1.11.09, 03:30 בלילה
רק לפני שעה עזבתי את המחשב ונכנסתי למיטה, אחרי כמה שעות של "קינון וירטואלי" בו עשיתי סדר בחומרים שונים
שהיה לי חשוב לסיים לכתוב ולארגן לפני הלידה המתקרבת.
התל"מ ביום חמישי הקרוב ואנחנו כבר במוצאי שבת... יש לנו עוד הרבה דברים להכין בבית ובעבודה לפני שאני יולדת
ואני במוד של עשייה נמרצת, מנסה להשתלט על כל החזיתות...
אני חצי מתעוררת מהשינה וחושבת מחשבות לא ממוקדות - על דברים שצריך לעשות, על מעגל נשים שאמור להיות
ביום רביעי בערב, ואם אצליח להגיע אליו הוא יהיה מעגל לידה בשבילי...
ופתאום, בהפתעה גמורה, אני מרגישה זרם שוטף של נוזל חמים מציף את המיטה...
לוקח לי כמה שניות להבין - יורדים לי המים! אני ממש המומה מזה, לא ציפיתי שהלידה תתחיל בירידת מים, ולא ציפיתי
ללדת חמישה ימים לפני התאריך המשוער... הי רגע, אני בכלל לא מוכנה עדיין...
אבל המים ממשיכים לזרום בשטף ואני מבינה שאין דרך חזרה. אני שוכבת ללא תנועה מתחת לפוך ומתמסרת לתחושה
של המים הזורמים... תחושה פלאית... איך משהו נובע כך מתוכי ללא שליטה וללא מאמץ... מי יודע אם זו לא תהיה הפעם
היחידה בחיים שאני ארגיש את התחושה המיוחדת הזו? הרי בלידה הקודמת המים פקעו לי די בסוף, ואני אפילו לא ידעתי
שאלו המים אלא חשבתי שזה סתם פיפי...
אחרי כמה דקות, כשמתחתי יש כבר שלולית ענקית וחצי מיטה רטובה, אני מחליטה לקרוא לאיש שלי, שישן עכשיו בסלון.
בחודש האחרון הבן שלנו ביקש לישון עם אבא בסלון, ואני זרמתי עם זה.
הרגשתי שזו הדרך שלו להכין את עצמו ללידה ולכך שאמא לא תהיה זמינה רק אליו כפי שהיה עד עכשיו.
אני נהנית מהמרחבים במיטה ויודעת שזה ממילא לזמן קצוב, ומדי פעם אחד מהם או שניהם בכל זאת באים לישון איתי
לחלק מהלילה או כולו... כעת הבן במקרה (או שלא במקרה?) ישן לצידי.
אני מרימה את הקול וקוראת לאיש, ומהקריאה שלי מתעורר גם הבן.
"ירדו לי המים" אני אומרת לאיש, והוא לא ממש מבין, מופתע כמוני, מגיע לחדר.
הבן כבר יושב לידי, מגויס כולו לעניין, וחוזר "אבא, לאמא ירדו המים".
אנחנו מסבירים לו שאלו המים שהיו לאמא בבטן ועטפו את התינוק, ושכאשר הם יורדים זה סימן שמתחילה הלידה.
הוא מאוד נרגש, מחכה ללידה הזו כבר חודשים. פתאום הוא אומר לי "את יודעת אמא, כשאמרתי שאני לא רוצה אח,
התכוונתי רק בצחוק"... אני מתרגשת ואומרת לו שהתינוק בטח ממש שמח לשמוע את זה, ושזה בטח עושה לו חשק
להוולד כשהוא יודע שאחיו הגדול כן רוצה אותו ומחכה לו.
אני שוכבת על הצד, והבן שלי יושב מאחורי. האיש אומר לי שהוא ממש מחייך מאוזן לאוזן...
אני לעומת זאת לא ממש מחייכת ברגעים האלה... אני מרגישה פחד, תוהה האם פקיעת המים מבשרת לידה יותר כואבת?
אני מבקשת מהאיש שיחבק אותי... מתחיל לעבור לי רעד בכל הגוף ואני מאפשרת לו את המקום שלו. רועדת ורועדת, כמו
מתוך קור, אבל בעצם מתוך ההפתעה, ההתרגשות והפחד, וזו הדרך שלי לעבור דרכם כדי שאוכל להמשיך את התהליך בלעדיהם.
אחרי כמה דקות הרעד מפסיק, ואנחנו מתקשרים לאילנה המיילדת. היא אומרת שהלידה יכולה להתפתח מיד או שזה ייקח כמה שעות,
אולי אפילו יום שלם, "אי אפשר לדעת"... אבל אני יודעת, זה הולך לקרות בקרוב!
רק אתמול אילנה היתה אצלנו כדי לראות את הבית וללמוד את הדרך אלינו, ולא חשבנו שנתראה שוב כל כך מהר...
היא תכננה לנסוע על הבוקר לים המלח עם אורחת מחו"ל, אבל כעת אומרת שמן הסתם כבר לא תיסע אלא תתחיל להתארגן ללידה.
מתקשרים גם לאמא שלי. תוכנן שהיא תגיע אלינו מחר בערב, כדי להיות איתנו כמה ימים לפני הלידה.
חשבנו שכך גם יהיה לנו יותר קל לסיים את כל ההכנות, וגם היא תהיה בשטח כשהלידה תתחיל ולא תפספס אותה
(כיוון שהלידה הראשונה היתה מהירה ציפינו ללידה קצרה עוד יותר הפעם, ורצינו לוודא שהיא תספיק להגיע).
אני אומרת לה להכין את הדברים שלה ולצאת כמה שיותר מהר, בלי לחכות שיתחילו צירים.
אני יודעת שייקח לה זמן להתארגן ולהגיע מרחוק, ואנחנו הרי צריכים אותה כאן כמה שיותר מוקדם.
בנינו עליה בעיקר בתור זו שתהיה עם הבכור בזמן הלידה כך שאנחנו נוכל להיות פנויים לחלוטין.
התכנון הוא ששניהם יהיו איתנו בלידה ברגעים המתאימים, ייכנסו וייצאו מהבית לסירוגין לפי הצורך.
05:00 בבוקר
בינתיים הזמן עובר, אני מתחילה להרגיש "כאבי מחזור" הולכים ומתגברים ויודעת שאלו הצירים שמגיעים. כבר ברור לי לגמרי שזה זה.
ההתכווצויות חוזרות במרווחים של 7-8 דקות ואורכות דקה ויותר. בין ההתכווצויות יש כאב עמום רציף.
בשלב הזה אנחנו אמורים ליידע את אילנה כדי שתצא לכיוון שלנו, וכך אנו עושים.
את השעה הבאה אני מעבירה בקבלה של הצירים, בהתחלה בשכיבה על המיטה ואחר כך בתנועה ברחבי הבית.
הצירים מתגברים ומצטופפים ואני נושמת לתוכם, מניעה את האגן, מתכנסת יותר ויותר פנימה ועוברת בשער אל תוך תוכו של תהליך הלידה.
בינתיים האיש מתמרן בין משימת ניפוח ומילוי הבריכה, מתן תשומת לב לילד, ועיסוי הגב שלי בצירים. איכשהו הוא מצליח לעשות הכל יחד...
הרעש של ניפוח הבריכה נוראי, כמו שואב אבק מטרטר במיוחד, אבל זה מעסיק את הילד מספיק טוב בשביל לאפשר לי להיות בצירים ללא הפרעות.
אני שומעת את האיש מזיז רהיטים ברחבי הבית, מפנה מקום בסלון הקטנטן שלנו... כעת כבר אין זמן להזיז מכאן דברים כבדים כמו שתכננו לקראת הלידה, אבל הוא בכל זאת מצליח לארגן את השטח בצורה נעימה.
כדי שיוכל להתפנות לעיסויי הגב בצירים, האיש נותן לילד את משימת מילוי הבריכה. כחצי שעה הוא מחזיק בצינור בתחושת חשיבות וממלא את המים.
זה די מדהים בהתייחס לכך שמדובר בילד מאוד תזזיתי ופעלתן... האיש מדי פעם ניגש לבדוק שהצינור אכן מכוון פנימה לתוך הבריכה ולא מציף את הסלון...
קרוב לשעה 06:00
השחר מתחיל לעלות, הבריכה כבר מלאה, וכעת הילד מתחיל לאבד סבלנות ולדרוש יותר תשומת לב.
אני נשענת על המדף בסלון ומקבלת את הצירים המתחזקים והולכים והוא מתרוצץ לי בין הרגליים, רועש וגועש כהרגלו בתחילתו של יום חדש.
אני מתחילה להיות קצת מודאגת – למה אילנה ואמא שלי עדיין לא כאן לעזאזל?
אני צריכה את האיש שלי איתי עכשיו ומתבאסת שאין מי שיהיה עם הילד במקומו.
אני מרגישה שהריכוז שלי יורד ושהצירים נהיים פחות אפקטיביים.
הדקות חולפות לאט, ואז ב- 06:00 אילנה ואמא שלי סופסוף מגיעות - בשני רכבים שונים ומשני מקומות שונים, אבל בדיוק באותו הזמן...
אמא שלי נשלחת עם הילד לטיול במושב ואילנה מארגנת את הציוד שלה. היא בודקת לי פתיחה – 3 ס"מ.
ברגע הראשון זה נשמע לי מעט אבל שתינו יודעות שמכאן זה יתחיל להתפתח מהר.
אני ממשיכה לקבל צירים בתנוחות שונות - בעמידה כאשר אני נשענת על מדף הספרים או נתלית על מתח שהתקנו במיוחד במשקוף של החדר,
בעמידת שש על המיטה כאשר אני נשענת על הכדור שביקשתי מאילנה להביא איתה... הזמן עובר וזה מתחיל להיות כואב יותר ויותר.
אני מרוכזת לגמרי, נושמת, עושה קולות נמוכים, עוברת את גלי הכאב בתחושה של שליטה פנימית ושקט.
בשלב כלשהו אני שואלת את אילנה אם אפשר כבר להכנס למים והיא אומרת שכן.
אני נכנסת פנימה וזה באמת כל כך נעים, כמו שתמיד כתוב בסיפורי לידה
מים חמים, עוטפים, מלטפים... הם קצת חמים מדי וצריך להוסיף כמה קערות של מים קרים.
זה מאוד משעשע אותי כי בדרך כלל בסיפורי לידה מסופר איך כולם רצים עם קומקומים של מים רותחים למלא בריכה שמימיה קרים מדי,
והנה אצלנו קורה ההיפך...
אני רוצה למלא את הבריכה עד הסוף ונהנית מאוד מזרם המים החמים בצינור עד שהיא מלאה לחלוטין.
אחר כך הצירים נהיים ממש כואבים. אני על שש בבריכה, נשענת על הדופן ומקבלת אותם בנשימות ונהימות.
האיש כל הזמן תומך בי מאחור, מעסה לי את הגב התחתון.
אני מבינה שהלידה ממש מתקדמת כעת, ונזכרת שצריך להפעיל את המצלמה.
לקראת הלידה הקודמת לא רציתי לשמוע על צילום, הייתי בטוחה שנוכחות של מצלמה תפגע בנינוחות שלי.
הפעם הרגשתי אחרת, וארגנו מראש מצלמת וידאו על חצובה. מסתבר שהאיש כבר הספיק להעמיד אותה קודם, וכעת נשאר רק להפעיל אותה.
(משהו כמו) 40 הדקות הבאות עוברות בצירים כואבים מאוד במים.
כשיש ציר אני לא מסוגלת לשנות תנוחה, וכשאני מנסה לנוע בין הצירים אני מגלה שעל שש הכי נוח לי.
מדי פעם אני מתלבטת אם לעמוד, כי בלידה הקודמת עמידה היתה לי הכי נוחה, אבל זה אומר להוציא את האגן מהמים ולא ממש בא לי, וממילא תוך כדי התלבטות בא עוד ציר כואב וכך אני נשארת על שש.
לפני הלידה תהיתי אם באמת יהיה לי נוח ללדת בבריכת ילדים כזו קטנה.
פינטזתי על לידה במרחב גדול ועמוק של מים, כזה שאפשר ליישר בו את הרגליים כלפי מטה ולהיות במים בתנוחה זקופה...
אבל מהר מאוד הבנתי שלארגן אצלנו בבית בריכה גדולה זה חתיכת בלאגן, שסבירות גבוהה מאוד היא שלא אספיק בכלל למלא בריכה ענקית במים חמים בזמן הקצר המשוער של הלידה (מה שהתברר כנכון במבחן המציאות). חלמתי על בריכת צירים כזו כמו שיש בג'הארה דולה, אבל גם עד שם היה לי ברור שאני לא אספיק להגיע מרחוק, ובכלל הפעם רציתי ללדת בבית ולא בצימר, וגם שאילנה תהיה המיילדת... כל הסיבות האלה גרמו לי להבין שבשלב זה אני משחררת את הפנטזיה ומסתדרת עם בריכת ילדים סטנדרטית, למרות המגבלות שיש בה מבחינת מגוון התנוחות האפשרי.
הצירים הכואבים ממשיכים. בכל ציר שמגיע האיש מעסה לי את הגב התחתון, ואני מדי פעם מכוונת אותו לנקודות המדויקות "עכשיו קצת ימינה וקצת למטה... עכשיו למעלה ובאמצע..." המגע מאוד עוזר לי. בלידה הקודמת בכלל לא השתמשנו בזה, לא זוכרת שהיה לי צורך.
בכלל, החוויה שלי מהלידה הקודמת כל כך שונה... אבל גם ההריון הזה היה כל כך שונה מהקודם, כך שעד כמה שזה מפתיע, זה לא באמת מפתיע...
(סיפור הלידה הראשונה שלי בדף היולדת בדרכים)
עכשיו כבר נהיה לי ממש כואב... אני מתחילה לדבר עם התינוק... זה עוזר לי להירגע, להתפקס, לזכור בשביל מה כל העניין, לעזור גם לו לעבור את התהליך... אם לי נהיה לא קל אז בטח גם הוא עובר משהו דומה...
אני מספרת לו שכולם מחכים לו, וגם שאמא שלו מפחדת ללדת אותו, אחר כך אני אומרת לו שאנחנו יכולים לעשות את זה...
ברקע יש שקט מוחלט. אין שום מוזיקה (לא הספקתי להכין דיסקים ובכלל לא בא לי לשמוע כלום).
האיש מעסה אותי בשתיקה, אילנה גם לא דברנית גדולה... היא בכלל מחכה בחדר אחר, נותנת לנו ספייס.
בין שקט לשקט אני ממלמלת לעצמי הרבה, זה פשוט עוזר לי לעבור דרך הכאב והפחד. <מסתבר שאני אכן יולדת כמו שאני חיה
>אבל פתאום מגיע שלב שבו הצירים כל כך כואבים לי, שבשיאו של כל ציר הדיבור השקט שלי הופך לצעקה, הקולות הנמוכים הופכים לגבוהים,
אני מרגישה שצירי הלחץ מתקרבים ואני מתה מפחד... הצילו!
אני צועקת לאילנה שתבוא להיות לידי, כעת אני מרגישה שאני רוצה בנוכחות שלה בנוסף לזו של האיש.
אני בעמידת שש על הברכיים, זרועותי תלויות על דופן הבריכה כך שאני נשענת עליה לגמרי.
אילנה מלפני, מחזיקה לי את הידיים ומזכירה לי להרפות אותן, והאיש שלי מאחורי, ממשיך לעסות לי את הגב.
אני מודיעה להם שאני לגמרי בפניקה לקראת השלב הבא, שאני לא יכולה יותר, שללדת זה טירוף, אפילו אמרתי שאני בחיים לא עושה את זה יותר...
אילנה אומרת שאני בסדר גמור, שהכל מתקדם נהדר, שככה זה צריך להיות, שלא אכניס לעצמי לראש מחשבות שליליות, שאני עושה עבודה נהדרת, שהאגן שלי רחב, שאני יולדת מצוין... האמת שזה גם די מרגיע אבל גם קצת מעצבן, אני עומדת למות פה והם ככה שלווים ורגועים... כנראה שרק אלוהים יכול לעזור לי בשלב הזה
מתישהו אני מרגישה שעמידה על שש כבר לא מתאימה לי, אני צריכה תנוחה שבה הרגליים ישרות ואין זווית ביניהן לבין הבטן.
אני עוברת לשכיבה על הצד עם רגל למעלה על דופן הבריכה. מרגישה שזה נותן לי קונטרה טובה.
אני צועקת מכאב, יודעת שזה קרוב, רוצה שהכל ייעצר אבל גם רוצה שימשיך ונגמור עם זה כבר!
חושבת על כך שהיתה לי שאיפה ל"לידה שלווה"... במהלך ההריון ראיתי סרטי לידה בהם היולדות לא צועקות, ולמעשה אני גם לא זוכרת שצעקתי בעצמי ככה בלידה הקודמת... בלידה ההיא הכל קרה נורא מהר ולפני שהספקתי לקלוט זה נגמר... אולי צעקתי בשני הצירים האחרונים כשהתינוק ממש יצא החוצה, ואולי צעקתי יותר, בכל אופן הזכרון מסוף הלידה ההיא נורא מעורבב ולא באמת ברור לי מה היה שם.
הפעם הרגשתי כל שלב בתהליך, הייתי במודעות אחרת, ידעתי למה לצפות ואיכשהו זה היה יותר מפחיד.
כצופה מהצד האיש שלי אומר שבלידה הזו דווקא הייתי הרבה יותר רגועה ובפוקוס ולכן גם הייתי פנויה להרגיש כל רגע בפני עצמו. וזה הרי מה שבעצם ביקשתי לעצמי בלידה הזו, מיקוד, חיבור עמוק יותר לניואנסים של התחושות... רק איכשהו דמיינתי שזה גם אומר שזה קורה בשקט, בלי צעקות.
לא הצלחתי להיות רגועה וסבלנית מול השלב האחרון של הלידה כמו שרציתי... כנראה שכדי להגיע למצב הזה יש עוד כמה דברים שאני צריכה לעבור עם עצמי.
כל השלב הזה לוקח משהו כמו 10 דקות... בתוכן אני צועקת בשיאם של הצירים, אבל מדברת בשקט ביניהם... והנה באה תחושת הצריבה הנוראית... שורף לי, לוחץ לי כמו קקי ענק, אבל כזה שיוצא מקדימה, אני מרגישה שהראש עומד לצאת ממש עכשיו!
אילנה אומרת שאני יכולה ללחוץ בזמן הציר, ואני חוששת שהלחיצה תגביר את הכאב. אני תוהה אם אני בתנוחה הכי טובה ללידה, ומרגישה שאני לא יכולה ולא מוכנה לעשות את זה... ואז אילנה אומרת לי משהו כמו "את בסדר גמור, קחי את עצמך בידיים, את רגועה, את יכולה לעשות את זה"
אני מבינה שהיא מנסה לעודד אותי, אבל המשפט הזה מעצבן אותי.... ועם העצבים אני גם יודעת שהיא לגמרי צודקת ובשניה אחת משנה לגמרי את התודעה שלי - אני כן יכולה, אני והתינוק שלי הולכים לעשות את זה כמו גדולים, אנחנו "נראה להם" מה זה
אני נזכרת שיש לי כעת משימה - לשמור על רצפת האגן שלי בשלב הלחיצות.
אני מתפקסת עוד יותר ומעלה מנבכי מוחי את ההנחיות ללחיצה נכונה שקיבלתי מיעל שוראקי, האוסטיאופטית שאיתה עבדתי על חיזוק רצפת האגן לפני הכניסה להריון ולקראת הלידה.
בסוף הלידה הקודמת הרחם צנח לי החוצה, מיד אחרי השילייה. אני לא הרגשתי ולא ידעתי, אילנה דחפה אותו בשקט פנימה וסיפרה לי רק אחר כך.
הפעם היה חשוב לשמור שזה לא יקרה... לכן גם החלטתי ללדת במים ולא ביבשה, על שש, על הצד או מקסימום בעמידה, אבל לא בכריעה.
וככה בא ציר לחץ, ולחצתי הכי נכון שיכולתי, כמו שיעל לימדה אותי (או לפחות בערך...).
בציר השני שוב פחדתי ונשמתי "נשימות כלב" כדי לעצור אותו, אבל בציר השלישי התעשתתי והסכמתי לנשום וללחוץ - לחיצות עדינות שתומכות בתהליך הטבעי, לא לחיצות חזקות. לפי הצעתה של אילנה לחצתי גם עם הרגליים על הדופן של הבריכה וזה היה מעולה.
הרגשתי את ההכתרה והודעתי על כך לאילנה בצעקות רמות. אחר כך הרגשתי את התינוק מסתובב, משייף לי את הפירינאום...
זה נורא כאב, אבל גם התרגשתי ושמחתי שהפעם אני מרגישה את כל הפרטים בתהליך שקורה...
ואז הראש יצא! אילנה הציעה לי לגעת בו, ונגעתי, דרך המים... חשבתי שכעת כל הגוף יחליק החוצה, כמו בלידה הקודמת, אבל הציר נגמר והייתי צריכה לחכות לציר הבא. (אילנה בינתיים שיחררה את חבל הטבור שהיה כרוך פעם אחת סביב הצוואר של התינוק, אבל אני לא ידעתי מזה, היא סיפרה לי רק אחרי שהלידה הסתיימה)
אז חיכינו... אני הייתי סבלנית ושמחתי לנוח ולנשום קצת, הרגשתי שהחלק הכי קשה כבר מאחורי...
אבל האיש שלי אומר שהוא קצת נלחץ מלראות ככה את הראש של התינוק ממתין במים...
אילנה הציצה ואמרה שלתינוק יש פנים חמודות... ואז הגיע עוד ציר והגוף יצא, ואני הרגשתי - "וואו, אני לא מאמינה, עשינו את זה!"
08:20 בבוקר
הבן השני שלי נולד! 5 שעות מירידת המים ו- 3 וחצי שעות מתחילת הצירים.
אילנה הביאה לי את התינוק שלי - יפיפה, מושלם ומתוק מאין כמוהו
האיש ואילנה אומרים שהוא יצא סגול, אבל בחיי שאני לא ראיתי את זה. מבחינתי הוא יצא ורוד, כמו שתינוק צריך להיות. כנראה שהאהבה באמת עיוורת...
אילנה דיווחה שהפירנאום שלם וללא קרעים, וכעת התכוננה לקראת השלב של לידת השילייה.
היה לה חשוב שהשלייה תצא מחוץ למים, כך שהיא תוכל להגיב בהתאם במקרה והרחם שלי יחליט שוב לגלוש לו החוצה.
אני לא כל כך רציתי לצאת מהמים, אבל אחרי כמה דקות שבהן חיבקתי את התינוק שלי והתפעלתי ממנו, יצאתי מהבריכה והלכתי איתו (עדיין מחובר אלי בחבל הטבור כמובן) למיטה שבחדר השינה. אחרי כמה דקות היה ציר והשילייה יצאה, שלמה ויפה. הרחם נשאר איפה שהוא צריך להיות
השלב האחרון של הלידה הסתיים בהצלחה, וסוף סוף קראנו לאמי ולבן הבכור להכנס הביתה ולפגוש את התינוק.
התוכנית המקורית היתה שהם יהיו נוכחים לפחות בסוף הלידה, ברגע בו התינוק יוצא לעולם, אבל בזמן אמת זה היה ממש לא מתאים להכניס אותם ככה באמצע, והם פשוט חיכו לנו מחוץ לבית, בחצר. הם ישבו בחוץ והקשיבו לצעקות שלי, דיברו על הלידה והתרגשו יחד. אחר כך שאלתי את הבכור אם הוא נבהל מהצעקות, והוא אמר שלא...
אחרי שהם נכנסו חתכנו את חבל הטבור, עטפנו אותו יחד עם השילייה ושמנו במקרר (שתישמר שם עד שנקבור אותה איפשהו).
אני הינקתי את התינוק, וכל האחרים הלכו להסתכל בסוף של הסרט שצילמנו, לראות יחד את הלידה.
שקלנו את התינוק – 3.480 ק"ג של מתיקות נוספו למשפחה... אושר גדול!
