סיפור לידה של אמא נומה

[אנונימי]

דף סיפור לידה, דף סיפור לידה בבית חולים, ללא-אפידורל

[אמא_נומה*]

אני קוראת פה באתר כבר לא מעט זמן, בתחושות רבות ומגוונות, ותמיד בשקיקה ובהתפעלות מהעוצמות הקיימות פה.
אני חייבת תודה לכל כך הרבה שכתבו פה.
אני מעיזה לראשונה וכותבת פה, מצרפת את סיפור הלידה השניה שלי.
ועוד אני חייבת, קרדיט: תודה לך, מיכל מ יקירה, שהבאת אותי לעשות זאת.

אז הנה זה קורה, (אני מקווה…) –
ארבעה וחצי חודשים אחרי, אני מנסה לשבת ולהעלות על הכתב את הדבר המופלא הזה, שעוד לא הצלחתי לקרוא לו בשם, מכיוון שהעוצמות שהיו שם גדולות מדי על השפה, שלי לפחות.
האמת היא שההתחלה נשמעת כמו התחלות של סיפורי לידה רבים: שבוע ארבעים, עשר בלילה, מתחיל משהו שנראה כמו צירים סדירים פחות או יותר. הנה, הולכים ללדת בקרוב.
טלפון לדולה שאמורה ללוות אותי: סיכמנו שנמדוד צירים וזמנים ונדבר שוב בעוד כחצי שעה.
אני, מלאת מרץ, אורזת כמה דברים בתיק (שעמד מוכן כמעט חודש בלידה הקודמת, הראשונה, שהתרחשה בשבוע 37…), וברגע מסוים, זה היה במטבח, שיטפון א-דיר פורץ ממני. ממש נהר שלא נגמר, זורם אחרי במסדרון ובחדר השינה ובמקלחת. טלפון לדולה: קדימה, סעו לביה"ח, ניפגש שם.
פאוזה קצרה להסברים: לידתי הראשונה, שהייתה לידה טבעית מדהימה ב"משגב לדך" ז"ל, התרחשה מהר למדי. כשש-שבע שעות מרגע שהחלו צירים ראשונים אחזתי בידי את האפרוח המתוק שלי. הייתה זו לידה מלאת עוצמה, שהתנהלה באופן כמעט בלעדי על ידי בן זוגי ואני, תוך התערבות מועטה ביותר של מיילדת בשלבים האחרונים.
החוויה היתה טובה כל כך, שרציתי שוב! מאחר ומשגב לדך איננו עוד, ולידת בית לא באה בחשבון מסיבות שונות, התגבשה במהלך ההריון הנוסחה של לידה בבי"ח קרוב לבית עם דולה שמאוד מכירים וסומכים ו"מחזיקים" ממנה, ושכמו שאמרה לי מיילדת בבית החולים "היולדות שלה משיגות כמעט תמיד מה שהן רוצות!".

חזרה לסיפור: הדולה, שהכירה את סיפור הלידה הקודמת, מאוד דחקה בנו להגיע לבית החולים. אני מצדי חשבתי שאפשר "למשוך" עוד כמה שעות בבית ולראות מה קורה. לא היה לי מושג כמה טעיתי, וכמה טוב עשיתי שהקשבתי לה: טלפון לאמא שבאה להיות עם הנכד הבכור (שכבר ישן מזמן ולא מודע כלל ללא-דרמה המתרחשת בבית), ואנחנו בדרך לביה"ח.
יש צירים, די סדירים, די ארוכים, הולכים והופכים תכופים, אבל לא משהו כואב במיוחד.
אני זוכרת תחושה מאוד אמביבלנטית בדרך לביה"ח: שילוב של בהילות מתוך תחושת בטן שזה הולך לקרות מהר, יחד עם רוגע מתוך תחושת בטן-לא-מספיק-כואבת כדי שיקרה בקרוב.
הגענו לביה"ח בשעה עשר דקות לחצות (שעה שכדאי לזכור היטב!), נכסנו לחדר הקבלה ללידה, והמיילדת בדקה פתיחה וצירים: 4 ס"מ, צירים סדירים.
מבחינתי זה היה רגע של אכזבה: קיוויתי לתוצאות יותר מרשימות… אצטרך לבלות פה כמה שעות כנראה…
כך חשבו כולם, והחל נוהל-עצלתיים של תשאול ומילוי טפסים וחתימה על אישורים וסירובים וכאלה.
אני בשלב זה מתחילה להרגיש את הצירים טוב יותר, ומקבלת תמיכה משני מלווי: עיסוי, ריקוד, מים.
בשלב מסוים המיילדת יצאה מהחדר ואני מרגישה צורך בהול לשירותים. נכנסת, עושה, יוצאת, ועדיין מרגישה שיש לי עוד מה להוציא. הדולה החלה לחשוד שאולי מדובר בתחילתם של צירי לחץ, והוא מציעה לבן זוגי ללכת לקרוא למיילדת ולהתחיל לעבור לחדר לידה, שהרי אנחנו עדיין בחדר הקבלה.
הוא יוצא, מתעכב כמה רגעים (כמה דקות אח"כ נאמר חצי בתדהמה חצי במבוכה: "חיפשתי אותה…" ) ואני, שבכל הרגעים הללו הולכת-נמרצת הלוך ושוב בחצי-מטר-מרובע כי זה מה שהיה שם וכי כך הכי טוב לי לעמוד מול הכאב, מרגישה פתאום צורך אדיר ללחוץ, ונעמדת בתנוחת כריעה (כמו שעושים קקי בחוץ). הדולה מבינה שאולי צריך ממש עכשיו לעבור לחדר הלידה, יוצאת אחריו, ואני נותרת שם לגמרי לבד, ומרגישה, ממש כך, ראש בין הרגליים שלי!

[זוכרים את השעה ההיא שצריך לזכור? 23:50? את הפתיחה המאכזבת, את הטפסים, את העצלתיים?]

אני צורחת כמו שלא ידעתי שאני יכולה: "שמישהו יעזור לי!" ושומעת מבעד לצרחה שלי רצים במסדרון.
ואז, בפתח החדר (כי בתמימות מקסימה חשבתי שאוכל לצאת ולקרוא למישהו…) אני נעמדת, מספיקה לראות סדין מאולתר שהונח תחתי, וממני זורם ושט לו (כמעט כתבתי "אפי-נו": זו הייתה התחושה המוכרת באותו רגע…) גוזל פיצפון ומתוק, שעוד לפני שהספיק להגיע לסדין המאולתר נתפס בידיי הרועדות אך הבטוחות כמו שלא היו מעולם, מניחות אותו על בית החזה, מצמידות שפתיו לפטמה. השעה 00:15, והוא יונק.

(לקחתי הפסקה כדי לתאר את ההמשך שהוא בעיקרו די טכני, אז אולי לא אעשה זאת, רק אספר שבתשע בבוקר, כמה שעות אחרי וכמה דקות לאחר שהתעורר אפרוח מספר אחד בבית עם סבתא, נכנסנו הביתה: אבא אמא וגוזל חדש, שידיו של אף אדם כמעט לא נגעה בו מלבד זוג הוריו. לא רחצה, לא בדיקות, לא דקירות. כלום. חתמנו והלכנו.)

לאחר הפסקה נוספת אני משלימה כמה פרטים שסופרו לי אח"כ, ושלא ממש זכרתי בעצמי:
למשל, שבעיצומה של התרחשות הבזק המדהימה הזו ניסה איזה רופא (מאלה שאת עקביו שמעתי נוקשים בריצה במסדרון) להורות לי לעלות למיטה, ואני, בחיוך (!) עונה לו ש"אין סיכוי!"
וגם שבעצם לא הייתי ממש לבד בחדר כי היה עוד זוג, שהגיעו עם צירים ראשונים ושהאזינו בתימהון למתרחש מעבר לווילון, לא מעיזים לצאת מהווילון המוגף סביבם.
וגם שהשלייה יצאה כבר כן על מיטה, תוך כדי הנקה/יניקה.

ויש עוד כל מיני, אבל מבחינתי היה שם רק דבר אחד:
אני יולדת ומיילדת ואוחזת ומצמידה ומחבקת ומניקה ויונקת.

[אמא_אדמה*]

איזה סיפור מיוחד ויוצא דופן!
ממש מעניק עוצמה לנשים..
כל הכבוד לך, אמא יקרה!

[עדי_יותם*]

מקסים! מזל טוב.

[נועה_ברקת*]

וואו... יותר מהר ממהר...
בפעם הבאה אל תבזבזי זמן בנסיעות...

[אביב_חדש*]

מזל טוב. מקסים ומהיר!
באיזה בית חולים זה היה?

[תבשיל_קדרה*]

חלום.

[מיכל_מ*]

אמא נומה יקרה, איזה סיפור!!! זה אחרת כשזה כתוב. יש פה כמה משפטים שמרעידים אותי פיסית...(רועדת ובטוחה )

אחרי המשפט המרעיד הזה - גוזל פיצפון ומתוק, שעוד לפני שהספיק להגיע לסדין המאולתר נתפס בידיי הרועדות אך הבטוחות כמו שלא היו מעולם, מניחות אותו על בית החזה, מצמידות שפתיו לפטמה. השעה 00:15, והוא יונק._ למשפט הזה - _אבא אמא וגוזל חדש, שידיו של אף אדם כמעט לא נגעה בו מלבד זוג הוריו. לא רחצה, לא בדיקות, לא דקירות אפשר להוסיף גם "לא מיילדת", לא? (נו, טוב, היא בטח החזיקה אותו אחר כך קצת...)

אני מתלבטת אם לכתוב - אולי הבחירה שלך ללדת בבית חולים היא זו שיצרה עבורך את הסיטואציה המבורכת הזו, שבה את היולדת והמיילדת (המשפט הזה שלך יפה כמו שיר).

תודה שכתבת! זו חוויה נפלאה לקרוא.
וברוכה הבאה @}

[בשמת_א*]

נפלא! מקסים! אלוהי!
פה מתאים מה שציטטה יונת שרון:
"כשיגיע הרגע את תדעי מה לעשות, ואז תרגישי איך אלוהים זורם דרכך."

[אם_פי_3*]

איזה יופי! המון מזל טוב!

[חגית_ל*]

המון מזל טוב גם ממני @} @} @}
ניראה לי שאת מאלה שתינוק פשוט מתגלש להם - כולי קינאה
ואני נורא נורא סקרנית באיזה בי"ח זה היה - למקרה ש (שלא נזדקק!!!)

[אמא_נומה*]

תודה לכולכם על התגובות המתרגשות-המרגשות.

הלידה, למי ששאלו, היתה בהדסה ע"יכ, והמיילדת, שמה אהובה, הייתה מק-סי-מה וגם במעט שאולי יכלה להתערב לי - לא עשתה זאת (נכון, כמעט ולא הייתה לה הזדמנות, ובכל זאת קיבלתי ממנה את התחושה שגם אילו היתה סיטואציה אחרת היא אחת שהיתה נותנת לי ספייס, יחסית למיילדות בי"ח...).
וזה מחבר אותי למה שכתבת, מיכל, על כך שאפשר להוסיף "גם לא מיילדת" - אז אספר רק, שלאחר הלידה, כשעזבנו את חדר הקבלה, אמרתי למיילדת תודה. היא הביטה בי קצת בתמיהה, משכה כתפיים ואמרה: "לא עשיתי כלום".
ואני חייכתי אליה והשבתי שעל כך אני מודה לה (-:

[עידית*]

איזה לידה מדהימה. כל הכבוד. אני ממש מרגישה אותך בקטע של לפני הלידה עצמה- הכאב והצורך לעמוד ותחושת הראש בין הרגליים. נהדר ללדת בעמידה.

[טושו_ע*]

אליאור ואמא נומה,
איזו התרגשות.
קיבלתי, על אמת, עור ברווז מהסיפורים שלכן.
מזל טוב.