אופטימיות קוסמית

זהו...כבר מזמן אני רוצה לפתוח דף_ בלוג על החינוך הביתי שלנו ועל החיים בכלל...
התלבטתי המון בעניין השם כי אני מאמינה שכמו לכל דבר גם לו יש משמעות רבה.בהתחלה חשבתי לקרוא לו משהו טוטלי...
אחרי זה חשבתי שכדאי להניח לטוטליות למרות שהמקום הזה תמיד מפתה
וקוסם לי..
אני קוראת לו אופטימיות קוסמית כי זה פשוט אני וברגעים שאני לא שם
להזכיר לי. צריך הרבה אופטימיות קוסמית בדרך חיים שבחרנו לנו.
מישהו חכם אמר פעם ש"הדרך חכמה מההולכים בה, היא יודעת לאן היא מובילה" וואלה, צדק האיש הזה...

יש ימים שמתמלאים מעצמם...זה מדהים, לא מתכננים כלום ואופס, מישהו בא לבקר
בלי הזמנה, מישהו מתקשר, יוצאים לטיול ואחלה...
יש ימים פחות טובים שאני נכנסת ללופ של מה יהיה, הגדולה צריכה יותר חברה, מה אני עושה לה, יצור כל כך סוציאלי צריך להסתפק בכל כך מעט?
בימים כאלו אני מזכירה לעצמי שאין מיקריות והכל קורה בדיוק לפי התוכנית האלוהית
עבורנו על מנת להתפתח, לגדול , להבריא ולאהוב...

יש! בלוג חדש!
ועוד של כוסמת...
בהצלחה @}

בהצלחה
תודה (-:
לפני כמה ימים אמרה לי הגדולה "אמא,כשאני כועסת עליך, בגוף אני לא אוהבת אותך
אבל בלב אני אוהבת אותך תמיד..." מדהימה הילדה הזאת, היא שיכללה את המשפט שאני תמיד אומרת לה שכשאני כועסת עליה אני גם אוהבת אותה.
היא אף פעם לא מסכימה עם זה וטוענת בתוקף "בזמן שאת כועסת, באותו הרגע את לא אוהבת".
זה שובר לי את הלב פעם אחר פעם ואני מזכירה לעצמי לבוא מאהבה..לבוא מאהבה...
האהבה שלי אליה תמיד זרמה לי בקלות.
עד כמעט גיל 3 אף פעם לא כעסתי עליה...מאז שאחותה נולדה, זה כבר סיפור אחר...
היא פתאום גדלה לי מול העיניים, אני מצפה ממנה ליותר ועם הציפיה מגיע הכעס.
אני מוצאת את עצמי לפחות פעם ביום כועסת וממש ממש קשה לי עם זה.
אפילו אם זה לדקה, אפילו אם מייד אחרי הרמת הקול אני מחבקת ומנשקת עד אבדן נשימה כמעט, בכל זאת.
והמרגיעון המופלא - "מותר לכעוס" אחחח, איזה יקום מדהים ומופלא מלא בסימנים...

_יש! בלוג חדש!
ועוד של כוסמת..._
@}
דף בלוג קוסמי:-]

אני מצפה ממנה ליותר ועם הציפיה מגיע הכעס. אולי את מצפה מעצמך יותר מידי? אחרי לידה,פחות כוח,פחות סבלנות ויותר צרכים...

אולי את גם צריכה להיות סבלנית יותר לעצמך,
וכמובן לילדה.
ואיזה תובנות....מדהימה הילדה שלך,להעביר תחושות רגשיות וגופניות למילים ,ממש מדהים. (הלוואי שאנחנו נדע ככה לומר מה אנחנו מרגישות)

....מדהימה הילדה שלך,להעביר תחושות רגשיות
אכן כן...
כל מה שאני חושבת, היא כבר אומרת לפני...
כשהיא שואלת אותי על מישהו המישהו הזה יתקשר בטווח של יממה...

_בימים כאלו אני מזכירה לעצמי שאין מיקריות והכל קורה בדיוק לפי התוכנית האלוהית
עבורנו על מנת להתפתח, לגדול , להבריא ולאהוב..._
כן ירבו ימים כאלה לכולנו.

קוראת.

כל בוקר, החצי לוקח את הקטנה בחמש וחצי שש בבוקר לטיול של שעה בשדות...
וזה בדיוק הרגע שתוך כדי שינה אני והגדולה מתחבקות וממשיכות לישון.
בכל ערב, היא שואלת ומזכירה לעצמה שכש"אבא יקח את אורה את תחבקי אותי..."
היה לה מוזר להתרגל לעובדה שלא היא ישנה צמוד אלי אלא אחותה.
היום היא בסדר עם זה ורק מחכה לחמש בבוקר.
עכשו היא נסעה עם אבא לחברה שלה, (שלא מדברת עברית דרך אגב) והיא תשאר שם
בעוד אבא שלה יעשה סיבוב חיפוש בתים.
מאז שאנחנו מכירים אנחנו מחפשים בית, כבר ארבע ומשהו שנים.
ברור לי שזה ביטוי לבית הפנימי שלנו שעוד לא מצאנו.
בשנה וחצי הראשונות של הגדולה עברנו ארבע דירות...
לפי האנטרופוסופיה חשוב לילד לגור בשבע השנים הראשונות בבית אחד,
במיוחד לילדים חסרי אלמנט האדמה כמו הגדולה שלי...
אולי היום נמצא את בית חלומותינו?
מה בסך הכל אנחנו מחפשים...בית מרווח, מואר עם נוף לפחות 3 וחצי חדרים, במושב
עם שכנים ידידותיים, מקום שנרגיש - שהוא הבית שלנו...

קוראת@}
בואו לכאן!

ברגע שנחתך חבל הטבור של הקטנה שלי, נחתך גם חבל הטבור שלי מאמא שלי,
ועל כך אני מברכת.
עד שהיא נולדה, חיפשתי לגור רק בקרבתה. לא כי היא עוזרת לי או כי יש בינינו קשר הרמוני, נהפוך הוא - קשר מורכב ומאתגר מאוד, אך תמיד חששתי,מתגובתה
אם יוודע לה שאנחנו עוברים דירה.
עכשו כאילו כל הארץ נפרשת עבורי ואני יכולה לבחור בכל מקום!
זהו שחרור אמיתי שנובע מאיזה סוויץ' שקרה במוח שלי שאפשר לי להפרד מאמא שלי
ולהפרד מהצורך שלי לרצות אותה ולגרום לה לקבל אותי.
זה מדהים כמה זה נכון ואפשרי שהשינוי קורה בך ולא מגיע אליך ממול.
פעם פסיכולוג אחד אמר לי שהכי קשה להוציא ילדים ממשפחות הרוסות. הילדים לא רוצים לעזוב.
זה כאילו שהנשמה מתאווה לתיקון ולא מוכנה לשחרר עד שיוגשם ריפוי מוחלט.

הקטנה שלי רק בת חצי שנה, זוחלת בכל הבית וחוטפת לנו את האוכל מהידיים!
זו חוויה מאוד מתקנת עבורי לגדל ילד שרוצה לאכול.
הגדולה האוורירית שלי היא מה שנקראת ילדה קוסמית על כל המאפיינים...עד גיל מאוד
מאוחר ינקה והעדיפה לינוק מאשר לאכול.
נוסיף לזה את העובדה שבגיל שנה היא שקלה 5800 גרם (כן, זו לא טעות) - זה היה וואחד שיעור בשבילנו להרפות.
מה לא עשינו...פרופסורים, טיפולים הומאופטים, רבנים הכל - רק שתאכל...
בתקופות קשות אפילו מרחתי גלידה על הציצי כדי שתשמין.
ולא שהיתה חלושה או משהו כזה. מלאת מרץ,מפותחת, דיברה שוטף בגיל שנה...
פשוט לא רצתה להתחבר לאדמה!
רק כשהרפנו זה החל להשתחרר והיום זה לחלוטין מאחורינו.
הקטנה לעומת זאת - אדמתית להפליא. מוצקה, שמנמנית, ורוצה אוכללללל.
זר לא יבין זאת, מה זה עושה לי לראות אותה מלקקת גזר.
לפני שבועיים דיברנו אני והחצי על פאנג שוואי ועל זה שמזמן לא היה לי יעוץ...
אמרתי לו שממש לא בא לי ללכת לבתים של אנשים ולפספס אפילו שניה
מהתינוקת שלי. באמת...
אני מרגישה כל כך מסופקת מזה שהיא מגלה את העולם,זה מרגש אותי
עד דמעות.

אני מאוד נהנית לקרוא אותך... תודה לך..

_קוראת
בואו לכאן!_

אני מאוד נהנית לקרוא אותך... תודה לך..
תודה לכן (-:

ברור לי שזה ביטוי לבית הפנימי שלנו שעוד לא מצאנו.
כל כך מזדהה ומבינה, התקיעות הפנימית, אללי,
ומצד שני עודף האפשרויות שרק מכביד יותר.....
אני מציעה להכריז על השנה הבאה עלינו לטובה כ "שנת הבית החם",
בשנה הזו נשים את כל התקוות והאיחולים שלנו כדי להרגיש בבית, בגופנו, בסביבתנו, משפחתנו , ארצנו ומזרח תיכוננו.
@}

בשנה הזו נשים את כל התקוות והאיחולים שלנו כדי להרגיש בבית, בגופנו, בסביבתנו, משפחתנו , ארצנו ומזרח תיכוננו. אמן !

איזה כיף הדף הזה, שמחת אותי מאוד, שוב.
הלואי שגם אנחנו כבר נמצא את הבית שלנו , את הבית שבתוכנו.

אני מציעה להכריז על השנה הבאה עלינו לטובה כ "שנת הבית החם",
מכריזה יחד איתך!

בראש השנה כנראה ניסע למדבר...זה חלק מניתוק החבל טבור מאמא, שאני מרשה לעצמי לעשות חג במקום אחר.
אנחנו עוד לא בטוחים איך יהיה לבנות, אז היום נפתח קלפים
על זה ונראה.

אני מפנטזת על לשכב על הגב, על מחצלת במקום בראשיתי
ושקט, להסתכל על הכוכבים והירח
ולנשום את השקט...
אומרים שערב החג הוא סימן לכל השנה, כלומר אם טוב בערב החג, זה ישפיע הלאה...
אז חשוב לי לעשות את החג הזה בדיוק כמו שאני רוצה
מצד שני, בטח מאוד חם שם ביום...

היום עשינו הליכת לילה, אני והגדולה...
לפעמים, כשהיא ערנית בערב אנחנו הולכות לנו לבד ל"הליכת לילה"...אנחנו הולכות יד ביד במושב השומם, מסתכלות
על הירח, הכוכבים, מחפשות גמדים מאחורי בית הכנסת
ופינגווינים בגן שעשועים.
זהו זמן בשבילה. הקטנה ישנה, הבית מתוקתק וכל כולי
עבורה.
"אמא, את יודעת שיש חיות שערות רק בלילה"?
היא שואלת אותי
"למשל ינשופים, זאבים" היא ממשיכה...
אנחנו יושבות על הספסל בגינה הציבורית, לידנו שיח
רוזמרין ענק.
"אמא, אפשר לעשות גם פסטה עם רוזמרין או שרק תפוחי אדמה?"
"אפשר לעשות המון דברים עם רוזמרין פסטה, לחם,ירקות"
אני מספרת לה ששמן רוזמרין טוב נגד כינים.
"אז אני אגיד לך מה עושים עם רוזמרין" היא ממשיכה...
"עושים תפוחי אדמה, פסטה, לחם וכינים!!!"
מעולה.
"איזה כייף זה הליכת לילה היא אומרת לי, אפשר לצעוק!!!"
בבית היא רגילה להיות בשקט כשאני מרדימה את הקטנה ובזמן שהקטנה ישנה...זה קשה לה.
בגינה אני מזכירה לה שהיא יכולה לצעוק, והיא קופצת
כמוצאת שלל רב וצועקתתתתתת.........
איזה כייף!
אנחנו מקנחות במשחק תופסת וחוזרות הביתה.
תוכניות למחר:
מפגש עם חברים חדשים ישנים...
קטיפת שזיפים מהעץ בחצר והכנת עוגת שזיפים....
הלוואי שיהיה לילה ארוך ורגוע...

כייף לי לקרוא אותך.

אני מציעה להכריז על השנה הבאה עלינו לטובה כ "שנת הבית החם",
מצטרפת.

בוקר...
חוזרים לשיגרה.
החצי חזר לעבודה אחרי חודש חופש ומשום מה, כשהוא בעבודה, הכל מתותקתק
יותר מהר...
מכינה ארוחת בוקר לחם ואבוקדו לגדולה, חביתה ואבוקדו לי ולקטנה אוכל
הודי מאתמול בצורת חלב טעים בציצי...
אני שמה אותה על הגב, מארגנת את הבית: כלים, כביסות, רצפה...
היום שלי תמיד מתחיל בארגון של הבית, מאפשר לי לנשום ולהתרווח בעוד הגדולה
מעסיקה את עצמה.
אחרי יום בחוץ, תמיד יש יום בית - תענוג צרוף בשבילי.
אני אוהבת להיות בבית, תמיד הבית היה מרכז חיי גם לפני שהיו לי ילדים
תמיד קמתי באופן טבעי, אף פעם לא כיוונתי שעון...
עבדתי כעצמאית, בשעות שקבעתי בעיקר אחר הצהריים או הערב והעברתי המון
שעות על הערסל, כמו בהודו...
"אני לא רגועה" אומרת הגדולה
"תני לי רסקיו"
היא לוקחת את הבקבוקון , רוקדת איתו - והוא מתנפץ לרסיסים במטבח.
אוףףףףף
אני מתעצבנת עליה, בעודי מנקה את הרסיסים הקטנים, הקטנה זוחלת לעבר
הזכוכיות במרץ, אח, נכנסת לי זכוכית לרגל.
עוד שניה אני מתפוצצת ואז אני חושבת שאולי כל הרסקיו (חדש לגמרי)
נשפך על הרצפה בשביל לפזר ריפוי
ואולי בכלל לא נכון לתת לה, ובגלל זה הוא נשבר לפני שקיבלה?...
יש סיבה שהוא נשבר, היקום לא מאכזב בסימני הדרך שלו
רק להקשיב...לנשום...לקבל...

כל כך נהנית לקרוא כאן.
מאחלת לכם שהשנה תמצאו את הבית שלכם,
ושתמשיכו להיות כזאת משפחה חמודה.

תכף יוצאים למדבר...
נחגוג בדיוק כפי שאנחנו רוצים.
מדורה, מחצלת, כוכבים בשמיים...שקט בראשיתי ובלילה נישן בטיפי.
עם טיפונת רגשות אשמה על "נטישת" המשפחה, אבל בקטנה.
הגדולה מתרגשת...היא עוד לא היתה במדבר.
לקטנה כלום לא מזיז כל עוד מחובר אליה ציצי - היא יכולה להיות בכל מקום בעולם!
אני מאחלת לעצמי להיות מונחת בכל רגע במקום הכי טוב עבורי ועבור משפחתי הקטנה.
שנה של שלווה,שנה של אור, שנה של שמחה,
שכל זרע של טוב - רק ילך ויגדל ויתעצם
ויאיר את כל הפינות שעדיין חשוכות בנשמתנו.
שנה של גדילה, צמיחה, שנה של תובנות מיושמות בחיי היום יום
שנה של אהבה...
רק אהבה מביאה אהבה...

הי, כוסמת..
נעניתי להזמנתך, ובאתי לקרוא בלוג מזכך.
המון זמן לא קראתי משהו בבאופן, פרט למודעות בככר ואצלי בדף, וקצת גם בלשות כמו שאני קוראת לזה- לראות מה קורה אצל אחרים בדף, מי כתב למי וכאלה. אז כיף שחזרתי

עכשיו אני כבר ממש רוצה לפגוש אותך ועוד יותר שלמה עם ההזמנה שלי ליעוץ שלך.
תודה!

ראש השנה...
נסעתי עם הגדולה לשוק לקנות חומרי יצירה לשנות טובות.
גזרנו, הדבקנו,צבענו,קישטנו,כתבנו ויצאנו בשלל רב. המון שנות טובות לחברים ומשפחה.
הגדולה התרגשה להכין ולשלוח ושאלה אותי למה אנחנו לא מקבלים שנות טובות.
הסברתי לה שרוב האנשים מעדיפים לעשות דברים משונים כמו לשלוח ס.מ.ס
או מכתב במייל במקום להכין ושזה לא משנה אם מקבלים או מכינים.
יום אחרי זה כבר קיבלנו כמה שנות טובות!
נסענו למדבר.
הבטחתי לגדולה שזה יהיה הארגז חול הכי גדול שהיא ראתה בחייה.
קצת חששתי איך יהיה לה בואקום הזה שנקרא מדבר.
הנסיעה היתה נעימה. גמעתי בשקיקה את הנופים המשתנים, את הירוק שהופך לחום...
הגענו לשומקום באמצע שומקום.
כמה אוהלי טיפי פזורים במרחק סביר אחד מהשני.
קיבל את פנינו בחור מקסים שנקרא אור-רב, הוא בא עם חמור ועגלה לקחת את הדברים לטיפי.
הגדולה, מהרגע שהגיעה, הפכה ליצור הכי מאושר בעולם.
בלי משחקים, ספרים, חברים...רק חול וחול...טיפי ענק מדוגם, סוכת צל עם מזרונים,ערסל ונדנדה מעץ, בריכת אבן קטנה ליד הטיפי, מקום למדורה...
לא צריך יותר מזה כלום, באמת...
היא רצה וקיפצה מ"אטרקציה" ל"אטרקציה" כמוצאת שלל רב וצחוקה הדהד
למרחקים.
מייד מילאנו את הבריכה במיים ונכנסנו.
אחרי זה לבשנו לבן, ומול השקיעה, עם תפוח בדבש קיבלנו את השנה החדשה.
נכנסתי לטיפי כבר כשהחשיך להרדים את הקטנה, פתאום משהו החל לעוף
סחור סחור בתוך הטיפי.
אני מתבוננת היטב..מה זה???
עטלף!!!
הוא לא מצא את דרכו החוצה והסתחרר לו שוב ושוב.
זה היה מוזר. אני חייבת לברר מה זה אומר עטלף אצל האינדיאנים.
לקראת הלילה האנרגיה התחילה להשתנות. הקטנה לא נרדמה והיה לה קשה
והחצי לא הצליח להבעיר מדורה כי היו רוחות פרצים.
חצי שעה הוא ניסה ובסוף התייאש.
הגדולה בכתה : " הבטחתם לי מדורה"!
"נעשה מחר בבוקר" אמרתי לה...
"זה לא שווה" היא בכתה "אני רוצה מדורה בלילה ומה נעשה עם התפוחי אדמה שהכנו"
החלטתי אני לנסות.
החצי הסתכל עלי ללא אמונה. חושך מצריים, המצית נכבת בשניה שהיא נדלקת
מהרוח.
הלכתי למקום של המדורה, בטוחה שיהיה בסדר. אופטימיות קוסמית , לא?
אני לא אאכזב את הילה. אין מצב.
אני רואה במדורה ניצוצות, אספתי שני זרדים, תחבתי אל הניצוץ, בעוד
הגדולה עומדת לידי כולה ציפיה.
תוך דקה וחצי דלקה המדורה!!!!
"יש!! אמא הצליחה להדליק אש!!!" - היא קורנת וזורחת.
החצי בשוק - האגו הגברי קצת נפגע אבל מפרגן כתמיד...
ישבנו סביב המדורה בשקט, מסתכלים על לשונות האש שמאיימות להגיע אלינו.
אחרי שגם הגדולה נרדמה, עשינו מין טקס כזה
זרקנו אבנים לאש ועם כל אבן שזרקנו, אמרנו ממה היינו
רוצים להפטר השנה.
אבן אחת לפחד, אבן אחת לאגו, אבן אחת לרגשות האשמה...ועוד...
הלכנו לישון.
הקטנה התעוררה כל הלילה, היה לה קשה, רצתה לינוק כל הלילה
הותשתי, פתאום אני קולטת שהיא רותחת...
התחלנו להפשיט אותה מכל השכבות והבנתי שהיא היתה לבושה יותר מידי.
הוטב לה, נרדמה.
בבוקר קמנו אל האנרגיה הבראשיתית הזו, הכנו ארוחת בוקר, נכנסנו לטבילה אחרונה
והתחלנו להתארגן הביתה.
"אני לא רוצה הביתה" מיבבת הגדולה. "טוב לי פה, יותר כייף לי אפילו מלפגוש חברים"
אני לא מאמינה למשמע אזני.
היא כל כך סוציאלית הילדה הזאת, כל הזמן רוצה לפגוש, לעשות
ופתאום ה"כלום" הזה שבה אותה.
"בבקשה, בואו נישאר עוד"
אני מבטיחה לה שנחזור בקרוב.
היא בוכה בדרך לאוטו..."מה נעשה בבית? תקראי לי סיפור?"
שוב זה מתחיל.
איך, איך זה שכאן , אין כלום והיא פורחת ובבית יש כל כך "הרבה" ואין לה שקט?
כל הנסיעה חזרה אני חושבת על זה בעוד כולם ישנים מאחורה...
חזרנו.
הכל נראה לי כל כך סינטטי פתאום.
מתגעגעת לישיבה מול ההרים התכלכלים, לרוח המנשבת לי בשיער
בעוד הקטנה מפשפשת את עצמה בחול.
אנחנו נחזור לשם...בקרוב.

ואו, מזדהה (אם כי זו ההרגשה שלי אחרי פארק הירדן ברמות מסויימות, כאילו הארה זכה כזו)
איפה הייתם? גם אני רוצה!
שנה טובה רכה ומתוקה לכם!

אני מאחלת לעצמי להיות מונחת בכל רגע במקום הכי טוב עבורי ועבור משפחתי הקטנה.
הזכרת לי קטע יפהפה מספר מקסים: "הרוח היא אימי" בר הארט הוצאת טנקה:

"בזמן מלחמת העולם השנייה, כשהיו קשיים להשיג דיור ורבים גרו בתנאי צפיפות, גרה משפחה אחת במלון בעיר ניו יורק, בעודה מחפשת מקום קבע להתגורר בו. באחד הימים ירדה הילדה הקטנה במשפחה במעלית עם אדם אחד שהכיר את המשפחה והוא אמר לה: ' חבל מאד שאין לכם בית' . בלי למצמץ, ענתה הילדה : 'דווקא יש לנו בית. פשוט אין לנו מבנה לשים אותו בתוכו'

מבנה יכול להיות ארמון,צריף,אוהל או אפילו שוחה,בית הוא מקום שבו שוררת אהבה בלבותיהם של האנשים שגרים בו."

שנה טובה ואני מצטרפת לנהנים לקרוא בבלוג.

: 'דווקא יש לנו בית. פשוט אין לנו מבנה לשים אותו בתוכו'
מקסים...מקסים...

: 'דווקא יש לנו בית. פשוט אין לנו מבנה לשים אותו בתוכו'
וואו...

בוקר.
מתארגנים ליציאה לחברים.
אני קושרת את הגדולה, שמה את התיק באוטו קושרת את הקטנה...
האוטו לא מניע. שיט.
מוציאה את הקטנה, מרגיעה את הגדולה ואת עצמי
מבטיחה לה שתכף אני מביאה מישהו שיעזור.
איפה אני אמצא במושב השומם הזה מישהו???
בדיוק באותה השניה עובר אוטו.
אני עוצרת אותו, תוך דקתיים אני בדרכים.
הידד!
נוסעים רבע שעה - מד החום מתחיל לעלות. שיט!!!
אני חייבת למלא מיים, אני בכביש מהיר ואין לי מיים.
מה עושים?
אני עוד לא מסיימת את המחשבה והנא תחנת דלק.
יש!!!
ממלאים לי ארבעה ליטר מיים. אם הייתי ממשיכה בלי
המנוע היה נשרף!
אנחנו שוב בדרך ואני חושבת לעצמי...
אולי לא היינו צריכים לנסוע? אולי זה סימן שאנחנו
אמורים להיות בבית? להשמר ממשהו?
אני נוסעת לאט, בזהירות..טועה בדרך.
עוצרת מישהו שעוזר לי בצורה מדוייקת.
מגיעים לחברים.קומה רביעית בלי מעלית.
אני מגיעה עם לשון בחוץ...
היה מקסים. המארחת מאירת פנים ומקסימה...
הילדים חמודים...
משתפים פעולה. מתחפשים, קופצים על המיטות , מציירים.
בסוף יצא טוב.
אז מה היה כל הקטע של הקושי בהתחלה?
להזכיר לי לשמור על עירנות?
להזכיר שאין רע בלי טוב?
שיש מלאכים בדרך?
שהכל קורה בתואם?
אני עוד חושבת על זה....

הכל קורה בתואם
מדבר אלי.

שהמלאכים בדרך באים להזכיר לי להיות עירנית לזה שהכל בתואם מושלם?
ואם ככה המתערבון: הכל נכון גם פרשנות לקויה
הנה עוד תזכורת

אולי פשוט "ייסורים מכפרים"
שנה חדשה וכל זה....
גם לנו היה מקסים, תודה
תודה תודה
נשיקות.

היום הלכנו לחוג ריקוד.
הגדולה חיכתה לזה מאוד ולמרות שהיתה שפוכה ממפגש מהנה עם חברים, התעקשה ללכת.
כבר בכניסה הבהירה המארגנת ש"ההורים בחוץ".
אמרתי לה שהילה בכייף תישאר בלעדי רק שאין מצב שאני לא נכנסת איתה קודם
ובודקת איתה אם זה מתאים לה.
"אם יהיה משבר, אנחנו כאן" - היא מכריזה.
"תקשיבי" - אני אומרת לה. "אם יהיה משבר, אני כאן"
"וחוצמזה , היא לא מכירה אתכם, זה מקום חדש אין מצב שבעולם שאני מעמידבפניה
עובדה"
"טוב" היא מתרצה.
אני נכנסת איתה לחוג, אני בצד, היא כבר משתלבת צ'יק צאק עם שאר הבנות.
היתה שם אמא שהכריחה את הבת שלה להיות בחוג.
"תפסיקי להיות קרציה!" היא אומרת לה.
אני לא מאמינה למשמע אוזני. באיזה עולם אבוד אנחנו חיים אם הורים כופים על ילדים
לרקוד...
אני חייבת להתערב. לא מסוגלת להתאפק.
"אולי היא פשוט רוצה להיות איתך בלי חוג?" אני שואלת...
"לא, היא פשוט קרציה, את לא מכירה אותה..."
אני מזועזעת...
החוג מתחיל והמורה מבטיחה מדבקה למי שיתנהג יפה. אוייש איזה מבעס.
אני ממש מאוכזבת.
בחוג תנועה האחר שהילה הולכת כבר יותר משנה ההורים נמצאים, המדריכה מקסימה
והכל כייף אחד גדול, זרימה...היא כלכך מעריצה את המורה שם, מכינה לה מתנות וציורים...אפילו כשילדתי הבאנו אותה והיא נשארה לשני חוגים רצוף לבד כדי
שנוכל לארגן קצת את הבית...
ואילו כאן - אלוהים ישמור.
אבל הילה נהנת, רוצה להשאר ויש שם גם ילדה אחרת שהיא מכירה ממקום אחר.
בסוף השיעור מכניסים את ההורים כדי שהילדים יראו את מה שלמדו.
לא נראה לי הדבר הזה בכלל. אבל הילה נהנת ורוצה לחזור!
בבית היא אומרת לי " אמא, את יודעת שהמורה לא מרשה בכלל לדבר...
אני כל השיעור הקשבתי לה והיא לא רוצה להקשיב לי.." - בהגיון שלה, של ילדה שמכבדים אותה לא מסתדרת העובדה שהיא לא יכולה לשוחח עם המורה בזמן השיעור...
אני מנסה לפתות אותה בשעת ריקוד פרטית איתי בבית במקום החוג הזה.
היא מסרבת.
אני אכבד את רצונה. 45 דקות פעם בשבוע - ניחא, היא כל כך אוהבת לרקוד.
פעם הבאה נראה לי אני אלך בלעדיה לדגום כל מיני חוגים כאלו.
בכלל זה יום של עצמאות היום...
חברה שלי ישנה אצלי אתמול בחדר המשחקים.
הגדולה קמה בבוקר וראתה מזרון והחליטה שזה מעכשו יהיה חדר השינה
שלה.
"אני רוצה לישון לבד, בחדר משלי, וכשאני אקום בבוקר מוקדם אני אבוא אליכם!"
"אוקי" אני אומרת לה.
הגורה שלי - כבר ילדה גדולה (-:

אני כאן וקוראת....@}

שלום כוסמת,
אני מוצאת עכשיו את עצמי שרויה באופטימיות קוסמית בעקבות קריאת הבלוג המדהים הזה...
קצת עושה לי חשק לזרז את הגדילה של הילדה שלי, אבל אני לומדת להנות ממה שיש עכשיו, וזה גם לא מעט...
אני מקנאה בכם נורא על ההליכה למדבר בחג: זה חלק מניתוק החבל טבור מאמא, שאני מרשה לעצמי לעשות חג במקום אחר
וגם מרגישה צורך להגיב על הסיפור של חוג הריקוד - אחרי קריאה שניה זה דווקא נראה לי כאילו את צריכה לשמוח שהילדה "מרשה לעצמה" להתנהג כרגיל, מבחינתה, גם במקום שכל כך לא מאפשר. אני חושבת על האומץ, הפתיחות, התעוזה והכוח שיש לה, לעמוד בסיטואציה כזו, במקום כזה, כל כך שונה מהבית והחיים ה"רגילים" שלה, ובמקום להתאים את עצמה לתבניות הקיימות שם, היא מתאימה את החוג הזה לחיים שלה.. זה לא נראה כאילו היא מתפשרת, להיפך - היא מרחיבה את הגבולות של העולם שלה דווקא באמצעות מה שנתפס בעינייך כמאיים או מגביל.
ותמשיכי לכתוב, את כותבת נפלא, וזה כל כך כיף ומרגש לקרוא... (-:

יפה...

הי, תראי מרגיעון:
היא לא מקשיבה לך? - הקשב איך היא לא מקשיבה לך, ואז הקשב לה
ותעבירי אותו להילה, בעניין של המורה לריקוד..

_היא לא מקשיבה לך? - הקשב איך היא לא מקשיבה לך, ואז הקשב לה
ותעבירי אותו להילה, בעניין של המורה לריקוד.._
פשוט מדהים!!!

באותו הלילה, העברנו אותה חזרה למיטה שלנו.
החדר שהיא נרדמה בו מתפקד כמחסן, חדר מחשב, חדר משחקים...
אנרגטית זה מקום שממש גרוע לישון בו והמזרון גם מול הדלת שזה בכלל
אלף בית בפאנג שוואי איך לא לישון...
באמצע הלילה היא מתעוררת.
"מה אני עושה פה??!!!" היא כועסת ובוכה...
" אני רוצה לישון לבד!!!"
"אני רוצה חדר משלי!!!!"
אני, סהרורית מתחילה לדבר על ליבה...מבטיחה לה שברגע שנעבור דירה
נסדר לה חדר מקסים במיוחד בשבילה.
"למה העברתם אותי???!!!" היא לא מתרצה....
אני מנסה להסביר לה ושום דבר לא עוזר.
זה אמצע הלילה, שתינו עייפות, אני מבטיחה לה שנדבר על זה בבוקר.
בבוקר מצאנו פיתרון. בחדר שלנו, נסדר לה "קירות" מסדינים שנתלה מהתקרה
וככה יהיה לה "חדר" משלה בתוך החדר שלנו...
עכשו כבר חייבים למצוא בית....
אני יודעת שחייבים להפרד מהבית שגרים בו באהבה כדי למצוא בית אהוב
חדש. אבל איך אני יכולה לאהוב משהו שרק לחלקים ממנו אני מתחברת?
אני למשל שונאת, ממש שונאת את כל הארונות בבית!
שום ארון אני לא מצליחה לפתוח כמו שצריך...אפילו את הכביסה שאני מקפלת החצי
יודע שאני לא מכניסה לארון.
הוא עושה את זה, אחרת אני משתגעת.
ארונות זה תת מודע..לא מצליחה כנראה בבית הזה לפתוח את התת מודע.
אני מבקשת מבורא עולם ומהיקום שיוותר לי הפעם על העבודה הפנימית הנדרשת,
שיקפיץ אותי מדרגה ויביא אלי את הבית הנכסף!!!

תודה על ההזמנה, רק אתמול ראיתי...
מאוד טוב על הלב לקרא על הילה. על הקשב שלך אליה. היית הכי הכי שלה, 100%. זה נפלא שיש לכם זמן איכות, רק של שתיכן. שההקשבה היא רק לה. החושים מתחדדים שוב אליה.
ומאוד מעניין שהיא רוצה חדר לבד. אצלינו זה הפוך. רעיון ממש מדליק חדר עם סדינים. איזה כיף לה.

חיבוקים גדולים, גדולים גדולים. תתחדשי על הדף עם שהם הכסום. @}

כשחזרנו מהמדבר החלטתי פעם בשבוע לעשות מדורה בחצר...
למה צריך לחכות ללג בעומר או לנסיעה למדבר?
פעם בשבוע - כל יום חמישי אנחנו עושים מדורה בחצר וכולם מוזמנים!!!
אתמול עשינו ושתי משפחות הגיעו בהפתעה, היה מקסים...
בסוף שתי הבנות נרדמו ליד המדורה והיה לנו גם זמן שקט מול האש...
יום כיפור...
חשבון נפש...מאז שאני עם החצי - 4 וחצי שנים אני לא צמה. או בהריון או מניקה.
מאז שהחצי איתי - הוא צם. לפני זה מעולם לא...
לפעמים נראה לי שבשביל לכפר על כל החטאים שלי אני צריכה לצום מעכשו עד קץ הימים...
לפעמים אני בונה על הגלגול הבא... ולפעמים נדמה לי שמעשה טוב קטן - קונה את עולמי.
שיהיה צום קל...צום מלשון "צמצום" שנצמצם את הדרוש צמצום על מנת שנתרחב אל
האחד, אל האור...אל האהבה...
אמן.

אמן

ברכה מאוד ברוכה. אמן

אמן
הדף הזה הוא אי קטן של שפיות, שאלוהים ישמור על המשפחה המקסימה שלכם.

שאלוהים ישמור על המשפחה המקסימה שלכם.
תודה...

הי כוסמת @}
גיליתי את הבלוג הזה ממש עכשיו... תענוג לקרוא!
שתהיה לך ולמשפחתך שנה מתוקה מלאת הפתעות טובות, ניסים ונפלאות

איזה יום כיפור מוזר היה..באמת...
לא סתם קוראים ליום כיפור יום כיפור.
אומרים שאם מתענים ביום כיפור אבל באמת, נשמח במהלך השנה כמו בפורים.
כיפורים=כ "פורים"...
לא התענתי בכלל (לא צמתי כאמור)
שכנים חברים באו לבקר, בעודנו יושבים בסלון, מספרת לי חברה שלי שהיא הולכת לראות היום את הסרט "בבל".
בדיוק באותה שניה כשהיא מסיימת לומר את המילה בבל, אני חוטפת את המכה של החיים באצבע של הרגל.
האצבע נהיית שחורה!
אחרי זה אנחנו יושבים בחצר, מגיע עוד אורח (אף אחד מלבד החצי לא צם), מחליטים
לאכול...
אני מרגישה מוזר, אף פעם לא סעדתי ארוחת כיפורים בצוותא...רגש אשמה קטנטן
מחלחל בתוכי.
אבל החברה נעימה, רוח סתווית מלטפת את הפנים ופעמוני החצר מצלצלים...
הילה שנעקצה לפני יומיים ע"י יתוש בעין שהתנפחה ונסגרה כמובן - צורחת.
אני רואה דבורה לכודה בתוך התלתלים שלה ומבינה שהיא נעקצה באוזן.
יורד לה דם, היא צועקת ובוכה "אמא, למה זה קרה לי???" והאוזן מתנפחת
פי 3..עכשו היא באמת נראת מוזר.
עין, אוזן, חברה שלי מסבה את תשומת לאיברי החושים שנפגעו לה...
ככל שחולפות הדקות, האוזן מתנפחת והעין משתפרת!
כאילו הגוף מחליט שעכשו הוא חייב לשלוח אנרגיית ריפוי לאוזן אז הוא מחלים
במהירות את העין.
כמה מדהים וחכם הגוף שלנו.
בלי שום קשר הגעתי למסקנה שגם אם אני לא צמה (הנקה, הריון,) אני אעשה משהו
אחר ביום הזה.
התבודדות, התבוננות, משהו.
מרגיש לי חשוב לנצל את ההזדמנות הזאת כשתת המודע הקולקטיבי עסוק
גם הוא בכניסה פנימה ובירור אישי ולא לחגוג בארוחת מלכים עם אורחים.
פעם הבאה...

אופטימיות קוסמית, אני עברתי בדיוק אבל בדיוק אותו תהליך והיום אני לא אוהבת להיפגש עם אנשים בכיפור . מפנה את היום להתכנסות פנימית , יום להרהורים וכדומה.
הפעם הייתי קצת מנותקת מכל הסיפור. ז"א היה שקט מאוד ואפילו מאוד נעים. אפילו ללא טלפונים.
אבל הילדים והחיים משכו לכוון קצת חולי ואני רציתי קצת יותר מהרוחניות ואני תוהה אם לא כדאי לצום או לעשות מעשה אחר שיכניס אותי לתוך זה (אולי קריאה, אולי תפילה).
הצום עצמו קצת מלחיץ אותי ואפילו אולי מדכא..
לא יודעת עדיין.

איזה יום פורה יש לי היום...
הצלחתי לגנוב שעה ורבע לעצמי ונסעתי לבד(!!!) לשוק של רמלה.
הריחות והצבעים היכו בי וזרקו אותי כמה שנים אחורה לטיולים שלי בהודו...
שמש קפחה לי על הראש אבל ממש לא היה אכפת לי, בעודי נוגעת, ממששת, משלמת,מתמקחת,מריחה וטועמת...
כשחם אני תמיד מגיעה לקצוות שלי. תמיד נדמה לי שהחיים בחורף יותר קלים.
היום קלטתי שזה לא זה...
שאני יכולה ללכת ב12 בצהריים , מיוזעת לגמרי אבל קלילה כנוצה כי אני לבד.
שום מנשא לא מושך לי את הגב ושום ילד לא מושך לכוון אחר.
לבד...איזה כייף.
זה לא החום שקשה לי, זה אובדן החירות באיזשהו מקום.
ולא, אני לא מתלוננת. אני אוהבת את הבנות שלי אהבת נפש. אני לא רואה את חיי בלעדיהן...
אבל בכל זאת, החיים "לפני" היו כלכך חופשיים, כל יום מיליון הרפתקאות, טיולים בחו"ל,
חופש...חופש...חופש...
אולי אני צריכה לאפשר לעצמי קצת יותר זמן "לבד"...

בנינו סוכה , הכנו קישוטים, הזמנו אושפזין, הכנו עוגה טעימה...
אומרים שהכנסת אורחים היא סגולה לפוריות...לא שאני כרגע מתעסקת בפוריות שלי
אבל בכל זאת , נראה לי שפוריות היא לא רק פוריות בגוף
אלא פוריות בנשמה, פוריות ביצירה,
ומזה תמיד כדאי שיהיה עוד...

אז כמעט הגענו לירדן, בחיפושינו הנמרצים אחרי בית, בית אמיתי.
הלכנו לבדוק את הפרוייקט בנוה איתן.
הנופים המדברים והצחיחים, גרמו לי לחשוב שאולי התבלבלנו ונסענו דרומה,
אבל לא, זה צפון אבל צפון מוזר כזה, מרגיש כמו מדבר. הביקעה.
אנשים יפים, חזון מדהים אבל כמו שאחותי הדוסית אומרת, "לא האיר" לנו...
אולי ניסע עוד פעם, להרגיש שוב...
לעשות כזה צעד, לעבור לקצה העולם צריך להיות בשביל משהו שממש מדבר אלינו.
אישה יפה וחכמה, אמרה לי שם "תעשי שיהיה מוצלח - יהיה מוצלח"...
זה קצת מזכיר לי שהגדולה שלי - כשמגיעה לאיזשהו מקום עם ילדים, מייד מצפה
שכולם ירצו לשחק איתה, ידברו איתה, יזמינו אותה והיא, שבבית מעסיקה
את עצמה בעולם דימיוני וקסום, שוכחת את המקום הפנימי שלה ורק נמצאת בציפיות...
(כמובן שהרבה פעמים גם מתאכזבת...)
גם אני ככה , רוצה להגיע למקום "מוכן" יפה, ירוק, קריר, קהילתי אבל מאפשר,
וגם לעצמי אני צריכה להגיד כמו שאמרה לי שם האישה הזאת וכמו שאני אומרת
לבת שלי המון פעמים "תעשי בעצמך - ותראי שזה יסתדר..."

אחרי זה נסענו לבית המפנק של חברה שלי שגרה על איזה צוק בטבעון.
היא הזמינה ליומולדת ולא חשבנו להגיע היינו מג'וייפים, זקוקים למקלחת, בגדים,
אוכל ומנוחה...
"את מוכנה שנבוא כמו שאנחנו?" שאלתי.
"בואו!!!"
היה מדהים..ג'קוזי, ספות הכי נוחות בעולם, שפע של אוכל וחיוכים, המון ילדים
ואנשים טובים.
היו שם כל מיני דברים משוכללים לתינוקות. עגלה באלפי שקלים, אוניברסיטות, צעצועים, הקטנה בחנה את הדברים בעניין רב וגם אני.
כמו לונה פארק. להפתעתי, פעם ראשונה בחייה, היא נרדמה בעגלה הגבוהה
והמשוכללת די מהר, ונשארה לישון בה במשך כל המסיבה שמידי פעם היא פוקחת עין, אני ממשיכה לנדנד והיא חוזרת לישון!!!
מה, כל כך קל לגדל ילדים במיינסטרים??
היום חזרנו לעצמנו...מנשא, הרדמה ארוכה עם הציצי, בלי שיכלולים.
כמה שפע יש בעולם.
וכמה שפע יש באפשרות שלנו להיות בני אדם שבוחרים בכל רגע ורגע את הנכון לנו.

חייבת מידי פעם לבקר כאן, במיוחד בימים שאני קמה במצב רוח 'נחס' ולא עובר.
@} תודה
מבינה נכון שהאוזן כבר בסדר? נשמע שכאב מאוד מאוד.

מבינה נכון שהאוזן כבר בסדר?
איזה אוזן???
ההנקה דפקה לי את הזיכרון לטווח קצר.

יום מוזר עבר על כוחותינו...יום בית שקט, עם ביקור סבתא, מתאוששים מהמיני פסטיבל
המקסים שהיינו בו אתמול.
בשש בערב - כבר הלכו לישון..וואו...איזה כייף!
מלפני כמה חודשים, הגדולה הולכת לישון כשמחשיך והקטנה, לא הרבה אחריה כך שנותר לי שפע של זמן, שזה באמת מדהים...
התחלנו לתכנן את היומולדת של הגדולה..כל השנה היא מחכה לאירוע הזה, מתכננת כל רגע ורגע בו.
היא רוצה המון ילדים וכבר התחלנו לספור.
שנה שעברה זה היה יום קוסמי לגמרי.
החזאים דיברו על סופת רעמים וברקים עזה...כל היום התפללנו ממש דיברנו אל בורא
עולם, ביקשנו ממנו שיחכה עם הגשם.
תלינו בלונים ודיברנו עם בורא עולם
בישלתי מעדנים ודיברנו עם בורא עולם
קישטנו, ניקינו, סידרנו, ביררנו שכולם מגיעים וכל הזמן דיברנו עם בורא עולם.
זה היה כל כך חשוב לנו שיהיה לה טוב והיא לא תתאכזב...
בסוף, בדיוק כשאחרון האורחים הלך, אבל ממש בדיוק נפתחו השמיים וגשם
זלעפות, ברקים ורעמים, סופה אדירה הגיעה.
ישבנו והסתכלנו על החורף שהגיע ושטף את הרחובות,האויר והנשמה בזרם אדירים.
השנה החלטנו להקדים בשבועיים כדי להמנע מהלחץ הזה של הגשם.
למרות שאנחנו בקשר עם היקום, למה לבזבז אנרגיה???
מצד שני כשאני קוראת את זה שוב אני מבינה שלא בזבזנו שום אנרגיה.
השקענו אותה.
השקענו בלבקש, השקענו בלהאמין, השקענו בהכרה בנוכחות האלוהית בחיינו בכל רגע ורגע גם בדברים הקטנים (יומולדת כולה).
וזה מזכיר לי כמה הגבול דק בין אמונה מוחלטת שהכל לטובה ובין דחף ורצון לשלוט על
כל פרטי החיים...
אפילו כשאני עומדת בפקק מרגיז בכביש, הקטנה מתעוררת משינה ומתחילה לבכות, הגדולה רוצה כבר להגיע - עדיין אני הרי במקום המושלם ביותר עבורי באותו רגע, לא?
גם כשאני קמה הפוכה ולא בא לי כלום רק לשבת ולבהות כל היום בנקודה בחלל,
גם כשנכנסת לי זכוכית ענקית לרגל (כמו שקרה לי אתמול) בדיוק כשהקטנה התעוררה
בבכי ולא יכולתי לגשת אליה עד שאוציא אותה,
גם כשעולה בי כעס על משהו ואני מאדימה ומזיעה מרוב עצבים - גם אז.
מבטיחה לעצמי לזכור את זה כל הזמן...
ובא גואל על ציון.

איזה יופי של בלוג
כל כך מזדהה בהמון מקרים
כמו תמיד, לומדת ממך המון
תמשיכי
תודה

_אבל בכל זאת, החיים "לפני" היו כלכך חופשיים, כל יום מיליון הרפתקאות, טיולים בחו"ל,
חופש...חופש...חופש..._
כאילו היית לי היום בראש ובנשמה.
היום הגיעה חברה צעירה מטיול חובק עולם,
היישר ליום קשה וחסר סבלנות שלי.
וזה עשה לי געגוע נוגה כזה לתקופה שהייתה ולא תחזור,
ניסיתי לעודד את עצמי על עולם מופלא בו אני חיה, שאיפשר לי להיות גם חופשייה ומאושרת
מסתובת בעולם,
ומאפשר לי בזה הרגע להיות אמא עייפה, מותשת ורוב הזמן גם מאושרת.

הבלוג שלך מקסים
את יודעת אני תוהה רבות כשאני קוראת אותך
איך הפנג שוואי וכל המהווים שלך על האינדיאנים וכו'
משתלב בזיקה הגדולה שלך ליהדות ולבורא עולם.

שיהיה לילה טוב ורגוע

_את יודעת אני תוהה רבות כשאני קוראת אותך
איך הפנג שוואי וכל המהווים שלך על האינדיאנים וכו'
משתלב בזיקה הגדולה שלך ליהדות ולבורא עולם._
נקודה מאוד משמעותית בחיים שלי.
אני מאמינה שאם לא הייתי רואה את כל העולם על גווניו, מיסתוריותו, יופיו,
בטח הייתי כבר דוסית חזקה (פעם כבר הייתי בדרך ישרה לשם)
חיבור ליהדות היה לי מאז ומעולם.
קיבלתי כמה מסרים חזקים מאוד לגבי הקשר שלי עם היהדות.
כשהכרתי את החצי, זו היתה תקופה שהייתי מתפללת כל יום, קוראת תהילים,
הוא - קיבוצניק שלא צם מעולם ולא עלה לתורה, נפעם.
התחיל לקרוא תהילים כל יום, להתפלל, התחלנו לשמור שבת, והוא הלך עם זה
יותר רחוק ממני - כיפה, שמירת נגיעה מנשים, תפילין...
באיזשהו שלב, בעקבות קשיים בזוגיות שלנו התחלתי "למרוד" בעניין הזה.
הרגשתי שזה הופך למעין עבודת אלילים, לא אמיתית, לא מהלב.
השיא היה כשהוא זרק לי את העיתונים של שבת כי זה לא "טהור" לשבת הקדושה.
בעצם היה שיא יותר גרוע...
הוא החליט שאני צריכה לשים כיסוי ראש (ואנחנו אפילו לא נשואים...)
הסתובבתי באותו יום בבית, בדקתי מה אני יכולה לעשות אנרגטית כדי
לשנות את המצב.
פתאום קלטתי שכל הבית, מלא בתמונות שאני ציירתי עם פסוקים מתהילים.
בחמת זעם, הורדתי אותן, לא זוכרת מה עשיתי אולי שברתי אולי הוצאתי,
בכל מקרה, תמונות אלו שאיפות ולכן כל כך חשובות....
מאז התחיל תהליך של התרחקות שלי ושלו מהמצוות אבל התקרבות מחודשת
אחד אל השני ואל בורא עולם...
אני עדיין לא סגורה על עצמי לגמרי
לא יודעת לחלוטין מה הדרך שלי בעולם הזה
מסתפקת עכשו בלנסות לתת אהבה לבני הבית שלי,
ליצור הרמוניה כמה שיותר גדולה עם הבנות והאיש.
אנחנו עדיין לא נוסעים בשבת, לא מבשלים וכו'...אבל לפעמים קורה שגם
זה לא קורה וזה בסדר.
בורא עולם אוהב אותי בכל מצב, בלי תנאי.
אהבת חינם.

שיחקת אותה
על גילוי הלב והפתיחות
הרגשתי שזה הופך למעין עבודת אלילים, לא אמיתית, לא מהלב.
מבינה אותך
אני מאמינה בקשר ישיר ללא מתווכים וללא מסכות או תחפושות.
בכל מקרה
אשרך
צריך להפגיש בין הבנות שלנו לא?

צריך להפגיש בין הבנות שלנו לא?
מוזמנות בשמחה

מעניין מה יש בגיל 4 הזה, שכולם מתחילים לשאול את עצמם שאלות לגבי החינוך הביתי.
גם האיש שלי מתחיל להתלבט...
בתור אחד שעובד בגני ילדים הוא תמיד היה נחוש לגמרי שגן זו לא אופציה...
מצד שני הוא אומר שאם היתה מסגרת קטנטנה, לשלוש שעות ביום עם ילדים קבועים
ועדינים - זה היה גורם לגדולה אושר גדול.
אני דווקא חושבת שלא.
נראה לי לא טבעי לקום בבוקר ו"לפזר" את בני הבית במקומות אחרים.
מה שכן, אני יודעת שהיא היתה נתרמת מאוד אם היו לה יותר חברות שגרות קרוב אלינו.
נניח, אם בבוקר היא היתה קמה, פותחת את הדלת והולכת לבקר חברה...
(כמו שהיתה עושה כשהיתה קטנה יותר וגרנו בקיבוץ)
השבוע שלנו מלא ועשיר, הרבה פעילות, תנועה, מבקרים אותנו, מפגשים, חוגים
אבל הילדה שלי כל כך חברותית, וכל כך אוהבת חברה
שמספיק שכמה פעילויות מתבטלות במשך השבוע ונוצר ואקום שישר מתבטא
בעצב אצל הגדולה.
אמרתי לחצי שצריך לשחרר את הרצון שלנו כל הזמן שהיא תהיה מאושרת 24 שעות.
אין חיה כזאת. גם לא בגן. גם לא במסגרת קבועה...
אז נכון שאם היו לה עכשו עוד שני אחים גדולים יותר ממנה היה לה הרבה יותר אקשן...
אבל דווקא מתוך ה"שעמום", ומתוך האין - מתרחשת צמיחה גדולה,
שלא היתה מתאפשרת אם החיים שלה היו מתוכננים לגמרי כל בוקר...
ואולי מצד שני - אני טועה?
ואולי היא היתה יותר מאושרת במקום קבוע כל בוקר?
ומצד שלישי - מי היה מכין לה אורז על הבוקר כי זה מה שבא לה?
ומצד רביעי - אם מישהו היה מרביץ לה ואני לא הייתי שם בשביל לחבק אותה?
לא... אין מצב..
הדרך הכי טובה לדעתי היא פשוט להמשיך, ולחפש פתרונות בפנים, ביחד...

כל פעםשאני נכנסת לדף הזה בא לי לכתוב: כמה שאני אוהבת את הדף הזה, ולברך את המשפחה שלכם שתהיו בריאים.
דף מלא השראה ואהבה, זה הזמן להגיד לך תודה על השיתוף על הפשטות על הכנות.

יקרה ואהובה
את רואה הנחתי את הקורבנות בצד וקראתי ה כ ל. יש זמן להכל כשרוצים
נהנתי מאוד כמו תמיד לשמוע אותך
אוהבת מיכל

המשפחה שלכם שתהיו בריאים.
תודה מותק, את חמודה!!!!

חזרנו מצבעון.
גם לשם הגענו בחיפושינו אחר חלקת האלוהים שלנו...
המקום יפהפה ברמה עולמית...נידח , גם ברמה הזאת....
14 משפחות גרות צפוף צפוף על צלע הר, באחד המקומות המקסימים ביותר בעולם.
הילדים משחקים להם על שביל אחד, עצמאים,
יש להם חירות בלתי נתפסת למי שגר בעיר או אפילו במושב כמו שלי...
אנשים בראש שלנו, לבושים כמונו, חזון אקולוגי ואפילו שתי משפחות בחינוך ביתי.
מצד שני, הילד היחיד שהילה שיחקה איתו שם ממש בכייף היה ילד אורח
שהגיע ממושב....צמוד למושב שלנו!!!
יתרונות גדולים מול חסרונות לא קטנים...צריך לחשוב.
אולי נחזור לעוד שישי שבת כדי לנשום שוב את המקום....

פעם חשבתי שיש חוט של חסד שמחבר בין כל ילדי החינוך ביתי.
חשבתי שכולם רגועים, נדיבים,משתפים,חברותיים...
אעלק....
כל היתרונות של החינוך הביתי נהירים לי ואני סגורה לחלוטין על דרכנו
אבל יחד עם זאת, כל יום נשחטות להן עוד פרות קדושות בעניין הזה.
פגשנו במסעדה 4 אחים (לא בחינוך ביתי).
הם הילדים הכי חמודים שפגשתי בחיי. מייד פנו אל הילה, שיתפו אותה, שיחקו איתה
חיוכים עד לב שמיים...מדהימים, אחד אחד...
זאת היתה חוייה מתקנת לביקור שהיה לנו 10 דקות לפני זה אצל משפחה בחינוך ביתי
שהילד שלה פשוט לא רצה לתת לה שומדבר והיא היתה כל כך אומללה שם עד שהלכנו משם...
פתאום אני קולטת עוד משהו תוך כדי מה שאני כותבת...
נראה לי שאם בוחרים בחינוך ביתי זו בחירה שמחייבת עבודה פנימית לא רק
העבודה הקבועה של למלא את זמנם, לאהוב את הבית, כביסות , כלים ועוד
אלא באמת בתור האדם שהכי משפיע על הילד שלך בעולם-לעבוד על המידות.
הכנסת אורחים, שמחה, לבביות,יושר,טוב ועוד...
כי מה לעשות, לכולנו יש שריטות.
אבל מהשריטות העמוקות של ההורים שלהם - ילדי החינוך ביתי בתור כאלו
ששוהים איתם כל הזמן, סובלים מהם הכי הרבה...

מאוד מבינה את ההתלבטוית. הילה תענה לך בעוד כמה שנים. ושוב, בעוד כמה שנים...
ומצד רביעי - אם מישהו היה מרביץ לה ואני לא הייתי שם בשביל לחבק אותה?
מעניין, זו דווקא אחת הסיבות שרציתי שאושרי יהיה בגן.
שיראה שלא רק אמא ואבא אנשים טובים ושומרים עליו. אלא שהוא נמצא במקום מוגן ושיש עוד גדולים שאוהבים אותו. ממש הרגשתי את זה חזק, שזה משהו שמאוד מאוד חשוב לי בישבילו.

אלא שהוא נמצא במקום מוגן ושיש עוד גדולים שאוהבים אותו
אני שמחה שאת בטוחה שזה אכן קורה...
מוגן מבחינתי זה בבית, אצל חברים, משפחה, בייבי סיטר...

תודהZ@}
אני מזדהה עם התחושות והרגשות שלך, והכי עם
_אלא באמת בתור האדם שהכי משפיע על הילד שלך בעולם-לעבוד על המידות.
הכנסת אורחים, שמחה, לבביות,יושר,טוב ועוד..._
תודה !

לעבוד על המידות.
שאפו, @}
ובכלל זה בריא לשחוט פרות קדושות, (לא בשביל הפרות)

קודם כל אני מתנצלת שיצא כך. קיבלתם בזמן קצר את כל מה שהבת שלי בדרך-כלל לא נותנת. זאת היתה התנהגות אופינית של אחרי הגן.
לא בטוחה מה הסיבה שהיא בחרה להתנהג כך דווקא במפגש הזה.

אבל אולי:

אם הייתי מקשיבה לבת שלי אולי מפגש אחר היה יכול להיות יותר מוצלח. - הרי היא אמרה שהיא רוצה להשאר בבית.
אם הייתי מקשיבה לחלומות שלי גם אני לא הייתי מגיעה. (לילה לפני כן היה לי חלום לא נעים)

למה לא הקשבתי ? מכיוון שלא היה לי נעים לבטל. ידעתי שמחכים לנו.

ועוד מה שלמדתי - בין לבין (כשהצלחנו לדבר) שמה שאני רואה כיתרונות מישהו אחר רואה כחסרונות ולהיפך. (נוכחות צבאית, ריח של שריפה, נסיעות למרחקים, קרבה למשפחה וכו')
במקרה שלי ושלך זה היה כל-כך בולט שהבנתי שהחיפוש אחרי הבית באמת חייב להיות רק מנקודת מבט המשפחה. ודעות של אנשים אחרים לא ממש רלוונטים.
ואת יודעת מה, לא רק החיפוש אחרי הבית. גם אופי החינוך הביתי יהיה שונה מאוד.

שיהיה לך קסם של יום, ואני אוהבת את הבלוג שלך.

הי רקפת...
גם אני הגעתי לכל מיני מסקנות שכבר יושמו אמש, מהפגישה שלנו.
הגעתי למסקנה קודם כל שאני צריכה לברר לפני מפגש - אם הילד רוצה לבוא. ואם לא, אשמח תמיד להזמין אלי אחרי
20:00 לפגישה "של גדולים" על כוס קפה/תה/שוקו...(-:
הילה לא היתה מעולם ילדה שאהבה לשחק ליד ילדים.
תמיד מחפשת אינטרקציה, תקשורת, שיתוף פעולה...
מאוד מתסכל אותה לארח מישהו שלא ממש רוצה לעשות משהו איתה...
אני , תמיד אופטימית, נותנת למפגשים (גם כשהם קשים)
המון צ'אנסים מתוך תקווה שאיכשהו זה יצלח.
אבל גם את זה צריך לשחרר וגם אם נראה לי שתהיה
לי שיחה עמוקה ופורה - לדחות את זה לפעם אחרת,
ולהיות עבור בתי בקושי ובאכזבה שלה, לעשות
איתה משהו אחר (מה שאני אף פעם לא נוהגת כשבאים חברים),
יפה ששתינו יצאנו מהמפגש עם שיעור של הקשבה.
הכל לטובה...(-:

בוקר.
אהוד בנאי המדהים מנעים לנו את הבוקר ואנחנו רוקדות...שלושתינו...
אחריו מגיע, לא פחות מקסים - עידן רייכל...
גם הוא מתארח אצלנו בבית ועושה לי כייף של בוקר..
האוטו במוסך - כל התוכניות בוטלו והאמת...מתאים לי!
הררי הכביסות הולכים ומתמעטים...
אני אוהבת לראות את סל הכביסות ריק ומוכנה לעבוד קשה בשביל זה.
מכל עבודות הבית - אני הכי אוהבת לתלות כביסה. שריטה, נכון?
אני נהנת לסדר את הבגדים הנקיים על החבל שורות שורות...
לרגע, החיים שלי נראים לי רעננים ומסודרים...חה חה חה...
קראנו ספר על כלי נגינה והגדולה מכינה מובייל בעוד הקטנה ישנה לי על הגב.
החלטתי שאני צריכה לשנות את הכינויים שאני נותנת לבני המשפחה בבלוג שלי.
ה"גדולה" היא לא באמת גדולה, היא עדיין קטנה וכל כך זקוקה...ה"קטנה" לא ממש קטנה
היא כבר יושבת, רוקדת, יש לה ארבע שיניים ואישיות מיוחדת במינה.
וה"חצי" הוא ממש לא חצי. הוא אדם שלם ומוגמר, יצירתי, אוהב ומקסים...
אז איך אני אקרא להם?
אני עוד חושבת...

אתמול אחי הקטן התקשר מניו זילנד...
מפתה אותי בסיפורים מדהימים על המקום. יש לו עסק למכירת תמונות, יש לו עובדים
הוא חי בוילה במקום מדהים ובכלל הוא מספר שיש שם תודעת שפע ברחוב.
כולם אדיבים, נעימים...
כלכך מדבר אלי לעזוב פה הכל ולהמציא את עצמי מחדש שם לשנה...
מאז שאני אמא - לא טסתי...
כל כך רוצה...גם האיש לא שולל.
הוא יותר שמרן ממני בענייני הרפתקאות כאלו.
מה לו, מוסיקאי ומספר סיפורים לילדים למכירת תמונות...
מצד שני - עובדים שלוש שעות ביום ומרוויחים סוףףףףף.
זה יאפשר לו ראש נקי במקום כל העבודה שהוא עושה בבית מלחין, ממציא סיפורים
והכל עם מיליוני פרטים קטנים שמשגעים את מוחו העמוס גם ככה...
מצד שני, אנחנו נוסעים מחר לחוקוק.
גם שם מתגבשת קהילה ואנחנו נוסעים לחוש את המקום...

איזה כייף יום בית...כל אחד בענייניו אחת שומעת חווה אלברשטיין השניה
זוחלת ערומה וקוראת לי בקולי קולות
ואני...טוב לי בבית.
זקוקה ליום בית אחרי יום עמוס כמו אויר לנשימה.
סרטנית אמיתית...

גם אני נהנית מהדף הזה ונכנסת לנוח מטירוף החיים. יום נעים מחר ומחרתיים ובסוף שבוע...

איפה זה חוקוק ?

חווה אלברשטיין השניה
לרגע חשבתי לעצמי- מי זו החווה אלברשטיין השנייה? קראתי עוד פעמיים בשביל להבין שזו הבת השניה שאינה קשורה לחווה כי היא זוחלת

חוקוק זה לא רחוק מכאן. תבואו לכאן?
ב10 יש לנו חוג קרמיקה לילדי חינוך ביתי ואז בערב יש לי יוגה. בין לבין- שפע של מקום לנוח, לשחק ולשמוח.

בלילה הגדולה חרקה שיניים, קצת.
נבהלתי...
הרי ידוע שזה קשור למתח.
שברתי את הראש למה זה קורה הרי היה לנו שבוע מקסים ושוקק...
אולי כי היה ויכוח מאוד סוער אתמול בבית?
בארבע וחצי בבוקר אחרי שהקטנה קמה עם אבא לטיול
אני שומעת קול ערני להפליא: "עכשו תורי, הילדה הגדולה שלך!"
אני אוספת אותה לזרועותי, מחבקת אותה ואנחנו חוזרות לישון.
בבוקר אני קמה עם פוקוס להכיל אותה לחלוטין, את כולה...
בוקר רגוע עובר על כוחותינו.
בחירת הבגדים שכל בוקר היא פרוייקט עוברת בשלווה,
פורשת מחצלת בחצר, אנחנו שרות קצת יהודית רביץ, שרית חדד...
אני נותנת לה לשבת עלי
מקריאה לה סיפור למרות שהסידורי בוקר קוראים לי...
שווה.
הכל זה סוויטצ' במוח, עם פוקוס ברור.
כמו לנקות את החלונות.
גם לפני זה ראינו את המציאות...
עכשו הצבעים יותר חדים...

חוכמות של ילדים..
"אמא, אני ואורה יכולות להתחתן"?
אני חושבת מה לענות לה..
"אבל למי מאיתנו תהיה קרחת???"
(לאבא יש קרחת..)
חה חה חה...

הי גיסי וגיסתי הם ממקימי השכונה האקולוגית בחוקוק,
תספרי לנו איך היה שם.
החברה שלהם הם אנשים מאוד שונים מאיתנו אנרגטית, כל התפיסה וההתנהלות שלהם , ממש לא בשבילנו,
אבל הם אנשים טובים, במיוחד הגיסים שלנו.

איזה מסע ארוך עברנו...
ביום חמיש התחלנו להצפין. עברנו דרך חברה של הגדולה, בכרכור.
לחברה היה חוג יוגה והצטרפנו...
היא השתלבה מעולה בקבוצה הזרה,מייד התיישבה קשובה להוראת המורה.
אח"כ המשכנו צפונה לישון בכפר תבור אצל חברה שהיא גם קוסמת.
החלטנו בדרך לוותר על ביקור בחוקוק כי איכשהו הדרך לשם לא האירה לנו
במקביל קיבלנו טלפון מקיבוץ עין דור שהפלא ופלא ממוקם 5 דקות מכפר תבור.
הדרך היתה כייפית. הבנות נרדמו ונסענו בערב הסתווי אל הלא נודע עם תחושה
טובה. הרגשתי קצת כמו בנסיעות לילה בהודו...
הגענו.
מארחים מקסימים ונעימים, בית רחב ידיים עם פינות חמד וכל מיני דברים נוצצים
ויפים שילדות בנות 4 אוהבות (וגם לאמא שלהן זה מזכיר ילדות קסומה שלא היתה)
לקח לנו חצי שעה להעיר את הגדולה,ומהרגע שהתעוררה ועד אחרי חצות שיחקו
הבנות בשקט ונועם.
קצת לפני חצות מראה לי המארחת את חדר העבודה שלה ואני רואה שם המון פיות
קסומות אנטרופוסופיות תלויות.
"וואי, איך בא לי לעשות פיה".
בעיניים טרוטות ועייפות אינסופית של שתי אימהות בחינוך ביתי ומניקות, אנחנו יושבות
להכין פיות.
הפיה שלי קצת יוצאת קצת עקומה (כמו כל עבודות היצירה שלי).
"הפיה הראשונה שאת עושה היא המלאך השומר שלך ולא שוכחים אותה אף פעם"
היא אומרת לי...
הולכים לישון בקומה למעלה. בחדר שינה תמונה משר הטבעות ועוד מנדלה יהודית.
בבוקר האיש הולך לבדוק את עין דור
ואנחנו הנשים מנסות עד כמה שהילדים מאפשרים לפתוח קלפים, מפה אסטרולוגית.
יכולנו לדבר ימים שלמים.
נפרדים ונוסעים לבדוק את הגליל העליון.
בפנטזיה שלי הגליל העליון מלא בעצים ירוקי עד ואגלי טל קרירים ונוצצים נושרים מהם...
נעליים.
גם הגליל העליון בקיץ הישראלי נראה קצת צחיח.
זה גם לא המקום שלנו.
ממשיכים לאמירים, נכנסים למסעדה סימסאלה שהיא מאוד ידידותית לילדים,
אנחנו מתיישבים, מגיעה קשישה חרושת קמטים ובלי שיניים, מסתכלת עלינו
ואומרת לנו "וואו, יש לכם ילדי אור"
אני נדהמת, פונה אליה "מה אמרת"?
"אמרתי שהילדים שלכם רכים ויפים מאוד"
"רואים שאתם מגדלים אותם טוב!"
אני מסבה את תשומת ליבה שאלו בנות.
היא פונה אל הגדולה "קוראים לך אור?" היא שואלת.
אני שוב נדהמת.
הרי השמות שלהן באמת קשורים לאור...
"למה את חושבת?" אני שואלת אותה...
"כי הם ילדי אור!!!!".
אחרי זה היא פונה ועוברת לחדר שני.
ויש לי תחושה שהיא פשוט איזו ישות שהתגלמה בגוף אדם לתת לנו חיזוק
ושבעצם אחרי השיחה הזאת היא התמוססה לה אל היקום ונעלמה...
גם היתה לי מין תחושה כזאת שסופסוף מישהו ראה אותן, אבל באמת
ראה אותן.
לפעמים בבית אחרי מפגשים או בכלל אחרי "בחוץ" אני מסתכלת על האוצרות
שלי ונזכרת שבמשך כל ה"בחוץ" שכחתי כמה זה מדהים
להיות אמא וכמה הן מקסימות וכמה התעסקתי בכל מיני שטויות בחוץ ורק
בבית כששקט אני מסתכלת עליהן ונפעמת.
ואותה אישה זקנה ומיוחדת, ראתה אותן. באמת. מבפנים.
שמחתי.
אכלנו אוכל משובח, נחנו, חיכינו שהקטנה תתעייף
ויצאנו חזרה.
הגענו עייפים ומותשים...כמה טוב להיות בבית.
אני מרפה מהיומיים האלו שמחה לפגוש את הסדינים שלי.
ב19:30 כולנו נרדמים.

הי יקירתי,
המשיכי להבליג (מלשון בלוג)
"שנת הבית החם" עדיין בעיצומה ומזמנת הרבה הפתעות....
@}
שבוע טוב

אח איזה יום...
ויתרנו הבוקר על ביקור אצל חברים אהובים לטובת מפגש 5 דקות נסיעה מהבית.
באיזהשהו שלב אני קולטת שהדלת של הבית לא נפתחת.
שיכפלנו מפתח והוא לא מצליח לפתוח את הדלת.
אני מתעצבנת, מתקשרת לאיש שנותן הוראות בטלפון...בסוף מצליחה לפתוח.
מארגנת אוכל, כביסה, בגדים, מיים ויוצאים.
אני קושרת את הבנות, מתיישבת באוטו עם תחושה ברורה שהאוטו לא בסדר.
שקוף....
האוטו לא מניע.
"אמא אולי תחפשי מישהו שיעזור לנו כמו פעם שעברה" אומרת הגדולה.
הפעם יש לי תחושה שאף אחד לא יעבור ברחוב השומם, אני מוציאה אותן
אחת במנשא, אחת לידי, תיק כבד על הכתף, מתחילות לצעוד...
"אמא, מה יהיה?" היא שואלת אותי.
"אל תדאגי, נמצא טרמפ"
הולכות...הולכות..הולכות...
חם. אני מזיעה, עוצרת לדקה מתחת לעץ.
רואה מרחוק רכב, מאותתת לו לעצור - והוא ממשיך!
ממשיכות ללכת.
"תבקשי מהשם, הוא יעזור לנו" אני אומרת לגדולה.
"השם!!!!" היא צועקת לחלל, "תשלח לנו טרמפ"!!!!
"אמא, הוא מקשיב לנו?"
"בטח!!!" אני עונה לה "זה בטיפול"!
עוברת מכונית עם אישה קשישה בפנים.
אני מבקשת ממנה טרמפ עד ליציאה מהמושב.
היא מסכימה. אנחנו נדחסות פנימה ואני קולטת שהכיסא ליד הנהג מוזז אחורה
עד הקצה.
אני כמו סרדין, בקושי נושמת...
היא עוצרת בכניסה. אנחנו יורדות.
"אמא, אל תשאירי אותי באוטו"
מאיפה מגיע אליה הרעיון המוזר הזה??
בזמן האחרון כל הזמן היא מבררת שאני לא מתכוונת להשאיר אותה במקומות זרים.
לפעמים נדמה לי שזו צלקת מה 59 לילות שהיא ישנה לבד בפגיה.
עובר עוד אוטו. עוצר.
"בא לך לעשות מצווה?" אני שואלת את הנהג.
"כן" הוא עונה לי.
"אתה יכול להקפיץ אותנו לכניסה של היער?"
למרות שזה לא היה בכוון הוא לקח אותנו.
אנחנו מגיעות ראשונות.
מסביב הכל ג'יפה, שברי בקבוקים, בדלי סיגריות, אני לא יכולה להניח את הקטנה לשניה
על הארץ.
אני יושבת על ספסל ומחליטה שאם האנרגיה לא משתנה תוך כמה דקות אני הולכת הביתה.
וכמו שר' נחמן אומר "יש עניין שהכל מתהפך לטובה"...
תוך כמה דקות הגיעו האימהות המקסימות של הקבוצה וגם חברה של הגדולה.
היה מקסים, נשארנו חמש שעות.
חזרנו עייפות אך מרוצות לשקט המבורך של הבית,
השקט שאחרי הסערה.
עוד יום עבר...

בבוקר האיש הולך לבדוק את עין דור
ומה מצא?

וכמו שר' נחמן אומר "יש עניין שהכל מתהפך לטובה"...@}

ואותה אישה זקנה ומיוחדת, ראתה אותן. באמת. מבפנים.
עברה עלי צמרמורת כמו פלומת נוצות רכה.

_בבוקר האיש הולך לבדוק את עין דור
ומה מצא?_
מצא טוב.
עוד שבועיים ניסע לשם שוב.

עברה עלי צמרמורת כמו פלומת נוצות רכה.
גם עלי...

אשכרה אופטימיות קוסמית............

אתמול בלילה, אחרי שהסתיימה היומולדת ישבתי על הפוף, בוהה בחלל,
מנוחת הלוחם.
מרגישה בטח כמו שמרגיש מישהו בהייטק שסיים פרוייקט חיים.
כשילדים הולכים לגן - לעשות יומולדת זה הדבר הכי קל בעולם.
מזמינים את ילדי הגן ושלום על ישראל.
ואם 10 לא באים, לא נורא, נשארו עוד 20.
אבל כשאני מזמינה 15 ילדים ו10 לא באים....אללה יסטור.
ככה אני מגלגלת בראש שלי תמיד לפני הימי הולדת...פחדים מהילדות שלא
יסתדר, שלא יגיעו ילדים, שיירד גשם שיחריב את התוכניות...
בסוף היה קסום.
לילה לפני ,אני והקטנה חלינו ביחד במין וירוס של חצי יממה.
זו פעם שניה מאז שהיא נולדה שזה קורה לנו ביחד.
נכנסנו למיטה מוקדם, היא להטה ואני דאגתי.
באיזשהו שלב, הרגשתי שהיא חמה מידי, שמתי לה גרביים ספוגות בחומץ
ועליהן גרביים יבשות - החום ירד.
קמתי בשבע בבוקר ועבדנו רצוף עד 15:00.
תלינו בלונים, ניקינו את הבית,הכנו אוכל, סידרנו את החצר, זרקנו קומפוסט, הכנו צ'אי
עבדנו כמו משוגעים בלי הפסקה...
ב15:00 התחילו לזרום חברים.
כולם הגיעו...היהמקסים לראות קבוצת ילדים שלא כולם מכירים את כולם
מתנהלת בהרמוניה...
ילדת היומולדת היתה באורות.
זו הפנטזיה שלה שכולם באים אליה ביום אחד, מבחינתה - שישארו לישון ואף פעם לא ילכו...
באיזשהו שלב הדלקנו מדורה והאש האירה את שארית היומולדת.
קומץ חברים נשארו איתנו עוד...
בלילה כשהיא הלכה לישון היא לחשה לי
"אמא, ביומולדת 5 אני רוצה עוגה בצורת כוכב"...
מתוקה ואהובה כל כך...היום שהיא נולדה היה אחד הימים העצובים בחיי.
חודש שביעי, תינוקת שלא אכלה חודשיים בבטן, פחות מקילו.
קיסרי חירום, הרדמה מלאה....
אולי בגלל זה יש איזה הילה של קסם על הימי הולדת שלה...
תיקון.

היום שהיא נולדה היה אחד הימים העצובים בחיי.

ומאז את קורנת מאושר בזכותה
וזה מה שחשוב

_אולי בגלל זה יש איזה הילה של קסם על הימי הולדת שלה...
תיקון._
מזל טוב והרבה אהבה