סיפור לידה של נהר

[אנונימי]

^{דף סיפור לידה, דף סיפור לידת בית, דף סיפור לידה במים}

[אמא_של_נהר*]

תינוקי שלי חדש ואהוב. הלידה שלנו העבירה אותי דרך כ"כ גדולה וחשובה שאני רוצה לספר עליה. ואתה תישן לך בינתיים. אולי מדי פעם אעשה הפסקות אם תצטרך אותי. אני רוצה להתחיל דוקא מחלום שחלמתי בערך שבוע לפני הלידה שלנו. הרגשתי שיש כאם איזשהו תהליך שעלי לעשות ורק לא ממש הבנתי מהו. בחלום בני הגדול (היום בן 7.5) מספר לי שפעם, לפני שהוא נולד, היה לי ולאבא שלו תינוק שמת בזמן הנקה. שאני לא שמתי לב שהוא מת והמשכתי להניק אותו. כששאלתי מאיפה המידע הזה הוא ענה לי שאבא סיפר לו. אז באתי לאישי ושאלתי אותו מזה הדברים המוזרים האלה שהוא מספר לילד שלנו. ואז הסתבר לי שבאמת הייתה לנו תינוקת שמתה בגיל ינקות ואני פשוט שכחתי את זה כי טרומה הייתה גדולה מדי בשבילי. ואז, בזמן שהוא מספר לי פתאום עברה לי מחשבה ש"זה עוד לא הכל", ושאלתי את אישי אם התינוקת באמת מתה או שמסרנו אותה. והתשובה שאני מקבלת היא שבאמת מסרנו אותה ךאיזשהו מוסד, כי היא הייתה חולה, משותקת עם פיגור עמוק, לא יכולנו להתמודד עם המצב ולכן שלחנו אותה למוסד. ולי היה כ"כ קשה כל הסיטואציה שפשוט שכחתי הכל. כאן אני כבר מוכנה להשתגע לגמרי, ואומרת לו שאני דחוף צריכה לפגוש את הילדה, הרי עוד מאט יהיה לנו ילד חדש וברור לי שיש כאן חיבורים שחייבים לעשות באופן דחוף. אני ואישי נוסעים למוסד ששם אמורה להיות בתנו. ואז, בכניסה למוסד הוא אומר לי פתאם :" אני לא יכול לפגוש אותה. זהו מסע שלך. אני לא יכול להתמודד עם זה. " אני מבינה אותו בכל הלב שלי וממשיכה. בתוך הבניין אני פוגשת המון ילדים על כסאות גלגלים ואנשי צוות . את כולם אני שואלת על הילדה שלי (בחלום יש לה שם). ואומרת שאני אמא שלה שנטשה אותה. הם מראים לי לאן ללכת ובסוף אני מוצאת אותה. היא יושבת על כיסא גלגלים, רואים עליה שהיא לגמרי לא מחוברת למה שקורה סביבה. היא לא כ"כ נוכחת. לידה יושבת אישה שמטפלת בה ואיכשהו ברור לי שהיא טיפלה בה כל השנים האלה. האישה שואלת מי אני ואני מסבירה שאני אמא שנטשה את הילדה. ואז אני פונה לילדה שלי ואומרת לה:" אני אמא שלך, אני אמא שלך, הנה מצאתי אותך, באתי אליך". ואז הילדה פשוט לוקחת לי את היד ומחבקת אותה. אני מרגישב טוב מאד שהיא לא מבינה כלום ברמה הקוגנטיבית או משהו כזה. היא בכלל נמצאת במקום אחר לגמרי, אבל היא לוקחת לי את היד ומחבקת אותה... כשהתעוררתי פשוט לא יכולתי להפסיק לבכות, בכיתי ובכיתי מתוך איזשהו געגוע לא ברור, עצב והצפה של כל מיני רגשות. כשדיברתי על החלום הזה עם כמה אנשים, כולם אמרו לי שזה טבעי, הרי אני לפני הלידה וברור שיש כל מיני פחדים וכאלה. רק שלי היה ברור שזה ביכלל לא פחדים. אחרי שהבנתי שאני לא מצליחה להגיע לבד לשום מקום, התקשרתי לאיילה אלישע המדהימה ובעזרתה הבנתי שאני צריכה לחזור 15 שנים אחורה ולעבד את ההפלה שעשיתי בגיל 18. איילה עזרה לי כל-כך ויומיים שלמים פשוט נזכרתי, רשמתי ועשיתי כל מיני דברים שנתנו לי תחושה מאד מטהרת. גם דיברתי איתך כל הזמן והרגשתי כמה שזה חיבר ביננו. ביכלל הירגשתי אותך כל=כך טוב, כאילו אתה הכי אתי שאפשר להיות עם מישהו בכלל... ( הייתי ברורה?(-: ). גם כשנסעתי עם חברות מעיין ובמקום מעיין ריק מצאנו שם 10 בחורים צעירים לפני הגיוס שלהם. בהתחלה קצת הובכנו אבל אחר-כך היבנו שהם חמודים לאללה, עוררו בי המון רגשות אמהים וחשבתי על אחיך ועליך...
וכשאני חושבת על חוסר סבלנות שלי לפני הלידה, אני כועסת על עצמי. למה רציתי "כבר ללדת" ? הרי הרגשתי אותך כל-כך טוב בבטן, אתה כל הזמן זזת וזה נתן לי תחושה של כל הזמן חיבוקים קטנים ומתוקים כאלה.

[אמא_של_נהר*]

מרוב חוסר הסבלנות הייתי משגעת את המיילדת שלנו בטלפונים אין סופיים. ככל שהתקרבתי לתאריך כך נהייתי יותר עצבנית וחסרת סבלנות. הברקסטונים נהיו לי יותר מורגשים ופשוט התאהבתי בהם, אבל גם רציתי מאד להרגיש כבר צירי לידה.
ביום הלידה ,שיצא גם תאריך המשוער, התעוררתי ב4 בבוקר מציר. ונורא שמחתי!!! סוף-סוף התחושה המוכרת והאהובה הזאת! מסתבר ששכחתי איך זה, למרות שכל הזמן חשבתי שאני זוכרת. הם באו והלכו כל כמה דקות והביאו לי המון שימחה. הרגשתי אותך זז, ליטפתי את הבטן וחשבתי עליך. היית לגמרי אתי. בסביבות 5 התקשרתי לגיסתי (שהייתה אמורה להשאיר את שני הילדים שלה אצל סבה וסבתה ולהגיע אלינו עם בנה התינוק בן חודשיים, אנחנו גרים ברחק 120 ק"מ), הערתי אותה וקצת דיברנו.
אוי, אתה שוב מתעורר...

[אמא_של_נהר*]

טוב, נראה לי שבכל זאת אמשיך...
מתישהו התקשרתי למיילדת המדהימה שלנו, טפסתי אותה בדרך לים וקבענו שנהייה בקשר. בינתיים הבית התעורר. אבא שלך מתחיל לארגן כל מיני הכנות ללידה ואני נהינת לי לבד בחדר ילדים (בקיץ הילדים ישנים במרפסת, אז החדר פנוי) על הכדור. כעבור בערך שעה אני מרגישה צירים קצת יותר חזק ומחליטה להתקשר למיילדת, למרות שברור לי שזת רק ההתחלה. נראה לי שפשוט רציתי שהיא תבוא. היא באמת באה ולמרות התלבטות האם להשאר או לנסוע לבקר יולדת אחרת (אחרי לידה) מחליטה להשאר. גם אחותי מגיעה יחד עם הילדים שלה , כי קבענו שהיא תקפוץ להביא לי כמה דברים. כשהם מגיעי אני מבינה שזה קצת יותר מדי בשבילי, מיילדת קולטת את זה במחושים המיוחדים שיש לה (הן מסתירות אותם, אבל יש להן מחושים מיוחדים כאלו שקולטים כל מיני דברים ברבדים לא-מילוליים) ואומרת ישירות שאני צריכה להשאר לבד.
הילדים באים כל הזמן ושואלים מתי התינוקי כבר יוולד, הם מדברים אתי, אני מסבירה שכשיש לי ציר, אני לא יכולה לענות. מדי פעם הם מבינים, מדי פעם לא (-: . הם חמודים כאלה וכל-כך מחכים לך, אח קטן. כשבריכה מלאה אני מנסה אותה, אבל מתגלה לי במהירות שזה לא נוח לי. הצירים נחלשים, המים לא באים לי בהרגשה טובה, כמו שהיה בלידה קודמת. זה מפתיע אותי. בכלל בלידה הזאת יש הרבה הפתעות. למשל, אני פתאום מופתעת לגלות (בלידה השלישית שלי, והרבה לידות של אחרות שליוויתי ) כמה עוזר לחץ על הגב התחתון בצירוף עם נשימות (נכון, מפתיע?). וגם, הופתעתי כשמשהו נזל מתוכי במהלך הלידה. ונראה לי הכי הופתעתי כשזזת בתוכי כל הזמן, וזה הביא לי הרבה שימחה. זה היה כמו מתנה נעימה כזות וממש עזר לי להרגיש ולדעת שאתה אתי, שאנחנו ביחד במסע הזה, שגם אתה עובר אותו.
היה שלב מסוים בלידה שאני והילדה המקסימה שלי ביחד בבריכה, למרות שהצירים כמעט נעלנו בזמן הזה, היה לנו מאד טוב ונכון להיות ביחד. אחר כך נהיה טוב ונכון להשאר בלי האחים הגדולים. גיסתי לקחה אותם על עצמה עד שהם התפזרו לכל מיני מקומות (בהם נהינו מאד).אחר כך גיסתי אמרה לי שחסר לה איזשהו תאום ציפיות לפני הלידה. היא לא הייתה בטוחה שמה שהיא עושה זה נכון ומתאים למה שאני מצפה ממנה, אז כבר אמרתי לה את זה , אבל כאן אחזור על עצמי: יקירתי, כל מה שעשית, היית ,בישלת, טיפלת ובעיקר נוכחת בלידה שלנו הביא לי הרבה טוב, עזר מאד והיום, כשאני נזכרת בך בלידה או מדברת אתך בטלפון עולות לי דמעות לעיניים (גם עכשיו, כמובן). היית, כמו כל אחד שנוכח בלידה הזאת, כל כך מדוייקת וכל-כך קרן אור, שאין לי מלים להודות .
מתישהו נהייתי מאד עייפה והמיילדת מציעה לי לישון קצת. כשהיא מטלטלת אותי בקלות ומדריכה אותי בנשימה אני (שוב מופתעת) ממש מרפה ומצליחה לנוח. אבל אחרי זמן נראה לי די קצר מעיקה עלי ההפוגה הזאת, אני מרגישה צורך לקום, ללכת, להיות בתנועה. כנראה שקשה לי להרפות, אני מאד מודעת למה שקורה, אולי מודעת מדי, חושבת הרבה, מבינה שזה לא נכון ומתבאסת על עצמי על זה. כשאישי מחבק אותי זה באמת עוזר (עוד הפתעה!), יש בחיבוק שלו משהו מרגיע, בריח שלו, בתחושה שהוא סומך עלי לגמרי נותן לי לסמוך גם על עצמי וגם עליו. אני רוצה את החיבוק שלו בציר ומחשבה שעוברת לי בראש זה שהוא במקום המים.
ככה אני מגיעה עד הערב, מותשת ומרגישה שמשהו לא זז. סוף-סוף אני מבקשת ממיילדת שתבדוק אותי וכשהיא אומרת שאני פתוחה ל=7 סמ. אני מרגישה יאוש טוטאלי. אני בוכה ובאמת מרגישה שאני לא יכולה ללדת. שלב המעבר קשה לי מאד, הכי בעולם. אני מרגישה שאני פשוט הולכת למות. לא רק בגלל השלב המעבר עצמו, אלא בתחושה שלי שום דבר לא זז! כאן אני רוצה מאד שייפקעו לי מים ולאזזל הכל. אני יודעת שיכאב לי יותר, כשאני לא יכולה כבר ממה שכואב עכשיו, אבל לא איכפת לי. אני רק רוצה להרגיש את הראש יורד! אני נשכבת על המיטה והמיילדת פוקעת לי מים. נשפך הרבה מים צלולים. חלק מהמוח שלי מציין שהנה סוף-סוף הריח הזה שאני כל כך אוהבת (בהריון הרגשתי אפילו שלזיעה שלי יש קצת ריח של מי שפיר), חלק אחר חושב איך אעמוד בזה כי זה כואב נורא, וחלק ממני פשוט כועס. על עצמי, על כולם שעוד מעיזים לעודד אותי, בנות (ובן) זונות! הם כולם מסביב כאלה רגועים שבכל ציר בא לי להרוג אותם, אבל בין הצירים אני מודה להם בלב שהם כאלה רגועים. המקום הרגוע הזה מעביר לי איכשהו מסר שיש זה אפשרי. שאי שם בעולם יש רוגע, חיוך.
אני זוכרת שעצה של המיילדת לצעוק "אני יכולה" במקום "אני לא יכולה יותר" באה לי ממש טוב. ממש הרגשתי גל של אוקסיטוצין כשצעקתי "אני יכולה". מאד נהינתי מזה. חשוב לי גם לומר (או לכתוב) שגם כשהיה לי בלתי נסבל, היה בי מקום (לעיתים קטן מאד) שנהינה מכל זה. נהינתי לחזור ולומר כוס עמק, לפרוק, לשאוג, לנוע. הרגשתי שיוצא ממני כוח, הרבה כוח.
כבר בלידה היה לי קצת עצוב לדעת שהתינוק שלי יעזוב את הרחם שלי בקרוב. אחרי הלידה עברתי פשוט תהליך של פרידה ממש (או שעוד לא עברתי עד הסוף).
אחרי פקיעת מים באמת הרגשתי את הראש יורד! יכולתי ממש להרגיש אותו בעצבאות! כאן נשבר לי התיסכול והיאוש. הבנתי שאני יכולה ללדת! זה היה מדהים. נכנסתי לבריכה (הרי תיכננתי ללדת בבריכה, אז עד הסוף לא קלטתי שלגוף שלי יש חילוקי דעות עם התוכניות), יצאתי מבריכה. כשעוד ישבתי במים, שמתי לב שאסיסטנטית של המיילדת הגיעה ויושבת בפינה. יצא לי לחשוב שאולי היא חושבת שהיא מפריעה , אז אמרתי למיילדת "תגידי לה שהיא לא צריכה להסתתר". בזה רציתי לומר שהנוכחות שלה לא מפריעה לי בכלל, כי היא הייתה מקסימה. וגם צעקתי למיילדת כל מיני דברים מצחיקים שאז הם נראו לי הכי הגיוניים בעולם, כמו:" תצילי אותי! תעשי כבר משהו! תשימי כפפות!!! תעשי מה שמיילדות עושות!" ואחרי הציר :" אויש, סליחה אם אני צועקת עלייך". זה בטח היה קורע מצחוק, אבל אף אחד לא צחק, רק בדיעבד.
נשכבתי על המיטה על הצד ופשוט לחצתי בכל הכוח. כבר מתתי ללדת ותחושה שבכל ציר אני מרגישה את הראש קרוב יותר הייתה מדהימה. כשראק היה כבר קרוב מאד, המיילדת ביקשה שאישי ישב על המיטה ואני עליו (בקיצור, עשינו ממנו שרפרף לידה), זה היה וואו כמה נעים. הרגשתי שהכל טס שם למטה לכיוון החוצה.
ואז הרגשתי שהראש כבר בחוץ, אבל הוא לא היה כולו בחוץ. אחרי קצת המתנה וקצת צירים וקצת שלחצתי בלי צירים הוא באמת יצא, חיכיתי שהגוף יצא מיד אחריו, כי זכרתי שככה זה היה בלידות קודמות, אבל משומה הגוף לא יצא. ואז המיילדת אמרה:" תעלי על המיטה ותעמדי על שש, צ'יק-צ'ק". אני זוכרת שהמחשבה שעברה לי בראש הייתה משהו כמו:" כליאת כתפים, היא עושה לי גסקין מנובר, אז הכל בסדר. העמידה על שש לא עזרה, אז המיילדת אומרת לי לשכב על הגב ולעלות את הרגלים למעלה. אני זוכרת שהיא אומרת לאסיסטנטית ללחוץ מעל הפוביס. אני מבינה שאני צריכה הכי להרפות שבעולם ולא בטוחה אם מצליח לי או לא. אבל פתאם... משהו משתחרר מתוכי אני מבינה שתמורת הרגע הזה אני מוכנה למכור את נשמתי, כי פתאם יש לי תינוק הכי חדש, קטן ומתוקי.
המיילדת מניחה לי אותך, נהרי, על הידיים, ואומרת שאתה לא נושם הכי טוב ושצריך לעזור לך. ממני היא מבקשת לדבר אליך ונותנת לך חמצן. לא נראה שזה עוזר לך במיוחד. אני ממש בתחושה שבכל יהיה בסדר אתך, כי אתה נראה לי כזה בריא, חזק ומקסים. הרי ברור לי שהצבע שלך מצוין, טונוס שרירים גם, הדופק (מיילדת בודקת) בסדר. בינתיים נולדת השיליה (ענקית). אנחנו מתלבטים אם לעשות לך מקלחת קרה או לא. בינתיים המיילדת נותנת לך הומאופטיה שמייד מתחילה לעזור לך לנשום טוב ואני מניקה אותך. הרחם מגיב מייד להנקה בצירים כואבים (אוף, בלידות הקודמות זה כאב פחות). כולם חוץ ממני רואים שאתה תינוק גדול/ענק, בעיניי אתה כזה קטנולי (כששוקלים אותך מתברר שאתה שוקל 4800 ואז אני משתכנעת שזה באמת הרבה.
גיסתי מצטרפת לתינוק שלה והולכת לישון ,אני באמת לא מבינה איך היא החזיקה מעמד כל היום עם תינוק בן חודשיים,( ילדתי כמעט באחד עשרה בערב).
האיש, המיילדת והאסיסטנטית מסדרים את המיטה, מדיחים כלים, מפעילים מכונת כביסה ומארגנים אותנו ללילה הראשון שלנו. זה מוצא חן בעיניי ואני ישנה טוב, ממש טוב אחרי שינת הריון של מלא התעוררויות באמצע הלילה וקושי להירדם שוב...
למחורת יש לך קבלת פנים: אתה מקבל את פני אחותך שמלטפת אותך בעדינות, מנשקת, נוגעת ונראת מאושרת, ויותר מאוחר אחיך מגיע, נראה מאד מרוגש מעובדה שיש לו אח קטן סוף-סוף, כל-כך מרוגש שבקושי נוגע בך (יעברו כמה ימים עד שהוא מתחיל לרצות להיות אתך ואילו מתאכזב שאתה כזה "משעמם", רק ישן או יונק כל הזמן).
עכשיו אני אמא לשלושה. עדין אני לא ממש מפנימה את זה. תמיד חשבתי ששלושה ילדים זה המון.
אתה נראה לי מאד מוכר, מין המשך טבעי כזה של מה שהיית בתוכי. מאד קשה לי עם זה שהלידה כבר הסתיימה, היא הייתה לי כל-כך עצמתית, הרגשתי שאעברתי המון במהלכה. קשה לי להרגיש את הבטן ריקה ולא להרגיש את התנועות ... בקיצור, יש לי ימים של הסתגלות והרבה בכי. לא רע לי, פשוט יש הצפות של רגשות.
נהרי מתוקי, יש לך משפחה מדהימה שאוהבת אותך, יש לך אבא הכי חמוד בעולם שאני אוהבת אותו כל-כך, ובזכותך אוהבת אותו עוד יותר. אני מרגישה שהלידה שלך שינת משהו, שיחררה משהו, לא יודעת מה עשתה, אבל עשתה משהו למשפחה שלנו. תודה לך

ותודה לכל מי נוכח שם אתנו : לאבא שלך, איש אהוב שלי, לבן דוד המתוק ומקסים שהיה שם כל הזמן וזה היה מאד מיוחד, הנוכחות שלו, אני מרגישה שהיא תרמה הרבה ללידה. לגיסתי, שהסכימה לבוא, באה והייתה כל-כך נכונה לי בלידה. תודה ענקית למיילדת שלי, שגם בלידה הזאת, כמו בקודמת מעוררת בי גלי אהבה מיוחדים מופנים למיילדות מדהימות. תודה רבה לאסיסטנטית של המיילדת שעזרתה הייתה כל-כך משמעותית... תודה שהייתה כזות חמודה כבר בפגישת היכרות ואישי ממש התלהב ממנה, מה שגרם לי להרגיש נכון וטוב לגבי הנוכחות שלה בלידה (היה לי מאד חשוב שלכולם יהיה נחמד עם כולם).
תודה לשכנים שלי שנתנו עזרה בימים הבאים והביאו אוכל ועזרו עם הילדים.
ותודה לי שהייתי מדהימה והייתי אני ושאני יודעת בכל זאת לאהוב את עצמי עם כל השטויות שיש בי. (נראה לי די חשוב בחיים, נכון?)
ותודה לכם שאתם קוראים את הסיפור שלי וכך גם נהיים חלק באיזשהו אופן.

[יו_יו_בקנדה*]

סיפור מקסים!
המון מזל טוב, אושר ובריאות.

[תכלת_שמים*]

מזל טוב
מקסים מרגש ופותח לב
תודה .
שיהיו ימים מבורכים לכולכם.
אשמח לדעת מי המילדת,תסכימי לרשום?
ואם לא כאן אז ב geshemorשטרודל gmail.com

[אמא_של_נהר*]

המיילדת היא שרה לה המדהימה. ממליצה בחום.

[אמונה_בה'*]

מזל טוב!
שפע חלב והמון ברכה!

[אפרת_נ*]

איזה כיף אהובים! מחכה כבר לראות אתכם
איזה סיפור מקסים מקסים
אוהבת אותך בזכות כל השטויות שיש בך (-:
נשיקות לכולם