סיפור ההנקה של חוה

[אנונימי]

בעקבות השיחות הערות שלא לומר דיונים סוערים שנערכו בדף אמא לא מיניקה מתוסכלת וגם בעקבות הסיפור של ליאת בדף בלוג איך נכשלה ההנקה חשבתי שאולי כדאי לפתוח דף עם סיפורי הנקה (ומייד חשבתי שבטח כבר יש כזה, אז חיפשתי במדור הנקה ושם תחת הסעיף סיפורי הנקה מצאתי רק דף אחד שנקרא בדיחות הנקה שלא ממש היה בו הרבה וגם את זה לא הבנתי)
חשבתי שבדף סיפורי הנקה? אפשר לכתוב את הסיפורים האישיים על ההצלחות והכשלונות הכאבים והשמחות כמו שמתנהל _דף סיפור לידה .
בסוף גם חשבתי על ההנקה שלי ואיך אני אכתוב עליה אז הנה הסיפור שלי ומזמינה את כולן לכתוב את שלהן:
אני מניקה (שנה ביום ראשון הקרוב)
מה חשבתי, ידעתי, הרגשתי על הנקה לפני הלידה:

לא בטוחה שאני רוצה, אבל אנסה ואם יצליח יופי ואם לא אז לא נורא.
שהחלב מתחדש כל הזמן ככל שיונקים יותר
שזה מאוד בריא לתינוק
שיש מצבים שניראה כאילו התינוק יונק אבל בעצם הוא לא ואז הוא מגיע לתת תזונה (הפחיד אותי מאוד)
כל מה שכתוב במדריך הישראלי להריון ולידה
שאמא שלי חמותי וגיסותי לא הניקו וזה "בסדר גמור"
שלתינוקת שלי (המסויימת הזאת) לא תהיה בעיה לעבור מבקבוק לציצי וחזרה
וזהו. הסעיף אחרון דורש הסבר אבל אין לי. פשוט ידעתי את זה מתוך הקשר שהיה לי איתה כשהיא היתה בבטן.
ילדתי בשבוע 35 ביום שישי אחה"צ, לידה קשה, לא טבעית, שבסוף גם הסתבכה וכל הזמן היתה על הסף. לתינוקת שנולדה, היו בעיות נשימה ועוד ראש כלומר בצקת רצינית כתוצאה מהלחץ בראש ובעיניים היא היתה עלי שניות ספורות והועברה לפגיה, שם חיברו אותה לכל מכשיר שהיה להם והלכו לשתות קפה (להסביר לבן זוגי מה מצבה הם לא יכלו) כמובן שהיא לא ינקה מייד אחרי הלידה.
אני לכשעצמי גם הייתי מחוברת לכל מיני דברים כמו שקית אינפוזיה ולא הרשו לי לרדת מהמיטה עד שהיא תגמר מה שקרה בערך ב12 בלילה שאז התחלנו את מסעותינו מהמחלקה לפגיה וחזרה במשך הלילה הלכנו כמה פעמים את הדרך הזאת. בהתחלה זה היה סיור ממונע - בן זוגי לקח אותי בכסא גלגלים.
ב 3 בלילה שזה כמעט 10 שעות אחרי הלידה מצב הנשימה של קטיני השתפר משהו וגם הצוות היה הרבה יותר ידידותי - הרופאה שאלה עם אני רוצה להחזיק אותה (בשביל מה לפי דעתך אני מסתובבת פה כל הלילה עם התפרים?) ואז אם כבר את מחזיקה אותה את רוצה גם לנסות להניק? (מזל שהספקתי להתעדכן קודם שבשקים הכחולים האלה יש חורים לציצי אחרת הייתי מתפשטת בפגיה) והיא ינקה למרות ההפרדה הארוכה, למרות הגיל הצעיר של ההריון שבו היא נולדה למרות האפידורל, למרות הכל היא ידעה מה לעשות.
למחרת יום שבת עומס בפגיה והתינוקת שלי השתפרה מאוד וכבר לא צריכה להיות מחוברת לחמצן אז קדימה לתינוקיה. עכשיו תתארו לכם את התמונה שתרנין כל יולדת ביום שאחרי הלידה: יש יותר מכפול תינוקות ממה שהם רגילים בדרך כלל, זה שבת אז עמוס במבקרים ויש להם כל כך הרבה עבודה שהם לא מצליחות לשלוט בזה שלא יכנס כל מי שבא לו. התינוקת שלי בוורמר מחוברת לאלף מכשירים והאחות שם לא מצליחה להחליף חיתול לתינוק שהיא מטפלת בו שלא לדבר על לתת לי אינפורמציה פשוטה לגבי התינוקת. אלוהים אני חושבת לעצמי איך היא תצליח לשחרר את כל המכשירים האלה כדי שאני אניק? זה לוקח לה חצי שעה רק להתפנות לנסות והיא כמובן לא לא מצליחה, היא פשוט לא יודעת והיא היותר מנוסה מהצוות שעובד שם. אז אני מקבלת להנקה לבנת חבלה שהלבישו אותה בבגדי תינוקות אסירים, מחוברת לאלף חוטים ועכשיו לכי תניקי על יד הוורמר על כסא בלי ידיות, עם משענת פלסטיק גמישה כמו נערת גומי ואיך שכחנו - תפרים. אבל עשיתי את זה פעם אחת ועוד פעם עד שנגמרה המשמרת הזאת וזאת שאחריה ועד שהגיע יום ראשון בבוקר והגיעה האחות האחראית ושיחררה את קטיני מהמכשירים לצורך הנקה (לפחות)

בהמשך התברר שיש לה צהבת עקשנית במיוחד ובילינו בבית חולים 11 יום. ברובם היא היתה בפוטו ואי אפשר היה להחזיק אותה ואי אפשר היה להיות איתה. יכולתי לעשות שני דברים: ללטף אותה (מה שגרם לעור של היד שלי להתקלף כתוצאה מהמפגש עם האור והיא שכבה שם ערומה!) ולהניק. במשך הימים האלה למדתי לנתק אותה מהמכשירים בעצמי, למדתי להלביש אותה בבגדי האסירים, למדתי לתמרן בין האחיות הנוראיות לנחמדות, למדתי לשבת שעות אין ספור על כסאות בית החולים ולחכות שהיא תתעורר למדתי להניק. ההנקה היתה חזות הכל - היא היתה הקשר היחיד שלי איתה והיא גם היתה התעסוקה היחידה שלי בכל אותן שעות ארוכות. היא היתה הרבה יותר משמעותית ממה שדימיינתי אותה לפני הלידה.
חמישה ימים אחרי הלידה השתחררתי מבית החולים מותשת, בוכה, מאוד מבולבלת. בן זוגי החכם אמר את לא יכולה להישאר פה והיא חייבת אבל היא לא תהיה כאן לבד. אני נשאר איתה.
בשבוע שעבר עד שגם היא יצאה הביתה חילקנו בנינו את היום ודאגנו להיות על יד הוורמר שלה. (הטעות הקשה שלנו היתה שלא דאגנו למישהו שלישי שיכסה גם את הלילה ובלילות היא נשארה לבד. ) בשעות שהייתי בבית הקפדתי לשאוב כל ארבע שעות, היה לי מזל שחברה טובה לחצה אלי שאקנה משאבה טובה. קטיני אכלה גם חלב שאוב מבקבוק וגם פורמולה והמשיכה כל בוקר לחזור לציצי בחדווה וכל אחה"צ לעבור שוב לבקבוקים למיניהם עם אבא. כמו שהיא היתה בבטן וכמו שהיא עד היום לא אומרת לא לאוכל. כשיצאנו סוף סוף מבית החולים ההנקה כבר היתה מבוססת וגם ההרגל של אבא לתת לה בקבוק ושני הדברים נשארו חלק מחיינו עד עצם היום הזה.
סיפור אחד אחרון: בגיל חודש עדיין עם צהבת, ילדה בצבע כמעט כתום נסענו למיון. הבדיקות הראו ערכים גבוהים למדיי והרופא המליץ על הפסקת הנקה ל 24 שעות כדי להמנע מאשפוז חוזר. במשך 24 השעות האלה, ישבתי לשאוב כל פעם שהיא אכלה או מייד אחר כך במידה ואני נתתי לה בקבוק. במשך 6 האכלות היא אכלה מהבקבוק בדיוק את אותה כמות שאני שאבתי מהציצי.

{סיגל ב (2004-10-23T00:36:00):}
חוה ש,
מדהים אותי מה שתיארת. אילו כוחות, איזו נחישות ואיזה חיבור בינך לבתך!
סיפור מאוד מרגש.
ובכלל, יופי של דף!
< אוספת אנרגיות לכתוב את הסיפור שלי, נשלח בינתיים רק את זה. >

{אמא ל 5 (2004-10-23T08:15:36):}
חוה ש - למרות מה שנכתב בדף _אמא לא מיניקה מתוסכלת , הרשי לי לומר לך כל הכבוד!

{ליאת טאוב (2004-10-23T16:32:35):}
חוה,
אני שמחה שהחלטת לכתוב.
אני מבטיחה שאאזור את הכוחות ואקרא. עוד לא עכשיו, אבל אקרא.

דף סיפור הנקה