סיפור ההפלה של אמא נמרה

[אנונימי]

התחיל בדף לידה ללא מיילדת
דף תמיכה
דף סיפור הפלה

מעגל]מעגל הפלה הפלה[/po]
מלחמה ושלום מתוך באופן 58

[אמא_נמרה*]

כל-כך טרי, קרה רק לפני יומיים.
ירדו לי המים, כמעט חודש שישי.
הלכתי לבי"ח, התחילו הצירים (כמובן שאני מקצרת מאד בסיפור...).
היינו שתי יולדות (שמפילות) ומיילדת אחת.
האישה השניה הייתה עם אפידורל, משותקת וכואבת.
אני רקדתי את ריקוד הכאב שלי ונשמתי פנימה והחוצה
נהמתי את הצער,
הייתי עם עצמי. המיילדת הייתה כל הזמן בחדר השני (האישה עם האפידורל הייתה זקוקה להשגחה כל הזמן).
ואז, נחלשו הצירים מאד, והגוף נמתח, והעובר יצא-נפל מתוכו בעצמו, בלי לדחוף ובלי ללחוץ.
ובלי מילדת שתתפוס.
על סדין, על הרצפה.
ואני צעקתי: הוא יצא.

בבי"ח, ללא המיילדת, אם הייתי יודעת איך אז גם את חבל הטבור הייתי בעצמי חותכת.

<הסיפור המלא, אחרי שהבכי יֵצא>

[בת_ההרים*]

שלא תדעי עוד צער. משתתפת בכאב.

[רוקדת_לאור_ירח*]

אוי. )':
משתתפת בכאבך.

[אמא_אדמה*]

[אם_פי_3*]

[סמדר_נ*]

[עדי_יותם*]

[נהר*]

תודה על השיתוף,

[טליה_אלמתן*]

החלמה מלאה לכל המשפחה

[תמר_ס*]

[אמא_נמרה*]

תודה רבה על החיזוקים ועל ההקשבה.
מאד חשוב לי לספר מה היה, ואני מוצאת כרגע שיותר קל לי לספר בעילום-שם ובכתיבה מאשר בעל-פה.


כתבתי את סיפור הלידה-הפלה שלי ואני מזמינה את מי שרוצה לקרוא
ב - http://www.elaisha.com/cgi-bin/chiq.pl?[po]מעגל הפלה[/po] .

[נהר*]

אין מלים, אני שותקת אתך

[דנה_ה*]

[ב_דרך*]

חיבוק גם ממני.

[תבשיל_קדרה*]

כמה שאת חזקה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אין מלים, אני שותקת אתך

[תות_שדה*]

נשמע קשה. איתך בכאבך(())

[נועה_בר*]

שולחת לך כוחות.
מדהים איך שאת מחוברת עמוק עם עצמך.
תודה על השיתוף ועל החיבור למעגל, כמה שאת אמיצה וחזקה.

[רורי_ב*]

[אמא_ל_5*]

אין מלים, אני שותקת אתך
עם דמעות בעיניים.

[איילה*]

את בנאדם נפלא. מאחלת לך שתדעי רק טוב עם משפחתך.

[עירית_לוי]

אמא נמרה,
קראתי אתמול בלילה את סיפור הלידה-הפלה שלך, וגם לי לא היו מילים, רק הרבה דמעות.
בשעות שחלפו חשבתי איזו אשה מדהימה את, כמה את נאמנה לעצמך ומחוברת לעצמך.
וגם כמה ברי מזל בני משפחתך שיש להם אותך.
שולחת לך כוח והרבה אהבה .

[נוסעת_סמויה*]

גם אני עם דמעות בעיניים.
תודה על השיתוף.

שולחת לך כוחות ואהבה.

[אמא_נמרה*]

<הסיפור המלא, אחרי שהבכי יֵצא>

ובינתיים לא יצא ממש בכי, עד שלפני שעה התקשרה המזכירה מהאוניברסיטה ואמרה לי "מזל-טוב! אני סוגרת לך את התואר".

וה"מזל-טוב" הזה הוציא ממני בכי...

כי באמת, מצד האמת, יש לי מזל:
שאני בריאה, שיש לי משפחה אוהבת, שיש לי כוחות
שהלידה עברה בלי סיבוכים ובלי טראומות.

רק שפתאום הבנתי עוד כמה התמודדויות יהיו לי עד למזל-טוב של הלידה הבאה.

[טרה_רוסה*]

[פיצה*]

נורא. גם אני אשתוק. אם הייתי מכירה אותך אישית הייתי קוטפת חרציות שפורחות מסביב לבית שלי ומביאה לך.

[נועה_ברקת*]

בחרת לעצמך שם כל כך נכון ויפה. ואני הייתי מוסיפה גם עוד חיה עדינה מאד, אולי איילה או סנאית שבשקט ובעדינות ומתוך רוך פותחת את עצמה לכאב שהחיים מזמנים ומביאים.
יש עוד כל כך הרבה מה לשאול אותך: מה קרה? מה לא קרה? מי נולד/ה ובכלל... אבל איך שתרצי בזמנך שלך, אני לפחות אשמח לשמוע עוד, אם זה עוזר לך.
ובאמת חרציות כל כך מתאימות. וחיבוק.

[חני_בונה*]

לקרוא את סיפור הלידה-הפלה שלך
ולדעת שזו זכות להכיר אותך אמא נמרה אמיתית

[עינת_טל*]

כמה עוצמה יש בלעמוד על דעתך עד הסוף,גם במצב מצוקה כזה.
אני מעריכה מאד את העובדה שסיפרת וחשפת .
תודה.

[אמא_נמרה*]

חודש עבר.

ביום חמישי האחרון לאחר השקיעה ישבתי בקריאת המגילה. מחופשת. סביבי כולם מחופשים ושמחים. גם אני.
חיכיתי במיוחד לשמיעת המלים "ונהפוך הוא".
בחודש הקודם בדיוק, בפורים קטן, התהפך הגלגל ובמקום הריון ותקווה לילד נוסף חוויתי הפלה ואבדן.
מאז עבר חודש שלם של מנוחה והסתגלות והשלמה.
האישה שקראה את המגילה לפני הקהל אמרה "ונהפוך הוא" ואני ידעתי שמאותו "פורים קטן" של אדר א' (שאני קוראת לו "האדר המיותר", ובאמת כמה שהוא היה מיותר בשבילי בשנה הזו), ועד עכשיו פורים האמיתי של אדר ב', נרפאתי וגדלתי והתחזקתי, ואני שמחה בחלקי.

למעגל אין נקודת סיום מוגדרת, אבל עכשיו אני מרגישה שאני יכולה להמשיך גם במעגל רחב יותר, מעבר לחוויית ההפלה עצמה. אם כי בוודאי אשוב לכאן מידי פעם.
בינתיים אני רוצה להביע את תודתי לכל מי שעזרו בזמן הזה:
משפחתי היקרה (מגבלות האנונימיות מונעות ממני לפרט שמות) הורי ואחיותיי ואחי, גיסתי הנהדרת, הוריו של יקירי;
פרופ' אדריאן שולמן – שנתן עצות טובות ומרגיעות וטרח בענייננו.
ענגי – הדולה שלי שעודדה אותי בטלפון ואפשרה לי לבכות ולא רק להיות מפוקחת;
לחברות שרון וענבר ועירית שבאו, ניחמו, האכילו אותי מכל טוב, הקשיבו וסיפרו;
לחברנו הטוב גיא – אין מלים להודות על התמיכה ועל התרפיה בצחוק...
החברים שבאו לבקר, ששלחו פרחים ושוקולד כשביקשתי (כן, באמת רציתי את זה והיה טעים);
לשלומית ועפרה - אחיות במחלקת הנשים בעין כרם, שנתנו לי חוויה מתקנת של שהייה בבית-חולים.
לבנות מפורום אבדן הריון –תמיכה מתפוז ששיתפו אותי בחוויות שלהן וחלקו אתי את הצער.

ולכן הנשים החביבות (וגם לגברים שהציצו) שקראו וכתבו ושתקו, אני מודה מקרב לבי.

[מיכל_שץ*]

אין לי הרבה מה להגיד. רק תודה גדולה על השיתוף. (ועל הדף הנפלא באלהאישה)
"משתתפת בצערך" תמיד נראה לי לא מספיק...
חיבוק גדול.

חייבת לספר לך שהדף הזה נפתח ביום שבו החיים שלי התהפכו על פיהם...

[מ_י_כ_ל*]

כמה שאת חזקה.

[עין_הסערה*]

[אירית*]

נמרה יקרה,
תודה תודה על פתיחות הלב. אני נפעמת מן העוצמה שלך ומן ההתמודדות.
סיפורך וכל מה שעלה בעקבותיו עורר בי הרבה רגשות ומחשבות.
את אכן מקור השראה.

[מיצי_החתולה*]

בוכה, ומחבקת אותך. ושותקת.

[אמא_נמרה*]

מוסיפה את הסיפור המלא כאן, כי האתר של "לגעת אשה" נסגר:

היה יום חמישי. כל השבוע היינו בחופשה עם יקירי שהשתתף בכנס. היה נחמד. היינו במלון. פינוק. פגשנו וראינו אנשים נחמדים.
יש לי כבר בטן גדולה ובולטת, אוטוטו נגמר החודש השישי של ההריון. אני יפה, יש לי תספורת חדשה שמאירה את הפנים שקורנות מההריון. אני מחייכת הרבה. אני שמחה בחלקי.
היה יום חמישי וקטני ואני נסענו במונית שירות לירושלים כדי שאבחן על התזה שלי.
הנסיעה הייתה מטלטלת אבל עברה בנעימים. קטני ישן רוב הדרך ולא היו לי דאגות. גם מהמבחן לא התרגשתי כל כך. אני עובדת על התזה כבר שלוש שנים. אני מכירה אותה לפני ולפנים.
דודה-מיכל פגשה אותנו בירושלים והיא וקטני הלכו לעשות חיים משוגעים. אני הלכתי לשיחה ידידותית עם שלושה פרופסורים. קיבלתי 95. מגיעה לי כל נקודה.
אני נפגשת עם מיכל וקטני בדירה של מיכל וחושבת מה לעשות הערב. יקירי יגיע רק מחר בבוקר מהכנס.
מיכל מתכוונת לצאת לפגישה והולכת להתלבש. אני יושבת על הספה ופתאום מרגישה שאני עושה פיפי. אלא שאני יודעת שזה לא פיפי. אני מתאמנת כבר שנה וחצי בשיטת פאולה והשרירים הטבעתיים שלי הם חזקים מאד (אם היה ענף לזה באולימפיאדה אז הייתי נציגת ישראל, לדעתי).
זה לא פיפי. זו ירידת מים. אני יודעת אפילו שבלידה של קטני לא הייתה לי ירידת מים. אבל אני יודעת, כי אין אפשרות אחרת, כי הריח הוא כמו שכתוב בספרים, כי המכנסיים רטובים וגם התחתונים ואני יושבת כבר דקה מעל האסלה ונשפכים ממני מים ברעש שהיה גורם לכל ישראלי ללכת לסגור את הברז.
אני אומרת למיכל: תביאי לי בבקשה מכנסיים ותחתונים. וגם: אני צריכה אותך, את לא יכולה ללכת.
אני מתקשרת מהטלפון האלחוטי בשירותים לרופא-אדריאן לשאול מה עושים, כאילו שלא ברור לי שצריך ללכת לבי"ח. אדריאן בחו"ל, אומרת המזכירה. אני סוגרת.
מתקשרת לאבא (גם רופא), הוא לא עונה. מתקשרת לאמא:
אבא לידך? כן. מדברת עם אבא. יש לי ירידת מים. כן, בטוח, המון מים, כבר שני זוגות תחתונים ומכנסיים, ושתי מגבות ספוגות ועוד מטפטף. לא , לא כואב לי כלום.
אני צריכה להגיע לבי"ח. ללכת לאט, לרדת במדרגות לאט. שמהאוטו יקחו אותי באלונקה או בכסא גלגלים. לא להתאמץ.
באוטו אני לוקחת רסקיו ומחפשת ארניקה.
מסכמת עם מיכל שהיא תהיה עם קטני. מיכל מתקשרת לדודה דבורה ואומרת לה לבוא למיון.
מתקשרת למלון שימצאו את יקירי ויגידו לו להתקשר אלי.
אני לא בוכה, אני מעשית מאד. אני גם עוד לא מפחדת. אני קצת עצובה, כי אני יודעת שזו הפלה.
אני מכירה את הגוף שלי, אני מכירה את עצמי. אפילו שאף פעם לא הייתה לי הפלה. אפילו שמעולם לא חשבתי או פחדתי שעלולה להיות לי הפלה. ברור לי שקורה לי משהו שמעולם לא חשבתי שיקרה לי. אבל אני לא מפחדת. עדין.
במיון אני יושבת בכסא גלגלים. יש אחות אחת נחמדה מאד, אבל יותר מידי עבודה. דודה דבורה באה. במיון לא מתרגשים ממה שקורה לי. אני יושבת ומטפטפת. לא כואב לי, אני עונה, לא כואב לי כלום.
האחות אומרת תלכי ליורי שיפתח לך וריד ויקח בדיקת דם. אני מתווכחת: לא רוצה שיפתח וריד. למה? היא שואלת. כי זה מכניס אותי לסטרס. היא מותרת בינתיים. גם בדיקת דם יכולה להכניס אותי לסטרס אבל אני מבינה שאין מה לעשות.
אני מקבלת החלטה: אני בבי"ח, אני אישה בריאה, אני לא אחווה טראומה. לא משנה מה יקרה לי, לא תהיה לי טראומה, לא אהיה כאותן נשים שמרגישות כמו חפץ, שמרגישות שמתעלמים מהן, שהן רק מקרה, לא אחווה השפלה. התיקון שלי מתחיל עכשיו. ההחלמה ממה שקורה לי מתחילה עכשיו.
יורי עושה לי בדיקת דם. הלב שלי לא קופץ. אני לא מתמלאת ברחמים עצמיים כמו שהיה אופייני שיקרה. אני שלוה. אני בדרך הנכונה.
הולכים לרופא נשים וא"ס. דר` ב`.
הרופא רוצה לבדוק אותי ולעשות א"ס. אני מתנגדת לבדיקה פנימית. באותו הרגע אני לא זוכרת למה, אבל אני יודעת שהבדיקה הפנימית לא טובה עכשיו. הוא מתעקש. גם אני. הוא לא מאמין לי שמה ירד זה מי שפיר, אולי זה פיפי? אני מסבירה לו. מנופפת במגבת עבה ספוגה מים.
אני מכירה את הגוף שלי, זה לא פיפי.
מגיעים לפשרה: קודם א"ס ואז נראה.
הרופא מסתכל בא"ס ואומר: אין מי שפיר. לא שיש מעט מי שפיר, אלא שאין בכלל. אבל יש דופק לעובר והוא זז.
אני יודעת שזו הפלה, אני לא צריכה שהוא יבדוק אותי. אני לא רוצה.
אני מבקשת שעוד רופא יבוא ויסתכל בא"ס. בא דר` פ`. מסתכל ואומר: אין מים בכלל.
דר` פ` רוצה בדיקה פנימית. אני מתנגדת. לא.
הם כועסים, כאילו אני מפרה חוזה. כאילו אני מפריעה להם: "אז למה באת לקבל טיפול אם את לא עושה מה שאנחנו אומרים? אם את לא סומכת עלינו?"
אני מבקשת מידע: למה הבדיקה כל כך חשובה?
כדי שנדע שאלו הם מי שפיר.
וזהו? או שתלמדו ממנה עוד משהו.
לא. רק כדי לוודא שאלו הם מי שפיר.
אבל רואים שאין מים כבר בא"ס, אז לאן הלכו המים? הם ירדו, לא?
אנחנו צריכים לראות. איך את בטוחה שאלו מי שפיר.
כי אני מכירה את הגוף שלי. אני אומרת. זה לא עובד. טיעון פילוסופי מידי.
אני אומרת: אני לא מוכנה לבדיקה, אני אחתום אחריות אם צריך. מה עושים עכשיו , מה האפשרויות. דר` ברומשטיין אומר זירוז.
אני אומרת: הפלה.
דר` ב` מסרב לומר את המילה הזו. לא נעים לו.
הוא מתחיל להסביר שהשבוע גבולי. משבוע 24 אפשר להציל עוברים. אפשר לנסות. אבל שבוע 23 (אם הוא סומך על התאריך שנתתי לו לו.א.) זה מוקדם מידי. העובר לא ישרוד, אולי סיכוי של אחד למי יודע כמה יהיה בעל מומים קשים מאד.
אני לא מפחדת. אני יודעת שתהיה הפלה. אני רק רוצה שזה יהיה תהליך חיובי ולא טראומה.
אז מה עושים?
דר` ב` רוצה לאשפז אותי לתת לי זירוז. אני מסרבת לזירוז עכשיו.
למה? הוא ממש מיואש, לא מבין את הפציינטית החייזרית.
כי אני צריכה לדעת עוד. אני אומרת, להתייעץ, לחשוב (להרגיש, חושבת ולא אומרת).
אפשר לחכות לבוקר? אני שואלת.
דר` ב` נראה כאילו הוא הולך להתאבד בחניקת עצמו על ידי עניבתו ובלבד שלא ישמע עוד הצעות מגונות כאלו. למה לחכות לבוקר? הוא כועס. הוא לא רגיל לשאלות, למשא ומתן.
כי אני רוצה לחכות ולראות אם תתפתח הפלה, אני אומרת.
הוא חושב שאני לא מבינה שתהיה הפלה, הוא מסביר לי את הסכנה שבזיהום עקב ירידת המים (אצלי יש סכנה מוגברת לזיהום, ואני יודעת את זה).
אני מסבירה לו שאני מבינה היטב את המצב, אני לא מכחישה את המציאות, אני רק רוצה זמן להגיע להחלטה שלמה, לראות את יקירי בעלי.
מגיעים לפשרה: אני אתאשפז ועוד מעט נחליט ונראה לגבי הזירוז. דר` ב` מסביר שגם אם יתחילו צירים הם לא יספיקו ללידה ואני אצטרך זירוז. אני מבינה, אני אומרת, אבל אני מעדיפה שהם יתחילו מעצמם קודם. הוא לא מבין למה זה חשוב לי. אני לא מתכוונת להרצות לו עכשיו. הולכת להתאשפז.
ביציאה מהחדר הוא עוד רוטן: ולמה אין לך וריד פתוח? למה את לא עושה מה שאומרים לך?
את אותו הדבר אומרת לי האחות המיון, אבל מתוך צער על כך שאצטרך להמתין עד שיורי יפתח לי וריד.
לא אכפת לי לחכות, אני אומרת לה, ככה הרווחתי שעה בלי.
בינתיים בא יקירי. מדברים, חושבים, מתלבטים.

ההורים שלי מגיעים ואני נשלחת לאשפוז במיון נשים. פוגשים את דר` ב` שוב.
הוא ואבא שלי מדברים.
אבא שלי דיבר עם אדריאן וכולם הגיעו לאותה מסקנה. אם זו הפלה אז צריך לעשות זירוז עכשיו כדי לצמצם את הסיכון לזיהום. לא מבינים למה אני רוצה לחכות לבוקר.
פשרה: נחכה לבוקר שאז יבוא רופא יותר בכיר ולא כונן של לילה. דר` ב` נאנח בהקלה, אבא שלי אומר שגם ככה בלילה יהיה יותר קשה אם יתפתחו סיבוכים, כי יש בעיה של צוות וכוח אדם. אני מתפשרת בכך שאני מבינה שאני חייבת לקבל אנטיביוטיקה למניעה דרך הוריד כבר עכשיו, כי יש סכנה לזיהום.
אני מרוצה.
בבוקר אני מתעוררת, גם ככה ישנתי מעט כי פחדתי מהעירוי.
לא הרגשתי את העובר כבר הרבה מאד שעות, אבל יש לי הרגשה שנמצא דופק בא"ס. אני יודעת שהעובר הזה לא ישרוד. השאלה היא כמה זמן זה ייקח, ואיזה מחיר זה יגבה ממני וממנו בדרך.
אני רוצה להקשיב לגוף.
הגוף שלי אומר לי ללכת. כל הערב הקודם הייתי בכסא גלגלים, כי הרופאים והאחיות לא ידעו מה המצב, אבל עכשיו, כשיודעים, אני רוצה ללכת.
אני מתחילה לטייל במחלקה. עולה במעליות, מסיירת.
יקירי בא, ההורים באים. כואב לך? לא. אבל החום מתחיל לעלות כל פעם מעלה או שתיים. זה אומר שהזיהום מתקרב. מסוכן בשבילי.
מגיעות התכווצויות. בהתחלה קלות מאד. כמעט לא מורגשות, אבל אני מקשיבה.
איך את מרגישה, שואלים.
כאב בגב התחתון, אני עונה, התכווצויות.
הולכים לעשות א"ס.
כבר לא נוח לי לשכב על המיטה, בגלל ההתכווצויות. הטכנאית מסתכלת ואומרת "אוי ואבוי אין מים". יש דופק.
העובר לא זז. לי הוא נראה כאילו שקע לתחתית. מנסים להזיז, מנערים לי את הבטן, לא נעים. עשר דקות מנסים. העובר לא זז.
הרופאים אומרים כנראה הזיהום פגע בו והוא כבר לא יכול לזוז. אבא שלי אומר כמו צמח.
במחלקה יש ביקור רופאים. הרופא שואל שאלות ואני רוקדת על המיטה, עומדת על הברכיים ומענטזת. זהו, זה כבר צירים של התחלת לידה ממש.
רוצים לתת זירוז עכשיו.
אני אומרת רגע, ניתן לצירים להתפתח.
כולם נלחצים (חוץ מיקירי).
עוד כמה דקות ואמא שלי אומרת, זה נראה כמו הצירים של ההתחלה שהיו לך בלידה הקודמת. זה נכון, אני מסתכלת על עצמי, אני מזיזה את האגן, כבר לא יכולה לשבת.
מכניסים אותי לחדר עם עוד יולדת. אין חדרים פנויים. לא אכפת לי.
היולדת השניה מאחורי הוילון, משותקת עם אפידורל, נאנחת "כואב לי" כל הזמן, נשמע שהיא סובלת מאד.
האחריות רוצות לתת לי אפידורל.
לא.
אבל למה? זו לא לידה , הן אומרות, למה לך לסבול, הזירוז מאד יכאב.
לא.
עפרה, שתלווה אותי שואלת למה? שאני אסביר לה? באמת.
באמת? א. כי אני מפחדת להיות משותקת. ב. כי כבר ילדתי בלי ואני יודעת שאני יכולה בלי. ג. כי אני רוצה להרגיש את הלידה, את הכאב, זה חלק מהצער שלי. את מבינה?
כן, היא מבינה.
אני רוקדת מעבר לוילון. הצירים כבר כואבים. אני נושמת. פנימה החוצה. כל הידע מהלידה הקודם נשלף ונהיה טרי בזיכרון. אחרי רבע שעה אני רואה שהצירים האלה קטנים עלי. אני מתגברת עליהם בלי בעיה עם נשימות וריקודים. אני מבינה שזה יכול לקחת שעות ולא בטוח שיבואו צירים מספיק אפקטיביים או שיהיה לי כוח. אני מבקשת זירוז.
שוב שואלים על אפידורל. אני מסרבת. אם אכאב לי מאד, ולא אוכל להמשיך אבקש פטידין, אני אומרת.
שמים לי עירוי עם החוט הכי ארוך שיש, כדי שאוכל להמשיך לרקוד.
עם כל נשימה אני עושה תנועות של לפתוח ולסגור עם הידיים והפנים, הכתפיים והרגליים, כמו שהייתי עושה בתרגילי פאולה.
העיניים שלי עצומות כל הזמן. לפעמים אני מנסה לעמוד על המיטה או להישען על כרית. אי אפשר הצירים ממש חזקים. רק לעמוד או חצי לעמוד וחצי לכרוע על הרצפה ולהישען על המיטה.
הצירים חזקים וכואב לי. אם אני מתבלבלת בנשימה לוקח לי שניים שלושה צירים כדי לחזור לקצב ובינתיים הכאב מסמא את עיני העצומות.
פתאום אני מוצאת שאני עומדת עם רגליים מפוסקות, כפופות ידיים שלוחות קדימה מרפקים כפופים הצידה ומניעה את האגן בתנועות קצובות אקסטטיות כמו שרואים בסרטים של נשיונל ג`אוגרפיק על שבטים כושים באפריקה.
אני מדמיינת את החצאית שלי מתנועעת מצד למצד, אני רוקדת סמבה או רומבה, אני באמצע פולחן דתי או פגני. אני מרגישה את השמש על הפנים. אני בג`ונגל, אני שומעת את התופים. וכל הזמן עיניים עצומות.
ונושמת ונושפת עוד ועוד.
יורדת על הרצפה ונשענת על המיטה, הצירים עושים אותי כבדה ואיטית, אני כולי נשימות, אוויר נכנס ויוצא. אני חושבת "זה יכול להימשך לנצח, אולי זה קשה מידי". התבלבלתי בנשימה, והכאב הפיל לי את הראש על המיטה. חשבתי "פטידין". קמתי על הרגליים ואמרתי בקול "אני יכולה, אני יכולה". המשכתי לעמוד וחזרתי לרקוד, יותר בכבדות, בתנועות מעגליות יותר, ואז ממרחקים שמעתי את השיר הראשון בדיסק "שמעו קולה". יקירי היקר שלי הצליח להביא לי את הדיסק והשמיע לי אותו באמצעות המחשב. לי היה נשמע שהקול הגיע ממרחקים כשבעצם המחשב היה ממש לידי, אבל לא ראיתי אותו בגלל עיני העצומות וגם לא הרגשתי שנכנסו לחדר.
(כל הזמן נכנסו ויצאו אנשים מהחדר, בגלל היולדת עם האפידורל שסבלה מאד, עם האפידורל, לא ברור לי למה כל-כך כאב לה אם יש לה אפידורל, אבל אני שמעתי את הסבל בקול שלה.
די בהתחלה ניתקתי את עצמי מהקולות ומההפרעות ולכן לא שמתי לב גם אם מישהו הסיט את הוילון וכולם ראו אותי מהמסדרון רוקדת את הריקודים המוזרים שלי.)
באמצע השיר השני היולדת השניה ביקשה שיסגרו את המוזיקה, כי זה מפריע. ממעמקים שמעתי את הבקשה של עפרה האחות והנהנתי. לא היה אכפת.
אני כבר חזרתי להיות הנמרה. עמדתי על הברכיים, נשענתי על המיטה ועם על ציר התחלתי לנהום. בשאיפה הוצאתי אויר בנהימה. ככה עושות נמרות, לא?
הצירים היו כבר מאד חזקים והנהימות השאירו אותי בהכרה, הרימו אותי.
הרגשתי שאני לוחצת לחיצות קטנות. לא התנגדתי לגוף. וכשהרגשתי לחיצה המשכתי, עד שעבר הצורך. באחת הפעמים נהמתי "עפרה" "סיר" ועפרה הגיעה עם סיר. בעיניים עצומות התיישבתי בכריעה על הסיר ויצא מה שיצא. היה לי מאד נוח על הסיר. הישיבה בכריעה התאימה לי כמו כפפה ליד.
ישבתי ונהמתי.
ואז באה הבחילה. והשמחה. גם בלידה הקודמת הייתה לי בחילה ואז נבהלתי, וענגי הדולה הסבירה לי שזה טוב, שזה אומר שהעובר יורד. גם פעילות המעיים מקודם הוכיחה לי את מה שידעתי וצירפה הבנה להבנה: השרירים הטבעתיים שלי באמת חזקים וטובים, העובר יורד, הגוף מגיב ומאותת.
ואני נוהמת "עפרה, להקיא" ועפרה רצה ומביאה כלי ואני מחזיקה ומקיאה בתוכו ומאושרת.
עוד כמה צירים ואני חוזרת לכריעה על הרצפה. אני שמה לב שהדפוס של הצירים השתנה.
ציר אחד ארוך וכואב ו 3-4 צירים חלשים. אני מנמנמת ממש בין ציר לציר, מרגישה חולמת. יוצאות ממני נהמות של הקלה כמעט אורגזמיות, אני מרגישה שהגוף מתרפה, נאנח ונושם כולו.
אני שומעת את עפרה עוברת מעבר לוילון. פותחת את העיניים מהתנומה ושואלת "הפסקת את הפיטוצין?"
לא. למה?
לא כואב לי.
סוגרת את העיניים ומנמנמת.
ואז בא עוד ציר ועוד אחד. ואז כמו שאנשים מתארים בחוויה חוץ-גופית אני רואה את עצמי מבחוץ לרגע: ידי מושטות קדימה דוחפות ונשענות על קיר לא-נראה, ברכי כורעות. עיני עצומות.
אני חוזרת לגוף ומשמיעה נהמה-צעקה של נמרה מהסוואנה.
נמרה שזועקת את כאב הלידה ואת צערה וזועקת את כאבה ומודיעה את עוצמתה למרחבים, והצעקה מתגלגלת עוד ועוד--------
ותוך כדי אני מרגישה שהגוף מוציא, בלי לחיצה שלי את העובר, קודם ראש, ואז אני מרגישה כתף, הצעקה נגמרת ובאה עוד אחת קצרה ואז בבת אחת הגוף יוצא.
אני מורידה את ידי על הרצפה ותומכת בעצמי.
אני צועקת "הוא יצא".
עפרה באה ועוזרת לי לקום. אני יושבת על המיטה ועפרה חותכת את חבל הטבור. היא שואלת: את רוצה לראות אותו?
כן. אני פוקחת עיניים ורואה אותו לידי, עובר קטן, בן-אדם, תינוק קטנטן (615 גר`).
יקירי בא לראות. אנחנו נפרדים מהעובר.
עפרה הולכת ואני מרגישה עוד התכווצויות.
תן לי את הידיים שלך אני אומרת ליקירי. ואז בכריעה על המיטה, תופסת לו חזק בידיים והשליה מחליקה ממני החוצה.
כמו נמרה.
מתחילת הצירים ועד צאת השליה עברה שעה אחת.

[מ_י*]

קראתי רק עכשיו, בדמעות.
סיפור גבורה.

[שיר*]

תודה שאת משתפת כך בכולך.
מאחלת לך החלמה מהעומק
מאחלת הריון חדש כשתרצי ותהיי -תהיו מוכנים.
מאחלת שלוה ושלום לליבכם ולנשמה שודאי שמחה לבלות עמכם את הזמן הזה
ללמוד ולאהוב יחד.
שולחת ברכה אהבה שמחה בריאות .
תודה תודה שאת מזכירה לכולנו את עוצמת הכונה
החיבור להויה לגוף
לאהבה.

[אמא_נמרה*]

תודה מ י , אכן כך הרגשתי, גיבורה.

ל שיר ,
זה קרה לי לפני שש שנים. מאז זכיתי ללדת בלידות טובות, בזמנן, שני ילדים בריאים ומהממים.
היום כשאני מסתכלת אחורה ונזכרת, זו חוויה שנראית לי כל כך חשובה, ומאד חלק ממני. אני לא מתגעגעת לילד שלא נולד, ואני גם לא מצטערת שככה נגמר. היום אני ממש רואה את הברכה והטוב במה שקרה. אם הסיפםור היה נגמר אחרת, אז גם אני הייתי אחרת. אני אוהבת את מי שאני היום. העיקר להיות בשמחה.

[מתחדשת*]

ההחלמה ממה שקורה לי מתחילה עכשיו

נדמה לי שכבר כתבתי לך פעם, שהסיפור שלך (שמצאתי באתר אחר בכלל וזיהיתי) היה בשבילי השראה גדולה מאוד, בעיקר המשפט שציטטתי. בלעדיו הייתי עוברת הרבה פחות טוב את מה שעברתי.
אז שוב תודה שכתבת.
(ואני שמחה שהחזרת אותו לפה)

[נטע_ש*]

אני אוהבת את מי שאני היום. העיקר להיות בשמחה.
סיפור מדהים ומאד נוגע ללב, תודה על השיתוף, והמשפט הזה בסוף...