סיבות לאי הנקה

אנונימי

סיבות לאי הנקה:

קושי להתחבר לילד, רצון לשמור אותו במרחק.
פחד גדול מהתלות של התינוק - ההנקה נתפסת כביטוי החריף ביותר לתלותיות, ומתן בקבוק נותן אשליה שיש פחות תלות (או לפחות מקל על האם להתנתק עם פחות רגשי אשמה).
בעייה עם המגע הפיזי בתינוק, ועם המגע של התינוק בשד.
קונפליקט בין התפקיד המיני והנשי של השד לתפקיד האימהי.

ועוד.
כל אלה לא "חייבים" להיות. אלה בעיות רגשיות שיש לנשים בינן לבין עצמן, והן עולות בהקשר של ההנקה. לא כל אחת רוצה או יכולה לפתור בעיות כה עמוקות רק בגלל שילדה תינוק. לא כל אחת יודעת שיש לה בעיה כזאת. הרוב המכריע של האמהות פשוט מדחיקות את הסיבה האמיתית, והחברה מאפשרת להן את זה. זו לא אשמתן. זה משהו שעשו להן. מה לעשות.

לגבי הסיבה האחרונה שכתבתי, היום היתה תוכנית טלביזיה על ההנקה. בין היתר היה דיון על השד והמיניות. כולן קיבלו את זה שזה או-או. שההנקה כרוכה בויתור מיני, בשינוי התפקיד של השד.
גם זאת שהניקה שנים ונהנתה והכל, אמרה שבאמת במשך חודשים השד בכלל לא היה של בעלה, רק של הילד. זה לא מקרה שלא היתה שם אפילו אחת שתספר, שהיא ובעלה חשבו שההנקה סקסית נורא, שכשהתינוק ינק מצד אחד אז בעלה התנפל על הצד השני, שבעלה אוהב לטעום את החלב, שהחזה השמן והרך והמעניק הזה מדליק אותו, או דברים כאלה. כולן עם התסביך הנוצרי המטומטם של מדונה או זונה. או שאת אמא או שאת סקסית. אוף! הרי זה הכל בראש.
בקיצור, זה שנשים לא רוצות להיניק כי זה מתנגש אצלן עם הפן המיני והסקסי שלהן, ועם הדימוי העצמי שלהן מהעבר (לפני ההריון) - זו קונצפציה שאינה מחוייבת המציאות, ושאפשר ורצוי לשנות. בראש ובראשונה על ידי זה שיקומו יותר נשים וגברים שיגידו: "אצלנו ההנקה סקסית". אולי אנשים יתחילו להכניס גם את האפשרות הזאת לרפרטואר, ואולי זה ישנה את התפיסות שלהם.

ומה עם סיבות כגון:

קשיים בהנקה (כאב בזמן יניקה, דלקות, סדקים, פצעים) - נכון שהכל פתיר, אבל לא לכולם הידע נגיש (כולל הידע למי לפנות), ולא כולן מודעות לחשיבות העניין עד הסוף.
קשיים בתפקוד שמעבר להנקה - בעיקר עייפות קשה (במיוחד למי שלא ישנה עם התינוק) אבל גם להצליח לתפקד בבית ומשלב מסוים גם בחוץ.
הטעייה ע"י "אנשי מקצוע" - כמה סיפורים שמעתי על כאלו שהרופא אמר להם שצריך תוספות...., כל סיפורי פטמות הסיליקון, ועוד ועוד ועוד...
בעיות בריאות - ילד לא עולה במשקל, פליטות מרובות, ואפילו בכי מגזים שמוביל למסקנה המוטעית שאין מספיק חלב (ראו סעיף א')
וגם מצבים מיוחדים - הנקת פגים (בדרך כלל אפשר להניק, אבל דורש הרבה מוטיבציה, עזרה מקצועית ותמיכה), הנקת תאומים, בעיות פה ולסת (חיך שסוע והנקה, לסת משוכה לאחור) וכדומה.

אם יש שילוב של כמה גורמים, לפעמים, אפילו יועצת הנקה מעולה, לא מספיקה...
אה, ונסיון גרוע בהנקה ראשונה, הרבה פעמים גורר ויתור מוחלט או "נסיון על תנאי" בילדים הבאים, ואפילו "אנטי" לכל הנושא.

עוד בעיה אמיתית - הנקה של ילד שני כשהבכור עדיין קטן ומ-א-ו-ד מקנא. רוני הייתה בת שנתיים כשתומר נולד ובכל פעם שהנקתי אותו הייתה מאוד בוכה. כתוצאה מכך החוויה השלווה והרגועה שחוויתי בהנקה של רוני עצמה בזמנו לא חזרה עם תומר ותמיד הרגשתי לחוצה כשהנקתי אותו.

יש הרבה סיבות ולאו דוקא תירוצים .
כמו יעל אני באופן אישי כשהנקתי את התאומים נעה הגדולה היתה מרביצה להם, או בוכה או נופלת בכוונה או זקוקה לי מיידית ועכשיו ועוד.
ולי היה קשה מאד עם התימרון
אחרי חודשיים הפסקתי להניק.

מה שמוזר זה שרוב הנשים הלא מניקות שפגשתי לא נתקלו דווקא בחיך שסוע וכדומה, ולא ילדו תאומים שזה יותר קשה - אלא פשוט לא היו נכונות לכך, ואני מתחברת בכך לבשמת - זה שאשה לא מניקה - יש לזה משהו מאחורה, כי אבולוציונית היא הייתה חייבת לרצות להניק - גם אם יש "תחליף" (אלק...) אבל משהו נדפק גם בחינוך הכללי שהביא נשים להיתקל בבעיות שלהן עם עצמן. בגלל שכאילו הוציאו את התינוקות מההורים במודרנה. אני לא יודעת להסביר את זה יותר טוב. אבל אמא שרוצה להניק ויש לה בעיה שהתינוק יגע בשד שלה אולי צריכה לרוץ לטיפול כי ההנקה זו תהיה הבעיה המאד קטנה...

מרבית הנשים שאני מכירה שלא הניקו, התחילו או ניסו להניק ולא הסתדרו עם זה, ולא התנגדו מראש (למעט אחת שטוענת שזה "כמו פרה". ליבי עליה, אבל בעצם, זה היה לפני לידה. מעניין מה קורה אחרי).
למעשה, כמה מן הנשים שטענו ש"לא יניקו" עשו מאמצים ראויים לציון על מנת להניק, בסופו של דבר (מישהי שהתמודדה עם חסר אמיתי בחלב, למשל). רובן בגלל חוסר ידע ("אין מספיק חלב") או העדר סיוע טוב (פנייה למדריכות לא מוצלחות וכדומה), או שבאמת התנאים מסביב היו קשים. נושא האח/ות הגדול/ה גם עלה מספר פעמים.
מתוך הסיבות שמניתי קודם, חלק די ניכר אני מכירה אישית, מנסיון ההנקה הקצר-מדי שלי. חלקן נפתרו בעזרת יועצת הנקה, חלקן לא.

לאחר שתי הלידות שלי האחיות בבית החולים עשו הכל - ה-כ-ל - כדי שאפסיק להניק. הן סיפרו לי שאין לי מספיק חלב, שלתינוקת שלי יש ירידת סוכר, שהקקי של הבן שלי בצבע שמעיד על רעב. לאחר הלידה הראשונה, עוד בבית החולים (הייתי מאושפזת 7 ימים עקב ניתוח קיסרי) רוני פצעה לי את הפטמה וירד לי המון דם תוך כדי הנקה. ישבתי ובכיתי ואף אחות לא הגישה לי מזור חוץ מדוגמיות של רמדיה. למזלי, שרדתי את בית החולים ובבית התקשרתי ליועצת הנקה מדהימה שהצילה אותי. בלידה השניה כבר הייתי חכמה יותר, ויועצת ההנקה הוזמנה לבית החולים - הרגשתי שאני צריכה אותה כדי להלחם - ממש להלחם באחיות ולאפשר לי להניק בשקט (שוב הייתי אחרי ניתוח ועייפה ובודדה וחלשה). היא נלחמה כמו לביאה על זכותי להניק בשקט בלי התערבות ובלי הערות ועצות. היא טוענת, אגב, שחברות תחליפי החלב מציעות עידוד כספי לאחיות בתינוקיה על דחיפת תחליפים לילודים...

נראה לי שאפשר לסכם ולומר ששתי הסיבות העיקריות לאי-הנקה הן בורות וחוסר תמיכה (שיכולה לנוע בין תמיכה לא מתאימה לבין התנכלות ממש). יש גם סיבות אחרות, רפואיות למיניהן, אבל בורות וחוסר תמיכה הן לא פחות אמיתיות ולא פחות "סיבתיות". לא נראה לי שיש טעם לשפוט לרעה אמהות שלא הניקו בגלל הסיבות האלה.

ובתוספת ליונת, הכי קשה בתור אמא הזקוקה לעזרה הוא למצוא את מקור המידע האמין והמקצועי ביותר. לא תמיד נשים מחוברות לרשת מידע (לאו דווקא אינטרנט) שיכולה לספק את המידע איפה אפשר לקבל עזרה בהנקה.

אני מבקשת להדגיש שברשימה שלי כתבתי גם "עוד", כך שהשארתי מקום לעוד עשרים סיבות (שאכן הוסיפו), ואני לא רואה בהן תירוצים. אלה סיבות אמיתיות וגם כואבות. ומתוך אלה שקרובות אלי, אלה שלא היניקו עשו זאת מסיבות אלה. הבורות בהנקה, למשל, באה מהן: היתה להן התנגדות נפשית חבויה להנקה, שהן עצמן לא ידעו עליה לפני הלידה, ולכן הן לא ניצלו את ההזדמנות להשכיל את עצמן לגבי ההנקה. לפיכך, אחרי הלידה הן נפלו קורבן לכל הבעיות האפשריות.
מי שלומדת על ההנקה לפני הלידה היא מישהי שלגמרי מתכוונת להיניק.
ההיפך לא נכון: יש כאלה שבאמת רוצות, אבל לא יודעות שצריך גם ידע (בחברה שבה ההנקה איננה משהו שגדלים איתו מסביב - כי בחברה שבה כולן מיניקות, אין בעיות הנקה...).

יש לי מכרה שאינה מניקה . מהתחלה היא טענה (ועדיין טוענת) שלא היה לה מספיק חלב, התינוק בכה והיא נשברה אחרי שבועיים ועברה לתחליף.

יצא לנו לדבר לאחרונה ואמרתי שנמאס לי לשאוב (אחרי 7 חודשים) ושאני מתחילה להרגיש שזה מגביל אותי. והיא מצידה אמרה שהיא לא התחברה לקטע הזה של הנקה, והרגישה שזה כובל ומגביל, וכמובן, בנוסף לזה לא היה לה חלב אז היא הפסיקה....
זה כאמור נאמר אחרי שכול הזמן היא טענה רק שלא היה לה חלב ושמאוד רצתה להניק. כנראה שבעובדה שהצבעתי על מה שנראה בעיניה כקושי מסויים בהנקה, נתתי לה לגיטימציה לומר לי את האמת.

מה אני מסיקה מזה:

שזו עוד דוגמא לאמא שהפסיקה להניק בטענה שאין חלב, אבל לא בטוח שזו הסיבה האמיתית (אולי איזה קשר נפשי בין חוסר הרצון להניק ותפוקת החלב?)
שאולי יש הרבה נשים שלא רוצות להניק אבל מרגישות שלא בנוח לומר את האמת ?

באופן אישי ההנקה מתאימה לי, והיא אחת החוויות היותר מדהימות בתוך החבילה הזאת שנקראת תינוק.
אבל הייתי רוצה לראות אמהות שעושות את מה שמתאים להן ללא רגשות אשמה. הרי בסופו של דבר כול התינוקות גדלים (הנקה או לא הנקה, חינוך ביתי או הליכה לגן), ולדעתי מה שחשוב באמת הוא שהאמא תרגיש טוב עם הבחירה שלה.

דבר נוסף בעניין:
שאלתי את בן זוגי מה היה מרגיש לו הייתי בוחרת שלא להניק.
אמר שאינו חושב שיש לו זכות לומר לי איך לנהוג אבל הוא מאוד שמח שאני מניקה והיה קצת מאוכזב לו הייתי מחליטה שלא להניק.
כלכך שמחתי...
איכשהו חשבתי שאין להנקה חשיבות בעיני הגברים, ושגם זה שלי אינו מייחס לעניין חשיבות (לא יודעת למה, הרי האיש שלי מתעניין ופתוח ושותף מלא לדברים).

שאלתי חבר שזוגתו מניקה וגם הוא נתן תשובה דומה.
איזה יופי!

עכשיו גיליתי את הדף הזה.
אם נחזור לרגע להתחלה ולנושא העיקרי "למה לא להניק", אז בדיוק חשבתי לעצמי שאני אני שבאתי מבית, מילדוּת שלימדה אותי שרופא משפחה זה רפואה אלטרנטיבית (כי הומאופתיה, רפואה סינית ורפלקסולוגיה וכו' זה הדבר האמיתי), אוכל בריא, טרי, אורגני (עדיף צמחוני או שגעוני אחר, תלוי מה ההורים שלי גילו באותה תקופה), שאנטיביוטיקה זה למי שבאמת במצב נורא ואיום רחמנא לצלן, וכדו' וכיו"ב, נראה לי שהבנתן את העניין,
בכלל לא חשבתי להניק!!!
ידעתי שיש דבר כזה, בתיאוריה, בשכל, מהספרים, מהאגדות. אף פעם לא ראיתי אישה מניקה, לא אמא לא דודה, הסבתות שלי (שמסתבר שהניקו לפחות שנה כל אחת) לא דיברו על זה אף פעם, לא ראיתי חברות של אמי מניקות, לא ראיתי בטלויזיה, לא ראיתי תמונות.
אז לא חשבתי שזה משהו שגם אני יכולה בכלל לעשות. מדהים, לא?
מה שגרם לי ללמוד על הנקה ולרצות להניק בנחישות קיצונית (כי החודשיים הראשונים היו סיוט מתמשך, ודווקא בגלל יועצת הנקה מפורסמת אך לא מוצלחת במקרה שלי, ד"א), היה מה למדתי מהאתר הזה בזמן ההריון.

אז הנה בנות, עזרתן לי, שוב תודה.

ואם נחזור להתחלה - אני לא חשבתי להניק כי בכלל לא נחשפתי לזה, לא ראיתי נשים אמיתיות (או קראתי) שמדברות או עושות את זה. ואני בטוחה שכמוני יש עוד הרבה.

גם אני כמעט לא נתקלתי בנשים מניקות בחיים האמיתיים ואת עיקר ההשראה שאבתי מהאתר הזה. אני זוכרת איך לפני שנתיים בערך, ב יום עיון באופן טבעי ראיתי את הבן הקטן של אורנה שפרון מרים לה את החולצה בטבעיות ויונק לו ככה בכיף וזה היה נראה לי מוזר ומופלא לראות ממש ילדון שיונק.
והנה היום הקופיפון שלי (שנה ושבע) יושב עלי פרונטלית ולוגם לו, במבט מפוזר...
איך שעולם מסתובב לו (-:

אני דווקא נתקלת במקרים של תרוצים. אמהות שלא נעים להן לומר שהן לא רוצות להניק אז הן מחפשות כל תרוץ כדי לא להניק. וזה לפעמים מתסכל, כשמנסים לעזור, ומתברר שבעצם אין רצון אמיתי להניק, רק שלא נעים להגיד את זה. התרוצים הכי מעצבנים הם "לטובת התינוק" לכאורה. "לא מגיע לתינוק שלי אמא עצבנית מההנקה, עדיף שיקבל בקבוק ואמא רגועה". עוד תרוץ נפוץ זה "כולם אומרים לי": "כולם אומרים לי שאני חייבת לדאוג לבריאות שלי ולתת לו בקבוק כדי שאוכל לנוח ולהחלים מהלידה". כאילו, זה לא אני, חלילה, מבחינתי להזניח את הבריאות שלי ולהניק (כידוע הנקה מלווה בהזנחת בריאות האם), אבל כולם אומרים לי, אז מה אפשר לעשות?

ואז השאלה:
מה עושים מול תירוץ?
איך אומרים, אבל בדיפלומטיות, משהו כמו: "תראי, אם את באמת רוצה להיניק, אני יכולה לעזור לך. אבל אם את לא רוצה - פשוט תגידי שאת לא רוצה להיניק ונעזוב"?
טוב, אני עונה בעצמי לשאלה שלי: מדובבים אותה. מה את רוצה? איך את רואה את ההנקה? מדוע את רוצה להיניק בכל זאת (הזדמנות לגלות אם בכל זאת יש לה סיבה שמושכת אותה להנקה).
אם היא מגיעה בעצמה, בעזרת הדיבוב שלך, למסקנה שהיא לא רוצה להיניק בכלל, את נותנת לה לגיטימציה להגיד את זה.
לא משנה שזו בחירה לא מושכלת (אין לאמא כל המידע, ואנחנו יודעים דברים שהיא לא יודעת, אבל לא זה הזמן אולי להגיד לה אותם כי זה הופך לגורם לחץ במקום מידע נייטרלי). זכותה לעשות טעויות.
"זכותך המלאה לבחור לא להיניק. זכותך גם להגיד לכל העולם: לא רוצה להיניק".
רק הייתי רוצה שבבקשה יפסיקו עם התירוצים האלה, כי הם גורמים לנשים אחרות שכן רוצות להיניק להטיל ספק בעצמן.

מותר להרפות גם בלי שאמרו במפורש "אני לא רוצה להיניק".
אפשר להשאיר מספר טלפון, תרצה-תתקשר. לא-לא.
אפשר להציע עזרה בתחומים נוספים, ושתבקש איזו עזרה שהיא רוצה.
אפשר להרים טלפון, ושהשאלה הראשונה לא תהיה בנושא הנקה. תרצה - תסיט את השיחה לשם. לא תרצה - לא.

רק הייתי רוצה שבבקשה יפסיקו עם התירוצים האלה, כי הם גורמים לנשים אחרות שכן רוצות להיניק להטיל ספק בעצמן
כן. גם אני הייתי רוצה, אז מה? אנשים לפעמים מסתירים אפילו מעצמם. אנשים לפעמים לא נעים להם. אנשים.

בשמת, אני בדעה שלך.
בדיוק לפני שבוע דיברתי עם חברה-מדריכת-הנקה בללל והיא בדיוק סיימה שיחה טלפונית עם יולדת שפנתה אליה לעזרה ואמרה לה ש"קשה לה המחשבה על הנקה. כי זה לא צנוע בעיניה. בהמי".
החברה אמרה לי שהיא אמרה לה תודה על שסיפרה את דעתה על ההנקה ואת האמת, שהיא לא בטוחה שהיא אכן רוצה להניק. היא בקשה ממנה לחשוב על זה ולהתקשר כשהיא תהיה בטוחה שהיא רוצה בכך.
ולמה היא הודתה לה? כי חבל על זמנה! כי אם היא, חברתי, לא תדע את האמת, היא תעזור לה בכל ליבה, והעזרה הזו תהיה כמו לטחון מים, כי בעצם אין הענות אמיתית מצידה.

רק הייתי רוצה שבבקשה יפסיקו עם התירוצים האלה, כי הם גורמים לנשים אחרות שכן רוצות להיניק להטיל ספק בעצמן
משפט אמיתי ונכון מאוד. מגוריין מיד!

סיון נולדה בחודש שביעי והיתה באינקובטור שבעה שבועות . כל התקופה הזו קיבלה חלב שלי דרך זונדה ואחר כך בבקבוק . (הייתי מפעל חלב עם פריזר מלא ותוכנית חליבה שבעלי הרפתן התאים לי ) בדיוק ביום בו הייתה אמורה להיוולד היא התחילה לינוק והפסקתי לשאוב . במשך השבועיים שהיא ינקה מלא היא ירדה במשקל והייתי צריכה להוסיף לה בקבוק (הייתה 2700 נדמה לי )
כולם התייחסו לנסיונות ההנקה שלי כאל התעללות (טוב לא כולם ההורים ובעלי תמכו מאוד) הרי פגים מקבלים קורנפלור כדי לעלות במשקל ולהתפתח . (עד היום היא פיצפונת ואף הוזמנו למכון אנדוקינולוגיה לבדיקה)
הוספתי בקבוק והמשכתי להניק עד גיל שמונה חודשים אבל האיזונים היו קשים והתישו את שתינו - התחלנו כל ארוחה בהנקה ואז השלמנו עם בקבוק , אני המשכתי לשאוב אבל החלב הלך ואזל (בשאיבה ממש רואים איך מבקבוקים מלאים נשארתי בסוף עם 20cc אחרי חצי שעה שאיבה.)
גם סיוון לא התלהבה מהציצי והכל השרה אוירה של חולי ולא של בריאות .(אחרי שעברתי לפורמולות היא באמת פיתחה ריפלוקס כך שאין לדעת מה יותר גרוע)
דוקא עכשיו סביב גיל שנתיים היא נורא רוצה לינוק ומתעסקת לי בציצי וזה קורע לי את הלב שאין לי מה לתת לה כשהיא רוצה.

ארני, איזו השקעה. כל הכבוד. מרגש לשמוע על המאמצים שהשקעת בשאיבה ובהנקה ועוד עם סביבה לא תומכת.

ארני כל הכבוד!!! בלי תמיכה עם המון קשים והרבה זמן.
שנה טובה

ארני - כל הכבוד! ההשקעה, התסכול

המון תודה על התמיכה . הייתי צריכה את החיזוקים תודה תודה ושנה טובה.

ארני,
צל"ש על ההשקעה בתנאים כה לא פשוטים

שנה טובה!

ואם ב-הנקת פגים עסקינן -
כל הכבוד ל"ליס" שאפשרו לזערורית שלי לקבל חלב אם.
ממש לא כל הכבוד לתה"ש, שהערימו קשיים על גבי קשיים. מה היה לנו בתה"ש? אחות חביבה המכונה "מדריכת הנקה" שבאה אלי יום אחרי הלידה, הורתה לי לקנות משאבה (כלומר, תזזי את בעלך) - לא הזכירה מילה על המדלה שניתן לשאול ביד שרה, הסבירה לי איך מנקים ומחטאים, ו-היכונו: לא שומרים חלב מעבר ל-4 שעות! כלומר, מי שלא שורצת בפגיה 24 שעות ביממה, תינוקה יקבל תמ"ל. גם לא מקפיאים. ואני שפכתי קולוסטרום לכיור. עברו מאז שנתיים ושמונה חודשים (מחרתיים!), אבל אני עדיין בוכה כשאני חושבת על כך ששפכתי קולוסטרום לכיור.
אי אפשר לשאוב בבית לבקבוק סטרילי ולהביא לפגיה. ומי שיש לו תינוק אחד בפגיה ואחד שכבר שוחרר הביתה, כמו לא מעט אמהות שם - זב"שה.

המדיניות של "ליס" הרבה יותר ידידותית להנקה. כשבתי הצעירה היתה בפגיה הייתי מתפרקדת מול הטלויזיה עם הבכורה, שואבת, מביאה את הבכורה למשפחתון ומשם לפגיה למשלוח החלב. בערב אותו סיפור - את אחר הצהריים ביליתי עם הבכורה, ובערב הייתי מקריאה לה סיפור ביד אחת ושואבת ביד השניה. כשהיא היתה נרדמת הייתי מתגנבת ב-ש-ק-ט שלא תתעורר ישר אל המכונית ושוב מביאה חלב ללילה. ככלל, מוטב לפג להיות ילד בכור כי כשהוא הצעיר הוא נאלץ להיאבק על מקומו מול פעוט תובעני (דמיינו - אמא שקמה מאוחר ולא הספיקה לשאוב, מתפוצצת מגודש, מנסה להיפרד במשפחתון מילדה מייבבת ונעלבת. או אמא שבשעה 10 בערב מתלבטת האם לנסוע לפגיה לחבק את הקטנה, או פשוט ללכת לישון כי הבכורה התעוררה 5 פעמים בלילה הקודם). במחשבה שנייה, תלדו אותם בשבוע 38 ומעלה, בריאים, גדולים ושמנמנים. זה מאוד מקל על החיים בהמון מובנים.

מכירה את הסרט של לשפוך קולוסטרום לכיור ולבכות על "לא בוכים על חלב שנשפך".
ספרי אם המשכת להניק/לשאוב ובכלל איך הן התפתחו , והאם יש להן תופעות שאת מקשרת לתקופה באינקובטור , כמו בעיות ריגשיות וכו' (כמה זמן הן שהו בפגיה ?)
בעצם אולי כדאי להעביר את הדיון לדף אחר או אולי כתבת במקום אחר. אבדוק

ארני - את מוזמנת להעביר.
לשתיהן שאבתי חלב 4 חודשים. הבכורה נולדה בשבוע 30, 845 גרם, ושהתה בפגיה 10 שבועות בדיוק, בלי בעיות מיוחדות. אחרי 8 שבועות היא הצליחה לינוק ומאוד אהבה להיות מחוברת אלי בשביל הספורט, אבל בשום אופן לא הגענו להנקה מלאה. היא היתה נצמדת 45 דקות, נרדמת ומתעוררת אחרי 5 דקות, צורחת מרעב. בכל מקרה הייתי חייבת להמשיך לשאוב כדי להוסיף לחלב תוסף קלוריות וויטמינים. בהדרגה נגמר לי מלאי החלב השאוב ועברנו לתמ"ל כשהיא סירבה לציצי ריק (מובן ביותר). היום היא הדביקה את כל הפערים ומעבר לכך אבל מאוד קופצנית. קשה לה להתרכז וקשה לה להירדם, איתנו או לבד.

הצעירה עוד מעט בת 8 חודשים. נולדה בשבוע 26, 745 גרם, היתה 10.5 שבועות בפגיה אבל חזרנו לאשפוז אחרי השחרור בגלל הפסקות נשימה. גם לה שאבתי 4 חודשים ועד שהיא הצליחה לינוק כמו שצריך הגיעו האשפוזים שבמהלכם היא היתה אפטית לגמרי ולא היתה מסוגלת לינוק. היא דווקא רגועה מאוד, חייכנית, מתרכזת בצעצועים ובעיקר בפרצופים, לא באטרף של תנועה בלתי פוסקת. כשלא טוב לה היא מתכנסת בתוך עצמה ויכולה לישון שעות ארוכות - תופעה ששמתי לב אליה כבר מהימים הראשונים. כשהיתה יותר קטנה היו לה כל ערב בין 7 ל-10 20-30 דקות של חוסר שקט שהגיע לצרחות היסטריות שכלום אבל כלום לא הצליח להרגיע. גם היום עודף גירויים בשעות האלה מביא להתקף בכי, שאחריו היא נרדמת. פרט לזה היא מדהימה, מאוד קשורה אלי, והעיקר - בריאה (טפו חמסה שום בצל).

אשמח לשמוע את הסיפור שלך והאם לבת שלך יש התנהגויות דומות. מנסיון של שתי פגות ראיתי שרוב ההבדלים נובעים מהאופי הפרטי של כל ילדה ופחות מעצם השהות בפגיה. למשל, הבכורה מאוד אהבה להרגיש ידיים "עוטפות" אותה באינקובטור, והצעירה לעומתה מאוד רגישה למגע והסכימה רק לקנגורו או כלום. איפה ילדת? האם נתנו לך לעשות קנגורו?

אני מזמינה אותך לפורום הורים לפגים של תפוז, בדיוק היה שם דיון על קוי אופי של פגים-לשעבר כשהם מתבגרים.

שליחה על ידי הדר* » 10 ינואר 2004, 19:57

הלידה של בתי הייתה מאוד קשה ולבסוף נאלצתי לעבור ניתוח קיסרי שגם הוא הסתבך. התינוקת הייתה מאוד קטנה ולכן היה לה מאוד קשה לינוק וההדרכה שניתנה לי בביה"ח הייתה לא משהו בלשון המעטה. המשכתי לנסות בבית אבל כשהנסיון לא הלך וויתרתי. בלידות הבאות כבר ידעתי יותר על הנושא ודאגתי מראש להדרכה. חייבים להעלות מודעות לנושא ולספק הדרכה אמיתית ורצינית אילו הייתה לי הדרכה אמיתית לאחר הלידה הראשונה לא הייתי מוותרת.

הדר, את צודקת במאה אחוז. ממש מזעזע שמדיניות משרד הבריאות ממליצה על הנקה - ובתי החולים גורמים לה נזק בחוסר מקצועיות, בנהלים שפוגעים בתינוק ובהנקה, ובהעדר יועצות הנקה מוסמכות שבאמת יכולות לעזור.
וכל הכבוד לך שבלידות הבאות כבר דאגת לעצמך.

השבוע ביקרתי חברה ממקום העבודה הקודם שנמצאת בחופשת לידה הזדעזעתי לגלות שהיא לא מניקה מפני שבעלה מטיל וטו.
הוא טוען שזה לא הוגן שהילד יהיה קשור יותר אליה רק בגלל שהוא לא יכול להניק ולכן אף אחד מהם לא יניק!!!!
אני לא יכולתי להשאר שם, הסיטואציה נראתה כ"כ חולה בעיני, איך אבא יכול למנוע מזוגתו את חווית ההנקה ועוד גרוע יותר למנוע מבנו שלב כל-כך חשוב בהתפתחות הנפשית והפיזית שלו, בחיזוק המערכת החיסונית שלו - והכל בתואנה כל-כך אנוכית וקטנונית. אילו הייתי קרובה אליה יותר או במקרה שהיא היתה מבקשת עצה הייתי אומרת לה ללכת לטיפול זוגי דחוף!!
אבל אף אחד לא ביקש את עצתי, אז לקחתי את כרסי התופחת וברחתי כל עוד נפשי בי (מודה לאלוהים שיש לי בן זוג תומך שלא חושב שהעולם כולו סובב סביבו).

מזעזע!
אם בכל זאת היא רוצה להניק, הייתי מנסה לדבר עם אדם זה ברמה שלו (לא נראה לי שאחרי הלידה זה הזמן המתאים להתחיל לנסות לשנות את בן הזוג מקצה לקצה).
הייתי מציעה לו שהוא יהיה אחראי על הענקת עיסוי יומי לתינוק + אמבטיה, שהם מעשים מאוד אינטימיים ומקרבים בין ההורה לתינוק ושיכולים להיות "שווי ערך" להנקה. אז אמנם האמא היא היחידה שמניקה, אבל האבא הוא היחיד שמעסה ונותן אמבטיה (מצד שני, איזה מין עיסוי יכול לתת אדם כזה אגואיסט ???)
אני עדיין בשוק! איך הוא נתן לה להיות בהריון וללדת? זה גם לא פייר שרק היא יכולה!!! (בטח אם הוא היה יכול להניק הוא היה מאלה שלא מניקים כי זה "יהרוס לו את השדיים"!)

יפה. נראה אם בהמשך הוא גם יתרוצץ לחפש מטפלת/גן, ייצא מהעבודה כל יום בשלוש, ייקח ויביא אותו מהגן, ילך לאסיפות הורים באופן סדיר, יסיע לחוגים ולחברים, יישב בגינות השעשועים ובבתים של החברים של הילד, והכל בשם הקשר ההדדי.
(לא שאין אבות נפלאים שעושים את זה, ובשמחה! אבל ההנקה לא מונעת מהם לעשות את זה...) זוהרה, המשיכי נא לדווח ב-18 השנים הבאות (-:

רק בגלל שהוא לא יכול להניק ולכן אף אחד מהם לא יניק!!!!

אני משערת שהוא גם משתין בישיבה לאות סולידריות...

האם באמת רק בגלל זה היא לא מניקה? מדהים. <אגליה נדהמת>

ובקשר לתירוצים אי-הנקה : בשבת אצל חברים הייתה אורחת נוספת בהריון מתקדם, שבקשה מאיתנו שנוסיף לה עוד נימוקים למה לא כדאי לה להניק. בעקבות כמה מילים בודדות כגון: קשר טוב, חיסון טבעי, וכן טון בוטח והדגמת הנקה על תינוק בן 11 חודשים , נראה לי שהיא תשקול שנית את גישתה לנושא.

מעניין שהוא הסכים שהיא תלד, הרי הוא לא יכול ללדת.
בטוח יש עוד דברים מעבר לזה.

וואו, איזה דף נפלא! סוף סוף משהו פחות "באופן".
אז הסיבה (וזה לא תירוץ) הכי אמיתית: חוסר רצון לרגיש "פרה". בילדי הראשון הנקתי ארבעה ימים ולא יכולתי לסבול את הקטע שהשדיים גדולים כל כך, ובכל רגע שהתינוק קצת מילל צריך להוציא את השד ולתת לו להתחבר. עם הילד השני מאוד רציתי להניק אבל ביום שהתחלתי החלטתי שזה לא זה ואני מפסיקה. קשה לי להתחבר לכל הקטע שהתינוק יונק מגופי. אחרי הכל תמיד מלמדים אותנו שזה מקום פרטי. אצלי זה פשוט קטע נפשי. ועוד בעיקר כשאני נזכרת איך היה "נוזל" לי ככה סתם. לא מסתדר לי.
אבל הביקורת, הביקורת של הסביבה, מה זה משנה עם אני מניקה או לא מה זה עניין של מישהו?
השאלה השניה מיד לאחר - כמה הוא שוקל? זו השאלה - את מניקה? ואם את עונה - כבר לא.
התשובה - את יודעת שזה הכי בריא? זה ממש חשוב. אחרת יהיה לך תינוק חולני.
לכל הנודניקיות - לא הינקתי את ילדי השני והוא לא חולני וגם ילדי הראשון לא! אני האמא וההחלטות הן שלי.
חוצפה!

נשמתי, נשפתי ,ספרתי עד 17 (מספר ראשוני תמיד עוזר) וכבשתי את התגובה העוקצנית.

ובכל רגע שהתינוק קצת מילל צריך להוציא את השד ולתת לו להתחבר
אני חושב שזה נכון גם לגבי בכי של תינוק רעב שאוכל מבקבוק.
אני חושב שזה נכון גם לגבי בכי של תינוק שזקוק למגע.
(והרי לך ציצי - שניים שהם אחד באריזת מבצע)

אחרי הכל תמיד מלמדים אותנו ש
אם הייתי חי לפי מה שתמיד לימדו אותי..בררר.

<פלוני אחר מריץ תרחישים אפשריים ומצטמרר>

באיזה זכות אתם מבקרים אותי בדיוק? בעיקר גברים - להם אין כלל זכות לביקורת בעניין זה כי אין להם מושג איך זה באמת. ילדי גדלו בעיקר על בקבוקים ולא בכל פעם שיללו נתתי בקבוק, לפעמים בכי זה מגע, זה טיטול רטוב. אבל הם לא היו בכיינים, וישנו מצויין בלילות, הילד השני בכלל לא התעורר בלילות.
ובתוך כל ה"באופן" יש גם אני עצמי (מובן שלא אצל כל האמהות, אני מדברת בעיקר על אמהות לילד שני - כי יש הבדל) ואני עצמי חשובה לא פחות מהתינוק. כשלא טוב לי התינוק קולט זאת מיד ואז גם לא טוב לו. ומלבד זאת אין באתר הזה תחרות ולו סמויה מי יותר "באופן" ומי פחות. לכל אחד יש רגשות משלו וזכות לומר אותם או בכלל להרגיש אותם. אז מצידי תספרו גם עד 80 או מאה לפני שאתם רוצים להגיב. ופלוני אחר
אם הייתי חי לפי מה שתמיד לימדו אותי..בררר. אם ככה אתה רואה גם אני למדתי משהו על עצמי והרגשות שלי!!!ותאמין לי שילדי לא סבלו מחוסר מגע או כל דבר אחר. להיפך.

לנשום, לחייך ולנשק את היונק הקטן.

מלינה. את סותרת את עצמך
את כותבת "לכל אחד יש רגשות משלו וזכות לומר אותם או בכלל להרגיש אותם"
ואז גם באיזה זכות אתם מבקרים אותי בדיוק

תניקי, אל תניקי, זה עניינך הפרטי. זכותו של כל אחד להרהר על הסיבות שבגללם אינך מניקה. זו אינה ביקורת עליך אישית אלא דיון בסיבות של נשים לא להיניק.

אני מאד יכולה להתחבר לסיבות גופניות שבגללן נשים לא מיניקות. כפי שבשמת אמרה , להיניק לא נחשב סקסי . נשים שממילא החזה שלהם לא אהוב עליהן או מרגישות לא בטוחות בנשיותן מרגישות מובכות להיניק בפומבי (לא אשכח איך בתה"ש מדריכת ההנקה שלחה יד , פתחה לי את הכותונת של בית החולים ולחצה לי ע ל השד. זה היה ממש סוג של אונס, אפילו שכוונתה היתה טובה)
גם בני נשאר עוד יום בתה"ש בגלל צהבת . אי אפשר היה להישאר איתו בשום דרך, אבל היה ניתן לשכור חדר במלונית וכך עשיתי.

מונו היקרה, אני כל כך רגילה לביקורת שנדמה לי שכולם מבקרים אותי בקטע הזה, וסוף סוף אני מרגישה מספיק חזקה בשביל לענות (ולא להתגונן).
נדמה לי שזה אמור להיות דיון בסיבות של נשים ולא של גברים שאין להם מושג איך זה להרגיש אישה ואמא (מניקה)

אלה הם מסתפקים בסיבות אידיאולוגיות ובריאותיות שידועות גם לי וגם ליתר הנשים שהחליטו שלא להניק.

והמקרה של בשמת באמת נשמע לי טראומתי.
בשם הנשים שהחליטו שלא מניקות (יש כאלה באתר הזה?) מסיבות כלשהן - הפסיקו להעלות מפנינו את הסיבות הבריאותיות והמדעיות והאידאולוגיות שידועות לכולנו.

מודה.
נטפלתי לדקויות בניסוח שלך ואני מתנצל.
אני מסכים שאין לי שום שום מנדט לבקר אותך אם את מחליטה להניק או לא ,
אך אינני מסכים שכגבר איני יכול לאחוז בדעה על הנקה רק משום שאיני מניק.
(אגב לא כל ילדיי ינקו)

לכל הנודניקיות
נו טוב,מה לעשות שהאתר מאוכלס בעיקר בנודניקיות מהסוג הזה

והמקרה של בשמת באמת נשמע לי טראומתי
הא?
לי לא קרה שום מקרה טראומתי. אני מיניקה בכיף.
אני רק תיארתי כל מיני סיבות אמיתיות של נשים לא להניק (למשל, נשים שסובלות מזה שהתינוק נוגע להן בשד).
זה לעומת כל התירוצים השקריים שהן נותנות לזה שלא הניקו: "לא היה לי מספיק חלב" ועוד כל מיני.
הנקודה שאני ניסיתי לטעון היא:
לא הנקת? זכותך. אבל אל תשקרי.
לי, בתור אמא מיניקה, נמאס לשמוע תירוצים ושקרים מאמהות שבחרו לא להניק. זה הכל.
שיעמדו מאחורי הבחירה שלהן וגמרנו.

מלינה,
קשה לי להתחבר לכל הקטע שהתינוק יונק מגופי
זה למשל לא תירוץ ולא שקר. זה לגמרי אמיתי, רק מאוד מצער.
אצלי זה פשוט קטע נפשי
מסכימה איתך. אני מאחלת לך שתמצאי מרפא בקרוב, גם בלי קשר להנקה.

מלינה, יש כאן נשים שלא היניקו, אני לא יודעת לגבי מידת הבחירה.
אני לא מיניקה מסיבות שצויינו למעלה, שעיקרן, כפי שיונת כתבה, הן בורות וחוסר תמיכה עד עויינות של ממש לעניין.
אין לי ספק שדווקא בילד השני, אם יהיה, אני אניק ועוד איך. עד גיל 12 אם הוא ירצה...

אך אינני מסכים שכגבר איני יכול לאחוז בדעה על הנקה רק משום שאיני מניק.
אני מסכימה. אבל יש הבדל בין דעה כללית על הנקה לבין התייחסות אישית למישהי שמניקה או לא מניקה.

זה כמו כל מני גנרלים שמתעצבנים שנשים (לדוגמה חברות כנסת) מביעות דעה בנושאי ביטחון, כי לא היו רמטכ"ל.

תודה טרה רוסה, על הפירגון וההבנה.
אך אינני מסכים שכגבר איני יכול לאחוז בדעה על הנקה רק משום שאיני מניק.
אם ככה נראה שגם לי יש דיעה הגיונית בנושא - אני בעד הנקה. (שזה שקשה היה לי והחלטתי להפסיק זה משהו אחר, הסיבות שמורות עמי)

ובקשר לתירוצים אי-הנקה : בשבת אצל חברים הייתה אורחת נוספת בהריון מתקדם, שבקשה מאיתנו שנוסיף לה עוד נימוקים למה לא כדאי לה להניק. בעקבות כמה מילים בודדות כגון: קשר טוב, חיסון טבעי, וכן טון בוטח והדגמת הנקה על תינוק בן 11 חודשים , נראה לי שהיא תשקול שנית את גישתה לנושא.

מעדכנת:

ןהיא כן מניקה עכשיו! כבר חודשיים.

איזה כיף לשמוע, אגליה, וכל הכבוד לך ולה!

אני מוכרחה לומר שעד שהייתי בהריון לא ידעתי בכלל שכל כך הרבה נשים לא מיניקות. נתקלתי בלא מעט נשים שהניקו תקופה קצרה לטעמי, ידעתי שבקיבוץ בו נולדתי (ולשמחתי לא גדלתי בו) אמא שלי הניקה עד גיל 3 חודשים שזה מה שהיה נהוג כנראה אז, אבל ממש לא ידעתי שהעניין הזה של ויתור לגמרי מהתחלה הוא כל כך נפוץ.
עבדתי הרבה עם ילדים קטנים, כשטיפלתי בילדה בערך מגיל שנה, אמא שלה היתה חוזרת מהעבודה ומניקה אותה, בערך עד גיל שנתיים וחצי, ולי זה נראה טבעי נורמלי וטוב, לא הרמתי גבה, אהבתי את ההורים ואת גישתם לילדיהם וזה היה הרבה שנים לפני שקראתי את עיקרון הרצף שלדעתי הם לא קראו בכלל , אבל בהחלט הרימו את הילדים בכל פעם שבכו ובכלל היו מאד קשובים.
כמה שנים מאוחר יותר, ולא בארץ, מישהי שעבדתי אצלה עמדה ללדת ואחרי הלידה שמרתי על התינוק לא מעט. אני זוכרת שלפני הלידה שאלתי אותה משהו על הנקה והיא אמרה לי שהיא לא מניקה כי זה מגעיל אותה. הייתי בערך בת 27 והייתי די בשוק מהתשובה הזו, פשוט לא שמעתי אף אחת מדברת ככה לפני כן. כנראה שהתמזל מזלי, כי עכשיו מאז ההריון אני נתקלת בהמון המון דברים כאלה.

מה שכן, אני גם יכולה לשחזר אחורה ולראות איך דברים שלא הרמתי עליהם גבה בעבר פתאום נראים לי בורות, הטעיה ועוד כל מיני דברים. למשל גיסתי שהניקה את האחיין שלי איזו תקופה כשהוא נולד ובאיזשהו שלב אחרי חודש חודשיים הפסיקה כי "אין מספיק חלב והילד בוכה" כמובן שמישהו טרח להגיד לה שאין לה מספיק חלב, כלומר הטעו אותה והיא הקשיבה לאותה אחות או אותו רופא וויתרה על ההנקה.
אני ממש שמחה שיצא לי להכיר כמה וכמה נשים שהניקו ושזה נראה לי הרבה יותר נורמלי, למרות שברור לי שעשויים להיות קשיים בדרך.
התירוצים האלה, לפי דעתי הם הרבה פעמים בורות והנשים מאמינות בהם, זה לא שהן משקרות בכוונה. לדעתי הן מרגישות לא נוח עם זה שהן לא מניקות ובגלל זה יש להן מה להגיד ולתרץ כלפי מניקות, כי הן מרגישות לא בסדר.

"אני לא מתחברת לזה..." מה המשפט הזה אמור להביע בדיוק?! וללהאכיל בפורמולה מבקבוק את כן מתחברת?
מה זו האופנה הזו של להתחבר לכל דבר? יש לך ילד, יש לך חלב בציצי- זה לא ליופי, זה האוכל שלו!
זו גם הסיבה שניתוחים קיסריים אלקטיביים נהיו כל כך נפוצים- נשים כבר לא מתחברות "לקטע הזה של לידה"...

אני דווקא חושבת שחלק מזכות האשה על גופה פירושו לא להיניק(אם אינה רוצה) . תסכימי שאשה שהיא לא מתחברת לזה, עדיף שלא תניק. אי אפשר לכפות דבר שכזה.

לצערי, תירוץ שהופך נפוץ יותר ויותר אצל נשים העומדות ללדת, הוא "אני רוצה להיניק".

(...רוצה, אבל לא מוכנה לעשות שום דבר בשביל זה - לא לרכוש ידע תיאורטי לפני הלידה, לא לברר מי באמת מבין בנושא הזה ולפנות אליו, לא לפתור קשיים כשהם צצים. די לומר לאחר מעשה "רציתי ולא יכולתי").

מונו, אני מסכימה על הרבה דברים שהם זכות האשה על גופה, וגם על הרבה דברים שלא צריכים להכפות עלינו רק בגלל שהפכנו לאמהות, אבל הנקה היא דבר כל כך אלמנטרי לטעמי! זה הצורך הבסיסי ביותר. סליחה על הבוטות, אבל זה כמו שמישהי תגיד שהיא לא מתחברת ללהשתין או לחרבן (רק שלזה עוד לא מצאו פטנט אחר ).
שמתי קישור בדף באופן טבעי בתקשורת לכתבה מהארץ בנושא תרומת חלב. יש שם פסקה חדה מאד מפי "פעילה מרכזית בתחום ההריון והלידה".

אני דווקא חושבת שחלק מזכות האשה על גופה פירושו לא להיניק(אם אינה רוצה) . תסכימי שאשה שהיא לא מתחברת לזה, עדיף שלא תניק. אי אפשר לכפות דבר שכזה.

"אני לא מתחברת לזה..." מה המשפט הזה אמור להביע בדיוק?!
בכתבה ב"הארץ" היום מישהי אמרה שבדיוק כמו שאי אפשר להגיד שלא רוצים להחליף חיתול לתינוק, ואין מה לעשות - טיפול בהפרשות התינוק הן חלק מגידול תינוק, כך לא סביר לא להניק אותו (או משהו כזה).
רק היום ראיתי אמא שאמרה שהיא לא רוצה להניק כי זה מאד מגביל אותה, ומה לעשות, הכי חשוב לה זה בכל זאת הנוחיות שלה (כך, במילים האלה). היא הגיעה אלי כי התחילה דלקת שד במסגרת נסיונות ליבש את החלב בגיל שלושה וחצי שבועות.
אני מודה שהיה לי קשה מאד להיות אדיבה ואמפטית. מאד השתדלתי, ואני מקווה שהצלחתי, אבל היה לי מאד קשה לראות את התינוק מונח על בירכי האם, רחוק מגופה, עם בקבוק בפיו, תוך סיבוב ונענוע של הבקבוק כדי שיאכל עוד ועוד, כדי שאחר כך יהיה רווח גדול עד להאכלה הבאה.

אני חייבת לציין שיש נשים שלא יכולות להניק, ואני מאד משתדלת להסביר את הנושא. ממש לא נכון לומר ש"אין כזה דבר שאין חלב". בודאי שיש. כמו שיש כזה מצב שאין מספיק הורמון בלוטת התריס, או אין מספיק אינסולין, או יש מום לב, או שאשה אינה מצליחה להכנס להריון. ואני מאד תומכת באמהות אלה, ועוזרת להן לעבור את האבל על חוסר היכולת להניק. ויש תינוקות שלא מצליחים לינוק. וגם זה בהחלט לא פשוט. כך שבודאי יש אמהות שלא מניקות מסיבות אמיתיות לגמרי, ולא בגלל "תירוצים".
אבל מאד קשה לי עם נשים שמחליטות לא להניק כי הן "לא מתחברות לזה". כי הן לא אוהבות את התלות הזו של התינוק בהן. זו כנראה בעיה שלי. אני מרגישה שזה כמעט כמו לא להתחבר לתינוק.
ואני אפילו לא מדברת על הצד הבריאותי. כלומר, אני לא מרגישה שזה לא בסדר שהן לא מניקות למרות שהן יודעות שזה הכי בריא. כולנו עושים דברים בריאים יותר ופחות, מזינים את ילדינו במזון בריא יותר ופחות. אני מרגישה אי נוחות דווקא מהעיניין של "לא מתחברת" להנקה. הרי זה הקשר הכי אינטימי עם התינוק, איך אפשר לא "להתחבר" לזה? זה כמו לא להתחבר ללחבק את התינוק, לנשק אותו, להרים אותו כשהוא זקוק לכך.
אני מודעת לכך שהקושי הוא שלי, אבל זה קושי אמיתי.
למזלי אני כמעט לא נתקלת במצבים האלה, למרות שהם כנראה מאד שכיחים. בגלל אופי העבודה שלי נדיר מאד שמגיעות אלי אמהות שלא רוצות להניק מתוך בחירה מלאה, כי לא מתחשק להן.
אני יודעת שזה מאד לא "פוליטיקלי קורקט" להגיד את הדברים האלה, אבל כאן אני מרשה לעצמי. מקווה שזה בסדר. תמחקו אם לא.

רק היום ראיתי אמא שאמרה שהיא לא רוצה להניק כי זה מאד מגביל אותה, ומה לעשות, הכי חשוב לה זה בכל זאת הנוחיות שלה (כך, במילים האלה). היא הגיעה אלי כי התחילה דלקת שד במסגרת נסיונות ליבש את החלב בגיל שלושה וחצי שבועות.
אאוץ'! מה שנקרא: קיבלה אותה בהפוכה.

אי אפשר לכפות דבר שכזה.
רק רציתי להדגיש שכמובן אי אפשר, ואין לי כל עיניין, לכפות על אף אחת להניק. בודאי שזכותה של כל אמא להניק או לא, כמו שזכותה להשתמש בשיטת חמש הדקות, להאכיל אותו רק בשעות קבועות, ולשלוח אותו לבי"ס, (או לא).
הנושא שלי הוא בכלל לא "זכותה של כל אמא להחליט", אלא הקושי שלי עצמי לראות תינוק ששוקל פחות משלושה ק"ג, שלאימו אין כל בעיה להניק אותו, רק שהיא החליטה שזה לא מתאים לה. אני עושה כמיטב יכולתי לא לגרום לאמא רגשות אשמה, לא ניסיתי כלל לדבר על חשיבות ההנקה, או בריאות ההנקה. זו ההחלטה של האמא, זו זכותה המלאה, אך עדיין - לי זה קשה.

גם לי יש קושי כזה. לראות תינוק שלאימו יש חלב והיא מחליטה לא להיניק. וכתבתי על זה באתר לא מעט .זה כואב לי מאד מאד.עם זאת, אני מבינה שזה קושי פרטי שלי וזה זכות האם להחליט בודאי שזכותה של כל אמא להניק או לא, כמו שזכותה להשתמש בשיטת חמש הדקות, להאכיל אותו רק בשעות קבועות, ולשלוח אותו לבי"ס, (או לא).
כמו שהרבה אנשים לא תחברים לגופן אהבת הגוף דימוי הגוף של בנותינו האוכל הלא בריא שאוכלים, מיקום העבודה בחיינו, החיים באופן כה בודד ולא בשבט . הכל קשור!
לטעמי נושא ה(אי) הנקה זה חלק מבעיה חברתית גדולה.

אולי הן באמת לא מחוברות לתינוק. מה אחוזי הדיכאון אחרי לידה?

הסיבות הכי נפוצות שאני שומעת הן, "רציתי אבל לא היה לי חלב" , ו "הוא לא רצה לינוק".
יש לי תחושה שתופעות אלה הן תוצאה של התנגדות לא מודעת של האם.
מה אתן יודעות על זה?

מה אתן יודעות על זה?

אני מכירה מישהי שבדיעבד מספרת ש"לא היה לה חלב", בעוד שבזמן אמת פשוט כנראה היתה בעיית תפיסה, היונק לא עלה טוב במשקל והיה נרדם על הציצי, והיא נתנה בקבוק ועוד אחד, ונוצר בלבול פטמות. בעצת יועצת התחילה לשאוב כדי לעודד ייצור, אבל כנראה שלא מספיק.

אם כך, "לא היה לי חלב" זה תיאור התוצאה ולא הסיבה, אבל זו הגרסה שלה לאירועים (וזו עוד מישהי שבדיעבד מצטערת שלא היניקה, ושכן נתנו לה תמיכה ומידע בזמן אמת). אולי כי זה הכי פשוט לענות כששואלים, או כי זו גרסה שאנשים קונים הכי בזול.

לגבי בחירה באי הנקה, אפילו כי "לא בא לי" בעיני זה לגמרי לגיטימי!
שהיא לא רוצה להניק כי זה מאד מגביל אותה, ומה לעשות, הכי חשוב לה זה בכל זאת הנוחיות שלה
יודעות מה? (חילול הקודש) זה לגיטימי בעיני
ואכן יש בהנקה הרבה אי נוחות:
את לא כל כך יכולה לעשות דברים אחרים בזמן ההנקה,, זה משעמם, מישהו נוגע בך המון וזה לא תמיד נעים, (ואני מדברת על הנקה תקינה שהולכת בקלות), את חייבת להתעורר בלילה, את לא יכולה לצאת להרבה זמן (אם את שואבת הרי שהיציאה שלך מחייבת התארגנות ציצי מצידך).

ולגבי מי שזה לא הולך לה בקלות? גודש, דלקות, תינוק שלא מוכן בקבוק (ואין את ההקלה שבשאיבה), תינוק שיונק לא ביעילות וההנקה מתמשכת לנצח, תינוק שיונק בהפסקות קצרצרות שלא מאפשרות לך לעשות דברים אחרים ובטח יש עוד מיני אי נוחות.

ולא עסקנו עוד בשאלות הצניעות הנקה בציבור יש מי שעבורה זה יותר מידי היא מתביישת, המשמעות של הנקה עבור אישה כזו היא גם הסתגרות בבית ובידוד נוראי! (בדיוק השבוע סיפרה לי חברה דתיה עם מיטה משפחתית והנקה ממושכת שהיא לא הניקה מחוץ לבית - חשבתן פעם על זה?! על המשמעות של העניין הזה?! היא לא יצאה כמעט, וגם כשבאו אנשים הביתה היא ישבה בצד / בחדר אחר).
וחברה אחרת אנטי הנקה נחרצת - אחרי שנים התברר לי שיש לה תסביכי ציצי מפה עד להודעה חדשה והיא מאוד מתביישת בחזה שלה ולא היתה מוכנה / יכולה להתמודד עם חשיפתו.

אז מה? אז היא אמא פחות אוהבת? - כל אחד ואחת עושים את הפשרות שלהם בעניני הורות, כל אחד ואחת עם היכולות שלהם, עם מערת השיקולים שלהם הרי כל הבחירה היא חלק מכלל החיים ולא תלושה מבחירות אחרות שעשו (מישהי אמרה קריירה?)

אבל הנקה היא דבר כל כך אלמנטרי לטעמי! זה הצורך הבסיסי ביותר. סליחה על הבוטות, אבל זה כמו שמישהי תגיד שהיא לא מתחברת ללהשתין או לחרבן
בעיני לא להניק זה לא כמו לא לחתל, בעוד טיפול בהפרשות התינוק יכול שיעשה ע"י מספר מטפלים ההנקה היא מחוייבות מוחלטת של אמא. בעוד החלפת חיתול לוקחת כמה רגעים ואת ממשיכה בעיסוקייך הנקה מחייבת התארגנות של עיסוקייך סביבה.
ולחלב אם יש תחליף - לא טוב כמוהו, הבקבוק לא טוב כמו השד, אבל הוא לא פשע!
ואתן יודעות מה? גם הח"פ הוא סוג של שיפור הנוחות, ואפילו הר"פ - למה לא להיות שיפוטיים בה במידה כלפי מי שבוחר לא לגדל ילדים בלי חיתולים ?

וכן, זכות האישה על גופה היא גם לבחור לא ללדת, לקחת אמצעי מניעה, להחליט להפיל, ללדת קיסרי אלקטיבי ושומו שמיים - לא להניק כי לא בא לי!

ובשולי הדברים - אם הנקה היא ה התחברות האולטימטיבית לילד, שבלעדיה (כמו שעוןלה ברמז מדברים שונים פה) מה זה אומר על התחברות אבהית לילדים? ועל התחברות של מאמצות? ועל....

<Pלונית, ילדה בבית, מניקה 4 חודשים ועוד היד נטויה, משתמשת ב- בלי חיתולים, ר"פ וגם ח"פ, ישנה במיטה חצי משפחתית, לובשת את הילדה במנשא וגם בעגלה וחושבת שמותר לבחור אחרת אפילו כשיודעים שלהניק זה הכי טוב>
<עכשיו יבוא מטח הביצים ?! >

אני יודעת שזה מאד לא "פוליטיקלי קורקט" להגיד את הדברים האלה, אבל כאן אני מרשה לעצמי. מקווה שזה בסדר. תמחקו אם לא

אמא ל 5, מה פתאום למחוק?
אם לא פה אז היכן?! (-;

"לא בא לי" בעיני זה לגמרי לגיטימי!
אני יודעת, ואף מסכימה. ולכן ציינתי כמה פעמים שהקושי הוא שלי.
בדומה לקושי שיש לי לרקאות תינוק בוכה בעגלה שמנדנדים אותו, נותנים לו מוצץ, הופעים אותו מהגב לבטן וחזרה - אבל לא מרימים אותו.

אז מה? אז היא אמא פחות אוהבת?
בודאי שלא. אף אחד אף פעם לא אמר את זה.

ולכן ציינתי כמה פעמים שהקושי הוא שלי
אני יודעת (-: אבל עניתי בנשימה אחת לכל מי שכתבה פה אי פעם P-:

אף אחד אף פעם לא אמר את זה.
למען האמת....
אמא שאוהבת יותר

אז הטענה בדבר איכות האמהות כן עולה מידי פעם במרומז או בישירות (לא על ידך)

יש לי עוד סיבה:
זרות של נשים כלפי הגוף שלהן (לא מצאתי נוסח יותר מדוייק) נשים שנגעלות מההנקה - לא "כי זה כמו פרה" אלא פשוט כי מגעיל אותן.
גם המחזור שלהן מגעיל אותן, ואני מניחה שגם שאר ההפרשות שלהן. מודה שדי הופתעתי לשמוע מחברה שהמחזור שלה מגעיל אותה, אבל אם חושבים על זה זה לא היה צריך להפתיע אותי.
בתרבות שבה יש מישטור והעלמה של הפרשות הגוף -
מרחיקים ריח גוף טבעי (דאודורנט, מי פה, אורביט (-:, מטהרי אויר לשירותים)
לנשים יש איבר שמפריע להן להרגיש נקיה ורעננה כל היום וצריך מתקן עם כנפיים בשביל להרגיש נקיה (תחשבו מה עושות הפירסומות הללו לנשים צעירות, איזה מסר זה מעביר - יש ל איבר מלוכלך, איכס, מגעיל, יש לו ריח רע, והפרשות דוחות)
צריך להעלים את המחזור בעזרת טמפונים.
הפרשות של תינוקות גם הן רע - חיתולים ח"פ שסופגים (מצמצם למינימום את המגע עם ההפרשות של התינוק).
קקי ופפיפי צריך להסתיר, לעשות לבד רחוק - בשירותים, (אצלנו עוד לא הגענו לזה אבל באמריקה אסור לפשפש ילדים בטבע - מי כתבה על זה ובאיזה דף?!)
אה ויש גם למבוגרים מגבונים לחים לשירותים ו "אתה מורח או מנקה? - קנה בידה"
ואלו רק הדוגמאות שאני חושבת עליהן ככה בשליפה.

אחרי ששמעת שהגוף שלך על פעולתיו השונות הוא לא נקי ולא נעים - מה שמעת? נשטפת במסרים ישירים ותת הכרתיים משך זמן רב, והפנמת!
להניק יכול להיות מגעיל. (אוי, עוד סוג של הפרשה?!)

<Pלונית לא מצדיקה רק מנסה לחשוב למה נשים נגעלות מהנקה, ובאותה הזדמנות מתעצבנת על הקפיטליזם ונציגיו אנשי הפירסום>

{@{@
ובלי שום קשר אני מאמינה שחוסר ידע הוא גורם ממרכזי לאי הנקה (כולל: חוסר ידע ידע ראשוני, חוסר הכרה עם מקורות ידע, מידע מוטעה של אנשי בריאות, תדהמה אל מול קשיים שמתעוררים ולא ציפו להם)

אני מתה מפחד, אבל אכתוב בכל זאת:
את לא כל כך יכולה לעשות דברים אחרים בזמן ההנקה,, זה משעמם, מישהו נוגע בך המון וזה לא תמיד נעים, (ואני מדברת על הנקה תקינה שהולכת בקלות), את חייבת להתעורר בלילה, את לא יכולה לצאת להרבה זמן (אם את שואבת הרי שהיציאה שלך מחייבת התארגנות ציצי מצידך).
אני לא מסכימה, אפשר לעשות כל מני דברים תוך כדי הנקה , יכול להיות מרתק, אפשר לצאת עם התינוק לכל מקום כמעט (ולאן שלא, לא כדאי).
שאר הדברים הם פועל יוצא של הורות, ובכלל רוב הקשיים הגדולים בהורות מתחילים הרבה יותר מאוחר (לכן רובם עוד לפני

), ואי אפשר לוותר עליהם כמו על ההנקה. לכן לדעתי אם שינויים באורח החיים לא רצויים, כדאי לשקול את ההורות (לפני מעשה כמובן

) .
זהו אמרתי, וזה לא נאמר כביקורת כלפי אף אחת .

אני מתה מפחד, לא הבנתי למה.
בכל אופן נדמה לי שקרה בתקשורת בדיוק מה שחששתי שיקרה - אני התכוונתי שבזמן ההנקה עצמה כלומר, כשאני יושבת והיא עלי מחוברת לציצ אני לא יכולה - לשטוף כלים, לסדר, לכתוב בבאופן (-: [כן יש את אלופות היד אחת - אני לא ...], קשה לי לקרוא (מצליחה אבל זה לא כיף), בקיצור זה קצת משעמם לי...
ובכלל רוב הקשיים הגדולים בהורות מתחילים הרבה יותר מאוחר (לכן רובם עוד לפני )
בדיוק כתבתי את זה בבלוג שלי D-: ואמא ל 5 חיזקה הנחתנו זו

לכן לדעתי אם שינויים באורח החיים לא רצויים, כדאי לשקול את ההורות (לפני מעשה כמובן ) .
טענתך זו היא גם לגמרי נכונה! וגם עשויה לטעמי להיות "קיצונית" אם את אומרת אותה בהקשר של הדף הזה. כי כאלו נובע מזה ששינוי בחיים = הנקה, ולא היא. מי שלא רוצה לשנות את חייה אכן מוטב לא להוליד ילדים וראי לא רוצות ילדים , אבל מי שרק לא רוצה להניק - מותר לה לרצות ילדים ואף לאהוב אותם (-: (אני יודעת שלא התכוונת למשוואה הזו אבל נראה לי שנחוץ החידוד - בגלל נושא הדף)

מעט מאוד אמהות יודו בגלוי שלא בא להן להיניק, או שיש להן בעיה עם זה.
איפה אתן גרות?! <שואלת Pלונית בפליאה>
אני מכירה המון נשים שלא רוצות להניק ולא מתבישות לדבר על זה ולא מרגישות עם זה לא נוח, לא מתנצלות ולא מצטדקות הן פשוט לא מניקות וזה בכלל לא עניין. מכירה גם נשים (אחרות) שחשוב להן לא להניק מטעמי אידיאולוגיה פמיניסטית [ מודה שאני תמיד חשדתי שזה בעצם הגורם השלישי, הנסתר, הוא מאבקי כוח ושליטה בתוך המשפחה, בד"כ מול הבעל._ ] אבל שתקתי בנימוס (-; וזה מוביל אותי ל: _אבל לעקם את האף מותר, לא?
אבל בבדאי! (אחרת איך נהיה פולניות, איך?! D-: ) <ושלא תביני - אני?! על כל דבר יש לי מה לגיד!>

אבל מי שרק לא רוצה להניק - מותר לה לרצות ילדים ואף לאהוב אותם
אבל אם היא לא רוצה להניק בגלל שלא נעים לה המגע והתלות של התינוק? מה אז?

_"לא בא לי" בעיני זה לגמרי לגיטימי!
אני יודעת, ואף מסכימה. ולכן ציינתי כמה פעמים שהקושי הוא שלי._
אמא ל 5, לא שאני מתכוונת לקחת ממך מה שאת מגדירה כ"שלך"

אבל אני רוצה להציג דעה שונה : בעיני "לא בא לי" לא לגיטימי, ואני לא רואה את זה כקושי שלי אלא בהחלט של אותה אמא, ויותר מזה, של התינוק/ת שלה. "לא בא לי" על חשבון צרכים בסיסיים של תינוק בן 3 שבועות נראה לי כאגואיזם טהור. זכותה, כמובן, לעשות מה שהיא רוצה, אבל זכותי גם לחשוב עליה מה שאני רוצה.

_אני מתה מפחד, אבל אכתוב בכל זאת:
את לא כל כך יכולה לעשות דברים אחרים בזמן ההנקה,, זה משעמם, מישהו נוגע בך המון וזה לא תמיד נעים, (ואני מדברת על הנקה תקינה שהולכת בקלות), את חייבת להתעורר בלילה, את לא יכולה לצאת להרבה זמן (אם את שואבת הרי שהיציאה שלך מחייבת התארגנות ציצי מצידך)._
נהר, לא הבנתי על מה הפחד, אבל אם הוא מPלונית הריני לשמש לה בזאת מליצת יושר - היא לא נושכת

.
ושנית, אני מסכימה עם אי ההסכמה שלך

ורוצה להוסיף שגם בזמן שמאכילים מבקבוק, ואפילו עוד יותר מבהנקה, קשה לעשות דברים אחרים, זה משעמם, מישהו נוגע בך, את חייבת להתעורר בלילה וכו. טענת הבילעדיות היא היחידה שתקפה מכל החבילה הזאת : אכן, רק אמא יכולה להניק, ולא אבא, סבתא או דודה. אבל גם לגבי טענת הבילעדיות, לתפיסתי האישית, תינוק, שהיה עד לא מזמן עובר המחובר פיסית לאימו, היה מעדיף, אם היו שואלים אותו

, שהדמות שהוא מכיר פיסית כבר תשעה חודשים תמשיך להזין אותו מחוץ לרחם. ולוא מכוחו של הרגל, ומהצורך בפנים (וריח וקולות) מוכרות בעולם החדש אליו הגיע...

ובשולי הדברים - אם הנקה היא ה התחברות האולטימטיבית לילד, שבלעדיה (כמו שעוןלה ברמז מדברים שונים פה) מה זה אומר על התחברות אבהית לילדים? ועל התחברות של מאמצות? ועל....
ה"אני מאמין" שלי הוא שצרכי התינוק בחודשי חייו הראשונים היא להתנתק פיסית באופן הדרגתי, ולא פתאומי, ממקור התזונה שלו. אני לא כל כך מבינה את הקשר לאבהות ולאימוץ : אני מאמינה שלכל תינוק עדיף לגדול עם אמו הביולוגית, בתנאי שהיא רוצה לגדל אותו, על פני שתגדל אותו אם מאמצת. מה לעשות שבעולם לא אידיאלי כמו שלנו לא תמיד אמהות רוצות לגדל את ילדיהן ? במקרים כאלה ברור שאימוץ זה פתרון נהדר. ולגבי אבהות, על כך נאמר - לכל זמן ועת לכל חפץ. קשר עם אבא הוא חשוב ביותר, ואני מאמינה שזרעי הקשר נטמנים בחודשים הראשונים לחיי התינוק, גם אם אין לקשר ביטויים חיצוניים בין האב לתינוק (כמו הנקה) בתקופה זו.

<עכשיו יבוא מטח הביצים ?! >
< מחכה לצידך

>

בעיני "לא בא לי" לא לגיטימי, ואני לא רואה את זה כקושי שלי אלא בהחלט של אותה אמא, ויותר מזה, של התינוק/ת שלה. "לא בא לי" על חשבון צרכים בסיסיים של תינוק בן 3 שבועות נראה לי כאגואיזם טהור. זכותה, כמובן, לעשות מה שהיא רוצה, אבל זכותי גם לחשוב עליה מה שאני רוצה.
טוב, את זה אני לא מעיזה לכתוב...
אני באמת מנסה להיות פתוחה ולנסות לקבל שיש דרכים שונות משלי. כשאני אומרת שהקושי הוא שלי אני למעשה מתכוונת למה שאת כתבת, כלומר שלהרגשתי זה לא בסדר מה שאותה אמא עושה, אבל מאחר ו לי זה נראה לא בסדר, לכן הבעיה שלי.
הרי כאן אנחנו כל הזמן מדברים שכל הורה מחליט מה נכון עבור ילדיו - כן ללכת לבי"ס, לא ללכת לבי"ס, כן להוולד בבית, לא להוולד בבית, אז גם הנקה נכללת בזה.
אחד המפשטים שמאד מעצבנים אותי זה "עדיף אמא רגועה לא מניקה מאמא עצבנית מניקה". לא יודעת למה. ולכן אני אומרת שהקושי הוא שלי. אני מאד רוצה לקבל את זה שכל אמא עושה מה שהיא מרגישה לנכון, כולל לא להניק כי זה לא נוח לה, וגורם לה להיות עצבנית. זה שאני נהנית מהנקה, וזה לא מעצבן אותי, ואני לא יכולה לתאר לעצמי לגדל ילדים בלי להניק לא אומר שזה נכון עבור כולם.

למעשה מה שאני מנסה להגיד שיש אצלי בפנים מלחמה בין להיות "נאורה", "ליברלית", מקבלת את השונה והאחר, לבין תחושת הבטן שאומרת בדיוק מה שכתוב כאן למעלה - בעיני "לא בא לי" לא לגיטימי, ואני לא רואה את זה כקושי שלי אלא בהחלט של אותה אמא, ויותר מזה, של התינוק/ת שלה. "לא בא לי" על חשבון צרכים בסיסיים של תינוק בן 3 שבועות נראה לי כאגואיזם טהור. זכותה, כמובן, לעשות מה שהיא רוצה, אבל זכותי גם לחשוב עליה מה שאני רוצה.

אבל זכותי גם לחשוב עליה מה שאני רוצה.
אכן כן.

אבל אם היא לא רוצה להניק בגלל שלא נעים לה המגע והתלות של התינוק? מה אז?
טרה, רק עכשיו שמתי לב, תראי, בעצם, תראו כי זה גם למה שדפנה ונהר ענו.
ברור שתינוק תלוי. (תלות)
ברור שיש מגע רב עם תינוק
כל מה שטענתי (ביד אחת אגב (-: ) זה שההנקה לא מאפשרת לאמא לחלוק במשימות טענת הבילעדיות היא היחידה שתקפה מכל החבילה הזאת
הבילעדיות - היא היא שמשנה את כל התמונה.

ובעצם הדיון גלש לשאלת סובלנות למי ששקל את כל השיקולים והחליט אחרת מאיתנו וזה מאוד קשה ולא משנה זירת הדיון.

ובברכת ציצ שמח - פורשת פה את תרומתי הצנועה תרמתי (אני מקווה).

"לא בא לי" על חשבון צרכים בסיסיים של תינוק בן 3 שבועות נראה לי כאגואיזם טהור.
אבל את זה אפשר להגיד לא רק על אי-הנקה אלא על עוד אלף ואחד דברים שכולנו עושות. למשל, לנסוע עם תינוק -- הרי זה מסכן את חייו והרבה פעמים גם כרוך בבכי. ובכל זאת רבות מאיתנו עושות את זה בגלל סיבות אגואיסטיות.

מחזירה את הכדור לדיון המרכזי: סיבות לא להניק

רפרפתי על התגובות בדף ולא ראיתי התייחסות למצב בו התינוק עצמו אינו מעוניין לינוק. ישנם גם מקרים כאלה.

רפרפתי על התגובות בדף ולא ראיתי התייחסות למצב בו התינוק עצמו אינו מעוניין לינוק. ישנם גם מקרים כאלה.

החזרת אותי לשאלתי הקודמת, מה אתן יודעות על מקרים כאלה?

נראה לי לא הגיוני/טבעי/נורמאלי שתינוק לא ירצה לינוק.
אולי הוא משקף את הרצון הלא מודע של האמא לא להניק?

אני לא שמעתי על מקרים שבהם התינוק לא רוצה לינוק.
שמעתי וראיתי מקרים שבהם: התינוק קיבל בקבוק ומעדיף אותו על פני השד, מקרים של תינוק עם חוויה לא נעימה או טראומתית סביב היניקה ולכן עצבני ולחוץ כשמציעים לו לינוק, מקרים של לידות קשות עם התערבות מכשירנית (ואקום למשל) שמשאירות את התינוק עם כאבים בראש ובצואר ולכן קושי לינוק או כל מיני קשיים אחרים.
מכיוון שהיניקה היא צורך הישרדותי לתינוק והוא לא מודע לקיומו של התמ"ל (כמו שאומרת אחותה של רסיסים) קשה לי להאמין שתינוק בריא לא רוצה (בלי שום סיבה) לינוק.

אני לא שמעתי על מקרים שבהם התינוק לא רוצה לינוק.

ישנם מקרים שתינוק אינו רוצה לינוק על אף רצונה של האם בכך. אני נתקלתי בכמה מהם (אחד מהם מנסיון אישי). אולי ניתן לנסות להסביר חלק מהם במצבים שתיארת (אם כי לא בודאות), אך לחלק מהמקרים פשוט אין הסבר.

קשה לי להאמין שתינוק בריא לא רוצה (בלי שום סיבה) לינוק.

בחצי שנה בה התרוצצתי בין יועצות הנקה כדי לשכנע את האפרוחית לינוק יצא לי לשוחח עם יועצת הנקה נפלאה ושאלתי אותה בדיוק את אותה שאלה: הכיצד יתכן שתינוקת בריאה שנולדה ללא התערבות מכשירנית, שלא קיבלה בקבוק מיד עם הילוודה לא רוצה לינוק ונכנסת להיסטריה מכך? ואכן היא איששה שיש מקרים כאלה וחלקם נותרים ללא הסבר ממשי.

אולי הוא משקף את הרצון הלא מודע של האמא לא להניק?

בהנחה שהלא מודע הוא לא פיקציה, הרי שהכל יתכן, כי לא ניתן לבדוק זאת. ויחד עם זאת, אני תוהה לגבי יכולת קליטת התכנים הלא מודעים של אם על ידי תינוק. לדוגמא, אם אם באופן לא מודע אינה מעוניינת להחליף חיתולים והיא עושה זאת למרות הכל, הילד יקבל טראומה סביב נושא החיתולים. נשמע לי לא סביר.
אגב, אני מאמינה שלא היה בי התנגדות לא מודעת להנקה. מאוד רציתי והכנתי את עצמי להכל כמעט: לחוסר השינה, לאחריות הבלעדית שלי להאכלה, לקשיים הראשוניים מה לא. אבל לא חשבתי בכלל על אפשרות שהאפרוחית לא תרצה. ואח"כ חצי שנה עוד ניסיתי עם יועצות הנקה ועוד שנה לבד

מה אתן יודעות על מקרים כאלה?

אני יודעת הרבה מאוד לאור ניסיון ושיחות, למעט סיבות מוכחות.

גם ניתוח קיסרי חירום אחרי מצוקה ארוכה עם מים מקוניאלים שאחריו שאבו את הנוזלים ממהריאות בעזרת זונדה ופצעו לו את כל הלוע, גרמו לתינוק של חברה שלי לא לינוק בימים הראשונים. זה הסתדר אחרי טיפול קרניאלי, אבל הוא לא ינק מעל לשבוע וקבל בקבוק. כמובן שאם האמא היתה בורה בעניני הנקה (מתוך חוסר ענין- לא מתוך טיפשות...), ואם לא היה לה כל רצון להתאמץ או "לבזבז כסף על יעוץ", היא לא היתה מניקה אפילו יום.
ובאופן כללי, אני חושבת שהדף הזה אכן מאד שיפוטי, אבל כלפי החברה, לא כלפי בודדים (טוב, אולי גם כלפי כמה בודדים, אבל בצדק

)
נושא ה(אי) הנקה זה חלק מבעיה חברתית גדולה.

התייחסות למצב בו התינוק עצמו אינו מעוניין לינוק. ישנם גם מקרים כאלה.
אין מצב שתינוק לא רוצה לינוק. כמו שאין מצב שתינוק לא רוצה לנשום. יש בהחלט מצבים שתינוק לא מצליח לינוק, לא מצליח לתפוס את השד כמו שצריך בפיו, מתוסכל ליד השד, לא מצליח להוציא חלב מהשד, בוכה נורא, בועט בידיים וברגליים. ונרגע עם בקבוק. אבל זה לא כי הוא לא רוצה לינוק, אלא כי הוא לא מצליח.
אצל תינוק גדול יותר נכנסים גורמים נוספים - הרגל לבקבוק, זרם חזק מידי, מצב של ריפלוקס וכו' שהופכים את חוית היניקה ללא נעימה יחסית לבקבוק, ואז הוא מעדיף בקבוק. כמובן שכדאי לטפל בבעיות, ולא לפתור את העיניין ב"תינוק לא רוצה לינוק".
תינוק בריא, שמעולם לא פגש בקבוק לא "לא רוצה" לינוק. הוא עלול להיות מתוסכל מחוסר הצלחה ביניקה. או שיש בעיה בריאותית שמקשה על היניקה.

לא רוצה לינוק ונכנסת להיסטריה מכך? ואכן היא איששה שיש מקרים כאלה וחלקם נותרים ללא הסבר ממשי.
ללא ספק יש מיקרים שתינוק לא מצליח לינוק בלי שיש לנו הסברים לכך. אבל זה לא שהוא לא רוצה. הוא לא מצליח, הופך מתוסכל, לבסוף הרעב והתסכול נפתרים עם בקבוק, ואז כל קרוב לשד גורם מיד לתסכול "אני רעב, בתנוחה הזאת, מהמקום הזה, אין אוכל." וכמובן מתחיל מיד לבכות בכי היסטרי. בשלב הזה הוא באמת לא רוצה להיות ליד השד - כי זה רק מקום של חוסר הצלחה. לצערי יש מיקרים שתינוקות לא מגיעים להנקה. אבל בהחלט יש גם לא מעט מיקרים בהם אני מצליחה לעזור לתינוק לינוק פעם אחת ביעילות, לקבל חויה חיובית בהנקה, ולאחר מכן הוא כבר יונק. לא תמיד כמובן.
אני מאד מדגישה את הנושא של "לא מצליח" לעומת "לא רוצה". "לא רוצה" נשמע שהוא לא רוצה את אמא, דוחה אותה. "לא מצליח" זה בכלל דבר אחר.
יש תינוקות עם סף תסכול נמוך יחסית, והם מתחילים לבכות מיד כשהם לא מצליחים לתפוס טוב ולקבל חלב. אחרים מוכנים לנסות שוב ושוב בלי להתעצבן, ואז יותר קל לעזור להם.
אני רואה תינוקות רבים במרפאתי שלא מצליחים לינוק בהתחלה (או לא רוצים, כפי שחלק מהאמהות אומרות כשהן מתארות את הבעיה). רבים מהם מצליחים לינוק בהמשך - אחרי כמה ימים או אפילו כמה שבועות, ואף חודשים, אם האמא ממשיכה לשאוב ויש חלב. לצערי יש גם כאלה שלא מצליחים להגיע להנקה.
זה מצב מאד מתסכל, אבל נראה לי שאם מבינים שקיים קושי אוביקטיבי, ולא תינוק שפשוט "לא רוצה", "עקשן" (כפי שכבר אמרו לי) אולי קל יותר להתמודד עם זה.

אבל בהחלט יש גם לא מעט מיקרים בהם אני מצליחה לעזור לתינוק לינוק פעם אחת ביעילות, לקבל חויה חיובית בהנקה, ולאחר מכן הוא כבר יונק.

אז איך את מסבירה מקרה של תינוקת שינקה כבר שבוע ואז החליטה להפסיק, כאשר היא כן הצליחה באותה תנוחה פעמים קודמות?

"לא רוצה" נשמע שהוא לא רוצה את אמא, דוחה אותה

לא לזאת היתה כוונתי כלל וכלל. בזמנו זה גם לא עלה דעתי. אני מדברת על מצב בו לתינוק אין בעיה פיזיולוגית ולעשה הוא יכול לינוק, אולם מסיבה כלשהי לא ברורה הוא אינו עושה כך. אני התייחסתי לכך כ"לא רוצה" משום שבמקרים מסויימים הוא אכן מצליח מדי פעם, אך בכל אופן אינו מעוניין להמשיך.

זה מצב מאד מתסכל, אבל נראה לי שאם מבינים שקיים קושי אוביקטיבי, ולא תינוק שפשוט "לא רוצה", "עקשן" (כפי שכבר אמרו לי) אולי קל יותר להתמודד עם זה.

"לא רוצה" או "לא מצליח" מובילים לאותה תוצאה למעשה.

אז איך את מסבירה מקרה של תינוקת שינקה כבר שבוע ואז החליטה להפסיק, כאשר היא כן הצליחה באותה תנוחה פעמים קודמות?
כפי שאמרתי - אין כללים. בהחלט ראיתי מצבים של תינוקות שינקו ואחר כך הפסיקו. לעיתים הצלחנו לזהות סיבה, ולעיתים לא. כמו חויה לא טובה כי האף נסתם, היה זרם חלב שגרם חנק ותחושת בהלה, פצע בחיך (היה לא מזמן, לאחר לידת בית, בלי שום סיבה, ורק במקרה גיליתי את הפצע).
אם אומרים שתינוק החליט להפסיק לינוק למעשה אומרים שהוא החליט להתאבד - שהרי תינוק ממש לא יודע שהמציאו לפני לא המון שנים בקבוקים ושאפשר לקבל מהם מזון.
אני מאמינה שאין כזה דבר תינוק שלא רוצה לינוק. יש מצב שתינוק לא מצליח, או משהו מפריע לו, ואז הוא מקבל בקבוק, ואז הוא מגלה שהבקבוק מספק לו חלב שלא הצליח לקבל מהשד, או שהיה לו ארוע לא נעים בעת היניקה מהשד, או שהוא מתקשה לחזור לינוק בצורה שתספק לו חלב מהשד, או כל מצב שגורם לו להעדיף את הבקבוק. ואז כל חוית היניקה הופכת ללא נעימה, ויש מעגל קסמים. לעיתים אם אמא לא מנסה להניק כמה ימים התינוק מצליח לחזור לינוק. לעיתים לא. לאחר שתינוק נחשף לבקבוק הוא עשוי להעדיף אותו, גם כאשר הבעיה היסודית שגרמה לו לקושי לינוק כבר חלפה. כי הזרם שונה, כי התנועות שהוא נדרש לעשות כדי להוציא חלב שונות, כי התחושה בפה שונה. אבל הגורם הראשוני שהתינוק לא ינק ונאלץ לקבל בקבוק אינו שהוא החליט לא לינוק, אלא בעיה כלשהיא שאפשר לזהות או לא.

"לא רוצה" או "לא מצליח" מובילים לאותה תוצאה למעשה
אצלי במרפאה ראיתי לא מעט אמהות שהאבחנה בין שני המצבים מאד הקלה עליהן להתמודד עם המצב. בודאי גם זה לא אותו דבר אצל כולם.

ויש גם שביתת יניקה

אני תוהה לגבי יכולת קליטת התכנים הלא מודעים של אם על ידי תינוק.

מאיפה להתחיל לענות...
הבת שלי היא הראשונה להגיב לרגשות שליליים שאני מייצרת, לעיתים ימים לפני שאני שמתי לב שמשהו לא מאוזן אצלי. היא המראה המדוייקת ביותר שלי.

לדוגמא, אם אם באופן לא מודע אינה מעוניינת להחליף חיתולים והיא עושה זאת למרות הכל, הילד יקבל טראומה סביב נושא החיתולים. נשמע לי לא סביר.

אולי לא יקבל טראומה אבל בודאי יקלוט שמשהו בפעולה הזאת מסריח.... (תרתי משמע)
ועלול לפתח התנגדות להחלפה.

פעמים כה רבות הסביבה קולטת בקלות שמשהו לא מאוזן אצלנו כשאנחנו עוד בהדחקה.
על אחת כמה וכמה התינוק המחוברבאופן רגשי ואנרגטי לאמו.

ועוד דבר אחד,

אגב, אני מאמינה שלא היה בי התנגדות לא מודעת להנקה. מאוד רציתי והכנתי את עצמי להכל כמעט: לחוסר השינה, לאחריות הבלעדית שלי להאכלה, לקשיים הראשוניים מה לא.

תבדקי אם לא שידרת עוד מההתחלה שהנקה = קושי, זה מספיק בשביל להכניס אי שקט לתינוקת.

כשיש קשיים בהנקה נראה לי נכון שהאם תברר עם עצמה בכנות, ומעבר להגנות של האגו, אילו מחשבות ורגשות מתקשרות אצלה להנקה וליכולת להניק.

מעבר לכך הנקה קשורה בנושא של נתינה והענקה.
כשהיו לי קשיים בהנקה זה התקשר לי לקושי שלי להיות בנתינה טוטאלית באותה תקופה.

תבדקי אם לא שידרת עוד מההתחלה שהנקה = קושי, זה מספיק בשביל להכניס אי שקט לתינוקת.
אני מודה שאני מאד לא אוהבת את הגישה הזאת. זה שוב מעביר את "האשמה" לאמא. ולהרגשתי זה לא הוגן. אני רואה אמהות שכל כך רוצות להניק, ונכנסות ממש לדכאון ואבל כאשר מסיבה כלשהי זה לא מתאפשר. כל מה שחסר להן זה עוד לחפש בתוך עצמן אם הן "שידרו" משהו שגרם לזה לא להתאפשר.
למה תמיד אמא חייבת להיות אשמה??

למה תמיד אמא חייבת להיות אשמה??

לא להתבלבל בין אחריות לאשמה.
אני כאמא נושאת במלא האחריות על מה שאני משדרת לילדות שלי, לטוב ולרע, ולוקחת אחריות על התוצאות.
אך איני מרגישה אשמה. אני משתדלת להיות מודעת לכוחות ולחולשות ולהרגיש שלמה איתם.

נעמי בן שיטרית

הבת שלי היא הראשונה להגיב לרגשות שליליים שאני מייצרת.

שימי לב שאת מדברת על שני דברים שונים: רגשות שליליים לא מודעים לבין רגשות שלילייים מודעים גם באיחור. ההדחקה שאת מתכוונת אליה (שהאם אינה מודעת לאי רצונה) לא יתגלה מאליו סתם כך פתאום. מסכימה שאם אמא אינה מעוניינת במודע, גם אם אינה מודה בכך בפומבי, התינוק יקלוט זאת במהירות. לדעתי, אין כלל תת מודע, אבל זה נושא לדיון אחר לגמרי.

_אולי לא יקבל טראומה אבל בודאי יקלוט שמשהו בפעולה הזאת מסריח.... (תרתי משמע)
ועלול לפתח התנגדות להחלפה._

ושוב לא מסכימה.

תבדקי אם לא שידרת עוד מההתחלה שהנקה = קושי

בדקתי ולא, לא שידרתי. את יודעת מה הוא קושי? קושי הוא לשאוב ולתת לתינוקת את החלב בבקבוק במשך שנה וחצי (וזה לא קל כשמדובר בתינוק פעיל וצריך לשאוב כמו הנקה של תינוק בן יומו כדי שלא יתייבש החלב), קושי הוא להתרוצץ בכל רחבי הארץ כדי להגיע ליועצות הנקה, קושי הוא לתת את החלב ולא לדעת האם הוא יגמר עד תומו והאם ישאר חלב שהושג במאמץ נוראי ולזרוק אותו. הנקה טבעית היתה יכולה להיות הדרך הקלה באופן משמעותי ביותר.

_אני מודה שאני מאד לא אוהבת את הגישה הזאת. זה שוב מעביר את "האשמה" לאמא. ולהרגשתי זה לא הוגן. אני רואה אמהות שכל כך רוצות להניק, ונכנסות ממש לדכאון ואבל כאשר מסיבה כלשהי זה לא מתאפשר. כל מה שחסר להן זה עוד לחפש בתוך עצמן אם הן "שידרו" משהו שגרם לזה לא להתאפשר.
למה תמיד אמא חייבת להיות אשמה??_

מסכימה עם כל מילה. רק כשרואים ושומעים באמת את כאב הלב מאחורי אי ההצלחה הזו אפשר להבין. מודה לך שתיארת זאת בצורה כל כך נכונה.

למה תמיד אמא חייבת להיות אשמה??
לא תמיד, לפעמים (למשל - במקרים הלא-מוסברים).
אבל חשוב יותר - לא אשמה, אלא אחראית.
אני צריכה לצאת, אז אני לא אפרט (אולי בשמת תוכל, או אני אח"כ)

בעצם - סיפור כדי להדגים את ההבדל בין אשמה לאחריות -
אני במרפאה עם תינוק (תינוקת? אני לא זוכרת מי מהתאומים) בן חודשים ספורים. הרופאה בודקתותו, הוא מונח על המיטה, ובוכה. אני ליד הרופאה, מנסה לומר שאני רוצה לקחתותו על הידיים, ושתבדוקותו עלי. היה לי מאוד קשה לשמוע אותו בוכה ככה, ומונעים ממני לעזור לו.
הרופאה אומרת לי "עזבי, את לא אשמה, זו אני.".
אוף כמה כעסתי!
מי התיחס לאשמה? אני יכולתי לעשות שינוי ולעזור לילד!
(התאום השני נבדק כשהוא על הידיים שלי!)

ככה גם פה - האמא אינה אשמה. היא אחראית. היא יכולה (לפי נעמי) להרפות, לנשום, לטפל בהרגשה של עצמה, וזה ישפיע על התינוק. אין פה ענין של הלקאת האם, אלא של הצעה קונסטרוקטיבית לגמרי לעשות משהו שיעזור לתינוק.

עפתי.