סלע ברוך נולד ברכות
-
- הודעות: 333
- הצטרפות: 25 אוקטובר 2007, 16:34
- דף אישי: הדף האישי של ענ_בר*
סלע ברוך נולד ברכות
הריון שלישי.
גוף דואב, לב חושש.
בעיקר מהלידה.
אחרי הלידה של אביגיל (אביגיל נולדה בבית) עברתי תהליך של שיקום פיזי, ועיבוד רגשי שידעתי שהסיום שלו יגיע רק לקראת הלידה הבאה.
אנחנו כבר נמצאים במקום אחר בחיים, כבר עברנו את השלב הסטודנטיאלי בחיינו, שנינו עובדים ומתפרנסים מהמקצועות שלנו. מתחילים לחשוב על בנייה של בית. מתבקש להרחיב את המשפחה, ולתת מתנה לילדים שלנו עוד אח או אחות.
ההריון עובר לאט, בתחושה שהוא מחולק לשניים - שליש ראשון של חולשה איומה ועייפות בלתי נגמרת ושליש אחרון של כבדות נוראית וחוסר תפקוד באופן כללי.
שיעורי פאולה עוזרים לי להתמודד קצת עם חולשת הגוף, וקצת לשקם את האמון שהפעם יהיה אחרת, אבל כשהמורה שלי (אמא נמרה) יוצאת לחופשת לידה, אני עוברת לפאזה אחרת קצת, של התכוננות נפשית לקראת הלידה.
התל"ם הפעם הוא חול המוד סוכות. אני יוצאת לחופשת לידה בהדרגתיות - לקראת שבוע 30 מסיימת לעבוד במקום עבודה אחד, לקראת 34 במקום השני, ואני מתמסרת לקינון. הבנייה נדחית קצת לצערינו, ויש צורך לארגן את הבית הזעיר שלנו לעוד תינוק - וזה מה שאני עושה בעצם עד יום הלידה.
בשבוע 38 אני נפגשת עם המדקרת שלי, להכנה לקראת הלידה. היא מבררת איתי אם אני רוצה לעבד גם איתה את חווית הלידה הקודמת, ואני מרגישה שלא יהיה נכון. מתמקדים בדיקור ורפלקסולוגיה.
אני מסמנת לי את יום כיפור כתאריך יעד ללידה אופציונלית, נמנעת מלתכננן תכניות להמשך החגים,
יום כיפור עובר, לא יולדת.
גם סוכות.
גם התל"ם.
אני מתחבטת עם עצמי ארוכות העם ללכת לדיקור נוסף, שיזרז, ויום למחרת התל"ם מתגבשת בי החלטה שזה בסדר, מותר לי לנסות להחיש קצת את הקצב, להיות קצת אגואיסטית ולנסות לקרב את הלידה כדי שיפסיק לכאוב לי הגוף כבר.
במפגש השני עם המדקרת היא מרגישה ממני פחד גדול לקראת הלידה, ומציעה לי שוב לעבד איתה את הלידה הקודמת ואני מסכימה הפעם.
סשן של TAT עוזר לי להשאיר את הסיפור לידה ההוא מאחורי, ולהיות פתוחה לכל תסריט שיגיע.
אבל הוא לא מגיע...
ערב שמחת תורה. שבוע 40+4. צהריים. כמה צירים ארוכים, משמעותיים, סדירים ובעיקר כואבים - בניגוד לכל הצירים מחודשיים האחרונים. החד מתקרב ואנחנו רוצים להחליט מה לעשות עם הילדים. פותחת סוגריים - האיש עובד בשנה האחרונה בתור אח בבי"ח, ומתוקף כך נוסע בהסעות עם כל האחיות מהאיזור. אחת מהן היא מיילדת עם אוריינטציה טבעית, והוא מתחבר אליה באופן אישי מאוד. יש עוד מיילדת שנוסעת אתו, שהיא חברה ממעגל אחר, וחוץ משתיהן יש חברה נוספת שהיא מתמחה במיילות וגניקולוגיה שעובדת שם, ככה שאנחנו מרגישים מאוד בטוחים להגיע לבית חולים. גם להיות פרסונל וגם להכיר אנשים מתוך המערכת, מבחינתי זה מרגיע מאוד. סוגרת סוגריים.
נוסעים למיילדת ההיא כדי לקבל תמונת מצב. היא בודקת אותי, ואומרת שיש פתיחה של 1.5 עם צוואר רך. לא נראה שיש מה לחשוש מלידה בקרוב. עם זנב בין הרגליים אנחנו חוזרים הביתה, מכניסים את החג בתחושה לא פשוטה שלא ברור מה קורה עם הלידה הזו אם בכלל, חוזרים מהתפילה מוקדם והולכים לישון מוקדם.
יום למחרת, מוניטור חגיגי - היום האחרון של שבוע 41. לא באמת חשבתי שאגיע לשם. מתלבטים אם לקחת אתנו את סיני, יש כמה סידורים בדרך, בסוף הוא מעצמו מבקש ללכת לחברה.
גוף דואב, לב חושש.
בעיקר מהלידה.
אחרי הלידה של אביגיל (אביגיל נולדה בבית) עברתי תהליך של שיקום פיזי, ועיבוד רגשי שידעתי שהסיום שלו יגיע רק לקראת הלידה הבאה.
אנחנו כבר נמצאים במקום אחר בחיים, כבר עברנו את השלב הסטודנטיאלי בחיינו, שנינו עובדים ומתפרנסים מהמקצועות שלנו. מתחילים לחשוב על בנייה של בית. מתבקש להרחיב את המשפחה, ולתת מתנה לילדים שלנו עוד אח או אחות.
ההריון עובר לאט, בתחושה שהוא מחולק לשניים - שליש ראשון של חולשה איומה ועייפות בלתי נגמרת ושליש אחרון של כבדות נוראית וחוסר תפקוד באופן כללי.
שיעורי פאולה עוזרים לי להתמודד קצת עם חולשת הגוף, וקצת לשקם את האמון שהפעם יהיה אחרת, אבל כשהמורה שלי (אמא נמרה) יוצאת לחופשת לידה, אני עוברת לפאזה אחרת קצת, של התכוננות נפשית לקראת הלידה.
התל"ם הפעם הוא חול המוד סוכות. אני יוצאת לחופשת לידה בהדרגתיות - לקראת שבוע 30 מסיימת לעבוד במקום עבודה אחד, לקראת 34 במקום השני, ואני מתמסרת לקינון. הבנייה נדחית קצת לצערינו, ויש צורך לארגן את הבית הזעיר שלנו לעוד תינוק - וזה מה שאני עושה בעצם עד יום הלידה.
בשבוע 38 אני נפגשת עם המדקרת שלי, להכנה לקראת הלידה. היא מבררת איתי אם אני רוצה לעבד גם איתה את חווית הלידה הקודמת, ואני מרגישה שלא יהיה נכון. מתמקדים בדיקור ורפלקסולוגיה.
אני מסמנת לי את יום כיפור כתאריך יעד ללידה אופציונלית, נמנעת מלתכננן תכניות להמשך החגים,
יום כיפור עובר, לא יולדת.
גם סוכות.
גם התל"ם.
אני מתחבטת עם עצמי ארוכות העם ללכת לדיקור נוסף, שיזרז, ויום למחרת התל"ם מתגבשת בי החלטה שזה בסדר, מותר לי לנסות להחיש קצת את הקצב, להיות קצת אגואיסטית ולנסות לקרב את הלידה כדי שיפסיק לכאוב לי הגוף כבר.
במפגש השני עם המדקרת היא מרגישה ממני פחד גדול לקראת הלידה, ומציעה לי שוב לעבד איתה את הלידה הקודמת ואני מסכימה הפעם.
סשן של TAT עוזר לי להשאיר את הסיפור לידה ההוא מאחורי, ולהיות פתוחה לכל תסריט שיגיע.
אבל הוא לא מגיע...
ערב שמחת תורה. שבוע 40+4. צהריים. כמה צירים ארוכים, משמעותיים, סדירים ובעיקר כואבים - בניגוד לכל הצירים מחודשיים האחרונים. החד מתקרב ואנחנו רוצים להחליט מה לעשות עם הילדים. פותחת סוגריים - האיש עובד בשנה האחרונה בתור אח בבי"ח, ומתוקף כך נוסע בהסעות עם כל האחיות מהאיזור. אחת מהן היא מיילדת עם אוריינטציה טבעית, והוא מתחבר אליה באופן אישי מאוד. יש עוד מיילדת שנוסעת אתו, שהיא חברה ממעגל אחר, וחוץ משתיהן יש חברה נוספת שהיא מתמחה במיילות וגניקולוגיה שעובדת שם, ככה שאנחנו מרגישים מאוד בטוחים להגיע לבית חולים. גם להיות פרסונל וגם להכיר אנשים מתוך המערכת, מבחינתי זה מרגיע מאוד. סוגרת סוגריים.
נוסעים למיילדת ההיא כדי לקבל תמונת מצב. היא בודקת אותי, ואומרת שיש פתיחה של 1.5 עם צוואר רך. לא נראה שיש מה לחשוש מלידה בקרוב. עם זנב בין הרגליים אנחנו חוזרים הביתה, מכניסים את החג בתחושה לא פשוטה שלא ברור מה קורה עם הלידה הזו אם בכלל, חוזרים מהתפילה מוקדם והולכים לישון מוקדם.
יום למחרת, מוניטור חגיגי - היום האחרון של שבוע 41. לא באמת חשבתי שאגיע לשם. מתלבטים אם לקחת אתנו את סיני, יש כמה סידורים בדרך, בסוף הוא מעצמו מבקש ללכת לחברה.
-
- הודעות: 54
- הצטרפות: 11 ספטמבר 2012, 21:28
- דף אישי: הדף האישי של מוריה_הר*
סלע ברוך נולד ברכות
ברכות! מחכה להמשך
-
- הודעות: 181
- הצטרפות: 20 אפריל 2012, 10:05
סלע ברוך נולד ברכות
וואו! עכשיו אני במתח
מזל טוב יקירתי
מזל טוב יקירתי
-
- הודעות: 333
- הצטרפות: 25 אוקטובר 2007, 16:34
- דף אישי: הדף האישי של ענ_בר*
סלע ברוך נולד ברכות
תודה:)
ישנו קצת, פיזרנו ילדים בגנים, ועכשיו אפשר להמשיך (ותודה לאמשלי, ההיא שיולדת מהר ומוקדם שבזכותה לא צריך להין שבת)
ישנו קצת, פיזרנו ילדים בגנים, ועכשיו אפשר להמשיך (ותודה לאמשלי, ההיא שיולדת מהר ומוקדם שבזכותה לא צריך להין שבת)
-
- הודעות: 333
- הצטרפות: 25 אוקטובר 2007, 16:34
- דף אישי: הדף האישי של ענ_בר*
סלע ברוך נולד ברכות
אחרי שבחרנו צבע חדש לכסאות, וישבנו לאכול משהו, אני עולה להיבדק. המוניטור תקין. פה ושם אני ממשיכה להרגיש צירים, חלשים וכמעט נעימים, מסרבת להתרגש מהם.
הרופא בודק אותי פנימית, אחרי שסיפרתי לו על ההיסטוריה שלי ועל הבדיקה שעברתי יום וחצי קודם לכן,
ומפתיע אותי מאוד כשהוא אומר - יש לך פתיחה של 2.5, את יכולה לגשת לבית חולים.
או.קי... התקדמות של סנטימטר ביום וחצי לא מרשימה אותי במיוחד, בקצב הזה אני יכולה עוד להגיע עד שבת עדיין בהריון,
אבל האיש מציע שנדבר עם החברה-רופאה שלנו כדי להתייעץ.
היא מציעה שנגיע אליה למיון כדי שהיא תוכל לראות איפה הראש, ונחליט לפי זה איך להתנהל.
מודיעה לאמא של החברה של סיני שאנחנו קצת מתעכבים קצת ("יש תור").
בכניסה למיון יולדות מזהים את האיש, ומאפשרים לו להיות איתי בהמתנה לבדיקה - פריבליגיה רצינית מסתבר - כל יולדת מחכה שם לבד, עד שהיא נכנסת להיבדק.
מגיע תורי . בודקת אותי רופאה מקסימה, מחברת למוניטור. הצירים עדיין מגיעים בצורה לא סדירה, ועדיין לא מטרידים את שלוותי. הדרך הטובה בשבילי לדעת את זה היא שאני לא נזקקת להתכנסות בכל ציר, אלא יכולה להמשיך לנהל שיחות מסביבי ולקבל החלטות.
החברה שלי מגיעה, בודקת אותי גם היא, היא כבר האדם הרביעי שבודק אותי בימים האחרונים, ובאופן פלאי אני לא עסוקה בזה. אני כלכך רוצה ללדת כבר, שלא משנה לי מי בודק אותי ואיך, העיקר שיגידו לי שאני יכולה ללחוץ.
היא אומרת שהראש נמצא יחסית למעלה, אבל לדעתה אם אעשה חוקן ואפקע את המים, אני יכולה תוך כמה שעות להיות אחרי. אני מסרבת בנימוס להצעה, ומציעה שאולי אם נסתובב קצת, נאכל משהו טעים (יפה שנזכרתי להיות רעבה, אחרי החגים בחודש עשירי אחרי שבערך 3 חודשים לא הצלחתי לאכול שומדבר), אני אתרוקן באופו טבעי ויהיה אפשר להתחיל ללדת.
היא משביעה אותי לאור ההיסטוריה שלי שלא אתרחק מהמיון, ושברגע שאצטרך לשירותים אחזור מיד פנימה כדי שיבדקו לי את הפתיחה ורק אז אוכל ללכת לשירותים.
החשש שלה הוא שאני פשוט לא מרגישה צירים ושאני עלולה להתקדם בבת אחת וללדת לה על הרצפה במיון או משהו:-)
האיש מביא סנדביצ'ים מעולים, ואנחנו יושבים להנאתינו מול המחלקה בה הוא עובד.
מתחילה לחלחל בי ההבנה שהפעם הבאה שאצא מהבניים כבר אהיה אמא לשלושה.
אין לי מושג איך זה אמור לקרות, כי כאמור הצירים לא ממש מטרידים אותי.
אבל הבטחתי לעצמי להיות נוכחת ברגע ולקבל כל תסריט אז זה מה שאני עושה.
הרופא בודק אותי פנימית, אחרי שסיפרתי לו על ההיסטוריה שלי ועל הבדיקה שעברתי יום וחצי קודם לכן,
ומפתיע אותי מאוד כשהוא אומר - יש לך פתיחה של 2.5, את יכולה לגשת לבית חולים.
או.קי... התקדמות של סנטימטר ביום וחצי לא מרשימה אותי במיוחד, בקצב הזה אני יכולה עוד להגיע עד שבת עדיין בהריון,
אבל האיש מציע שנדבר עם החברה-רופאה שלנו כדי להתייעץ.
היא מציעה שנגיע אליה למיון כדי שהיא תוכל לראות איפה הראש, ונחליט לפי זה איך להתנהל.
מודיעה לאמא של החברה של סיני שאנחנו קצת מתעכבים קצת ("יש תור").
בכניסה למיון יולדות מזהים את האיש, ומאפשרים לו להיות איתי בהמתנה לבדיקה - פריבליגיה רצינית מסתבר - כל יולדת מחכה שם לבד, עד שהיא נכנסת להיבדק.
מגיע תורי . בודקת אותי רופאה מקסימה, מחברת למוניטור. הצירים עדיין מגיעים בצורה לא סדירה, ועדיין לא מטרידים את שלוותי. הדרך הטובה בשבילי לדעת את זה היא שאני לא נזקקת להתכנסות בכל ציר, אלא יכולה להמשיך לנהל שיחות מסביבי ולקבל החלטות.
החברה שלי מגיעה, בודקת אותי גם היא, היא כבר האדם הרביעי שבודק אותי בימים האחרונים, ובאופן פלאי אני לא עסוקה בזה. אני כלכך רוצה ללדת כבר, שלא משנה לי מי בודק אותי ואיך, העיקר שיגידו לי שאני יכולה ללחוץ.
היא אומרת שהראש נמצא יחסית למעלה, אבל לדעתה אם אעשה חוקן ואפקע את המים, אני יכולה תוך כמה שעות להיות אחרי. אני מסרבת בנימוס להצעה, ומציעה שאולי אם נסתובב קצת, נאכל משהו טעים (יפה שנזכרתי להיות רעבה, אחרי החגים בחודש עשירי אחרי שבערך 3 חודשים לא הצלחתי לאכול שומדבר), אני אתרוקן באופו טבעי ויהיה אפשר להתחיל ללדת.
היא משביעה אותי לאור ההיסטוריה שלי שלא אתרחק מהמיון, ושברגע שאצטרך לשירותים אחזור מיד פנימה כדי שיבדקו לי את הפתיחה ורק אז אוכל ללכת לשירותים.
החשש שלה הוא שאני פשוט לא מרגישה צירים ושאני עלולה להתקדם בבת אחת וללדת לה על הרצפה במיון או משהו:-)
האיש מביא סנדביצ'ים מעולים, ואנחנו יושבים להנאתינו מול המחלקה בה הוא עובד.
מתחילה לחלחל בי ההבנה שהפעם הבאה שאצא מהבניים כבר אהיה אמא לשלושה.
אין לי מושג איך זה אמור לקרות, כי כאמור הצירים לא ממש מטרידים אותי.
אבל הבטחתי לעצמי להיות נוכחת ברגע ולקבל כל תסריט אז זה מה שאני עושה.
-
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
סלע ברוך נולד ברכות
מחכה בציפייה להמשך @}
-
- הודעות: 333
- הצטרפות: 25 אוקטובר 2007, 16:34
- דף אישי: הדף האישי של ענ_בר*
סלע ברוך נולד ברכות
ובכן, ההשערה שלי הייתה נכונה. מיד כשאנחנו מסיימים לאכול, אני מבקשת לגשת לשירותים הקרובים. חוזרים למיון - אחרי עצירה קטנה באוטו להביא את התיק שמחכה שם כבר חודש,
וכמו שהן הבטיחו - הן לא נותנות לי לגשת לשירותים עד שיבדקו את הפתיחה.לוקח קצת זמן עד שמתפנה חדר ועד שבודקים אותי - אכן, יש התקדמות קלה,
יאללה לחדר לידה.
אז גיליתי שבשביל לקבל חדר טבעי צריך לחתום על טופס הצהרה של לידה טבעית, ומשם החיים יהיו הרבה יותר פשוטים עבורינו.
אנחנו הולכים לאיטינו לחדר הלידה בליווי סניטר,
אני מזכירה שטרם הלכתי לשירותים,
וחוצמזה אני משועשעת מזה ששוב אני הולכת על רגליי לחדר לידה בלי צירים.
קודם לכן, כשעשינו את הפיקניק, צחקתי על זה שאני לא מצליחה לעבור למוד לידה,
והאיש ענה לי כן -ובגלל את יולדת ככה!
וככה הרגשתי בדרך. איך עושים את הסוויץ',
עוברים ל"מצב לידה".
וכמו שהן הבטיחו - הן לא נותנות לי לגשת לשירותים עד שיבדקו את הפתיחה.לוקח קצת זמן עד שמתפנה חדר ועד שבודקים אותי - אכן, יש התקדמות קלה,
יאללה לחדר לידה.
אז גיליתי שבשביל לקבל חדר טבעי צריך לחתום על טופס הצהרה של לידה טבעית, ומשם החיים יהיו הרבה יותר פשוטים עבורינו.
אנחנו הולכים לאיטינו לחדר הלידה בליווי סניטר,
אני מזכירה שטרם הלכתי לשירותים,
וחוצמזה אני משועשעת מזה ששוב אני הולכת על רגליי לחדר לידה בלי צירים.
קודם לכן, כשעשינו את הפיקניק, צחקתי על זה שאני לא מצליחה לעבור למוד לידה,
והאיש ענה לי כן -ובגלל את יולדת ככה!
וככה הרגשתי בדרך. איך עושים את הסוויץ',
עוברים ל"מצב לידה".
-
- הודעות: 333
- הצטרפות: 25 אוקטובר 2007, 16:34
- דף אישי: הדף האישי של ענ_בר*
סלע ברוך נולד ברכות
ושוב, בגלל שהאיש הוא "פרסונל" בבי"ח,
וכנראה שגם אני הייתי בסדר, הצוות במיון ביקש להתאים לנו מיילדת עם אוריינטציה טבעית.
וכך פגשנו את פנינה.
פנינה היא פנסיונרית של סורוקה, שעברה לתל אביב, וחזרה לעבוד משמרת בשבוע בשביל הכיף והעניין.
היא מלווה אותנו לחדר הלידה, אני מזכירה שאני ח-י-י-ב-ת לשירותים (וגם פמפמו לי כל היום שברגע שאתפנה אתחיל ללדת)
היא מוכנה בשמחה, היא רק... חייבת לבדוק פתיחה.
כמו ששיערתי, אין הרבה שינוי , אבל עכשיו אני יכולה סופסוף ללכת לשירותים ולהתחיל ללדת...
כשאני יוצאת מהשירותים, לובשת את החלוק, מקבלת את הכדור, מתחברת למוניטור הכרחי,
בתושיה שאני לא יודעת מאיפה גייסתי אני שואלת את פנינה על הקבלה של הלידה - מה היא רגילה, מה נוח לה,
מספרת לה קצת את ההיסטוריה שלי,
וביחד אנחנו מסכמות שהכי חשוב לי שלא אקרע,
אבל גם שברגע האמת יהיה לי נוח ללדת.
סוכם לעת עתה שבזמן אמת אנסה לשכב על הצד
(בלי קבעונות כבר אמרנו).
המוניטור מראה על צירים קצרים, די רחוקים אחד מהשני.
"טוב, צריך להתחיל לעבוד".
שולפים שמן תפוז - רק לעיסוי הפעם,
מתיישבת על הכדור והאיש מתחיל לעבוד.
כיף לנו, זה זמן איכות שלאורך כל החגים כמעט ולא היה לנו,
מדברים, צוחקים, מקבלים את הצירים שמידי פעם מגיעים - קצת יותר קרובים הפעם,
רוקדים, שרים - לידה פנאן.
מידי פעם פנינה ננסת לראות מניינים, היא מרוצה מאיתנו מאוד - מסתבר שכבר הרבה זמן היא לא ליוותה לידה כזו,
שבה האישה באה לעבוד,
אני נכנסת להתקלח מתישהו, והיא לא מבינה - אז בשביל מה כל השמן?
האיש מסביר לה בעדינות,
אני נכנסת להתקלח, מרגישה איך כשאני מתנועעת - הולכת - עומדת - רוקדת
יש התקדמות של הצירים.
אחרי המקלחת היא בודקת אותי שוב -
התקדמות לא משמעותית. אני בערך על פתיחה של 4 כבר יותר משעה.
היא מציעה לפקוע מים. אני לא רוצה עדיין. האיש בנועם מנסה להבין האם זה בגלל שחשוב לי שהכל יהיה טבעי, או שיש איזה חשש אמתי מאחורי.
אני מסבירה לו - קול ההגיון עדייןן פועל אצלי חזק=> אני לא באמת בלידה=> שאני מפחדת שאם נתחיל להתערב עכשיו זה ייגמר בפיטוצין לוריד.
הוא קבל את זה, ולא מנסה לשכנע.
ממשיכים לזוז-לרקוד-לשיר-להתנועע (ותודה לדניאל זמיר על הפסקול),
אני מחלקת את הזמן שלי בין מנוחה על המיטה,
ישיבה על הכדור וריקוד עם האיש,
אחרי חצי שעה(לא סגורה על הזמנים, זה לא היה נצח ולא דקה) אני מחליטה שזה בסדר לי לפקוע את המים.
אני זוכרת מהלידה של סיני שדברים טסו אחרי פקיעת המים,
ואני משתכנעת שלא יהיה צורך בהתערבויות נוספות.
קוראים לפנינה.
לא זכרתי את זה בתור דבר כל כך דוחה, את פקיעת המים, אבל מעבר לכאב שהיה נסבל
פשוט טפטפתי את עצמי לדעת ברגעים שלאחר מכן.
פנינה מתיישבת לידינו, חולצת את הקרוקס וממשיכה להתבונן בנו "עובדים".
כשאני קולטת שיש לנו קהל אני מבקשת ממנה בעדינות קצת פרטיות, והיא כפרה עליה מתנדפת.
אחרי כמה דקות נכנסת רופאה, שחייבת כמובן גם היא לבדוק פתיחה,
אני מודיעה לה שהרגע פקעו לי את המים,
והיא מספרת לי שגם היא
"ילדה טבעי, עם אפידורל אמנם, אבל עם כדור ומראה ופקעו לה את המים רק בפתיחה 9 ואיזה יופי שאת רוצה טבעי"
סתמי, אני חושבת לעצמי.
שתיהן יוצאות שוב מהחדר, ואנחנו נשארים לבד לעוד איזה שעה כיפית. בין הצירים אני ממשיכה לחשוב לעצמי איזו שלווה יש י, איך אני יכולה,
איך הגוף שלי עובד נהדר, ובתת מודע אני מסננת לעצמי שהייתי מעדיפה שיעבוד כמו בלידה הקודמת אם לא אכפת לו שיזדרז קצת, יש לי סטטיסטיקה של לידות מהירות שאני צריכה לשמר כאן...
אבל בגדול האווירה רגועה ונעימה לי. כמו בלידת חלומותיי.
יש שלב שבו אני מרגישה שאני שוב צריכה לשירותים, מצלצלים לפנינה שתבוא ולבדוק פתיחה לוקח לה כמה דקות להגיע, זה היה רגע שבו חשבתי שתת מודע שלי מצליח להפעיל את הגוף -
אבל היא מאכזבת אותי כשהיא אומרת שפתיחה היא בדיוק 5.
הולכת לשירותים שבוזה בטירוף, מיד לאחר מכן מגיעה הרופאה ההיא לראות אם יש התקדמות
והיא משתתפת בצערי ומציעה לי תוך כדי שהיא מוודאה שהפתיחה אכן לא התקדמה מידי, סטריפינג.
אני נובחת עליה שבשום פנים ואופן לא,
וחושבת לעצמי - תוציאי את היד כבר!
והיא אומרת שהיא רק מכוונת את הראש של העובר לכיוון..
כשהיא עוזבת אאותי במנוחה אני מרגישה שהגעתי לנקודת הייאוש שלי.
אמנם אני בחדר לידה בערך 3 שעות אבל אם אני לא מתקדמת מי יודע מה יהיה וכמה זמן זה עוד יימשך..
ואולי שווה כן להקשיב ובכל זאת לזרז,
אולי ייגמר לי הכוח כשאצטרך ללחוץ...
אני בוכה בכי משחרר עם האיש שלי, והוא מזכיר לי שהן רק רוצות את טובתי,
ואני יודעת שיש לה פרוטוקולים שהיא חייבת להיצמד אליהם,
ובכל זאת, למה כל כך להחליש, ולמה להכאיב...
ואז התחלתי ללדת. שוב.
וכנראה שגם אני הייתי בסדר, הצוות במיון ביקש להתאים לנו מיילדת עם אוריינטציה טבעית.
וכך פגשנו את פנינה.
פנינה היא פנסיונרית של סורוקה, שעברה לתל אביב, וחזרה לעבוד משמרת בשבוע בשביל הכיף והעניין.
היא מלווה אותנו לחדר הלידה, אני מזכירה שאני ח-י-י-ב-ת לשירותים (וגם פמפמו לי כל היום שברגע שאתפנה אתחיל ללדת)
היא מוכנה בשמחה, היא רק... חייבת לבדוק פתיחה.
כמו ששיערתי, אין הרבה שינוי , אבל עכשיו אני יכולה סופסוף ללכת לשירותים ולהתחיל ללדת...
כשאני יוצאת מהשירותים, לובשת את החלוק, מקבלת את הכדור, מתחברת למוניטור הכרחי,
בתושיה שאני לא יודעת מאיפה גייסתי אני שואלת את פנינה על הקבלה של הלידה - מה היא רגילה, מה נוח לה,
מספרת לה קצת את ההיסטוריה שלי,
וביחד אנחנו מסכמות שהכי חשוב לי שלא אקרע,
אבל גם שברגע האמת יהיה לי נוח ללדת.
סוכם לעת עתה שבזמן אמת אנסה לשכב על הצד
(בלי קבעונות כבר אמרנו).
המוניטור מראה על צירים קצרים, די רחוקים אחד מהשני.
"טוב, צריך להתחיל לעבוד".
שולפים שמן תפוז - רק לעיסוי הפעם,
מתיישבת על הכדור והאיש מתחיל לעבוד.
כיף לנו, זה זמן איכות שלאורך כל החגים כמעט ולא היה לנו,
מדברים, צוחקים, מקבלים את הצירים שמידי פעם מגיעים - קצת יותר קרובים הפעם,
רוקדים, שרים - לידה פנאן.
מידי פעם פנינה ננסת לראות מניינים, היא מרוצה מאיתנו מאוד - מסתבר שכבר הרבה זמן היא לא ליוותה לידה כזו,
שבה האישה באה לעבוד,
אני נכנסת להתקלח מתישהו, והיא לא מבינה - אז בשביל מה כל השמן?
האיש מסביר לה בעדינות,
אני נכנסת להתקלח, מרגישה איך כשאני מתנועעת - הולכת - עומדת - רוקדת
יש התקדמות של הצירים.
אחרי המקלחת היא בודקת אותי שוב -
התקדמות לא משמעותית. אני בערך על פתיחה של 4 כבר יותר משעה.
היא מציעה לפקוע מים. אני לא רוצה עדיין. האיש בנועם מנסה להבין האם זה בגלל שחשוב לי שהכל יהיה טבעי, או שיש איזה חשש אמתי מאחורי.
אני מסבירה לו - קול ההגיון עדייןן פועל אצלי חזק=> אני לא באמת בלידה=> שאני מפחדת שאם נתחיל להתערב עכשיו זה ייגמר בפיטוצין לוריד.
הוא קבל את זה, ולא מנסה לשכנע.
ממשיכים לזוז-לרקוד-לשיר-להתנועע (ותודה לדניאל זמיר על הפסקול),
אני מחלקת את הזמן שלי בין מנוחה על המיטה,
ישיבה על הכדור וריקוד עם האיש,
אחרי חצי שעה(לא סגורה על הזמנים, זה לא היה נצח ולא דקה) אני מחליטה שזה בסדר לי לפקוע את המים.
אני זוכרת מהלידה של סיני שדברים טסו אחרי פקיעת המים,
ואני משתכנעת שלא יהיה צורך בהתערבויות נוספות.
קוראים לפנינה.
לא זכרתי את זה בתור דבר כל כך דוחה, את פקיעת המים, אבל מעבר לכאב שהיה נסבל
פשוט טפטפתי את עצמי לדעת ברגעים שלאחר מכן.
פנינה מתיישבת לידינו, חולצת את הקרוקס וממשיכה להתבונן בנו "עובדים".
כשאני קולטת שיש לנו קהל אני מבקשת ממנה בעדינות קצת פרטיות, והיא כפרה עליה מתנדפת.
אחרי כמה דקות נכנסת רופאה, שחייבת כמובן גם היא לבדוק פתיחה,
אני מודיעה לה שהרגע פקעו לי את המים,
והיא מספרת לי שגם היא
"ילדה טבעי, עם אפידורל אמנם, אבל עם כדור ומראה ופקעו לה את המים רק בפתיחה 9 ואיזה יופי שאת רוצה טבעי"
סתמי, אני חושבת לעצמי.
שתיהן יוצאות שוב מהחדר, ואנחנו נשארים לבד לעוד איזה שעה כיפית. בין הצירים אני ממשיכה לחשוב לעצמי איזו שלווה יש י, איך אני יכולה,
איך הגוף שלי עובד נהדר, ובתת מודע אני מסננת לעצמי שהייתי מעדיפה שיעבוד כמו בלידה הקודמת אם לא אכפת לו שיזדרז קצת, יש לי סטטיסטיקה של לידות מהירות שאני צריכה לשמר כאן...
אבל בגדול האווירה רגועה ונעימה לי. כמו בלידת חלומותיי.
יש שלב שבו אני מרגישה שאני שוב צריכה לשירותים, מצלצלים לפנינה שתבוא ולבדוק פתיחה לוקח לה כמה דקות להגיע, זה היה רגע שבו חשבתי שתת מודע שלי מצליח להפעיל את הגוף -
אבל היא מאכזבת אותי כשהיא אומרת שפתיחה היא בדיוק 5.
הולכת לשירותים שבוזה בטירוף, מיד לאחר מכן מגיעה הרופאה ההיא לראות אם יש התקדמות
והיא משתתפת בצערי ומציעה לי תוך כדי שהיא מוודאה שהפתיחה אכן לא התקדמה מידי, סטריפינג.
אני נובחת עליה שבשום פנים ואופן לא,
וחושבת לעצמי - תוציאי את היד כבר!
והיא אומרת שהיא רק מכוונת את הראש של העובר לכיוון..
כשהיא עוזבת אאותי במנוחה אני מרגישה שהגעתי לנקודת הייאוש שלי.
אמנם אני בחדר לידה בערך 3 שעות אבל אם אני לא מתקדמת מי יודע מה יהיה וכמה זמן זה עוד יימשך..
ואולי שווה כן להקשיב ובכל זאת לזרז,
אולי ייגמר לי הכוח כשאצטרך ללחוץ...
אני בוכה בכי משחרר עם האיש שלי, והוא מזכיר לי שהן רק רוצות את טובתי,
ואני יודעת שיש לה פרוטוקולים שהיא חייבת להיצמד אליהם,
ובכל זאת, למה כל כך להחליש, ולמה להכאיב...
ואז התחלתי ללדת. שוב.
-
- הודעות: 1108
- הצטרפות: 31 מאי 2008, 22:41
- דף אישי: הדף האישי של סגו_לה*
סלע ברוך נולד ברכות
(לידות מהירות,אבל מספרת ל א ט
נו...אני במתח:))
נהדרים אתם
נו...אני במתח:))
נהדרים אתם
-
- הודעות: 333
- הצטרפות: 25 אוקטובר 2007, 16:34
- דף אישי: הדף האישי של ענ_בר*
סלע ברוך נולד ברכות
כפרה עליך, אני צריכה לספר לך כמה הג'אגלניג עם שלושה מסובך?
נגמרה אסיפת הורים. ממשיכה
נגמרה אסיפת הורים. ממשיכה
-
- הודעות: 333
- הצטרפות: 25 אוקטובר 2007, 16:34
- דף אישי: הדף האישי של ענ_בר*
סלע ברוך נולד ברכות
אני יודעת כמה בכי משחרר אותי, וכמה הוא מוריד ממני משקל,
ולמרות זאת למודת אכזבות מהעניין הזה כל החודש האחרון -
כמה דמעות שפכתי ביום כיפור,
וסוכות, וסתם ימים שבין לבין,
בוכה לה' שאלד כבר, שהלידה שכלכך מפחידה אותי תעבור בטוב,
ושאשמח בה, ואהיה רגועה...
כנראה שלא הייתי צריכה להיות רגועה. הייתי צריכה לכעוס, לרצות להוכיח, ולהיטען במוטיבציה דווקא מתוך החולשה הזו ולא מכל המנטרות ששיננתי ופמפמתי לאיש שלי שאני יכולה ומסוגלת.
הייתי צריכה שיעצבנו אותי בשביל ללדת.
היא יוצאת, ואני מודיעה לאיש שאני נכנסת למקלחת שוב, ושייקח לעצמו כמה דקות לנוח
(שכחתי לספר שהוא קם חצי חולה בבוקר, עם כאב גרון מציק וחלושעס כללי)
כי זה עוד עלול לקחת זמן.
קמה מהמיטה - ציר ארוך.
נכנסת למקלחת, שניים נוספים.
פותחת את הברז, מתחילה לשיר - או יותר נכון לנהום לתינוק שלי שיבוא אלי כבר,
שאמא כבר מתגעגעת אליו יותר מדי,
שעבר מספיק זמן והוא יכול להיוולד כבר,
כל הזמן הזה מרגיש כמו ציר אחד ארוך.
הוא שואל מבחוץ אם אני מסתדרת, אני נוהמת שכן.
אחרי נגיד 7 דקות אני מחליטה לצאת,
מתעטפת בחלוק הדוחה של הבית חולים ויוצאת שוב לחדר.
קר לי.
אני מבינה שדברים מתחילם לזוז.
פנינה מגיעה שוב, בודקת אותי,
מודיעה לי שהפתיחה היא 8.
אני לא מאמינה לה.
שואלת אותה, מה, תוך חצי שעה הוא יהיה פה?
היא לא מבינה למה אני לחוצה על לו"ז.
גם אני לא.
הוא שואלת אם אני כבר צריכה ללחוץ.
אני לא.
היא מסתכלת, ואומרת לי, תלחצי בכל זאת.
ברגע הזה אני מתעשתת ומחליטה לסמוך עליה, היא אמינה בעיני,
היא חמה אלי, אני בוטחת בה.
אנחנו מוצאות ביחד את הזווית שטובה לי על הצד.
אני לא זוכרת אם מעכתי לאיש את היד, או מה,
אני זוכרת שלא צעקתי, לפחות לא כמו מי שהייתה בחדר לידי.
אני זוכרת אותה אומרת לי, רואים את הראש, תלחצי.שלא רציתי עד שהגוף יבקש.
שהחלטתי בכל זאת לנסות ללחוץ.
שלחשתי לעצמי "שורף זה טוב".
שהיא אמרה, הראש בחוץ.
שהאיש שלי נצץ בעיניים ואמר לי שאני מצוינת.
שהמשכתי לנשום ולנהום ולהשמיע קולות שהיו לי טובים.
שהרגשתי אותו יוצא, ושהוא היה עלי פתאום.
סלע ברוך,
נולד בשבוע 40+6
אור לכ"ד תשרי ה'תשע"ג, היום הראשון של אחרי החגים.
לידה ראשונה שלי ללא קרעים.
לידה ראשונה טבעית, בבית חולים, עם מיילדת אחת מדהימה.
עם איש שהוא דולה וקואוצ'ר ובעיקר פרטנר מצוין ומלא חוש הומור.
החדר התמלא ברכות כשסלע הגיח,
והודיה ושמחה עצומה.
כחצי שעה לאחר הלידה, כשהשיליה כבר ארוזה בשקית בדרך לאוטו
(פנינה כבר הפנימה שאנחנו קצת הזויים, ושיתפה איתנו פעולה לגמרי)
נכנסה הרופאה ההיא.
קצת מתנצלת, ובעיקר שמחה בשבילי שילדתי כמו שרציתי.
דיברתי אתה,
הודיתי לה על התרומה שלה להתקדמות של הלידה.
היא הסבירה לי שהיא חייבת להציע.
העדפתי להחניק את מה שיש לי לומר על ה"חייבת" הזה.
כי לא היה לי אכפת,
כי סלע ברוך היה אצלי בידיים.
ולמרות זאת למודת אכזבות מהעניין הזה כל החודש האחרון -
כמה דמעות שפכתי ביום כיפור,
וסוכות, וסתם ימים שבין לבין,
בוכה לה' שאלד כבר, שהלידה שכלכך מפחידה אותי תעבור בטוב,
ושאשמח בה, ואהיה רגועה...
כנראה שלא הייתי צריכה להיות רגועה. הייתי צריכה לכעוס, לרצות להוכיח, ולהיטען במוטיבציה דווקא מתוך החולשה הזו ולא מכל המנטרות ששיננתי ופמפמתי לאיש שלי שאני יכולה ומסוגלת.
הייתי צריכה שיעצבנו אותי בשביל ללדת.
היא יוצאת, ואני מודיעה לאיש שאני נכנסת למקלחת שוב, ושייקח לעצמו כמה דקות לנוח
(שכחתי לספר שהוא קם חצי חולה בבוקר, עם כאב גרון מציק וחלושעס כללי)
כי זה עוד עלול לקחת זמן.
קמה מהמיטה - ציר ארוך.
נכנסת למקלחת, שניים נוספים.
פותחת את הברז, מתחילה לשיר - או יותר נכון לנהום לתינוק שלי שיבוא אלי כבר,
שאמא כבר מתגעגעת אליו יותר מדי,
שעבר מספיק זמן והוא יכול להיוולד כבר,
כל הזמן הזה מרגיש כמו ציר אחד ארוך.
הוא שואל מבחוץ אם אני מסתדרת, אני נוהמת שכן.
אחרי נגיד 7 דקות אני מחליטה לצאת,
מתעטפת בחלוק הדוחה של הבית חולים ויוצאת שוב לחדר.
קר לי.
אני מבינה שדברים מתחילם לזוז.
פנינה מגיעה שוב, בודקת אותי,
מודיעה לי שהפתיחה היא 8.
אני לא מאמינה לה.
שואלת אותה, מה, תוך חצי שעה הוא יהיה פה?
היא לא מבינה למה אני לחוצה על לו"ז.
גם אני לא.
הוא שואלת אם אני כבר צריכה ללחוץ.
אני לא.
היא מסתכלת, ואומרת לי, תלחצי בכל זאת.
ברגע הזה אני מתעשתת ומחליטה לסמוך עליה, היא אמינה בעיני,
היא חמה אלי, אני בוטחת בה.
אנחנו מוצאות ביחד את הזווית שטובה לי על הצד.
אני לא זוכרת אם מעכתי לאיש את היד, או מה,
אני זוכרת שלא צעקתי, לפחות לא כמו מי שהייתה בחדר לידי.
אני זוכרת אותה אומרת לי, רואים את הראש, תלחצי.שלא רציתי עד שהגוף יבקש.
שהחלטתי בכל זאת לנסות ללחוץ.
שלחשתי לעצמי "שורף זה טוב".
שהיא אמרה, הראש בחוץ.
שהאיש שלי נצץ בעיניים ואמר לי שאני מצוינת.
שהמשכתי לנשום ולנהום ולהשמיע קולות שהיו לי טובים.
שהרגשתי אותו יוצא, ושהוא היה עלי פתאום.
סלע ברוך,
נולד בשבוע 40+6
אור לכ"ד תשרי ה'תשע"ג, היום הראשון של אחרי החגים.
- 740 ק"ג של רכות ושלווה.
לידה ראשונה שלי ללא קרעים.
לידה ראשונה טבעית, בבית חולים, עם מיילדת אחת מדהימה.
עם איש שהוא דולה וקואוצ'ר ובעיקר פרטנר מצוין ומלא חוש הומור.
החדר התמלא ברכות כשסלע הגיח,
והודיה ושמחה עצומה.
כחצי שעה לאחר הלידה, כשהשיליה כבר ארוזה בשקית בדרך לאוטו
(פנינה כבר הפנימה שאנחנו קצת הזויים, ושיתפה איתנו פעולה לגמרי)
נכנסה הרופאה ההיא.
קצת מתנצלת, ובעיקר שמחה בשבילי שילדתי כמו שרציתי.
דיברתי אתה,
הודיתי לה על התרומה שלה להתקדמות של הלידה.
היא הסבירה לי שהיא חייבת להציע.
העדפתי להחניק את מה שיש לי לומר על ה"חייבת" הזה.
כי לא היה לי אכפת,
כי סלע ברוך היה אצלי בידיים.
-
- הודעות: 3305
- הצטרפות: 21 אפריל 2004, 20:42
- דף אישי: הדף האישי של רסיסים_של_אור*
סלע ברוך נולד ברכות
אשריך ואשריכם !! סיפור לידה מרגש וכמה כיף להיוולד למחרת כל החגים ולהוסיף למשפחה עוד יום חג אחד
-
- הודעות: 1108
- הצטרפות: 31 מאי 2008, 22:41
- דף אישי: הדף האישי של סגו_לה*
סלע ברוך נולד ברכות
נכנסתי לפני המרוץ לעבודה
...דמעות
אתם מבורכים זה בזו,לגמרי.
אשריכם !
הרבה מזל טוב גם לאיש
...דמעות
אתם מבורכים זה בזו,לגמרי.
אשריכם !
הרבה מזל טוב גם לאיש
סלע ברוך נולד ברכות
_נכנסתי לפני המרוץ לעבודה
...דמעות
אתם מבורכים זה בזו,לגמרי.
אשריכם !_
מזל טוב לכולכם.
...דמעות
אתם מבורכים זה בזו,לגמרי.
אשריכם !_
מזל טוב לכולכם.
-
- הודעות: 333
- הצטרפות: 25 אוקטובר 2007, 16:34
- דף אישי: הדף האישי של ענ_בר*
סלע ברוך נולד ברכות
תודה על המילים הטובות..
קראתי שוב. חיפשתי את הרכות שעלתה בי מיד לאחר הלידה בין המילים,
וטרם מצאתי.
מעניין אותי התנועהה זו בין ה...כעס? עלבון? מתח? סתם אדרנלין? שהרגשתי, שלתחושתי היה זה שקידם את הלידה משמעותית,
לבין החסד והרוך שעטפו אותי כשסלע ברוך כבר היה עלי.
אני חוקרת את המתח הזה בין השניים - קושי ורוך,
עצבנות והרפיה,
וזה מגולם גם בשם שלו, סלע ברוך.
קראתי שוב. חיפשתי את הרכות שעלתה בי מיד לאחר הלידה בין המילים,
וטרם מצאתי.
מעניין אותי התנועהה זו בין ה...כעס? עלבון? מתח? סתם אדרנלין? שהרגשתי, שלתחושתי היה זה שקידם את הלידה משמעותית,
לבין החסד והרוך שעטפו אותי כשסלע ברוך כבר היה עלי.
אני חוקרת את המתח הזה בין השניים - קושי ורוך,
עצבנות והרפיה,
וזה מגולם גם בשם שלו, סלע ברוך.
-
- הודעות: 181
- הצטרפות: 20 אפריל 2012, 10:05
סלע ברוך נולד ברכות
_אני חוקרת את המתח הזה בין השניים - קושי ורוך,
עצבנות והרפיה,
וזה מגולם גם בשם שלו, סלע ברוך_
@}
עצבנות והרפיה,
וזה מגולם גם בשם שלו, סלע ברוך_
@}
-
- הודעות: 814
- הצטרפות: 25 פברואר 2008, 21:44
- דף אישי: הדף האישי של לבנה_במילואה*
סלע ברוך נולד ברכות
מקסימה אחת:-)
ריגשת אותי. כמה עבוה עשית:-) כל הכבוד!!
איך את מסתדרת עם המעבר ל3??
תדעי שיש ניסים ברוך ה'!! @}
ריגשת אותי. כמה עבוה עשית:-) כל הכבוד!!
איך את מסתדרת עם המעבר ל3??
תדעי שיש ניסים ברוך ה'!! @}
-
- הודעות: 333
- הצטרפות: 25 אוקטובר 2007, 16:34
- דף אישי: הדף האישי של ענ_בר*
סלע ברוך נולד ברכות
לבנה...
יום גרוע לשאול:-)
רוב הזמן אנחנו בטוב ב"ה, א' גם נמצא המון בבית וזה עוזר משמעותית,
הגדולים מקסימים אל סלע,
הם מוציאים את המתח מולינו...
צריך ללמוד את התפקידים החדשים. קצת זמן ומנוחה ונהיה שם...
יום גרוע לשאול:-)
רוב הזמן אנחנו בטוב ב"ה, א' גם נמצא המון בבית וזה עוזר משמעותית,
הגדולים מקסימים אל סלע,
הם מוציאים את המתח מולינו...
צריך ללמוד את התפקידים החדשים. קצת זמן ומנוחה ונהיה שם...