סיפור הלידה של גרה רחוק

[ענ_בר*]

{דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים}


_סופסוף. סיפור הלידה של סיני שלום, חלק א':
_
אז אני חלמתי לקום בוקר אחד, ככה באמצע שבוע 38 (אמא הבטיחה לי שכמו שנכנסים צלינו בקלות להריון, גם יולדים לפני הזמן), מצירים, למרפק את האיש, אם הוא עוד לא קם להתפלל, לדפוק מקלחת, לחזור לישון. ואז לקום מעוד ציר, לאכול א. בוקר קונטיננטלית שהאיש, שיוותר כמובן על יום לימודים, יכין. לשתות כוס יין, עוד מקלחת, וכן הלאה וכן הלאה, עד שכבר ממש יהיה צריך לנסוע, וללדת את בני בכורי על כדור פיזיו בכריעה, כאישי מעסה מחד, ואמשלי (ההיא שיולדת לפני הזמן) מאידך, ובשירת הלל לעבור את צירי הלחץ וכולי וכולי.
אבל, ה' היקר, יש לו שיעור שהוא מלמד כל אחד מאיתנו לפי צורכו...
מחקגרה רחוק (21.05.2008 19:54):
ממשיכה ביד אחת, ביד שניה תומכת בילדי המתוק שיונק.
ובכן, תאריך הלידה המשוער היהביום הראשון של חוה"מ פסח, מה שאומר, שבערב חג רוקנו את הבית מחמץ, וארזנו כדלקמן:
תיק עם בגדים לשבוע (בכ"ז, זוגצעיר נטול ציוד לפסח), תיק לידה, אוהל ושני שק"שים - אם לא נלד, למה שלא נעלה לקמפינג של כל החברים בצפון?כדור פיזיו, שאני כבר לא זזה בלעדיו, ואת הקאנון, כלי הנגינה שבעלי היקר מנגן עליו.
עם הרכב עמוס בכל טוב נסענו ללילסדר עם המשפחה שלי בדרום. עוברת השבת - אף תזוזה מכיוון הבטן.
ערב חג - שלושה צירים חזקים בזמן התפילת החג. "מן המיצר קראתי י-ה, ענני במרחב י-ה", אני שרה, מתחילה לדמוע, איזה כיף שאלד בזמן שמסוגל ליציאת מצרים...
בדרך מביהכ"נ אני מספרת לאהובי עח\ל הציריםף מתרגשים בטירוף, מנמיכים ציפיות, מבטיחים זה לזו להסוות את המתרחש עד כמה שניתן.
"קדש" ו"רחץ", היין מתחיל לעשות את שלו... אי שם בין "מרור כורך" ל"שולחן עורך" אני כ"כ מסטולה מהיין ששכחתי שהיו צירים...
בקיצור, לא ילדתי בפסח.
{פלוני אלמונית (21.05.2008 20:00):}
נו...
{ענ בר (21.05.2008 20:15):)}
אבל, כאן סיפור האמיתי מתחיל:
יום אחרי החג, אנחנו נוסעים לעשות את המוניטור הראשון של השבוע ה-40. האוטו כאמור מלא כל טוב, יש לנו עוד תכניות ליום הזה, לקנות עגלה למשל...
מנטרים אותי. 20 דקות חולפות, והאחות מראה לרופאה את רישום. משאירים אותי לעוד 20 דקות. הרופאה קוראת לי. יש ירידות בדופק, אבל רק סביב תנועות העובר. לא צריך להילחץ, אבל נא להיות במעקב, וללכת לעשות עוד מוניטור תוך 24 שעות.
קבענו למחרת תור במרפאה במרכז, ליד ההורים שלי.
קנינו עגלה.
במרפאה למחרת - אותו הסיפור. ירידות בדופק סביב התנועות. הרופא, שלא פגש אותי מעולם שואל באיזה שבוע אני. "40", אני עונה.
"אז תלכי לסיים את ההריון, חבל על הזמן שלך."
האיש ואני:"???!!!"
אני:"אתה מתכוון ללידה, נכון? לא לסיים את ההריון..."
הרופא:"בוודאי. ותקחי אפידורל, כדי שתישארי נחמדה כמו שאת עכשיו."
עם הפניה לחדר יולדות, האיש ואני מבינים שככל הנראההלך על הקמפינג עם החבורה, מרימים טלפון לאנשי "דבש מסלע", שאצלם עברנו את הקורס. ד"ר אבנר שיפטן ממליץ לחכות לצירים.
אנחנו הולכים לבנק.
בדרך חזור, אני מתחילה להרגיש מן כאב גב עמום, ולחץ בלתי מוסבר בבטן. מתקשרים לרוזי, האחות מהקורס,ממליצה גם כן לחכות ולגלות עירנות.
הולכים לדפוק שנ"צ.
בשעה 14:00 אני קצת נלחצת, ומחליטים ללכת לעשות מוניטור בבית חוילים. תמיד אפשר לחתום על ויתור ולחזור הביתה.
מגיעים לחדר המתנה, מלא נשים עם צירים מטורפים. בעלי ואני משחקים קווה קווה דלא אומה במסדרון, מחכים בסבלנות.
מנטרים אותי. אני מסתכלת על הנוף. אישי לוחש לי דברי מתיקה באוזן. עובר המון זמן.
אחרי שעה וחצי בערך, 3 רופאות מסתכלות על הממצאים ואומרות "זירוז".
אבל רציתי לידה טבעית!
מבקשים זמן להחליט. בינתיים בודקים פתיחה. 1.5. מחיקה של 70 אחוז. אני בהחלט לא בלידה.
מתקשרים לרוזי שוב. היא מציעה לדבר עם האחות, לטענתה היא מבינה יותר טוב מהרופאות. לאחר סאגה של כמה שעות, בהן ניסינו להבין אם עדיף להמתין ולזכות בלידה טבעית כדבעי, או ללכת על בטוח ולזכות בילד בריא.
{ענ בר (21.05.2008 20:30):}
מחליטים להתאשפז. מניחים בצד את כל הציפיות והחלומות. מבינים שלא תמיד אפשר לקבל את הכל. מתנקים מאשמה. היינו בסדר גמור, זה לא תלוי בשומדבר שעשינו.
חוזרים להורים שלי, דופקים ארוחת ערב, וחוזרים לבית חולים. הרופאה החליטה להכניס לי "קטטר אטד". בשעה 12 בלילה הרופאה במחלקת "הריון בסיכון גבוה", רחמנא ליצלן, מנסה להכניס את הקטטר. את הראשון היא לא מצליחה. גם לא את השני. אני מתחילה לבכות בשקט. לפני הנסיון השלישי נכנסת הרופאה מהצהריים ואומרת: "אמרתי לך כבר קודם לעשות זירוז, חבל שלא הקשבת לי"
האיש בחביבות אך בתוקפנות הראויה משתיק אותה.
הקטטר בפנים. אנחנו מתפללים על צירים, כדי שלא אזדקק לפיטוצין. יש לנו 12 שעות לעורר רחמי שמים ולזכות בלידה טבעית.
אני לא מצליחה להירדם במחלקה, בלי האיש שלי לידי. שינה מקוטעת. בוקר. ההורים באים לבקר, מביאים ארוחת בוקר וקפה ובפלות כשרים לפסח.
הקטטר יוצא בצהרים. אני מרגישה קלילה בטירוף, לפחות כמו אישה בחודש שישי. עכשיו מחכים שיתפנה חדר לידה. ב"ה עמישראל אוהב ללדת בפסח, התפוסה מלאה.
{ענ בר (21.05.2008 20:40):}
כך חולפות להן 3 שעות, האיש כבר מתחיל לטפס על הקירות, למחוק את כל הסודוקו כדי שיהיה לו מה למלא, לישון קצת צהריים ("תישן מתוק, אתה תצטרך הרבה כוח אחר כך..."). ואני...לא כל כך יודעת למה לצפות. הכל כבר נראה לי כל כך הזוי, שגם לחכות ללידה יזומה נראה לי הגיוני.
מזמינים אותי לחדר לידה. שואלים אם אני רוצה כסא גלגלים. למה, יש לי צירים שאני לא יכולה ללכת??
נכנסים לחדר, קטן ויפה. אני מחפשת את המקלחת, שירותים. האחות קצת צוחקת. "מוניטור, בובהלה, אין מקלחת..."
"אבל אני אוכל לרדת מהמיטה מדי פעם, קצת לזוז, נכון?"
"נראה."
"ואת הדלת, אפשר לסגור בקשה? הרעש נורא מפריע לי..."
"לא, אנחנו חייבות להשאיר אותה פתוחה, אם יזדקקו לנו בחדר אחר"
היא נורא נחמדה האחות, ועונה לעניין, וזה בטח לא אשמתה שדווקא עכשיו נכנסת לכאן הכוח עזר לסדר את הארון ואמאלה זה לא מה שהבטיחו לי...
אני בוכה לאיש שלי, שאני רוצה לנהל את הלידה, ולא מתאים לי הפאסיביות הזאת על המיטה ושיגיד להיא לא להיכנס יותר ושישתיקו את הטלפון הזה שמצלצל כל הזמן... כשאני מסיימת לבכות כמו שצריך אני מוכנה לכל מה שיבוא. נפרדת באמת באמת מהלידה שהייתה אמורה להיות לי, ומתרכזת בכאן ועכשיו, בכאב הנוכחי, בדרך המיוחדת שאני צריכה לעבור כדי להגיע לילד שלנו.
{ענ בר (21.05.2008 20:58):}
אמא שלי בדרך. אישי ואני מנסים לשעשע זו את זה. הוא בינתיים צמוד למוניטור, נהנה לראות את הבטן זזה ומתקשה לפי הרישומים.
בשעה 17:30 האחות מתחילה להזריק את הפיטוצין. מכאן ואילך יש לי בעיקר שברי זכרונות:
הצירונים החלשים שהיו מוכרים לי מסוף ההריון הולכים ומתחזקים. אני מתחילה לנשום. מנסה להסתובב לעמידת 6. העירוי לא מגיע. נשכבת על הגב שוב. אמא שלי מגיעה עם שניצלים מהבילים בשביל האיש שלי שלא אכל היום כלום. עננת שום אופפת את חדר הלידה. אבל טעים לו, נשמה.
הצירים ממשיכים להתחזק, אני מנסה לנוע עד כמה שניתן עם כל האינסטרומנטים עלי. כל חצי שעה האחות נכנסת לשאול אם אני כבר רוצה אפידורל. "לא, למה?" אני גונחת בתוך הצירים. היא אומרת שאני מתקדמת יפה.
כל ציר מגיע עם נשימה עמוקה, טלטול של הרגליים מצד לצד, ועיסוי מידי היקרים שלי, בשמן מיוחד ששכנה שלי רוקחת (משו מטורף בכלל, עם לבנדר, מרווה, תפוז וכל מיני טובין אחרים), כולל בין השפה לאף, כדי שיהיה לי את הריח הזה זמין.
נהיה 21:30. פתיחה מלאה, מכריזה האחות. הרופאה מציעה לפקוע מים. אני שואלת אם זה הכרחי. היא אומרת שכדאי. האיש ואני מחליפים מבטים, "יאללה, תפקעי".
מה עוד היה? בשלב כלשהו, לפני פקיעת המים, אנחנו יוזמים קנוניה, מעבירים את העירוי לצד השני, ואני מסתובבת לעמידת 6. הרווחתי איזה 10 דקות כאלה, עד שהאחות נכנסה, וראתה המוניטור לא רושם. כשהיא פקדה עלי להסתובב חזרה וכל תחנוניי לא עוזרים, אני מוחה שוב דמעה ומצייתת.
חוזרת לפקיעת המים. האחות אומרת שאני מתקדמת יפה. הרוטינה נמשכת: ציר-עיסוי-נשימות-טלטול רגליים וכו'.
22:30. החלפת משמרת. האחות שלנו מציגה בפני המיילדת של המשמרת הבאה: "תכירי, זו ענ בר, היא רצתה לידה טבעית ולא יצא. אז היא עם פיטוצין מצד אחד, ולא לוקחת אפידורל כדי שיכאב".
נפרדת באמת באמת מהלידה שהייתה אמורה להיות לי, ומתרכזת בכאן ועכשיו, בכאב הנוכחי, בדרך המיוחדת שאני צריכה לעבור כדי להגיע לילד שלנו. כל הכבוד לך! צריך כ"כ הרבה כח כדי להשתחרר מהציפיות! (ואין מה לעשות, לפעמים חייבים לשחרר..)
{ענ בר (21.05.2008 21:15):}
המיילדת החדשה אומרת לי להתכונן ללדת, אני לא מבינה, אני בסה"כ צריכה קצת קקי. הי א יוצאת מהחדר, חוזרת אחרי 5 דקות, ומתחילה להחליף את התפאורה: לובשת חלוק סטרילי, מורידה את שולי המיטה לתנוחת ישיבה ועוד כל מיני שאני כבר לא זוכרת. באיזשהו שלב, אחרי הקקי, אני שואלת אם כבר מותר לי ללחוץ. היא עונה בנון שלנט, עם הגב אליי, שאם אני ממש צריכה אז כן.
לוחצת. האיש לידי קרוב קרוב. אמא ממשיכה לעסות אותי וסופגת סימנים כחולים.
מחפשים את שיר הנושא של הלידה. אני מתחילה לזייף את "את תלכי בשדה" של חוה אלברשטיין, אהובתי :
"האמנם, האמנם עוד יבואו ימים בסליחה ובחסד,
ותלכי בשדה, ותלכי בו כהלך התם.
ומחשוף, ומחשוף כף רגלך ילטף בעלי האספסת
או שלפי שיבולים ידקרוך ותמתק דקירתם..."
וממציאה מילים, והוא מבקש ממני למצוא שיר אחר...
ולוחצת, ושרה, וצורחת את נשמתי... המיילדת מציעה לי לא לצעוק, אלא לנשום יותר עמוק כדי לא לבזבז כוח. נושמת, לוחצת...מן רגע שלא ממש ברור על מה חושבים בו, הוא פשוט מעל כל הוויה של זמן ומקום. אני לוחצת ממני החוצה את הילד שלי.
ואז, הוא החליק החוצה... קטן, ויפה, וכחלחל, מגישים לי אותוץ הוא מונח עלי, הילד שיצא ממני הרגע, מסתכל עלי בעיניים גדולות שנראות כל כך כחולות. אני מדברת איתו, ובוכה...
ואמא שלי נעלמת החוצה, כמתוכנן, והמיילדת לוקחת אותו אבל רק לקצת, לבדוק שאכן הכל עבר בשלום. (רק בדיעבד ידעתי שהוא נולד עם חבל הטבור כרוך מסביב לצוואר, מה שהסביר את הירידות בדופק), ואז היא מעבירה אותו לאיש שלי, שהפך הרגע להיות אבא, אבי ילדי, ומטפלת בי בעדינות...
והכל נראה כל כך טוב ברגע הזה. אנחנו שרים הלל.
סוף סיפור לידה.
{ענ בר (21.05.2008 21:18):}
קראתי את עצמי עכשיו שוב. מתרגשת מזה ששגיאות הכתיב הן בגלל שאני מניקה תוך כדי כתיבה...
אני משאירה אתן. הן כה חינניות בעיני.
{לבנה במילואה (21.05.2008 21:38):}
איזה מרגש גיבורה. כיף לקרוא
{אום אל קיצקיצ (22.05.2008 08:25):}
"תכירי, זו ענ בר, היא רצתה לידה טבעית ולא יצא. אז היא עם פיטוצין מצד אחד, ולא לוקחת אפידורל כדי שיכאב".
אוי אני לא מאמינה. איזה חוסר רגישות. איזה נבזות. ועוד מהאנשים שאמורים להיות לך לעזר. את נשמעת סלחנית כלפיהם. אני לא הייתי יכולה.
גיבורה אמיתית.
{ענ בר (22.05.2008 10:36):}
אום, עניתי לך בדפבית.
{יסכו נט (22.05.2008 10:47):}
הדמעת אותי נשמה. ימים טובים לך._
{סימנים בדרך (21.05.2008 20:59):}
את כותבת נפלא! מזכירה לי מאוד את הלידה הראשונה שלי.. (יותר בתחושות מאשר במהלך הלידה עצמה) אני בוכה לאיש שלי, שאני רוצה לנהל את הלידה, ולא מתאים לי הפאסיביות הזאת על המיטה אח.. מוכר עד כאב. תודה לה' שזיכה אותי בתיקון!