סירבול וכובד תנועה אצל ילדים

חזר להכרה לפני שבוע, המצב משתפר.
בדיוק התכוונתי לשאול לשלומו. איזה יופי. זו בטח הקלה עצומה לכולם. האם המשמעות היא שצפויה לו החלמה מלאה, או שיש נזקים לא הפיכים כלשהם?

אסף קלע 8 סלים בסל הגבוה אתמול!

ותודה על העצות @}.

חזר להכרה לפני שבוע, המצב משתפר.
אוי, נפלא לשמוע. שולחת איחולי החלמה
@}@}@}@}@}

אחיזת העיפרון לא בשלה ולכן היא לא מצליחה לצבוע 'בתוך הקווים' או לחבר נקודות בקו.
לאט לך לפני שאת קופצת למסקנות

. אחיזת עפרון לא בשלה - מאמינה לך. זה מקשה עליה - מאמינה לך. אבל זה... איך להגיד... אמירה חפוזה, אולי היא מדלגת על כמה שלבים (אשת המקצוע הדקדקנית שבי קופצת - אל תכעסי).

קודם כל - לא תיארת את האחיזה. מה זאת אומרת "לא בשלה"? האם היא מחזיקה את העפרון באופן כללי "ישר" או "הפוך" (כשהאמה מסובבת כך שהאגודל כלפי מטה, כמו סוף התנועה של פתיחת ברז)? האם כשהיא צובעת האגרוף מקובע לחלוטין והתנועה באה משורש כף היד או מהמרפק, או שיש תנועה מהאצבעות?

כעיקרון, אני הייתי נותנת לה עפרונות וצבעים לא-ארוכים-מדי (סתם מסרבל) וכן קצת עבים מהרגיל. לא את הדקים-דקיקים האלה.
וגם, לאפשר הרבה צביעה בידיים, עם אצבע מושטת. אפשר בתור משחק לצבוע כל פעם עם אצבע אחרת - זה מתרגל הפרדת אצבעות.

דפי צביעה - אני מרשה לעצמי להכליל: פעילות שמעודדת צביעה (תשווי כמה סנטימטרים מרובעים צבועים יש בדף צביעה לעומת ציור ספונטני), שמאפשרת תרגול רב, ביחד עם איזושהי דרישה לדיוק (לא לצאת מהקוים), אבל לא דרישה גדולה מדי. אם הדרישה לדיוק מתסכלת מדי - יש דפי צביעה עם רקע שחור (מוצלח מאוד לטעמי) או שקווי התיחום פשוט עבים יותר. אפשר לעבות אותם בעצמך עם לורד שחור. ואז יש יותר מקום לטעות בלתי מורגשת ולחווייה של הצלחה.

כשאנחנו מדברות על כל תפקודי העפרון והצבעים למיניהם נכנס חזק המימד של תפיסה חזותית. זו כבר לא פעילות מוטורית פרופר. אופס, שכחתי: שום פעילות היא לא "מוטורית פרופר" - כולן מושפעות מאוד מאוד מהפידבק התחושתי שמתקבל. בקיצור, כאן נכנס חזק הנושא של תיאום עין-יד ושל התארגנות על הדף, הערכת מרחקים וגדלים על הדף, כיוונים (למעלה/למטה, בצד הנייר, באמצע הנייר), תכנון (אם אני רוצה לצייר איש ולהתחיל מהראש - באיזה גובה על הדף אני מתחילה, כדי שיישאר מקום גם לרגליים?), ועוד איזה חמישה-עשר דבריפ ששכחתי.

בקיצור, אני צריכה לכתוב על זה פרק שלם

, ואני מבטיחה לעשות זאת

, אבל לא הערב.
אם תוסיפי שאלות ותהיות - זה יעזור לי.

נשיקות חמות
(נ.ב. קיבלתי עבודה... אבל גם את זה אני לא אספר הערב. יש משבר חומוס באיזור המטבח)

החלמה מלאה, או שיש נזקים לא הפיכים כלשהם?
עוד לא ידוע.
תמרוש ברכות על הנ.ב.!

מאחלת החלמה מלאה לאביב

|עץ||עץ||עץ||עץ||עץ|

תמרוש - הנזיפה התקבלה

.
בהנחה שמשבר החומוס כבר מאחוריכם, תיכנסי לספר על העבודה החדשה? (ובהזדמנות זו: יש התפתחויות עם השבלול?)

ותודה @}

העבודה החדשה שלי היא עם ילדים עם לקויות שמיעה ביחד עם בעיות נוספות: ראייה, נכויות וכאלה.
חינוך מיוחד מאוד.
שלושה ילדים בכתה, המון עבודה אינדיווידואלית.
עולם אחר...

יש התפתחויות עם השבלול?
כן

לא קל, אבל הולך טוב.

לכל הדובונות והדובונים המקסימים, ילדינו הכבדבדים והחמודים עד בלי גבול:
מאחלת לכם שנה טובה שכולה דבש
שכל יום בה פעיל וקליל ומרוגש,
שיהיה לכם קל, שיהיה לכם טוב
שתגלו דברים חדשים לאהוב,
שיהיה לכם שפע של הזדמנויות
לפעול ולנוע ולצבור חויות.
שיהיו לכם חברים מתוקים
שתמיד תשתתפו במשחקים
ובין אם "תפסידו" ואם "תנצחו
דבר אחד אל תשכחו
ושימרו אותו טוב טוב בלב פנימה:
תמיד יאהבו אתכם אבא ואמא
|| || || || || || || ||

מקסימה אחת

שנה טובה ומתוקה כמו נשיקה

@}

הדף מאד מרתק.
תמר - אני לומדת ממך רבות (גם אני מרפאה בעיסוק - עם סרבול - ובראשית דרכה בתחום הילדים...) הדברים שלך עוזרים לי להבין מחדש דברים, ובהקשר המעשי והיומיומי - תודה!

היי אורחת,
אשמח מאוד אם תישארי...
דיאלוג זה טוב

, וגם אני זקוקה לגירויים כדי להתפתח.

שנה מקסימה לכול, וברוכה הבאה, אורחת @}

זוכרות שדיברנו על השפעת הסביבה החומרית על התפקוד_? בעקבות אותה שיחה ארגנתי הבוקר עם הדס פינת יצירה. פינינו עגלת ירקות ישנה, ניקינו אותה ביחד והעברנו אותה לחדר של הדס ואיה. סידרנו בתוכה דפים וחומרי יצירה שאספנו מרחבי הבית. עברנו על סלסלת הצבעים וזרקנו טושים בלי פקק ופקקים בלי טוש, ניסינו את שאר הטושים וזרקנו את אלה שכבר לא עובדים (כולם), זרקנו גם שברי צבעים, ניסינו לחדד עפרונות צבעוניים, ובסוף הכנו יחד רשימה של כל החומרים שצריך לקנות כדי להשלים את פינת היצירה. נכון שזה נחשב לי בתור _פעילות שמעודדת צביעה ?

נכון שזה נחשב לי בתור פעילות שמעודדת צביעה ?

בטח!!!
ומה שחשוב לא פחות, זו פעילות שמעודדת תכנון והתארגנות. או בואי נגיד כך, היא יכולה לעודד אותם, אם את מציבה את השאלות הנכונות שמעודדות מחשבה: איך אנחנו רוצות שהפינה תיראה? מה אנחנו צריכות לעשות בשביל זה? במה נתחיל? האם כדאי להשאיר את קופסת הטושים הזאת כמו שהיא? אז מה כדאי לעשות אתה? איפה נשים את הניירות שלא יתקמטו? וכו'.

אמא שלי היתה מלמדת אותנו כל מיני דרכים לצייר: החל מהשיטה הקלאסית של לצבוע משטח בצבעי פנדה שונים, אחרי זה לכסות בשחור, ואז לחרוט ציורים בקיסם, עבור לאיסוף כל מיני אובייקטים קטנים בבית, סידורם על הנייר ליצירת צלליות שונות, והשפרצת צבע במברשת שיניים ישנה (ואז מורידים את האובייקטים ונשארת הצללית). לדעתי, כמה שיותר מגוון יותר טוב. אפשר גם 'לצייר' בחריטה על פלסטלינה (פלסטלינה אמיתית, מהסוג הישן, לא 'בצק' שמתייבש תוך שניה), להשתמש בפלסטלינה כצבע ולמרוח אותה על הנייר, לצייר אויר כלשהו בדבק ואז לפזר נצנצים, לשפוך אותם הצידה ולראות מה נשאר על הדף, אותו כנ"ל עם מיץ של בצל (אם מקרבים את הכתוב לאש, בעדינות, אחרי שהמיץ מתייבש, הכתב עולה ומופיע. זה כתב סתרים!!) ועוד כמה רעיונות שיבואו לנו תיכף...
(למה אני אומרת 'אותו כנ"ל'? כי מבחינת התפקוד, גם הדבק וגם המיץבצל מהווים אתגר של לצייר משהו בלי לקבל פידבק נורא ברור על מה שציירת - כי הם שקופים. אז זו גם הרפתקה כזאת (מעניין מה יצא, ואפשר לצחוק על התוצאה), וגם מאמן בתכנון וזכרון, ובכלל מאתגר).

ניסינו את שאר הטושים וזרקנו את אלה שכבר לא עובדים (כולם),

מישהו צריך לקבל פרס איג-נובל על ייצור הטושים האלה, שאף פעם לא עובדים אחרי החצי שעה הראשונה לשימוש.

כבר כמה ימים אני תוהה האם הפעילות בה עסקנו באיטנסיביות בימים האחרונה קשורה לדף הזה או לא והנה פיזרתן לי את עננת הספקות!
הבנים (במיוחד המרכזי ) עכשיו בענין של לצייר על קירות חדר האמבטיה. בהתחלה עבדנו בגואש אבל קצת קשה לנקות אותו אחרכך (במיוחד עם הקירות נגועי אבנית (קאלק) ) אז עברנו לצבעי מים. מציירים במכחולים, במטליות קטנות וכמובן עם הגוף.
התלבטתי האם לכתוב את זה כאן כי אינטואטיבית נראה היה לי שיש איזה קשר וגם מאוד אהבתי את זה שזה רק תהליך, בלי תוצר - הרי בסוף שוטפים הכל- אבל לא היה לי הסבר מלומד על מה זה תורם לחידוד יכולות ואילו.
מה שבטוח זה כייף גדול ויש לו השפעה מאוד מרגיעה על הטף!

הכי קשה בשבילי זה לעבוד עם ילדים (כמרפאה) בתור מישהי סמכותית. בגלל זה לא רציתי להיכנס לתחום הזה מלכתחילה, אבל בכל נכנסתי אליו אחרי שראיתי שבראיונות בתחום הילדים אני פורחת, ובראיונות האחרים אני, יחסית, אפתית.

אז התחלתי לעבוד עם ילדים, ועדיין לא ראיתי בעצמי סמכות מי-יודע-מה. אבל אז עבדתי במסגרת של בית ספר, עם ילדים שחלקם רוצים להגיע לטיפול אבל חלקם לא. עם אלה שמסכימים זה לא בעיה - הם רואים אותי ישר כמקור סמכות, מאצילים עלי סמכות, ונגמר הסיפור. אלה שלא רוצים - את יודעת שהם זקוקים לטיפול, וזקוקים לו באבוע. אז בשלב מסוים את פשוט לוקחת אותם בכוח לחדר, ואומרת: אנחנו הולכים להיות פה במשך החצי שעה הקרובה, וזהו. כלל ברזל מספר 1: באים לטיפול ונשארים עד הסוף. כלל מספר 2: בלי אלימות כלפי אנשים. כלל 3: בלי אלימות כלפי הציוד (לפעמים גם על זה ויתרתי). ומשם המשכנו. ובתוך גבולות הברזל האלה, הייתי גמישה והולכת-אחרי-הילד באופן טוטאלי, כשהיה צריך, או שהייתי מנהלת אתו משא-ומתן, כשהיה מתאים. או קצת פחות גמישה וקצת יותר מאתגרת, אם היתה נכונות.
(והרבה פעמים גם המסגרת היתה פחות ברזלית. אבל היה ילד אחד, זה שהתנגד לטיפול הכי הרבה, שאתו הגבולות האלה היו בלתי עבירים. ובתוך הגבולות אפשרתי כמה שיותר חופש)

אבל תחושת סמכות פנימית, אינהרנטית, לא היתה לי. גם אף פעם לא חשבתי שאני זקוקה לה. היתה לי תחושת סמכות מקומית, שנבעה כל פעם מהסיטואציה עצמה, מהתחושה ש"זה מה שנכון עכשיו לילד הזה, וזהו". לפעמים היא היתה חזקה, לפעמים פחות

.

והטיפולים? חלקם הלכו נהדר, חלקם פחות. היו ילדים, שניים או שלושה למיטב זכרוני, שפשוט לא הצלחתי לעבוד אתם אפקטיבית. ואני זוכרת את תחושת האונים של "אז מה אני יכולה לעשות עם הילד הזה??"
שהיא אינהרנטית למקצוע. יש את הילדים שאת לא יודעת מה לעשות אתם, ולא הולך לך. תמיד יהיו. אבל.... על האספקט הזה אני יכולה ורוצה לעבוד.

ואז, בעבודה עם ילד שנחשב מניפולטיבי (ע"פ הוריו), ושההורים מבקשים ממני במפורש שאני אהיה סמכותית, לא אתן לו לרקוד לי על הראש (מה זה אומר, בדיוק? לא לגמרי הצלחתי להבין), לא אכנע למניפולציות שלו או שאביא אותה בשכנועים ו/או סנקציות משל עצמי כדי שיעבוד...
אז אני מגלה את ההתנגדות הפנימית לסמכות מופיעה בי בכל עוזה.
וזה משהו שמעבר לצרכים של הילד. פה הצרכים והרגשות שלי נהיים חזקים מאוד.
(מה שאומר, שזה יכול להוביל אותי לטעות בשיקול הדעת. אני לא אומרת שזה המקרה, אבל בהחלט יכול להיות מצב שעדיף לילד לקבל קצת יותר "עצור, עד כאן", קיר-אמפתי, אם אפשר להתבטא ככה _{[אני לא זזה, לא תוכל לדחוף אותי או לשכנע אותי, אבל אני אחייך ואבין תוך כדי]}
ואני לא אתן לו את זה מתוך המגבלה שלי)
או. קיי. אז אני כבר מכירה את הרגשות שלי בנוגע לסמכות שמופנית כלפי (איי, כמה שאני מפחדת ממנה או מתמרדת כנגדה, גם כשאובייקטיבית היא עניינית לחלוטין). ואני משחררת אותם. ומכירה אותם. צעד אחרי צעד.
אבל היום גיליתי את הרגשות שלי בנוגע לסמכות שלי המופנית החוצה. וזה נראה בערך ככה:
"אני קטנה!! אני קטנה!!!!! אין לי סמכות כזאת! אני חלשה נורא!!!!!!"

אז מה עושים עכשיו?
מתבשלים בתוך הרגש, ומספרים לחברות

.

וכן, אני בכוונה משאירה את זה בדף הזה. כי חשוב לי לשמוע אתכן כאמהות.
אחר כך נוכל תמיד למחוק.

תמר, כדאי לך לחקור עם עצמך מה אומר לך המושג הזה 'סמכות'. אילו אסוציאציות הוא מעורר אצלך? איזה מודל של סמכות את רואה לנגד עינייך בעבודה? סמכות של מורה, של רופא, של אמא? האם סמכות סותרת יחס טבעי או אמפתיה? האם היא נקשרת אצלך לכפייה או להשפלה של הזולת? האם יכול להיות שהקושי בהפעלת סמכות הוא אותו חוסר בטחון מקצועי בתחפושת אחרת (ואז שוב חוזרים לצורך במישהו שיהדהד לך את הצלחותיך ויעצים אותך)?

תחקרי קצת עם עצמך ונמשיך משם?
אחר כך נוכל תמיד למחוק.

אני יכולה לומר לך שהסמכות שלי כאמא צמחה לאט לאט, מתוך התפקיד. כמו בשיר היפה של יהודית רביץ לבתה "אַת עושה אותי אמא". הכניסה לתפקיד 'אמא' חשפה ופיתחה את הצד האימהי שבי, ובכלל זה את היכולת להיות סמכותית. תמיד כשמדברים על יחסים טיפוליים, מדברים על המטאפורה של יחסי הורה-ילד. נדמה לי שכאן המטאפורה הזו יכולה להועיל לך. לתפוס את הסמכות שלך כסמכות אימהית, שלֵווה ומיטיבה.

תמר, כדאי לך לחקור עם עצמך מה אומר לך המושג הזה 'סמכות'. אילו אסוציאציות הוא מעורר אצלך?
סמכות יכולה להיות דבר נהדר. סמכות יכולה להוביל לכיוון הנכון מתוך ידיעה ברורה שזהו, אכן, הכוון הנכון. סמכות יכולה להשרות תחושה של בטחון, של "אני בידיים טובות". עם התלמידים שלי אני בונה אמון, אמון בי שאני מראה להם את הדרך לרכישת ידע ואמון בעצמם שהם מסוגלים לרכוש את הידע הנ"ל.

ילדים, כמו שאר האנשים, מתפלגים יפה לפי הפעמון. היו לי תלמידים נפלאים, קשובים, נחושים, תאבי דעת, היו כאלה שרק חיפשו את הדרך הקלה לעבור את הבחינה, היו טיפוסים לא נעימים ממש, רובם היכנשהו באמצע. למה שלא יהיו ילדים שאין לך איתם כימיה אישית? קורה.

ואם אחזור לדבר כאמא - כי אני כבר דקותיים וחצי מדברת כאני-עצמי המקצועית - הסופשבוע הזה הן גילו את הברביות, חופפות להן ראש, מסרקות, שמות קונדישנר, וחוזרות שוב ושוב ושוב.

חושבת......
תודה

תמר, מה שלום מחשבותיך על סמכות ובכלל?

אצלנו שבוע של התלהבות מפינת היצירה. הרבה עשייה. הדס מתלהבת ממטלות של חיבור נקודות לציור (הדפסתי מהרשת). בהתחלה הנחיתי אותה איך לעבוד, אחר כך היא התחילה לעבוד בכוחות עצמה והצליחה לא רע. לעומת זאת, בצביעה היא מאוד חלשה. יש קשר די קלוש בין השטח שהיא ממלאת בצבע לבין קווי המתאר של השטח שיש למלא. היא עובדת בחוסר סבלנות ולא ברור לי עד כמה היא בכלל משתדלת לדייק. נראה לי שהיא זקוקה להרבה התנסות חופשית בלי עין מפקחת אבל גם להנחיה ישירה ופידבק על איכות הביצוע, ואני מחפשת כל הזמן את האיזון העדין בין השניים. לא פשוט.

כחלק מהניסיון לשמור את פינת היצירה מסודרת, הבאנו לכל ילדה תיקייה לשמירת ציורים אהובים. אני לא בטוחה שזה היה רעיון טוב. בטווח המיידי, זה הסיט את תשומת הלב של הדס מהתהליך לתוצר. היא מילאה במהירות הרבה דפים, באיכות עבודה נמוכה, ורצתה להביא את התיקייה להראות בגן (כאן, הביקורת העצמית שלה דווקא לא מפותחת, ואולי זה לטובה). זה היה תרגיל לא פשוט בשבילי: לראות את הדס מתכננת להראות בגן חבילה של ציורים באיכות נמוכה מאוד, ולא לעצור בעדה. לקבל אותה ולא להתבייש בנקודות החלשות שלה, ולסמוך על הגננות שידעו להגיב אליה ברגישות. בסוף היא שכחה מכל העניין ללא התערבותי.

בשבועות האחרונים שלושתנו מרבות לרקוד, בעיקר לצלילי הדיסק האפריקאי. יש גם דיסק אחד של שירי חיות, לא הכי איכותי אבל אהוב מאוד על הדס ואיה, שאנחנו רוקדות איתו ומחקות את התנועות של החיות השונות. עוד משחק שהדס יוזמת מדי פעם הוא משחק התנועות. היא ממציאה תנועה ואנחנו מחקים אותה, וגם להפך. נראה לי שזה משחק מצוין בשבילה.

היום אורי לקח את הדס ואיה לקיפצובה וחזר עם רשמים מעורבים. קטע אחד צבט את לבו במיוחד: הדס ביקשה להיכנס למגרש אופנועים חשמליים שמיועד לבני 3 עד 6 (היא בת 4 ורבע). ההפעלה הייתה פשוטה מאוד, רק ללחוץ על הדוושה ולכוון את הכידון לכיוון שאליו רוצים להתקדם, אבל היא לא הצליחה בזה, נלחצה והסתבכה, עד שאורי והיא הרימו ידיים. (אחר כך הוא לקח אותה לחוויה מתקנת במכוניות המתנגשות, הוא נהג השודים והיא סגניתו האמיצה). מקרה דומה קרה לנו גם עם המכוניות הממונעות בשביל התפוזים, אלא ששם הדרישות מראש מסובכות יותר (התקדמות על מסלול ולא בשטח פתוח). עצוב לי לראות כמה מהר היא נלחצת ומוותרת. לדעת אורי וגם לדעתי, לעתים קרובות הלחץ שלה הוא הגורם העיקרי לכישלון, וזה יוצר מעגל קסמים של חרדה-כישלון וחוזר חלילה. הייתי מאוד רוצה לגלות איך לחלץ אותה מהמקום הזה.
מכל מקום, אני חושבת על הקושי שלה בתפעול האופנועים, וזה מתחבר לי לדברים אחרים כמו הקושי לתפעל עכבר מחשב. אולי אחת הבעיות שלה היא בקשר עין-יד? מצד שני, היא מוסרת כדור מצוין וגם תופסת היטב.

לפעמים אני מאבדת סבלנות ורוצה שרק נגיע כבר לאבחון וטיפול. אנחנו עדיין במלכודת הביורוקרטית, צריכים להשלים עוד בדיקת רופא עיניים לפני שנוכל להגיש את הטפסים לאבחון (הבדיקה כוללת הרחבת אישונים ונשמעת לא נעימה במיוחד, מה גם שהדס פוחדת מאוד מבדיקות רפואיות ושיתוף הפעולה דורש ממנה תעצומות נפש). אחר-כך אני נושמת עמוק ומזכירה לעצמי לא לתלות בזה יותר מדי תקוות. מי כמוני יודעת שאין לקשיים האלה פתרונות קסם, ואין תחליף לעבודה איטית וסבלנית. לכן (כותבת לעצמי) חשוב לחתור לתת לעבודה הזו הֶקְשר חיובי ככל האפשר, ולהטמיע אותה בשגרת החיים.

תמר, כתבתי לפני שראיתי את התגובה האחרונה שלך.

עצוב לי לראות כמה מהר היא נלחצת ומוותרת. לדעת אורי וגם לדעתי, לעתים קרובות הלחץ שלה הוא הגורם העיקרי לכישלון, וזה יוצר מעגל קסמים של חרדה-כישלון וחוזר חלילה. הייתי מאוד רוצה לגלות איך לחלץ אותה מהמקום הזה.

אינטואיטיבית, זה מזכיר לי את מה שכתבת פה פעם, על איך שאמרת לאורי "החלטתי שהמטרה עכשיו היא..." והוא אמר בעייפות: "לכל דבר צריכה להיות מטרה?"

הסיפור הזה גרם לי לחשוב על הפער שבין המציאות והמציאות:

ההפעלה הייתה פשוטה מאוד, רק ללחוץ על הדוושה ולכוון את הכידון לכיוון שאליו רוצים להתקדם.
זו ההגדרה שלך למה זה "פשוט". אבל איך הדס היתה מגדירה את זה?
אולי, נניח, משהו בסגנון הזה:
"צריך להזיז את האוטו אבל אני לא רואה איך, בסוף התברר שיש למטה מין דבר כזה שצריך ללחוץ עליו, אבל אני לא יכולה עם היד, אז צריך עם הרגל (אני שונאת את הרגליים שלי! הן מכוערות), אבל אני לא רואה את הרגל אז איך אדע איפה ללחוץ? וגם הדבר הזה קטן נורא וממתכת אז הרגל שלי החליקה הצידה ואז לחצתי אבל המכונית עפה לכיוון הלא נכון והתבלבלתי לגמרי ואז היה צריך להחזיק גם עם הידיים, ואז היה לי יותר קשה לשמור את הרגל במקום, (ובכלל לא ראיתי איפה המקום), וגם עם הידיים זה מבלבל כי אם אני רוצה לסובב את הכידון אז כשיד אחת דוחפת את הכידון ומתיישרת, אז השניה מתקפלת, וזה מבלבל ששתי הידיים זזות לכיוונים הפוכים. אני מנסה ליישר את שתיהן ביחד או לדחוף את שתיהן ביחד וזה לא הולך".

אני לא אומרת שזה בהכרח מה שעבר לה בראש, אבל זה תסריט אפשרי. דוגמה.

בקיצור, כשאנחנו חושבים שדבר מסוים הוא קל, והילד חושב משהו אחר לגמרי, שתי תפיסות המציאות האלה מתנגשות מיידית ויוצרות מתח. כשיש פער כזה, הרבה יותר קל לילדה להיתסכל, וגם למבוגר שמלווה אותה, כי "ריבונו של עולם, זה הרי כל כך פשוט!! מה הבעיה שלה??"
הבעיה שלה, לפי כל הסימנים שנתת, ויסלח לי אלוהי המטפלים על האבחון דרך האינטרנט, זה בעיה בתכנון תנועה. אולי יש גם קושי בהפרדת תנועות. אי אפשר לדעת. צריך שמישהו מומחה יראה אותה, ימפה את המצב, ויעזור לכם לתרגם את הקושי שלה כך שתוכלו לדמיין אותו מבפנים.

זה קשה, חמודה

, זה נורא נורא נורא נורא קשה להיכנס לראש של מישהו אחר ולראות את העולם דרך העיניים שלו. כמעט בלתי אפשרי. גם התסריט שאני כתבתי הוא לא יותר מהימור פרוע, ואני מן הסתם אף פעם לא אדע אם הוא נכון.

ולכן לא הייתי ממליצה לך כרגע לעבוד אתה, למשל, על ציור, עם הנחייה ישירה ופידבק על איכות הביצוע, כי אני מניחה שהפער בין תפיסות העולם האלה ("תראי, זה נורא פשוט: לא יוצאים מהקוים, אבל כן צובעים הכל בתוך הקוים" "פשוט ב%%@##@%$# שלי") יקשה על העניינים.
תאפשרי לה הרבה התנסות (ואני מדברת על שעות של צביעה "רשלנית"), תשתדלי שהצבעים והעפרונות יהיו פחות חלקלקים מהלורד הממוצע ויותר עבים ממנו, לא ארוכים מדי, בעיני גם עדיף פסטלים שמנים ורכים כאלה (שם מסחרי "פנדה", בקופסה שחורה) על פני צבעים יותר קשים (וזולים) שצובעים בקו יותר חלש, תתני לה התנסויות בכמה שיותר סוגים של דברים (צבעים קשים ורכים, מכחולים, מברשת שיניים ישנה, חתיכות ספוג טבולות בצבע) ותזכרי שבשלב הזה ובגיל הזה, למידה לא מובנית היא בעלת חשיבות עצומה. אחר כך יהיה זמן גם ללמידה מובנית.
מה שכן, מדי פעם את יכולה לשחק במשחק "מי צובע הכי לאט" ולראות אם זה עוזר לה להסתכל אחרת על הפעילות, אם זה מאפשר לה מרחב לעבודה יותר מדויקת.
אני חושבת שמשפטים כמו "לאט לאט, יש לך את כל הזמן שבעולם", "אין לאן למהר", עם התכוונות עליהם (תגידי את זה גם לעצמך

), עשויים לעזור וליצור את המרחב הדרוש.
בניגוד ל"תעבדי יותר לאט כדי שיצא מדויק", שעדיף שלא ייכנס ללקסיקון. שלך.

וחוץ מזה, תשתדלי לא להיכנס יותר מדי למשבצת המרפאה/ המורה. משום מה (ואני אף פעם עוד לא הצלחתי להבין למה) זה מאוד לא מומלץ, ומוסיף מתח.
כמו שבעלים לא יכולים ללמד משהו את נשותיהם שתיכף מתמרדות ומתעצבנות, ולהיפך.

תודה, תמר. באת לי בדיוק בזמן עם התגובה האחרונה, ובפרט עם תשתדלי לא להיכנס יותר מדי למשבצת המרפאה._ בכל פעם שאני נכנסת למקום הזה של _הנחיה ישירה ופידבק על איכות הביצוע, אני מרגישה בתוך תוכי שזה פוגע בחדוות העשייה וההתנסות של הדס, ומעביר לה מסרים גרועים של דאגה וביקורת.

אני מרגישה בתוך תוכי.
אין כמו תוך-תוכך

. בדיעבד תמיד מתברר שהוא צודק.

כמו שבעלים לא יכולים ללמד משהו את נשותיהם שתיכף מתמרדות ומתעצבנות, ולהיפך. הוי כמה שאת צודקת, איזה סצנות התרחשו בינינו כשהוא (באמת מכוונה טובה!) ניסה להעיר הערות בונות על הנהיגה ו/או החניה שלי.

אתמול יצאנו להתגלגל על רולרבליידס. הבכורה, בקלילות, על רולרבליידס אמיתיים. הצעירה עמדה על כך שגם היא רוצה רולרבליידס וקסדה כמו לאחותה, ובכתה מאוד כשלא קיבלה מגיני ברכיים/מרפקים/ידיים ("אני רוצה גם!!"). יש לנו רולרבליידס מפלסטיק, של פלייסקול, עם גלגלים רחבים ואפשרות למנוע מהגלגלים להתגלגל אחורה, רק קדימה, שאפשר לעמוד עליהם מבלי שיתגלגלו לכל הכוונים. החזקתי לה כמובן את היד כל הזמן, היא לא הסכימה להרפות, חלק גדול מהזמן היא "הלכה" עם הרולרבליידס על הדשא, אבל בסך הכל הצליחה להחזיק את עצמה בלי "לנזול" והעיקר - פרט לרגע אחד של שבירה היא לא הגיעה למצב של "שברו את הכלים ולא משחקים". לפרק זמן מסויים ביקשה להוריד, רצה קצת על השביל ובדשא, ואז בקשה להחזיר. סך הכל חצי שעה של פעילות גופנית נטו, בנוסף לפיזיותרפיה ולזמן-חצר וזמן-אולם-התעמלות שיש לה בגן. בנוסף, היא ואחותה משחקות לחילופין ב"כלבלבים", כשאחת מהן הכלבלב. אז הן זוחלות המון על ארבע.

אז הן זוחלות המון על ארבע.
מנסיוני ומדברים שלמדתי זה מעולה!
כייף לקרוא! @}

בגן החדש של הדס יש שני חוגים, "ריתמוסיקה" עם מרפאה בתנועה ויוגה לילדים. שמעתי טובות על שני החוגים.
ביום חמישי שעבר שאלתי את הדס איך היה בחוג היוגה, והיא אמרה שהיא לא אוהבת אותו. מחליפים את התנוחות מהר מדי והיא לא מספיקה. "כל הילדים שמחים בחוג הזה ורק אני עצובה".
דיברנו על זה קצת וקיוויתי לטוב.

הבוקר נזכרתי בדקה התשעים שהגיע יום היוגה, והתקשרתי להלן, המורה, שעה לפני השיעור. סיפרתי לה על הקשיים של הדס, האובייקטיבים והסובייקטיבים. היא הייתה מאוד נחמדה וקשובה, אמרה שטוב שיידעתי אותה והיא תשים לב אל הדס, תעודד אותה ותוודא שהיא לא הולכת לאיבוד בשיעור. הייתה שיחה טובה, וסגרתי את הטלפון במצב רוח אופטימי.
אחר הצהריים, כשבאתי לאסוף את הדס, התברר שהיא סירבה מכל וכל להשתתף היום בחוג

. ושוב חזר המשפט "כל הילדים שמחו ורק אני הייתי עצובה".
אמרתי לה: "אל תדאגי, חמודה. נמצא לזה פתרון".
"אין פתרון. הפתרון היחיד הוא שלא יהיו בגן חוגים שאני לא אוהבת".
"הדסי, יש לי הצעה. אולי נקבע פגישה עם הלן בעוד כמה ימים, את תסבירי לה מה קשה לך בחוג וביחד נחשוב על פתרון?"
"טוב."

נקווה לטוב.

נקווה לטוב.

יש אפשרות שתבואי לראות פעם את החוג בגן? אני פשוט חושבת שמתבוננת מיומנת וחדת אבחנה כמוך, יכולה להועיל מאוד למורה בהכוונה בונה לגבי הדס (כמובן צריך לשמור על האגו שלה ולא להגיד כלום על הילדים האחרים). מנסה לשים את עצמי במקום המורה וחושבת שאני הייתי שמחה אם היית באה לשיעור שלי.
<בעולם האמיתי, מימה היתה מאושרת ממש להפגש סופסוף עם אמא בלמידה - עם או בלי שיעור יוגה, במיוחד עם (-: >

זו אני הייתי הפלונית מלמעלה (משהו קרה למחשב בלילה או שמוקדם לו מדי בבוקר לזכור שמות)

יש אפשרות שתבואי לראות פעם את החוג בגן?
הלן העלתה את האפשרות הזו, ואני הסתייגתי. קשה לי לנסח למה. אולי זה מקום טעון מדי עבורי. זה עשה לי אסוציאציה של אמא פסיכולוגית שבאה לערוך תצפית על בתה בגן (אנלוגיה מוזרה וממש לא מדויקת). מעבר לא בריא מתפקיד אימהי לתפקיד מקצועי, ו/או משהו חונק שלא נותן מרחק. אני גם מרגישה שזה יכול לעורר שאלות אצל ילדים אחרים, לתייג את הדס כשונה, ולחבל במסר שהצוות בגן מסוגל לענות על הצרכים של הדס ללא התיווך שלי.

<בעולם האמיתי, מימה היתה מאושרת ממש להפגש סופסוף עם אמא בלמידה - עם או בלי שיעור יוגה, במיוחד עם

>
כנ"ל. לגמרי.

סוכות. המון מוטוריקה מכל הסוגים. לבנות סוכה. להכין קישוטים. להיות בבית, לתקן דברים, לעבוד בגינה, לנקות את האוטו, להכין ארוחות. לרקוד בהקפות שמחת תורה

.

סוכות. המון מוטוריקה מכל הסוגים. לבנות סוכה. להכין קישוטים. להיות בבית, לתקן דברים, לעבוד בגינה, לנקות את האוטו, להכין ארוחות. לרקוד בהקפות שמחת תורה

נשמע שהיה לכם חופש מעולה.

סוכות. המון מוטוריקה מכל הסוגים. לבנות סוכה. להכין קישוטים. להיות בבית, לתקן דברים, לעבוד בגינה, לנקות את האוטו, להכין ארוחות. לרקוד בהקפות שמחת תורה
איזה כיף!
ומאצלנו: פתק מהפיזיותרפיסטית בגן, עד כמה התנועה שלה השתפרה, עד כמה הקפיצות והנחיתות שלה חלקות ומדוייקות יותר, גם שווי המשקל השתפר. קניתי באיקאה את החרוזים הזערוריים האלה שמסדרים בתבנית שנראית כמו מיטת מסמרים ומגהצים - הצעירה עדיין לא כל כך הצליחה להשחיל את החרוזים במדוייק אבל נהנתה מאוד לקבל את היצירות המגוהצות.

עד כמה התנועה שלה השתפרה, עד כמה הקפיצות והנחיתות שלה חלקות ומדוייקות יותר, גם שווי המשקל השתפר.
איזה יופי @}.

אתמול פגשנו את הלן, המורה ליוגה, לקראת השיעור של היום. הפגישה התרחשה בגן. כשהלן הגיעה, מצאנו פינה מבודדת והתיישבנו. הדס התרגשה מהנוכחות של הלן ומהעובדה שהיא באה במיוחד כדי לפגוש אותה.
בהתחלה, הסברתי שוב את התוכנית: הדס תסביר מה קשה לה בחוג, והלן והיא ימצאו יחד פתרון לבעיה.
הדס התרגשה עוד יותר. עלו לה דמעות לעיניים והיא כבשה את ראשה בגוף שלי. זו פעם ראשונה שאני רואה אותה בוכה מין בכי מבוגר כזה. אחר כך היא הסבירה "הבעיה היא שעושים הכל מהר מדי".
הלן הייתה מתוקה מאוד. "מה דעתך, הדס, שאת תשבי לידי בזמן החוג ובכל פעם שזה יהיה מהר מדי, את תתני לי מין סימן קטן, צ'ף קטן על הרגל, ואני אעשה את הכל יותר לאט?"
"לא רוצה".
"המממ...אז יש לי רעיון אחר. אולי מחר נעשה תחרות מי עושה הכל הכי לאט, ואת תוכלי לנצח אם תרצי?"
"טוב", אמרה הדס והפנים שלה התבהרו. הרעיון מצא חן בעיניה. נראה היה שהוא אפילו שופך אור חדש על סגנון ההתנהלות שלה בעולם: היא מצטיינת באיטיות!
סיכמנו את השיחה בכך שהלן והדס ינסו את הפתרון החדש. גם אם הוא לא יצליח, עכשיו כשהן מכירות הן יוכלו לחפש ביחד פתרון אחר.
השינוי במצב הרוח של הדס היה מיידי ובולט. היא קמה בחיוך גדול, רצה מין ריצה עליזה ואחר כך חזרה אלי וחיבקה אותי: "אמא, אני אוהבת אותך".
היום בבוקר היא הלכה לגן מלאת ציפיות והתרגשות, וחזרה עם הבשורה "היה כיף אצל הלן, אבל לפעמים היה לי קשה מדי ויש תנועות שלא עשיתי". אני מאוד שמחה על היכולת שלה להרגיש שכיף גם אם עדיין יש קושי.

מקסים ומרגש.

עירית_לוי

מאוד מאוד מרגש!

כן, זה מאוד מרגש אותי. כל השתלשלות העניינים הייתה חיובית בעיניי. אני מרגישה שהדס קיבלה כאן סדרה של מסרים חשובים - שהיא יכולה לשתף אותנו במצוקות שלה, ואנחנו נקשיב ונגיב באמפתיה; שכאשר קשה לה, אנחנו משתדלים ויכולים לעזור; שלכל בעיה אפשר למצוא פתרונות; שהיא, הדס, שותפה במציאת הפתרונות; שהדמויות שמטפלות בה (הלן) קשובות אליה ואפשר לסמוך עליהן; שהיא לא פגומה או נחותה אלא מיוחדת (כפי שכל ילד הוא מיוחד); שגם כשהיא חלק מקבוצה - בגן - עדיין יש מקום לייחוד שלה, לאינדיווידואליות שלה, לצרכים הספציפיים שלה.

אולי מחר נעשה תחרות מי עושה הכל הכי לאט, ואת תוכלי לנצח אם תרצי?

זה זה.
זה זה.
זה זה.

איי, כמה שאני קרועה על פתרונות כאלה. זכיתן למורה טובה.

כי:
היא מצטיינת באיטיות (למצוא את העוצמות של הבנאדם! להופוך "מוגבלות" לעוצמה)
כי ככה יורד ממנה המון לחץ, והיא יכולה להקדיש זמן ללמידה בקצב שלה, בלי להרגיש שמרחמים עליה או "שמתחשבים" בה
כי תנוחות יוגה רק משתבחות כשעושים אותן לאט

כי, כמו שאמרת, יש לה תמיכה מכן

ומה שאני הכי אוהבת: כי "החוקים של העולם" הם החוקים שאנחנו מחליטים עלהם. תמיד אפשר להפוך את החוקים ולראות מה קורה. המוסכמות הן רק מוסכמות, ואפשר להסכים על גישה אחרת.

פעם שיחקתי עם ילד אחד ב"הדרך אל הג'ונגל", אולי כבר סיפרתי את זה פה פעם, והוא היה בלחץ עצום מהאפשרות להפסיד. אז אמרתי לו: החוקים הם כאלה: אנחנו מנסים להגיע ביחד אל הג'ונגל. אם אנחנו מגיעים ביחד, או מצליחים להישאר קרובים (לא יותר משני צעדים מפרידים בינינו על הלוח) - שנינו מנצחים. אם אחד מגיע לג'ונגל והשני עדיין רחוק - שנינו מפסידים.
אההההה.
יש תחרות (אנחנו נגד המשחק), אבל היא קבוצתית. אנחנו ביחד.
ירד הלחץ.

מכניסה שוב קישור שבשמת הביאה פעם: למה לא תחרותיות

מרגש ומלמד ונותן השראה. תודה @}

מרגש ומלמד ונותן השראה. תודה

יש תחרות (אנחנו נגד המשחק), אבל היא קבוצתית. אנחנו ביחד.
לעתים קרובות הדס מתחרה עם אחד מאתנו נגד טטיק, החבר הדמיוני שלה, וראו זה פלא, טטיק תמיד מפסיד!
מעניין שהדס היא זו שהמציאה את הפתרון הזה, אף על פי שכאשר התחרינו נגדה הקפדנו לתת לה לנצח.

אני מרגישה שהדס קיבלה כאן סדרה של מסרים חשובים גם אני.

איזה כיף לה שיש לה אמא כמוך.

<עוקבת>
<וגם: מתרגשת, לומדת, מקבלת השראה>

@}

לבקשתך, יקירתי.
@}
אני מעתיקה לכאן, במלואו, שיר של רינת הופר, מתוך "ציידת הנמשים" הנפלא. נדמה לי שזה לא ממש מותר, אבל לפחות לזמן קצר, לטובת המכורות לדף.

בחוג לבלט של המורה רות אלוני
כל הילדות הולכות על קצות האצבעות.
הן לומדות פליה, רלוה וכל מיני עמידות,
ועושות הרבה תנועות יפות
בצוואר מתוח וידים זקופות
מול המראה.

אחר כך הנגנית רעיה משמיעה
מנגינות סתיו באקורדיון,
והמורה רות מדגימה
איך רוקדות רוחות הצפון.

כשנגמרת המנגינה
אסנת הקטנה אומרת
שהמורה רות היתה פעם רקדנית מפורסמת
ועכשיו היא זקנה,
ועמלי אף פעם לא תהיה רקדנית
כי היא יותר מדי שמנה.

עמלי לא עונה.
היא חוזרת הביתה ומדגימה
קפיצות וסיבובים במטבח,
כמו רקדנית אמיתית.

אמא אומרת שפליה זה להתכופף בצרפתית.

בהמלצתה של אמא בלמידה מתמדת פתחתי את הדף ילדים עם עודף משקל (שמורות לה גם הזכויות על השם ) והעתקתי לשם את הדיון שערכנו פה. מוזמנות להמשיך שם.

אנחנו שומעים דיסק של שירי ילדים.
נד, נד, נד, נד, רד, עלה, עלה ורד!
אמא, אני לא אוהב להתנדנד.
למה?
אני לא אוהב.

ושוב נדלקת לי הנורה האדומה.
כי זה קטן.
זה קטן אבל אני רואה את זה.
ראיתי את זה הבוקר. פעולה פשוטה, שילדים בגילו עושים בעיניים עצומות, שהוא ביצע פעמים רבות. ופתאום הוא נתקע ומסתבך.
ואני מסתכלת עליו ורואה את עצמי ואני באמת לא בטוחה כמה מזה אצלו וכמה אצלי.
אולי אני מגזימה? אולי אני מדמיינת?
כי זה קטן.
הוא רק בן שנתיים.

אני רוצה להצטרף אליכן למסע. הדף הזה מרתק ומאתגר ומרגש. תודה.

ברוכה הבאה, עינת.

_אולי אני מגזימה? אולי אני מדמיינת?
כי זה קטן.
הוא רק בן שנתיים._

מדמיינת בטח שלא

אבל יש משהו [כללי] שאני רוצה להגיד... כדאי לזכור, שילדים ומבוגרים מסורבלים היו, הווים ויהיו, ולפעמים זה תו היכר מסוים של הבנאדם, אבל אפשר להסתדר אתו. או. קיי., אז הייתי מסורבלת, וזה לא עשה לי הכי טוב לביטחון העצמי כשהייתי קטנה, אבל אז מצאתי קראטה (בגיל עשרים) ותוך שנה הרגשתי לגמרי אחרת. אז בגלל הסרבול ויתרתי על שעורי פסנתר בגיל שש (תאום בין שתי הידיים), אבל עכשיו אני הולכת ללמוד כלי אחר, שיותר מושך אותי, עם אותו אתגר של תיאום בילטרלי, ואני יודעת שעם תשומת לב וההיכרות שלי עם עצמי, והידע שלי בנוירופיזיולוגיה, זה יצליח יופי, הרבה יותר בקלות מאשר אם הייתי מתעקשת בזמנו על שעורי פסנתר.

ויש את זוט, מסורבל עוד יותר ממני (אתן צריכות לראות אותו מערבב תבשיל עם כף, אחיזה שלא נראתה כמוה ביקום הידוע), והוא, כמובן, הלך דווקא לתחום של מחקר ביולוגי - משהו שמצריך מיומנות ודיוק מוטוריים - וחירבש צלחות פטרי לרוב עד שלמד להשתמש בפיפטה כמו שצריך. אותו סיפור בדיוק עם אבא שלו (ירושה מאסיבית

, גם של סרבול וגם של תחומי עניין). זה קורה, וזה בסדר. וזה "מפריע" בחיים, אבל גם כשזה מפריע, זה לא בהכרח "פוגע". ונראה לי שחשוב לחשוב קצת על האבחנה הזאת בין הדברים. מתי דברים מפריעים לך, ומתי הם ממש פוגעים.

ברוכה הבאה, עינת. את מוזמנת בחום להצטרף.

מתי דברים מפריעים לך, ומתי הם ממש פוגעים.
או במילים אחרות, מתי דברים סתם מקשים עליך, ומתי הם ממש עומדים בינך לבין הגשמת דברים שחשובים לך.

אפשר להשתמש בדברים המעודדים שכתבת גם כהשראה למסרים שאנחנו מנסחות לעצמנו ולילדים שלנו. בהשוואה ל-"כנראה שתמיד יהיה לך קצת קשה בתחום X", מעודד יותר לומר: "אם יהיה לך חשוב לעשות X, יכול להיות שתצטרכי להשקיע בזה קצת יותר מילדים אחרים".

אותי משהו כן הדאיג קצת, וזה שכתבת פעולה פשוטה, שילדים בגילו עושים בעיניים עצומות, שהוא ביצע פעמים רבות. ופתאום הוא נתקע ומסתבך._ האם יש דברים שהוא היה עושה ופתאום לא? כי התקדמות איטית או קצת שונה זה בסדר גמור - לכל אחד הקצב שלו, אבל נסיגה, לדעתי ראוי לבדוק. או שמא לא הבנתי אותך כמו שצריך?

תודה לכן.
אני חושבת על הדברים שכתבתן.
מי מה , נכון, קראתי שוב את מה שכתבתי ואכן לא הייתי ברורה. לא התכוונתי לנסיגה, הוא ניסה לעבור מעל משהו, וכנראה שזה היה קצת גבוה מדי ואחרי כמה נסיונות עשה זאת בזחילה.

וחוץ מזה שכחתי לכתוב לך, עינת, שכשראיתי שאת מצטרפת לתיבת האוצר המתהווה כאן , הרגשתי

בלב. זכרתי את דבריך החכמים מהבלוג של תמרוש רוש ואין לי ספק שתהינה לך תוספות מבורכות גם כאן.

אוי! זו לא אני!
בדקתי והחכמה היא עינת טל .
אני תוהה אם זה עלול לבלבל גם אחרים.

מן הסתם,עלול, יכול ועוד יבלבל. אז מה? זהחלק מהכייף של האתר הזה. אז אם ככה מגיעה לך ברכת הצטרפות רק בשבילך: ברוכה הבאה ויופי שבאת! @}

מקסימום תאריכי את השם ל עינת גל גל ואז אפחד לא יטעה

(מה את חושבת, אני רציתי את ה"רוש" השני? השלמתי אתו כחלק מהנתונים הטכניים של פתיחת דפבית אישי).

אני דווקא מחבבת את ה"רוש" השני

בינתיים נשארת עם השם שלי, אבל לא יודעת, אולי מתישהו אתחרט ואעבור לניק.

חושבת הרבה על מתי דברים מפריעים לך, ומתי הם ממש פוגעים.
בי זה ממש פגע. ועדיין לא מצאתי את הקראטה שלי (או היוגה, או התעמלות הקרקע) ולא השלמתי עם עצמי. זה מפחיד אותי, שאני צריכה להתחיל את המסע הזה עם איתי כשהדברים כל כך לא פתורים אצלי. אבל פה טמונה גם התקווה - שזה יהיה המסע של שנינו. ביחד.
אני ממשיכה לקרוא אתכן, ונותנת לעצמי שיעורי בית: לחשוב על דברים חדשים שאנחנו יכולים לעשות, איך להתנסות במגוון רחב ככל האפשר של פעילויות מלהיבות .

אבל פה טמונה גם התקווה - שזה יהיה המסע של שנינו. ביחד.

נותנת לעצמי שיעורי בית
חיבוק כפול ומכופל. למצוא את ההנאה שבתנועה, את הלמידה ואת הגילוי, שיכולים להיעשות בכל גיל.

עינת, מחזקת את ידייך ומצטרפת לתחושה שיש כאן הזדמנות למסע משותף.
את מוזמנת בחום להשתמש בנו ובדף הזה בכל דרך שאת מוצאת לנכון. מרגש לקחת חלק במסע של מישהו אחר.
בנוגע לגיוון בפעילויות המוטוריות, נראה לי שבגיל שנתיים היומיום מזמן המון הזדמנויות לפעילויות מגוונות, ברגע שמחפשים אותן. אם בכל זאת להציע רעיון אחד, פשוט נסי לגוון את הסביבות הפיזיות שאתם מבלים בהן. הצצתי בדף הבית שלך וגיליתי שאתם מירושלים ואולי אפילו יש לכם מינוי למוזיאון. אז הנה, לדוגמה, מה שעשינו בביקור האחרון במוזיאון: טיפוס על הפסלים בגינה של אגף הנוער; טיפוס על הפסלים בגן הפסלים; ריצה אחרי הצלליות הזזות של החיות בתערוכה על צל; משחק עם הארון הצבעוני בכניסה לאגף הנוער - אמא מכריזה "כוח הצלה נוגע בצבע X", וכוח ההצלה רץ לצבע המתאים; ריצה על השפה הרחבה של ברכת המים שסביב היכל הספר. סתם דוגמה לאופן שבו סביבה חדשה מגרה להמון פעילות.

התקופה האחרונה מתאפיינת אצלנו בתחושה של התקדמות ושמחה. היחסים של הדס עם חוג היוגה בגן ידעו עליות ומורדות, אבל בימים האחרונים היא לא מפסיקה להדגים לנו תרגילים מהיוגה, ושלשום (כך דיווחה הגננת בנחת) היא ממש תפסה תפקיד מוביל בקבוצה (ואמרה לי: "היום בגן היה כיף חיים משוגעים". איזה הבדל לעומת "כולם שמחו ורק אני הייתי עצובה").
היום טיילנו ב track]חירבת עתרי info[/po].asp?track id=7 והדס התרוצצה שם, רצה וטיפסה. היה תענוג לראות אותה. הריצה שלה מאוד השתפרה מאז שתיארתי אותה כאן, והביטחון שלה עלה בהתאם. למרבה האירוניה, דווקא עכשיו קיבלנו תור לאבחון, ופתאום יש הרגשה שאולי לא נעמוד בקריטריונים של הקופה לקבלת סיוע...
ויחד עם זאת, גם כעת היא כל-כך הדס, העולם הפיזי הוא רק מזון לדמיון שלה, שלעתים זה מעלה חיוך. בכל ביקור בגינת משחקים היא טווה איזו עלילה מסובכת שבתוכה היא משלבת את כל הפעילויות במתקנים. לאחרונה הייתה לה המצאה חמודה במיוחד: יש מתקן שבו צריך ללכת על קורות שקשורות למתקן וזו לזו בשלשלאות. הדס החליטה שזו מכונת נשיקות - שני בני משפחה מחכים בסוף המסלול, ומי שמסיים אותו מקבל משניהם נשיקות בו זמנית. התפקידים במשחק הזה מתחלפים בסבב קבוע.

מצחיק, באמת היינו במוזיאון. איתי טיפס בהתלהבות על הפסל בכניסה לאגף הנוער. ראיתי שיהיה לו קשה לרדת אבל אמרתי לעצמי תני לו, תסמכי עליו. (ובכל זאת קראתי לו "תיזהר כשאתה יורד" אוטומטי ומיותר). הוא נפל. לא נורא, רק לחי אדומה אדומה ותזכורת בשבילי, שהתפקיד שלי במצבים כאלה הוא לא רק לשמור עליו, אלא גם להדריך אותו. והרבה פעמים אני מתחמקת מזה כי אני לא סומכת על עצמי, או סתם מקווה שהוא יסתדר. אני מזכירה לעצמי את איך תוכל לעשות את זה? מה אתה יכול לעשות עם הרגל שלך? לאן תזיז את היד הזאת? אלה שאלות מכוונות, אבל הוא מוצא את הפתרון, מעצב אסטרטגיה, מיישם ומפיק לקחים. - כמה חשוב ומדויק.
משהו לחשוב עליו - לא תמיד אני יודעת מתי להתערב ומתי רק להתבונן. מתי לתת לו להתנסות לבד (ולפעמים ליפול) ומתי ללכת אתו יד ביד.

התיאור של אמא בלמידה מתמדת את הביקור במוזיאון הוא דוגמה מקסימה למה שאני מצפה מעצמי - להתחיל להחפש את ההזדמנויות האלו. זה לא מובן מאליו בשבילי, אני למשל לא ראיתי ארון צבעוני בכניסה לאגף הנוער, וגם אם הייתי רואה סביר להניח שלא הייתי חושבת על כוחות הצלה וריצות...

תודה על התגובות שלכן. אני חושבת הרבה על הדברים, יותר ממה שבסוף מצליחה לבטא כאן.
ו מכונת נשיקות - גדול!

לא תמיד אני יודעת מתי להתערב ומתי רק להתבונן. מתי לתת לו להתנסות לבד (ולפעמים ליפול) ומתי ללכת אתו יד ביד.
אל תדאגי, אף אחד לא יודע

. אנחנו פשוט מנסים ומנחשים, טועים ומגלים, וזה חלק מהעניין...

מסכימה עם תמר.

והרבה פעמים אני מתחמקת מזה כי אני לא סומכת על עצמי, או סתם מקווה שהוא יסתדר
תזכרי שהניסיון הוא המורה שלך, וטעויות הן חלק חיוני מתהליך הלמידה. אם תתבונני באיתי בתשומת לב, ואם תפסיקי להתחמק ולהימנע, תלמדי די מהר מתי להתערב ואיך להדריך אותו בסיטואציות כאלה. זה פשוט יותר ממה שנדמה לך.

ובכל זאת קראתי לו "תיזהר כשאתה יורד" אוטומטי ומיותר
לפעמים האמירה "תיזהר" דווקא מועילה. וגם מעצימה. לפעמים אני אומרת "רק תעשי את זה בזהירות, טוב?", והמסר שעובר (להבנתי) הוא: "אני סומכת עליך שתעשי את זה בהצלחה, אבל זה קצת מאתגר וטיפה מסוכן, אז תתרכזי כשאת עושה את זה".

עינת, אני קוראת בתגובה האחרונה שלך המון ציפיות מעצמך ושיפוטיות כלפי עצמך ((אם אני טועה אז יופי, ואם אני צודקת, זה רק בגלל ש: it takes one to know one)). אל תהיי כל כך קשה עם עצמך. הכל בסדר כבר עכשיו ואת עושה הכל נכון, גם אם הוא נופל פה ושם, וגם אם לא מיציתם את כל האפשרויות הגלומות בסיטואציה. עם הזמן, ההתבוננות ותשומת הלב, תגלי שגם את משתכללת.
צאי למסע הזה בשמחה, סקרנות והתלהבות (מה נחוץ לך כדי לצאת בשמחה?). עוד תגלי שבהתמודדות הזו את מבטאת ומפתחת את מיטב הכישורים האימהיים שלך: יכולת לאהוב ולטפח, אמפתיה, רגישות, התבוננות ויצירתיות. זו הזדמנות ענקית לגדול ולהתפתח @}.

תודה רבה רבה.
חושבת על מה נחוץ לך כדי לצאת בשמחה? .

עברו כמעט שבועיים..אני לא לגמרי יכולה להסביר את זה, אבל משהו השתנה. איתי כנראה החליט שמספיק לחכות לאמא שתפתור את הבעיות שלה, ואפשר וכדאי להתחיל להשתולל. לזוז. לקפוץ. הוא ממש גילה את ההנאה שבתנועה . ואני? אני מסתכלת, לומדת, קצת מופתעת

...ובעיקר יותר רגועה.
אני מאמינה שחלק מהשינוי אצלו קרה בעקבות הכתיבה פה והתשובות שלכן.

עינת, כל כך משמח לקרוא!
חוצמזה, עכשיו זו בדיוק העונה של הניסים...

אנונימי

שליחה על ידי מי_מה* » 05 מרץ 2007, 22:25

אני רוצה להעלות פה שני ענינים.
האחד כבר עלה ואני רוצה להחזיר אותו וזה הענין של היגיינה אישית. שמתי לב שאצל אסף כל הנושא הזה הוא עדיין מאוד מאתגר.
הוא עוד לא מתלבש בעצמו כמו שצריך, תמיד יוצא לו משלומפר - המכנסיים מתגלגלים כשהוא מושך אותם כלפי מעלה, החולצות לא נמשכות למטה עד הסוף, הוא יכול ללבוש בגדים הפוך (המלפנים מאחור, הבחוץ מבפנים) ולא לשים לב בכלל, בקיצור: בלגן. הוא גם, עדיין, נוטה להתלכלך מאוד כשהוא אוכל. גם ה פעולה הנכבדה , כפי שקראה לה תמרוש רוש , של ניגוב הישבן עוד לא ממש מצליחה לו ועכשיו שאחיו הבן עוד מעט 4 כבר מצליח בה לבד בלי בעיה, אני רואה את הפער. אני כותבת את כל זה כדי לשמוע מה קורה אצל ילדים אחרים, ומקוה, שכמו תמיד, נגלה כאן ביחד עוד דרכים לשפר את המצב.
על הנושא השני אפשר לכתוב רק ב"באופן"! אני לא יודעת כמה מהמשתתפות בדף הזה ישנות במיטה משפחתית, אבל בטוח יותר מבכל קבוצת מחקר שאי פעם קמה לנושא הזה. שמתי לב שאצל אסף, גם אחרי שיפור ניכר בתנועה בתחומים רבים, יש עדיין סירבול בשינה. כן, כן, בשינה. לעומת ילדי האחרים הוא לא "מבחין" בגופים שלצידו מתוך שינה, נכנס בנו , לעתים בכוח רב, לעתים מכאיב. כאילו המרחב האישי לא ברור לו עד הסוף. מענין אותי, גם כאן, לשמוע איך זה אצלכן.
ובכלל, מזמן כבר לא נפגשנו כאן. מתגעגעת.

הוא עוד לא מתלבש בעצמו כמו שצריך, תמיד יוצא לו משלומפר - המכנסיים מתגלגלים כשהוא מושך אותם כלפי מעלה, החולצות לא נמשכות למטה עד הסוף, הוא יכול ללבוש בגדים הפוך.

דווקא הגיברת-מגונדרת שלי מקפידה מאוד על בגדים מתאימים ולובשת אותם היטב, רק הנעלים הרבה פעמים מתבלבלות לה

היא לא אוהבת להיות ערומה או בבגדים קצרים, מעדיפה חולצות ארוכות ולא מוותרת על גרבונים. לא אוהבת קוקו, מעדיפה שהשיער (המאוד ארוך) יסתיר את הפנים כמו וילון. היה לה מאוד, מאוד מאוד (מאוד מאוד) קשה להפרד מהחיתול. סאגת הגמילה שלה מתכנסת לקראת הליטוש הסופי, כמעט, שנה ויותר מתחילת נסיונות הגמילה המוצלחים הראשונים. אין לי תובנות בענייני ניגוב כי טכניקת הניגוב שלה מתמצה בלצעוק "אממממאאא!!! עשיתי!!". אבל היתה תקופה, כמעט עד עכשיו, של כמעט-פספוסי קקי ובריחות פיפי, כאילו שהיא מודעת לצורך אבל לא מעריכה נכון את הזמן שיקח לה להגיע לשירותים.

עניין של אי ויסות תחושתי, קלאסי ממש. יש לה אובר-רגישות שמיעתית ורגישות לא מווסתת למגע, אפילו לא יכולה להגדיר אותה כתת או אובר רגישות, שום דבר לא ממש עקבי אבל ברור שלא הכל מווסת.
מה אני עושה - מחבקת אותה המון , חיבוקים מועכים כאלה. משחקת איתה במשחק הפיצה או הבורקס. "עכשיו אני מרדדת את הבצק..." עיסוי קצת מועך לאורך כל הגוף, "ועכשיו נמרח את הרוטב..." עיסוי עדין יותר בתנועות מעגליות, "נפזר גבינה" בטפיחות קלות, "נוסיף זיתים/פטריות/עגבניות" (עוד טפיחות), "ונכניס לתנור" ("קיפול" מועך). ועכשיו אוכלים! (ביסים גדולים וצחוק מתגלגל).

ועוד - היא ישנה עם שמיכת פוך די כבדה, שתוחמת אותה.

ועוד אחד ודי: היא מאוד, מאוד בלגניסטית. מסוגלת להפוך חדר מסודר פחות או יותר תוך חמש דקות לאזור אסון. וקשה לה נורא לאסוף ולסדר, למרות שהחלטתי להקפיד על סידור יומיומי. לא ממש עזרתי, יותר היגגתי ביני לביני.

מזמן כבר לא נפגשנו כאן. מתגעגעת.
גם אני @}.
אבל אין לי מה לתרום, כרגע, בנוגע לנושאים שהעלית.

הסירבול (המתון) של הדס מתבטא אמנם בקושי מסוים להתלבש, אבל לא הבחנתי בקשיים מיוחדים בשני התחומים האחרים (שינה או ניגוב טוסיק).
יותר ויותר אני מבינה (נדמה לי) שהדס לא מאוד מסורבלת. היא כבדת תנועה, נוטה למעט בהוצאת אנרגיה, מתעייפת מהר בטיולים רגליים, מתקשה בתנועות עדינות ומתואמות ומודעת יתר על המידה לכל החולשות היחסיות האלה, אבל היא לא מאוד מסורבלת. הרומן המסחרר שלה עם היוגה שיפר במידה משמעותית את הדימוי העצמי שלה והפחית את מידת ההימנעות שלה מפעילות גופנית בחברת ילדים אחרים, וזה כשלעצמו מאוד חיובי.

היא כבדת תנועה, נוטה למעט בהוצאת אנרגיה, מתעייפת מהר בטיולים רגליים, מתקשה בתנועות עדינות ומתואמות ומודעת יתר על המידה לכל החולשות היחסיות האלה הי, זו בדיוק אבל בדיוק אני.
וגם העוללית (מותר לי לקרוא עוללית לילדונת עצמאית בת ארבע?). והצלחתי להגיע בחיים למקומות בכלל לא רעים, למרות שאף אחד מהמקומות האלה איננו אליפויות אתלטיקה. הקמתי משפחה, יש לי עבודה שאני אוהבת וגם די מצטיינת בה, ועברתי את הגיל שבו ההצלחה בחיים מתמצה בלהיות אלופת כתות ד' בקפיצה בחבל.

שמחה מאוד מאוד לקרוא על היוגה ועל הדס, כמה טוב שהיא מגלה את הכיף שבפעילות גופנית ללא המשא של "מה יגידו עלי".

את יודעת מה, אינקו? עם נקודת מוצא מאוד דומה בחיים, ואחרי לא מעט עבודה, אני יכולה להוסיף לרשימת ההישגים שאת מונה גם יכולֶת לאהוב את הגוף, להשתמש בו ולהנות ממנו. מקווה שכך זה גם אצלך.
ואת צודקת - כשגדֵלים, הדימוי העצמי לא נשען במידה מכריעה כל-כך על התפקוד הגופני. השאלה היא איך נוכל לחסוך לילדות שלנו מעט מכאבי הלב שצפויים להן עד אז.

שליחה על ידי מי_מה* » 08 מרץ 2007, 21:54

השאלה היא איך נוכל לחסוך לילדות שלנו מעט מכאבי הלב שצפויים להן עד אז.
את זה, נראה לי, אנחנו כבר עושות. אחד הדברים שלמדתי , קודם כל מהדף הזה, הוא להתבונן. פשוט להתבונן ולהיות נוכחת במצבים. גם הכתיבה כאן עוזרת לי להיות נוכחת במקום להבהל, כי ברגע שאני כותבת על "בעיה" קל לי יותר להרפות ולהתבונן ואז אני רואה שהבעיה היא לא חמורה כפי שחשבתי. הכתיבה מפרקת אותה לנתונים, כך קל יותר לראות מה קושי אמיתי ומה הוא רק תגובה שלי. כשאני נינוחה יותר המסר מחלחל גם לדור ההמשך.
ידעתי שכדאי לכנס אתכן שוב!

יכולֶת לאהוב את הגוף, להשתמש בו ולהנות ממנו. את יודעת משהו? אני לא רעה בכלל באירובי מדרגה. ואני גם נוהגת מצוין. ומנווטת את מכוניתנו בכל מיני מסלולים נפתלים ונוהגת לכל מקום בעיר ענקית שלא חשבתי שאצליח להסתדר בה, בטמפרטורות שבישראל לא נמדדות בכלל. כאחת שכל הזמן טרחה לספר לכולם עד כמה היא שלומיאלית וקלאמזית בלי טיפת תפיסה מרחבית, זה לא רע.

זו אני כמובן.

הדף כבר לא פעיל אבל את מי אני אשתף בהישג הזה אם לא אתכן?
נושא הרכיבה על אופניים היה לא פתור אצל אסף. עזבנו את זה, בעיקר מחוסר יכול שלי לרוץ אחריו כשהוא מתאמן (גם נאסר עלי לרוץ בפרהסיה, מחמת הפאדיחה וגם תלויים עלי בדרך כלל אחיו ואחותו הקטנים של אסף). בינתיים הוא נהיה אלוף בקורקינט, אקרובט ממש, עד כדי כך שהוא לפעמים מסובב את הכידון שיהיה אלכסוני כי עם כידון ישר זה קל מידי (קצת שוויצר הילד (-: ). כבר מזמן ביקשתי מאבא שלו שיעבוד אתו על האופניים אבל הוא לא בדיוק פונקציה, הוא רק הוריד לו את גלגלי העזר ולקח אותו לסיבוב פעם אחת לפני חודשיים בערך. מאז האופניים עמדו בטל. השבוע ביקר אחי הגדול בארץ לרגל עסקיו ולקח את אסף לאימון אופניים. חצי שעה ביחד והילד נוסע! אתמול בילינו כל היום בטיולים על האופניים והוא ממש בסדר גמור. עוד קצת חסר ביטחון בסיבובים חדים או עליות /ירידות תלולות אבל זה היה רק היום השני. איזה אושר!!

אכן אושר. כמה משמח לשמוע!

איזה כיף!
מעורר תקווה...

איזה יופי

אולי את זוכרת מה שכתבתי פעם על קורקינט (מקווה שאכן כתבתי את זה) שלפעמים הוא הכנה יותר טובה לרכיבה על אופניים מאשר תלת אופן או אופניים עם גלגלי עזר, כי הוא דורש את כל תפקודי שיווי משקל. בטוח שזה נתן לו ביטחון, והוא רק היה צריך את החצי שעה הזאת בשביל פוש סופי.

קצת חסר ביטחון בסיבובים חדים או עליות /ירידות תלולות
זה יבוא עם הזמן וההתנסות.
האם הוא מרגיש בטוח מספיק בעלייה על האופניים וירידה מהם? זה משליך המון על הביטחון בנסיעה עצמה (כי אז את יודעת שאת יכולה לעצור מתי שבא לך, את לא "תקועה" שם), ולפעמים שווה לתרגל את זה קצת: עולים, נוסעים כמה מטרים, יורדים. עולים, נוסעים, יורדים. אחר כך בודקים איך זה מרגיש לעצור תוך בלימה במהירות גבוהה, בלימה חזקה ומהירה, וכאלה. ככה בכל אופן אני עשיתי...

הדף כבר לא פעיל אבל...
מה לא פעיל?? הדף הזה נהיה פעיל בדיוק כשצריך אותו. כמו ספר על המדף - זמין לשליפה. שאר הזמן הוא נח בשקט ואנחנו זוכרות שהוא קיים.

איזה אושר

האם הוא מרגיש בטוח מספיק בעלייה על האופניים וירידה מהם?
כן. המושב נמוך, בכוונה. כך שהוא יכול בקלות להגיע עם הרגליים לאדמה. אחד הדברים שעובדם אצלי ממש טוב זה הזכרון, אז חשבתי על הסיפור שלך, תמרוש רוש, של איך נסעת בפארק ורק התאמנת בלרדת ולעלות. גם ליפול טוב הוא כבר למד, והרי כולנו יודעות את חשיבותה של נפילה מצוינת ... אחרי כמה התרסקויות מכאיבות (מועטות בהרבה משציפיתי), הוא למד ליפול ככה שהאופניים לא נופלים עליו ועכשיו הוא גם לא פוחד ליפול!
תודה על ההשתתפות בשמחתנו

שליחה על ידי מי_מה* » 01 מאי 2007, 13:44

יקירותי, העברתי את שאר השמחה לדף שלי, שלא נערבב שמחה בשמחה

אתמול בבוקר, בגן, חבורת ילדות בנות 4-5 רקדו לצלילי מוסיקה. הסתכלתי עליהן מהופנטת: לא העליתי בדעתי שאפשר לרקוד כל כך יפה בגיל כל כך מוקדם. הייתה שם ילדה אחת בת 5 שחיכתה בדריכות להתחלפות של השירים, והתאימה בכל פעם את סגנון הריקוד שלה לקצב (ריקודי בטן, למשל). היא רקדה בלי טיפת סרבול ילדותי. בחן, בהנאה, בנשיות.
הסתכלתי בה ורוויתי ממנה נחת (מכירות את החוויה הזו, של נחת מילד מוכר שאינו שלכן?), ובה בעת הרגשתי את הצביטה המוכרת בלב. הצביטה על עצמי ועל הדס. במקום שבו הדס נמצאת כעת, כל התנועעות לצלילי מוזיקה היא הישג, בלי קשר לאיכות התנועה. זה קורה רק בבית, לבד, לעתים רחוקות.
אבל אחרי הצביטה בא רגע של התעשתות והתאזנות, רגע של ויתור על ההתנגדות והדאגה וחזרה למרחק הנכון, שיש בו חמלה ואמפתיה ללא הזדהות והצפה. ברגע הזה יכולתי לומר לעצמי שייתכן שהסרבול והמשקל יהיו "אישו" בחיים של הדס, וזה בסדר, כמו שכתבה אשה שמחה בדף המקביל. אני יכולה לקבל את זה, להפסיק להתווכח עם המציאות הזו, "לאהוב את מה שיש". אני יודעת שהאושר של הדס והיכולת שלה לחיות חיים מלאים וטובים, אינם תלויים בזה. ואני יכולה לדמיין את עצמי נמצאת שם בשבילה לאורך השנים ותומכת בהתמודדות שלה, מתוך הנפרדות שלי ממנה.
יש לי מעט רגעים טובים כאלה. אני מקווה שהם ילכו ויתרבו.

ועוד משהו:
אני לא יודעת לרכוב על אופניים.
אני לא יודעת לחקות תנועה מצפייה.
אני רוקדת רק בבית, לבד.
יש לי כושר גופני נמוך, למרות משקלי התקין.
אני לא גמישה (גיליתי בשיעורי היוגה).
אני לא חזקה (כנ"ל).

האם יש גורם גנטי אחד מאחורי כל התופעות האלה, או שבמקרה כל הקוביות נפלו על הפאה הלא נכונה? אני לא יודעת. אבל היום אני מבינה שהקשר ביניהן נובע במידה רבה משנים רבות של הימנעות מפעילות גופנית. לא צריך שתהיה חולשה בכל התחומים כדי שחולשה כזו תתפתח עם השנים. חוויה בסיסית של בושה וכישלון מספיקה כדי להביא לילדוּת שלמה של הצטמצמות בכל תחומי הפעילות הגופנית, שמגדילה את הפערים המכאיבים, שמחריפים את ההצטמצמות וחוזר חלילה.

ועכשיו אני חושבת על הדס: בישוב הקטן שלנו יש חוג בלט די מוצלח, לילדות מגיל 4-5. ברור לגמרי שהדס לא מתאימה לחוג כזה, ואין לי שום כוונה לנסות לשלוח אותה לשם. העניין הוא, שאותן ילדות שניחנו מלכתחילה במה שצריך בשביל ללמוד בלט (נגיד, רמה בסיסית של קואורדינציה, חוש קצב, יציבה טובה, קלילות וחן בתנועה), ילכו לחוג ושם יחזקו את כל אותן תכונות, וכך הפערים בין הדס לבינן ילכו ויגדלו. מה עושים?

שאחזור ואומר יוגה? מי מה בטח תבוא להגיד את זה כשתתפנה מהטלנובלה הקרויה חיים.

וברצינות: השאלה נשמעת בהחלט במקומה. עד היום אני קצת כועסת על אמא שלי שכשפרשתי מהחוג ההוא
לא הציעה לי משהו פיזי שאינו בלט. (ועוד נתנה לי לבלות את התיכון בכתה אחת עם 15 רקדניות )
בהחלט אפשר לצמצם את הפער הזה שאת מדברת עליו. מה עם קפוארה? נדמה לי שחוש קצב זה מספיק בתור התחלה.
מה עם קונטקט? (גם בשבילך, אגב, יכול להיות נפלא. תזכירי לי בע"פ). שאברר אם עושים לילדים?
המורה שלי טוענת שמצבה היה דומה לשלנו לפני שהכירה קונטקט.

לא נראה לי שהתכוונת למבול של מידע. אני בדיוק עובדת על עצמי להתפלסף פחות ולעשות יותר. לפעמים זה יוצא ככה על אחרים.

מחזקים במקומות אחרים..
יוגה למשל...
אנחנו גרים בבית קרקע וקנינו סל וחיברנו לבית מבחוץ - ואבא משחק איתם כדור סל [טוב קצת מצחיק לקרוא לזה כדורסל - אבל הם זורקים כדור לסל].
והילדה שלי רצה וקופצת ומכוונת לסל וזורקת.

אני חייבת גם להוסיף שמה שהכי עזר אצלנו למוטוריקה הגסה שלה [חוץ מריפוי בעיסוק ועוד לפני שהתחלנו] זה האח הקטן.
בתור פומיקי השדון הידוע הילד הזה לא יודע לעצור. וכל היום מתרוצץ - מנסה לקפוץ ורץ..
אחותו הרבה פעמים מצטרפת. ואם כי יש לי לא פעם צביטה ולא קטנה [למשל על זה שיש ביניהם שנתיים ולמרות זאת הם קופצים בערך אותו דבר]
כיף לי גם לראות אותה מנסה ומעיזה.. ובכלל נורא כיף לראות אותם יחד..
אז אולי גם אח קטן זו המלצה טובה לעזרה?

והרבה פעמים [בזמן האחרון פחות - אבל זה לדף אחר] אני פותחת מוסיקה בבית ופשוט רוקדת איתם או מסתכלת עליהם רוקדים.
בהתחלה היא בקושי הייתה זזה..
אבל אחש לןה שהוא עם שמיעה מוסיקלית יוצאת דופן למשפחה [לכל חלקי המשפחה- יש לנו חדש שהוא קיבל את זה מהשכנים..] זז מגיל 0 בערך לקצב המסויקה וזה מעודד אותה.
אז כמה שאני שמה יותר מוסיקה היא יותר מעיזה לזוז.. ולאט לאט יש התקדמות..
וזה לא במטרה כלשהי - פשוט הם נהנים.. אני שמה מוסיקה והם עושים מה שהם רוצים...

אבל אחרי הצביטה בא רגע של התעשתות והתאזנות, רגע של ויתור על ההתנגדות והדאגה וחזרה למרחק הנכון, שיש בו חמלה ואמפתיה ללא הזדהות והצפה.
יש לי מעט רגעים טובים כאלה. אני מקווה שהם ילכו ויתרבו.
ומצאתי שזה, אצלי לפחות, גם חשוב מאד.
ברגע שאני הפסקתי לצפות ולהתאכזב והתחלתי פשוט לתת לה להיות מי שהיא אבל כן ליזום הזדמנויות לתנועה היא זזה. ומעיזה ופחות אומרת על עצמה שהיא לא יודעת.

אמא בלמידה, אני מאוד מכירה את התחושה.
בישוב שאנחנו גרים בו בדיוק כל בני ה-5-6 מורידים את גלגלי העזר, ובתי בת ה-8 בקושי רוכבת על שלה עם גלגלי העזר.
השבוע ילדה אחת (שיש לה נטייה לאיזו רשעות

) שאלה איך זה שהבת שלי עדיין זקוקה לגלגלי עזר.
ואני יודעת שהפערים רק ילכו ויגדלו.
נראה לי שאין הרבה מה לעשות בעניין, חוץ מכל מה שכבר נכתב פה בדף-
לעודד ולחזק את מה שכן מתאפשר, לספק סביבה טובה וגירויים מתאימים, ולצפות לניסים

(הניסים זה מהבחינה של לזכור שלמרות כל קווי הדמיון בין הסירבול שלנו לשלהם, הם לא אנחנו, ואנחנו לא ההורים שלנו, והשוני הזה מספיק כדי שהכל יהיה שונה. גם אם זה אומר שלהם יהיה רק קצת יותר נוח עם הגוף ותנועתו).

ברגע הזה יכולתי לומר לעצמי שייתכן שהסרבול והמשקל יהיו "אישו" בחיים של הדס, וזה בסדר, כמו שכתבה אשה שמחה בדף המקביל.
רגע, איזה דף מקביל?

<הולכת לישון, אחזור מאוחר יותר>

שליחה על ידי מי_מה* » 02 מאי 2007, 21:52

רגע, איזה דף מקביל?
הדף ילדים עם עודף משקל , נפתח פה וקיבל חיים משל עצמו.

שאחזור ואומר יוגה? מי מה בטח תבוא להגיד את זה כשתתפנה מהטלנובלה הקרויה חיים. אז הנה באתי.
<מי מה משתדלת שהטלנבולה תהיה חלק מהחיים ולא תתפוס את כל כולם, כי אחרת , בשביל מה להתאמץ?>
אבל להדס לא צריך להגיד יוגה כי היא כבר אלופה ביוגה. נכון? מה שכן אני מצטרפת להמלצה על קונטקט אימפרוביזציה. קונטקט זה ריקוד טהור ומזוקק במיוחד למי ש"לא יודעים לרקוד" . אני יודעת בביטחון שמלמדים קונטקט לילדים, אבל אני לא יודעת מי (חוץ מאחותי, אבל היא באיזור השרון, לא מתאים גיאוגרפית). אפשר לחפש בדרך גוף יש שם הרבה אינפורמציה על קונטקט ועוד דברים נפלאים. אני אישית מצאתי את השיטה מאוד טיפולית. אני זוכרת שאחרי השיעור השלישי בערך הרגשתי שעברתי דרך כמו אחרי טיפול פסיכולוגי ארוך (ויקר

). לאורך השנים למדתי המון יוגה בשיעורי קונטקט. העבודה עם הגוף במגע עם גופים אחרים היא כל כך מלמדת! אני מצאתי שאני לומדת להכיר את גופי טוב יותר, את הגבולות החברתיים שלי, את העכבות שלי, את הפחדים שלי. הכל נהיה מאוד נגיש ועם זאת כיף כייף כייף. נכון, לפעמים עולים דברים קשים, כואבים , עצובים, לפעמים עולה בכי, אבל יש מה לעשות עם כל מה שעולה. אתן יודעות מה? למה שרק הילדים יהנו - אנחנו צריכות קונטקט.
< מתגעגעת נורא>

_אני לא יודעת לרכוב על אופניים.
אני לא יודעת לחקות תנועה מצפייה.
אני רוקדת רק בבית, לבד.
יש לי כושר גופני נמוך, למרות משקלי התקין.
אני לא גמישה (גיליתי בשיעורי היוגה).
אני לא חזקה (כנ"ל)._

גם אני.

<תמיד קוראת בשקט, אבל עכשיו מצאתי משהו להגיד...>

תהיה שעלתה אתמול:
בשכונה שלנו יש באביב ובקיץ חוג כדורגל שחצי כתה של הבת הבכורה שלי (האתלטית, כזכור) משתתפת בו. אתמול מצאתי את עצמי מעודדת כמו איזה אוהדת בית"ר שרופה קבוצה של ילדים בני חמש-שש. לילדה ללא ספק יש את זה: בדבוקת הרצים אחרי הכדור היא תמיד ראשונה, מתמרנת, משנה כיוון, בולמת, ומדי פעם גם מבקיעה גול לקול מצהלותינו.
יש גם קבוצה לקטנים - בני שלוש-ארבע. אחת האמהות שאלה אותי האם הקטנה רשומה לחוג, כמו רוב האחים הקטנים של רוב הילדים בכתה. עניתי שלא, כי אני לא רוצה לתסכל אותה עוד יותר.
פיזית היא קטנטונת, אילו היתה רשומה לחוג היתה בין הגדולים שם בגיל אבל בגודל של בת שלוש. הרגלים שלה קצרות, והיא ממש לא יודעת לרוץ מהר או לאורך זמן. לא רציתי להעמיד אותה במצב של תסכול עד כדי בכי כי כולם רצים והיא לא. אותה אמא אמרה לי - אבל הם לא ממש משחקים כדורגל, רק רצים מצד לצד ובועטים את הכדור.

עשיתי טעות? הייתי צריכה לשלוח אותה לשם?

חוץ מאחותי, אבל היא באיזור השרון, לא מתאים גיאוגרפית).
אני אשמח להמלצה.. וגם למאיזה גיל זה מתאים?

שליחה על ידי מי_מה* » 03 מאי 2007, 21:56

צריכה להתיעץ עם אחותי. בטח נדבר מחר. אעדכן.

אינקו, אם זה עדיין רלוונטי, את יכולה ללכת פעם לחוג בלעדיה ולראות בעצמך מה הם עושים שם. לי נשמע שגם אם רק רצים מצד לצד ובועטים את הכדור, יכול להיות כאן פוטנציאל לחוויה מתסכלת.

ותודה לכולכן מעומק הלב @}.

אם זה עדיין רלוונטי, את יכולה ללכת פעם לחוג בלעדיה לצערי כבר לא, החוג כבר התחיל וצריך להרשם מראש כי הם צריכים לתכנן מראש את גודל הקבוצות ואת מספר המאמנים (שכולם, אגב, הורים-מתנדבים).
כל מה שקשור לריצה צריך לקדם אצל הגורה שלי מאוד, מאוד בזהירות. היא לא מהירה, היא אף פעם לא תהיה - שילוב של מבנה גוף, שרירים לא נורא חזקים ןשל אופי כזה שלא מסמפט תנועה לשם התנועה בלבד, בקיצור כי היא שיבוט שלי בגילה. היא מאוד מודעת למגבלות שלה ומאוד, מאוד מתוסכלת כשהיא רואה את עצמה בעמדת נחיתות.

בקיץ היא תלך לחוג בלט לקטנטנות - מקווה שזה יתן לה הזדמנות להרגיש חלק מקבוצה, אחת מכולם.