סיבות לאי הנקה

אלא של הצעה קונסטרוקטיבית לגמרי לעשות משהו שיעזור לתינוק.
ולאמא

את יודעת מה הוא קושי? קושי הוא לשאוב ולתת לתינוקת את החלב בבקבוק במשך שנה וחצי
וואו!! זה באמת קושי אמיתי. הנקה היא פיקניק לעומת זה. יש מיניקות רבות, ורק מעטות ביותר שעומדות בשאיבה, בודאי לטווח ארוך. הנקה היא בסופו של דבר מהנה ונעימה לשני הצדדים, ברוב המוחלט של המיקרים. שאיבה - זה ממש קשה, ובודאי לא מהנה ונעים. באמת כל הכבוד!

אבל חשוב יותר - לא אשמה, אלא אחראית.
אבל למה האמא אחראית אם התינוק לא מצליח לינוק, כמו במקרה ש טילנדסיה מבוייתת תיארה. למה האמא צריכה לקבל על עצמה את האחריות למצב הזה? יתכן ויש מצבים שאמא "משדרת" כל מיני דברים. אבל אני מרגישה ממש התקוממות מהרעיון שתמיד אמא צריכה לחפש בעצהמ את האחריות לכל דבר שקורה. יש לנו המון אחריות, אבל בהחלט לא על הכל. אפשר להחליט אם לוקחים תינוק בוכה על הידיים, או אם לישון איתו בלילה, וכאן אפשר לקבל אחריות על מה שאנחנו עושים, אבל למשל במצב שתינוק לא מצליח בשום אופן לינוק (ולצערי אני רואה לא מעט כאלה) - איזה אחריות בדיוק יש לאמא? ולמה להעביר אליה את האחריות ?
האם אמא שיולדת פג בשבוע מוקדם גם צריכה לחפש את האחריות שלה? מדוע לא השתדלה יותר? אולי ההריון היה לה קשה והיא שידרה לתינוק שיצא כבר?
אני לא מרגישה בנוח עם הטלת האחריות על כל מצב על האמא.

במחשבה נוספת - אולי השאיבה ומתן חלב האם בדרך אחרת היא היא קבלת האחריות. אולי אני לא הבנתי נכון את המילים "קבלת אחריות" ופשרשתי אותן בדיוק כמו "אשמה". ולכן - אכן יש דרך שהאמא יכולה לקבל אחריות. אבל חשוב לזכור שלא כל אמא יכולה לשאוב, וכמובן שגם אז היא לא אשמה...

היא יכולה (לפי נעמי) להרפות, לנשום, לטפל בהרגשה של עצמה, וזה ישפיע על התינוק.
לצערי זה ממש לא יעזור לתינוקות רבים שלא מצליחים לינוק. זה כמו להגיד לאשה שלא נכנסת להריון להרגע, ואז תכנס להריון. יש כאלה שזה יעזור להן, אך למרבה הצער לרבות לא. וזה רק מדכא ומעצבן.

לדעתי, אין כלל תת מודע, אבל זה נושא לדיון אחר לגמרי.
טילנדסיה, אני מבינה שאין לנו בסיס לדיון. נצטרך להסכים שלא להסכים.

אבל אני מרגישה ממש התקוממות מהרעיון שתמיד אמא צריכה לחפש בעצהמ את האחריות לכל דבר שקורה

אמא ל - 5,
בחיים שלי באופן כללי אני לוקחת אחריות מלאה על המציאות שאני יוצרת. זה לא מפחית מהאחריות שיש לצד השני שגם הוא יוצר.
(היצירה היא לא תמיד מודעת)
כך אני מתפתחת ומרחיבה את המודעות שלי לגבי עצמי.
זה מאפשר להיות במקום אותו תיארה גילה:

האמא אינה אשמה. היא אחראית. היא יכולה (לפי נעמי) להרפות, לנשום, לטפל בהרגשה של עצמה, וזה ישפיע על התינוק. אין פה ענין של הלקאת האם, אלא של הצעה קונסטרוקטיבית לגמרי לעשות משהו שיעזור לתינוק.

ברור לי שאם התינוקת שלי מתנתקת באיזשהו אופן מהרצף הטבעי שלה, לי יש איזשהו חלק בכך. אני לוקחת עליו אחריות בשמחה מהולה בכאב.

אני לא מרגישה בנוח עם הטלת האחריות על כל מצב על האמא.
לא כל מצב.
אבל האם אין מצבים בהם שינוי שאמא תעשה בעצמה ישפיע על התינוק?
קחי למשל את הטענה הקלאסית (של מפסיקות-להיניק) "עדיף שתהיה לתינוק אמא רגועה". אני אומרת! לא! באמת עדיף שאמא תהיה רגועה, אבל שתחפש דרך אחרת להשיג את זה.
האם אני מאשימה את האמא בחוסר-יכולת להיות מיניקה וגם רגועה? לא! (למען האמת - היא זו שמכריזה על כך) אני מציעה לה לקחת אחריות על הרוגע שלה, ולא להטיל את האחריות על אם היא כן/לא רגועה על ההנקה.

(אולי הדוגמה שלי לא טובה. אבל אני מקווה שהסברתי את הרעיון. ביקרת כבר בדף אחריות מול אשמה?)

לגבי אחריות ואשמה.
באמת אין לי כוח להיכנס שוב לדיון הזה.
אני גם מתנצלת מראש אם אשמע "שיפוטית". אני פשוט הולכת לכתוב בצורה ישירה לגמרי, בלי קישוטים.

אמא ל-5, את, כמו טילנדנסיה מבוייתת, מבלבלות לחלוטין לחלוטין לגמרי באופן מוחלט בין "אחריות" במובן שמדובר עליה כאן לבין "אשמה". (זה במקום ניסוח מעודן ופרחוני: "כנראה שבדף הזה חסר הסבר ברור למושג ה"אחריות" כפי שהוא נדון כאן").

לשתיכן יש בלכסיקון אך ורק "אשמה".

אין לכן בכלל מושג של "אחריות" שנפרד, נבדל, מנותק לגמרי, לא שייך, ל"אשמה". אין לכן. זה לא קיים אצלכן במוח, במודעות, בהבנה, בתובנה, בתפיסה, באידיאולוגיה, בקונצפציה, איפה שתרצו. אין לכן.
לכן אתן לא יכולות להבין מה אומרים גילה, נעמי ועוד אחרים פה. אתן ישר מתרגמות את זה לשפה "שלכן", וזה כמובן נשמע כמו "אשמה".

זה יותר רחב מזה. זה מתחבר לי לדף בריאות וחולי גוף ונפש . איך אפשר להבין מלה אחת ממה שאני מנסה להגיד, אם לא קיים מושג ה"אחריות" שאנחנו מדברים עליו כאן? אי אפשר! זה ישר מיתרגם ל"אשמה", ומאשמה בורחים.

עכשיו, כל מה שטילנדנסיה מבוייתת כתבה, בגלל שהיא מפחדת מאשמה, נשמע לאוזניים שלי כמו: "היתה בעיה קשה, אמיתית ואובייקטיבית. היא לא היתה באשמתי. לא היה לי שום קשר לזה. עשיתי כל מה שיכולתי לעשות, ושום דבר לא עזר".
זה ניסוח של אדם שמרגיש אשם (בסתר הלב יש חרדה גדולה: אולי אני עשיתי משהו שגרם לזה? אולי אני פספסתי משהו שיכול היה לעזור ובגלל זה לא הצליח לנו?), ומתגונן מפני זה.
ככה זה נראה.
אנחנו מזהות את זה.
מי שמכיר רק "אשמה" עושה אחת מהשתיים:
א. מאשים את ט"מ.
ב. מצדיק את ט"מ.

גילה, נעמי, אני ואחרות לא מאשימות אותה בכלל.
וגם אי אפשר לדבר על "מצדיקות", אם כי אני בטוחה שכולנו מקבלות לחלוטין את העובדה שהיא בכלל לא אשמה במה שקרה, שהיא עשתה כמיטב יכולתה, אפילו מעל ומעבר למה שכל אדם סביר היה עושה לפתרון הבעיה, שהיתה שם בעיה קשה או אפילו בלתי אפשרית לפתרון, ולפעמים קורים דברים רעים לאנשים טובים.
אם מנסחים את זה בצורה קולעת, זה נשמע כמו "מצדיקות אותה" ו"נותנות לה לגיטימציה", כמו אישור וחותמת כשרות, לאוזניים של מי שמפחדת מאשמה. ואז היא מרגישה שמבינים אותה, אוהבים אותה ומקבלים אותה.
אם מפשלים בניסוח - מפשלים במובן זה שמשתמשים במלים שלא משדרות אוטומטית "הצדקה" למי שזו השפה שלו - אז האוזניים של מי שמפחד מאשמה שומעות "את אשמה". אפילו שלא זה מה שנאמר, בכלל בכלל.

הסיבה היחידה שגילה, נעמי, אני ואחרות מעוניינות לנתח מקרה כזה ולהעמיד דברים על דיוקם (וגם אמא ל-5, כשהיא מבהירה שאין דבר כזה תינוק שלא רוצה לינוק - רק תינוק שלא מצליח ומזה מתחיל מעגל שלילי שלא תמיד יודעים למה התחיל ולא תמיד אפשר לצאת ממנו) - היא כדי לעזור.
אם לאמהות אחרות, כרגע או בעתיד.
ואם לט"מ עצמה, במקרה שהיא תרצה להניק בעתיד.

יש פה דפים אחרים שמסבירים את עניין האחריות, אבל יכול להיות שצריך שדה שלם של ידע, תפיסה והבנה כדי להבין את המושג הזה. שאי אפשר להבין אותו אם לא רואים את כל התפיסה שהוא יושב בתוכה (הדף על מה שרופאים לא רואים ניסה להסביר את מושג האחריות, אבל אפשר היה לראות שהרופאים שכתבו שם לא הצליחו בשום פנים ואופן להבין אותו. הם כל הזמן חזרו לתפיסת האשמה שלהם, ולא היו מסוגלים לצאת ממנה. אז זה כנראה מושג מאוד קשה להבנה).

אני כן יכולה להגיד, שמי שיש לה מושג כזה של "אחריות" לא זקוקה לאשמה.
כשעושים את הצעד קדימה אל כל תפיסת החיים שמגולמת במושג ובמונח "אחריות" כפי שאנו משתמשים בו כאן - נפטרים מהאשמה! אולי לא מייד (קשה להיפטר מההרגל הדביק הזה להרגיש אשמה (-; ), אבל בגדול הוא סותר את האחריות, וככל שמפנימים יותר את החיים באחריות כך לא נשאר שום מקום לאשמה. היא נדחקת החוצה עד שהיא נעלמת לגמרי.

באחריות, מפיקים לקחים, בלי לנזוף בעצמנו. איך יכולנו לדעת אז את מה שאנחנו יודעים היום? (האם כל דבר הוא שיעור ? רק למי שרוצה ללמוד, כמו שכתבה עירית לוי . וכדי שנלמד, אנחנו מוכרחים להיכשל!) לא יכולנו! אז זאת לא אשמתנו! והאשמה בכלל לא מעניינת אותנו.
אבל אם אנחנו רוצים לקחת מזה משהו חיובי, אנחנו מסתכלים אחורה ואומרים, למשל: אה! אולי זה משהו שאני שידרתי בלי לדעת! אז אם אעשה שינוי כזה וכזה, זה לא יקרה לי שוב!
שימי לב, ט"מ, שאת בכל מקרה "הוכחת" לעצמך שהנקה = הקרבה . (לא רוצה להיכנס לזה, אז מחקתי את כל מה שהוספתי בסוגיה הזאת)

אז מי שיש לו תפיסה, שהמחשבות שלנו יוצרות את המציאות שלנו, שהאנרגיות של הציפיות שלנו משודרות לעולם ויוצרות את המציאות - לא יכול לפספס את הקשר הזה. וכן יכול ללמוד ממנו. ללמוד ממנו משהו על עצמו, ומשהו למחר.

(טוב, מחקתי עוד קטע נורא ארוך שבו הסברתי איך במקום להרגיש "אשמה" על הבחילות וההקאות בהריונות שלי, אני בחרתי ב"אחריות", אבל זה עוד ייכתב במקום אחר).

זה מתחבר לי לדף בריאות וחולי גוף ונפש
נכון נכון. גם לי. רק ששם הדף כ"כ ארוך, שאני לא מצליחה לשלופותו.

רועי שרון כתב פעם משהו נוסח "קיבלתי את ההחלטה הטובה ביותר, בהתאם לידע שהיה לי אז". ולכן - אין חרטות, אין כעסים, אכזבות. ישנה רק האפשרות, אם לומדים משהו חדש, לקבל בפעם הבאה החלטה שונה.

אין לכן בכלל מושג של "אחריות" שנפרד, נבדל, מנותק לגמרי, לא שייך, ל"אשמה". אין לכן. זה לא קיים אצלכן במוח, במודעות, בהבנה, בתובנה, בתפיסה, באידיאולוגיה, בקונצפציה, איפה שתרצו. אין לכן.
זה נשמע כועס. אני צודקת? או אולי מיואש ממני?
אני מודה - קשה לי להבין בדיוק למה הכוונה "אחריות". למעשה כל מה שציטטתי במשפט כאן למעלה זה בדיוק נכון. גם לאחר כל הדברים הארוכים של בשמת א - אני לא מבינה. קראתי בעיון, ואני יודעת שאני מפספסת משהו, אבל לא ברור לי מה.
אולי אם תכתבי על הנושא של הבחילות וההקאות בהריון אוכל להבין טוב יותר, פשוט בדרך ההדגמה.

טוב, ראיתי עכשיו את הדף אחריות מול אשמה, ואמשיך את הדיון הזה שם. הוא בכלל לא שייך לדף הזה.

אם אם באופן לא מודע אינה מעוניינת להחליף חיתולים והיא עושה זאת למרות הכל, הילד יקבל טראומה סביב נושא החיתולים. נשמע לי לא סביר.
סביר גם סביר (ואף מתועד).
הפסילה הזאת מכל וכל של דברים שאינם מובנים לך, שקשה לך אולי לקבל לא מובנת לי. לא הכל בחיים שחור ולבן. תת-המודע והשפעתו על התנהגות היחיד, והשפעתה של זו על הסביבה תועדה רבות. לא פה המקום להרחיב.

וואו, ממש ניתוח אופי ואני בכלל התכוונתי לציין סיבה נוספת לאי הנקה לדברים שכתבה בשמת בתחילת הדף (תודה על המחמאה

), מצטערת אם טעיתי בדף, פשוט היה לי חשוב לציין את הסיבות, אם כבר הופיעו במלואן. בכלל לא שאפתי לנתח את המקרה שלי.

למרות שזמני קצר רוצה להבהיר מספר דברים:

איני חשה אשמה כלל וכלל. ההתנגדות הראשונית שלי היתה לתליית אי הצלחת התינוק לינוק באי רצון לא מודע להניק. למרות כל הנאמר איני מקבלת הסברים מאלו, לא מאמינה ברצונות או המנעויות בלתי מודעות. ואני יודעת שהפסיכודינאמיים למיניהם יצלבו אותי על כך. כאן אני מסכימה עם נעמי בן שיטרית כי נאלץ להסכים כי איננו מסכימות, משום שגישתנו שונה.

בנוסף, נטילת אחריות היא דבר חשוב וזאת אגב אכן עשיתי (וזאת ללא נטילת אשמה). אולם, איני מוכנה לקחת אחריות על דברים שאיני יכולה לשנות. אני מאמינה גדולה בדברי ברונר שטוען כי הילד מגיל צעיר מאוד שותף להתפתחותו ולא הכל תלוי בהורים. אי לכך אני הכרתי באחריותי לספק את המקסימום האפשרי שיכולתי למרות הסביבה הלא תומכת.

כפי שציינתי, אני מאוד תומכת בדברי אמא ל 5 לגבי נושא ההאשמה משום שאני מכירה אמהות שהתנסו בכך ואני יודעת כמה האשמה הן סוחבות איתן וזמן רב ביותר. והנושא כה טעון עבורן שדיון שבאשמה מול אחריות לא יקדם אותן. על כן, להטיל עליהן אחריות נוספת הנוגעת לתחושות לא מודעות כביכול עלולה ליצור אנטגוניזם מוחלט בפעם הבאה.

זה כלל וכלל לא דיון אובייקטיבי נטול תחושות ואמונות מוקדמות עבורן.

שאת בכל מקרה "הוכחת" לעצמך שהנקה = הקרבה.

איני קוראת לזה הקרבה, אלא נתינה ולעתים היא אכן דורשת השקעה גדולה יותר. אבל תפקיד ההורות במהותו דורש הרבה השקעה ונתינה ודחיית סיפוקים אישיים. בנוסף, ניסיתי להבין ולא הצלחתי למה היתה כוונתך.

מיכל שץ

מכיוון שאני לומדת את הנושא אשמח מאוד להפניות לתיעודים אלה.

הפסילה הזאת מכל וכל של דברים שאינם מובנים לך, שקשה לך אולי לקבל לא מובנת לי. לא הכל בחיים שחור ולבן. תת-המודע והשפעתו על התנהגות היחיד, והשפעתה של זו על הסביבה תועדה רבות. לא פה המקום להרחיב.

זו לא פסילה מראש של דברים שאינם מובנים לי. לפני שנים האמנתי בעמדתו של פרויד ובתו אנה פרויד וכל ממשיכיהם (יונג, מאהלר, קליין וכולי). לאחר מכן לאור לימודים וחוויות שיניתי תפיסותיי. תפיסה זו אינה של שחור ולבן למרות שאינה כוללת תת מודע (שלטעמי הוא התחמקות ברורה מאחריות). באמת לא ארחיב כאן משום שזה באמת אינו המקום.

מאוחר יותר אקרא יותר לעומק את התגובות.

_אין לכן בכלל מושג של "אחריות" שנפרד, נבדל, מנותק לגמרי, לא שייך, ל"אשמה". אין לכן. זה לא קיים אצלכן במוח, במודעות, בהבנה, בתובנה, בתפיסה, באידיאולוגיה, בקונצפציה, איפה שתרצו. אין לכן.
זה נשמע כועס. אני צודקת? או אולי מיואש ממני?_
לא, לא כועס, אלא מנסה להגיד משהו בצורה מאוד חריפה.
קודם היה כאילו דיון, כאילו שמדברים על מלים שכל אחד יכול להבין.
ופתאום תפסתי - לא. לא כל אחד. יש פה חוליה חסרה. יש פה משהו שלא נמצא אצלכן על המפה בכלל. לפני שמתקדמים מוכרחים לקבל את העובדה הפשוטה אבל המפתיעה הזאת.
פתאום התחבר לי למה אני מקבלת תגובות כאילו דיברתי סינית. באמת דיברתי סינית!

_אם אם באופן לא מודע אינה מעוניינת להחליף חיתולים והיא עושה זאת למרות הכל, הילד יקבל טראומה סביב נושא החיתולים. נשמע לי לא סביר.
סביר גם סביר (ואף מתועד)._
תודה למיכל שץ שאמרה את זה במקומי (-:

מכיוון שאני לומדת את הנושא אשמח מאוד להפניות לתיעודים אלה.
תעוד של מה?
של קיבעון אנאלי?
אני בטוחה שאת אדם מספיק אינטלגנטי למצוא לבד! סה"כ נראה שאת שוחה בחומר.
אני לא זוכרת בע"פ, ואין לי זמן כרגע, אולי בשמת תוכל להרחיב. (לגבי מקורות)

וואו, ממש ניתוח אופי
הי, הכנסת תגובה לפני ששלחתי! לא פר!
אבל לא ניתוח אופי. ממש לא. ניתוח טקסטואלי (משהו אחר).

אולם, איני מוכנה לקחת אחריות על דברים שאיני יכולה לשנות.
את מדברת על אחריות במובן "אשמה", לא במובן שאנו מדברות כאן. ראית את הדף החדש?

אי לכך אני הכרתי באחריותי לספק את המקסימום האפשרי שיכולתי למרות הסביבה הלא תומכת.
כאן, שוב, את מדברת על "אחריות" מתוך הדיכוטומיה של אשמה-הצדקה. את מצדיקה את עצמך: "עשיתי את המקסימום", "כל התנאים היו נגדי". זאת לא "אחריות" במובן שאנחנו מתכוונות. זה הפוך בדיוק.
ואני רוצה להזכיר לך, שכולנו מאמינות לחלוטין שעשית את המקסימום, ושהמצב היה קשה, וכל היתר. אני לא סתם אמרתי את זה. זה בדיוק כך. ואני בטוחה שכולן מסכימות איתי.

להטיל עליהן אחריות נוספת הנוגעת לתחושות לא מודעות.
את האחריות במובן שמדובר כאן אי אפשר לעולם להטיל. זה משהו שרק האדם יכול לקחת לעצמו, ואך ורק לטובתו ולתועלתו. את מדברת על אשמה. את מדברת על תחושת אשמה לגבי דברים שלא היינו יכולים לדעת אותם בזמן אמת.

ניסיתי להבין ולא הצלחתי למה היתה כוונתך.
אני מבינה. אבל זה יצטרך להישאר ככה, כי בדיוק מה שלא רציתי היה להיכנס לניתוח אופי או כל דבר אישי דומה.
יכול להיות שהדיון בדף אחריות מול אשמה (אני תוך כדי הנקה ולא יכולה לבדוק שם מדויק) ידבר אלייך ויהיה מובן לך, או שמאיזו שהיא סיבה אחרת תהיי יום אחד מעוניינת להתבונן בכל מה שארע מזווית אחרת מזו שאת מתבוננת דרכה היום. אז, במקרה כזה, אם תפני אלי ותבקשי ממני את התובנות שלי - אני אתן לך בשמחה.
כרגע אני חוששת שכל מה שיש לי להגיד גם לא יובן לחלוטין, ובעיקר - יגרום לך להרגיש רע, במקום טוב יותר! וזו בכלל לא כוונתי.
אני אדבר אך ורק כשאדע בבטחון שדברי יועילו לך.

אולי בשמת תוכל להרחיב.
אם תרצי תמצאי. אני לא מעוניינת כרגע להיכנס לחיפוש הזה, וזאת הסיבה שנמנעתי מלהגיד משהו על זה קודם.

_איך במקום להרגיש "אשמה" על הבחילות וההקאות בהריונות שלי, אני בחרתי ב"אחריות"
בבקשה תכתבי.
לא בדף הזה, לא כרגע. זה דחוף לך?_

לי כן. אני מתמודדת עם הנושא בימים אלה ממש.
לא כל כך על האשמה, אלא יותר על מציאת הסיבות הלא מודעות לבחילות. (מתוך רצון ללקיחת אחריות מלאה)
חיפשתי ולא מצאתי דיון על זה , חוץ ממשפט אחד שנכתב מזמן ולא קיבל שום תגובה שהבחילות הן התנגדות לא מודעת להריון.
אשמח לתובנות באיזה דף שתראי לנכון.
תודה.

בשמת כבר כתבה ב-אחריות מול אשמה.

לא הנקתי כי לא רציתי.
אני בספק אם אי פעם יצליח מישהו להסביר עד כמה המשפט הזה פשוט לא קיים. הוא מורכב מכל כך הרבה נימים חסרי שם, שזהו חטא לדון לכף חובה אשה שאומרת אותו.
הלוואי ודווקא כאן תתחיל תנועתו של גל חמלה לכל מי שאומרת משפט כזה. אותה ילדה מבוהלת ובודדה ומורחקת מהוויתה שעטתה בגד משרדי גברי מובהק ויוצאת בהצהרות אנטי הנקה, זקוקה לחיבוק המנחם יותר מכל.

_במקום לומר משהו כמו:
לא הנקתי כי לא רציתי._

אני בכלל לא שופטת את זה. כתבתי את זה בטון הכי נייטרלי שיש. כציון עובדה.
וכן - יש נשים שלא רוצות להניק ולכן המשפט הזה קיים. גם שמעתי נשים אומרות אותו.
אפשר כמובן לומר, שמאחורי חוסר הרצון להניק מסתתרים הרבה נימים חסרי שם ושזו סוגיה עמוקה ומורכבת. ואני אהיה הראשונה להסכים איתך על כך!

הלוואי ודווקא כאן תתחיל תנועתו של גל חמלה לכל מי שאומרת משפט כזה. אותה ילדה מבוהלת ובודדה ומורחקת מהוויתה שעטתה בגד משרדי גברי מובהק ויוצאת בהצהרות אנטי הנקה, זקוקה לחיבוק המנחם יותר מכל.
אני דווקא מוצאת את עצמי מתחברת למשפט הזה שכתבת.

השיפוט שיש לי בנושא הוא לא על הנשים עצמן ועל הבחירות שלהן ועל מה שהניע אותן לבחור את שבחרו (הילדות שהן עברו, מודל ההורות שהן היו עדות לו כילדות וכו').
אני שופטת את החברה שלא מעניקה להנקה את הכבוד הראוי לה ואת התנאים שהיא זקוקה להם, ולא מעניקה לתינוקות ולאימהות את התרבות התומכת הנקה שהם זקוקים לה.
הקושי שלי הוא קושי עם תרבות. לא עם אינדיווידואלים.

אפשר כמובן לומר, שמאחורי חוסר הרצון להניק מסתתרים הרבה נימים חסרי שם.
לא. לא. מאחורי המילים "לא רוצה להניק" יש מצב. המצב לא מתואר על ידי המילים. המילים הן כיסוי לגיטימי למצב.

לי אישית קשה לראות נשים שמצהירות שהן רוצות להיניק, לכאורה מבקשות עזרה/ידע ובפועל אוטמות אוזניהן ועושות מראש ובמודע כל מה שמכשיל הנקה (ועושות את זה אפילו בלי ידע תיאורטי, בראבו...).
סליחה, בלי להכיר אף אחת מהנשים שאת מדברת עליהן אני בטוחה שאת עושה להן עוול, ולכל אחת מהן עוול שונה, בהתאם למצבה שבהכרח נסתר מעינייך.

אותן נשים, מן הסתם לא היה להן מושג לפני מעשה מה זו הנקה, במה היא כרוכה ומה משמעויותיה, ואחרי שהבינו - נבהלו.
אל תהיי כל כך בטוחה. שוב, את עושה עוול לציבור המורכב מפרטים על כל גווניהם.
כדאי להימנע מהכללות למרות שזו דרך קלה להסביר מצבים מורכבים.

מי שרוצה לפספס, תפספס. מי שבאמת לא רוצה (או בניסוח של הפלונית, מי שמבוהלת ומורחקת מהוויתה), לא תניק, ולא משנה אם תישן בלילה עם קלטות שעושות היפנוזה תומכת הנקה. זה לא שהיא תנסה ולא תצליח. זה שהיא תעשה הכל כדי לא להצליח.
מוחקת מראש שצף קצף עוד לפני כתיבתו (-: (אפשר להסתפק ב:אני ממש לא מסכימה איתך?")
תודה על ההשראה למיתון וסחתיין על האיפוק.

בעצם, אם הבנתי אותך נכון, את בעצם טוענת שאם אישה אומרת: "אני לא רוצה להניק", זה לא באמת שהיא לא רוצה. זה סתם הסבר פשטני, לתפישתך. אלה הן רק מילים שמאחוריהן יש מצב מורכב וסבוך.
לזה התכוונת? כי לזה אני מתחברת גם כן.

ושוב,
זה מאוד מזכיר לי את הדיון בדף אמא לא מיניקה מתוסכלת.

ובכל מקרה, אני מציינת שנכנסתי לדיון בעיקר כי צרם לי שלא קראת ממש את הדברים ובכל זאת מתחת ביקורת (מה שכמובן לגיטימי, כי שם הדף לכשעצמו הקפיץ אותך). אני מדגישה, מראש לא היתה לי ממש התנגדות לדעה שאת מציגה.

<נראה לי שאני פורשת מהדיון בשלווה

>

(סליחה על עריכת-הבזק -- מקוה שלא דרכתי על יותר מדי דברים. אנסה לסדר את כל הקצוות.)

מעתיקה לכאן מה שעניתי לקומה ג' בדף הישן, אם אתן פורשות אשב לי בחושך ואקטר.

טוב קודם כל אני באמת לא יכולה, כי באמת לא מכירה אותן. וכמה שתרגישי שאת מכירה אותן, לעולם אולי לא תדעי מה התסביכים העדינים והלא מודעים שלה עם מגע בגוף, למשל.
אבל אני אנסה בכל זאת משהו חובבני שאני מראש קצת מסתייגת ממנו:
לי זה מריח כמו כשל מערכתי
גם לי,
ומי ש "עושות קולות של רוצות נורא להצליח" בעוד שאין המצב כך. הן קורבנות שלו.
אז נכון שאי אפשר להיתלות בקורבניות להסביר כל דבר. אבל מי שיוצאות ממעגל הכשל החברתי הן הרבה פעמים (זהירות, הכללה:) או נשים שיכולות ואוהבות ואף זקוקות להיות חריגות, ויש להן הכוחות והנטיות הנדרשים לכך, והן נמצאות "לא פראייריות " גם במצבים אחרים בחיים, או נשים שכלל לא חשופות לכשל החברתי הזה כי הן לרוב מחוץ לזרם המרכזי והשפעותיו (אתיופיות?) (עם כבוד גדול לאלה וגם לאלה)
יש לבחון, אולי (אני גם רחוקה מלהיות סוציולוגית), את המכלול של כל אחת מנשים אלה. לראות את המארג המשפחתי שלה, הימצאות יחסי אמון עם נשים מבוגרות ממנה, יחסי העבודה שלה, אופי יחסיה עם גברים, אופי קבלתה צווים חברתיים שונים...תתחילי בלבדוק כמה מהן הולכות עם מכנסיים נמוכים שרואים את הבטן (-:
<חושפת ביתר חומרה את היעדר כישוריי הסוציולוגיים>

אבל אני רוצה לחשוב על זה עוד.

טוב, אני חייבת לזוז. קראתי את כל הדף (בחיי!) ובאמת הדיון הוא יותר על סיבות גלויות וסמויות, למרות שההודעה הראשונה מדברת על תירוצים. אי לכך ובהתאם לזאת שיניתי את שם הדף. למי שיש כוח -- יש למעלה דיון על הנקת פגים שכדאי להפריד לדף אחר, אני חושבת.

חריגות במובן החיובי של המילה, כמובן.

עוד נסיון: אנחנו חיים בחברה שקיימת על טרנדים. והכוח של הטרנד מסמא את האינסטינקטים היותר מובלעים. אבל המילוי אחרי צווי הטרנד מצריך חומרים אחרים לגמרי והתכוונות אחרת, והאמהות בעידן הטרנד מתבלבלות, כי לא ברור להן לאן לנתב ואיזה סוג של אנרגיה. כעת יש טרנד שצריך להניק. האנרגיה שדרושה להנקה שונה מהאנרגיה שדרושה למילוי צוו חברתי חדש.
בקיצור, יוצא שאמרתי שיש לך חברות שטחיות....אבל הלוואי שהיה אפשר לפתור את זה בכזאת קלות.

זהו חטא לדון לכף חובה אשה שאומרת אותו.
אבל אנחנו לא דנים אותה לכף חובה.
אנחנו מאשימים את החברה שנטעה בה תחושות כאלה.
אנחנו מאשימים חווית הנקה רעב (ללא תמיכה וכיו"ב).
וכו' וכו'

הטענה ב-"תירוצים" היא שיש נשים שבאמת לא רוצות (בלי לדון אותה), ולא מסוגלות לומר זאת, לכן משתמשות ב(למשל) "לא היה לי חלב"

ציטוט מתחילת הדף:
_יש לי מכרה שאינה מניקה . מהתחלה היא טענה (ועדיין טוענת) שלא היה לה מספיק חלב, התינוק בכה והיא נשברה אחרי שבועיים ועברה לתחליף.
יצא לנו לדבר לאחרונה ואמרתי שנמאס לי לשאוב (אחרי 7 חודשים ) ושאני מתחילה להרגיש שזה מגביל אותי. והיא מצידה אמרה שהיא לא התחברה לקטע הזה של הנקה, והרגישה שזה כובל ומגביל, וכמובן, בנוסף לזה לא היה לה חלב אז היא הפסיקה....
זה כאמור נאמר אחרי שכול הזמן היא טענה רק שלא היה לה חלב ושמאוד רצתה להניק. כנראה שבעובדה שהצבעתי על מה שנראה בעיניה כקושי מסויים בהנקה, נתתי לה לגיטימציה לומר לי את האמת.
מה אני מסיקה מזה:

שזו עוד דוגמא לאמא שהפסיקה להניק בטענה שאין חלב, אבל לא בטוח שזו הסיבה האמיתית (אולי איזה קשר נפשי בין חוסר הרצון להניק ותפוקת החלב?)
שאולי יש הרבה נשים שלא רוצות להניק אבל מרגישות שלא בנוח לומר את האמת?_

נראה לי שמטרת הדף לזהות את התירוצים האלה ולעזור לאותן אמהות לגלות את האמת שלהן. (לעצמן ולסביבה)
בנוסף לכך העניין האישי שלי בדף, הוא קבלת תמיכה בהתמודדות עם אמהות אלה. (כמה מחברותיי הטובות)

>לא קראתי את כל הדף<

האם נכון לומר להריוניות שהצלחת ההנקה תלויה בכמה היא מעוניינת להניק?(כמו כל דבר אצל נשים גם זה פסיכולוגי...)

אבל אנחנו לא דנים אותה לכף חובה.
שוב, השימוש במילה תירוצים הוא דין לכף חובה. כאן מדובר יותר מבכל דבר אחר, ברגשות. אי אפשר להתעלם מעולם הרגשות בבואנו לדון באי הנקה.

נראה לי שמטרת הדף לזהות את התירוצים האלה ולעזור לאותן אמהות לגלות את האמת שלהן. (לעצמן ולסביבה)
זאת יש לעשות באמצעות דיון מקיף ומעמיק על הקשיים. לא באמצעות כינויים כמו תירוץ.

האם נכון לומר להריוניות שהצלחת ההנקה תלויה בכמה היא מעוניינת להניק?
לדעתי לא. זה מיד מעמיד את ההריונית במבחן לא נעים. נו, את באמת מעוניינת? אז תוכיחי את זה.
הגישה צריכה להיות שונה לגמרי. אולי משהו כמו:
"הריונית יקרה: זה קשה להניק ללא תמיכה וללא ידע למרות שזה דבר טבעי. בקשי עזרה ושהי עם עוד מיניקות. קבלי מידע על התנהלות בלידה כגורם מכריע על הצלחת ההנקה שלך. הכיני את סביבתך. היעזרי בידע כי הוא לא קיים אצלנו באופן טבעי."

"מעוניינת" זה מושג לחלוטין ערטילאי ומאד מאיים.

_האם נכון לומר להריוניות שהצלחת ההנקה תלויה בכמה היא מעוניינת להניק?
לדעתי לא. זה מיד מעמיד את ההריונית במבחן לא נעים. נו, את באמת מעוניינת? אז תוכיחי את זה._
ולדעתי -- כן ולא. הצלחת ההנקה בהחלט תלויה גם במידת הרצון להיניק. אני לא חושבת שזה רע להפנות מישהי להתבונן בעצמה פנימה, ולענות לעצמה ורק לעצמה עד כמה היא באמת רוצה. היא לא צריכה "להוכיח" דבר לאיש.
אלא שברצון אין די. יש צורך גם בדברים האחרים שציינה פלונית -- בידע ובתמיכה.
אמא שלי רצתה מאד להיניק -- וחסרה את שני המרכיבים האחרים (אגב, בפירוש בגלל כשל חברתי! כי אמא שלי באה מתרבות שבה כולן מיניקות, בכל מקום, ועד גיל מאוחר יחסית. לו היתה פונה לאמה ולסבתה, ייתכן מאד שהיתה מקבלת אותם. אבל היא חשבה ש"מה הן כבר יודעות" וגרוע מזה -- גם הן חשבו ככה) כתוצאה מכך היניקה מעט מאד.
יחד עם זאת, היום היא מספרת שהיו לה גם רגשות שליליים בנוגע להנקה (תחושה בהמית וכו'). אני לא יודעת אם הם היו שם גם לפני שההנקה הסתבכה (כנראה תפיסה לא טובה, פצעים, דלקת קשה).
אבל גם הרגשות השליליים האלה היו תוצאה של נורמות חברתיות. היא עצמה מודה בכך היום. כשסיפרה לי עליהם, אמרתי ש"יש גורמים מאד חזקים שמעוניינים שנשים ירגישו כך". היא הסכימה איתי ללא סייג.

ועוד משפט ששכחתי: ואני בכל זאת מאמינה שלעתים, נדירות אמנם, גם כשקיים רצון, ויש ידע ויש תמיכה -- פשוט אי אפשר, כמו שכתבה אמא ל 5.

השימוש במילה תירוצים הוא דין לכף חובה
זה לא לגבי האי-הנקה, אלא לגבי התירוצים שהם במקום לומר זאת.

האם נכון לומר להריוניות שהצלחת ההנקה תלויה בכמה היא מעוניינת להניק?
לא. אבל אם היא רוצה להיניק היא צריכה לעשות משהו בשביל זה (ללמוד, לקרוא, להפגש עם יועצת (או לעבור סדנה) לפני הלידה, להיות נכונה להפגש עם יועצת אחרי...).

אני לא חושבת שזה רע להפנות מישהי להתבונן בעצמה פנימה, ולענות לעצמה ורק לעצמה עד כמה היא באמת רוצה.
אולי השוואה לא משהו אבל בעיני זה קצת כמו לשאול ילד בן שלוש אם הוא ירצה ללמוד שחמט כשיהיה בן חמש.
אני מרגישה שהרצון הברור להניק עולה ונבנה רק אחרי שכבר מניקים. כמו הביטחון באהבה לתינוק שנולד לך.
שאפשר גם להתווכח על זה. יש שיגידו שהאהבה העצומה נבטה ופרחה בהן כבר עם היווצרות העובר. יש שיגידו שחשו אהבה רק כעבור זמן מהלידה.
כך גם לגבי הרצון להניק. איך אפשר לחוש כלפי זה תחושות ברורות לפני הלידה? ז"א, אפשר לחוש כלפי זה, או לדעת עובדות לגבי זה, אבל האם יהיה קשר למה שזה באמת?

(אגב, בפירוש בגלל כשל חברתי! כי אמא שלי באה מתרבות שבה כולן מיניקות, בכל מקום, ועד גיל מאוחר יחסית. לו היתה פונה לאמה ולסבתה, ייתכן מאד שהיתה מקבלת אותם. אבל היא חשבה ש"מה הן כבר יודעות" וגרוע מזה – גם הן חשבו ככה) כתוצאה מכך היניקה מעט מאד.
)-:
מה הכוונה מתרבות שכולן הניקו? רק הסבתות והאמהות או גם נשים בגילה? האם היא עברה לארץ אחרת כשהפכה אמא?
(סליחה על הפלישה לפרטים, זה כי זה מעניין, ותרגישי נוח לא לענות)

אף אחת מהן לא תעז לומר "הנקה זה לא בשבילי", גם כשכל האספקטים האחרים של ההורות הם במוצהר "לא בשבילה" (לפחות על פי דבריה ותוכניותיה, היא תהיה מודל להורות מפרידה). זה לא P.C לומר זאת.
אוקיי. אז זה מה שרמזת לו קודם...כן יניקו אבל כן יחזרו לעבודה אחרי שלושה חודשים? כן יניקו אבל המטפלת תקבל תיק עם מטרנה? כן יניקו אבל לפי שעות קבועות? כן יניקו אבל רק בבית? כן יניקו אבל יחזירו למיטת הסורגים משילב בתום ההנקה ?

אף אחת מהן לא תעז לומר "הנקה זה לא בשבילי",
אני מבינה. אין לי מה להוסיף בינתיים. לא יודעת מה לחשוב על זה. אולי בשנים אלה מי שאשם בכך שרבות לא מיניקות זה דווקא אופנת ההנקה שצצה לה פתאם, ורצוי עם כל אביזרי האופנה הנלווים? (מנשא תואם, חולצות הנקה אופנתיות...) וכמו שכתבתי קודם, האנרגיה לעמידה בצווי טרנד היא שונה מהאנרגיה שצריך כדי להניק. וזה בטוח מאד מבלבל. לא אתפלא אם התינוק נתפס לא במודע כאביזר אופנתי בעצמו, וכשהוא מתחיל קצת להתארך נדפקת כל הפוזה.

יש כאן שתי בעיות נפרדות. האחת השפעת הטרנד, והשניה שנשים שבאמת מתכוונות להניק ומתקשות לא מבינות מה קורה להן, אז שמות את מכסה ה"לא רציתי" על כל העניין.
אני חושדת שגם כאן וגם כאן יש בעיה של חוסר מודעות. מעט מדי מידע מסתובב בשטח, מעט מדי נשים מיניקות בפומבי.
ועכשיו, לזוועתי, קראתי שמתכוונים להקים חברה שתשווק חלב אם בצורה מסחרית. היה שם המשפט "ידוע כבר עשרות שנים שחלב אם הוא המזון הטוב יותר לתינוק"

)-:

ואני בכל זאת מאמינה שלעתים, נדירות אמנם, גם כשקיים רצון, ויש ידע ויש תמיכה – פשוט אי אפשר,
נכון. אני מכירה אמא כזאת.
(אם את קוראת -

)

קראתי שמתכוונים להקים חברה שתשווק חלב אם בצורה מסחרית.

הא?

ואני בכל זאת מאמינה שלעתים, נדירות אמנם, גם כשקיים רצון, ויש ידע ויש תמיכה – פשוט אי אפשר.
הו בהחלט.

שתשווק חלב אם בצורה מסחרית.
חברה שרוצה לקנות חלב מנשים, בשלב ראשון לקנות אותו מבנקים קיימים, לפסטר אותו ולמכור לפגים וילדים חולים, ואחר כך מנשים פרטיות. תוארה שם גם מחאה של גופים מעודדי הנקה אבל הובאה באופן די חיוור.
בעלת החברה "פרולקטה ביוסיינס" מדגישה את הצורך בחלב אם מסחרי כתרופה, וטוענת שהתמורה הכספית תעודד נשים לצאת ולתת מחלבן.
דווקא נשמע חיובי אם לא מדמיינים תרחישים אפשריים...
(זה היה בידיעות של יום ששי האחרון.)

אף אחת מהן לא תעז לומר "הנקה זה לא בשבילי", גם כשכל האספקטים האחרים של ההורות הם במוצהר "לא בשבילה".
פגשתי מישהי שאמרה לי שהיא לא הניקה, והסבירה שנראה לה שהיא נפלה לתוך ההורות מוקדם מדי, ובלי שהיתה בשלה. מאוד מאוד הערכתי אותה על הכנות (כלפי עצמה וכלפי).

האם נכון לומר להריוניות שהצלחת ההנקה תלויה בכמה היא מעוניינת להניק?
לדעתי עדיף לומר שזה תלוי בכמה תמיכה היא תצליח לארגן -- זה יעזור לה לא רק להנקה, אלא בכלל.

האם נכון לומר להריוניות שהצלחת ההנקה תלויה בכמה היא מעוניינת להניק?(
אני חושבת שזה חשוב. כי אם היא לא באמת רוצה יהיו לה אינספור הזדמנויות לא להניק. כי זו התרבות שלנו - יש קושי? תני בקבוק. התינוק בוכה? תני בקבוק. כואב לך בפטמות? תני בקבוק. מי שלא באמת רוצה תתקשה מאד לעמוד בזה. ואני כבר לא מדברת על מצב שיש קשיים שבאמת דורשים השקעה רצינית.
אין לי ספק שהסיכוי להניק גדול בהרבה אם אמא באמת רוצה. אם היא רוצה "לנסות" להניק, יש הרבה יותר סיכוי שהיא לא "תצליח".
נכון גם שיש כאלה שמאד מאד רוצות ובכל זאת זה לא הולך - אבל יש הרבה יותר כאלה שלא מאד רוצות שזה לא הולך להן.

קראתי שמתכוונים להקים חברה שתשווק חלב אם בצורה מסחרית.
לא זה, אבל משהו דומה: תוסף לתמ"ל שמיועד לפגים.
עכשיו עולה בדעתי שלמייסד החברה יש ניגוד אינטרסים.
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3101441,00.html

האם נכון לומר להריוניות שהצלחת ההנקה תלויה בכמה היא מעוניינת להניק?
תלוי.
רק רצון, לא שווה הרבה. צריך גם לעשות משהו עם הרצון הזה. לתרגם אותו למעשים: ללמוד על ההנקה ולהבין אותה, לדאוג לעזרה במקרה הצורך, להגדיל סיכויים להנקה מוצלחת.
גם אז, יש מצבים שבהם ההנקה לא מצליחה, למרות הכל (מגדירה את המצב שהיה לי ככזה, למרות שהיום אולי הייתי יודעת יותר טוב, אם כי עדיין לא בטוח שהיה עוזר לי) - ולא נכון להגיד ש"לא רצית מספיק".
אני לא חושבת שהצלחת ההנקה תלויה בכמה מישהי מעוניינת להניק. אני חושבת, שמי שמספיק מעוניינת להניק, יכולה באופן פעיל להגדיל את הסיכוי שההנקה תהיה מוצלחת, ואני מתכוונת גם לעצם ההנקה, אבל גם לכך שהיא לא תדרוש מאמצי-על ושלא יהיו סיבוכים וכאבים וכו'. לא מאה אחוז, אלא הגדלת סיכוי משמעותית.
אני מנסה להגיד את זה להריוניות שמבקרות בפורום הנקה.

האם נכון לומר להריוניות שהצלחת ההנקה תלויה בכמה היא מעוניינת להניק?
די נכון, אבל לא כדאי.
מהסיבות שכבר נאמרו פה, זו חרב פיפיות.
עדיף לומר, שהצלחת ההנקה תלויה בהכנה מראש בידע אמין ומעודכן, ובגיוס תמיכה טובה מההתחלה (מפגשי לה לצ'ה, יועצות הנקה, שהות בחברת אמהות מיניקות אחרות, אימון בהתעלמות משטויות שאומרים רופאים, אחיות, אחיות טיפת חלב, אמהות, דודות, החמות והשכנה).

_האם נכון לומר להריוניות שהצלחת ההנקה תלויה בכמה היא מעוניינת להניק?
די נכון, אבל לא כדאי._
כמה נכון. טעות שלי.
התיחסתי לשאלה "האם נכון שהצלחת הנקה תלויה בכמה היא מעוניינת להניק". לא שמתי לב לשתי המילים "לומר להריונית" באמצע המשפט. אין שום טעם להגיד את זה. מה שצריך להגיד זה מה שבשמת כתבה.

להודעה של בשמת אתייחס בדף _אחריות מול אשמה כי הוא מתאים יותר.

אתייחס רק בקצרה לקיבעון האנאלי שציינו מיכל שץ ו בשמת א

_אם אם באופן לא מודע אינה מעוניינת להחליף חיתולים והיא עושה זאת למרות הכל, הילד יקבל טראומה סביב נושא החיתולים. נשמע לי לא סביר.
סביר גם סביר (ואף מתועד)._
קיבעון אנאלי

אתן מתבלבלות במושגים. קיבעון אנאלי אינו תיעוד והוכחה של הדוגמא שהבאתי. זהו מושג שנטבע על ידי פרויד המשמש בתיאורית השלבים הפסיכו-סקסואלים שלו. קיבעון אנאלי (או כל קיבעון שהוא) הינו תגובה למעשים או התנהגות בפועל. הקיבעון מתרחש לפי פרויד בדרך כלל עקב תסכול בהשגת הסיפוק או עקב פינוק מופרז ולרוב בסביבות גיל שנתיים - שלוש. הוא אינו קשור כלל לרצון לתכנים לא מודעים של האם, אם אינם מתבטאים בפועל. לפי הפסיכואנליזה ההדחקה לתת המודע היא של הפעוט עצמו.

אני בטוחה שאת אדם מספיק אינטלגנטי למצוא לבד!

מאחר שאין כמעט מחקרים שהצליחו להוכיח את התיאוריה הפסיכואנליטית, למעט מספר מחקרים שהתייחסו לטיפוסי אישיות, עניין אותי לשמוע אם ישנם מחקרים נוספים עליהם לא שמעתי וזאת משום שציינת כי התופעה מתועדת.

הפסילה הזאת מכל וכל של דברים שאינם מובנים לך, שקשה לך אולי לקבל לא מובנת לי. לא הכל בחיים שחור ולבן. תת-המודע והשפעתו על התנהגות היחיד, והשפעתה של זו על הסביבה תועדה רבות. לא פה המקום להרחיב.

דווקא השימוש בתת מודע הוא ניסיון לתת מענה למצבים לא מוסברים כדי להניח את רצונו הטבעי של האדם ביחסי סיבה ומסובב ובסדר כהסבר למצבים אלו. די קל לפטור מצבים כאלה בתשובה כי זה למעשה רצון / אי רצון לא מודע של האדם המעורב.

אני לא כתבתי כלום על "קיבעון אנאלי" ואני לא אוהבת את פרויד ולא מצטטת אותו.

לגבי זה,
אם אם באופן לא מודע אינה מעוניינת להחליף חיתולים והיא עושה זאת למרות הכל, הילד יקבל טראומה סביב נושא החיתולים
אני הייתי משנה את הניסוח לניסוח יותר מדוייק:
אמא שבאופן לא מודע אינה מעוניינת להחליף חיתולים (שונאת להתעסק בהפרשות של הילד), והיא עושה זאת למרות הכל, הילד יקבל רגשות שליליים בקשר לגופו בכלל, בקשר לאיבריו האינטימיים בפרט, ובקשר להפרשות שלו.

למען האמת, שאלה זו נדונה במידה לא מעטה אפילו מזויות סוציולוגיות ואנתרופולוגיות. כלומר, כבר נבדקו עמדות של חברות שלמות לגבי הגוף, איברי ההפרשה והצרכים, וכבר עמדו לא מעטים על הקשר שבין היחס של האם להפרשות התינוק באותה תרבות (מה היחס המקובל) לבין רגשות התינוק ועמדותיהם של אותם תינוקות כבוגרים.
יש גם עיסוק בשינויים שחלו בתפיסות אלה.
יש גם עיסוק בשאלות המעניינות של עצם ההסתרה של האיברים האלה בחיתולים. כלומר, בלי קשר להפרשות, יש מסר גם בעצם ה"מחיקה" של כל האיזור מהנגישות של התינוק.
יש כל מיני סוגים של מחקרים שבדקו את הקשר בין תגובות שליליות של האם (גם אם הן לא הובעו במלים, אבל במיוחד אם הן הובעו בצורה מפורשת - בהבעות פנים המעידות על גועל, באמירות כגון "איכס, עשית קקי, זה מגעיל!", בתנועות הידיים שמסירות חיתול רטוב או מלוכלך, בתנועות הידיים ושפת הגוף כשמנקים תינוק שנמרח עליו קקי, ועוד).
אולי כדאי לחפש ביבליוגרפיה התחלתית בספרה של Meredith Small -
Our Babies, Ourselves

אני לא כתבתי כלום על "קיבעון אנאלי" ואני לא אוהבת את פרויד ולא מצטטת אותו.

מצטערת. את צודקת, השעות הקטנות של הלילה גורמות לי לראות דברים שאינם שם. ומצטרפת אלייך בחוסר האהדה לפרויד

יש כל מיני סוגים של מחקרים שבדקו את הקשר בין תגובות שליליות של האם (גם אם הן לא הובעו במלים, אבל במיוחד אם הן הובעו בצורה מפורשת - בהבעות פנים המעידות על גועל, באמירות כגון "איכס, עשית קקי, זה מגעיל!", בתנועות הידיים שמסירות חיתול רטוב או מלוכלך, בתנועות הידיים ושפת הגוף כשמנקים תינוק שנמרח עליו קקי, ועוד).

נכון מאוד, אבל במחקרים שעסקו בתרומה של תכנים תת מודעים אצל האם ללא הבעתם על התינוק עוד לא נתקלתי. מעניין אם בכלל ניסו לבדוק זאת.

למען האמת, שאלה זו נדונה במידה לא מעטה אפילו מזויות סוציולוגיות ואנתרופולוגיות
מי קראה את "ללכת יומם וילה" של משה אופיר? יש שם התייחסות משעשעת מאוד לנושא (אנתרופולוגית שחוקרת וממיינת את הרעשים השונים שאנשים בחברות שונות משמיעים כדי להסוות את העובדה שהם... נזקקים לנקביהם).

מה הכוונה מתרבות שכולן הניקו? רק הסבתות והאמהות או גם נשים בגילה? האם היא עברה לארץ אחרת כשהפכה אמא?
אמא שלי נולדה במרוקו, והגיעה עם משפחתה לארץ כשהיתה בערך בת 10. היו לה אז חמישה אחים קטנים ממנה, ואח נוסף נולד בארץ. בנוסף היו 2-3 תינוקות (לא זוכרת כמה) שמתו בינקותם. במשפחה המורחבת היו גם הרבה בני דודים. כולם ינקו, וגם נקשרו על הגב בפיסות בד מוזרות

.
בכל אופן, היא היתה אז קטנה מכדי להיות אמא בעצמה, אבל מספיק גדולה כדי להבין מהי הנקה ולדעת איך היא נראית.

אני מרגישה שהרצון הברור להניק עולה ונבנה רק אחרי שכבר מניקים. כמו הביטחון באהבה לתינוק שנולד לך.
דווקא בחוויה שלי אלו היו שני דברים נפרדים. הרצון הברור להיניק היה לי כשראיתי אותו עושה תנועות-חיפוש-פטמה בערך חצי שעה אחרי הלידה (מה זה רצון? היסטריה. הייתי צריכה לגייס הרבה כוחות נפש כדי לא לצרוח על הרופאה שתגמור כבר לנקות אותי ותניח לי להיניק. בדיעבד, זה כנראה לא לקח כל כך הרבה זמן, רק הציפייה הרגה אותי). הביטחון באהבה לתינוק הוא תהליך הרבה יותר מורכב וארוך. אנחנו היום ארבעה חודשים וחצי אחרי, ואני לא יכולה לומר שהוא הסתיים.
מצד שני, ייתכן שזה היה גם בגלל ההכנה המסיבית שלי להנקה. הייתי עסוקה בזה כמעט כל ההריון, יותר ממה שעסקתי בכל נושא אחר הקשור ללידה. בימים הראשונים אחרי הלידה זה היה הדבר היחיד שעשיתי עם פיץ -- לא ידעתי אפילו לחתל (וכך אפשרתי לזוגי התמחות-על בניקוי מקוניום).
בכל מקרה, אני מקבלת את תיקוני גילה, בשמת, פלונית ואחרות לגבי מה לומר להריונית.

אמא של האיש שלי ספרה לי פעם ברוב טקט שהיא מכירה איזו אישה שבגלל שהתינוק שלה לא הפסיק לבכות, הרופא שלה או של התינוק המליץ להפסיק להניק, כי החלב שלה לא טוב לו.
זה נשמע לכם הגיוני?...
אותי באופן אישי הסיפור מאוד הכעיס, ונשמע לי ממש לא הגיוני

_זה נשמע לכם הגיוני?...
אותי באופן אישי הסיפור מאוד הכעיס, ונשמע לי ממש לא הגיוני_
איתך במאה אחוז.
אידיוט אחד, אם להתבטא בטקט P-:

דווקא השימוש בתת מודע הוא ניסיון לתת מענה למצבים לא מוסברים כדי להניח את רצונו הטבעי של האדם ביחסי סיבה ומסובב ובסדר כהסבר למצבים אלו. די קל לפטור מצבים כאלה בתשובה כי זה למעשה רצון / אי רצון לא מודע של האדם המעורב.
אני לא משתמשת בביטוי "תת-מודע" כפי שנדמה לך. אולי יותר מתאים לומר: דברים שנרדמו בתודעה. קחי לדוגמא את העובדה שמאז שאני זוכרת את עצמי אני יודעת שכשאמא שלי גילתה שהיא בהריון (איתי) היא רצתה להפיל, שכנעו אותה שלא ואני נשארתי.
איך נראה לך שזה משפיע עלי? הרי זה מחלחל לכל ההתנהגות שלי מול הבת שלי, מול הנושא של הריון ולידה ועוד ועוד... אבל אני לא חושבת על זה כל הזמן. רוב הזמן אני גם לא זוכרת את זה. מהבחינה הזאת, זה בתת-מודע.
אולי הבלבול שלך נובע מכך שנדמה לך שהתת-מודע הוא חלק עלום, נעלם ונפרד מהמודע, לא כך הוא, תת המודע הוא בהחלט חלק מהמודעות שלנו, הוא פשוט פחות נגיש... (לרובנו)
והבהרה: הדעה הזאת (או הידע הזה) לא מסתמך על תורות פסיכואנליטיות מודרניות, הוא מתבסס על תורות רוחניות. (באופן אישי גם אני חושבת שפרויד דיבר בעיקר שטויות, מעבר לעובדה שהיה סוטה מין ומכור לסמים קשים)

אם אם באופן לא מודע אינה מעוניינת להחליף חיתולים והיא עושה זאת למרות הכל, הילד יקבל טראומה סביב נושא החיתולים.
אני באופן אישי מכירה אשה כזאת (שהיתה התינוקת בסיטואציה) הנזק שנגרם הוא חד וברור (וגם ברור למה).

גם אני חושבת שפרויד דיבר בעיקר שטויות, מעבר לעובדה שהיה סוטה מין ומכור לסמים קשים.
ואני חושבת שכדאי להתייחס למלה הכתובה,ולו על מסך, בקצת יותר כבוד ולהימנע מכתיבת שטויות מופרכות ונטולות בסיס. פרויד לא היה סוטה מין, אלא יהודי בורגני מכובד, שהיה נשוי חמישים שנה לאותה אשה והוליד עמה אי-אלו ילדים אותם אהב אהבת נפש. הוא אמנם עשה מספר ניסויים בקוקאין (עליהם התכתב עם ידידו אמיל פליס) אבל מעולם לא התמכר לסמים. וכשמי מדרי האתר ייסד איזו שהיא תורה שתחולל באנושות מאית ממה שחוללה תורתו של פרויד, אולי אז תהא לו הרשות לקטול את פרויד באגביות שכזו. ממליצה לך לקרוא את "זיגמונד פרויד - פרשת חיים לזמננו" של פיטר גיי.

שמיכת יקרה
מעבר לעובדה שלא פה (בדף הזה) המקום לדיון הזה. אין לי שום רצון או צורך להכנס לוויכוח הזה. ניהלתי אותו מספיק עם המרצה במכללה שלימד את תורתו של פרויד... (למרות שהיו נקודות שהוא הסכים אתי...)

בשמת א , סתם מתוך סקרנות, האם נשמע לך הגיוני שבכל זאת באיזה שהו מקרה (חוץ מכימותרפיה) שחלב האם אכן לא יהיה טוב לתינוקה?

באיזה שהוא מקרה (חוץ מכימותרפיה).
יש כמה מקרים:

יש שתי מחלות נדירות מאוד של יילודים, בעצם מומים מולדים, שבעבר תינוקות היו פשוט מתים מהם, שהתינוק שנולד איתם לא יכול לעכל את חלב אמו. למעשה לא יכול לעכל שום דבר (לא שום חלב של אף אמא ושל אף חיה ואף מזון אחר), אבל כיום אפשר לתת לתינוקות אלה מין מזון-תרופה מיוחד שפותח עבור המום שלהם, ועד כמה שידוע לי הם שורדים. פלאי הרפואה המודרנית.

כימותרפיה שייכת למקרה השני: יש כמה תרופות, כימותרפיה ביניהן, גם תרופות רדיואקטיביות מסוימות, שבשום פנים ואופן אסור להיניק איתן. במקרים מצערים אלה, התרופות מהוות התוויית נגד אמיתית להנקה (בניגוד לתרופות שאין איתן שום בעיה בהנקה, או שהפחד שאולי באופן תיאורטי הן ישפיעו על התינוק היונק עדיין נמוך מהנזק שבאי הנקה). במקרים אלה, התינוק אינו יכול לקבל את חלב אמו, אבל הוא כן יכול לקבל חלב של אם אחרת, שאינה נוטלת את התרופות המסוכנות. במקרה זה, לא החלב הוא הבעיה, אלא העובדה שהתרופה תעבור בחלב וגם תסכן מאוד את התינוק.

יש כמה מחלות קטלניות של האם, שעלולות בהסתברות גבוהה לעבור בהנקה (שחפת בשלב הפעיל שלה, למשל), ולכן מומלץ לאם כזאת לא להניק, אם כי יש כל מיני תנאים והסתייגויות. למשל, התברר שבעולם השלישי, בהשוואה בין אמהות חולות איידס שהניקו הנקה מלאה ובלעדית, לכאלה שנתנו בקבוק, לכאלה ששילבו הנקה עם בקבוק, הכי הרבה מתו אלה שקיבלו שילוב, אחריהם הכי הרבה מתו אלה שקיבלו בקבוק, והכי פחות מתו מקרב הקבוצה שינקה הנקה בלעדית (קוטסודיס ושות'). זה שינה את ההשקפה שגרסה באופן גורף שאמהות חולות איידס מנועות מלהניק. גם במקרה זה, לא החלב הוא הבעיה, אלא הסכנה שהחיידקים של המחלות הספציפיות האלה יעברו בהנקה, ויהרגו את התינוק.

והמקרה האחרון שלא החלב הוא הבעיה, אלא מה שעובר בחלב: אלרגיות. דרך החלב של האם עוברים לתינוק חלק מהחלבונים הזרים של המזונות שהיא אוכלת. במקרה של אלרגיה לאותם חלבונים, התינוק יגיב רע מפני שזה עובר אליו בהנקה. שני הפתרונות למצב זה: שהאם תפסיק לצרוך את המזונות הבעייתיים, וכך החלב שלה יהיה נקי מהאלרגנים, או טיפול בשיטת Ipec...

מה אין סיבה אמיתית לחוסר יכולת להיניק באופן מלא ובלעדי?
התינוק שלי ינק וינק בהתחלה ואז ראינו שאין לו יציאות. וכיוון שהייתי למודת ניסיון עם הראשונה (לשון קשורה כו') החלטתי לתת לו תוספת, גם בעידוד יועצת הנקה. היום הוא בן 6 חודשים, פרט להנקה הוא מקבל תוספות, האם יש לי סיכוי היום להביא למצב של יותר הנקה ופחות תוספות? אם מישהי מכירה מקרה של הגברת הנקה בגיל כזה אשמח לשמוע עליו.

_ואני בכל זאת מאמינה שלעתים, נדירות אמנם, גם כשקיים רצון, ויש ידע ויש תמיכה – פשוט אי אפשר,
נכון. אני מכירה אמא כזאת.
(אם את קוראת -

)_
תודה!
לפחות למדתי שאני לא היחידה ששואבת כבר יותר משנה...

למה את חושבת שאת לא היחידה? החיבוק היה מיועד לך (-:

ששואבת כבר יותר משנה...
וואו, כל הכבוד לך

למה את חושבת שאת לא היחידה?
כי טילנדסיה מבוייתת כתבה שהיא שאבה שנה וחצי.

וזה לא באמת כל הכבוד . פשוט אין לי אופי. כשהבנתי שאין הנקה (לא כי אני לא רוצה/ בורה/ אשמה/ אחראית) אמרתי שחשוב לי שיקבל חלב אם לפחות חצי שנה. ואז אורי היה בן חצי שנה, ולגמרי לא התעניין באוכל, כך שלא היה על מה לדבר. ובגיל תשעה חודשים, כשהחלטתי שאולי עכשיו מספיק, ראיתי כמה רע עשה לו בקבוק סימילאק. ובגיל שנה, ראיתי כמה רע עושה לי לתת לו איזומיל... ובנתיים אורי אוכל הכל והרבה, וירדתי לשתי שאיבות ביום. זה כבר ממש כלום, אז בעצם למה להפסיק?
עם ההתנהלות הזו, נראה לי שהמימייה בטירונות תהיה מלאה בחלב אם שאוב

וזה לא באמת כל הכבוד
סליחה שאני מתעקשת איתך אבל זה כן כל הכבוד זה מאמץ גדול, תענוג קטן, ומותר לך להרגיש מצויין שהתאמצת כל כך לתת לילד שלך מה שטוב לו!!!!

<Pלונית מוחה על שאינך מפרגנת לעצמך (-: >

נראה לי שהמימייה בטירונות תהיה מלאה בחלב אם שאוב
D-:

לשאוב ולתת בבקבוק זה לא הנקה?

פשוט אין לי אופי.

?

ואני חושבת בדיוק ההפך.

וקבלי עוד "כל הכבוד" אחד ממני. לשאוב שנה ? צריך הרבה מאוד אופי בשביל זה. את זן נדיר.

וקבלי עוד "כל הכבוד" אחד ממני. לשאוב שנה ? צריך הרבה מאוד אופי בשביל זה. את זן נדיר.
מסכימה עם כל מילה!

תודה @}
מרגישה בעיקר שלמה עם עצמי.

_וזה לא באמת כל הכבוד
סליחה שאני מתעקשת איתך אבל זה כן כל הכבוד זה מאמץ גדול, תענוג קטן, ומותר לך להרגיש מצויין שהתאמצת כל כך לתת לילד שלך מה שטוב לו!!!!
<Pלונית מוחה על שאינך מפרגנת לעצמך >_
מצטרפת. בתור אחת שממש לא מסוגלת לשאוב - תרשי לי להוריד את הכובע! וואו!

לשאוב ולתת בבקבוק זה לא הנקה?
לא, זה מתן חלב אם.
טרה רוסה, לא מדובר על מצב שיש גם הנקה וגם מתן חלב שאוב בבקבוק (שאז קוראים לזה "הנקה" כי התינוק גם מקבל חלב מהשד ישירות, ביניקה). מדובר על מתן בקבוקים בלבד, שבתוכם חלב שאוב.
אין בכלל שום ספק, שמכל הדברים שאפשר לתת לתינוק בבקבוק, אין מה להשוות חלב אם לכל דבר אחר. עדיין, התינוק מפסיד כמובן את יתרונות ההנקה (כל היתרונות שאינם רק יתרונות של החלב, למשל אלה שקשורים בהתפתחות הפה והלסת ועוד).
עם זאת, אני חושבת שמבחינת האם נשמרים כל היתרונות (הגנה מפני סרטן השד והשחלות, למשל, אוסטיאופורוזיס, וכו'). אמא ל-5, אני צודקת?

מה אין סיבה אמיתית לחוסר יכולת להיניק באופן מלא ובלעדי?
יש. חלק מהסיבות נרשמו בדיוק במה שכתבתי בהודעה שמעל להודעה שלך, שוקו.
כמו כן, כמו שיש מומים לתינוק יש גם מומים ומחלות אצל האם.
למשל, יש מקרים שגוף האם אינו מצליח לייצר חלב בכלל. נדיר, אבל קיים (זה מום. אולי היא נולדה בלי צינוריות חלב בשדיים, או לא יודעת מה). יש מקרים שבהם ייצור החלב בלתי מספיק בגלל ניתוח שד (במיוחד הקטנה, כי חותכים צינוריות בניתוח), או בגלל בעיות בבלוטת התריס, ועוד. יש גם מקרים קשים של אי התאמה פיזית בגלל צורה מאוד ייחודית של הפטמות או השד שהתינוק הספציפי פשוט לא מצליח להתמודד איתם (לא ברור מה גורם ל"צרות" האלה, אבל בפועל התוצאה היא שהאמא והתינוק לא מצליחים בהנקה, למרות כל הנסיונות והפטנטים).
במקרה של לשון קשורה הפתרון לרוב פשוט מאוד - יש רופאים בעלי הסמכה מיוחדת לניתוק לשון קשורה. זה הליך רפואי שאורך כמה שניות, ואחריו כמעט כל התינוקות יכולים לינוק בלי בעיות.

התינוק שלי ינק וינק בהתחלה ואז ראינו שאין לו יציאות.
לא ברור מה זה "בהתחלה" (האם את מדברת אחרי המקוניום, לפני המקוניום, במשך שבוע או רק ביממה הראשונה אחרי הלידה), אבל בכל מקרה זה מעיד כמעט בכל המקרים על תינוק שלא יונק נכון.
מתן בקבוק במקרה כזה מחמיר את הבעיה: שתייה מבקבוק מנוגדת ליניקה בטכניקה שלה, כך שהתינוק לא רק שלא משפר את התפיסה של השד אלא זה נעשה עוד יותר גרוע. כתוצאה מזה האם גם לא תייצר מספיק חלב, כי החלב נוצר כתוצאה מהיניקה. ככה צ'יק צ'ק נכנסים למעגל קסמים.
אני לא יודעת לאיזו יועצת הנקה הלכת. האם היתה זו יועצת הנקה מוסמכת? מקצועית? רק יועצת כזאת יכולה לאבחן את ההנקה, ולעזור לך לתקן את ההיצמדות והתפיסה של השד, כדי שהתינוק יינק בצורה יעילה ויקבל חלב.
במקרה שתהיי עוד פעם בהריון, אני מאוד ממליצה לקרוא חומר על הנקה, ולבוא למפגשי לה לצ'ה כדי לקבל מידע, תמיכה והדגמות.

בכל אופן, הבעיה בחברה שלנו היא שאנחנו גדלות בלי לראות כמעט הנקה, בטח לא הנקה נכונה, ואז אנחנו יולדות, ולא רק שמצפים מאיתנו להיניק בלי שאנחנו בכלל יודעות איך עושים את זה, אלא שאנחנו גם מוקפות כאלה שאומרים לנו שהם יודעים על מה הם מדברים כשבעצם הם לרוב לא יודעים כלום.
בקיצור, זוועה.
ככה יוצא שהרבה אמהות שרצו להניק - לא מצליחות.
אלה סיבות אמיתיות : חוסר ידע, חוסר תמיכה, עזרה לא נכונה.
לא רק סיבות שמקורן פיזי (מום אצל האם, מום אצל התינוק) אלא גם סיבות שמקורן חברתי, הן לא פחות ממשיות.

בשמת תודה על תשובתך המפורטת.
מאז הלידה ועד היום אני משתדלת להיניק את התינוק אבל הוא בסופו של דבר לא רגוע, לא ישן יותר מעשר דקות אם אני לא מוסיפה חלב מבקבוק.
מכיוון שאני כל כך מדוכאת מהסיפור הזה אני משתדלת ככל יכולתי.
שאלתי היא האם נראה לך שגם היום בגיל 1/2 שנה יש לי סיכוי להגביר את החלב ולהמעיט את התוספות?
ד.א. היינו בלי סוף אצל יועצת הנקה מוסמכת כמעט מאז שהיה בן 3 ימים, לקחתי כדורים הומיאופטיים להגברה ומה לא. אבל לא הצלחתי לעמוד במטלות כמו, שאיבות מוגברות והאכלה מצינורית, בכלל ובפרט שבבית נמצאת איתי הבת הגדולה, בת שנתיים.

שוקו,

מכיוון שאני כל כך מדוכאת מהסיפור הזה אני משתדלת ככל יכולתי. תזכירי לעצמך שאת עושה ככל יכולתך, ותנסי להנות ממה שיש. איזה יופי שעם קשיים כאלו את מצליחה להניק חצי שנה! אפילו קצת, אפילו אם את משלימה עם תמ"ל!

אם את בענייני עצות קונקרטיות, אז בבקשה:
יניקה לא אפקטיבית יכולה לנבוע מגורמים רבים, שעם חלקם יש מה לעשות (עשיתי על זה דוקטורט

).
אנחנו עברנו דרך יועצת הנקה, רופא ילדים, רופא פה ולסת, רופא אף אוזן גרון, מטפל בקארניו-סקרל, רופא סיני שעשה אקופרוסורה, ומרפאה בעיסוק שמתמצאת בענייני פה.
האם ידוע לך מדוע אינו יונק טוב?
יש כל כך הרבה סיבות אפשריות (ואורי אימץ כמה מהן). למשל: חיך גבוה שמקשה על יצירת ואקום, נחיריים קטנים שמקשים על הנשימה, קושי בהתאמה בין פטמת האם לפה של התינוק, שריריים רפויים...
לעיתים המציצה משתפרת ככל שהתינוק גדל. תוכלי לחוש זאת בהנקה או לראות באופן שבו הוא מוצץ את הבקבוק או את המוצץ (וואקום חלש או חזק). אם זה המקרה, תוכלי להחזיר אותו להנקה מלאה אם תגבירי את כמות החלב על ידי הנקה מרובה ועל ידי שאיבות. מצד שני, בגיל חצי שנה אפשר להתחיל לתת מזון מוצק. אם הבייבי בשל לעניין, אולי המזון המוצק יחליף את התמ"ל וההנקה תהיה בלעדית.
בכל מקרה, לתינוק עם קשיים במציצה כדאי להקפיד לתת חלב בבקבוק אוונט עם פטמה של גיל 0. המאמץ הנדרש ב"יניקה" מהבקבוק מחזק את שרירי הפה והלסת.

אבל לא הצלחתי לעמוד במטלות כמו, שאיבות מוגברות והאכלה מצינורית, בכלל ובפרט שבבית נמצאת איתי הבת הגדולה, בת שנתיים.
כל כך מבינה...
בדיוק היום ביקרתי אצל יועצת ההנקה (דוריס), שהמשאבה שלה אצלי כבר שנה וחודש. דיברנו על הקושי הנורא של ההתחלה. המרוץ המטורף מהנקה-לשאיבה-להאכלה בצינורית צמודה לאצבע או לשד-לסטרילזציה... והכל בבכי (כי כל כך רצית להניק וזה לא מצליח, כי ה-10 מ"ל העלובים שהצלחת לשאוב נשפכו על השיש, כי הילדים הגדולים סובלים, כי את לא זוכרת איך קוראים לך, כי את עם הורמונים של אחרי לידה).
דוריס ביקשה שאכתוב את סיפור השאיבה, כדי לעודד נשים, שידעו שבהמשך נעשה פחות קשה.
וזה נכון.
מסתגלים. לומדים להתמודד עם השאיבות, ולהתנייד עם המשאבה ועם החלב בתיק קרור. כמות החלב מתייצבת, ואין את החרדה של ההתחלה. כשהתינוק גדל והכל מתארגן צריך לשאוב "רק" 4 פעמים ביום, וזה כבר לא כמו כל שעתיים של ההתחלה. ובעיקר יש השלמה עם רוע הגזרה. זה מאמץ גדול, תענוג קטן, אבל למי שההנקה בנפשה זה פתרון.
רק שבהתחלה בהתחלה, בתוך הקושי הנורא, המשימה הזו נראית בלתי אפשרית. ובעיני, גם מי שמחליטה להפסיק, היא גיבורה.

טרה,
מכל האמור לעיל, אני משערת שאת בוודאי מבינה ש לשאוב ולתת בבקבוק זה לא הנקה .

איך אתן מתמודדות עם אי הנקה של אחרות?
בעל של מכרה שוב ושוב בכל מפגש חוזר ואומר לי שלא כל אשה יכולה להיניק.כל פעם הסברתי במינוס וזה פשוט לא נקלט
מצאתי טקטיקה אחרת
אמרתי לו שמפליא אותי שאנשים סומכים שהדם שלהם זורם , ליבם פועם, התינוק שלהם גדל ברחם אבל לעומת זאת חלב- זה לא!
הוא ענה:"לא לכל אשה יש חלב!"
עניתי:"ויש אנשים שהכליות שלהם לא מתפקדות!"
ואז יצא המרצע מן השק
כשהתינוק שלהם היה בן שבוע וצרח ללא הרף הם נתנו לו סימילק בעצת איזה אחות טיפ"ח והוא נרגע.
אני ממש לא יודעת מה להגיד. מצד אחדש ברור שאני אמפתית כי זה לא קל היה להם. מצד שני אני מרגישה צורך לבטא את העובדה שזה לא אומר שלא היה לה חלב. אבל בצורה שלא תגרוםפ לרגשי אשם.
מה אומרים?

אמא של אורי, תודה על העידוד.

אומרים שזה באמת נורא כמה חוסר ידע יש בממסד, שאנחנו כל כך רוצים לסמוך עליו. ואין בושה בלהגיד- הטעו אותי , לא היתי מספיק משכילה בנושא, ובגלל טעות אחת הכל התחיל להתפקשש. ובאמת אפשר להבין את זה, אחרי לידה, תינוק צורח, אמהות טריה ולא בטוחה. למי יש ראש להתחיל לפתור בעיות בדרך הארוכה? בגלל זה צריך להתכונן מראש.

שאלתי היא האם נראה לך שגם היום בגיל 1/2 שנה יש לי סיכוי להגביר את החלב ולהמעיט את התוספות?
שוקו, אני מציעה לך להתייעץ עם יועצת הנקה מוסמכת. שווה לפחות להרים טלפון ולשוחח.
אולי תנסי לקרוא גם את איך לחזור להניק אחרי הפסקה. זה אומנם לא בדיוק זה, אבל דומה ויש שם לא מעט מידע.

אמא של אורי,
מסתגלים. לומדים להתמודד עם השאיבות, ולהתנייד עם המשאבה ועם החלב בתיק קרור.
ובעיקר יש השלמה עם רוע הגזרה. זה מאמץ גדול, תענוג קטן, אבל למי שההנקה בנפשה זה פתרון.

אמנם אמרתי לך את זה כבר היום, אבל חייבת לומר לך שוב: הסיפור שלך מעורר השראה. והתפעלות.
וטוב שהוא כתוב כאן. יש הרבה מה ללמוד ממך.

_כשהתינוק שלהם היה בן שבוע וצרח ללא הרף הם נתנו לו סימילק בעצת איזה אחות טיפ"ח והוא נרגע.
אני ממש לא יודעת מה להגיד. מצד אחדש ברור שאני אמפתית כי זה לא קל היה להם. מצד שני אני מרגישה צורך לבטא את העובדה שזה לא אומר שלא היה לה חלב. אבל בצורה שלא תגרום לרגשי אשם.
מה אומרים?_
בשלב ראשון - משקפים. זהו. בלבד.
כלומר, אומרים באמפתיה גמורה ובלי כוונה להוסיף אחרי זה אף מלה: באמת היה לכם קשה כשהוא נולד/עם התחלת ההנקה.
וזהו.
אחרי זה, נותנים להם לשפוך את הלב איך היה ומה היה.
ומשקפים.
"כן, זה נשמע ממש קשה. כן, זה מאוד מבהיל ומתסכל. כן, מאוד קשה כשתינוק כל כך קטן צורח כל כך ולא יודעים מה לעשות".
זהו.
ועוזר ותומך גם להכיר באוזניהם בזה, שהם עשו את הדבר הכי טוב אז: הם באמת פנו לבעלת מקצוע וביקשו הדרכה, קיבלו עצה, יישמו אותה, והיה ברור להם שזה עזר.
(מאיפה הם אמורים לדעת שאחות טיפת חלב הזאת לא הבינה כלום בהנקה? הרי יש אחיות שכן מבינות. )

ואם אחרי שאת מביעה אמפתיה, ומבינה כמה היתה להם חוויה נוראה, הם מוצאים צורך לשאול אותך אם זה לא אומר שלא היה חלב, רק אז את יכולה להגיד:
ראשית, האמת שאי אפשר לדעת מה היה. אז, אם היו הולכים ליועצת הנקה מוסמכת אפשר היה לאבחן. היום, בדיעבד, זה כמובן ניחוש.
שנית, יכול להיות שהבכי שלו היה קשור להנקה, ויכול להיות מסיבה אחרת. זה שהוא נרגע מהבקבוק זאת התנהגות מוכרת, שאין לה בהכרח קשר לרעב.
שלישית, שהבעיה הנפוצה ביותר היא לא שאין חלב, אלא שהתינוק לא מצליח לינוק כמו שצריך (לא פותח פה, לא נצמד כמו שצריך, ועוד) ומהצד השני אמא לא יודעת איך לעזור לו. אפשר לפתור את זה, אבל צריך ללכת למי שמבין בזה, כמו שלבעיית לב הולכים לקרדיולוג.
רביעית, שבוע אחרי הלידה אולי היה גודש שהקשה עליו לינוק (כלומר, היה יותר מדי חלב והוא לא הצליח!).
אפשר לשאול אותה, אם היא מספרת, כמה חיתולים היו, אם היא זוכרת, האם היה לה גודש שלושה-ארבעה ימים אחרי הלידה. אגב, שבוע אחרי הלידה או שמונה ימים? (כבר נתקלתי באמא שמספרת לי על בכי וצרחות ובסוף מתברר שכל הבלגן קורה אחרי הברית - כאילו, חותכים לתינוק והיא חושבת שהבעיה שלו היא שאין לה חלב... ). גם נתקלתי כבר בתינוק שנכנס להיסטריה יום לפני הברית - הרי ההורים מוטרפים והלחץ עובר לתינוק...

אבל שוב: מה להגיד? רק לשקף ולהביע אמפתיה למצוקה שהיתה להם ללא כל ספק.
רק אם שואלים אותך, לדעתך כמבינה בהנקה, מה היה שם, את שואלת כמה שאלות ואומרת להם שבהסתייגות אלה הניחושים שלך (יש עוד, לא מיציתי, אבל תגידי "רק לסבר את האוזן, אלה חלק מהאפשרויות השכיחות").
וכל מלה - בזהירות, ולחכות לראות איך הם מגיבים. להפסיק אם זה יותר מדי בשבילם. תבחרי מכל מה שכתבתי מה שנראה לך מתאים להגיד בתור דבר ראשון. נתתי לך "בופה" של אפשרויות, שיהיה.

תודה בשמת אין כמוך זה בדיוק מה שהייתי זקוקה לו. פעם הבאה אני אקח אותך איתי בכיס:-)

פעם הבאה אני אקח אותך איתי בכיס
חחח אני חכמה גדולה בכתב. ב"זמן אמת" אני לא תמיד זוכרת את העצות האלה. (-: (זה כדי שתביני שגם מי שנשמע פה מצויין לא בהכרח מתפקד בצורה מושלמת תחת אש (-: ).

הסיפור הזה חוזר בהמון וריאציות, הרי כל מי שמיניקה שומעת כל מני סיפורים על איך רצו להיניק ואיך לא היה מספיק חלב

אבל הכי הכי קשה לי להתמודד עם אנשים שמעירים לי הערות מחלישות ומבלבלות(היום אני מתעלמת אבל בילד הראשון זה יותר קשה)"אולי אין לך מספיק חלב?" "אולי הילד לא ישן בלילה כי אין לך מספיק חלב" "הילד שלך יצא מפונק" "כדאי לגמול כשהוא קטן כי אחר כך יהיה יותר קשה לגמול"
ואיכשהו היום אני מבינה שזה מתוך כישלון הנקה שלהם ולא מתוך רצו לתקוף או להפחיד אותי כפי שנראה לי פעם.

מונו נוקי, לדעתי לפעמים זה פשוט כי זה מה שהם באמת חושבים. אמא שלי הפסיקה להיניק אותי בגיל חודשיים כי לא היה לה מספיק חלב (כנראה שבאמת לא היה לה מספיק, למרות שכנראה שהסיבה שלא היה לה מספיק היה תפיסה שגויה שלי - פצעתי אותה מאד והיא השתמשה בפטמת זכוכית), וכשנולד בכורי (יצא מבי"ח 2400 ג'), היה לה מאד הגיוני לשאול אותי מדי פעם כשבכה או כשעלה רק מעט במשקל, אם אני בטוחה שיש לי מספיק חלב.

זו היתה שאלה הגיונית בעיניה, כי בדור שלה כמעט כל החברות שלה הפסיקו להיניק כי לא היה להן מספיק חלב, וכשאני נולדתי (74 במאה הקודמת

) היה מאד לא אופנתי להיניק, לדבריה הנשים שהיניקו נחשבו ברבריות ופרימיטיביות, כך שמי שהיניקה היתה רק מי שרצתה להיניק ושזה היה לה חשוב.

היום כשאני חושבת על זה, מזל שאני הייתי כל כך בטוחה בהנקה ורגועה שיש לו מספיק חלב, ולא מכירה מספיק תינוקות (ולכן לא יודעת שתינוק פחות מ - 3 ק"ג נראה נורא קטן), אחרת היא עוד היתה משכנעת אותי.

לדבריה הנשים שהיניקו נחשבו ברבריות ופרימיטיביות גם אמא שלי אומרת את זה. בשנות השבעים נשים לא העזו להניק בציבור בכלל. אימי לא הניקה אף אחד מילדיה, אותי, הבכורה, היא הניקה יומיים, עד ש"האחות אמרה לה שאין לה מספיק חלב"...

מיצי החתולה - דברייך מתאימים בדיוק לדבריה של מונו נוקי. אמא שלך דיברה בדיוק מתוך כישלון ההנקה שלה.
היא פשוט לא ידעה שההנקה שלה נכשלה. וגם ההורים שמונו דיברה עליהם לא יודעים שההנקה שלהם נכשלה.
הדרך שלהם להתמודד עם העניין, בחברה אנטי-הנקה כמו שלנו, היא להחזיק במידע מוטעה ולהמשיך להפיץ אותו הלאה. זה מגן עליהם מפני רגשות אשמה ("מה לעשות, פשוט לא היה לי, זה לא באשמתי, אני עשיתי הכל בסדר, אבל זה לא היה אפשרי").

זאת פעם ראשונה שלי כאן,ורציתי לשתף אתכן במה שעברתי. אני אמא לשתי בנות מקסימות. אני לא יכולה לתאר במילים כמה רציתי להניק...את עוצמת האכזבה כשזה לא קרה כמו שציפיתי... כשהגדולה שלי היתה בת 10 ימים התפתחה לי דלקת חמורה מאוד,וזה לאחר שיועצת הנקה ביקרה אצלי פעמיים פלוס התיעצויות בטלפון...הייתי עם חום 41,עד שהייתי צריכה אוגמנטין,אך זה לא עזר. נקודה חשובה מאוד מאוד-הייתי בכאבי תופת,עם רעידות נוראיות,ובעלי אמר לי לשאוב אז הראתי לו בכל הספרים שכתוב ששאיבה לא עוזרת אלא מחמירה. לא הצלחתי להשיג את אותה יועצת,אז התקשרתי ליועצת מתנדבת בבי'ח שיילדתי,והיא גם אמרה לי לא לשאוב!
זאת היתה הטעות הטראגית שבגללה התפתח אבסס,נאלצתי להגיע לניתוח חירום -שבו ניקזו את המוגלה-החלב שעמד-טראומה נוראית שהשאירה צלקות פיזיות ורגשיות.
כנראה שזה היה יכול להמנע אם הייתי שואבת! כל הדברים האחרים שניסיתי לא עזרו-עיסיויים,מקלחות חמות וכו'...
במשך כל הזמן הזה הנקתי את הבת בצד השני למרות שהיו גם בו סדקים ענקיים,וזה כאב כל כך...עד שאחרי חודשיים נשברתי. כל הנקה גרמה לכך שהחיתוכים על השד המנותח לא הצליחו להיסגר בגלל החלב הזורם,וכל פעם שהסתכלתי על השד המנותח בכיתי (עדיין לפעמים,4 שנים אחרי...)
עדיין יש לי רגשות אשמה כבדים שלא הנקתי יותר מחודשיים,אך אני יודעת שעשיתי את המקסימום שלי.
האם עוד מישהי עברה אבסס שהצריך ניתוח שפגע בצינוריות החלב, ניתוח שהשאיר חותם של כאב,טראומה?
אשמח לשמוע ,כי בינתיים אני מרגישה מאוד לבד בעניין הזה...

אאוץ'...

עוד מישהי עברה אבסס שהצריך ניתוח שפגע בצינוריות החלב
הכרתי אחת כזאת, נדמה לי מהשרון או יותר צפונה, לפני אולי 6-7 שנים. אני זוכרת אותה וזוכרת את המקרה שלה, אבל לא זוכרת מי זאת, אז לא יכולה לזכור אם היא בבאופן או בכלל בארץ או מה.
אני זוכרת במעומעם שאצלה הבעיה היתה שהיתה לה בעיה, אבל היא ניסתה לטפל בזה רק על "אש קטנה". נסיון פה, נסיון שם, לא ממש הלכה לייעוץ הנקה אישי, והתוצאה היתה שהדלקת לא עברה אצלה המון זמן, הבעיה לא נפתרה, ובסוף התפתח אבצס. זה היה לה ממש נורא.
חשוב לציין לטובת אחרות, שאכן לא מומלץ לשאוב כי השאיבה מגדילה את הגודש - אבל זה בתנאי שמניקים מהשד המודלק. אם לא מניקים אז חייבים כמובן לשאוב, כי כל הבעיה נובעת מחלב שנשאר "תקוע" בשד וחייבים להוציא אותו. נראה גם שהדלקת התפתחה אצלך בגלל תפיסה לא טובה (היא לא תפסה טוב את השד, ולכן גם פצעה אותך). האם יועצת ההנקה שביקרה אותך היתה יועצת הנקה מוסמכת IBCLC? האם היה נסיון לתקן את צורת היניקה שלה?
בכל אופן החוויה שעברת נשמעת לי ממש נוראה וטראומטית.

עדיין יש לי רגשות אשמה כבדים שלא הנקתי יותר מחודשיים
חבל. הרי זה לא היה באשמתך! לפעמים קורים דברים ממש קשים, ולא את הכל אפשר לפתור. יש גם נסיבות.
תארי לעצמך שהיתה לך חס וחלילה תאונת דרכים והיית מאושפזת כמה ימים בלי הכרה! נכון שאז לא היית מאשימה את עצמך שלא יכולת להניק?
הרי אלה היו נסיבות שמחוץ לשליטתך. אני במקומך אולי הייתי כועסת על העצה הלא מקצועית של אחות בית החולים.

אאוץ'...

ומה קרה עם הבת השנייה שלך? ניסית להיניק אותה? ההנקה הלכה?