סוף סוף התחלה

[קן_לציפור*]

האתר הזה מלא בסיפורים שהתחילו ולא סיימו...
לימונדה, דיר באלק להיות אחת מהן...
שאבתי.
^{מחכה בקוצר...}

[לימונדה*]

חוץ מזה איך היא לא סיפרה לנו עד עכשיו??? חצופה!"

מודה... לא התכוונתי לספר. בכלל. אף פעם. בטח שלא פה בפורמט פומבי. ^{חוץ מזה שבאופן כללי אני לא מרבה לספר על זה.}
אבל בזמן האחרון הרגשתי שמחובתי לכתוב. מחובתי לעצמי. מחובתי לחברות שלי פה.

אז בוא נעשה דיל? פרק ליום.
.<בינינו, אני כותבת קצר. כתיבה רזה. קצר ולעינין. אני לא יענה אותכן פה. אבל הסיפור הוא לא אנקדוטה ודורש את הזמן שלו >
סבלנות. זה יגיע. בקצב שלו. מבטיחה.

אף אחד לא רעב, צמא?
אפשר להרגע?

פרק ליום? דיל?

[עדינה_ניפו*]

דיל (-:
האמת לאמיתה היא שחלק מקוצר הרוח שלי נובע מתוך קנאה קטנה... אז אל דאגה, לא אחריותך היא הקנאה וקחי את הזמן שלך לכתוב ולהתבטא כאוות נשפך בקצב שמתאים לסיפור ולך עצמך.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

פרק ליום? דיל?
איזה שחרור. אפשר להפסיק להכנס לפה בתכיפות מוגזמת בעליל וגדולה כל-כך.

מספיקה לנו ההבטחה שלא נישאר עם תאוותינו בידינו. כל השאר- לגמרי בקצב שלך. (או, בכ״ז, של גברת מוזה).

[לימונדה*]

פרק שני: living life as fiction
את ליזי פגשתי בתאטרון. היא עבדה שם כסדרנית. שיער בלונדיני עם תלתלים גדולים שעוצבו על ידי רולים שישנה איתם בלילה. תסרוקת על ה- מרלין מונדו. לבוש וינטג'. שמלות סקסיות עם מחשוף עמוק. ריסים מלאכותיות. ליפסטיק. דיבור מתפנק. היא נראתה כאילו שלפו אותה ממגזין אמריקאי מהפיפטיז. מסתובבת במסדרונות התאטרון, עם פרח בשיער ושרה לעצמה. או יושבת על המדרגות בחוץ, מעשנת סיגריה וקוראת ספר שירה מתפרק של וולט וויטמן "leaves of grass". או מתחבאת בפינה חשוכה וכותבת לעצמה באחד היומנים המרוטים שלה עם כריכת עור. היא היתה מין עירבוב הזוי של "אמריקאנה", ולא תמיד כל החלקים והאלמנטים השונים התישבו יחד, אבל דווקא בגלל זה אני חיבבתי אותה. היה בה משהו מופרך ובאותה מידה מרענן ומשעשע.
היפית היפסטרית שחשבה שהיא והכלב שלה הם בכלל גילגול נשמות של אינדיאנים.
היה בה שילוב של אמביציה, אקצנטריות, אומץ לב, מעורבב עם קצת נאיביות. אה וגם רוחניות.

יותר מכל ליזי רצתה להיות זמרת מפורסמת.
ללא צל של ספק ליזי היתה דמות שהמציאה את עצמה.

היא גרה יחד עם החבר שלה, שארקי פייבוריט והכלב האהוב שלה פיגארו, בויליאמסבורג, ברוקלין.
הם שכרו דירת חדר וחצי קטנטנה בשיכון מכוער של היספאנים ושחורים ב-south side.
לשארקי היתה להקה משלו בסגנון רוק-א-בילי. שיער שחור על ה-אלביס וחיוך ממיס (באמת קראו לו דני).
היה להם אוטו משותף, chevy celebrity משנות השבעים. היא היתה הנהגת הגרועה ביותר שפגשתי בחיי.

ליזי גדלה בכלל ב-אפר איסט סייד בפארק אבניו, בת למשפחה עשירה ומורכבת.
הורים גרושים. אבא אלכוהוליסט. אמא קרייריסטית. אמא שלה היתה מפיקת מיוזיקלס ידועה.
שבועיים אחרי שהיא נולדה, היא הופקדה בידיה של אומנת סינית שישנה איתה באותו החדר.
האומנת האהובה שלה היתה לוקחת אותה במנשא, מרדימה אותה עם שירי ערש סיניים, ומאוחר יותר כשליזי גדלה היא היתה לוקחת אותה על הגב לבית הספר הפרטי לבנות עשירות.
לפעמים, ליזי סיפרה לי, האומנת היתה לוקחת אותה איתה לצ'איינה טאון, למאורת Mahjong, חדר אפל וחשוך עם הרבה עשן סיגריות ושולחנות גדולים שבהם שיחקו המהגרים הסיניים כל הלילה במין משחק דומינו. "זה היה הסוד שלנו" היא אמרה.
כשגדלה היא עזבה את ניו יורק ללימודים בפנימיות של עשירים. כשליזי היתה בפנימיה, האומנת האהובה שלה נפטרה.
ליזי קיבלה מכתב לפנימיה שהבן של האומנת שלה כתב. היא מתה בסין. לליזי היתה תמונה שלה בארנק תמיד.
בגיל עשרים היא פגשה אנגלי מבוגר ממנה בעשרים וחמש שנה, התחתנה ועברה ללונדון.
במשך שנה היא כתבה ספר ופיתחה תאוריה. לתאוריה היא קראה living life as fiction.
התאוריה אומרת שבכל רגע נתון אתה יכול להמציא את עצמך מחדש.

אחרי שגמרה לכתוב את הספר היא התגרשה. עזבה את אנגליה. עשתה טיול ברחבי ארצות הברית.
היא הגיעה לממפיס, קנתה גיטרה בpawn shop ולימדה את עצמה כמה אקורדים.
היא החליפה את השם שלה לשם שמצלצל כמו שם של זמרת קאנטרי. חזרה לניו יורק, התאהבה בשארקי.
עברה לברוקלין וחיה מהיום למחר. עבודות מזדמנות. אמא שלה הפסיקה לתת לה כסף כי היא לא הלכה לקולג'. ככה זה באמריקה.
תמיד היינו צוחקות ואומרות שהחיים שלה הם בעצם מ: riches to rags.
במשך הימים היא התאמנה על שירים שהיא כתבה בתחנת הסאבוויי ובערבים היא התחילה להופיע בבארים חשוכים שהסכימו לתת לה להופיע.

ליזי שמעה ממשהו בתאטרון שאני רוצה להיות במאית דוקומנטרית ומיד פנתה אלי בבקשה שאעשה לה קליפ.
צילמתי את הקליפ בפילים במצלמת סופר שמונה. ליזי שרה על הגג עם הכביסה המתנופנפת של דירי הבנין. תחתונים, חזיות וגופיות wife beaters. צילמתי להקות של יונים עפות בין השיכונים כשברקע מגדלי התאומים. צילמתי את ליזי הולכת לעשות רולים במספרה השכונתית. צילמתי את הילדות מהשכונה משחקות בברזים הפתוחים של כיבוי האש.
לשיר קראו waiting for a sign.
אחר כך היתי מצלמת אותה באופן קבוע, לפעמים מנגנת בסאבווי, או במועדונים.
הסגנון שלה היה folk קאנטרי עם טוויסט של ליזי. בכל הופעה היא סיימה עם גרסה משלה לשיר "i'm your man".
ליזי היתה מתעוררת תמיד עם הזריחה. שש בבוקר, לפעמים גם קודם. יוצאת לעשות ג'וגינג עם פיגארו ואז חוזרת וכותבת באחד מהיומנים הרבים שלה.
אבל בעצם, רב הבקרים היא היתה מחכה בקוצר רוח לשאר העולם שיתעורר, בשביל שהיא תוכל להתקשר ולהפעיל אותו עם התוכניות שלה. הופעות, פליירים שצריך להדביק בשכונה, חזרות, אודישנים.
אני מעולם לא הייתי טיפוס של בוקר ויצא שליזי הפכה לשעון המעורר שלי.

באותו בוקר ספיציפי אני קיללתי את הטלפון ונתתי למזכירה האלקטרונית לענות, אבל הטון של ליזי היה נרגש כל כך שהסכמתי לצאת מהמיטה ולהפגש איתה בבית קפה.
שעה אחרי הטלפון שהעיר אותי באלימות משנתי, ישבנו יחד בבית קפה וליזי סיפרה לי בהתרגשויות שהיא החליטה לעשות סיבוב הופעות, מחוף לחוף והודיעה לי שאני באה איתה.
ניסיתי להתנגד. העבודות השונות, הצורך למצוא דירה, חוסר הכסף.
ליזי כבר חשבה על הכל- זה זמן מעולה בשבילי לנסוע כי ככה אוכל להעביר חודש בלי לשלם שכירות. במילא הדירה שלך נגמרת עוד רגע.
תחיי לרגע בלי מחויבויות, חוץ מהסרט המדהים שאת תעשי.
"ומה לגבי הכסף?" שאלתי "מי בדיוק יממן את הפרויקט?"
ליזי פערה זוג עיניים כחולות ממוסגרות בריסים מלאכותיות וצחקה "darling this america- we will do it the american way"
"?and what is the american way" שאלתי בהיסוס
"credit cards" היא ציחקקה. "תעשי רשימה של כל הציוד שתצטרכי למסע. מצלמה, ציוד סאונד. אני כבר אדאג להשיג לנו כרטיסי אשראי".
"ואיך נסע?"
"עם ה-chevy celebrity...אבל קודם נצטרך לתקן אותו שהוא לא יתפרק בדרך..."
"אין לי רשיון נהיגה" הקשתי.
ליזי שוב הסתכלה עלי כשהיא כבר צעד אחד לפני "this is america darling anybody can get a drivers licence. it's easy... i'll teach you"
"ומתי נוסעים?"
"חשבתי שהכי הגיוני שנצא עוד שבועיים"...

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

שאפתי אויר ושכחתי להוציא אותו, עד שסיימתי לקרוא את המילה האחרונה.
עד כדי כך ריתקת אותי.
לדעתי התחלת פה ספר עם הסיפור הזה שלך.

עד העונג הבא

[קואלה*]

לדעתי התחלת פה ספר עם הסיפור הזה שלך.
לגמרה מסכימה! אם תמשיכי ככה גם ספר מעולה!

[חני_בונה*]

תענוג

[קואלה*]

וגם שנה טובה וגמר חתימה טובה

[יוליקו*]

גרררררררר (אייקון של חתול מגרגר...)

[קן_לציפור*]

מעולה מעולה
ספר על בטוח...
בפעם הבאה שאכנס אקרא כמה פרקים בבת אחת. איזה כיף!
תיהני מהכתיבה. בקצב שלך...

[לימונדה*]

איזה כיף שיש אותכן...
בשביל להושיב אותי לכתוב משהו שמזמן כבר רציתי.
תודה @}
שנה טובה לכולן וגמר חתימה גם כן
יאללה... שהלבבות יפתחו ושתהיה שנה טובה באמת עם חלומות שמתגשמים כשהשמים הם הגבול
אמן

[לימונדה*]

ערב יום כיפור

just another day

for the cows trees
frogs chickens grass
corn grapes sunflowers
figs hazelnuts vines
bees bugs
wild boars walnuts
dogs cats donkeys
ducks flowers
owls cranes swallows
geese pheasants spiders
babies
children

and us

[לימונדה*]

הערב הדלקתי את הרדיו באוטו, בעודי מהרהרת על כך שכבר נכנס יום כיפור.
השיר ברדיו נשבעת

[לימונדה*]

והבחור אמר ברכה על איזה כיף זה שהוא השתחרר מכבלי היום כיפור
דת בשבילו זה מקור הרוע, הצביעות, הגזענות השובניזם, ההבדלות
הייתי יכולה להמשיך עוד אבל אני עייפה אז
בוא נגיד שהוא נגד
ואני מבינה למה
במאה אחוז
ובכל זאת
געגוע

[לילה_טוב*]

תענוג אכן.

[נשואה_ותיקה*]

לדעתי התחלת פה ספר עם הסיפור הזה שלך.

תענוג אכן.

[מגיהה_מזדמנת*]

בכיאת
בחיאת (זה מהשורש "חיים", וזה פשוט הנסמך, ובעברית פשוט "בחיי...". צריך להיות פה המשך: בחיי אמא שלך? בחיי אביך? מי? בחיאת אמכ, בחיאת אבוכ, בחיאת לימונדה?).

תסרוקת על ה- מרלין מונדו
א-לה-
זה בצרפתית. "על פי". a la

[לימונדה*]

משונה שכתבתי "בכיאת"- מענין איפה ומה הקונטקסט. המשמעות ידועה לי . רק לא משתמשת במילה יותר מדי...
א-לה- התכוונתי על ה- צרפתית. או אללה צרפתית. (חוץ מזה שהתכוונתי למרלין מונרו ולא למרלין מונדו).
מבחינתי העיקר שהעיקר מובן (-:
יש מצב שמתפלקות לי שגיאות...האמת שלא ממש מזיז לי. יותר מפריע לי שאני לא ממש מנקדת "קום-איל-פו".

<במאמר מוסגר- אני קצת אלרגית להגהות בטקסטים שלי. כשהייתי קטנה היתי כותבת לסבא שלי בצרפת מכתבים (אמא שלי הכריחה אותי). סבא שלי דיבר הרבה שפות בצורה מושלמת. ועברית א-לה אבשלום קור. המכתבים שלי תמיד היו חוזרים אלי עם תיקונים...וזה שיגע אותי עד כדי כך שהפסקתי לכתוב לו- ולא משנה כמה אמא שלי התחננה>

[ניבה*]

בחייאת לימונדה תמשיכי לכתוב, את מובנת, את מובנת, בחיי!

[לימונדה*]

(-:

[מיכל_בז*]

גו לימונדה! לא הובטח פרק בכל יום? מממממממ?

[לימונדה*]

פרק ביום כיפור 0-: נראה..
אולי אני אחזור לפה אחר כך. קצת גמורה פה בנתיים.
פרק ביום זה קצת אמביציוזי< מה חשבתי לעצמי?>
דיווחים מההווה: יום קצת קשה. יש לי עשרות עקיצות בכל מקום אפשרי בגוף. הקרדיט הטפילה תקפה שנית!
ההתקפה הזאת היא פי שתיים חזקה מהקודמת ומגרד לי כל כך שאני משתגעת!!!
התגרדתי בטירוף כל הלילה, מה שהעיר את העקיצות לחיים עוד יותר. לכל עקיצה יש דופק. זה נורא!
לא יודעת "ווטס באגינג מי"... אבל די סגורה על זה שיש לי תגובה אלרגית לקרדית (בקרוב מייל לעננים).

חוץ מזה דווקא על פניו יום נחמד. במיוחד באגף הילדים שהיו מקסימים. נדמה לי שאפילו לא צעקתי עליהם פעם אחת (-:
הם הזמינו חבר, שפה זה התרגשות גדולה. אין פה יותר מדי ביקורים של ילדים סתם ככה באמצע היום לשחק. ("פליי דייטס" קראו לזה בניו יורק).
כולם פה חיים כל כך רחוק אחד מהשני שזה מבצע אירגוני. אולי אם היינו בכפר, איפה שיש עוד ילדים, זה היה אחרת. אבל אנחנו מבודדים.
וחוץ מזה שלילדים יש ימים נורא ארוכים בבית ספר (חוזרים בחמש הביתה). יש להם חופש ברביעי אבל יש להם שעתיים כדור רגל בצהריים. סופי שבוע הם זמן משפחה פה.
היום הגיע חבר בבוקר. הם כל כך חיכו לו וגם הוא להם. כבר חודשים שהם מפנטזים על זה. היה להם כזה כיף איתו.
הם שיחקו מדהים כל הבוקר, ואז אחרי הארוחה הוא כל כך התבאס ללכת ולהם לא התחשק להם ללכת ל"פוט". ובכלל ירד גשם. (ולי לא התחשק לצאת את הבית). אז הוא נישאר. ולא הלכנו.
כמעט שכחתי איזה כיף זה להבריז מחוגים (-:
בערב עשינו טיול מסביב לאגם עם הכלב והם רצו כל הדרך (זה נדיר. הם די פלגמטים באופן טבעי).

צריכה ללכת לארוחת ערב, ילדים....

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

פרק ביום זה קצת אמביציוזי. מה חשבתי לעצמי?
האמת, גמני התפלאתי. אבל לאור ההיענות במכירת הכרטיסים המוקדמת, אמרתי לעצמי: ״את, יותר טוב לך שתשתקי״

באסה עם הגירודים האלה. אין איזה וודו שאפשר לעשות גם נגד הקרדית? (במקום רק נגד התגובה האלרגית..?)

(יו, אני לא מאמינה. האפרוח, פשוט הניחה ראש  ליד הצלחת, ובשניה נרדמה. אפטר אפקט של יום כיפור, וקדחת האופניים.)

[לימונדה*]

פרק ביום זה קצת אמביציוזי. מה חשבתי לעצמי?
האמת שפשוט כבר רציתי להוציא את הסיפור מהסיסטם.
וגם כי רציתי להכניס את עצמי למשמעת.
וגם כי אני כבר רוצה להגיע לסוף...
^{ואולי זה בכלל בגלל החסה} (-:

פתאום כל מיני קולות חדשים. באמת משונה... מרגיש מוזר. סחורה לוהטת לספק.
חוץ מזה שמרגישה שהוותיקות קצת נבהלו..מי זאת הלימונדה הזאת? האם היא for real?

אבל שתדעי לך שאת הסיפור הזה אני מספרת בעיקר בגללך ובשבילך...כי עיקמת לי את הידיים (מבלי שהתכוונת בכלל)
אז גמר חתימה טובה אמא דבש וחלומות מתוקים לאפרוח

(הולכת לספר סיפור לילדים)

[פלוני_אלמונית*]

מי זאת הלימונדה הזאת? האם היא for real? חברה של במביק היא בטוח for real

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

אבל שתדעי לך שאת הסיפור הזה אני מספרת בעיקר בגללך ובשבילך
תודה, איך חיממת לי את הלב! (זו את שהושטת אלי את היד..).
^{היום במקלחת (שם בד"כ מגיעים אלי כל הויז'ינים והרעיונות הטובים), ראיתי בפלאש פורוורד תסריט אפשרי לאן כל זה hתגלגל. וחייכתי חיוך רחב.}

חסה רעננה זה בדיוק מה שמתחשק לי עכשיו. ואין. אין.
פה-דה-בורב..

[במבי_ק*]

הכי אמיתית שיש, והסיפור כנ"ל, מוסרת במביק שמכירה את הסיפור, אבל נכנסת באובססיה-משהו כי לקרוא את זה כתוב זה לגמרי הכי שווה (וכי היא חיכתה מלא מלא זמן לקרוא דברים שלימונדה כותבת, כי היא החברה הכי מוכשרת שלה).

ועד פה בגוף שלישי על עצמי

[לימונדה*]

במביק
בטלויזיה דוקומנטרי על פיליפ פטיט.
איזה יופי.
מגרד לי.
מגרד לי.
מגרד לי.

[ניבה*]

בטלויזיה דוקומנטרי על פיליפ פטיט. שיו, גם אותו את מכירה?

[שבע_יהלום*]

סבא שבע יהלום
שביום כיפור היא finding my religion יותר מכל יתר השנה
חיכתה בסבלנות לשקט שבין סוף הצום למסיבה המסורתית שאחיה עושה כל שנה בלילה הזה
כדי לקרוא את התקדמות הסיפור.
סוויט למונייד, בשנים האחרונות אני כל הזמן מבינה יותר חזק ועמוק כמה הריקמה האנושית שאנחנו, זה הדבר החי ביותר בלהיות יצור חי.
גם בובי השמיעה קול הסכמה מתוק מתוך שינה הרגע.
מרגש אותי שאת כותבת, "בזכותינו", סיפור שרצית לכתוב הרבה זמן. הרווחנו.
מחכה להמשך,
בקצב שלך.
איחולי שתקומי בלי עקיצות מחר.
וחתימה טובה. וחתימה על רב מכר

[אינטו_איציה*]

משפחה וירטואלית מעולה יצרנו לנו פה במקום המשונה הזה שנקרא "באופן טבעי"

סיסטרס אוף מרסי...איך השבע הזאת מדייקת אותנו .
כל כך מדוייק שנוגע לי בדיוק במקום של הדמעות והצחוק.
והכהן הזה שכולנו אוהבות וסביבו אנחנו מנהלות עכשיו דיאלוג..

ובנתיים התאהבתי בליזי, ואני רוצה לעשות איתה טור מחוף לחוף על חשבון האשראי של אובמה.

ובנתיים, אני שמחה על הקהילה הנשית המשפחתית הזאת.
רצות עם זאבים אנחנו

[עדינה_ניפו*]

הקצב שלך מצוין, נסיתי להיכנס לקרוא כבר כמה פעמים מאז שכתבת אבל רק עכשיו הספקתי אז הכל טוב (-:

אני קוראת בנשימה עצורה
מקנאה בך שנשמע שחיית את החיים שאני (ובטח עוד כמוני) חלמתי לחיות בניו יורק. תמיד חשתי שם תלושה ומבודדת ולא משנה כמה אנשים פגשתי וכמה זמן עבר... לא משנה שהייתי מלצרית ולמדתי משחק וחייתי עם תימני הומו קטן שבילה כל לילה במקום אחר...

שבת שלום!

[עדינה_ניפו*]

אגב, ה בכיאת היה שלי, זוכרת שחשבתי שאני לא יודעת איך כותבים את זה והתעצלתי לבדוק (שזה לא אופייני לי כי אני כן מאד מתרגשת משגיאות הכתיב שלי)
בחיאת היא אחת המילים שאני "מתרגלת" כי עדיין כמהגרת וותיקה היא לא מתגלגלת לי חַלָק מהלשון אבל אני אוהבת אותה.
בכתיבה חשבתי שאני יכולה לשחק אותה כאילו היא שגורה בפי אבל אז מתברר שאני לא יודעת לאיית אותה!

[לימונדה*]

מקנאה בך שנשמע שחיית את החיים שאני (ובטח עוד כמוני) חלמתי לחיות בניו יורק. תמיד חשתי שם תלושה ומבודדת ולא משנה כמה אנשים פגשתי וכמה זמן עבר..
גם אני הייתי בודדה ותלושה. בתקופות. נראה לי שכולם. זאת קצת המהות של העיר הזאת. האינטראקציות האנושיות המרובות לצד מין בדידות קיומית.
אני בטוחה שאם תקראי ביומנים שלי מאז, רב הזמן אני תלושה, בודדה וקר לי.

בכלל הבנתי משהו עם העינין של הקנאה. זו פיקציה. אתמול דיברתי עם חברה שלי בטלפון על חברה שלה שכל הזמן מקנאה.
חברה שלי בהריון ראשון ובזוגיות מופלאה אבל גם לה יש את הקשיים וכאבי הגדילה שלה.
אז היא אמרה לי משהו כמו "מה היא לא הבינה? לאף אחד פה לא קל. לכל אחד יש את ההתמודדויות שלו. זה כל העינין. לאחת אין ילדים. לאחרת יש ילדים עם קשיים. לשניה אין אהבה. לשלישית אין כסף. לאחת אין הורים. לאחרת יש הורים איומים. וכן הלאה....". חוץ מזה שעם כאבי לב אין יחסיות. לחברה שלי יש לב שבור כי החתולה האהובה שלה נפטרה.
לב שבור זה לב שבור. |u|

אז בכיאת עדינה (-;

<לימונדה למשל נורא מקנאה בסטלה. אולי כי באופן אישי היא לא מבינה על מה המהומה וכולן נמסות אחת אחת. הנה שיחררתי>

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

לא מבינה על מה המהומה
לא נורא לימונדה , אוהבים אותך בכ"ז.
<אמא של טוסיק דבש, נמסה מוצהרת.>

[לימונדה*]

כשהשיר "loosing my religion" ניגן לו ברדיו עם כניסת יום כיפור חשבתי לעצמי כמה מדויקת לי השורות:
and every morning
and every waking hour
i'm choosing my direction
trying to keep a point of view
שזה קצת ההפך מדת....
אחר כך הלכתי לדוג את המילים ברשת גיליתי לתדהמתי שהמצאתי את המילים האלה.
תמיד חשבתי שהם חלק מהטקסט מסתבר שלא. הטקסט אומר:
Every whisper
Of every waking hour
I'm choosing my confessions
Trying to keep an eye on you

יאללה הולכת לנסות לעבוד על הפרק השלישי....

[עדינה_ניפו*]

יאללה הולכת לנסות לעבוד על הפרק השלישי....
או, יש דברים חשובים באמת... (כמו לברוח מההכנות לשבת אל המחשב כל רבע שעה לראות אם הגיע הפרק השלישי או אם יהיה המשך לסטלה...)

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

או, יש דברים חשובים באמת... (כמו לברוח מההכנות לשבת אל המחשב כל רבע שעה)
אכן.
אגב, שיעשע אותי מה שכתבת כל ההדלקה של הרדיו הישר לשיר שמתנגן לך במדויק ליום כיפור.
כי זה קרה גם לי, בסינק מושלם, עם שיר אחר. (ובהתכתבות עם דף אחר כאן).

[לימונדה*]

כי זה קרה גם לי, בסינק מושלם, עם שיר אחר. (ובהתכתבות עם דף אחר כאן).
השאלה המתבקשת..מה השיר?

[חבצלת*]

<לימונדה למשל נורא מקנאה בסטלה. אולי כי באופן אישי היא לא מבינה על מה המהומה וכולן נמסות אחת אחת. הנה שיחררתי>
את מה יש לך לקנא? את לא היחידה שלא מבינה (הנה, גם אני שחררתי )

אני מקנאת ביכולת הכתיבה שלך.
גם לי יש הכרות - עם מרלון ברנדו (זצ"ל) בשנותיו האחרונות - הוא ביקש להכיר. אבל אם אני אכתוב, זה יראה בדיוק כמו רשימת מכולת.

[לימונדה*]

הכל פה נהיה הזוי ומענין...סטלה (שאי אפשר להגות את השם הזה בלי לחשוב על מרלון ברנדו זועק את שמה) ועכשיו את שולפת הכרות עם מרלון ברנדו. הזוי ומענין...אותי לפחות מענין לשמוע.
^{למרות שנראה לי שמרלון ברנדו בסוף ימיו היה משהו שכולם העדיפו להתרחק ממנו. קצת כמו ליויתן אבוד ששרוע באפיסת כוחות על חוף ים}

ובאמת שלא התכוונתי להתלכלך...ותוך כדי להתבשם גם במחמאה כמו שהבן שלי אומר chacun son gout שזה על טעם ועל ריח...אין להתווכח

[שבע_יהלום*]

טוב מרוב שצצו בי דברים חשבתי לוותר על לכתוב אבל זה חזק ממני, אז אני אכתוב את זה כמו רשימת מכולת:

• גם אני לא מבינה על מה המהומה. לא עוקבת. אבל כשכן נתקלת בתיאור חזק, הוא חזק מאוד.
• חבצלת, נעים מאוד. מרלון ברנדו? מרלון ברנדו?! אלוהים, תכתבי את זה כמו ספר טלפונים מצדי, אבל תכתבי! כן כן, לוויתן שמן מחרחר על חוף אבל פאקינג מרלון ברנדו. הוא הצעיר זה היצור הכי בלתי נתפס ביופיו בעיניי. כשראיתי את חשמלית ושמה בפעם השלישית בתואר לקולנוע כמעט עזבתי את האולם לשירותים לפרוק את ההתרגשות. סט-לה!
• מה שמביא אותי ללילה שאח שלי ואני ראינו לראשונה את הפרק של סיינפלד שאיליין משתכרת באירוע משפחתי של ג׳רי וצועקת את הסטלה הזה בעוד אח שלי ואני משתנקים וגועים בצחוק שנמשך בערך עד היום. סט-לה!
• בילדותי לוזינג מיי רליג׳ן היה אחד השירים האהובים עלי. הוא ממש מתחבר לי לקפיצת גדילה, פרידה מעוד שכבת תמימות. ואח שלי ואני והשכנה החברה הטובה המצאנו לשיר ריקוד. וכמה אני אוהבת את מייקל סטייפ.
• כל מילה בסלע, של חברה שלך, על קנאה ולב שבור. לי מאוד קשה עם אנשים קנאים, שמשווים סבל ואושר. זה מרחיק אותי. וזה אחד הדברים העקרים ביותר שגוזלים כמעט הכי הרבה משאבים.
• עדינה הרסת אותי עם התימני ההומו הקטן. פוליטיקלי קורקט זה אנחנו!
• היטיב לדייק מרפי מאל.סי.די סאונד סיסטם, New York I love you but youre bringing me down
• יאללה, צ׳ופ צ׳ופ לגשת לפרק שלישי. אני הולכת אל הכנות השישי שלי שהן- ט-דם!  טיול בכורה לבובי בשדרה {סופסופ סיימה סדרת חיסונים ראשונה ומותר לה להיחשף לציבור}

• כן, עוד משהו? מישהי בקהל רוצה להיזכר שהיא בעצם שכבה עם פרדי מרקיורי ולהרוג אותי?

[לימונדה*]

אחלה רשימת מכולת!!!
מישהי בקהל רוצה להיזכר שהיא בעצם שכבה עם פרדי מרקיורי ולהרוג אותי? חשבתי שהוא היה יותר בעינין של בנים...
ובכלל את הייתי צריכה להיות חברה הכי טובה של דיימונד שזכה לכינוי "קווין" במגדל העמק (לא "קווין" במובן של "גיי" אלא קווין במובן של מעריץ שרוף).

טיול מהנה בשדרה עם בובי (אגב זה boby או buby?)
שבת שלום!
הולכת לסיים את שהתחלתי (שזה בערך מצב בצבירה התמידי שלי)...

[שבע_יהלום*]

Bobi ב-o
והיא אמרה לי שלמרות מה שמקובל, היא כותבת עם i בסוף.

[לימונדה*]

פרק שלישי הקוסם מארץ עוץ או עליסה בארץ הפלאות

אני לא יודעת אם ליזי נתנה לי מספיק זמן להרהר בתוכנית המופרכת. בכל מקרה היא לא ממש השאירה לי ברירה.
על כל דבר היתה לה תשובה והרגשתי שאני יושבת על נקודות ובעצם אין שום דבר שעומד בפני הרצון (שלה).

הימים שקודמו לנסיעה היו מלווים בקדחת של התרגשויות ותכנונים אינסופיים.
מדי בוקר, בשעות שמעולם לא הכרתי קודם במצב צבירה עירני, הטלפון מעיר אותי בצילצול אלים ומתמשך.
אני מקללת את העולם, מתהפכת במיטה, מנסה להתעלם ולחזור לישון, עד שאני נכנעת ועושה את הצעד וחצי מהפוטון לטלפון.
מהצד השני קולה הערני והנרגש של ליזי "?hey darlin, wassup" היא שואלת, לא מחכה לתשובה וישר יורה רשימה אינסופית של מטלות שאנחנו צריכות לעשות: פגישות, טלפונים, אירגונים...
ליזי מצידה אחראית על "הבוקינג", תכנון מסלול ההופעות ויחסי הציבור.
אני מצדי נפגשת עם דוקומנטריסט צעיר בשם אנטוניו. אנטוניו עובד עם במאי מבוגר ומוכר והוא עוזר לי לגבש את רשימת הציוד.
חוץ מזה שאני צריכה לארוז את הדירה ולהיפרד ממנה, לעבוד, להתארגן על טסט, ובכלל אני בעיצומו של סיפור אהבה שרק התחיל עם צייר צעיר ומיוסר....

אנחנו מבלות את כל הימים ביחד מסתובבות שיכורות מהפרויקט. לליזי יש אנרגיות אדירות של עשיה ולמעשה היא לא מסוגלת לעצור. השמים הם הגבול ואני מוצאת את עצמי נסחפת לסרט שלה.
בימים אנחנו מתרוצצות בין פגישות ותיאומים. בערבים אנחנו נפגשות בדירה הקטנה של ליזי. מנסות לקבל השראה על ידי צפיה בסרטים מעוררי השראה ובמקביל מנסות לגבש קונספט לסרט.
באחד הערבים אנחנו צופות ביחד בסרט הזה סרט דוקומנטרי ישן על לאונרד כהן.
קצת אחר כך אנחנו צופות בסרט האהוב על ליזי "הקוסם מארץ עוץ" בגרסה המקורית עם ג'ודי גארלנד. פתאום מתגנב לו התחלה של רעיון...
למה שלא נבסס את המסע, באופן רופף, על סיפור המסגרת של הקוסם מארץ עוץ: כשליזי היא דורותי, פיגארו הוא טוטו, אל איי כמובן תהיה ה"אמרלד סיטי", ברוקלין היא קנסס והקוסם הוא....
מתוך השכרון של הפרויקט אנחנו מתישבות לכתוב מכתב ללאונרד.
לליזי יש מכונת כתיבה משנות החמישים שעובדת בקושי ואנחנו כותבות יותר מחמישים טיוטות שונות עד שאנחנו מרוצות מהמכתב.
עכשיו רק נשארת השאלה לאן לשלוח אותו...אבל כאמור אין דבר שיעצור את ליזי בדרכה.
ליזי מנסה לשכנע אותי שאולי הקוסם צריך להיות ווילי נלסון. אבל אני מסרבת בתוקף...אנחנו מתפשרות על לאונרד.

בלילה אחרי שכבר גמרנו לעבוד אנחנו יוצאות לבר השכונתי שבבעלותה של אחותה של ליזי. לבר קוראים "העוקץ" או באנגלית "the stinger".
יש שם עירבוב מענין של אוכלוסיה מקומית (ערסים ופרחות מהשכונה) לצד היפסטרים.
המוסיקה השולטת היא היפ הופ, אבל יש גם כל ערב הופעות חיות של אומנים וליזי מרבה להופיע שם.
פיגארו יושב איתנו על כסא בר והברמן מוזג לו את המשקה האהוב עליו. כוסית גינס.

כרטיסי האשראי מגיעים ואנחנו מגהצות חופשי. הימים הם הימים האחרונים לכהונתו של הנשיא קלינטון. השנה היא כאמור שנת אלפיים. השמיים הם הגבול.
בצעד חסר תקדים ליזי רוכשת טלפון נייד ראשון והיא מחוברת אליו ללא הפסקה.
ליזי משוכנעת שהיום שבו היא תהיה כוכבת ענקית הוא ממש מעבר לדלת. כולם ירצו לקנות את הסרט שלנו.
אני נדבקת בהתלהבות וחלק מהזמן אני ממש מאמינה לה. לרגע זה מרגיש כמו הדבר הכי מציאותי ונכון שאפשר לעשות.

במקביל אני צריכה לעבור את הטסט. אני מצליחה להשיג תאריך לטסט כמה ימים לפני הנסיעה, בברונקס.
לא ממש יצא לנו להתאמן אבל ליזי אומרת שאני אנהג כל הדרך מברוקלין לברונקס. מה שהופך להיות משימה בלתי אפשרית.
אנחנו הולכות לאיבוד כשכל שניה אנחנו עוצרות מישהו אחר לשאול איך מגיעם. תוך כדי אנחנו גם עוצרות את כל התנועה. כל פעם מחדש אנחנו מקבלות הסברים מפורטים מנהג משתומם אחר, כבשניה שהוא מתרחק שתינו מסתכלות אחת על השניה ושואלות "?what did he say" (אחר כך זה יהיה אלמנט שזור במסע שלנו)
לבסוף ליזי עולה על פתרון, אנחנו שוכרות נהג מונית ועוקבות אחריו עד למקום הטסט. בדרך לשם אנחנו כמעט נהרגות כמה פעמים.
כשכבר הגענו באיחור למקום שבו מתרחש הטסט, הרגליים שלי כל כך רועדות שאני יודעת כבר שאין מצב שאני עוברת את הטסט.
אני מקבלת בוחנת קשוחה במיוחד. אשה שחורה, קשת יום וזועפת שמתעצבנת להכנס לאוטו מלא בסיגריות וכוסות הקפה החד פעמיות והכי גרוע...מלא בשערות של פיגארו.
אני נכשלת. מה שאומר שליזי תצטרך לנהוג כל הדרך...רגע וכבר אמרתי ששום דבר לא יעצור את ליזי?

הדירה האהובה עלי כבר בארגזים. הכל מוכן ליציאה. אני אורזת תיק עם כמה בגדים אהובים, מחברת, מצלמת פולארויד. והציוד כמובן.
לא ממש כתבתי על הצייר הצעיר והמיוסר. לא יודעת מה לכתוב. היה רומן סוער שנמשך כמה שבועות עד לנסיעה שלנו. ביום שנסעתי ידעתי שזה הסוף.
לילה לפני המסע הוא נותן לי מתנת פרידה. בקבוק קטן של טיפות עיניים מלא ב"ליקוויד אסיד" (שזה מצב צבירה קטלני במיוחד ל-אל.אס.די)
הפרידה שלי ושל הצייר מתרחשת בלילה שלפני המסע כששנינו יוצאים למסע משלנו ברחבי העיר (או אולי בכלל לא יצאנו את החדר?)

למחרת אני יוצאת בשקט את הדירה. הצייר הצעיר עדיין עמוק בשנתו. אני מתעקבת לרגע ומסתכלת עליו ישן. שיער שחור מפוזר על הכרית. שפתיים אדומות. אני יודעת שזו הפעם האחרונה שאראה אותו.
אני תוחבת את בקבוק טיפות העיניים, שנמצא על השידה, לכיס. וסוגרת מאחורי את הדלת.
ליזי כבר מחכה לי למטה עם ה-chevy celebrity
ואני בכלל צריכה לצלם את סצינה הפרידה קורעת הלב והפוטוגנית שלה ושל שארקי פייבוריט.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

אם לא היה לי אייפון, לא הייתי יכולה ״רק להציץ״, ו״רק עוד שניה״, ומהר מהר לבלוע הכל. אחרי שהבטחתי לעצמי להתענג על כל מילה.

כעת אני מסוחררת, כאילו הייתי אתכן שם!
אה, ויצרת אצלי עוד סימן שאלה הולך ונבנה-
מה עלה בגורל הראשס?

מבטיחה (בעיקר לעצמי) לקרוא אח״כ שוב.
בינתים- תודה, תודה, תודה!

[שבע_יהלום*]

ואני חשבתי שאת הכפר הצרפתי את מתארת בוויוידיות מעוררת התפעלות.
ליזי נשמעת מעניינת בהחלט, אבל אני דווקא בעניין של הבחורה השניה, הצלמת, הלימונדה הצעירה.

ליזי מנסה לשכנע אותי שאולי הקוסם צריך להיות ווילי נלסון. אבל אני מסרבת בתוקף...אנחנו מתפשרות על לאונרד
אלליי, הפשרות שצריך לעשות בחיים.

[עדינה_ניפו*]

פשוט מעולה! נהנית מכל רגע...
(אין לך עותק של המכתב ללאונרד? פתאום בא לי לקרוא אותו, להיכנס לראש של הזוג הצעיר הזה.)

[עדינה_ניפו*]

בכלל הבנתי משהו עם העינין של הקנאה. זו פיקציה.

כל מילה בסלע, של חברה שלך, על קנאה ולב שבור. לי מאוד קשה עם אנשים קנאים, שמשווים סבל ואושר. זה מרחיק אותי. וזה אחד הדברים העקרים ביותר שגוזלים כמעט הכי הרבה משאבים.

אף פעם לא חשבתי על עצמי כאדם קנאי אבל בשנים האחרונות פגשתי צדדים מאד לא מחמיאים בתוכי. מצבים בהם הקנאה בערה.
אני חושבת שאין רגש יותר קשה לאדם לקבל בעצמו מאשר את הקנאה.
מה שלמדתי הוא שאנחנו לא בוחרים מה להרגיש. אנחנו יכולים רק לבחור מה לעשות עם זה.
והדבר היחיד שמצאתי שאני יכולה לעשות עם הקנאה היא לקבל את עצמי יחד איתה, זאת הדרך היחידה להמיס אותה.
כאשר ההתנגדות יורדת הכל מתרכך ונוצר מקום לחמלה ואהבה - גם לי לעצמי וגם לזולתי.

שיעור חשוב, כולנו היינו שם בעת כזו או אחרת, בקטן או בגדול.

[שבע_יהלום*]

כל מילה אחות לבי.
זה בדיוק העניין.
לא לקנא זה בלתי אפשרי וכולנו באמת הייינו שם, מה לעשות עם זה זו הבחירה.

<פרדי שכב גם עם נשים, שתי המפורסמות שבהן ואולי היחידות היו מרי אוסטין וברברה וולנטיין, לתקופה מושאות קנאתה של נערה צעירה מרמלה>

[לימונדה*]

כמה מילים על קינאה...מאז ששיחררתי את השורה וחצי על הבלוג האחר, אני מסתובבת עם עצמי תקועה עם הכתיבה.
לא בטוחה בכיוון. מרגישה חשופה ופרוצה (לביקורת) לא סגורה אם אני רוצה פידבקים או- לא?
ובכלל מלא מחשבות על כתיבה ועוד כמה...אינסטנט קארמה?
בשורה וחצי ש"שיחררתי" בעצם יריתי לעצמי ברגל (או ביד). מראש מבקשת סליחה מהנמסות (חלק מחברותי הטובות הם נמסות מוצהרות (-:)

ואולי רק אצלי מתחוללות דראמות קטנות. כי בחוץ לא קורה כלום.
מזג אויר סתוי. לא יכולה לנשום. מרגישה לאות מעורבבת עם שעמום וקצת עצבות.

[לילה_טוב*]

אם זה עוזר, פחות מתחברת לסטלה, מחכה בשקיקה להמשך הסיפור שלך. וגם נראה לי שהדרמה באמת אצלך, לא שזה משנה או מפחית מעוצמתה
<הרגשתי שאני אחת מאלה שהבהילו אותך אז עכשיו אני חוששת להגיב אבל יאללה, נלך על זה>

[ב_עילום*]

גם אני מהקוראות (והמתמוגגות)
מאד מבינה את מה שהחשיפה הזו מעלה . בשבילי זה סיפור מרתק , עלילה מצויינת שכתוב בצורה נהדרת, בשבילך אלו החיים שלך...

מי זו סטלה?

[חבצלת*]

למרות שנראה לי שמרלון ברנדו בסוף ימיו היה משהו שכולם העדיפו להתרחק ממנו. קצת כמו ליויתן אבוד ששרוע באפיסת כוחות על חוף ים
כן, בדיוק (ושוב, הניסוח שלך כ"כ יפה...) דרך אגב, שאלתי את בעלי, והוא זוכר את המפגש קצת אחרת (רשימת מכולת של מכולת אחרת ? ).
אבל רשימות המכולת יחכו בסבלנות.

XOXO

[מיכל_בז*]

מי זו סטלה?

לימונדה, אני נורא נהנית ממך, ואני עוד נכנסת לקרוא אותך על מרפסת של מלון באי יווני קטנטן. כרגע זו שעת היתושים הגדולה, השמש הרגע שקעה והם אוכלים אותו פה אבל אני לא מצליחה להתנתק מהבריזה ומהאייפד הארור שמושך אותם אלי.

את באמת צובעת הכל כך שאני רואה את זה חי ומול העיניים. ועוד מאט נפגשות עם לאונרד! אני מתרגשת!

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

לא סובלת את סטלה
וכדור השלג הולך וגדל...
^{להביא פופקורן? יאללה, שחררי. בלי סרטים!}

ריסט למערכות סוויט למןנייד. לא אינסטנט קארמה, ולא עמאייד.
כפי שכתבת בעצמך, הסיפור הזה הוא לא אנקדוטה. תני לו להתבשל בתוכך בלי מאבק!
המילים יגיעו בזמן הנכון

ומרלון ברדו?
כן כן, לוויתן שמן מחרחר על חוף אבל פאקינג מרלון ברנדו. הוא הצעיר זה היצור הכי בלתי נתפס ביופיו בעיניי.
(מה שהפך את מראה לוויתניותו, למנה גדושה מדי של עצב).

[במבי_ק*]

לא הבנתי, זאת הרי לא תחרות כתיבה. יש כלמיני סגנונות וכל אחד מתחבר למשהו אחר.

[פלוני_אלמונית*]

זאת הרי לא תחרות כתיבה נכון, רק שהתגובות לסגנון מסויים, לעומת התגובות לסגנון אחר הן, איך לומר, שונות ולעיתים מעוררות רגשות עזים.

[עדינה_ניפו*]

אני בספק אם ההתלהמות נגד סטלה עוזרת למישהו.

לדעתי כל מי שכותבת כאן היתה במקום הזה במיוחד לאחר חשיפה רצינית.
הרגע הזה שפתאום את רוצה לסגת ולהשתבלל פנימה ולהפסיק לכתוב כאן
שאלות ותהיות עולות בקשר למניעים שלנו ולצרכים שלנו בכתיבה ובהערכה...
ונראה לי מאד טבעי שזה יעלה דווקא בזמן שאת מקבלת כל כך הרבה פידבק חיובי ומתלהב.

חשיפה היא חשיפה גם אם זה בעולם וירטואלי.

לפעמים זה גם עניין של מינון.

בכל מקרה, את לא חייבת שום דבר לאף אחד מלבד עצמך.
שיהיו ימי סתיו טובים ונעימים...

[לימונדה*]

האמת שהתכוונתי לעשות בדיוק ההפך...כשחזרתי לכתוב פה המטרה היתה לחזור בי על השורה וחצי שכתבתי...
יש לי כבוד לסטלה. אני חושבת שאין דבר יותר מדהים מלהמיס אנשים במילים.
מסכימה לגמרי שאין תחרות, כתבתי את זה חצי בבדיחות דעת ואחר כך לגמרי חזרתי בי.
עכשיו חזרתי לפה וגיליתי הסתערות על הדף שלי והשתלחויות בסטלה (כל הלא נמסות יצאו מהארון)

סטופ!!!

חבצלת, עדיין מעונינת לשמוע את רשימת המכולת שקשורה למרלון ברנדו.

מיכל, שימחת אותי מהמחשבה שאת באי קטן ביוון. איזה כיף!
מי זו סטלה? יש כאן בלוג שנקרא היומן של סטלה רומנו, הוא הופיע לפני כחודש חודשיים ויש לו קהל מעריצות.
מענין איך הצלחת לפספס את קיומו אם רמת ההתמכרות שלך היא אייפד שגורר חבורת יתושים (-:

יום שבו רמת האנרגיות היא כזאת שאם לא היו לי ילדים בטח לא הייתי יוצאת מהמיטה עד הערב....

[לימונדה*]

סלט שורשים
לוקחת שורש סלרי, עלי סלרי, שלושה גזרים, סלק, מגרדת את השורשים בפומפיה. קולה בתנור כמה אגוזי לוז שליקטנו השבוע. קצת פטרוזיליה ונענע מהגינה.
מכינה רוטב עם שמן זית, לימון, שום, קצת תרכיז רימונים, סויה.
אולי זה יעזור לי לצאת מהדיכאון....
לא יודעת מה תקף אותי. הבדידות, הסתיו.
דווקא באופק יש רעיון לעבודה שהופך אמיתי ומלהיב.
ובכל זאת לא בא לי לצאת מהמיטה...

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

דווקא באופק יש רעיון לעבודה שהופך אמיתי ומלהיב.
איזה יופי.
מקוה שהבלוז יחלוף במהרה. (או שזה בכלל שוב ההורמונים?)

[אינטו_איציה*]

בעניין הקנאה -
קוראת את שירי הבוז שלכן לקנאה ומשתפת בבושה שקנאה היתה מנת חלקי או חברתי במשך הרבה שנים.
למה היתה?
כי לאחרונה פתחתי בתוכנית גמילה ממנה ומאחיותיה - השוואות.
ביירון קייטי מלווה אותי (לא לא, לא שתיתי איתה קפה או נהלתי איתה רומן או אפילו כתבתי לה מכתב, כבר קשה להאמין שיש דברים פרוזאים כמו לגגל מישי באינטרנט...)
ואני מקווה להתקדמות.
מבטיחה לעדכן..

ובנתיים לימונדה יקרה ,מחכה גם כן לקרא ועוד לקרא...(והלוואי והסיפור לא יגמר)

[חבצלת*]

כי לאחרונה פתחתי בתוכנית גמילה ממנה ומאחיותיה - השוואות.
רגע, אז אם אני מקנאת ביכולת הכתיבה הנהדרת בעיני של לימונדה אני צריכה גמילה ? כי כן, הייתי רוצה שתהיה לי היכולת לכתוב ולהתבטא ככה. אני מודעת לזה שלי אין את התכונה הזו, וזה בסדר גמור. בלבלתן אותי . אני מאד מעריכה ונהנית מהכתיבה שלך לימונדה , אני בעדך, לגמרי.

[חבצלת*]

והסיפור של מרלון ברנדו מחכה לסיום הסיפור שלך על לאונרד, לימונדה |לדעתי אין כ"כ למה לחכות, יחסית לסיפור שלך |

[הגבירה_בחום*]

סוער אצלך כאן בדף מותק.
ואצלי סוער מידי בחיים כדי למצוא זמן לכתוב אותם.
בינתיים מחבקת
נ.ב.
גם אני מכורה ל"שט-לה" הברנדואי ואת הפרק שבו איליין מפליאה בסטלה שלה אני יכולה לשמוע אוטומטית באוזניים מעצם המחשבה עליה. (-:

[מיכל_בז*]

_מי זו סטלה? יש כאן בלוג שנקרא היומן של סטלה רומנו, הוא הופיע לפני כחודש חודשיים ויש לו קהל מעריצות.
מענין איך הצלחת לפספס את קיומו אם רמת ההתמכרות שלך היא אייפד שגורר חבורת יתושים_

הצחקת אותי. אני באמת מכורה.

רצתי להשלים פערים ברגע שחזרתי הביתה ונמוס נמסתי.
רציתי רק להגיד שאני מקנאה בכ-ל מי שאני חושדת בה שהיא כותבת יותר טוב ממני, אבל זו לא קנאה רעה. היא לא משחירה לי כלום.

ועכשיו אני מקנאה בזה שאין לי שום אייקון תרבותי לזרוק לקלחת.

[נטע_ק*]

תודה מותק. אוהבת לקרוא אותך. מקווה שדרום צרפת ממשיכה להשפיע עלייך מיופיה ומהאקלים הנח (יחסית.. הכל יחסי) חיבוק גדול.

[לימונדה*]

חבצלת, מה שאת עושה נקרא פה "שונטאז'!!!" (המילה האהובה על הילדים שלי ובתירגום לעברית זה שוחד)...תודה בכל מקרה על המחמאות [-:
מיכל, קנאת סופרים נדמה לי שקוראים לזה...
נטיקה, חיבוק גדול "טרה פור"

הדיכאון של היומיים האחרונים התגלה כהורמונלי לחלוטין (בראבו לאמא דבש על הזיהוי המדויק), בשילוב עם ירח מלא, עייפות והבידוד פה שלפעמים גורם לי לטפס על הקירות.
אבל כאמור איזה כיף שתמיד אפשר להאשים את ה-pms

ואם כבר אייקונים תרבותיים ו"ניים דרופינג" אז יש לי סיפור (יותר נכון נכנס לקטגוריית האנקדוטה) על ג'ק ניקולסון.
ג'ק ניקולסון מישהי?

[לימונדה*]

כמה שבועות אחרי אסון התאומים, כשהעיר עדיין היתה תחת ענן שחור והאיזור של מגדלי התאומים היה חסום לתנועה, החלטנו, אני אחותי וחברה, ללכת לראות ולצלם.
המראה אכן היה קשה. שכונה שלמה בהריסות. הבור הגדול עדיין מעלה עשן. נוכחות משטרתית מוגברת. אנחנו מסתובבות בשכונת הרפאים, מצלמות, נושמות את הפיח ואחרי כמה זמן נכנסות לדיכאון ומחליטות שהגיע הזמן לקחת הפסקה מהאסון ולשבת בבר להירגע. רב בתי העסק עדיין סגורים, אבל באחת הסימטאות, ממש מטר ליד הבור הגדול, אנחנו מגלות בר אירי פתוח.
על הדלת יש שלט ברונזה שכתוב שהבר קיים למעלה ממאתיים שנה (יש מצב לאי דיוקים היסטוריים אבל בוא נגיד שהוא אכן היה מוסד)...
בכל מקרה, אנחנו נכנסות ומיד אני שמה לב שעל הבר יושב ג'ק ניקולסון עם פמלייה קטנה- איש עסקים מבוגר ושתי נערות צעירות בלונדיניות (שעל פניו נראו כמו נערות ליווי רוסיות- אבל זה נשמע כמו הכללה גזענית ובכלל לא פוליטקלי קןרקט). חוץ מג'ק והפמליה על הבר אנחנו הנפשות היחדות בבר האירי. אנחנו מתיישבות בשולחן ואחותי והחברה לגמרי לא מודעות למעמד. אני מתחילה להסמיק ולנסות לזרוק רמזים בסגנון "אל תסתכלו... אבל על הבר יושב יעקוב בן-ניקול". הבנות מנסות ללא הצלחה להבין על מה אני מדברת, אני מסתבכת ולבסוף מתייאשת ופולטת בקול רם "נו...ג'ק ניקולסון". הבנות מיד מסתובבות וג'ק וחבריו לגמרי מודעים לזיהוי. איש העסקים מסמן לנו בידו וקורא לנו: "בואו להגיד הי לג'ק". ברגליים רועדות אנחנו מתקדמות לבר. ג'ק יושב שם, נראה שתוי כהוגן, עם משקפיים שחורים כהים (איך לא?) ובמצב רוח מאד חברותי. הוא מעודד אותנו להתקרב ושואל אותנו לשלומינו ואם אנחנו רוצות תמונה? אנחנו מהנהנות בהסמקה. איש העסקים מתנדב להיות הצלם. ג'ק מחבק אותנו בצילום קבוצתי. קליק. תמונה. ואז ג'ק השתוי מתקרב ובקול של ג'ק שואל אותנו לשמותינו. אני ממלמת את השם שלי (שם שלא ממש מתגלגל באנגלית) וג'ק אומר:
pleasure to meet you...aurora
(לא משנה איך תגלגלו את השם שלי הוא לעולם לא ישמע כמו אורורה)

[נטע_ק*]

ולי רק עולה השורה של עמיר לב "ג'ק ניקולסון הזדקן- עזבת אותו..."

[שבע_יהלום*]

תודה מהלב

[שבע_יהלום*]

באמת
תודה גדולה

[קואלה*]

"אל תסתכלו... אבל על הבר יושב יעקוב בן-ניקול".

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

"אל תסתכלו... אבל על הבר יושב יעקוב בן-ניקול".

תענוג.

[חבצלת*]

"שונטאז'!!!" מואה??? בצרפתית זה נשמע יותר טוב

הסיפור על יעקב מעולה (מה, שוב אני "שונטאז'!!!"_ ??) מעניין שגם מרלון היה _שתוי כהוגן . כנראה שזה באופנה אצלם...אהמ.

[לימונדה*]

מחר בוצרת ענבים אצל השכנים
ברקע קולות של ינשוף
שמים שחורים
עייפות החומר
עייפות הרוח
קולות של צרצרים
הבחור מרדים את בילדים (בצעקות)
עוד יום נסגר

[שבע_יהלום*]

יום נסגר
לילה נפתח
הענבים והינשופים והשמיים השחורים הדליקו בתוכי משהו עתיק.

[סטלה*]

בסוף כל הדרכים מובילות אל לאונרד כהן

[נטע_ק*]

מקווה שהבציר ימלא את המאגרים
המממ... גם לנו צפוי בציר, בסופש הקרוב. (יכול להיות שאפילו באזור שלך)

[לימונדה*]

ש ל ו ם סטלה,
בסוף כל הדרכים מובילות אל לאונרד כהן (:
לפעמים נדמה לי שלאונרד הוא האיש האהוב בעולם ובכל רגע נתון בעולם מישהו מקשיב לו ביראת קודש...מי יודע יש מצב שבכל רגע נתון מישהו עושה אהבה לאחד משיריו.
בשנים האחרונות, מאז שחזר להופיע ברחבי העולם בגילו המופלג, יש תחושה שהוא נפרד מכל אחד ואחד מאוהביו באופן אישי.
מקסים שיר הפרידה ששמת אצלך (your hair upon the pillow like a sleepy golden storm)
אז מה... התכנסת פה לשמוע איך הדרך הספיציפית שלי הובילה אליו?
(עכשיו מרגישה מחויבת עוד יותר להמשיך)...

שבע אהובה, קוראת אותך פה ושם. אוספת את עצמך במלוא מופלאותך. שתדעי לך שאת באמת משהו מיוחד |||||*|
נטיקה, מה זה באיזור שלי?! תשמיעי קול

כוסית ארמאניאק וסיגריה מגולגלת, כלב גדול ולבן למרגלותי.
עייפות מצטברת אחרי שני לילות עם מעט שינה...כוכבים בשמים שחורים ועוד מעט יעלה הירח מבעד לעצים
אכן...לילה נפתח

[לימונדה*]

מקשיבה לשיר הזה
(ותוהה למה בעברית אין אבחנה בין שיר poem לשיר song)

[מיכל_בז*]

טוב, אני לא מצליחה להתאפק. בהפוסט שלך הזכיר לי את השיר הזה ואחרי ששמעתי אותו 3 פעמים החלטתי שאין מנוס מלשים לינק.

[נטע_ק*]

הי למונייד - אני לא יודעת אם זה באמת באזור שלך ... monetauban אני חושבת שכך כותבים את זה.
מגיעים לבצור בסופש אצל חברים של האיש. ותודה על המוזיקה. אני אוהבת את השיר הזה.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

תודה על דילן. שיהיה בציר מוצלח. בציר, על הנייר נשמע כ"כ רומנטי, פיוטי, כשבפועל (נאמר לי) שזו עבודה קשה, קשה. נשמע בדיוק כמו פעילות מתאימה להרחקת הבלוז.

יעקב בן-ניקול, זה באמת מצחיק. חבל שלא סיפרת לו, הוא בטח היה נהנה.
בת"א- שולמית אלוני. בתפוח הגדול - ג'ק ניקולסון. ממש מצא את ההבדלים.

חלומות מתוקים ו lots of hope @}

[לימונדה*]

הבחור עשה היום רשיון לצייד עם חץ וקשת.
הכלב נאנוק שמעולם לא היתה לו רצועה על הצוואר, כלב פיראניים לבן גדול וחופשי, הלך אחרי כלבה מיוחמת וכבר יומיים שהוא לא בבית.
ואני...יושבת ומחכה. לנאנוק, לבחור שיחזור, לילדים שישובו, למוזה שתגיע...
כבר כמה חודשים שיש לי תוכנית לעבודה והנה פתאום הכל קורה. נובמבר אני מתחילה.
ובנתיים...בוצרת ענבים מחר עם חבורת זקנים בני שבעים ומעלה.
וברקע שומעת את השיר הזה :
if travel is searching
and home whats been found
...i'm not stopping
i'm going hunting

[יוליקו*]

במה תעבדי?

[לימונדה*]

מחקתי...כתבתי קצת ארוך מדי...והובכתי
התשובה הקצרה היא: נדל"ן
ויאללה...שכולם יבואו לפה ואז נהיה פחות בודדים.

עידכון מהשטח- הכלב חזר. מצאנו אותו מנסה לעלות על פודולית מיוחמת (-:

[לימונדה*]

אופס...בטעות מחקתי אותך נטע...
מקוה שתבואו!!! מונטובאן זה לא רחוק מפה. מקוה שהיה כיף בבציר!