סוף סוף התחלה

שלושתם בולטים בחוסר האלגנטיות שלהם. שדה התעופה תמיד מייצר מין אשליה של סטריליות ושפע חומרי, בשמים, מזוודות יקרות, איפור. כל מה שאנחנו לא. הילדים ישר מהכפר
כמה מוכר

מאחלת לך טיסה נעימה, נחיתה רכה בארצינו המחוספסת ומפגש לבבי עם ההורים.

זרועות פתוחות, זה מה שהרגשתי כשסיימתי לקרוא את מה שכתבת.

מזדהה לחלוטין עם הבולטות בסטריליות, לעומת כל המגונדרות המתוקתקות אני בקלות יכולה להיראות או להרגיש מוזנחת, אבל אני מתה על שדות תעופה. זה אחד המקומות הכי חיים בשבילי והכי מנותקים מהחיים. ואין ספק שזה קו תפר שהכניס אותי והוציא אותי מאירועים הרי גורל.
חושבת עליך בשדה בלילה עכשיו ומתפשטת לי שמחה סודית בבטן. נזכרת בטיסה שלי לבד ללונדון לפני שנתיים וכמה טוב.
למונייד, איזה מרגש שאת בדרך לכאן.
איזה מרגש שאת רואה את ההורים שלך עוד מעט.
ואיזה מרגש כשנצליח להיפגש. מחכות לך.

נחתתי. שמחה, הפוכה, עייפה, ומרוצה. מסכימה עם שבע ששדות תעופה זה אחד המקומות הכי מנותקים וגם הכי מרתקים, אבל הכי משמח להיות בחוץ. ועוד יותר משמח להיות עכשיו בבית עם ההורים

@{
אז מה .... פותחות יומנים?

מלווה אותך פה ובמחשבות, אבל המילים לא יוצאות...

אז מה .... פותחות יומנים?
עד מתי את פה?
<וואי וואי, איזה כיף>

אני עם יומן פתוח mind you

ועוד יותר משמח להיות עכשיו בבית עם ההורים
שמחה בשמחתך

אתמול אחרי כל השמחה כמובן שהגיעה נפילה. נכנסתי לוויכוח עם אבא שלי, שהוא בן אדם שאסור להתווכח איתו (העיקרון הוא שפשוט צריך להסכים על הכל ולא להגיב על דברים מעצבנים), התווכחתי ומיד ותוך כדי זלגו הדמעות ולא הצלחתי לסגור את הברז כל הערב, זה היה נורא. בבוקר עיניים נפוחות. מזכירה לעצמי שאני עייפה עדיין מהלילה הלבן ושאבא שלי איש זקן ואי אפשר לשנות אותו... אמא שלי כרגיל מתוקה ביותר. היום שוק וקפה עם חברה שבכתה נורא בגלל בעיות בבית.... המלצר ניגש ושתינו עם משקפי שמש ודמעות צוחקות ובוכות לסירוגין. מאד סוריאליסטי. אמא שלי האהובה מדלגת בקלילות נערית בשוק עם עגלה. וכמה שאני אוהבת את שוק מחנה ייודה. וכמה מרגש שאפשר לקנות עשבי תיבול בצרורות ענקיים ושהאוכל כזה טעים בכל מקום...

ובנושא חם אחר... איך אנחנו מתאמות בינינו? תל אביב, כן? אולי חמישי או שיש? מישהי?

וואיי וואיי וואיי
את מביאה איתך את הציוריות של צרפת לירושלים. זאת את בכלל כל היופי הזה!
וטוב שלא נפלתי מהכסא להבין שאשכרה נפגשות השבוע.
רצה הגורל שבתוך שבוע עמוס אש אני פנויה גם חמישי ערב וגם שישי ערב, והגג שלי נשטף היום בגשם מהמם לכבודנו.

את מביאה איתך את הציוריות של צרפת לירושלים. זאת את בכלל כל היופי הזה!
בדיוק.

התחלה כבדה.
זה כל כך מוכר, הציפייה הגדולה, הזמן הקצוב, השינויים... כך פחות או יותר קורה בכל ביקור משפחתי שלי בחו"ל.
מקווה שמכאן ירגע.

בעניין המפגש אני בספק כי אגיע. השבוע לבטח לא יתאפשר לי וגם שבוע הבא לא קל למצוא ערב שאני פנוייה אם בכלל.
חששתי שכך יהיה אך אהיה אתכן ברוחי (-:

יש מצב למפגש ביום? (נגיד בים בחמישי או שישי?).
איזה באסה עדינה... זה באמת מאד מורכב ולא מובן מאיליו כל העניין של המפגש הרב נשי...אני ממש רוצה שזה יקרה הפעם ומניסיון יודעת שהביקורים באמת לרב מאד עמוסים ועוברים מהר מדי...מחכה לשמוע משאר הבנות בנתיים נשיקות מירושלים

חמישי אני יכולה בכל שעה
שישי רק בערב
אבל עדינה, עדינה!
בואו נחכה באמת לראות מה אומרות הבנות.
קטעים איתנו.
למונייד מקווה שהוקל לך.

חשבתי על זה שאם זה יהיה שישי צהריים אולי יכולה לבוא עם הילדים ולהשאיר אצל אחותי כמה שעות...
אפשרות.
אבל אני באמת מאד "בעייתית" אז תתאמו בינכן ונראה איפה אני...
לבנתיים שיהיה חג שמח,
אצלי החג הזה תמיד נופל בין הכיסאות P-:

אוף הכל נמחק לי. בקיצור: חמישי וששי הזה אני יכולה רק בערב.
למונייד עד מתי את פה? אם מעדיפות יום - מקוה ששבוע הבא אוכל ל"גנוב" כמה שעות. דוקא ששי ביום קצת יותר מסובך לי, אבל..
אהיה אתכן ברוחי. הפעם אנחנו לא בעניני רוח ווירטואליה. lets make it happen

_התחלה כבדה.
זה כל כך מוכר, הציפייה הגדולה, הזמן הקצוב, השינויים... כך פחות או יותר קורה בכל ביקור משפחתי_
מקוה שהסערה הראשונית שקעה ושאת גם נהנית ...

חג שמח@}

אז אולי בכל זאת נדחה לשבוע הבא? שבוע הבא אני אוכל להיפגש גם בערב, עדיין לא סגורה על היום.
(בכלל לא פשוט לארגן מפגש קבוצתי מיתולוגי)...

שבוע הבא הכי טוב עבורי ראשון בערב. מסיימת את הלימודים שלי בירושלים ב 19:00 ויכולה לבוא ישר משם לתל אביב.

ראשון בערב יכול להסתדר גם לי...בנות?

אז לארגן ביביסיטר לראשון בערב?
ויט ויט (מהר, מהר בצרפתית) סיסטרס לא לחלום ולא להתבייש. פשוט וקל ומשמח. בואו ננסה ככה.

(תיכף האורחים מגיעים. הזמן קצר והמלאכה טרם הסתיימה ). לימונדה כפראפרזה על, החלטתי לצלות את השומר- במיץ תפוזים. נראה.

שליחה על ידי נטע_ק* » 15 מאי 2013, 12:05

חג שמח לסיסטרס. מאחלת לכן מפגש משמח

ראשון בערב גם אני יכולה.
יאללה.
אבל איפה גבירצי?
(אני אסמס לה)

תודה נטיקה @}

נקראתי לדגל אז באתי! (-:
חברות מתוקות שלי,
ראשון הוא יום עמוס שלי שנגמר בשיעור בסטודיו שלי שנגמר בתשע וחצי בערב.
יש את האפשרות המהפכנית שתבואו לשיעור יוגה שלי כולכן!? ואחר כך נצא לקרוע את העיר.

אם לא, אז בימי שלישי וחמישי אני פנויה יחסית ממוקדם ובערבים.
מה תאמרו??? @}

אצלי לצערי יכולה רק בראשון בערב

אגב לגבי שישי הקרוב אני יכולה גם ערב אם צריך...

וחמישי הבא ערב גם פנוי לי

חמישי ערב בדרך כלל פנוי.
כלומר אני לא מלמדת. אז אפשר לקבוע.
תקשיבו עם הדקות החולפות אני רואה בעיני רוחי אתכן בקבוצה אצלי וכולנו נקרעות מצחוק.
איך בא לי שזה יקרה! (-:

גבירה יקרה לי יהיה מעט פחות נח להגיע אליך נראה לי (לא סגורה על איפה את גרה פתאום) אבל בגלל שאני מגיעה מרחוק ויש לי גם ימים עמוסים מאד הייתי מעדיפה שניפגש בתל אביב. מה את אומרת?

אז נכון לעכשיו הכיוון הוא חמישי בערב? במחשבה שניה אולי חמישי עדיף על ראשון.
ומה זה לצלות שומר בתפוזים כפראפרזה?!
<לימונדה מעמידה פנים שהיא מתענינת בנון שלנטית אבל בעצם מתרגשת נורא!>

אני גרה ברעננה. עשרים דקות מתל אביב (-:
לי דווקא יש פוביית נהיגה לתל אביב. אני ממש לא אוהבת לנהוג ולהתנהל בעיר הזאת.
כמובן שאשמח לארח אתכם בבית ובגינה החמודים שלי, אבל מה שהקפיץ אותי היה לארח אתכן בשיעור שלי. @}

(ממשיכה בנונשלנטיות..)
ומה זה לצלות שומר בתפוזים כפראפרזה?! "כי שומר אוהב מיץ תפוזים. וזאת עובדה" כתבת פעם . התכוונתי להכין סלט שומר. אבל ממבט קרוב, הוא נראה קצת עייף. אז החלטתי לצלות במיץ תפוזים, במקום.

אנחנו מדברות על מחר, או על חמישי הבא?

לי דווקא יש פוביית נהיגה לתל אביב.
אמנם יש לי דירה פיצית, אבל אני בר"ג. אשמח לארח אצלי. (רק שהאפרוח עלולה להתעורר ולרצות להצטרף להילולה).

נטיקה, נרים כוס לחייך.

חמישי הבא

חמישי הבא @}

מסתמן כיוון של חמישי הבא...

חמישי הבא.
מדמיינת כנופיית ילדות מושיטות ידיים למרכז המעגל ומניפות למעלה.
הצד הנוסטלגי/תיעודי שלי עף הרגע בבום שנה אחורה.
איזה אנחה אלוהים אדירים. איזה חיים.
כמה תודה.

ירושלים. אוגנדה
אני פה עם מי שהיה פעם אהבת חיי. האקס המיתולוגי. היינו ביחד און אנד אוף מגיל שבע עשרה עד גיל עשרים וחמש. כל כך הרבה שנים שהוא היה המשפחה שלי. משפחה זה לתמיד. אני לא ממש זוכרת את הפרטים של איך נפרדנו ולמה. גרנו ביחד ופחדתי מהשגרה. רציתי יותר. בגדתי בו עם השותף מארגנטינה. אחר כך נסעתי לניו יורק והוא פגש את מי שלימים תהיה אשתו. עברו כמעט עשרים שנה אבל עדיין כשהוא מחבק אותי אני מרגישה בית. עכשיו לו יש בית משלו במושב עם אשה ושני ילדים, בן ובת. לי יש את הבחור שלי ואת הבנים, הכלב והתרנגולות. הוא אוסף אותי מהבית של ההורים. אם לא היה מאוחר הוא היה עולה, אבל ההורים שלי כבר במיטה. אני יורדת במדרגות מדלגת בהתרגשות. הוא מחכה לי למטה בחניה ולמרות שחשוך אני מזהה את הצללית שלו מהעמידה והסיגריה הדולקת. חיבוק גדול. אנחנו נכנסים למכונית המנהלים שלו, במושב ליד הנהג יש כלי פלסטיק עם עוגיות. ״אשתי אפתה אותם בדיוק לפני שיצאתי אז היא שמה כמה בקופסא ושלחה לך״ אני זורקת את קופסאת הפלאסטיק למושב האחורי בידיעה שאשכח אותה במהלך הלילה. שנינו ירושלמים לשעבר אבל עברו כל כך הרבה שנים מאז שגרנו פה ואנחנו כבר לא ממש יודעים איך לנווט את עצמינו בעיר. כל הכבישים השתנו. הרכבת הקלה. ברחובות שפעם מותר היה לנסוע יש עכשיו שלטי אין כניסה. ״מה הטעם בכבישים ללא מוצא״ הוא מצטט. לאן הולכים? כבר שנים שלא יצאנו בירושלים. הוא בודק בנייד. יש טאפס בר חדש ברחוב קינג ג׳ורג׳. ליד בית הכנסת הגדול חבורות של דוסים עם עגלות וילדים. ערב שבועות. אנחנו מוצאים את הבר, בחוץ שומר אתיופי ובפנים הבר ריק ומואר. מוקדם. הברמנית עסוקה בלהוריד צ׳ייסרים עם שני אמריקאים. היא לא ממש מתייחסת אלינו. הוא קצת רעב. אני אכלתי. אנחנו מזמינים. הוא מזמין משהו קטן לאכול וויסקי סינגל מלאט הכי יקר בתפריט. אני שוט של וודקה קפואה וסודה. איפה מתחילים? הוא מספר לי על עצמו. המצב בבית מורכב. הוא פותח את הלב שלו. יש לו לב ענק. הוא קשה עם עצמו. אני רואה את הכל בזוית קצת אחרת. הברמנית שכחה מההזמנה שלו. הוא פונה אליה בעדינות. התקשורת שלו כל כך נדיבה. אני קצת ביצ׳ית וחסרת סבלנות. האור הלבן של הבר עולה לי על העצבים. האוכל שלו מגיע והוא יומרני ולא טעים. בוא נלך למקום אמיתי אני אומרת לו. אני ניזכרת בבר עם מוסיקה חיה במרכז העיר. איפה שפעם היתה חנות הצעצוע, ״קנה לילדך שעשוע בחנות הצעצוע״, זוכר? יאללה בואי ניסע הוא אומר. בחניון איפה שפעם היה תאטרון צוותא, אני מסתכלת למעלה ורואה בית דירות בבניה. קירות בטון. חללים פתוחים וחשופים. חוטי חשמל. תאורה של אתר בניה. על אחת המרפסות טלוויזיה דולקת ושני כיסאות ריקים. יש במראה של הבית הזה משהו אפוקליפטי, אני מראה לו והוא מסתכל למעלה וצוחק ״אם לא היית פה בחיים לא הייתי מסתכל מעלה״ הוא אומר תוך כדי שהוא משלם לכרטיס בחניון. במרכז העיר ברחוב יפו יש מסילות לרכבת הקלה והמוני אנשים, ערבוביה של בליינים ירושלמים ודוסים שהולכים לכיוון העיר העתיקה. הם הולכים לתיקון לילי הוא אומר. גם אנחנו. לבר קוראים אוגנדה. בחדר הפנימי יש להקה של שתי ילדות שנראות בערך בנות ארבע עשרה. מתופפת וגיטריסטית. המתופפת שרה באנגלית "spread your cancer". ההופעה נגמרה. אנחנו חוזרים לבר לעוד כמה שוטים והשלמת פערים. אני מחפשת שאחטה אבל אין. יבש. הברמן אומר שהעיקרון המנחה בשאחטות זה לא לחפש. כשיש יש כשאין אין. אנחנו יושבים בחוץ על ספסל. מתישב לידינו בחור צעיר, עדי, עם זקן ועיניים עצובות. הוא מתחיל לדובב אותו. מסתבר שיש לעדי לב שבור. רוני שברה לו את הלב. היא נפרדה ממנו כי גילתה שהוא עושה סקס וירטואלי. הוא מנחם את הבחור ומזמין אותו למשקה. אנחנו אומרים לו שזה לטובה. יבוא יום והוא יסתכל אחורה ויגיד לרוני תודה. ככה זה. אני מצטטת לו משפט ניו אייג׳י mans rejection is gods protection הוא כותב אותו באייפון. נהיה מאוחר. אנחנו נפרדים מעדי, הבחור המזוקן והעצוב. לפני שאנחנו הולכים הוא אוסף את עדי לחיבוק גדול. איזה איש גדול אני חושבת לעצמי. איזה מזל שעדיין יש לי אותו בחיים. אנחנו חוזרים למכונית, הוא קצת שיכור ויש לו נסיעה ארוכה. אני שואלת אותו אם הוא יהיה בסדר לנסוע שיכור הביתה והוא אומר לי ״החיבוק עם עדי הצליל אותי״

שליחה על ידי נטע_ק* » 16 מאי 2013, 09:52

וואוו. למונייד. המבט שלך מלא אהבה ויופי והמילים שלך משדרות את זה ישר ללב של הקורא.

באוטו קצת לפני שעליתי הביתה הוא שם את השיר ״הזה״www.youtube.com/watch?v=aGSKrC7dGcY שמאז לא יוצא לי מהראש

חוץ מכל מה שמדיף ניחוח צרפתי, הידעת שאני מכורה לירושלים??
נשמע כל כך את הערב הזה, ואיך בא לי להיות איתכם שם...
'תראות בקרוב מותק!

יש לי כל כך הרבה מה להגיד שרק ארגיש את זה בינתיים, ואכתוב מה שא׳ ואני כותבים לעיתים זה לזו- נו כבר.

הי בנות, עוד מידע מהכיוון שלי לגבי חמישי ותעדכנו מצידכן -
מסתבר שגם האיש צריך להיות בתל אביב בחמישי בשביל פתיחה משמע זה מגביל אותי מבחינת הזמנים (יש לנו רק רכב אחד)

אז מה זה אומר - אני יכולה להגיע ב 20:00 ואצטרך לאסוף את האיש עד 23:00
האם השעות האילו מתאימות לכן? כמובן שאתן רשאיות להישאר על תוך הלילה וגם להיפגש עוד לפני... (-:
ושוב אני מבקשת שזה יהיה בתל אביב כי הזמן שלי כל כך מוגבל.
מה אתן אומרות??

או שנעשה מפגש בוקר בכלל? נדמה לי שסגרנו שבוקר לא מתאים לרובכן נכון?

קודם כל, תראו מה כתבתי אצלי בדף לפני כמה חודשים טובים:
_אני מרגישה שיש לנו מן קשר כזה שנרקם כאן של חברות של 30 שנה, כזה שמתאים לישיבה במרפסת על לימונדה (עדיף כמובן מבחינתי על המרפסת של לימונדה, אבל גם אצלי בגינה או אצל שבע על הגג או אצל עדינה במדבר או איפה שלא נבחר)
חברות מהחיים כזאת שיש בה היכרות עמוקה והבנה. חברות קז'ואל ליום יום וגם ספורט אלגנט לאירועים מיוחדים.
אני כבר ממש מחכה לרגע שזה יקרה, ונראה לי שזה יקרה בקרוב. אני עוד לא יודעת איך, אבל כ"כ הרבה דברים אני לא יודעת איך הולכים להיות, אז מה? הם יקרו בכל מקרה... לא ככה?_
(-:

לגבי העדכונים, אני אגיד מה מבחינתי:
אני מנהלת עם תל אביב יחסיי שנאה אהבה כבר שנים.
אוהבת להיות בה (במיוחד כשמישהו אחר נוהג אליה ובתוכה), ואוהבת לדעת שאני יוצאת ממנה (אנחת רווחה נשמעת תדיר באזור גלילות (-:)
אי לכך ביקוריי בתל אביב הצטמצמו מאוד מאז הימים בהם עבדתי וביליתי בה תכופות, ובמיוחד אני נמנעת מלנהוג אליה בערבים למעט מקרים יוצאי דופן,
וזה מקרה יוצא דופן כן? (-:
זה לא שאני לא יכולה או מסוגלת, אני מסוגלת ועשיתי זאת בעבר, אלא שהחוויה הזאת יוצרת אצלי מתח לא רציונאלי, וגלי זיעה ששוטפים את הגוף וכ' וכ' כך שתמיד אחפש דרך אחרת.
אני דווקא יכולה במשך היום החל מהצהריים, אבל עדינה האם בכלל זה רלוונטי מבחינתך לאור התכניות של האיש בערב בתל אביב?

צהריים לא אפשרי לי רק בקר עד 14:00 באותו יום.

אני כבר ממש מחכה לרגע שזה יקרה, ונראה לי שזה יקרה בקרוב. אני עוד לא יודעת איך, אבל כ"כ הרבה דברים אני לא יודעת איך הולכים להיות, אז מה? הם יקרו בכל מקרה... לא ככה?
בדיוק ככה!

ועוד דבר אחד, תודה גבירה יקרה על הגמישות

עדיין אל תודי לי מותק, תמיד יש את אפשרות "ההברזה מנהיגה לתל אביב בערב" הישנה והטובה, שבאה לבקר באופן ספונטני במיוחד אם היום שלפניה לא היה משו,
ומכיוון שאני מכירה את עצמי - את הגלים האלה מורכבים חלקם מבאגים אמיתיים במוח וחלקם מבאגים אמיתיים בנפש - אני לא ממהרת להתחייב על זה שהם לא יבואו וגם לא להצליף בעצמי על התקיעות המרחבית שלי וכ' וכ', פשוט כי עשיתי את זה מספיק שנים ויש אתגרים יותר חשובים להשקיע בהם אנרגיה מאלה (-:
נשיקות ומקווה שיסתדר לנו בדיוק כמו שצריך.

חמישי במהלך היום אני לא יכולה,
את הערב פיניתי מכל וכל בשבילנו.
כרגע אני עם מצב רוח תחת שכל אלטרנטיבה שהיא לא באסה קיומית נראית לי מופרכת,
בואו נקבע פשוט חמישי בשמונה לא משנה איפה בגג בדירה במרכז תל אביב ואין דבר העומד בפני הרצון וכו׳.

שבע מותק, מקוה שאת יוצאת מהבאסה הקיומית.
אני בסדר עם שמונה בערב יום חמישי...
גבירה? עדינה? אמא דבש? אינטו?

חברות יקרות, קבעו את הזמן והמקום שמתאימים לכם ואני מקווה שאצליח להתארגן (בוחנת אפשרויות תחבורה שונות) ולהגיע.

אני בסדר עם שמונה בערב יום חמישי... @}

(או שמונה וחצי )

יום- יש
שעה- יש
מקום- ?

ומה ששומר אותי שפויה בימים אלה בין היתר זה להכין ריבות
והחלטתי שכמו שיש שם ושיר לכנופיה, יש לה גם פרי- דובדבנים (הפרי האהוב בעולם בערך)
אז למונייד, איך מכינים ריבת דובדבנים, לא חמוצה לא מדי מתוקה?

שמונה בערב יום חמישי
איזה כיף לכן!
אגב ריבות, אני בטוחה שתהיה לכן חוויה מלאת מתיקות.

מקום? הגג של שבע! מקובל עליכן?
לימונדה לפי היעדרך כאן אני מניחה ש you are having a good time

ציפורי - נכנסתי כי לרגע דמיינתי לפני שפתחתי את הדף שאת מצהירה שאת במקרה מגיעה באותו ערב לתל אביב!
בראש עלה אוטומטית - היינו הורגות שתי ציפורים במכה. אף פעם לא שמתי לב איזה ביטוי מזעזע זה.

כן, במקביל לזה ששאלתי איפה, קניתי עציצים חדשים לגג, ודובדבנים להכין לנו ריבה, אז נראה לי שעניתי לעצמי.
כמה מרגש ככה מובן מאליו להיפך.

אף פעם לא שמתי לב איזה ביטוי מזעזע זה.
אשכרה

ציפורי, בפעם הבאה תבואי גם.

לא שאכפת לי להתמזמז לבד בגג עם עדינה
אבל למונייד, גבירצי, דבש, אינטו, אחד אלוהינו- תנו סימן.
או דפיקה בדלת.

אף פעם לא שמתי לב איזה ביטוי מזעזע זה.
חופשי..

בפעם הבאה תבואי גם.
אמן

רוצות לדבר עניייני מה אוכלות שותות מחר וכאלה?

וגם- לימונדה?

אני אכתוב לה בסמס שאתן מחפשות אותה

ולא לדאוג היא עושה חיים

טוב, אז רק לציין שאני מקנאה מהצד...
תיהנו לכן!

סורי בנות [-: לא התכוונתי להביא אותה בהודיני (-; בחיים לא הייתי עושה את זה לאחיותי.
אז מה נסגר? מחר בערב על הגג של שבע בשמונה?
נביא כל אחת משהו קטן לנשנש ומשהו לשתות
^{ואיפה זה בכלל הגג של שבע? עד לפני רגע זה היה מקום וירטואלי}
soon

עוד מעט...נו כבר...

מודה שזה גם קצת מפחיד....

אני מביאה איתי שוקולד ביתי מעולה שאכין ויין טוב.

אני עדיין מחפשת נהגים פוטנציאליים שיחסכו ממני את הנהיגה, אבל יש מצב כזה שאצטרך לעלות על הרכב ולהביא את עצמי אליכן (בחיי, בהתחשב בעומק השריטה הגנטית והסביבתית שלי אני נס נוהג בזה שאני בכלל מתנהלת עם הרכב (-:)
וזה אומר שתצטרכו להשקות אותי עם הרבה אוזו/ יין או מה שזה לא יהיה כדי לפרק לי את הדריכות ואז תצטרכו להשקות אותי עם הרבה משהו אחר כדי שאתפקח.
מה שבטוח זה שלתלמידים של שיעור הבוקר מחר מצפה מורה במצב הממ... מעניין (-:
'תראות בקרוב מותקס. @}

מודה שזה גם קצת מפחיד....
אני כל כך עסוקה בכל מיני דברים בימים האלה
שמקודם עליתי למטבח ופתאום נהייתי במין זום-אאוט כזה וקלטתי-
אה... רגע... אז הערב בעצם יעלו במדרגות האלה כל מיני נשים שחלק אף פעם לא הכרתי ואני אפילו לא יודעת מה השם אמיתי שלהן... משונה...
כן. זה בחלט משונה. אנחנו בהחלט מוזרות ומצחיקות. אבל- איזה כיף שככה אנחנו.
ניסיתי שלשום להסביר לא' מה יש לי ביום חמישי בערב, הוא יודע על חיי בבאופן טבעי, לבחירתי, בעיקר בכותרות.
חשבתי שהוא יבהה בי בסימן שאלה, להפתעתי הוא ענה שזה מגניב.

מה שאני מנסה להגיד הוא שאתן חלק כל כך חשוב מהחיים שלי, ואתן עוברות איתי דברים עמוקים כל כך
שזה מרגיע אותי בקשר למפגש.

גבירצי- את מלכה וזה ידוע לי.
אני מכינה ריבת דובדבנים וקניתי שקדים ירוקים שזה פטיש רציני שלי.
עוד מעט אלך ללקט מאיפשהו עוד תאורה לגג ולארגן את האיך נשב
(מעבירה מהחלק המכורה לחלק הפתוח מתחת לשמיים, זה כל כך הרבה יותר שווה. קחו בחשבון שאולי יהיה קריר.)

פייייייייי

שליחה על ידי נטע_ק* » 23 מאי 2013, 10:52

גבירצי - דיסק טוב לדרך והכל עובר בקלילות

שבע- יהלומית שכמוך איזו מפנקת את

מודה שזה גם קצת מפחיד....
כמו ששבע תעיד גם אני הבעתי בפניה פחדים לא קטנים שהיו לי שבוע שעבר בקשר לפגישה ולשמחתי וצערי עברו עלי דברים כל כך קשים השבוע שזה השכיח את הכל וכבר מרגישה שאני מגיעה "מבושלת" עד תום למפגש שלנו

אני בעצם היחידה שכולם יודעים את שמה וגם ראיתם את פרצופי בסרטון. מאד לא אנונימית פה.
מצהירה שאגיע בידיים ריקות, אביא את עצמי והרבה מזה!
נשיקות עד הערב........

שוב מזדהה מאוד עדינה.
אני באה מיד משיעור פרטי היישר אל הסטרס של הנהיגה כשמרבית הימים שלי כל כך עמוסים, חלק מהזמן בניסיונות לטפל ולהציל את מי שסביבי, חלק בניסיונות להפנים שאני לא יכולה להציל אף אחד ולשחרר כל אחד לעשות את דרכו וחלק מהזמן להציל את עצמי מהבורות שלי, שעברה במוחי המחשבה שכשאראה אתכם יש מצב שאפרוץ בבכי... - יש למה לחכות (-:

אני בדיוק מנסה להסביר לחברה פה לידי מי אלה "אחיות החמלה", ובמבוכה מוסיפה שלי קוראים אינטו איציה...

ואומרת לה שאנחנו נפגשות הערב בגג של שבע...
אבל איפה הגג הזה??

עוקבת וקוראת פה כל הזמן .בדרך בכלל בלי להגיב.התרגשתי איתכם לפני הפגישה שלכם ויותר מסקרנית לדעת איך היה לפגוש את כולם.לראות את הפנים מאחרי השמות.ספרו משהו....

נו....???

מעכלות ולא מגלות בנתיים

שבת שלום מירושלים

חוזרת לדפים הצהובים
תוך כדי העיכול של המפגש ההיסטורי אני מודה שקצת צנחתי. נפלתי לבור של רייקנות ונכנסתי לסוג של דיכדוך(לייט) אולי גם מסתמנת לה עייפות מצטברת מהביקור ועכשיו מותר לי גם קצת לצנוח, אבל אני מודה שחלק מההתרסקות קשור גם לציפיה מהמפגש והבילד-אפ הגדול שסוף סוף אחרי שנתיים ויותר של הכרות אינטימית במעמקי הנפש של דמויות עם שמות עט הנה זה קורה כאן ועכשיו. מפגש היסטורי. פתאום הדמויות מאחורי הניקים והמילים קורמות עור וגידים ויש להן שמות (שבחלקם דורשים הסברים (-;) ופנים ואפשר אפילו להצליב נתונים. וזה לא שכל אחת מששת הדמויות אכזבה, להיפך... כולן מעל למצופה, יפות מאד, מעניינות ומקסימות, רק שהעומס של שש נשים (וכלבה חמודה ותזזיתית), זמן קצוב ורצון להביא אותה בדיאלוג היסטורי ולהתאהב על המקום היה גדול מדי ומאיים. מה גם שקיים הפער הזה בין ההיכרות האינטימית והחד פעמית הזאת שהתרחשה כאן בדפים הצהובים לעובדה שבעצם אנחנו חבורה של נשים זרות בחשיכה. בדיעבד כנראה שכל אחת צריכה את הזמן שלה והיה עדיף להיפגש אחת על אחת. נו מילא לומדים...נושמים...מגלים...ולפעמים גם מתרסקים...
שש נשים יושבות ומקשקשות על גג. הזמן הקצוב, הטלפונים המצפצפים ברקע, הפרעת הקשב.
ההיחשפות פנים מול פנים שונה כל כך מהחשיפה הוירטואלית כשכל אחת בטרטוריה שלה מול המחשב בבית.

אני יודעת שחבורת אחיות החמלה יודעת לשמור סודות, כי אין לי מושג איך יצא שסיפרתי את הסיפור שאמור היה להכתב, ככה בשניה. מרגישה קצת בוגדנית (לעצמי בעיקר) אבל גם לקוראות השקטות. הרגשתי קצת כמו בחורה שפותחת את הרגליים כבר בערב הראשון בפגישה של ג׳יי דייט (ומוצאת את עצמה עשר דקות לאחר מכן ברחוב שואלת את עצמה מה בדיוק הלך שם).
אז הנה הרגשות הראשונים שחלחלו אבל יש לי תחושה שעוד מעט יחלחלו גם הרגשות האחרים שבאים אחריהם...
החמלה, הקבלה של מה שהיה ובעיקר האהבה

המשך יבוא....

אם לאמא דבש לא היה נופל עגיל (עיין ערך סינדרלה) שמצאתי למחרת באור יום, לא הייתי בטוחה שהמפגש הזה קרה בכלל.

למונייד, מזדהה עם המון ממה שכתבת.
אני לא יודעת עדיין, ואולי בכלל, לנסח מה היה שם או מה אני מרגישה בקשר לזה.
אמרתי לך באותו לילה שזה מרגיש לי כמו יקומים מקבילים, ועדיין זו התחושה שלי,
למרות הצלבות הנתונים בין הדפים הצהובים לנשים המציאותיות (מציאותיות אלק p-: )

חייבת להגיד שאפילו היה לי פחד קטן שזהו, המפגש העדין ועם זאת מגושם הזה, כמו גור כלבים של גזע עצום במיוחד שכולו מתוק ומבולבל,
"הרס", שם סוף למקום הזה שבראנו לנו כאן.

ואם בדימויים מעולם הדייטים עסקינן, כאחת שמתעבת תיעוב אטומי דייטים בכלל ובליינד בעיקר,
זה היה דייט ראשון שעל אף הכל השאיר טעם של עוד.
בפורמט אחר, אבל עוד.
ואת לא פתחת את הרגליים בערב הראשון מבחינתי.

כן. חמלה. אהבה.
כן.

דובדבנים, מרק כתום, שקדים ירוקים, סורבה פירות יער, צ'יפס אורגני, אפונת וואסאבי ומאנצ'יס, אבטיח, יין אדום , קאווה שנשארה סגורה, פרחים שוקולד תוצרת עצמית, ו...
שש נשים סקרניות-זרות-קרובות-נרגשות-נינוחות-מובכות-חומלות. שיחה שיכולה ללכת לכ"כ הרבה כיוונים שאפשר לחטוף סחרחורת, שנתיים של קרבה ויקומים נפרדים.
המפגש העדין ועם זאת מגושם הזה, כמו גור כלבים של גזע עצום במיוחד שכולו מתוק ומבולבל, איזו הגדרה נפלאה. שמחה שפגשתי כל אחת ואחת שהיתה שם, וכן, בכ"ז, יחד.
אפילו שמראש כבר חלפה וגורשה המחשבה של- "איך לעזאזל מצליחים לייצר אינטימיות באורגיה?"
מיטה אחת הרבה שתיקה לא סיפור גדול. עוד תחנה.

אין לי מושג איך יצא שסיפרתי את הסיפור שאמור היה להכתב
אז זהו שלא סיפרת. לא במילים של לימונדה. ניסיתי לומר לך. רק עשית (לי) עוד יותר חשק לקרוא אותו. (מתי באמת??)
מוכרחה להודות שאתמול, ברגע של שטות (ורצון לצחוק את הכל החוצה) התחשק לי להצהיר פה:
"מה, באמת האמנתן שיש מישהי שקוראים לה לימונדה , מכירה את לאונרד כהן ומסתובבת בינינו כאחת האדם?"

חוזרת לדפים הצהובים
follow the yellow brick road
והמציאות היא החלום האולטימטיבי. אין עליה.

חוצמזה שאתמול בוב דילן חגג יומולדת 72

מחמלות נפשי החומלות,
למרות שאני מבינה את כל מה שכתבתן אודות הסחרחורת והיקומים הנפרדים, והזמן הקצוב והבילד אפ וההזיה והשמות (שלא נזכיר את שמם) שדורשים הסברים - אני הרגשתי בעיקר את הנינוחות.
כלומר, למרות שכל אחת מאיתנו באה עם מטען המחשבות, הלבטים והקשיים בחיים, היתה שם איזו מן קלות כזאת ברורה מאליה של מי שמכירות 20 שנה ונפגשות לקשקוש על הגג אחת לשבוע.
ידעתי בראש שזה נורא מרגש ולמרות שהמון פרטים פיזיים אני לא יודעת, את מעמקי הנפש אני כבר מכירה. זה לא נחווה לי כמו מפגש אחד חד פעמי שרוצים להספיק בו לשווא יותר מידי דברים אלא מפגש אחד מיני רבים - לא אחרון וממש לא ראשון.
ורק כשירדנו יחד למונייד במדרגות אל הרחוב והלכנו כברת דרך קצרצרה לפני שנפרדנו בחיבוק, שאלתי אותך כמבקשת לבצע וידוא סופי: "אז את אשכרה למונייד מה"?
למונייד, מאיפה לקחת לך את הדימויים הקשים האלה על עצמך, בשבוע הבא כשניפגש שוב על הגג או איפשהו, תזכירי לי לנזוף בך על זה (-:
ותדעי לך שאנקדוטה אחת מהסיפור הלא יתואר שלך כבר נחקקה אצלי ונכנסה לשימוש בשיעור היוגה למחרת.

פעם שבע כתבה: חברותיי העלק וירטואליות, עכשיו אפשר פשוט לקצר את זה למילה חברותיי ויש בזה קלות מרעננת בשבילי.
תודה יקירותיי, הייתן לי לעונג ולנוחם גדול.
עד הפעם הבאה @}

אני קוראת אתכן ו- מכיוון שכבר יצא לי לעבור כמה מפגשים כאלה בעצמי- מזדהה מאוד מאוד עם כל התחושות.
ומאוד טבעי שזה יהיה כל כך מציף, כל כך גם וגם וגם.
הרי רק הרגע הראשון הזה, שבו נפגשים, ויש מין קפיצה-בלתי-נתפסת-על-מימדית שבו מי שהייתה בו זמנית שֵם כתוב על מסך ועומקים של קירבה וחיבור, הופכת פתאום בבת אחת לאשה מוחשית שעומדת מולי, שאני לא מכירה וגם הכי מכירה בו זמנית...רק הרגע הראשון הזה הוא כזה וואו ענק ומטורף..
תכפילו את זה בשש נשים, ובכל הרגעים שבאים אחריו..

חזק מאוד, ללא ספק.

ולמונדה- אצלי סרטי היום שאחרי הם כבר מסורת וותיקה וידועה. (היום שאחרי כל דבר, בערך, אבל בעיקר אחרי מפגשים מרגשים מיוחדים מהסוג הזה..).

מבעד לאדי הקנאה הקלים (גם ככה קנאתי קצת, וכשקראתי על הסיפור שסופר אז בכלל...) אני ממש שמחה ומתרגשת בשבילכן @}

בקשר לסיפור שסופר... אין צורך להרגיש רע, אפשר חיש כיש לגשת למלאכה! טווי לנו סיפור, לימונדה!

(משתמשת בלי בושה ברגשות אשם כמנוע לחץ.)
(סתם, סתם, נו.)

אני נתלית באילנות קלנועיים גבוהים. זה היה סהרורי, נעים אבל סהרורי. (מי מזהה את הסרט? בין הפותרים תוגרל קארמה טובה).
אולי אני רגילה לחיות בעולמות מקבילים, אולי בגלל שכל היום הזה היה עולמות מקבילים של עבר, הווה, אקסים פטולוגיים, עתידים אפשריים וזכרונות שאני זוכרת למרות שהם לא שלי.
בקיצור פולני. אני נהנייתי.
ולגבי הסיפור, גם אני מחכה לקרא את גירסת הלימונדה שלו. מה שסופר היה התקציר של מה שיכתב. ואני, זונת מטאפורות מקוריות שכמוני מחכה לספר.

לקחתי את הזמן לעכל את החוויה והנה המסקנות וההבנה מאיפה באה לה ההתרסקות...אז ככה:
אני חושבת שהיה בשבילי משהו מאד קסום וחד פעמי במקום הזה שנברא פה בדף שלי ואחר כך גלש לדפים של החברות. בראתי את לימונדה, שהיא לגמרי אני, אבל האני שבחרתי לחשוף בכל רגע נתון, וזה היה ממכר ומשחרר להיות לגמרי אני, אבל בלי כל שאר הפרטים הביוגרפיים המסגירים. ואז במפגש הרגשתי את המעבר החד מעולם הדימיון והמילים לעולם הממשי הפיזי ופתאום מצאתי את עצמי נופלת לתבניות שאליהן נפלתי כל חיי... השם. ההיסטוריה. הצלבת הנתונים. יש בדבר הזה שכולנו חולקים; השמות, הרקע, ההיסטוריה האישית, הפיזיות, משהו כל כך מקבע ומגביל. ופתאום הרגשתי שבמעבר הזה לגמרי איבדתי את לימונדה וחוויתי מין מוות קטן...
וזה לא קשור לשאר הדמויות וחבורת הנשים המקסימה, שיש לי תחושה שדרכינו עוד יפגשו.
במקרה הזה זה לגמרי שלי.

זהו נותרו לי עוד יום וחצי...
כשאחזור לשם אפנה לי את הזמן לכתוב את ההמשך...

שוב- הזדהות היסטרית.
הבנה מאוד יפה ומדוייקת בשבילי ..

עזרת לי להבין גם עוד היבט של למה כל כך קשה לי עם הפייסבוק- כי שם לא רק שהכל מבוסס על כל השמות, הרקע, ההיסטוריה האישית, הפיזיות , זה עוד נחגג ומועצם פי מיליון..

הבוקר טיילתי עם האמא האהובה שלי בעיר העתיקה. הולכות לאיבוד ביחד בסימטאות ולבסוף מוצאות את לינה. המסעדה מלאה בילדים בהפסקת עשר מהבית ספר (יסודי) בנים בתספורות קצרות ותלבושת אחידה מתחלקים בקולה משפחתית וכל אחד יושב מול צלחת חומוס קטנה. הבנות מגיעות עם תלבושת של חצאית וחולצה משובצות באדום וצמות. הן לוקחות את החומוס לקחת. אמא שלי מדברת עם המלצר בערבית. בעל הבית זוכר אותי. אחר כך אנחנו מוצאות את עצמינו בגג של הכניסה האתיופית. אני קונה לילדים רחת לקום, לבחור קפה ולאבא שלי פיתות וחומוס לקחת הביתה.
עכשיו צפירה.
כנראה שהמציאות היא החלום האולטימטיבי.

לימונדה יקרה פעם נדמה לי שכתבת שיש לך אימייל של לימונדה... אם אפשר אשמח לקבל לכתוב לך בפרטי. ואם לא בא לך כאן לפרסם את זה אז המייל שלי [email protected]
יודעת שאת חוזרת היום, מקווה שהיו לך ימים טובים ושהחזרה תהיה קלה וטובה חזרה בחיק המשפחה.

סושי בר בשדה תעופה. אני שותה בירה גולדסטאר קרה ונרגעת מסערת הרגשות שתקפה אותי הבוקר. הירידה בחדר המדרגות המוכר, אותו חדר מדרגות שנישקתי פעם בגיל שבע כשחזרנו אחרי שנה בחוץ לארץ. ההורים המבוגרים משתרכים מאחורי במדרגות. אני גוררת את המזוודה הכבדה על הריצפה. אמא שלי בהיסח דעת לקחה איתה בקבוקים לזרוק בדרך בזבל. בקבוק יין מאתמול ואת הבקבוק הריק מהליטר ג׳יימסון שהבאתי לפני שבועיים לאבא בדיוטי פרי. פתאום השקית נשמטת לאמא שלי מהיד. בקבוק היין נשבר בשקית ובקבוק הוויסקי הריק מתגלגל לו במורד המדרגות. השכנה הפינית המיסיונרית, ריטה, יוצאת עם החלוק לבדוק מה קרה, כבר לפני שעה הערנו אותה כשהלוונו ממנה את המשקל בשביל להיות בטוחים שאין לי אובר ווייט. אבא שלי לא לוקח בקלות טעויות, במיוחד אם מדובר בטעויות של אחרים. הוא מתחיל להתרגש ולנזוף באמא שלי שניראת כל כך אבודה, קטנה ומבולבלת. נהג מונית הנשר מחכה בחוץ עם שני נוסעים. אני מחבקת את ההורים ומנסה להשהות קצת את הדמעות לאחר כך, לנסיעה. הנהג מתחיל לנסוע ואני רואה את הדמויות של ההורים שלי עומדים בפתח הבניין, אמא שלי עדיין אוחזת בשקית עם שברי הבקבוק ואבא שלי נוזף בה. מונית שירות מתרחקת. בתוך המונית יש אמריקאית מבוגרת שסורגת צעיף צבעוני ועוד גבר שיושב ומפטפט עם הנהג על רמי לוי. אנחנו נוסעים לאסוף עוד נוסעת בגילה. אני לא יודעת אם אי פעם הייתי בגילה. שכונה ענקית. נוף מדברי. איפה אני? עולה נוסעת מספר ארבע. מהרגע שהיא מתיישבת היא לא מפסיקה לדבר. היא מספרת לי סיפורים ״שיצמיחו לך קרניים״ (במילים שלה). אח שלה בגד באשתו ויש לו תינוק בן שמונה חודשים. רק עכשיו נודע לה. היא מזועזעת ונוסעת לבת מצווה באילת להירגע. יש לה שבר בטן והיא מפחדת לעשות ניתוח. כואב לה נורא. היא גם מפחדת לטוס. קוראים לה פנינה ולבת שלה ספיר ולבן שלה ים ובעלה עובד בטקסי אבל יש להם בעיות. היא מראה לי תמונות באיי-פון מהבת מצווה של ספיר. בזכות פנינה אני לא מצליחה לבכות כמו שהתכוונתי. היא מצחיקה אותי נורא. כפרה על פנינה ושתהיה בריאה.
בשדה אני מתקשרת לאמא מטלפון ציבורי. הלב שלי שבור. מלפני יום ארוך של שדות תעופה ואת הילדים אראה רק בלילה. שומרת לי בבטן את התובנות מהביקור.
צריכה לזכור ולא לשכוח איך זה מרגיש
להיות כאן.

לימונדה לימונדה
את חיה וקיימת במלוא יופייך
(גם אם חלקינו יודעים פרטים "מציאותיים").
עכשיו משעברו כמה ימים, הסיכום שלי למסכת הרגשות שחוויתי וחווינו, לפני ובזמן ואחרי המפגש,
הוא שאני שמחה שזה קרה.
גם כי נפגשנו,
וגם כי הנה, לא נפגם כלום ביקום שלנו כאן. ועם הזמן בטח נבין שרק התווסף.

למונייד
אולי אני סופר אמוציונלית היום
אבל הסיפורים שלך כאן הם עוד בית קטן בשבילי
ואני יודעת שאם היית בארץ כן היינו נפגשות שוב, בלי הגבלת זמן, עם סבלנות להסתנכרנות בין הנשים מהדפים הצהובים לנשים עם הדרינק ביד.
מאחלת לך איזון בין הארץ שיצאת ממנה לארץ שאת חוזרת אליה
ותשובות מהירות לטובת כולם בקשר לקיץ.
חיבוק באמת גדול

טוב כתבנו באותו רגע או מה?

אח למונייד החיבוק עכשיו עוד יותר גדול

שבע כפרה לא מצליחה לערוך...את יכולה להוסיף לי אחרי הלהיות את המילה כאן
ברמקול הכריזו עליה למטוס
נשיקות לאחיות כשאגיע הביתה אכתוב יותר אישי...לא התכוונתי להביא אותה בהתעלמות רק שהכל פה קצת בעומס

הוספתי.
נשיקות וטיסה טובה כ פ ר ה.

http://www.youtube.com/watch?v=rhQVRPIHAt4

נכנסתי רק כדי לאחל לך דרך צלחה ורואה שכבר עלית למטוס.
שתהיה לך נחיתה רכה בבית מלאה בצחוק של הילדים ושמחה עם הבחור.
צודקת שבע, באמת סוג של בית כאן.
התיאור שלך את ההורים היום - היה מספיק קרוב, שעם שינוי פוקוס, יכולתי לדמיין שאת כותבת על ההורים שלי. התרגשתי בשביל שתינו.
חיבוק גדול למונייד וביזו גם,|*|

לימונדה מותק,
בגלל שלי אין פנינה כרגע, אין שום דבר שעוצר את דמעות ההזדהות שלי.
אצל ההורים שלי זה היה הפוך, אמא שלי היתה נוזפת באבא שלי, מתוך שנים של הרגל להיות הגננת של מישהו ומתוך הקושי לראות אותו עושה מאבד שליטה.
ועכשיו כל זה לא קיים מבחינתו והוא עושה אידאליזציה מושלמת לחיי הזוגיות שלהם שלא ידעו בכל 50 השנים עליות וירידות.
ממש מרגישה את הדקירה הזאת בלב, להתרחק מהם שוב, להיות קרועה בין שם לכאן, לראות שהגב החסון שזה שתמיד היה שם פגיע בעצמו...
מקווה שהטיסה טובה והנחיתה תהיה רכה ומשמחת ומנחמת ומקווה שבקרוב ימצא גם הפתרון לגשר על המרחק הזה.

גדול

אני זוכרת את אינספור הפרידות שעשיתי אחרי שבתות עמוסות משפחה לכל מיני מקומות בארץ שגרתי בהם.
זוכרת את הרצון האינסופי לבכות ממש בזמן הפרידה,
וגם זוכרת את ההקלה שהיתה ממלאת אותי כשהייתי מתקרבת לבית שלי.

והפנינה הזאת,
אני כל כך מכירה את פנינה....
ואיך רגש הזעם הראשוני על החוסר מודעות לסביבה שלה מתחלף להוקרת תודה אינסופית על שחילצה אותי מהבכי והחזירה אותי לפרטים הקטנים של החיים.

טוב, זו כמובן היתה ההשלכה שלי ...

אני עדיין חברה שלכן רק מהדפים הצהובים, ויש בי רגש החמצה על זה.
ועם זאת ,יום יבוא וגם זה ישתנה...
מסע נעים טוב ומרגש הביתה

דורותי.

לימונדה שלחתי לך מייל לכתובת של לימונדה.