הגב
אוי לי ואבוי לי, איזה דימוי. יש לנו סרט עם זה. אני שוקלת ברצינות לחזור לחיות עם גבר (שיתמודד במקומי)._

אני ממש מפחדת מג'וקים וכשנולד לי בן זכר אחת המחשבות המשמחות שעברו לי בראש כשיגדל האמן אותו להיות מחסל תיקנים ללא מורא וחט (וחס וחלילה שלא יחשוב לנופף לי בגווית הג'וק כמו שפעם עשה אחי הצעיר רק כדי לחלץ ממני זעקת אימה ולראות אותי עושה תנועות מוזרות בידיים כריקוד המקרנה של הגוקיפוביה
הילד עדין בן 4 ולא נראה שיש התקדמות בעניין ואז כשושה הלך מהבית ולא ידעתי מה לעשות, אמא בגן לימדה אותי שיטה גאונית לחיסול ג'וקים בלי נעלים ובלי ריסוס כמובן שהורג לא רק את התיקנים (ושגורם לג'וק לאבד את תחושת הכיוון ולעוף לכייונך כאילו הוא רוצים לתקופף אותך- איזה פחד!) והיא:
טאדדם...סבון כלים ירוק וזרחני ולא אקלוגי קונים את אלו שמשפריצים בליחצה על המיכל לא על הידית ומכוונים עליהם. טיפה אחת שנוגעת בהם וזה הסוף!

וחיבוק לימונדה! מצד אחד את כותבת מקסים ומשעשע שאפשר להתבלבל ולשכוח שהקושי אמיתי
אני חושבת שכשמשהו רע קורה לאנשים רגישים הם נוטים להיסחף לתוך זה כמו מערבולת- מה שלי עוזר זה לדמיין שאני נמצאת איזה שנה קדימה ושהכל כבר הסתדר ואז לחזור להווה ולבצע את הפעולות הנדרשות מבלי להתנגד למציאות

היום היה יום טוב

מזג האויר פה זה משהו מיוחד. הפךפך. התחיל מעונן ואפרפר. בסביבות עשר יצאה השמש. בצהריים היה שרב ועכשיו יש רוח קרירה ונעימה ושמש. תענוג.

יום ראשון של הילדים בקייטנה

פה החינוך מסובסד. כולל מטפלות (עד לגיל שנתיים) שמקבלות את רוב הכסף מהמדינה והעלות להורה היא סימבולית.
הגנים הם בחינם ומשלמים רק לארוחות ולא להסעות. יש מיניבוס כמעט פרייבט שאוסף את הבנים בכל בוקר בשמונה וחצי ומחזיר אותם הביתה בחמש.
יש רק ארבע ימי לימודים ארוכים (הילדים מסיימים ללמוד בארבע וחצי ומגיעים עם ההסעה בסביבות חמש). ביום רביעי אין בית ספר.
הורים שעובדים יכולים לשים את הילדים בצהורון (לא המילה המתאימה כי זה כל היום) המסובסד (בערך חמש יורו ליום לילד כולל ארוחה).
באותו מקום יש גם קייטנה מסובסדת בקיץ ובחופשים. מה שהכי שווה זה שלא צריך להתחייב על כל הזמן, אלא לפי הצורך- יש אפשרות להשאיר כל היום או חצי יום (בוקר או צהריים).
יש פה ה-מ-ו-ן חופשים... כל שישה שבועות, שבועיים חופש.
יש שתי קייטנות בעיירה הקרובה: לקטנים בגילאי הגן ולגדולים בבית ספר יסודי. עד עכשיו הם היו בקטנים (וקצת קיטרו שהם עם "בייביז") אבל השנה הם עם ילדי בית הספר.
זה מגדיל להם את מעגל החברים כי יש עוד ילדים מכפרים שונים. והבונוס הוא שיש גם הרבה ילדים שהם מכירים טוב מהבית ספר והגן (מה שנקרא בעגה המקומית "פותים")
הקייטנה זאת אופציה ממש שווה. המדריכות מדהימות ומשקיעניות, יש גם כל מיני בנים טינאיג'רים חתיכים עם פירסינג ובנות כוסיות מהתיכון שעובדים שם במהלך הקייץ (ומלמדים את הילדים ריקודים של שאקירה). הם עושים הרבה יציאות וטיולים, הולכים הרבה לבריכה.
<זהו. לימונדה גמרה למכור את הקייטנה...נכון ששווה ממש? ניסיתי למכור לילדם ונכשלתי P-: >
שנה שעברה הילדים ממש נהנו שם והמדריכים היו שרופים עליהם, אבל משום מה השנה הילדים החליטו שלא בא להם על קייטנה. הם לא אוהבים. (בעיקר תלונות קולינריות).
מעדיפים להישאר בבית.
שלחתי אותם בכל זאת...(אייקון של חיוך מרושע)
בבוקר הבחור הוריד אותם בדרך לעבודה בקייטנה (קודם שיחד אותם בקרואסונים ושוקו בבית קפה) ואני נסעתי ברכב ספורט אלגנט לעיר הקרובה לפגישה (ברצף של פגישות עם יועצת שעוזרת לי במערכה של חיפוש העבודה). היתה פגישה מוצלחת. אפילו שלא עשיתי את שיעורי הבית שלי...הבחורה, מאדאם לאקוסט היא פשוט מקסימה. ובאמת עוזרת. נשארה לי רק עוד פגישה אחת איתה ואני חייבת להתפקס. עד עכשיו כשההורים היו פה הפוקוס היה עליהם. שמתי לב שכשלקחתי אותם לקניות בסופר, הייתי כל כך מפוקסת עליהם שלא הצלחתי לקנות לנו כלום, אז הייתי הולכת פעמיים.
עצובה שההורים נסעו אבל מבינה שצריכה לחזור לעצמי...
אחרי הפגישה היה לי תור למסאז' (שקבעתי בעקבות העצות של עננים בקפה ויוליקו) אצל בחורה מהכפר.
היה מאד חזק, ארוך (כמעט שעתיים), מבלבל ומאד אינטימי.
אחר כך נימנמתי איזה חצי שעה על המזרון.
עכשי אני בבית, מחכה לבחור ולילדים. משומנת היטב וצפה קצת. הכל ניראה לי קצת מעורפל. (אולי נכנס לי שמן לעין?).
לוקחת זמן להפנים...

מה שלי עוזר זה לדמיין שאני נמצאת איזה שנה קדימה ושהכל כבר הסתדר ואז לחזור להווה ולבצע את הפעולות הנדרשות מבלי להתנגד למציאות
הבעיה היא שאני ממש לא מסוגלת לחשוב שנה קדימה. זו מחשבה הכי מלחיצה בשבילי. עדיין חיה בתחושה שהכל זמני וארעי ואין לי מושג מה יהיה עוד שנה...

לקואלה (מחכה בשקט להתפתחויות בדף שלך)

הבעיה היא שאני ממש לא מסוגלת לחשוב שנה קדימה. זו מחשבה הכי מלחיצה בשבילי. עדיין חיה בתחושה שהכל זמני וארעי ואין לי מושג מה יהיה עוד שנה...
אבל לפחות כל העניין עם התאונה והביטוח בוודאי יהיה מאחוריך. התכוונתי לזה, לדמייין את הבעיה הספציפית נפתרת. וגם יש משפט שקראתי בספר (שאני כמובן לא זוכרת איזה ספר, כי אני גרועה בלזכור שמות ) על נערה שכל הזמן אומרת לעצמה כשמשהו משתבש "כמה זה כבר משנה ביחס לחיים שלמים" ואני מוסיפה: כמה זה כבר משנה ביחס לחיי הנצח של הנשמה
כשהסטרס רציני, אז גם המילים הטובות לא משפיעות עליי, אבל במקרים קלים עד בינוניים זה עושה אצלי את העבודה

אההה...עכשיו הבנתי את הכוונה [-:
הבעיה עם ההתעסקויות האלה, הקנסות הקטנים והמעצבנים של החיים, היא שהם מבזבזים את החיים...
בכל מקרה תודה שהארת לי את האופק שמעבר

הבעיה עם ההתעסקויות האלה, הקנסות הקטנים והמעצבנים של החיים, היא שהם מבזבזים את החיים...
זה מזכיר לי איך אפרת המטפלת צעקה עלי. כן, כן, אשכרה צעקה עלי : "לא באנו לחיים האלו בשביל להנות!"
הנאות החיים והרגעים הקטנים של האושר הם הממתקים שלנו כדי שנמשיך להסכים להיות פה בעולם הזה, ללמוד ולהתפתח.
ואני גם מסכימה איתך שהתחושה היא שהדברים המעצבנים שבדרך מפריעים לחיות, אבל אם להיות כנה עם עצמי את רוב ההתפתחות האישית שלי השגתי מחוסר.
כי כשיכולתי לשבת בטן גב ולחשוב לעצמי איזה עולם נפלא, זה מה שעשיתי
לא יצרתי יותר, לא נהייתי אקטיביסטית, לא פעלתי בשם כל האידאליים והחלומות שלי, פשוט נהניתי להתבטל.
כל תפיסת העולם שלי שאני מחשיבה לדי מתקדמת נוצרה מחסכים רגשיים. גם הסקרנות נובעת בדרך כלל משעמום. אפילו הגוף מרפא את עצמו בצום.
והמארקר: הסכמה כוללת בתוכה, את אי ההסכמה - לפרטיה

והמארקר: הסכמה כוללת בתוכה, את אי ההסכמה - לפרטיה
קטעים, כי בדיוק באתי למחות!
אני ממש אלרגית למשפטים כמו: "לא באנו לחיים האלו בשביל להנות!" "החיים הם לא פיקניק" ועוד... מודה שאני שואפת להנאה ולפיקניקים.
בדרך אני גם מתאכזבת, ברור. הקושי הוא מן הסתם חלק מהדרך. יש עליות ויש מורדות (נדמה לי שאת כתבת לשבע שכשקשה סימן שאת בעליה- משל האופניים).
מן הסתם פיקניקים, ארטיקים, התאהבויות, צחוקים, אוכל טוב, סקס וים זה לא הכל וגם לא מספיק ומצד שני, אי אפשר לשאוף לקושי (על אף שאני מסכימה איתך ורואה כמה שהוא מקדם).
פשוט כשהקושי מגיע צריך לא להתרגש ולזכור שהוא חלק מעיסקת החבילה המפוקפקת הזאת.
"ככה זה החיים"

פשוט כשהקושי מגיע צריך לא להתרגש ולזכור שהוא חלק מעיסקת החבילה המפוקפקת הזאת.
לגמרה מזדהה! העניין הוא שאני מאלו שמתרגשות מהכל. ובמיוחד מהקושי. לא קול בכלל

פשוט כשהקושי מגיע צריך לא להתרגש ולזכור שהוא חלק מעיסקת החבילה המפוקפקת הזאת.
בדיוק כתבתי משהו בעניין הזה אצלי, יתכן ויתחבר לכן לשיחה הזו. (-:

יא ווארדי לימונדה איזה חום כאן בארץ הקודש
בחיים לא סבלתי ככה מקיץ
להיפך
מחזה שלי רבוצה בהכרה חלקית ונשימה חלקיקית במזגן שעות ארוכות זה לא משהו שקורה
כואב לי הראש מהלחות הזאת
אז חשבתי עליך
מה שלומך
סוויט למונייד צוננת ומשמחת

היום בשעה שתיים וחצי בצהריים הטור דה פראנס עבר בכפר שלנו!!!
אנחנו גרים מחוץ לכפר ב-campagne. פה זה אומר שטחי חקלאות ובתים מבודדים פזורים. אנחנו גרים במרחק עשר דקות נסיעה מהכפר עצמו (מכולת, בית ספר, בית מרקחת).
בגלל מצב האין אוטו והעובדה שהבחור עבד, עשינו את ההליכה לכפר ברגל. זאת הליכה מאד כיפית- בדרך יש סוסים, חוות אווזים, שדות של חמניות רגע לפני הפריחה.
למבוגר ההליכה לוקחת כארבעים דקות, עם ילדים ועצירות תכופות, משהו בסביבות השעה.
אחרי שעוברים את הקטע של הסוסים יש את חלקת הכביש מהתאונה. עדיין אפשר לראות את הגריז וסימנים של חרקות של הרכב על הכביש.
ממול למקום התאונה נמצא הבית של המקעקע ומשפחתו. אני מתפללת שלא יצטלבו גרכינו. כשאני עוברת ליד הבית אני רואה את גברת מקעקע נכנסת לרכב.
יש מין צומת קטנה בשביל אחרי הבית שלהם ואני מתפללת שהם יקחו ימינה בפניה ושלא נצטרך להצטלב אבל הם לוקחים שמאלה ישר לכיוונינו.
אין לי מושג מה לעשות. אני בעיקר דואגת לילדים שירדו לשוליים של הכביש. הרכב עובר ואני מתוך אינסטינקט מרימה חצי יד שפופה לשלום.
הם מתעלמים. מסתתרים מאחורי משקפי שמש ( זונות! )
מנסה לכבוש את הכעס שלי. היד מתרוממת להרמת אצבע.
הילדים מתחילים לדבר על התאונה. הצעיר אומר: יכול להיות שבתאונה אתה לא מצליח לעצור כי הכלב שלך בדיוק נושך לך את הרגל"...

הטור דה פראנס היה מהארועים האלה שכולם מחכים בהתרגשות ואז הם עוברים ביעף...קצת כמו זיקוקים.
לפני הגעת האופניים מתרחש טררם של פרסומות- עשרות רכבים מקושטים זורקים נונסנס ו"בונבונים" לילדים.
הילדים, כמובן, נהנו בטירוף.
הליכה חזרה בשמש הביתה.
אני חושבת שאולי אני מבינה. החוכמה היא להבין את הפוטנציאל שבאילוץ החיצוני. האין אוטו שהוליד טיול מקסים.

הערב ניסיתי לפתוח כמה צינורות סתומים בצורת החשיבה של הבחור. לרגע היה נדמה לי שאני שומעת צליל של מים זורמים.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בין המצרים
בפועל מרגישה תלישות מעובבת עם תשישות.
אין לי כוחות לכלום!!!
לא לבחור, לא לילדים, לא לעצמי ואפילו לא לתרנגולות...
בימים האחרונים טיולים רגליים מצילים אותי. חם מדי עכשיו. אולי מאוחר יותר.
בצהוב כתוב ש: בכל מקרה, לכל אדם, יש מקום איפה המקום שלי? מרגישה שוב ללא שורשים.
כרגע רק לאונרד מצליח לנסח את זה (והדמעות זולגות)
תפילה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שומעת עוד פעם את השיר האהוב עלי מזמרת האהובה שממרכזת אותי כל פעם מחדש
תודה לאלוהים על מוזיקה ועל קאט פאוור
(בצהוב כתוב ש: כולנו זקוקים לחסד)
אמן

יקרה, בחירה טובה לשיר מרפא לנשמה.
אני ללא מילים חכמות
ברגעים מהסוג הזה אני מתמקדת בנשימה ובגוף ובמפגש בינהם, הבית פנימה.
נראה לי שאת מאותגרת מאד בארץ זרה, כל הזמן צריכה להתחבר לבית הפנימי הזה.
ככה אני הרגשתי לפחות בכל שנותיי בחו"ל, 7 שנים ארוכות של התמודדות עם תחושת תלישות.

מכאן לצערי לא יכולה לעשות יותר מאשר לשלוח חיבוק גדול (הייתי מזמינה אותך לבירה בים שזה הכי מרפא אילו היה אפשר)
תמשיכי להתחבר ללאונרד נראה לי הכי בטוח (-:

איזה כיף שאת כל הזמן מכירה לי מוזיקה חדשה
קאט פאוור- איזה קול מהמם יש לה, ירוקה מקנאה אני! (מה יש, בא לי גם קול כזה (-: , זה מה שאני מזמינה לגילגול הבא שלי)

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי עדינה אהובה

איזה כיף שהקשבת...
אני מאוהבת בה כבר מזמן... הקול, הלוק וה-cool
יש משהו בשיר הזה ששובר לי את הלב ומזכיר לי את המרכז של עצמי ואת זה שגם אני פעם אחת רציתי להיות the greatest

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ביטלתי את הקוקיז במחשב ועכשיו יש לי קבלת פנים וברכה כל פעם שאני נכנסת (-:

הערב ניסיתי לפתוח כמה צינורות סתומים בצורת החשיבה של הבחור. לרגע היה נדמה לי שאני שומעת צליל של מים זורמים.

בעצם

מבטיחה לעצמי שהיום יום חדש. בוקר שטוף שמש ורגוע. יום יפה. הכל מנצנץ ומלא פוטנציאל (חוץ ממני... P-:
הילדים נסעו מוקדם עם הקיטנה לפארק מים. הבחור נסע לעבודה. אני פה. קפה. סיגריה (מאז עידן הסיגריות המגולגלות איבדתי כל רסן ופתאום מוצאת את עצמי מעשנת על הבוקר).
מרגישה שאני צריכה טיפול עשרת אלפים. חופש? הלוואי וחופש היה הפתרון. הבעיה היא שאני צריכה ההפך. מסגרת. עבודה. קונטקסט.
הבית מאובק וחייב שטיפה וניקוי רציני. אחר כך עבודה על קורות חיים. אולי טיול. יש מצב שהאוטו יהיה מוכן מאוחר יותר היום.
אתמול בלילה ראיתי lost in translation ולרגע היה נדמה לי שאני כתבתי אותו. סרט כל כך מדויק בשבילי.
רוצה לכתוב. חייבת לתרגל את עצמי לשבת. חייבת להכניס את עצמי לאיזשהו קונטקסט כי ברגע שההורים נסעו שוב חוזרת תחושת התלישות והראנדומאליות שבבחירה הזאת לגור פה.
לפעמים אני חושבת על זה שההשורשים שלי בארץ היו מלכתכילה חלשים. דור ראשון. שנים של נדודים.
אתמול, לפני הסרט ישבתי וכתבתי. כתיבה משוחררת (בהשפעת כמה כוסיות ארמאניאק) אבל אחר כך העייפות הכריעה. רוצה לכתוב על זמן אחר. מבטיחה לעצמי לחזור לפה מאוחר יותר לכתוב.

תודה לאלוהים על מוזיקה ועל קאט פאוור
גמאני אוהבת מאד לשמוע אותה(:
מרגישה שאני צריכה טיפול עשרת אלפים. חופש? הלוואי וחופש היה הפתרון. הבעיה היא שאני צריכה ההפך. מסגרת. עבודה. קונטקסט.
מכירה את זה, אני מתה על חופש, אבל כשהוא מגיע כמו עכשיו אני מרגישה שאין לי מספיק משמעת עצמית כדי לנצל את שפע הזמן הזה בתבונה
שיהיה לך בהצלחה עם כתיבת קורות החיים, נראה לי שעבודה מתאימה תתן לך תחושת ארגון פנימי, חיבור למקום וסיפוק/מלאות

תודה קואלה על הביקור אצלי...מסכימה איתך שברגע שאני אמצא עבודה מתאימה אני ארגיש פחות אבודה וחנוקה.
בנתיים ניקיתי את הבית החום הגיע אלי...בהמשך מסתמנת אפשרות לסייאסטה ו...קדימה קורות חיים.
מקוה שאת בטוב (או לפחות במקום קריר ונעים)

הי לימונדה יקירתי.
לפעמים נדמה לי שאיפשהו באיזה חיים אחרים חיינו יחד, כי יש לנו כל מיני הצטלבויות בנימי נימים כאלה שאין לי הסבר אחר.
אני אחרי מרתון הורים וחדרי מיון מתיש במיוחד ולכן רק רוצה לומר כהוכחה למשפט הקודם,
שגם אני מכורה לקאט פאוור, יש לי ארבעה או חמישה אלבומים שלה בבית והן ל lost in translation שטרחתי לקנות את הדי ויד די שלו אורגינל בקופסה ולראות כחמישים פעם (אני צופת קאלט סדרתית)
ובכל פעם אני נדהמת מהרגישות והיכולת לשים את האצבע כמעט בלי מילים על נימי נימים בחיים.
החוכמה היא להבין את הפוטנציאל שבאילוץ החיצוני. האין אוטו שהוליד טיול מקסים.
זה נשמע לי ממש ממש לב ליבו של העניין.
חיבוק נשומע

באותו ערב קראתי את המילים שלך דרך הדמעות על בין המיצרים וקאטפאוור וליאונרד (כשבדיוק שמעתי ליאונרד)
ומרוב הזדהות ודמעות לא זזו לי האצבעות לכתוב.

אה, וגריינתי אותך.

|| || || || || ||

גירלס, קאטפאוור. את ממטירה עלי גשם של תופינים מסקרנים.
מוכרת לי כ"כ הכבדות המלווה את חוסר המסגרת. מקוה שתצליחי למצוא את הנישה שמתאימה לך בדיוק.

עשרים וארבע שעות בסימן גוזל סנונית בגודל של פרפר. הוא רק התחיל לעוף ונפל מהקן שנימצא על קורות גבוהים בגג של הגראג'.
מצאתי אותו מבולבל, עומד לו פצפון וחמוד כל כך, בין כל התרנגולות והבלאגן.
כשהרמתי אותו הוא היה כל כך מפוחד שהוא התחפר בבית השחי שלי ונשאר שם בחושך לעשר דקות. רגע חסד.
ניסינו להאכיל אותו עם פינצטה, לטפטף לו מים עם טפטפת אבל הוא סירב לפתוח את המקור הקטן שלו. בלילה הוא ישן בקופסא, אבל כל הזמן ניסה לצאת. בצדק.
למחרת, דיברתי על לבו ואמרתי לו שאנחנו ננסה להציל אותו ושהוא יעשה מאמץ לעוף you can do it
הגוזל הקטן היה עם כוחות אדירים. צייץ בקול גדול. רץ ובורח מאיתנו ומתחבא.
בגלל הסכנות האורבות לו על הקרקע והסיכוי שהוריו יפסיקו לטפל בו, אחותי לקחה אותו לחלון בקומה השניה ושחררה אותו. הוא עף לאחת הקורות בגג.
העינין חזר על עצמו שוב מאוחר יותר. גיליתי אותו שוב על הרצפה והעלתי אותו לחלון והוא עף על קורה, מתחת לקן שלהם. מאז הוא מצייץ בקול גדול וההורים מאכילים אותו.

כשהייתי קטנה מצאתי קן של ציפורים שה"פושטקים" בשכונה התעללו בו. היו בו שני אפרוחים של ציפור דרור. אחד מת מיד.
בגלל הטיפול המסור שלנו אחד הגוזל השני שרד. הוא זכה לשם צ'ופי ועף חופשי ברחבי ביתינו במשך שנתיים.
הזיאולוג פיני אמיתי חקר אותו, כי נדיר לגדל ציפור דרור בבית. חוץ מזה שצ'ופי היה מאד חברותי. הוא היה עושה איתי סייסטה.
גרנו בדירה קטנה וההורים לא הרשו לי להחזיק חתול או כלב, וככה יצא שצ'ופי היה היצור שהכי נקשרתי אליו.
בכלל אני כל כך אוהבת הכי ציפורים...

ימים משונים. אין לי מצב רוח. מקוה שהאוטו יצא מהמוסך היום ונוכל לנסוע כמה שיותר רחוק.... רוצה יותר מכל להשתכשך בים

חיבוק יקירתי, מקווה גם שהאוטו יצא למוסך ותוכלו לשכשך בים.

טור דה פראנס http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4257963,00.html

כותבת על הבטריה הכמעט ריקה של הלפ טופ. בבית הפסקת חשמל זמני.
הייתי חייבת להתחבא מהמשפחה. במיטה יש ריח חמצמץ מספל קפה הבוץ עם חלב המלאה ששפכתי על המזרון, הריצפה. הקיר, הרהיטים בבוקר (העיקר שללפ טופ שלום).
היום היתה חגיגה בכפר fete de madeleine פסטיבל קטן של מגדלים מהאיזור של פרות מזן מאד עתיק בשם "מדלן". היוזמה באה מצד ארגון slow food.
בכפר הקצו שטח ובו פרות גוצות שמנמנות לבנות רועות. שנה שעברה היתה הפעם הראשונה שהם אירגנו את הפסטיבל והאמת שהיה מדהים. הבחור היה באותו זמן בארץ, בשבעה של אביו. אחותי והמשפחה שלה בדיוק הגיעו באותו יום ממש על כל ארגזיהם מפריז. כל הילדים של הכפר התרוצצו חופשי. קבוצות של ילדים. לרגע שכחתי שיש לי בכלל ילדים. הם היו חופשיים כמו בקיבוץ. נכנסים ויוצאים מבתים. משחקים בדשא. נכנסים לספריה ומקשקשים עם הספרנית. למספרה.
בחוץ בחצר פנימית כל מיני דוכנים של אוכל. גבינות מקומיות. מגדלים של בוטנים שהגיעו מהרי הפיראניים. יינות. נקניקים. ירקות אורגניים. שתילים וצמחי מרפא.
בצהריים הארוחה היתה גולת הכותרת. ארוחה של סלאו פוד של ארבע מנות. קצת יותר יקר מהמקובל (20 יורו לאדם- פה בשביל 11-13 יורו אנשים מצפים לקבל ארוחה של שלוש מנות ויין חופשי) אבל בכל זאת... סלאו פוד שנה שעברה זה היה ממש מוצלח וכל כך התבאסתי שהבחור לא פה. זו היתה קצת הנאה גנובה כזאת. כל הזמן הרגשתי שזה בדיוק משהו שהוא היה אוהב ואיזה באסה שהוא לא פה. האוכל היה מ ד ה י ם ובכמויות. ישבנו לאכול בחוץ מסביב לשלושה שולחנות ארוכים משותפים (כחמישים איש בשולחן). היינו שם עם חברים. הילדים התרוצצו מסביב. היה ארוע שווה ביותר.
השנה זה היה ממש ההיפך. אירוע די עלוב. הגיעו מעט מאד דוכנים. ממש מעט אנשים. משום מה שכחו לפרסם את הארוע והאווירה היתה לגמרי מתה.
הארוחה היתה סתמית. חתיכות בשר בשמן רגיל מהסופר על הפלאנצ'ה. ככה בלי תבלינים... .רק שהבשר היה מאד איכותי. בכל זאת ארוחה מאכזבת...
הילדים נשארו לשחק עם הבן דוד, אז היינו רק שנינו וזה היה קצת כמו דייט.
אח"כ היתה קבוצת תיפוף ברזילאית. תופים גדולים. חברי הקבוצה לבושים בלבן ומלאי אנרגיות חיוביות. אני והילדים קצת רקדנו והרגשתי כמה אני מתגעגעת לרקוד... ממש בכל הגוף. להתפרק.
משהו בקצב המשחרר של התופים והאנרגיות החזקות של המתופפים ריגש אותי כל כך שזלגו לי דמעות מתחת למשקפי שמש.

משהו בקצב המשחרר של התופים והאנרגיות החזקות של המתופפים ריגש אותי כל כך שזלגו לי דמעות מתחת למשקפי שמש.
אני יודעת שכבר איימתי בעבר אבל עכשיו זה אמיתי: אני באה לפגוש אותך, תרתיחי מים! (-:

אוי למון. ריגשת אותי עם הדמעות שזלגו לך מתחת למשקפי השמש..
הקסם של המוזיקה שמצליחה להרעיד מיתרים בנשמה במקום ראשוני יותר מהמילים.
הגעגועים שלך לרקוד הזכירו לי שסיפרת על מסיבה עם הגיי שהוא לא. חגגתם יחד יומולדת ורקדת. אבל אז היית בתקופה עצובה.
עכשיו יש לך הרבה יותר סיבות לחגוג אז.. למה בעצם שבמקום להתגעגע לרקוד, פשוט תארגני את מסיבה..?
מבינה את הבלוז שלך ומקוה שיקרה גם השינוי החיצוני שאת מייחלת לו. פלן דה ביזו

אני באה לפגוש אותך, תרתיחי מים!
גבירצי, תרתיחי מים נשמע כמו כיוון חשוד לנס קפה (איכס) או מקסימום תה עשבים.
לכבודך הייתי מוזגת מינימום כוס גבווהה עם הרבה קרח, קצת וודקה ו...איך לא...לימונדה (ואולי לקישוט ענף של נענע)
או אולי בכלל נתחיל עם כוסית קטנה של ארמאנייאק (למה אין פה אייקונים של דרינקים כמו בסקייפ? מצאתי אייקון של הנקה תוך כדי הקלדה למי שממש מתפרעת (-:)

אמא של טוסיק דבש היקרה, עשית מיקס יפה בין חלקי המציאות של חיי. הגיי לא גיי היה המזכירה בארגון שבו התלמדתי (עשיתי סטאז' היה ניסוח יותר אלגנטי)
האנגלי עם היומולדת הוא חבר שנולד באותו יום שלי ושחגגנו יחד במסיבת יום הולדת שתויה של ריקודים למיטב השירים של בוב דילן.
ואם כבר אמרתי בוב דילן קבלו את אחד האהובים עלי

אוףףףף דילן כל כך עושה לי את זה [-:

אוףףףף דילן כל כך עושה לי את זה
בארור. אמרת לאונרד כהן אמרת גם דילן שעומד במרחק צעד וחצי ליד. וטום וויטס גם שם. (אבל עם סקסיות מסוג אחר. יותר כמו של עכבר ביבים).
אבל אני מסמיקה מלהודות ש... ברוס ספרינגסטין דפינטלי עושה לי את זה. אפילו שאין לו צואר.
וזה לא שאני מתה על המוסיקה שלו. כלומר אני כן אוהבת אותה, אבל בהחלט לא פריקית שלה.
אני חושבת שזו פעם ראשונה שאני מודה בחיבתי הזו לבוס, בקול רם.. בטח עוד יום ורבע אני אמחק. (ואכחיש

).

תרתיחי מים נשמע כמו כיוון חשוד לנס קפה (איכס) או מקסימום תה עשבים.
נו... למון זה פיגר אוף ספיץ' יו נואו... (-:
נס קפה זה אכן איכס, אבל תה עשבים זה לא רע,
אבל את מוזמנת למזוג לי מה שאת רוצה באיזה כוס שבא לך.

הבעיה היא שאני ממש לא מסוגלת לחשוב שנה קדימה. זו מחשבה הכי מלחיצה בשבילי. עדיין חיה בתחושה שהכל זמני וארעי ואין לי מושג מה יהיה עוד שנה...

אני עושה עכשיו סריקה על ההתפתחויות האחרונות כאן ,אז מצטטת מה שמוצא חן בעיני

אז הנה הראשון...אני כל כך שמחה שאת כותבת את זה...לא חס וחלילה בגלל שמחה לאיד, אלא שמחה לשותפות ההרגשה הזאת.
הרבה פעמים אני חושבת שגם אם היו לי ילדים ופרנסה קבועה ובית וכל ה"של המבוגרים" הזה, הייתי עדיין ילדה פרפר.
לפעמים עולה לי מחשבה שילדות פרפריות לא יכולות להתנסות ב"של המבוגרים" הזה...אבל הנה, אולי כן

הערב ניסיתי לפתוח כמה צינורות סתומים בצורת החשיבה של הבחור. לרגע היה נדמה לי שאני שומעת צליל של מים זורמים.
וואו, איזה משפט!! לרגע יכולתי לשמוע פכפוך נחל במוח שלי...

ובכלל ברקע לאונרד שלך מתנגן (גם שלי!!) ועוד מעט אחליף את הפסקול לדילן...
בכלל כולנו צריכות לכתוב ולשלב מוזיקה מתאימה שישמעו בזמן שיקראו אותנו...זה רעיון מקסים!
(הייתי רוצה ליישם אותו, אבל איך עושים את הקישור הזה מאחורי מילה אחת מודגשת עם קו מתחת??)

תמיד שאני קוראת אותך אני מרגישה בסיפור או בסרט איטי וטוב עם נינוח כפרי וגבינות צרפתיות.
נעים.

היום מסיבת יום הולדת לצעיר שכבר בן שש

תיכנון של טיול קטן להרים וקומזיץ עם מרשמלו.
הצעיר החליט בצעד חסק תקדים, אך אופייני לטיפוס שהוא, להזמין רק כמה ילדים בודדים מהכתה של הבכור.
אני ניסיתי לשכנע אותו להזמין גם חברים מהגן. יש לו חבר הכי טוב שאני ביחסים חברותיים עם האמא והם ממש צמד חמד. אמרתי לו שלא חבל יהיה לא להזמין אותו
"לא"
"אבל אמא שלו נחמדה ותמיד מזמינה אותנו"
"אז תזמיני אותה ליום הולדת שלך" היתה התשובה
ואז הגיע הטיעון העורך דיני (הקטן זכה אצלינו לתואר "עורך הדין") "את היית רוצה שיגידו לך את מי להזמין ליום הולדת שלך?"
איכשהו הקטן הזה תמיד צודק P-:
הבחור עדיין מתחפר בשמיכה. יש מצב של הרעלת קיבה מהארוחה של אתמול...

אינטואיציה, תמיד כיף שאת מגיחה לביקור

בשביל לעשות קישור אלגנטי את צריכה לכתוב את מילת הקישור בגרשיים דוגמא: "קישור" ומיד אחרי, ללא רווח, להדביק את הלינק
קבלי עוד אחד שיר שמתאים למצבי רוח קודרים ולתחושות סוף העולם שלפעמים מציפות אותי...

חוץ מזה ששמתי לב שכתבנו ביחד...ולא סתם אלא בדיוק ב-11:11 (רק שבמציאות אני שעה אחורה...לא נגלה לאף אחד)

ועכשיו כשקראתי את זה התבוננתי פתאום בשעון והיה 16:16
פעם ראשונה ששמה לב לזה.
מה זה אומר?
קוראת בשקט, מתעדכנת, מרגישה, חושבת.
תודה.

פוסט יום הולדת (פוסט במובן של אחרי ולא במובן הבלוגי של המילה)
חוזרת לשטח לדווח שמסיבת יום ההולדת היתה הצלחה!!!
דווקא הבחירה של הצעיר בילדים גדולים יותר היתה הגיונית. הרבה יותר רגוע.
בשנה הראשונה שהיינו פה באופן דיפלומטי הזמנתי את כל הגן. זה היה קטאסטרופה. יותר מדי ילדים. הורים נבוכים שנתקעו בין הרגליים.
השנה הכל זרם. בסך הכל הוא הזמין עוד ארבעה חברים והם נהנו בטירוף.
הצעיר חילק את המעט מתנות שקיבל- כששאלתי אותו למה הוא אמר שזה בעצם מה שהוא הכי אוהב לתת ושבשבילו זה יותר כיף מלקבל (-:
יש ילד אחד בכתה של הבכור שקוראים לו היפוליט. מטר וחצי של אופי מרוכז. אינדווידואליסט הארד קור. היתה תקופה ארוכה שהוא היה מסתובב עם שמלות של נסיכות, ועקבים בכפר.
ההורים שלו מאד נחמדים וקולים (אמא שלו עשתה לי מסאז'). להיפוליט יש קצת בעיה עם ילדים אחרים. הם מעצבנים אותו והאמת שהוא מעצבן אותם. הוא הגיע במצב רוח מוזר. משהו שהריח כמו דיכאון. שאלתי אותו מה קרה. הוא אמר שהוא לא יודע אבל שהוא לא במצב טוב. שאלתי אותו מה כואב לו והוא אמר:
je le coeur qui pleure (הלב שלי בוכה- רק שבצרפתית זה הרבה הרבה יותר יפה ופואטי)
אחר כך הוא יצא מזה ועשה לנו מופע טרפז מהקורות.
עוד כמה זמן אני מצטרפת לשיעור מדיטציה בכפר סמוך. משאירה את הילדים הישנים עם אבא. האוטו חזר מהמוסך.
חיים.

כל הפוסט הזה הוא שירה בעיני.
גם זה שלפניו, הדיאלוג עם הצעיר שלך שיודע מה הוא רוצה פשוט מקסים.
ואולי זו אני, שכאדם שכ"כ קשה לו לפעמים לקבל החלטות ולהבין מה הוא רוצה, מתפעמת במיוחד מאנשים שיודעים מה הם רוצים.
ועוד בגיל כ"כ צעיר, זה לגמרי הורס אותי.
למען האמת זה בכלל לא מפתיע שדווקא בגיל צעיר כזה כשיש להם את התכונה הזאת בילד אין זה בא להם בקלות יותר, יש הרבה פחות פילטרים ומחסומים, הרבה פחות עכבות של התודעה.

הצעיר חילק את המעט מתנות שקיבל- כששאלתי אותו למה הוא אמר שזה בעצם מה שהוא הכי אוהב לתת ושבשבילו זה יותר כיף מלקבל
הילד שלך הוא משהו מיוחד, ואני כ"כ מבינה אותו.
כשאני חושבת על זה, הזמנים שבהם אני הכי מאושרת הם כשאני נותנת משהו וזוכה לראות מישהו שמח בו.

מטר וחצי של אופי מרוכז. אינדווידואליסט הארד קור. היתה תקופה ארוכה שהוא היה מסתובב עם שמלות של נסיכות, ועקבים בכפר.
עוד מעט, כשאני אגיע (ממש בקרוב...) אני רוצה פגישה עם המטר וחצי הזה. (-:

je le coeur qui pleure (הלב שלי בוכה- רק שבצרפתית זה הרבה הרבה יותר יפה ופואטי)
זה לא מפתיע שאישיות כזו מיוחדת ורגישה תתקל בקשיים בעקבות השונות שלה.
זה ממש קורע לי את הלב לדמיין את זה.

חיים.

הי לי אורה, שמחה שוב לארח אותך כאן (-:
ניראה לי של: 11:11 או 16:16 יש את המשמעות שאת בוחרת לתת לה.
קצת כמו סימן. אם את מבקשת סימנים את בטוח תמצאי אותם.
אני פעם התייחסתי ל:11:11 כסימן משמים שהבחור הוא אכן הנסיך שהזמנתי לעצמי...
בקיצור, אפשר ללכת עם זה כמה רחוק שרק רוצים...השמים הם הגבול.

גבירצוש הי, שירה לא פחות ולא יותר... [-: איזה כיף... האמת שהשורה של היפוליט je le coeur qui pleure נישמעת לגמרי כמו שירה באוזניים שלי.
חוץ מזה שהילד הזה פשוט הורס. כשאמא שלו עשתה לי מסאז' היא בדיוק שמה אותו לנוח צהריים (הוא בן שש וחצי אבל צוציק אפרוחי ניראה כמו בן ארבע וחצי).
היא אמרה שהוא ממש בתקופה בעייתית. בקושי ישן. עייף. עצבני. רב עם שני האחים שלו.
בקיצור היא הכריחה אותו לישון.
המסאז' מתחיל. שקט. חושך. נרות. שמיכות נעימות. שמנים חמים. נשימות.
לי לוקח הרבה זמן להשתחרר בסיטואציות האלה ואיך שאני חצי נרדמת ומתמסרת לחלוטין...
דפיקה עדינה בדלת ואז הקול הדקיק של היפוליט: "maman, cest moi, hypollite"
היא עונה לו בעדינות "כן, מון שרי?"
"אני לא מצליח לישון אני יוצא החוצה לשחק"
"טוב אבל אל תתרחק מהבית" שעתיים אחרי אנחנו יושבות עם התה צמחים במטבח ופתאום היא נזכרת בו
0-: היפוליט!!! היא רצה למטה
אני יוצאת לחלון ושומעת את הקול הצייצני שלו מהמספרה שממש מול הבית.
חמש דקות אחרי הוא חוזר עם הבת של הספרית (שמספרת שם בעצמה)
הוא עשה לה לבד תיסרוקת "אבוועגלה" עם סיכות פנינים ושוונצים שהוא גזר באורכים שונים.
היפוליט. באמת one of a kind. גם השם שלו תמיד משעשע אותי...חתיכת טיפוס..
וגם הקטן העקשן, כבודו במקומו מונח. יש לו עינין עם הטלויזיה. הוא אוהב לראות את ערוץ הקליפים. כל השירים הכי סקסיים, סקסיסטים, וולגארים ופרחים כל היום fuck you bitches ו- kiss my ass בקיצור...אם אני מתעצבנת ואומרת לו לכבות או להעביר לערוץ הילדים הוא אומר לי בצרפתית: Chacun son gout שזה: על טעם ועל ריח אין לי התווכח. ובאמת..צודק.
אני מנסה לשכנע אותו לראות לפעמים את ערוץ "ארטה". אין לי סיכוי לשכנע אותו לראות תוכניות טבע במקום. הוא לא מסכים.
הטיעון שלו הוא תמיד אותו דבר : "אני מחליט לעצמי. את רוצה שמישהו יחליט בשבילך?"
יום אחד היתה לי הברקה ועליתי על טיעון מדהים! ממש נכנסתי לראש שלו, בגלל שיש לו מוח של עורך דין, אם הטיעון מספיק חזק הוא עשוי להשתכנע.
אז אמרתי לו: שכולנו גרים בבית הזה והטלויזיה משותפת לארבעתינו והגיע הזמן לעשות sharing וגם לי מותר לראות מה שבא לי.
לא רק לילדים שי את כל הזכויות. גם לפעמים גדולים רוצים לראות טלויזיה בצהריים... ואז אמרתי את משפט המחץ: chacun son tour (תורות עלאק).
הילד חשב על זה לרגע ואז אמר: "את, יכולה לראות מה שבא לך מתי שאת רוצה. בזמן שלך, כשאנחנו ישנים או כשאנחנו בבית ספר. עכשיו זה הזמן שלי"
שיט. עוד פעם צודק

מסתמן לי יום ממש טוב

יום שהתחיל בסשן מדיטציה קבוצתית על הבוקר.
יש פה נזיר הודי שהגיע להנחות שבוע מדיטציות בכפר שכן. הוא יהיה פה עד יום חמישי ואפשר להצטרף בבקרים או בערבים. זאת מדיטצית אושו ( אמא של טוסיק דבש אני יודעת שאת מתרגלת).
מאז הודו לא עשיתי מדיטציה (גם שם לא הייתי משהו בזה)... אבל אני מרגישה שזה בא בזמן מצוין ואני לגמרי צמאה לזה.
התעוררתי עם אנרגיות. לבשתי שרוואל לבן וטי שרט היפי שחור עם גראפיטי של ציפורי שחף.
הסשן מתרחש בבית מבודד בעליית גג יפה. רצפת עץ חדשה נעימה. דגלי תפילה טיבטים. הכל מרגיע. רישרוש עלים. ציוצי ציפורים. קטורת עדינה באויר. שקט ונקיון. טוהר וקדושה.
המורה מתגלה כחתיך במיוחד... הודי צעיר ושרירי לבוש במכנסי דייגים לבנים. שיער שחור מבריק אסוף בקוקו. מבט מנצנץ מלא אהבה וחמלה בעיניים.
בזמן המדיטציה רב הזמן המיינד שלי היה עסוק במחשבות זימה על המורה P-: אבל בשאיזשהו שלב הרפתי. נותרו עוד שלושה ימי מדיטציות ואני מתכוונת לנצל אותם היטב. לנסות להרפות.
אני מקוה שמחר בבוקר המוח שלי יעשה "לט גו" וילך למקומות יותר פרודקטבים מסרטים כחולים על המורה. מצד שני מדיטצית אושו זה בטח גם מיני אז אולי משתחררות לי אנרגיות מיניות...

אחר כך מפוצצת אנרגיות עשיתי טיול של שעה בטבע.
צהריים. אתמול גילגלתי עלי גפן עם אורז עשבי תיבול ושזיפים חמצמצים...אכלנו עם יוגורט. מדהים!!!
עוד מעט אקח את הילדים לרחיצה באגם.
חיים

חיים
אוף איתך... החיים שלך נשמעים כמו הפנטזיה האוטופית שלי על חופשה... (-:

בדיוק קראתי את הציטוט הזה:
in the Bantu Tribe, when the children have fallen asleep, the parents say a simple prayer over each sleeping child, "May you be you."

May you be you
תודה! (גריינתי).
איזו ברכה קסומה. הלוואי והמלאכים מברכים כך את כולנו בשנתנו.

הציטטה בצרפתית של הלב הבוכה, הציפה את הלב שלי בגעגוע גדול לאפרוח, שנולדה מעט אחרי עוה״ד המקסים והנדיב.

(אוקסימורון).

התנסיתי רק פעם אחת במדיטציה של אושו, בזו של הריקוד הסופי. ממש עפתי. מקוה בשבילך שתתנסי בה גם. (צ׳טש

).

פיסות החיים שתיארת בעדכונים האחרונים- ממש מפיצים חסד.

תמשיכי להנות סוויט למונייד. @

התכוונתי @}

"אני קורא תיגר על החברה, ויש לקרוא עליה תיגר מפני שהיא טועה. בסופו של דבר, אנחנו יכולים לחיות חיים שאחרים מצפים מאיתנו לחיות, או חיים לפי האמת שלנו
ההבדל בין השניים דומה להבדל בין חיים מודעים לחיים חסרי-מודעות. כאן בדיוק טמון ההבדל בין אנשים שחיים באמת, לאלה שבחייהם לא חיו" סטיבן גוך
מתוך הכתבה על הסקוטי הנודיסט שיצא אחרי שש שנות מאסר מהכלא

להתעורר בארבע ולעשות את הדרך למטה לספה
להתכרבל מתחת לפוך עם ציורים של מוגלי וריח של ילדים ואבטיח
לפתוח את המחשב אפילו שהאור הכחלחל מכאיב לעיניים הישנוניות
להרגיש מועקה ולא לדעת ממה
להיזכר במילים של מיטריה (זה היה השם של המורה הצעיר למדיטציה)
"שום דבר לא קורה"
לפתוח חלון ולנשום את האוויר אחרי הגשם שירד בלילה
להתגעגע
לתת לדמעה להתגלגל על הלחי
לנשום

בחוץ תרנגול מבולבל קורא
אני אפילו לא זוכרת על מה חלמתי
או למה התעוררתי
ניזכרת שהיום תשעה באב
אין לזה שום משמעות מיוחדת לגבי
חושבת על המילים גלות וגאולה
עוד מעט יעלה הבוקר
מחר יום חדש
nothing is happening

לפני כמה זמן כתבתי על התופים הברזילאים שהבליחו יום אחד לכפר
וגרמו לי לרקוד
הזכרון של הגוף את תחושת הריקוד
הביא איתו געגוע
וצביטה בלב
והדמעות זלגו מעצמן מתחת למשקפי השמש

הצטערתי פה בקול רם שחיי אינם מספקים לי הזדמנויות לריקודים
(תמיד אפשר בבית
אבל זה לא אותו דבר
קצת כמו לתרגל יוגה לבד)

ופתאום משום מקום הגיע מטריה- יוגי צעיר, סאדו שעשה את כל הדרך הארוכה מהודו לפה לשבוע
לפני יומיים היה סשן סיום
מדיטצית ריקודים
עיניים עצומות
גוף שזוכר
שיער רטוב מזיעה
זה בדיוק זה מה שהייתי צריכה
ניזכרת במהות שלי
שוכחת את עצמי
באותו לילה אחרי מסיבת הפרידה
מזג האויר הכבד, האביך והחם נשבר עם סופת ברקים ורעמים מרשימה
הבחור הלך לישון
אני נישארתי בחוץ עם הכלב האהוב
מסתכלת על השמים
מרגישה על הגוף את הרוח הקרירה
פורסת את הידיים לצדדים
נותנת לרוח לנשב
ללטף אותי
הברקים נמשכו יותר משעה
מופע זיקוקים פרטי

ניזכרת איך זה מרגיש
להיות

מדביקה לכאן עוד U]שיר dBwJDUlS4[/po] שמזכיר לי שהכל בסדר

את יודעת מותק,
אי שם במעלה הרחוק של הבלוג שלי, היו ממש את אותן חוויות...
אחרי תקופה ארוכה ואומללה בתוך זוגיות לא ממצה, אחרי סדנה של 3 ימים עם מורה הודי צנוע וחתיך (אמנם לא סאדהו) שפתח את ליבי וגרם לו להתגעגע עד זוב למשהו, לעצמי.

אחרי הסדנה הייתי מטולטלת עד עמקי נשמתי, לא מצאתי מנוח ולא הצלחתי לחזור לחיים שלי, ואפילו הרגשתי כאילו קצת התאהבתי במורה במורה, וברור היה לי שלא מדובר בהתאהבות שלי אישית בו אישית
אלא בכמיהה האדירה להיזכר שוב בעצמי המחוברת (זמן קצר אחרי כן, אכן פקד אותי שינוי עז בדמות פרדה מבן זוגי בעשור ההוא).
בכל אופן התעסקתי יומם ולילה עם הסדנה והשפעותיה ומכיוון שאני ממש מרגישה את הרגשות שלך דרך המילים הכתובות אני מביאה אליך כאן את הפוסט שכתבתי אז בעקבות הסדנה בבלוג היוגה.

ואפילו את הפוסט שכתבתי בבאופן בעקבותיה:
"לחזור הביתה
איך כבר יצאו לך מילים. שלי עוד מבוחבשות לגמרי
אז זהו... שאני ממש מרגישה מבוחבשת מילים בעצמי... לא ממש מצליחה לשזור חוט מקשר בין מה שעברתי לאורך הסדנא ובנוסף לוקה בתסמין החזרה לשגרה, כשלאט לאט הדי ההתרגשות מסופת הרגשות והתובנות הולכת ושוככת, ומן הצד מחכה לה השגרה (אותה אחת שדחפתי הצידה והשארתי מאחור כשנסעתי), למבחן המציאות, כמו אומרת עכשיו נראה אותך מיישמת את כל התובנות האלה כאן ביום יום, לא על פסגת איזה הר.

בסוף הסדנא, ממש לפני שהתפזרנו כל אחד לדרכו, קיימנו שיחת סיכום וניסינו לעבור בראשי פרקים על כל הנושאים שעסקנו בהם.
וממש לקראת סיום, דיבר המורה על מונח "השיבה הביתה". הוא התכוון לשיבה לבית הפנימי, למסע חזרה הביתה אל הלב. והמליץ לתרגל מדיטציות תוך התמקדות בלב.
הוא דיבר על היכולת לנשום ולהרחיב את הלב בכל פעם שאנחנו חשים חוסר חיבור או מנותקים, או זרים. והמליץ בכל לילה לפני השינה, במקום להעביר את דקות העירות האחרונות במחשבות על היום שהיה או היום שיבוא, פשוט להניח יד על הלב, לנשום לתוכו, ולחזור הביתה. להרגיש בבית.
אז אתמול כשככה התחלתי להרגיש איך קסם הסדנא הולך לאט לאט ומיטשטש ע"י החיים, או אם תרצו, משכך הכאבים שהיוותה הסדנא הזו הולך ומתפוגג ואני עומדת שוב, מול אותם החיים, אותם הבעיות, ראיתי בפייסבוק את הפרופיל של המורה ושל עוד כמה ממשתתפי הסדנא, וכתבתי לו הודעה קצרה בה אני אומרת שמילות החכמה שלו הולכות איתי ושאני מודה לו על הנדיבות והרגישות.
המורה שנמצא עדיין בארץ, ראה שאני אונליין ופנה אלי בצ'אט של האתר, להודות לי על ההודעה. ואחרי כמה משפטי סמול טוק על החיים, על הוראת היוגה ועל כניעה נפרדנו לשלום.
have a safe journey home , איחלתי לו.
you too הוא אמר, you too ......"

יש לי הרגשה שתמצאי שם (שוב) הקבלות בינינו, וכמובן שאם נרגיש לך מיותר כאן מוזמנת למחוק מכאן ללא היסוס.

המילים שלך אצלי ריגשו אותי כל כך...שוב ההקבלות בינינו מרעידות מיתר
היום הסתובבתי, אחרי הבוקר שהתחיל מוקדם מדי, עם מין בדידות קיומית
כשחזרתי לפה, אחרי ששיחררתי את הקריאה הוירטואלית, וקראתי את המילים שלך אצלי הרגשתי קצת פחות לבד בעולם

מקסים מה שהמורה שלך אמר לך...
_have a safe journey home , איחלתי לו.
you too הוא אמר, you too ......"_
מאמצת

בדרך החוצה... מקוה לחזור לפה מאוחר יותר כי הדברים שכתבת לי עוררו אותי
ויש לי כל כך הרבה עוד מה לכתוב לך

מותק שלי,
היש משהו גדול יותר ופותח שיברים פנימיים ממישהו שאומר לך שנכנסת לו ללב?? - בשבילי לפחות אין.
אני עושה סקירה לאחור, על כל הדברים שהיו לי חשובים במהלך חיי, כל הדברים שרציתי להיות טובה בהם, או להצליח.
בסופו של דבר היו כדי להיכנס ללב של אנשים ולהרגיש את ההתרגשות שלהם, ולהיכנס חזרה אלי ללב בסופו של דבר.
שמחה כ"כ שהמילים נפלו עליך טוב כמו ששיערתי שיפלו.

גדול נשומע

לא קל
מיטריה נסע לו. אחרי המדיטציה האחרונה, מדיטצית הריקוד החופשי, היה מין טקס סיום ובו הוא העניק לכל אחד באופן אישי מתנה צנועה: כמה מקלות של קטורת קשורות יחד בחוט צמר דקיק אדום, קובית שוקולד עטופה בנייר עם ציור של הרי האלפיים השוויצרים וחרוז בודד. מתנות צנועות של סאדו.
המקום של האגו עדיין רחוק מאד מלהשתחרר.
שמתי לב שבזמן הריקוד עם העיניים העצומות, כל פעם ששמעתי את קולו של מיטריה אומר "very good" חשבתי שהוא מתכוון אלי.
שאולי אני רוקדת יותר טוב מכולם או שהוא שם לב לניצוץ המיוחד שבי...
אוף האגו הזה. כל כך מתיש. נזכרת במשפט הזה שהדרך היחדה לנצח היא להיכנע.
ריקוד הסיום היה בדיוק מה שהייתי צריכה ועכשיו אני צריכה לייצר את המרחב הזה פה וזה לא קל.
מיטריה נסע והגשם הדקיק הפך לסערה פנימית.
ימים של שיחות ארוכות עם הבחור. שיחות שבסופן אני מרגישה קצת יותר טוב עם עצמי ומנומקת אבל במקביל לא מרגישה שהבחור רואה את אותה התקדמות.
לפנות בוקר הבחור עלה על מטוס ונסע לכמה ימים. אני המשכתי לישון והתעוררתי עם הצעיר שהופיע באיזשהו שלב במיטה.
הילדים היו אמורים ללכת היום לקיטנה. הבכור התעורר שמח כל כך וברגע שבישרתי לו שיש קיטנה התגלגלה לה דמעה קטנה על הלחי.
משא ומתן קצר איתו שבסופו אני מחליטה שבעצם מאחר ואין לי שום דבר דחוף להתעסק בו ולאור הנסיבות אני אשמח לנוכחות של הילדים.
אולי נוכל לנסוע אחר כך לאגם עם החוף או לפסטיבל הג'אז בכפר הקרוב, אולי סרט, בריכה, טיול ארוך עם הכלב ופיקניק. ואולי בכלל נשאר בבית... הילדים משחקים בקול גדול למעלה בחדר.
מתקשרת לבטל את הקיטנה. המדריכה נוזפת בי על הביטול של הרגע האחרון. אני סופגת את הנזיפה ואומרת שעלו נסיבות שלא יאפשרו לנו להגיע.
ימים משונים. מרגישה את הצורך שלי לשינוי קיצוני חיצוני.
לפני כמה ימים שוב דיברנו על הרצון שלי לחזור לארץ- לשפה, למשפחה, לחברים.
כל השיקולים ההגיוניים מצביעים נגד מעבר שכזה. איכות החיים שפה. המצב הפוליטי והחברתי בארץ... הבחור לא מתחבר לכלום ומבחינתו השהייה שם היא סבל צרוף....מה שהופך בשבילי את המהלך לבלתי אפשרי. אני זוכרת שבשיחה אמרתי לו שאני מרגישה כל הזמן שאני סוחבת תרמיל של 200 קילו על הגב וברגע שאני בארץ אני יכולה להניח לרגע את התרמיל. מרגישה קלה. בית.

המרחב שהתפנה עם לכתו של הבחור היה חיוני בשבילי. מתארת לעצמי שגם בשבילו.

חייבות לדבר

_שמתי לב שבזמן הריקוד עם העיניים העצומות, כל פעם ששמעתי את קולו של מיטריה אומר "very good" חשבתי שהוא מתכוון אלי.
שאולי אני רוקדת יותר טוב מכולם או שהוא שם לב לניצוץ המיוחד שבי..._
כה מוכר D-:

אני זוכרת שבשיחה אמרתי לו שאני מרגישה כל הזמן שאני סוחבת תרמיל של 200 קילו על הגב וברגע שאני בארץ אני יכולה להניח לרגע את התרמיל. מרגישה קלה. בית.
מזדהה מאד את יודעת.

מקווה שימים יותר קלים עוברים עליך...
תסלחי לי שאניי לא מגיעה לקרוא ולהגיב תמיד, עמוסה מאד ולא אוהבת להגיב סתם אז לרב קוראת אבל לא תמיד מגיבה אם אין לי את הזמן להקדיש לזה.
תעדכני

אתמול שמעתי את השיר הזה וחשבתי אליך:
lemon tree

|L||L|

איזה כיף לקבל אהבה...תודה עדינה על המילים וקואלה על השיר המקסים

ימים טובים. קיץ. ילדים. ירקות מהגינה. כלב. אגם. בחור.
אותם החומרים רק קצת אחרת.
וכשהכל טוב יוצא שאין לי מה לכתוב...
משאירה פה שיר אהבה במקום
באתי אליך

אתמול, אחרי שכל גברי הבית הלכו לישון, נישארתי לבדי בחוץ עם הכוכבים.
מאוחר יותר איכשהו התגלגלתי לראות את הסרט הזה סרט דוקומנטרי שנקרא 51 birch street.
הסרט הזה לגמרי טלטל אותי ונשאר איתי גם היום וגרם לי להרר בחיים בכלל ובזוגיות בפרט.
כבר כתבתי פה פעם שבשבילי כל סרט דוקומנטרי הוא שווה צפיה. אני מוצאת שפיסות חיים של אנשים הם תמיד החומר הכי מענין שיש.

היום אני מרגישה שאני עדיין מעכלת את הסרט ואת התמונה שהבמאי מצייר על אהבה ומשפחה.
סרט מפתיע, מעורר מחשבה והרבה רגש.
ממליצה בחום

יוצאים בשלישי בלילה לשבועיים חופשה! לטיול בפירינאים!!! ונעבור כנראה גם בטולוז לבקר חברים!
אם יתחשק לך מפגש בהרכב מלא תוכלי להשאיר לי אסאמאס.
המשך קיץ נעים!!!

איזה כיף!!! מתאים @}
אני אעשה לך מייל השבוע עם הפרטים

וכשהכל טוב יוצא שאין לי מה לכתוב...
איזה יופי!

תודה גם על התזכורת לסרט "birch 51 street".
החמצתי אותו כשהייתי בפסטיבל סרטים דוקומנטרים באמסטרדם ב 2005. כ״כ הצטערתי, והבטחתי לעצמי לחפשו ולראותו. שכחתי. עד שבאת את כמעט 7 שנים אחרי, והזכרת לי.
סרט על אהבה ומשפחה. המממ. אצטרך להתאפק שבועיים.
מקוה שהקישור ייפתח.
ושימשיך הטוב בחייך. @}

אה, רק עכשיו ראיתי שכתבת אצלי.
בעיות טכניות ומחסור בזמן, דחו את התגובה.
יצא לטובה.
שיהיה שבוע מבורך

מה את עושה?
לפעמים כשאני פוגשת אנשים בסיטואציות כאלה ראשוניות, מיד אחרי לחיצת היד, הצגת השם (ובמקרה שלי כמה שורות מדוקלמות היטב עם הסברים על השם),
עוברים מיד למשפט המפתח "מה את עושה?"
איכשהו אפילו שעברתי את המעמד אין ספור פעמים בחיי, אני תמיד מתבלבלת.
מתחילה לגמגם, להתנצל, להשתעל, להסמיק, להסביר, לתרץ....
ובכל זאת. מה עושים בסיטואציות האלה?
עכשיו אני מציגה את עצמי כמובטלת ומיד השיחה עוברת באופן טבעי למצוקות שלי כמחפשת עבודה בשוק האכזרי.
אין לי כח לזה, אבל אני לא ממש יודעת מה להגיד ואני לא יודעת לשקר (אפילו שקר לבן) ותמיד אני מוצאת את עצמי באותה נקודה. נקודת התחלה של מינוס.

אני חושבת שאני כבר יודעת "מי אני".
אני אני. ואף אחד בעולם הוא לא כמוני. אחת במינה.
ומצד שני בן אדם כמו כולם.
אחרי הרבה שנים של בילבול, תהייה וחקירה, הגעתי למקום בחיים שאני אוהבת אותי, עם כל הבילבול וההתנצלויות ועם מי שאני.
במשך השנים צברתי חברים אוהבים אותי בלי שום קשר לעיסוק החיצוני.
לאורך השנים היו לי אהבות גדולות שאהבו אותי בלי שום קשר למה אני עושה או לא עושה.
ובמשפחה הפרטית שלי זכיתי לאהבה ללא תנאים.

אמא של מעלם לא פיתחה קריירה. היא תמיד היתה שם בשבילינו בבית, בישלה, הסיעה לחוגים, חיכתה לנו שנחזור מבילויים.
במקביל כתבה, תירגמה, התנדבה באירגונים ועזרה לאנשים שהחברה רמסה אותם, הפגינה, התעמלה, נפגשה עם חברות, אהבה, צחקה ...
בקיצור חיים מלאים, מאוזנים ושמחים. ובכל זאת תמיד כשהייתי צריכה למלא בטפסים רשמיים את המקצוע של האם הייתי נתקעת.
מה לכתוב? "עקרת בית".

פעם חברת ילדות שלי נפגשה עם אמא שלי זמן מה אחרי שילדה. החברה אמרה לאמא שלי שאחד הדברים שהכי קשים לה היא ההתמודדות עם האנשים ששואלים אותה מה היא עושה כל היום בבית. אמא שלי שלפה לה תשובה מבריקה. היא אמרה שכשאנחנו היינו קטנות היא פשוט היתה אומרת שהיא "עושה מחקר" : על תינוקות , על תינוקות זוחלים, על מילים ראשונות, על פעוטות, ילדים, מתבגרים...

בניו יורק, בעשרות הפתיחות והארועים החברתיים שנכחתי בהם לאורך השנים, הייתי נהנית לראות את תגובת הזעזוע על הפנים של אנשים מפוצצים בדרייב וצמאים ליצרית קשרים מקצועיים בעיר התחרותית בעולם, כשהייתי עונה בנון שלנטיות "כלום".

ובכל זאת כמו כל דבר אחר אני מבינה שהתיסבוך הוא אצלי. החומות ואי הנוחות באה ממני. חייבת לעבוד על זה...
טוב חוזרת בזאת לחקירה האינטנסיבית של החיים... (-:
חקירה שכוללת היום בנק, סופר, נקיונות, בישולים, ילדים P-: ...

נדמה לי שכולנו עושים משהו כדי להתחמק מהכלום הזה שהוא ממילא המהות של החיים שלנו.
לא יודעת מאיפה פתאום קפץ לי הניסוח הזה שאולי נשמע קצת הזוי, אבל בשניה הזאת ממש הוא נשמע לי מאוד הגיוני.

אמר לי פעם בחור צרפתי ומוכשר בטרוף שכאן בארץ כשאתה פוגש מישהו בבית קפה או ברחוב ושואל אותו מה הוא עושה בימים אלה מייד הוא אומר: "אני מביים עכשיו סרט, ובמקביל גומר לערוך פרוייקט אחר, וכותב תסריט בשיתוף עם מישהו ויש עוד כמה פרוייקטים בקנה"
תמיד מנסים להישמע סופר עסוקים, סופר יצרניים, ואם במישהו לא עובד הוא אומר אני כרגע בין עבודות אבל גם כותב וגם מתכנן, וגם מחכה לקרן פיתוח למלגה והתגובה של מי ששאל היא בד"כ ניסיון לשלוח אותו לברר על עוד אפשרויות עבודה.
ואילו בצרפת, (כך הוא סיפר, ולכן מוזר היה לי לקרוא את הדברים שלך), כשאתה פוגש במקרה מישהו ושואל מה הוא עושה, הרבה פעמים שומעים את התשובה "כלום" - מצייר, קורא, חושב והתגובה לזה היא בד"כ של פרגון מוחלט ואפילו קנאה.
"אנחנו עם שמעודד בטלה, הבטלה אצלנו היא ערך" ככה הוא אמר (-:
והמשפט הזה שלו מלווה אותי כבר שנים. כנראה שאפילו במקום שבו הבטלה היא ערך יש סוגים שונים של אנשים, ו"לעסוק במחקר" זאת פשוט תשובה גאונית - אני חושבת שזאת הסיבה לקיום שלנו בגדול...

איזה כיף לי תמיד גבירה יקרה לקרוא אותך....תענוג.
כמו בונבון עטוף נייר מבריק ונוצץ

רק שבניגוד לבונבונים מאכזבים, שלוקחים חצי ביס וממהרים לטעום עוד אחד...אצלך תמיד טעים (-:

כשמטריה (הסאדו הודי) היה פה, הוא התארח אצל זוג בנקאים שגרים אחת עשרה חודשים בסינגפור ובאים לפה כל שנה לחודש.
הם פגשו אותו שם והתרשמו. הוא מאד צעיר, לא יודעת בדיוק כמה, אבל יש מצב שפחות מעשרים וחמש.
הם אלה, שהביאו אותו לפה, כבר שנה שניה לשבוע תירגול מדיטציות.
אחרי המדיטציה, יצא פעם או פעמייים שמי שלא מיהר להמשך את היום שלו, נשאר לכוס צ'אי.
רק מטריה היה עוטף את עצמו בצעיף והולך לחדר להסתגר.
מתוך סקרנות טבעית, עלתה השאלה מה הוא עושה במשך כל היום, בין מדיטצית הבוקר למדיטצית הערב.
המארחים השיבו, שחוץ מלבשל ארוחות צמחוניות, רב הזמן הוא מסתגר בחדר החשוך (תריסים מוגפים).

לי, שכל כך חשוב מהסביבה זה נשמע הזוי בטירוף.
מיד דימיינתי אותו על הלפ-טופ באיזה חיים וירטואלים מקבילים.
מה??? כל היום לשבת לבד בחושך ולעשות מדיטציה?! 0-:
ומה עם העולם בחוץ? הציפורים? הירח? הכוכבים? אנשים?
ארצות כל כך שונות- צרפת לעומת הודו או סינגפור. בהחלט מענין לחקירה.

אבל אני חושבת שבגדול הבנתי...
העיקרון הוא להגיע למקום הזה עם עצמך שאתה מסוגל פשוט לא לעשות כלום באמת. ויותר מזה לא לחשוב כלום.
מצד אחד ממש מצב של צמח...ומצד שני...על זה ממש הוא דיבר.
היכולת להתנתק ממהשפעה של החוץ ולהגיע למקום הזה שבו לא קורה כלום.
נירואנה.

ולגבי מה שכתבת על שאר העולם, שרץ מפה לשם ומודד ומשווה הישגים, על אלה שמסתובבים עסוקים או לפחות מעמידים פנים שהם נורא עסוקים...
פה זה באמת יותר רגוע. בעיקר פרות (-:
הרבה פחות אינטראקציות אנושיות. אבל כשיש אני איכשהו עדיין מסתבכת עם עצמי... P-:
אני חושבת שהחכמה היא למצוא איזה תגובה קצרה ומספקת שלא דורשת הסברים ארוכים.
נגיד: כותבת ספר, עובדת באיזו עבודת אינטרנט אפורה שבמילא אף אחד לא ממש מתענין.

אבל, אבל בשורה התחתונה, ברור לי שהבילבול הוא בעיקר אצלי...
התיסבוך שלי עם התחושה של עם עצמי ש"אני לא עושה כלום" היא העינין עצמו...

חיבוק גדול

ברור, התיסבוכים, כך נראה לי הם תמיד אצלנו, ועם עצמינו (-:

ו"לעסוק במחקר" זאת פשוט תשובה גאונית - אני חושבת שזאת הסיבה לקיום שלנו בגדול... (-:

לימונדה אני אוהבת אותך, לא ביקרתי פה מזמן ואני רואה שהמון קרה! סורי לעמוד שלי כשייצא לך, נורא לבד שם...

כשאני עובדת, אני מרגישה מלאה ושקטה מעבר לשקט הקיומי.
ולמרות שזה לגמרי בזכות,
אני מודעת לכמה זה מתעתע
וכמה זה לא קשור למהות שלי.
דוקא כשהשריון הזה איננו
אשרייך ש:
_אני חושבת שאני כבר יודעת "מי אני"... הגעתי למקום בחיים שאני אוהבת אותי,
...
ובמשפחה הפרטית שלי זכיתי לאהבה ללא תנאים._

המשך חקירה מופלא!

<חוצמזה שאני בכלל קוראת בין השורות שאת (שוב?) באיזשהו דיאלוג פנימי לגבי הכתיבה...
ואני נזכרת ששמעתי ברדיו, סופרת וותיקה מנסה להסביר את הקושי העצום והבדידות, של מלאכת הכתיבה.>

ביזו, לימונדה נהדרת!

לימונייד, היום נורא אופנתי להיות בלוגרית... והלוא זה מה שאת בטוח.
אני בזמנו הייתי אומרת אימא במשרה מלאה. את בטח יכולה להיות אימא במשרה וחצי.
זו באמת חקירה להבין את התסבוכים שלנו.
בהצלחה!

ספונטניות
קשה לי לתכנן למרחקים. כל ההחלטות שלי כמעט נעשות לתווך מיידי. אין לי את היכולת לתכנן נסיעות בעוד מועד.
יצא שנשארו לנו שבועיים של חופש- הבחור עובד הרבה עכשיו ואני והילדים די מיצינו את מה שאפשר לעשות פה...
פתאום עולה לה מחשבה- אני צריכה לנסוע לארץ. עכשיו.
המחשבה הופכת למרדף כרטיסי טיסה של הדק התישעים. שזה קצת כמו להמר- רגע אחד מוצאת כרטיסים שמסתדרים בתקציב ובלו"ז ושניה אחרי זה הכרטיס הכפיל את עצמו.
יומיים מעייפים ובסופם המעשה נעשה. רוכשת לי ולילדים כרטיסי טיסה. הבחור מפרגן (ניראה לי שהוא צמא לזמן הזה בלעדינו...)
יום שני בלילה מטוס ובשלישי לפנות בוקר אנחנו נהיה שם. פה.
מתרגשת...מקוה שנצליח לארגן איזה מפגש בנות

וואןו לימונדה, סחטן על הספונטניות! שיהיה לך ביקור מוצלח ומהנה! אם שבע מזמינה לגג שלה אני כנראה אבוא גם...

או, בדיוק חשבתי שלא הבנתי אם את באה בשבוע הזה או בשבוע הבא... אז ממש עוד כמה ימים!

יוהווו!
השמיעי קול אם וכאשר יתאים.
אפשר להיפגש גם אצלי בגינה/ סלון.
אשרי הספונטניות המעשית!
@}

לא גג, לא גינה, אבל אפשר גם אצלי בשמחה.
ואם עם הילדים - אפשר גם ים או י"ם. (גם לי יש שורשים שם). הלוואי שייצא למרות ששבוע הרי טס..
שיהיה ביקור מוצלח, אבל תתכוני- נורא, נורא חם.

<אמא של טוסיק דבש בילתה יום שלם בחוץ, (לא ליד מקור מים), בטמפרטורה מרנינה של 34 מעלות...>

בתור ספונטנית לא מתכננת יש לי גם נטיה להיות "פלייקית" (מלשון flake ) לא יודעת מה המילה בעברית- אבל זה בן אדם קצת נוזלי, לא בדיוק לא אמינה, אבל לפעמים נוטה לאכזב.
מלאת כוונות טובות וזורמת ובגלל אופיים של ביקורים לפעמים יוצא שאני לא מספיקה הכל...
אבל הפעם מאד רוצה להיפגש עם הבנות. we can do it
זה מרגיש לי נס לא קטן שככה עשיתי לי חברות שיודעות עלי את נבכי נשמתי שמעולם לא פגשתי.
הזוי ומרגש כאחד. יותר שווה מבליינד דייט (טוב לא בדיוק השוואה טובה).
ננסה לעשות משו...אני אחשוב על הלוגיסטיקה בהמשך...

היום היה פה מאד חם (41 מעלות) ובדיוק חזרנו מרחצה באגם הקריר...

חמישי-שישי אמא שלי נוסעת עם שני הגדולים שלנו. יהיה כיף אם תבואו להיות אצלה בבית, ואז אולי תעברו אלינו לסופ"ש, או שתוכלו לקחת אוטו אם תרצו להסתובב לחברים או בני דודים וכאלה. בכל מקרה - זאת אופציה

במבי ק- חייבות לדבר, ניסיתי אותך. מחר אני בבית

יושבת פה בחוץ בהתרגשויות ופרפרים בבטן... כל כך שמחה (כמעט כתבתי "מלאת הודיה" אבל זה הרגיש לי "באופן טבעי" מדי (-: ) על הנסיעה המתקרבת

התרגשויות לפגוש את המשפחה, חברים, התרגשויות של הילדים ממפגש עם בני דודים אהובים, שעם הזמן והזכרונות הם גדלו לממדים של אלים מיתולוגים...

שותה לי פאסטיס (בקרוב עראק?!) ומעשנת סיגריה בחוץ. יש עכשיו בריזה מדהימה. במהלך היום היה חם מאד אבל יבש ושרבי.
אני יודעת ש-41 נישמע דראמטי אבל זה היה דווקא נסבל וניראה לי איכשהו שעם הלחות, זיהום האויר, האוטובוסים, המזגנים, והצפיפות- שתל אביב ב-34 מעלות זה יותר קרוב לגיהנום...
יש מין שרב כבד על האיזור שלנו, שנמשך כבר מאתמול, וצפוי לעוד כמה ימים (הורס לצרפתים את ה-vacance).
האמת שזה בכלל לא נורא. במהלך היום אנחנו סוגרים את תריסי העץ. הבית חשוך וקריר והילדים ישנים ערומים. לא מפעילים מזגן.
בשעות הצהרים המאוחרות, ערב, כשכבר פתחנו תריסים והחום התחיל להיות כבד והילדים טיגנו לעצמם את המוח עם הטלויזיה, החלטנו ללכת על רחצה באגם והיה כיף, קריר ומרענן. גלידה, נסיעה של חצי שעה בכבישים המתפתלחים הביתה. ובערב השרב נישבר, ישבנו בחוץ לאכול ארוחת ערב קלה של חביתה עם ביצים (של התרנגולות שלנו) וסלט עגבניות עם בצל אדום- רק שהיו אולי שבעה צבעים של עגבניות- כתומות, שחורות, צהובות, וורודות, סגולות, ירוקות זברה (אה וגם כמה אדומות....). השנה נשתלו בערך שישים שתילים של עגבניות ויותר מעשרה סוגים. הגזמה פראית. בנתיים מנסים להתמודד עם ההצפה (אני מייבשת חלק בשמש. אבל צריכה לעמוד בקצב).
^{ועוד מעט ישאר בחור אחד לבד להתמודד איתן}

כולם הלכו לישון ואני פה לבד בחוץ עם הכלב ושמים בלי כוכבים

אז מה...נתראה בקרוב בגיהנום?!

טיסה טוב וקלה ונחיתה נעימה ושהייה מבורכת שתהיה!!!

(קוראת כל הזמן אבל לא מוצאת זמן שקט להגיב. אבל כאן עוקבת תמיד...

)